בשבועות האחרונים מתנהל במדור הדעות של "הארץ" דיון מעניין על המודל החברתי-כלכלי השוודי ועל המסקנות שניתן להסיק ממנו. הנה תרומתי הצנועה לדיון.
התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6956122
שוודיה רחוקה אמנם מישראל ושונה ממנה, אך המודל החברתי-כלכלי שלה סיקרן תמיד ישראלים רבים. בוויכוח המתפתח מעל דפים אלו בין דוב חנין ויוסי דהאן לבין נחמיה שטרסלר ועומר מואב, מתארים האחרונים את המודל השוודי כשיטה קפיטליסטית. שטרסלר ומואב, כך נראה, מתרשמים עד כדי כך מהישגיה של שוודיה, עד שהם כופים עליה את השקפת עולמם ומתעלמים לחלוטין מהעובדות ומהקשרן ההיסטורי.
שוודיה אמנם אינה "גן-עדן סוציאליסטי", כפי שמכנה אותה שטרסלר בציניות, אך מדיניות קיינסיאנית של חתירה לתעסוקה מלאה, מיסים גבוהים ופרוגרסיביים והשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, יצרו בה חברה ייחודית. מצד אחד שירותי רווחה אוניברסליים, רמת שוויון גבוהה ועבודה מאורגנת ומצד שני מגזר פרטי תחרותי וחברה פתוחה, דמוקרטית וסולידרית. עומר מואב טוען אמנם שהגדרות משעממות אותו, אך יש גבול למכבסת המילים. המודל השוודי איננו קפיטליסטי במובן המקובל של המילה. הוא מודל המנצל את היתרונות ומנטרל את החסרונות של הקפיטליזם והסוציאליזם כאחד, וניתן לכנותו בתמצית "מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית". בניגוד לטענתו של שטרסלר, שוודיה גם לא שינתה כיוון בשנות התשעים. הוא ומואב צודקים בכך שנערכו בה הפרטות ורפורמות בתחומים רבים אך עקרונות הייסוד נשמרו והיא נמצאת עדיין בקצה השמאלי של הסקאלה החברתית-כלכלית העולמית. יתרה מכך, כישלונותיה של שוודיה בשנים האחרונות נובעים דווקא מתהליכי ההפרטה והפירוק המוגבלים שביצע הימין השוודי בשנות שלטונו הספורות.
שטרסלר מדגים את תזת "שינוי הכיוון" בהוצאה הציבורית השוודית שירדה לטענתו מ-67% ל-41% מהתוצר מאז 1993. זהו נתון שגוי ומניפולטיבי כאחד. ראשית, ההוצאה הציבורית בשוודיה קרובה יותר ל-49% מהתוצר. שנית, היא עדיין בין הגבוהות בעולם והיא איננה במגמת ירידה אלא עולה ויורדת בהתאם למגמות מקומיות ועולמיות. המגזר הציבורי בשוודיה הוא עדיין בין הגדולים בעולם ומעסיק כ-30% מכוח העבודה ובתחום המיסוי, בניגוד לטענתו של שטרסלר, המס השולי בשוודיה אינו נמצא במגמת ירידה תמידית. למרות הקלות מיסוי המתבצעות לעיתים, המיסים עולים ויורדים חליפות ושוודיה היא עדיין מהמדינות בעלות נטל המס הגבוה בעולם.
נתוניו של שטרסלר מטעים גם לגבי ההפרטות. לטענתו רוב החברות הממשלתיות ושירותי הרווחה במדינה הופרטו. זוהי הגזמה פראית. החברות הגדולות במדינה בתחומי כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, הן בבעלות ממשלתית מלאה. כך גם רשת ממכר אלכוהול המהווה מונופול ממשלתי, חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי-המרקחת הגדולה במדינה ועוד עשרות חברות ענק נוספות בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התחבורה ועוד. חברות אלו מעסיקות כ-135,000 עובדים, הן שוות מאות מיליארדי שקלים והן מרוויחות יפה.
צודק שטרסלר בכך שגורמים פרטיים נכנסו לספק שירותי רווחה בשוודיה אך נוכחותם היא קטנה בהרבה מהתמונה שהוא מצייר. הרוב המכריע של השירותים הרפואיים בשוודיה הם עדיין ציבוריים ורק כ-15% מתלמידי בתי-הספר היסודיים, וכ-26% מתלמידי התיכונים לומדים בבתי-ספר לא ציבוריים (שגם הם כפופים, מפוקחים וממומנים ע"י המדינה ולכן לא פרטיים במובן המלא של המילה). כאן נמצאת גם הבעיה העיקרית בטיעון ההפרטות של שטרסלר ומואב. בשנות ההפרטה והוואצ'רים רמת בתי-הספר בשוודיה הידרדרה מאוד. היא ירדה בדירוג פיזה, הפערים גדלו ורמת אי-שביעות הרצון מבתיה"ס גדלה. בניגוד לפנטזיה הניאו-ליברלית, הדוגמא השוודית מראה שחברות ממשלתיות דווקא יכולות להרוויח והפרטות בשירותי הרווחה גורמות לעלייה בפערים, לירידה באיכות, לבזבוז ולשחיתות.
בתחום יוקר המחייה שטרסלר ומואב כותבים על היעדרן של חומות המכס, ייבוא וייצוא חופשיים וכבוד ליזמים ולטייקונים המביאים למחירים נמוכים המבוססים על ביקוש והיצע. אך ההתמקדות במחירי מוצרי צריכה היא פופוליסטית. שטרסלר ומואב שוכחים לציין שכוח הקנייה השוודי הוא גדול בהרבה מזה של הישראלים בדיוק בגלל הדברים שהם מכנים בזעף "מדיניות היש לי" ו"כלכלה בתכנון ממשלתי". השוודים נהנים משכר גבוה, הסכמים קיבוציים נדיבים ושיעורי התאגדות גבוהים. כמו כן, יש להם שידור ציבורי המחזיק נתח ענק משוק התקשורת, בתי-ספר ללא תשלום (כולל ארוחות חמות, צהרונים, ספרי לימוד וטיולים), לימודים אקדמאיים ללא שכר לימוד, בתי-אבות במימון הרשויות שממנות גם 480 ימי חופשת לידה לילד/ה, גני-ילדים בתשלום סמלי, דיור ציבורי לכל, תחבורה ציבורית סבירה, הכשרה מקצועית וליווי תעסוקתי במקרים של פיטורים, מחלות ומשברים נפשיים וזו רק רשימה חלקית. זאת הסיבה שהאיגודים המקצועיים "לא מנצלים את כוחם ומשתפים פעולה עם ההנהלות" כפי ששטרסלר כותב ומרמז לכך שהעובד השוודי הוא סימפטי וחרוץ יותר מזה הישראלי. אך לא כך היא – העובד הישראלי נאנק תחת יוקר מחייה מטורף, מעסיקים נצלנים, וממשלה שמשרתת את ההון הגדול. אם זה היה המצב בשוודיה, העובדים היו משביתים כל מה שזז ונלחמים כך ששטרסלר ומואב עוד היו מתגעגעים לוועדים הגדולים שנואי-נפשם.
בהקשר הישראלי חשוב עוד לציין ששוודיה לא חילקה את משאבי האומה בחגיגה בזבזנית עד שאזל הכסף והיא התפרקה ומסרה בהכנעה את המושכות ליד-הנעלמה של השוק החופשי. ההיפך הוא הנכון, הסוציאל-דמוקרטיה הוציאה את שוודיה מעוני ונחשלות ובנתה אותה כמדינת שפע מודרנית, בדיוק כפי שעשתה, גם אם תחת נסיבות שונות מאוד, תנועת העבודה הישראלית. כיום, עקרונות אלו נמצאים תחת מתקפה בשתי המדינות. לטובתם של העובדים, הצרכנים והרוב המכריע של הציבור הישראלי, יש לקוות שהמסר שיילמד בישראל מהמודל השוודי יהיה דומה יותר לזה של דב חנין מאשר לזה של נחמיה שטרסלר.
דיויד סטברו 