כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? א'

בשבוע שעבר נשמעה בעולם ביקורת קשה על התבטאותו של נשיא ארה"ב, דונלד טרמפ, שטען ש״הכורדים לא עזרו לנו עם נורמנדי״. בהתבטאות משונה זו הוא ניסה, בדרכו העילגת, לתת הקשר היסטורי לנסיגה האמריקאית מצפון סוריה שמאפשרת לתורכים לטבוח בלוחמים ובאזרחים כורדים הנמצאים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7990444#commentsSection

הביקורת על דברי הנשיא היתה כמעט אוטומטית – שוב התייצבו אנשי הניוז נגד אנשי הפייק-ניוז ובידם עובדות מוצקות נגד הדברים חסרי השחר של הנשיא. הניו-יורק טיימס, הסי-אנ-אן ואמצעי תקשורת נוספים שלפו מיד את מיטב המומחים שהסבירו שלכורדים לא היו מדינה, ממשלה או צבא ב-1944 ולכן הם לא יכלו להילחם בגרמנים בחופי צרפת. חלקם אף סיפרו על כורדים אמיצים שבכל זאת נלחמו בנאצים במסגרת הצבא האדום. שוב טרמפ משקר, הם טענו, שוב הראינו לעולם שהנשיא שלנו אידיוט.

והם צודקים כמובן. הבעיה היא שהסיבה שהתבטאותו של הנשיא טרמפ היא מסוכנת היא לא הטעות ההיסטורית אלא עצם ההנחה שמה שהכורדים עשו במלה"ע השנייה הוא רלוונטי לקבלת ההחלטות. נניח, לשם הוויכוח, שהכורדים יכולים היו לשלוח גייסות לחופי אומהה, יוטה וג'ונו והחליטו לוותר על התענוג. מה אז? האם אז היה מוצדק לרצוח את נשיהם וילדיהם, 75 שנה מאוחר יותר? ומה עם הגרמנים? אם הכורדים לא ראויים להגנה כי הם לא תרמו למאמץ המלחמתי בשנות הארבעים, מדוע מקיימת ארה"ב קשרים צבאיים ומסחריים עם הגרמנים והיפנים, האויבים המרים עצמם? המניע האמיתי לנטישת הכורדים הוא הרי שונה לגמרי. הוא נחשף כמה ימים מאוחר יותר וייאמר לזכות הנשיא האמריקאי שהוא לא טרח להסתירו. "אתם מוכנים לזה?", הוא שאל כשדיבר על הסיוע הצבאי לסעודיה, "לבקשתי, הסעודים הסכימו לשלם על כל מה שאנחנו עושים. זה תקדים". עכשיו הכל ברור: הגנה על העולם החופשי וזוטות שכאלו זה שמאל חלש. אצל החזקים הביזנס הוא אמת המידה היחידה. צריך לשחרר את בוכנוואלד ודכאו? אין בעיה, הנה מספר חשבון הבנק שלנו. צריך להתערב ביוגוסלביה המדממת? וודאי, רק תעבירו קודם מקדמה.

זה לא שמדיניות החוץ של ארה"ב היתה מופת של סולידריות ואלטרואיזם בעבר, אבל ליד הנשיא הנוכחי מחווירים גם הציניקנים שבמדינאים. ומהם טיעוני האופוזיציה נגד הדוקטרינה הנלוזה הזו? במקום לבקר את העקרון שעומד בבסיסה, השמאל הליברלי מלגלג על האינטליגנציה של הנשיא ומשקיע את כוחותיו בשיעורי היסטוריה, בעוד הימין, שמתנגד גם הוא אבל נזהר בכבודו של הנשיא, הולך על טיעונים סנטימנטליים יותר. מאיילת שקד ועד הרפובליקנים בקונגרס, נשמעות טענות על כך שיש להגן על הכורדים כי הם קורבנות נצחיים ובעלי-ברית נאמנים שננטשו.

כל זה אולי נכון אבל ההגנה על הכורדים דורשת יותר מסימפטיה – היא דורשת כסף, נשק ולחץ דיפלומטי. אולי גם מגפיים על הקרקע. זוהי מדיניות הדורשת תשלום מחיר ואם היא תתבסס על שקר היא לא תעבור. הדוגמא של הכורדים היא קלאסית. אם העולם יגן עליהם רק כי הם קורבנות נצחיים, יצוצו תמיד טיעוני נגד. לא נהוג לדבר על זה היום, אך היו כורדים שהיו שותפים של התורכים ברצח העם הארמני. אם ההגנה עליהם מבוססת על טיעונים היסטוריים, מה יאמרו הארמנים? מדינאות זו של פנקסנות היסטורית מולידה תמיד נרטיבים סותרים ולכן קל לשתק אותה. הדבר משול לאוהדי כדורגל התומכים בנבחרת הולנד כי "הם הצילו יהודים". זה לא רציונאלי, זה לא הוגן וזה גם לא מדויק. בכדורגל זה נסבל, במדינאות, לא.

חשוב אמנם ללמוד מההיסטוריה אך למי ששבוי בה, מימין ומשמאל, יש נקודות עיוורון בקריאת המציאות. השמאל האירופאי, לדוגמא, מתעלם מכך שגם פלסטינים יכולים להיות סרבני שלום אלימים למרות מה שקרה להם ב-48 ו-67. הימין האירופי, לעומת זאת, מדרדר לגזענות ולאומנות קיצונית בגלל ההתמקדות במופעים הנוכחיים של הלאומיות הערבית והתפיסה שהמוסלמים לעולם יהיו ברברים ופנאטיים. אבל תפיסות אלו הן קריקטורות של המציאות. לא המציאות עצמה.

השאלה איננה אם עמים משתנים או אם יש להם "גן רצחני" או "תרבות דכאנית". מדיניות חוץ היא בד"כ תוצר של אינטרסים כלכליים, שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח פנימיים, לא של "תת-מודע קולקטיבי". בעולם האמיתי סביר להניח שאלו ימשיכו להיות הבסיס להחלטות המכריעות. אבל אם כבר אפשר להוסיף שיקולים, עדיף שאלו לא יהיו שיקולים רומנטיים המבוססים על התחשבנויות היסטוריות, אלא שיקולים מוסריים המבוססים על תפיסה ברורה של טוב ורע. צריך לסייע לכורדים לא בגלל נורמנדי ולא למרות נורמנדי, אלא בגלל שרצח-עם הוא המחלה הגדולה של זמננו ויש לרפא אותה בלי קשר לנסיבות היסטוריות. ובכלל, מי שלא ייקח בחשבון שיהודים יכולים לרצוח למרות השואה, שמוסלמים יכולים לאהוב למרות דאע"ש ושגרמנים יכולים לחיות במדינה משגשגת, חופשית ודמוקרטית למרות אושוויץ, לא רק עיוור למציאות ולוקח סיכונים אדירים, אלא גם מאבד תקווה ומפספס את כל הסיכויים.

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s