המלחין השוודי הצעיר יעקב מולראד מספר בראיון כיצד הפך מילד בעייתי לסיפור הצלחה, מדוע סירב עד שלב מאוחר ללמוד תווים, איך משפיע על יצירתו סיפור השואה של סבו ולמה עבר מרש"י לניטשה.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771
יעקב מולראד היה תלמיד גרוע. אפילו גרוע מאוד. מכיוון שסבל מדיסלקציה, הוא התקשה לקרוא ולכתוב ובבית הספר חשבו שהוא נטול מוטיבציה וחסר יכולות למידה. אף על פי שבא ממשפחה יהודית בורגנית המתגוררת בשכונה אמידה במערב סטוקהולם, הוא הוגדר כ"בעייתי", נהג להפריע ולהסתבך בקטטות וסבל מהתקפי חרדה ומדיכאון כבר בגיל תשע. אלו לוו בבעיות בריאותיות, תחושת בדידות ורגשות אשם. כיום מולראד הוא אחד המלחינים הקלאסיים הצעירים המדוברים ביותר בעולם. בגיל 30 הוא המלחין הצעיר ביותר שכתב בעבור האופרה המלכותית השוודית. מעבר לכך, הוא כותב בעבור התזמורות והמקהלות המובילות בשוודיה, יצירות פרי עטו הועלו באולמות ברחבי העולם, בין השאר בקרנגי הול בניו יורק, הוא זכה במלגות יקרות ערך ובפרסים שונים בשוודיה והשנה יצא לאור אלבום אוסף של ארבע מיצירותיו למקהלה בהוצאת דויטשה גרמופון היוקרתית.
מטבע הדברים התואר "ילד פלא" הוצמד לו לא מעט פעמים, אך כילד צעיר מולראד לא התעניין כלל במוזיקה. כל זה השתנה כשהיה בן 15. את הטריגר למהפך בחייו יוכלו לזהות גם כל אחד או אחת שגדלו בישראל בארבעים השנים האחרונות – זה היה פרק של "הָיֹה הָיָה", סדרת הטלוויזיה הצרפתית לילדים בבימויו של אלבר בארייה, ששודרה במדינות רבות בעולם כתוכנית חינוכית ללימוד היסטוריה. "הטלוויזיה היתה פתוחה ופתאום שמעתי מוזיקה. זו היתה יצירה של באך, מוזיקת הפתיחה של 'היה היה'", מספר מולראד. "שמעתי את זה כמשהו רוחני וזה השפיע עלי מאוד. קצת מאוחר יותר הייתי משועמם ויום אחד שמעתי את אחותי, האנה, מנגנת בפסנתר. היא היתה תלמידה טובה, ואני לא, היא ניגנה בפסנתר, ואני לא. רק הסתכלתי עליה וניסיתי לדמיין מה התחושה כשמנגנים ככה. היא ניגנה פרלוד של באך. רציתי גם להרגיש כך. באותו קיץ אבא שלי תיקן סינתיסייזר מקולקל שאחותי קיבלה פעם כמתנת חנוכה. בהתחלה הוא לא עניין אותי בכלל אבל בסופו של דבר התחלתי להשתעשע איתו. היה לי קל יותר לראות את עצמי עם סינתיסייזר מפלסטיק מאשר עם פסנתר מצוחצח. אמא שלי הציעה לי לקחת שיעור אצל המורה של אחותי, רגינה שטיינבוך, תחילה התנגדתי, אבל בסוף שוכנעתי ואחרי השיעור הזה כבר הייתי נעול לגמרי על הנגינה".
בתחילה מולראד רק השתעשע עם הצעצוע החדש שלו. "לחצתי על כפתור שהשמיע יצירה מתוכנתת מראש", הוא מספר, "זו היתה יצירה מוכרת של מוצרט, Rondo Alla Turca (הפרק האחרון של הסונטה לפסנתר מס' 11). ניסיתי לנגן את זה בעצמי, למצוא את הקלידים הנכונים והצלחתי. זה היה קל, פשוט ניגנתי את זה. אחר כך הראיתי את זה למורה לפסנתר. היא צחקה מהצורה המוזרה שניגנתי, הרגשתי כמעט כמו ליצן. היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה את מה שכל אמא יהודייה רוצה לשמוע, שהבן שלה מוכשר מאוד. אמא שלי תמכה תמיד בכל השיגיונות שלי. אבל אני רציתי ללמוד יותר, ורציתי ללמוד מהר יותר.
"כשראיתי שוב את התוכנית 'היה היה' בטלוויזיה, שאלתי אותה מה שם היצירה שפותחת אותה. היא אמרה שזו טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך. כששאלתי אם היא יכולה ללמד אותי לנגן את זה, היא הסבירה שהיצירה נכתבה לאורגן ושאוכל לנגן אותה אולי בעוד חמש שנים. צריך לעשות את זה צעד אחרי צעד, היא הסבירה. אבל אני שונא לעשות דברים צעד אחרי צעד. אף פעם לא עשיתי שום דבר צעד אחרי צעד. אז ניסיתי לעשות איתה דיל והיא אמרה שאי אפשר ללמוד את זה בלי שיודעים תווים. אמרתי שאני יכול לחקות את האצבעות שלה, היא טענה שזה ייקח המון זמן. אבל לבסוף הסכמנו שננסה לעשות זאת בדרך שלי ואם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלה. "בשיעור הבא היא הגיעה עם העיבוד לפסנתר של היצירה. היא ניגנה את הפראזה הראשונה ואז חיקיתי אותה, ניגנתי את זה כמה פעמים וביקשתי להתקדם. לא ידעתי מה זה סולם ולא קראתי תווים אבל זיהיתי את הצורות והמבנים בצורה אינטואיטיבית, ראיתי את ההיגיון שלהם ולמדתי אותם כמו שלומדים הרבה מספרי טלפון. עשינו את זה במשך כחודשיים, למדתי להשתמש באצבעות באמצעות אטיודים (יצירות שנכתבו לצורך תרגול טכני של נגינה, ד"ס). לבסוף השלמתי את היצירה ואפילו ניגנתי אותה בהצלחה בקונצרט תלמידים. אחרי זה למדתי את פנטזיה אימפרומפטו של שופן (אופוס 66). רגינה ניסתה ללמד אותי תווים אבל התנגדתי כי לא רציתי להרגיש מטופש כמו שהרגשתי בבית הספר. רציתי שזה ימשיך להיות כיף וקל".
המשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/classicalmusic/.premium-MAGAZINE-1.10430771
דיויד סטברו 