דרור פיילר נחוש להמשיך להרעיש

בגיל 70, דרור פיילר עדיין זכור כמי שהיה ממארגני משטי המחאה לעזה וכמי שעמד מאחורי המיצב עם צילום המחבלת המתאבדת שהושחת על ידי שגרירנו בשוודיה. בראיון מספר המוזיקאי האוונגרדי על האיומים, המכות ואיסור הכניסה לארץ, ומזכיר שלמרות הרעש שהוא יוצר, כל רצונו הוא שקט ושלום במזרח התיכון.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10585210

גיל שבעים יושב בימים אלו המוזיקאי האקספרימנטלי, האמן והאקטיביסט הפוליטי דרור פיילר בביתו שבסטוקהולם ומלחין יצירה מוזיקלית לתזמורת של שמונים נגנים. זו משימה שיש בה מידה לא מעטה של אופטימיות, בהתחשב בעובדה שאיש לא הזמין את היצירה ושאולמות הקונצרטים באירופה סוגרים בימים אלו את דלתותיהם בזה אחר זה. בהנחה שהיצירה אכן תוצג לקהל ביום מן הימים, סביר להניח ששמות התואר שהמאזינים יצמידו לה, כמו לרוב עבודותיו של פיילר, יהיו "אוונגרדית", "ניסיונית", "לא קומוניקטיבית" או סתם "רעש". אך גם אם יש משהו בכינויים אלו, עבודתו של פיילר בעשורים האחרונים כוללת מרכיבים ביוגרפיים מהילדות בקיבוץ, השירות בצנחנים, ההגירה לשוודיה והגלות באירופה. יש בה אמירה אידיאולוגית, הצהרה אמנותית וגם מרכיבים אישיותיים.

בישראל מוכר פיילר, יש שיאמרו ידוע לשמצה, בזכות פעילותו הפוליטית, ובעיקר ארגון המשטים לעזה והיצירה מעוררת המחלוקת "שלגיה ושיגעון האמת" שיצר יחד עם רעייתו, גונילה. יצירה זו, ששגריר ישראל בשוודיה ניסה להשחית, מעצריו של פיילר בישראל, תמיכתו ב-BDS והצהרות הנמצאות הרחק מגבולות הגזרה של הדיון הציבורי הלגיטימי בישראל – כל אלה משכו אליהם תשומת לב שלעתים באה על חשבון המוזיקה. עם זאת, יצירותיו של פיילר מבוצעות וזוכות להצלחה ברחבי העולם. לפחות עד כמה שמוזיקה אמנותית ולא מסחרית יכולה לזכות להצלחה.

פיילר נולד ב-1951 בתל אביב. בכיתה ח' עזב את הבית והחל ללמוד בפנימיית "מקווה ישראל", שם סיבכה אותו דעתנותו עם מוריו והוא הועזב אחרי שנתיים. הוא חזר להוריו, שבשלב זה עברו ליד-חנה, קיבוץ שהתפלג מתנועת "הקיבוץ המאוחד" והפך ליחיד בארץ שתמך במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). הוריו של פיילר היו פעילי מפלגה. אביו, אליעזר (נפטר ב-1993), היה מזכירו של ח"כ שמואל מיקוניס, מזכ"ל המפלגה. אמו, פנינה (נפטרה ב-2022 בגיל 98), עסקה באקטיביזם עד שנות התשעים לחייה. זיכרונות הילדות של פיילר פוליטיים מאוד – הוא מספר על הפגנות וחלוקת כרוזים, ריסוס סיסמאות נגד הכיבוש יחד עם אביו כבר ביוני 1967, והוא זוכר ויכוחים סוערים בין אמו להנהגת המפלגה ונסיעה להפגנה נגד החרמת אדמות ערבים עם אורי אבנרי ודן בן-אמוץ.

פיילר היה פעיל בברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) וגם שם הסתבך בדעתנות-יתר והואשם בטרוצקיזם, האשמה שלקח על עצמו בגאווה, למרות שכלל לא היה טרוצקיסט. אלו היו סוף שנות השישים ופיילר היה במרכז העניינים של השמאל הרדיקלי הישראלי – הוא ליווה את אביו בזמן הפילוג בין מק"י לרק"ח והצטרף לקבוצת שי"ח שנחשבה ל"שמאל חדש" וכללה, בין השאר, את יצחק לאור, רן כהן וניבה לניר. שנים לאחר מכן, ב־1986, נפגש אביו בבוקרשט עם אנשי אש"ף כשהמעשה היה לא חוקי. "זה היה חשוב", אומר פיילר, "הם נסעו למרות האיסור ודיברו שם על דו-קיום. הייתי גאה ושמח שאבי היה חלק מזה. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא פגש מנהיגים פלסטינים, אבל בפעם הזו זה היה פתוח וגלוי כדי לאתגר את החוק הטיפשי שאסור לדבר עם אויבים על שלום".

המוזיקאי דרור פיילר. צילום: Pelle Seth

בסוף שנות השישים התגייס לצה"ל. "כל קומוניסט יודע שכוח פוליטי צומח מקנה הרובה, את זה אמר מאו צה טונג וזה היה כתוב על אוהל הסיירים שלי בגדוד חמישים", מספר פיילר בראיון בביתו שבסטוקהולם, יותר מחמישים שנה אחרי גיוסו לצנחנים. "המפלגה הקומוניסטית לא היתה נגד הצבא, להיפך, היא התנגדה להפקרתו לימין. היה לי חשוב להיות בצבא. הייתי ילד חיוור שנשרף בשמש, קטן ממדים, לא חזק ועם פה גדול. היה לי חשוב להראות קצת גבריות ומאצ'ואיזם. זו גם היתה הפעם הראשונה שפגשתי מקרוב חלקים גדולים בחברה הישראלית, דתיים ומזרחים למשל".

מפגשים אלו וגם המסגרת הצבאית לא גרמו לפיילר לשנות את השקפת עולמו. בעזה ב־1970 סירב למלא פקודה לירות לתוך המון שמישהו מתוכו השליך רימון על החיילים בטענה כי איננה חוקית, ישב בכלא הצבאי ולבסוף נזרק מהגדוד ונשלח לסיים את השירות בקיבוצו. הצבא השאיר בכל זאת חותם והיה התחלה לגישה מוזיקלית ייחודית. "ב-1970 באזור בלוזה (בצפון מערב סיני) נשלחנו לפתוח ציר לאורך תעלת סואץ בכל בוקר. המצרים ידעו בדיוק מתי נגיע ואיפה נהיה ויום אחד הם טיווחו את הצומת שסיימנו בו את הסיור. נהג המשאית שהיה אמור לאסוף אותנו נבהל מההפגזה, התחיל לנסוע לפני שהספקנו לעלות, ונאלצנו לרוץ אחרי המשאית עד שהיא נעצרה כי פגז נפל ממש לפניה. כך הספקנו לעלות ומישהו הוציא את הנהג מההלם כדי שימשיך לנסוע. בזמן הריצה הפגזים נפלו והרעש היה כאילו האוויר נקרע. אחר כך בא הצלצול והסתימה שנשארת באוזניים. זה שטח פתוח בלי הרים ובלי הד וזה יוצר רעש מיוחד מאוד. שנים ניסיתי לשחזר את הסאונד הזה ביצירה שלי ולעשות סימולציה אלקטרונית שלו. לא הצלחתי. אי אפשר לשחזר באולפן את האפקט של האדרנלין ואת הפחד". והיתה עוד חוויה צבאית שלימים חדרה למוזיקה של פיילר. "כשישבתי בבידוד בכלא צבאי, התא היה קטן מאוד, האור דלק כל הזמן ולא היה באזור אף אדם. יכולתי לשמוע רק את קצב הלב שלי, קולות כאוטיים מהבטן וצליל גבוה שאולי בא מהמוח שלי, או שאולי זה רק היה דמיון. במוזיקה שלי ישנם המרכיבים האלו: קצב, תנועות כאוטיות וצלילים גבוהים".

המשך כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10585210

מאת

David Stavrou דיויד סטברו

עיתונאי ישראלי המתגורר בשוודיה Stockholm based Israeli journalist

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s