מה גרם ללינאה קלאסון להפוך מספורטאית נערצת ללוחמת בסקסיזם בשוודיה?

כשגבר אקראי שולח לה תמונה של איבר המין שלו בליווי פנינים סקסיסטיות, היא בהחלט עשויה להעביר את ההודעה שלו הלאה לאשתו או לאמו. לינאה קלאסון, בעבר שחקנית כדור-יד מקצוענית מצליחה וכיום אחת האקטיביסטיות הפמיניסטיות הידועות בשוודיה, מצהירה שאין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת, מספרת על האיומים שקיבלה ומסבירה מדוע ארצה רחוקה מלהיות מתקדמת בכל הנוגע לזכויות נשים.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-MAGAZINE-1.9627290

השורות הראשונות של כתבה זו אינן נעימות לקריאה. היה טוב לולא היה צורך בהן. ובכל זאת, הן כאן כי הן הכרחיות, לא כדי למשוך תשומת לב או לעורר פרובוקציה, אלא כדי לתאר פיסת מציאות שהיא מנת חלקן של נערות ונשים רבות, גם אם היא לא נמצאת תמיד בכותרות.

אדם מבוגר כותב לבחורה שהוא איננו מכיר. הוא הגיע אליה דרך אחת הרשתות החברתיות: "וואו, השדיים שלך! את אוהבת שדופקים אותך בשדיים? זה מעורר אותך?", היא איננה עונה. לאחר זמן מה הוא מנסה שוב: "כל כך עומד לי כשאני חושב עליך בייבי. אני רואה שראית את ההודעה וקראת אותה. את חרמנית?". ההודעה מלווה הפעם בתמונה של איבר מינו של השולח. גם הפעם – התעלמות ואחריה, ניסיון אחרון: "היי. מה את עושה? את ערה?". עד כאן ההשתלשלות רגילה למדי. אבל הנה מגיע טוויסט. לשם שינוי היא עונה. "כן, אכן ראיתי וקראתי", היא פותחת, "חוץ מזה שלחתי העתק של השיחה הזאת כולל התמונה הלא מאוד מרשימה של הפין שלך, לאמא שלך, לחברה שלך, לאחותך ולמי שעושה רושם מדף הפייסבוק שלך שהיא החברה הטובה ביותר שלך. חשבתי שזה סביר שהן יראו איזה בן-אדם אתה. בהצלחה עם זה". זוהי התכתבות אחת מיני רבות של לינאה קלאסון, צעירה שוודית בת 28, שהפכו לנחלת הציבור ועשו אותה לאחת הדמויות המעניינות והמוכרות בשיח הפמיניסטי העכשווי בשוודיה.

Photo: Victor Gårdsäter

קלאסון נולדה בעיר נורשופינג שבדרום-מזרח שוודיה ב-1992. היא התפרסמה לראשונה כספורטאית כשהיתה שחקנית כדור-יד מקצוענית והגיעה להישגים עם הנבחרת הלאומית הצעירה של שוודיה ועם קבוצות בליגה השוודית והדנית, מהליגות המובילות בכדור-יד הנשים בעולם. היא פרשה מהקריירה הספורטיבית שלה ב-2018, השלימה לימודי תואר במשפטים והיא כיום אקטיביסטית פמיניסטית, פעילת זכויות-אדם בשוודיה ומחוצה לה, מרצה וכותבת. למרות שבמובנים רבים, היא אחת הפנים המוכרות של מהפכת Metoo בשוודיה, היא הקדימה אותה. כבר ב-2015, שנתיים לפני פריצת המושג Metoo לתודעה העולמית, היא פתחה דף אינסטגרם בשם Assholes Online. בדף חושפת קלאסון הודעות של גברים שהטרידו אותה מינית והתכתבויות שלה ושל אחרות עם המטרידים (אם כי ללא שמותיהם ותמונתם). הדף עוסק גם בתכנים פמיניסטים ואנטי-גזעניים, בזכויות להט"ב, בצדק חברתי, אקטיביזם אזרחי ועוד. לחשבון יש כיום יותר מ-255 אלף עוקבים, יותר מזה של ראש-ממשלת שוודיה.

בנוסף לדף האינסטגרם שלה, קלאסון מפרסמת בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות השוודית, מרצה בפני מורים ותלמידים ופעילה בעמותות וארגונים שונים העוסקים בפעילות למען חסרי-בית ופליטים בשוודיה ובפעילות פמיניסטית במדינות שונות בעולם. פעילויות אלו הביאו לכך שהיא זכתה בפרסים של ארגוני חברה אזרחית שונים וקיבלה חשיפה תקשורתית גדולה. במסגרת חשיפה זו היא סיפרה בגילוי לב על האלימות המינית שהיא ונשים ונערות אחרות נחשפו ונחשפות אליה בכל מקום – בין השאר, בגן-הילדים, בבית-הספר, ברחוב ובתחבורה הציבורית. היא סיפרה למשל על אדם שאונן מולה במצלמת אינטרנט כשהיתה בת 11, על יריקות והשפלות בבית-הספר, על ידיים שנשלחו מתחת לחולצה ללא הסכמתה ועל תקריות אלימות בחיי הלילה. כבר מתחילת דרכה מקפידה קלאסון להדגיש שהיא לא מיוחדת, שאין כאן כל חדש ושזו המציאות בעבור נערות ונשים בכל העולם.

"כבר כילדה בגן שמתי לב שהיחס לבנים ולבנות שונה לגמרי", היא מספרת בראיון ל"הארץ" בבית-קפה בסטוקהולם, "בבית הספר, בנים נישקו בנות ונגעו בהן כנגד רצונן בלי לשלם מחיר כי "אין מה לעשות, ככה זה בנים". בנים יכלו לעשות דברים שאנחנו לא יכולנו לעשות וידעתי שזה לא הוגן. לבנים היה יותר חופש והותר להם לתפוס יותר מקום. כל זה איננו ייחודי. להיפך, אני חולקת את אותן חוויות התבגרות עם בנות ונשים רבות. רבות מהן חוו חוויות קשות בהרבה ממני. זה מתחיל בגיל צעיר, בגן מושכים לך בשיער ומסבירים לך שזה בסדר כי הוא מאוהב בך. בבית-הספר את מפחדת בדרך הביתה מהחוג, ובגיל הנעורים כשאת הולכת עם חברות לבר, אנשים נוגעים בך וצועקים אחריך ברחוב. כששיחקתי כדור-יד, הקבוצות ששיחקתי בהן הצליחו וקיבלנו תשומת-לב תקשורתית. כשראו אותי בטלוויזיה הייתי מקבלת אימיילים מגברים ששלחו תמונות של איברי-המין שלהם, הצעות מגונות והערות על הגוף שלי. לא בדיוק מה שרציתי כספורטאית מקצוענית, לא הייתי מעוניינת בהערות על המכנסיים או הרגליים שלי אחרי שהבקעתי עשרה שערים במשחק. כמובן שזה לא מה שהיה קורה לשחקנים גברים". 

אך מאז 2015 קלאסון משיבה מלחמה, לפחות בכל מה שקשור לאלימות המופנית נגדה ברשת. היא עושה זאת בעיקר בדף האינסטגרם שלה בדרכים רבות ומגוונות. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים דידקטית, לעיתים היא צינית ולעיתים רצינית, לפעמים היא מתקנת שגיאות כתיב של הגברים התוקפים ולפעמים היא מציעה להם הצעות משפילות.

"את באמת חושבת שאת בטוחה, זונה פמיניסטית קטנה? אנחנו נאנוס ונחתוך אותך. לילה טוב, קטנה שלי", כך התחילה אחת ממאות התכתובת שפרסמה קלאסון. וההמשך:

–           "אתה באמת חושב שאתה מפחיד אותי? אני לא מפחדת מחנונים קטנים באינטרנט. לך לישון".

–           "או, את סקסית כשאת כועסת".

–           "או, אתה מגעיל כשאתה עצמך".

ועוד אחת:

–           "אם הייתי הבן שלך, הייתי אוהב לינוק ממך".

–           "אם הייתי אמא שלך, הייתי עושה הפלה".

ועוד:

–           "אנשים כמוך גורמים לי לחשוב שחבל שאנחנו כבר לא עושים לובוטומיה. פסיכית מזוינת. את הורסת לנו את המדינה עם החרא שלך (כאן מגיעה תמונה של איבר מין גברי) – הנה לך זין שתחנקי איתו וזה בטח הזין היחיד שתקבלי, אישה מגעילה ומכוערת, אז תגידי תודה. חחחח. סמיילי צוחק. נסי לא לחשוב עליי כשאת מאוננת הלילה, זונה חרמנית".

–           "מצחיק שאתה כותב את זה לאישה שמקבלת כל כך הרבה תמונות של זין בדואר הנכנס שלה שאני יכולה לכסות עם זה קיר שלם. נו מילא, הסתכלתי קצת בפרופיל שלך כדי לראות איזה מן בן-אדם אתה. חָבֵרה. ילדים. אחלה מודל לחיקוי אתה. אני רואה שאתה גם חבר של אבא שלך. חמוד. זה גם יותר נוח בשבילי. כך יכולתי לשלוח את תמונת הזין שלך ואת שנאת הנשים שלך גם אליו. אני מניחה שתהיה לכם שיחה מעניינת בזמן הקרוב. אתה יכול לראות בזה סימן להכרת התודה שלי. לא אכפת לי אם אתה בן 34. מי שמתנהג כמו כלבלב מנוזל יכול לקבל קצת נביחות גם מאבא".

ועוד:

–           "למה את עושה פוזות סקסיות ומתלבשת ככה אם את לא רוצה להזדיין? חשבי על איך את מציגה את עצמך. נמאס מפמיניסטיות ארוטיות".

–           "כי אני רוצה להיות בן-אדם חופשי, אישה חופשיה עם גישה חופשית לגוף שלי, לזהות ולמיניות שלי. רוצה להיות חופשיה להביע את עצמי בלי מבטים שיפוטיים. רוצה להיות חופשיה לבחור להזדיין או לא להזדיין, עם מי שאני רוצה, בתנאים שלי. אני רוצה להיות אדם שלם. ארוטית או לא ארוטית. זאת הסיבה".

ועוד:

–           "לינאה היקרה, אני מקווה שאת מבינה שבכל פעם שאת פותחת את הפה עם פוליטיקת ה-כולם-צריכים-להיות-נחמדים-לכולם שלך, את מתקרבת יותר למוות שלך. מאחל לך ערב נעים. יש לי תחושה שניפגש בקרוב (קריצה)".

–           "יקר, נדמה לי שיש לך אי-הבנה ואתה חושב שלהיות נחמד זה להיות חלש או לפחד בקלות. אבל אני אפילו לא טיפה מפחד ממך והמילים שלך לא שוות כלום. אני מאחלת לך שתיתקע לך חתיכת תפוז בין השיניים ושלעולם לא תוכל להוציא אותה. יש לי תחושה שלא ניפגש בקרוב כי אחרי הכל אתה סתם פחדן (קריצה)".

ואין לזה סוף.

"כשפתחתי את Assholes Online רציתי לעשות שינוי. להעלות את זה על-פני השטח. זה לא שהייתה לי תכנית סדורה. הייתי מתוסכלת, רציתי לעשות שינוי וזה אחד הדברים שניסיתי", אומרת קלאסון ומספרת על הנסיבות שבהן פתחה את חשבון האינסטגרם הפופולרי. "רציתי לשאול אנשים אם הם חושבים שזה באמת צריך להיות ככה. לשאול אם הם יודעים שזה באמת קורה. אם הם יודעים שילדים מקבלים הודעות כאלו ברשת. הדברים האלו נפוצים כל כך שאנחנו כמעט לא מדברים על זה. אנחנו בקושי מגיבים לזה. זה נהיה נורמלי. אני יודעת שאם אלך למועדון וארקוד, מישהו ייגע בי ללא הסכמתי. זה מטורף לגמרי. אנחנו לא מגיבים לזה כי אנחנו כל כך רגילים. זה מה שמסוכן, זה כאילו שאנחנו מקבלים את זה. כשפתחתי את החשבון לפני שש שנים, עוד לפני Metoo והשיח הציבורי על שנאה ברשת, על טרולים ועל אלימות באינטרנט, רציתי להביא את הנושא לדיון. בשביל הנשים, אבל גם בשביל הורים, בשביל ילדים. רציתי לספר שאני והחברות שלי מקבלות הודעות מגברים מבוגרים מאז שאנחנו בנות עשר. הרבה אנשים לא ידעו את זה בכלל. הקונספט של Assholes Online הוא להראות מה קורה בתיבת הדואר שלי ובאלו של נשים אחרות ולפתוח כך בעיות גדולות כמו אלימות מינית ממוסדת ואי-שוויון. בהרבה מקרים אני גם עונה בדרך קצת חצופה. כי ככה אני. אני ספורטאית ואני אוהבת להתחרות. אני אומרת: Game On. אבל אני גם משפטנית, אני אוהבת לשחק עם מילים ולהיות מתוחכמת יותר מיריביי. אני חושבת שאנשים מצאו את השילוב הזה מצחיק, אבל בשבילי זו הגנה עצמית, אני לא רואה בזה ריב, זה מישהו שמתקיף אותי ואני מתגוננת. אני מעדיפה לא לריב, אבל אני עושה זאת אם אני חייבת".

Photo: Marcus Frendberg

פרסום ההודעות היא דרך אחת להגיב להתקפות. אבל זה מה שאת ממליצה לכולן לעשות? האם התעלמות איננה אופציה לגיטימית? או אולי פנייה למשטרה?

"הדעה שלי היא שאם את מותקפת, לך כקורבן אין שום מחויבות, את יכולה להגן על עצמך כפי שמתאים לך. גם אני משלבת כל מיני דרכים. לא תמיד אני עונה. היו פעמים שפניתי למשטרה, לפעמים אני מתעלמת, לפעמים צוחקת על זה, לפעמים אני מדברת עם חברה ובוכה. אין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת. מעולם לא אמרתי – עשו כמוני!".

ומה לגבי פרסום שמות ופני התוקפים? מצד אחד, את מפיצה הודעות תוקפניות לקרובים וחברים של התוקפים ומצד שני, את לא מפרסמת שמות ותמונות בדף האינסטגרם שלך.

"לאורך הדרך למדתי הרבה, אבל מלכתחילה העמדה שלי היתה שלא כדאי לפרסם ברבים את שמות התוקפים, כי צריך להתייחס לזה ברמה המבנית, זה לא עניין של אנשים ספציפיים. הנושא הוא אלימות מינית בחברה, לא הריב שלי עם בחור כזה או אחר. זו הרי בעיה גלובלית, לא אישית. אם מישהו שולח לי תמונה של איבר מין והערה נבזית אני לא צריכה שכולם יכתבו לו כמה הוא אדם גרוע, הוא לא הנושא, הנושא הוא ההבנה עד כמה האלימות הזו נפוצה וכמה צריך שינוי. השינוי לא יבוא מהודעות לאדם ספציפי. זה הרי לא רק אלימות מינית ברשת. זה ברחוב, בבית, בבתי-ספר, מקומות בילוי ומקומות עבודה. יש הרבה מה לעשות והכל קשור בהכל. זה נכון שבהזדמנויות שונות העברתי הודעות לקרוביי התוקפים, אבל זה לא כמו לפרסם את השם בפני כל המדינה. זה משהו אחר. בחשבון שלי יש לפעמים יותר מ-300,000 צופים. שם אני לא מפרסמת שמות. כיום אני שולחת פחות הודעות אישיות, גם בעבר לא עשיתי את זה הרבה, אני לא יודעת אם אעשה את זה בעתיד, ובכל מקרה אני חושבת שזה בסדר אם קורבנות אלימות אחרות עושות את זה. עם ההתבגרות שלי אני מבינה שמה שיותר חשוב עכשיו הוא האופן בו אנחנו מדברים ומקשיבים, חשוב להקשיב על מנת להבין, לא על מנת לענות. אני לא רואה דברים בשחור-לבן ואני לא עושה את זה בשביל תשומת לב, אלא בשביל לצעוד בְּשביל שיהיה גם בריא וגם שימושי".

קלאסון בימיה כספורטאית, 2012 . "לא הייתי מעוניינת בהערות על הרגליים שלי אחרי שהבקעתי
עשרה שערים במשחק"
Photo: Linnéa Claeson, 2012

למרות הטון המפויס של קלאסון, הדיאלוג עם חלק מהגברים שפונים אליה הוא עדיין אלים ותוקפני ולעיתים הוא גם יוצא מגבולות האינטרנט. היא מספרת על גבר שהורשע במשפט על איומים לקשור ולאנוס אותה, על גבר אחר שהורשע מכיוון שעקב אחריה והטריד אותה במשך תשע שנים, אדם שלישי הורשע בעבור התקפה נגדה ברחוב ורביעי הופיע בדלת שלה בערב חג-המולד אחרי שבמשך זמן רב עקב אחריה, כתב לה, התקשר אליה והפר צווי-הרחקה. "כשהתחלתי את הפעילות שלי לא הייתי עדיין דמות ציבורית", היא אומרת, "אבל עכשיו זה אחרת. במשך שנתיים וחצי כתבתי בעיתון הנפוץ ביותר במדינות הנורדיות, דיברתי בתכנית רדיו שהיו לה כשלושה מיליון מאזינים, השתתפתי בתכנית הטלוויזיה "לרקוד עם כוכבים" שצפו בה כשני מיליון צופים בכל יום שישי, הייתי בפלטפורמות הכי גדולות שיש לנו. אז עכשיו אני דמות ציבורית. המשמעות של זה היא שההתקפות נגדי יצאו מהרשת. היו איומי רצח, איומי אונס וחטיפה, קיבלתי אימיילים עם תמונות של כלי-נשק. עקבו אחרי והגיעו אלי הביתה ואנשים נעצרו והורשעו. אני מניחה שאישה צעירה המדברת על שוויון יכולה להיות מאוד מרגיזה". קלאסון אומרת שלצד המתקפות היא מקבלת גם תמיכה עצומה. "יש לילות שאני באמת מפחדת בהם", היא אומרת, "אז אני מזכירה לעצמי שזה אף פעם לא קל, אבל זה תמיד שווה את זה".

לצד המתקפות האלימות נגדה, התמודדה קלאסון בשנים האחרונות גם עם ביקורת נוקבת. ככל שפעילותה נהיתה ציבורית ומוכרת יותר, גברו נגדה טענות מסוגים שונים. היו שטענו שהיא משקרת, רבים טענו שהיא מוציאה דברים מהקשרם, מגזימה ומסתירה חלקים מהאמת שאינם מתיישבים עם התזות שלה. היו גם טענות על גניבה ספרותית ופרסום סמוי בכתיבה שלה. קלאסון פרסמה תשובה לטענות נגדה והיא טוענת שהדברים הובהרו. "היו שאלות על המתודות שלי ועל אופן העריכה שלי. טוב שעניתי והבהרתי את הדברים. אבל תמיד יהיו אנשים שלא אוהבים אותך אם את משמיעה דברים בציבור, ואלו תמיד ינסו בדרכים שונות לגרום לך להיראות כמה שיותר גרוע. זה חלק מהעניין וזה קורה להרבה אנשים. לצערי, פעמים רבות אנחנו מפסידים הרבה מהשיעור כי אנחנו מתמקדים במורה ומתלוננים עליה: היא מתלבשת לא נכון, היא שמנה מדי, רזה מדי, מכוערת מדי, יפה מדי. אנשים אומרים דברים חשובים אבל הם לא נשמעים כי מי שאמר אותם הוא מהמקום הלא נכון, המפלגה הלא נכונה או מרקע לא נכון".

Photo: Linnéa Claeson

ואכן, במובנים רבים, הפמיניזם של לינאה קלאסון לא תמיד נשמע והוא איננו דומה לפמיניזם השוודי המסורתי. ראשית, הוא מתיימר להשיב מלחמה ומרים ראש מול התוקפנות המינית היומיומית שנחשבה בעבר לנורמטיבית ולכזאת שלא ניתן למנוע אותה. זהו פמיניזם לא מתנצל שאינו מפחד גם משאלות של מין, מיניות ומגדר. קלאסון מדברת על נושאים אלו ומנסה לדבריה להפיץ את העובדות, לא להטיף מוסר. "ידע הוא כוח", היא אומרת, "אני מדברת על מין ומיניות, על פורנו ועל התעשייה, אני מביאה סטטיסטיקה וספרות רלוונטית. אני לא מטיפה. כך אנשים יכולים לחשוב ולגבש את דעתם בעצמם". הפמיניזם של קלאסון הוא גם פוליטי במובן שהוא עוסק בסוגיות של חוק ומשפט ובמאבקים חברתיים וכלכליים. היא השתתפה בקמפיין למען "חוק ההסכמה" השוודי החדש המגדיר אונס כיחסי-מין ללא הסכמה מפורשת ואקטיבית (כלומר, יחסי-מין יכולים להיחשב אונס גם אם הקורבן לא התנגדה). קלאסון גם משתתפת במאבקים פוליטיים שאינם "נשיים" בלבד, כאלו העוסקים בגזענות, קיפוח מיעוטים, הגירה ופליטות. אך הפוליטיות של קלאסון איננה מפלגתית והיא מסרבת להצטרף או לתמוך פומבית במפלגה ספציפית. למרות שהיא מצטרפת לעיתים למאבקים פוליטיים, היא מרבה לדבר על שאיפות כלליות לעולם "נבון יותר, נעים יותר ואמיץ יותר".

לקלאסון חשוב לשמור על המונח "פמיניזם", אך היא נאבקת ברבות מהמשמעויות שהודבקו לו. "יש הרבה אי-הבנות כשזה נוגע לפמיניזם", היא אומרת, "ויש הרבה גישות שונות על האופן שבו אנחנו אמורות להתלבש, לגדל שערות ברגליים, להיות לסבית או לצבוע את השיער בצבעים משונים. יש כאלו שחושבים שלהיות פמיניסטית זה להיות כועסת ולשנוא גברים. זה לא נכון. להיות פמיניסטית זה להאמין שלגברים ונשים צריכות להיות אותן אפשרויות ושגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. אני לא כועסת וזה ברור לגמרי שאני אוהבת גברים ובנים. אני אוהבת אותם ומאמינה בהם. אני רוצה שהם ירגישו טוב וירגישו חופשיים. אני ניגשת אליהם ומדברת איתם הרבה. הפמיניזם שלי כולל אותם. אני רוצה בעבורם את החופש ליצור את חייהם בעצמם ולהיות הגברים שאני יודעת שהם יכולים להיות. העניין הוא להגדיל אותם, לא למחוק אותם. החברה שלנו מחלקת אנשים לקופסאות צרות. מי שהוא מאצ'ו ואוהב מכוניות ושרירים, אין בעיה, שיהיה כזה. מי שהוא אחר צריך להיות חופשי להיות אחר. אני רוצה שגברים יוכלו לבחור כי אני אוהבת גברים. אבל בקופסאות הצרות האלו הם יכולים להיות רק בצד אחד של הסקאלה. בפמיניזם שלי, השוויון הוא היכולת לעשות את זה יחד, לא נשים נגד גברים, אלא גברים ונשים, נערות ונערים שאומרים – לעזאזל עם הקופסאות, בואו פשוט נהיה אנושים, ונצבע בכל הצבעים.

ובכל זאת, האם את מגדירה את עצמך כחלק מזרם פמיניסטי מסוים? ליברלי, רדיקלי, סוציאליסטי? האם חשוב לך בכלל להגדיר את עצמך כ"פמיניסטית"?

"אני לא חושבת כך על הדברים. אני לא מדברת במושגים האלו. אני מדברת על אדיבות וטוב-לב ועל אומץ. אני מאמינה שזו התשובה לשאלות רבות ולא רק לשאלות של נושאים פמיניסטיים. אני קוראת לעצמי פמיניסטית כדי לא לנטוש את השם שהושמץ. מישהי פעם אמרה שאסור לתת לגברים ששונאים נשים להגדיר פמיניזם כנשים ששונאות גברים. זה משהו שאני רואה הרבה וחושבת שצריכים להילחם בו. אסור לתת לשונאים להגדיר מי אנחנו".

כאחת הנשים שתמכו והובילו את רעיונות ה-Metoo בשוודיה, לאן את חושבת שהמהפכה הגיעה? מה השלב הבא?

הנשים דיברו. עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן שהן יקבלו תשובה. אני מאמינה שהרבה גברים מוכנים לתת תשובה ולהיות חלק משינוי חיובי בעבור נערים, נערות, נשים וגברים. אני רואה את זה, מרגישה את זה ויודעת שזה אפשרי כי יש יותר אנשים עם אהבה בלב מאנשים עם שנאה בלב. אחרי Metoo אי אפשר לטעון "לא ידענו". אולי בעבר הם ידעו והתעלמו, אבל עכשיו אי אפשר לומר "לא ידעתי". עכשיו מדובר בסולידריות, לא בצדקה והרבה גברים מוכנים לקחת אחריות. אלימות נגד נשים איננה "נושא נשי", זה נושא של כל מי שאכפת לו מנשים ואוהב נשים. רוב הגברים אוהבים נשים אז אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות את זה יחד". וקלאסון מתכוונת לנשים בעולם כולו. בשנים האחרונות היא מסייעת למספר ארגונים הפועלים במדינות שונות. "זוהי מחויבות גלובלית בשבילי", היא אומרת ומספרת על ביקורים ברוואנדה, מלאווי וקניה, קוסובו, סרביה ובוסניה, צרפת, אנגליה, יוון ואפילו ישראל שבה היא ביקרה בת"א, חיפה וירושלים. "אני לא מעוניינת בעולם טוב יותר רק בעבור שוודים", היא אומרת, "אני רוצה לדבר, להקשיב ולפגוש אנשים במדינות נוספות. אני לא יודעת מה טוב יותר בשבילכם, אבל כל אחת היא מומחית בהקשר הספציפי שלה ותמיד אפשר להיפגש, לעזור וללמוד זה מזו".

האם יכול להיות שאת מרחיבה את פעילותך למדינות נוספות כי היא פשוט נדרשת פחות בשוודיה? כלומר, זוהי מדינה עם חקיקה פמיניסטית, ייצוג פוליטי שווה, חופשות לידה לגברים ויחס שבמדינות אחרות אפשר רק לחלום עליו. יש שיטענו שבשוודיה המלחמה בעצם כבר הוכרעה.

"אני רואה את זה כסולם. השלב העליון הוא שוויון – כלומר, המקום בו גברים ונשים שווים לגמרי בערכם, זוכים ליחס שווה, לאותן אפשרויות ולאותם תנאים חברתיים וכלכליים. כל דבר שהוא פחות מזה הוא רע מאוד. זה לא מספק להיות כמעט שם ואף אחת לא צריכה לחגוג כי מתייחסים אליה כמעט כאדם מלא. גם אם שוודיה נמצאת גבוה יחסית בסולם, היא עדיין לא למעלה, היא עדיין מתייחסת לחלק מבני-האדם כשווים פחות וזה עניין רציני מאוד. במקום להיות רגועים כי מצבנו פחות גרוע ממצבם של אחרים, אנחנו יכולים לקחת את זה לשלב הבא ולהאיץ תהליכים, אנחנו יודעים שהעולם מסתכל עלינו ומה שאנחנו עושים כאן משנה. מדינות אחרות ובני-אדם אחרים מסתכלים בשינויים שאנחנו עושים כאן והשינויים מטפטפים למטה. "חוק ההסכמה" השוודי, שהייתי אחת מרבים שתמכו בקמפיין שלו, הוא דוגמא טובה מכיוון שחוקים דומים נבחנים עכשיו בארצות נוספות (דוגמא טובה נוספת בהקשר זה הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהתקבל לראשונה בשוודיה ב-1999 ומאז הלכו בעקבותיה מדינות נוספות כולל, לאחרונה, ישראל, ד.ס). העבודה לא נגמרה. אין אפילו מדינה אחת שהגיעה לשכר שווה לגמרי, אין מדינה אחת שנשים לא נאנסות בה, שנשים לא מפחדות בדרכן הביתה או בתוך הבית. אף אחת לא חופשיה לפני שכולן חופשיות ועד שמגיעים לשוויון מלא אף אחד לא סיים שום עבודה".

צלם האופנה שתיעד ניצולי שואה בשוודיה: "המצלמה רעדה בידיי"

מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים. 

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/exibitions/.premium-MAGAZINE-1.6592995 

במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.

"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".

ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.

מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".

ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.

"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".

ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.

מכון פאידיאה מוצא שותפים מפתיעים להתחדשות היהודית באירופה

English follows

משהו מעניין קורה בשנים האחרונות בקרב הקהילות היהודיות באירופה. בכל רחבי היבשת מעוררת התרבות היהודית, על מופעיה השונים, עניין מחודש. במקרים רבים היוזמים של הפסטיבלים, המוזיאונים ומוסדות החינוך היהודיים החדשים הם לאו דווקא יהודים במובן ההלכתי של המילה ואחד המרכיבים המעניינים בתחייה התרבותית הנוכחית הוא שיתוף הפעולה בין הקהילות היהודיות לבין קבוצות דתיות ואתניות אחרות. בשוודיה מתנהל בשנים האחרונות אחד משיתופי הפעולה המקוריים יותר בין מכון אירופי ללימודי יהדות לבין בית-חינוך בעל אוריאנטציה מוסלמית. שיתוף פעולה זה עולה בימים אלו מדרגה ולמרות שהוא מקומי, מאוד ייתכן שהוא מחזיק פיתרונות לכמה מהבעיות של אירופה הרב-תרבותית ויכול לסייע במאבק בהקצנה הדתית ובשנאת הזרים.

פורסם בהארץ:  http://www.haaretz.co.il/gallery/.premium-1.3111585#article-comments

כמו סיפורים רבים על ההתחדשות היהודית באירופה סיפורו של פאידֶאָה, המכון האירופי ללימודי יהדות בשוודיה, מתחיל מהאסון הגדול של העם היהודי. לאחר שנים רבות של הדחקת תפקידה הבעייתי של שוודיה במלה"ע השניה, החליט יוראן פאשון, ראש-ממשלת שוודיה בסוף שנות התשעים, לחקור את תפקידה של שוודיה במלחמה ולעשות  ככל שניתן למנוע את קיומה של שואה נוספת. לא פחות מזה. מפעלו בתחום זה היה רחב ומעמיק. וועדת חקירה חקרה מה אירע לרכוש יהודי בשוודיה אחרי המלחמה, רשות ציבורית הוקמה על מנת לעסוק בחינוך לאור זיכרון השואה, ספר על השואה שנכתב ביוזמת הממשלה נשלח בחינם למאות אלפי משקי-בית ובמישור הבינלאומי יזם פאשון את הקמת הברית הבינלאומית לזכרון השואה (IHRA), גוף בינ"ל העוסק בזיכרון, חינוך ומחקר.

"גם מכון פאידיאה הוא תוצר של אותה תקופה", מספר נוח הרמלה המשמש כבכיר במכון בעשר השנים האחרונות, "הפרלמנט השוודי החליט להקים מכון אירופאי ללימודי יהדות. הממשלה ומשרד החוץ דחפו לכך שהוא יהיה כלל אירופאי, לא שוודי בלבד, ופאידיאה נולדה כתוצאה מהמפגש בין הקהילה היהודית לממשלה השוודית. המנדט העיקרי של המכון הוא לחזק את התרבות והחיים היהודיים באירופה ולב הפעילות שלו היא תכנית לימוד בת שנה שבה לומדים 25 משתתפים מכל רחבי היבשת. המשתתפים, לא כולם בהכרח יהודים, הם אנשים הפעילים בתחומים שונים כמו עולם החינוך, התרבות, העיתונות והאקדמיה".

התכנית של פאידיאה מבוססת על לימוד בחברותא של טקסטים יהודיים בדגש על קשר בין הלימוד למעשה. זוהי גישה של אקטיביזם אינטלקטואלי המנסה ליצור פוטנציאל מנהיגותי כאשר קהל היעד אינו ילדים ובני-נוער אלא מבוגרים. גישה זו  אינה זרה לחברה השוודית. חינוך המבוגרים בשוודיה הוא מפותח מאוד והוא כולל מאות מוסדות מסוגים שונים. כמה מהייחודיים שבהם הם בתי-החינוך העממיים למבוגרים החוגגים בשוודיה כמעט 150 שנה. מוסדות אלו מבוססים על שילוב של השלמת השכלה ורכישת מקצוע (כדוגמאת Community Colleges בארה"ב) עם מסורת של חינוך בלתי-פורמאלי ודיאלוגי, ללא ציונים ומבחנים על בסיס תנועות עממיות, פוליטיות, דתיות או חברתיות. זו היתה רק שאלה של זמן עד שגם מכון פאידיאה ייצא מהבית החם של הקהילה היהודית ויפתח גם הוא בית-חינוך עממי המיועד לקהל השוודי הכללי, אבל המקום שבו זה נעשה והשותפים שנבחרו לעניין הם מפתיעים ולא מובנים מאליהם.

מכל שיתופי הפעולה האפשריים שייסייעו בהקמת המיזם החינוכי החדש בחרו אנשי פאידיאה דווקא במוסד שוודי-מוסלמי, בית-חינוך עממי הממוקם בפרבר שִׁיסְטַה שבצפון-מערב סטוקהולם. הקשר בין המוסדות איננו חדש. הוא החל כאשר בית-החינוך המוסלמי הוקם, לפני כעשור אז היו אלו אנשי פאידאה שסייעו בהקמתו בתוקף היותם בעלי ניסיון בחינוך מבוגרים המהווים מיעוט דתי ותרבותי בשוודיה. היחסים נמשכו מאז וכיום בית-החינוך המוסלמי משמש כחונך של בית-החינוך היהודי המתהווה. שיתוף הפעולה המעשי גורם לכך שהחיבור בין אנשי החינוך אינו מאולץ או מעושה. "זה לא פרויקט של דיאלוג בין-דתי במובן הצר", אומר הרמלה, "יש כאן צורך מעשי, לא רק מילים וסיסמאות. אנחנו עובדים ביחד כי אנחנו מעוניינים ליצור משהו ביחד".

==========

בית-החינוך למבוגרים בשִׁיסְטַה הוא אחד מ-154 בתי-החינוך העממיים בשוודיה. מה שמייחד אותו מבתי-החינוך האחרים היא העובדה שהוא היחיד במדינה שהוא בעל "פרופיל מוסלמי". "בית-החינוך משרת אזור שחיים בו עשרות אלפי אנשים", מספר אוֹקֶה לארשון, סגן המנהל, "רבים מהתושבים כאן הם מהגרים או דור שני של מהגרים כאשר הקבוצה הגדולה ביותר היא של מוסלמים ממדינות אפריקה והמזה"ת". לארשון מספר שכמו בתי-החינוך של ראשית המאה העשרים, ממלא בית-החינוך בשיסטה תפקיד חברתי. "יש כאן צורך בלימודי שוודית, בפעילויות הכרות עם החברה השוודית, בסיוע בהתבססות במדינה ובהכוונה ללימודים גבוהים. אנחנו בשוודיה טובים ויעילים מאוד בשלב הראשון של קליטת מהגרים אבל אחרי זה העניינים נעשים איטיים יותר ובתי-החינוך באיזורים שיש בהם מהגרים רבים חשובים מאוד בהקשר זה".

כ-80% מתלמידי בית-החינוך בשיסטה הם מוסלמים. בביקור חטוף הרושם הוא שהשפה הדומיננטית בקפיטריה היא ערבית ובסמוך אליה יש אזור תפילה מוסלמי וספרייה של ספרי קודש בערבית. "משמעות הפרופיל המוסלמי של ביה"ס הוא במטרה שהוא הציב לעצמו לגבש זהות מוסלמית-שוודית בטוחה שתוכל להיות חלק מהחברה השוודית שהיא אחת החברות החילוניות בעולם", מסביר אוקה לארשון, "בניגוד למדינות אירופאיות שהיו להן קולוניות, בשוודיה, למרות המספר הגדול של המהגרים במדינה, יש קושי חברתי בקבלה של אנשים שלדת יש משמעות גדולה בעבורם. באנגליה, למשל, מבינים כבר מאתיים שנה שאנגלית יכולה להישמע בכל דרך אפשרית ושבני-אדם חיים בצורות שונות מאוד. כאן בשוודיה היינו מנותקים מהעולם והחילוניות שלנו היא תוצאה של זה. אנחנו צריכים למצוא מודלים חדשים, למצוא דרך לחיות כיהודי או כמוסלמי, וגם כשוודי שמרגיש כאן בבית". ע"פ לארשון אסימילציה כבר לא עובדת והימים שבהם אפשר היה להפוך ציבורים גדולים של מהגרים ל"שוודים" עברו. הוא מדבר על מודל דיאלוגי ומשתף יותר. "יש לנו הרבה מה ללמוד מאנשים המגיעים לשוודיה", הוא אומר, "איך שלא מסתכלים על הדברים, אין לנו ברירה. העולם הגיע לסקנדינביה ואנחנו חייבים ללמוד לחיות יחד עם אנשים אחרים. זו התפתחות הכרחית בכדי לשמר את החברה".

מעבר ללימודי השוודית וקורסי המבוא לחברה השוודית מקיים בית-החינוך בשיסטה במהלך השנים קורסים בערבית ובאיסלאם. בשבוע הבא נפתח קורס בשם "תיאולוגיה מוסלמית ומנהיגות". בקורס ילמדו כמה עשרות תלמידים, רובן תלמידות, שילוב של לימודי איסלאם, כישורים מנהיגותיים והיסטוריה שוודית מ-200 השנים האחרונות. לארשון מסביר שהקורס, שלא כל תלמידיו מוסלמים, דומה לקורסים מקבילים של תנועות נוצריות. זהו ההקשר שבו צריך לראות את שיתוף הפעולה של בית-החינוך המוסלמי עם המכון היהודי פאידאה. זהו שיתוף פעולה טבעי וכמעט מתבקש בין מוסדות המייצגים שני מיעוטים דתיים מרכזיים במדינה. "התלמידים שלנו עוסקים עכשיו בין השאר בגילוי צדדים פחות מוכרים של החברה השוודית למשל מסורות, תרבויות ושפות שונות הקיימות כאן", אומר לארשון, "החיבור עם פאידיאה יכול לחשוף חלקים שונים של אירופה ושל שוודיה שהתלמידים שלנו לא מכירים. הקבוצות משני בתי-הספר צריכות להיפגש ולהתערבב אחת עם השנייה דרך התלמידים, המורים, הפעילויות החינוכיות ואפילו הצדדים האדמינסטרטיבים". לאחרונה ביקרו תלמידי בבית-החינוך המוסלמי בבית-הכנסת הגדול של סטוקהולם. "התלמידים שאלו שאלות רבות", מספר לארשון, "הם התעניינו בכל דבר החל מהסמלים הדתיים, דרך הניסיון היהודי בשוודיה ועד האוכל. השיחה היתה טובה וארוכה וזה היה ביקור מוצלח מאוד".

=======================

הפרויקט המשותף בין המוסד היהודי והמוסד המוסלמי רק התחיל ומוקדם לומר עד כמה הוא יוכל להוות דוגמא לשיתופי פעולה דומים במקומות אחרים. "בית-החינוך העממי של פאידאה נפתח לפני מספר שבועות", אומר נוח הרמלה, "יש לנו עדיין את 25 התלמידים המגיעים מכל רחבי אירופה כפי שהיה לנו ב-15 השנים האחרנות, אך השנה יש לנו גם 25 תלמידים שוודים המצטרפים לשיעורי העברית וגם כיתה של תלמידים שהוספנו לכיתות הקיימות בבית-החינוך המוסלמי בשיסטה. תלמידים אלו לומדים קורס בסיסי להשלמת בגרות עם אוריאנטציה פלורליסטית, כלומר, לצד השלמת הלימודים התיכוניים יעסקו התלמידים בשיח על דת, תרבות והיסטוריה ובדיאלוג עם תלמידי בית-החינוך המוסלמי הפועל במקום". וזוהי רק ההתחלה, שיתוף הפעולה בין בתי-החינוך היהודי והמוסלמי כולל את כניסתם של מורים חברי הקהילה היהודית להוראה בבית-החינוך המוסלמי ותכניות עתידיות כדוגמת קורס לפרשנות הקוראן והתורה ולימוד משותף של תלמידים יהודים, מוסלמים ונוצרים בשני בתי-החינוך בנושאים הקשורים לתרבויות השונות ולנרטיבים ההיסטוריים שלהם.

בעוד נוח הרמלה מנהל את המיזם החדש של בית-החינוך החדש המתפקד כענף נפרד של מכון פאידאה, מנהלת פרופ׳ פניה עוז-זלצברגר מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה את המכון עצמו שהדגש שלו אקדמי-תרבותי. עוז-זלצברגר קושרת את הקמת בית-החינוך לתהליכים עמוקים העוברים על אירופה. "בשנים האחרונות התרוצצתי באירופה וישבתי באינסוף פאנלים חסרי תוחלת של דיאלוג בין-דתי", היא מספרת, "בפאנלים כאלו בד"כ מושיבים אותי על במה אחת יחד עם תיאולוג מוסלמי ופרופסור גרמני ומצפים מאיתנו לעשות אהבה ושלום. הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו יכול להיות שונה היתה בשוודיה, ודווקא בעיר מאלמו, לתדהמתי בקהל ישב אימאם מוסלמי עם שורה שלמה של תלמידיו, כולל נשים בבורקה וגברים בלבוש מסורתי. אמרתי לעצמי שמשהו קורה כאן. כאן לא מדובר במוסלמי מחמד אלא במורה עם תלמידים. מאוחר יותר, כאן בסטוקהולם, גיליתי שהשוודים מצאו גישה מעשית שהיא הרבה יותר אפקטיבית מגישתם של שוחרי הטוב האירופאיים למיניהם – זוהי יצירה מלמטה למעלה של חינוך חוצה גבולות דת ותרבות, כשיהודים, מוסלמים ותלמידים אחרים לומדים יחד על בסיס קבוע. זוהי תנועה שורשית ומעשית המקיימת תהליך חינוכי מתמשך, לא רק כנסים חד-פעמיים, ששותפים בו אנשים מכל הספקטרום כל עוד הם בעלי אופי דיאלוגי". זהות המשתתפים היא נקודה חשובה. עוז-זלצברגר מסתייגת מהמונח דיאלוג בין-דתי מפני שהיא סבורה שגם חילונים גמורים צריכים להיות שותפים בשיח. היא מעידה על עצמה בחיוך כ"חוטאת, חילונית וקיבוצניקית" והיא רוצה למשוך אל התהליך החינוכי גם את הלא מאמינים – יהודים, מוסלמים ונוצרים. "בניגוד לאלו המדגישים את תפקידם של הרבנים, הכמרים והאימאמים, אני חושבת שהחילונים יביאו את השלום", היא אומרת.

"מתרחשת כאן תנועת התחדשות אדירה", מוסיפה עוז-זלצברגר על ההקשר היהודי הכלל-אירופאי של התכנית, "יש עניין מחודש במורשת היהודית ובחידושים יהודיים, יש לימוד ומוּדָעוּת, מוזיאולוגיה, פסטיבלי ספרות וקולנוע, קבוצות למידה ומכונים חדשים. למעשה, יש שני שעונים שונים לחלוטין שמתקתקים – האחד הוא השעון של שנאת-הזרים, האנטישמיות ותיאוריות עליונות הגזע הלבן. זהו שעון רציני שצריך לקחת בחשבון. לצערי, בתקשורת הישראלית הוא מוצג כשעון היחידי שפועל. אבל יש עוד שעון שונה לגמרי. זהו עידן של תור-זהב יהודי חדש. יהדות חדשה עולה במקומות שחשבנו שהיא מתה בהם מזמן כמו ספרד, קטלוניה, פולין והונגריה. במקומות אלו וברבים אחרים היהודים חזרו והצעירים שבהם עושים שם את כל מה שצעירים יצירתיים עושים במאה ה-21. התרבות היהודית היתה ועודנה זמינה לעולם כולו הודות להתפרצויות אדירות של יצירתיות. אנחנו בעיצומה של התפרצות כזו ויש ליהדות כוח משיכה מוזר לאנשים צעירים המחדשים אותה. כתבתי ספר על השרדות היהדות בעולם שאין בו אלוהים (הספר "יהודים ומילים" שנכתב בשיתוף עם אביה, עמוס עוז, ד.ס) ואני עדיין אומרת, בהנחה שאלוהים יצא להפסקה, משהו טוב מאוד קורה כאן והוא מבוסס על התעניינות אנושית. התפקיד שלי הוא לעבוד לצד השעון הטוב, שעון היצירתיות. ספק אם שעון האנטישמיות, שנאת היהודים והאנטי-ישראליות יוכל לנצח את הרנסאנס היהודי הזה".

בשוודיה של 2016 השעון הראשון שעוז-זלצברגר מדברת עליו פועל בעוצמה. בשנים האחרונות חלו במדינה תהליכים של הקצנה פוליטית על רקע קליטתם של עשרות אלפי פליטים וכרסום במעמדה של מדינת-הרווחה המסורתית. אלו יצרו תגובת נגד של התחזקות תנועות גזעניות וגילויים של אנטישמיות ואיסלמופוביה. "אנו בהחלט מתכוונים לעסוק גם בסוגיות אקטואליות", אומר נוח הרמלה, "החיבור בין החברה האזרחית לבין חינוך מבוגרים הוא מרכזי וחשוב בשוודיה. אנחנו צריכים לא רק להתרכז בחיבור בין המיעוט היהודי לחברה הכללית אלא לעבוד יחד עם מיעוטים נוספים וגורמים נוספים בחברה האזרחית". עוז-זלצברגר מוסיפה שהיא מגלה באירופה בשנים האחרונות התעניינות ניכרת בקרב צעירים מוסלמים ביהדות ובישראל. צעירים אלו יוכלו ללמוד בעתיד בבית-החינוך של המכון היהודי. עוז-זלצברגר מדברת על תהליכים חינוכיים מתמשכים דוגמאת קורסים עתידיים של היסטוריה יהודית לתלמידים מוסלמים והסטוריה מוסלמית לתלמידים יהודים ולא רק על שיחות כלליות על הסכנות שבאנטישמיות ואיסלאמופוביה, "קורסים כאלו", היא אומרת, "יכולים להיות יותר מרב-שיח, הם יכולים להיות תרופת הנגד".

A New Jewish Golden Age Is Underway in a Muslim Suburb in Sweden
Alongside the rise of the racist right, Europe is witnessing renewed interest in Jewish heritage, an expert says. One of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups.

David Stavrou Nov 09, 2016 9:10 AM
The Swedish Muslim institute in the suburb of Shista, northwest of Stockholm. N/A
In these five flourishing Jewish communities, no one is in any rush to immigrate to Israel
Opinion Trump supporters' violence is real. Ask American Muslims
A year in Nazareth: Capturing a Galilean dynasty’s culinary tradition
STOCKHOLM – Jewish culture is reigniting interest across Europe, and one of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups. Cooperation is taking place especially in recent years in Sweden between Paideia – the European Institute for Jewish Studies and the Muslim-oriented Folk High School. Work between the two has recently shifted gears.
“There is renewed interest in Jewish heritage,” says Prof. Fania Oz-Salzberger of the University of Haifa’s School of Law, who is also Paideia’s director. “There is study and awareness, museology, literature and film festivals, study groups and new institutes.”
The story of Stockholm-based Paideia involves Göran Persson, Sweden’s prime minister in the late 1990s, who decided to investigate neutral Sweden’s problematic role during the Holocaust. His venture included a committee of inquiry into Jewish property in Sweden after World War II, a new public authority for Holocaust education, and a book about the Holocaust commissioned by the government and sent free to hundreds of thousands of households. Persson also initiated the founding of the International Holocaust Remembrance Alliance, an international body dealing with remembrance, education and research.

“Paideia is also a product of that era,” says Noa Hermele, the institute’s deputy director. “The Swedish parliament decided to establish a European institute for Jewish studies, and the government and the Foreign Ministry pushed for it to be pan-European, not solely Swedish. Its primary mandate is to strengthen Jewish culture in Europe and the heart of activities is the one-year study program for 25 participants from Europe.”
He said the participants include people active in education, culture, communications and academia, and not all are necessarily Jews.
The latest development is a new program based on studies of Jewish texts. Adult education is highly developed in Sweden and includes hundreds of institutions, some of which are special in that they offer open courses. It was only a question of time before Paideia would expand beyond the community house model and offer open courses of its own. However, the location of the learning and the partners are surprising: Paideia partnered with a Swedish Muslim institute, a popular Folk High School located in the suburb of Kista, northwest of Stockholm.

The relationship between the two institutions began a decade ago, when a Muslim Folk High School was founded and Paideia members contributed their experience in adult education. “It’s not an interfaith dialogue in the narrow sense,” says Hermele. “There is a practical need here, not just words and slogans.”
The adult education center is unique, being the only one with a Muslim profile. “The place serves an area in which tens of thousands of people live,” says Åke Larsson, the deputy director. “The largest group is Muslims from Africa and the Middle East.”
About 80 percent of students in Shista are Muslims. “The school’s goal is to foster a secure Muslim identity that can be part of Swedish culture, which is one of the most secular in the world,” says Larsen. “In Sweden, despite having many immigrants, there is a cultural difficulty in accepting people for whom religion has great significance. Our students also engage in the less-known sides of Swedish society. The connection with Paideia will expose parts of Europe and Sweden they aren’t familiar with. The groups from both schools will mix through the students, teachers, educational activities and even administrative elements.”
Useless panels
“Paideia’s open courses opened a number of weeks ago,” says Hermele. “We still have the 25 students from across Europe, as in the past 15 years, but this year there are also 25 Swedish students joining the Hebrew classes, as well as a class of our students which we added to existing classes in Shista. They learn a basic course to complete a matriculation exam alongside a discourse about religion, culture and history through a dialogue with students from the Muslim institution.”
The partnership between the two institutions also includes Jewish instructors teaching at the Muslim Folk High School and plans like a course about interpreting the Koran and the Torah, joint learning by Jewish, Muslim and Christian students in both places on matters related to the different cultures.
Oz-Salzberger connects the establishment of the new Folk High School to deep-seated developments in Europe. “In recent years I ran around Europe and sat on endless, useless panels of interfaith dialogue,” she recalls. “They place me on a stage together with a Muslim theologian and a German professor, and expect us to make love and peace. The first time I felt that something could be different was in Sweden, actually in Malmo. To my surprise, a Muslim Imam sat in the audience with a host of his students, including women in burkas and men in traditional dress. I told myself something was happening here. Here, it’s not about a token Muslim but rather a teacher with students.”
She says that she later discovered in Stockholm that the Swedes had found a practical, much more effective approach than all the European bleeding hearts – a bottom-up creation of education that transcends religion and culture, with Jews, Muslims and other students learning together. “It’s a grass-roots, practical movement that is conducting an ongoing educational process, not just one-off conferences.
“There are two completely different clocks ticking. One is the clock of xenophobia, anti-Semitism and white supremacy theories. Regretfully, it is presented in the Israeli press as the only clock working. However, there is a totally different clock – that of the new Jewish Golden Age.”
She says that Jewish renewal has popped up in places we thought had died long ago, like Spain, Catalonia, Poland and Hungary. “In these and many other places, Jews returned and the youth among them are doing everything that creative youth do in the 21st century. Jewish culture was and is accessible to the entire world thanks to enormous breakthroughs of creativity. We are at the peak of such a breakout.”
Oz-Salzberger says her job is to work on the side of the good clock, the clock of creativity. She speaks of courses in Jewish history for Muslim students and Muslim history for Jewish students, and not only about general discussions about the dangers of anti-Semitism and Islamophobia. “Such courses are more than dialogue,” she adds. “They can be antidotes."

מי יביא את השינוי

ארי שלום. אנחנו לא מכירים אבל אני מרשה לעצמי לכתוב לך מפני שאנחנו חולקים לעיתים את דפי אותו העיתון. אמנם אתה בכיר ואני זוטר שבזוטרים, אתה כותב על ענייני הליבה ואני על ענייני חוץ אזוטריים למדי. ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעיר הערה אחת על מאמרך "האליטה ההגמונית החדשה".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3042684

עם התזה הכללית אני מסכים כמובן. איך אפשר שלא. כפי שאתה כותב, הציונית הדתית הצליחה להקים בעבודה קשה, בהתמדה ובמחויבות אליטה חדשה שהפכה להגמונית בחברה הישראלית. אתה כותב על עפרה, מרכז הרב וגוש אמונים ועל כך שהכיפה הסרוגה נמצאת בכל מקום – בצבא, בעיירות הפיתוח ובמרכזי המפלגות. יש הנבהלים מכך, אחרים מתרשמים ואפילו מתרגשים. מכחישים, עם זאת, כבר קשה למצוא.

אבל מה, אתה שואל, קורה בצדו השני של המתרס? היכן הם ממשיכי דרכם של חברת העובדים, התנועה הקיבוצית וברל כצנלסון. כאן, נדמה לי שיש צורך במעט התבוננות פנימית. ההסתדרות והתנועה הקיבוצית, אותם גופים רבי עוצמה שהקימו את המשק והחברה הישראלית ושאל ממשיכי דרכם אתה נושא עיניים לא הוחרבו ע"י ממשיכי הרב קוק אלא ע"י גורמים מתוך מה שמכונה השמאל הישראלי. השמאל החדש, לא הימין לבדו, הפך למחריבו של השמאל הישראלי הציוני-סוציאליסטי.

לא הייתי נדרש לעובדה זו לולא תהליך זה היה נמשך גם היום, בין השאר כאן בעיתון ששנינו כותבים בו. ממשיכי דרכם של אנשי דגניה וחברת העובדים קיימים גם קיימים בישראל. העניין הוא שהם מותקפים ומוכפשים פעם אחר פעם לא ע"י ממשיכיו של ז'בוטינסקי אלא ממש כאן, בדפים אלו. אלפי צעירים יש בארץ הזו בדיוק מהדגם שאתה מבקש. אלו הם אנשי תנועות הבוגרים של תנועות-הנוער הסוציאליסטיות, חברי תנועות כדוגמת דרור-ישראל וחברי קיבוצים עירוניים המפוזרים בכל הארץ. אנשים אלו מחנכים אלפי צעירים ומבוגרים, הם מאגדים עובדים, הם מפגינים, יוצרים יצירות חברתיות, קהילתיות ותרבותיות ויוזמים ומעמיקים את השיח הציבורי בישראל.

הם הסיכוי שאתה מחפש, לא עסקני מפלגת העבודה, הם השינוי הפוטנציאלי, בדיוק כפי שכתבת, בדפוסי הפעולה של הציבור הדמוקרטי בישראל. אך בכל פעם שהם מרימים ראש אל עמדה אמיתית של השפעה, מנסים כאן, באכסניה הזו, להוריד להם אותו. אתה לא עושה זאת, גם לא אני, אך אלו בהחלט הקולגות שלנו כאן ב"הארץ", לא במקור ראשון וישראל היום.

הארץ הוא אולי החומה האחרונה בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל זכויות האדם בישראל אך כאשר מדובר במחדשיה של תנועת העבודה, ערכיה ומפעליה, בוחרים רבים מעמיתינו להתנגד, לתקוף ולנגח.

כשמצליחים בהסתדרות החדשה לאגד אלפי עובדים חדשים, כולל העובדים הצעירים והפגיעים ביותר המגנים על זכויותיהם ונאבקים בעשירי הארץ המנצלים אותם, מסבירים להם כאן במדור הזה שהתאגדויות עובדים הן מושחתות ומנוגדות לכוחות השוק הצודקים תמיד. כשקואליציה של תנועות ציוניות מצליחות להוציא לכיכר רבין עשרות אלפי אנשים מכל צדדי הקשת הפוליטית בישראל לעצרת של הגנה על הדמוקרטיה והוקעת האלימות והגזענות, הוסבר להם כאן שהם רוצחים את זכרו של רבין.

כשתנועות בעלות סדר-יום סוציאל-דמוקרטי ברור, כאלו התומכות במדינת רווחה נדיבה והוצאה ציבורית גדולה, מילאו את כיכרות הארץ במאות אלפי מפגינים הסבירו להם כאן, במוסף שיש לו חיים משלו, ששחיקת שירותי הרווחה בישראל אינם תוצאה של הפרטות מופקרות ומלחמת חורמה במגזר הציבורי. כל הרוע שבעולם הוא הרי תוצאה של "מיליציות מיסוי עצמאיות" שלמען המאבק בהן יש להגביל את זכות השביתה שאמורה להיות זכות דמוקרטית מובנת מאליה. אויבי האומה ע"פ העיתון שלנו הם לא מפריטיו ומפרקיו של המפעל הציוני אלא דווקא נושאי מורשתם של יוצריו ההיסטוריים: ארגוני העובדים והתנועות הקיבוציות.

נכון, שחיתות, אופורטוניזם ודאגה למקורבים קיימים בכל המחנות הפוליטיים בישראל, כולל בתנועת העבודה הישראלית שאיננה קדושה או חפה מטעויות. מותר וראוי לבקר אותה. נכון גם שהארץ, יותר מכל עיתון ישראלי אחר, נותן במה ליותר מדעה אחת, הוא איננו כפוף לאינטרסים צרים והוא שומר על רמה מקצועית ומחויבות עמוקה לשיח ציבורי דמוקרטי ופתוח. עם זאת, אי אפשר מצד אחד לכמוה לחיל חלוץ ערכי ואמיץ שייקח על עצמו את גורל המפעל הציוני מתוך מחויבות לערכים הומניסטיים ופטריוטיות שאינה לאומנית וגזענית ומצד שני, בכל פעם שערכים אלו מתורגמים למעשה במציאות, לתקוף אותו על כך.

וודאי שיש מקום בשיח הציבורי הישראלי גם לפוסט-ציונים, פוסט-מודרניסטים וליברטנים. גם קולם צריך להישמע. אך ספק אם הם יביאו את התקווה שאתה מבקש מר שביט. אני גאה לכתוב לצידך בדפים אלו ואני מסכים כמעט עם כל ניתוחיך ועמדותיך, אך נדמה לי שהשינוי המיוחל במציאות הישראלית יבוא דווקא מהכוחות החיוניים הצומחים בתנועות הנוער הסוציאליסטיות, בקיבוצים השיתופיים הצעירים ובהתאגדויות העובדים החדשות. אם אנחנו רוצים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה עדיף שנתמוך בהם ונגבה אותם ולא נהיה שותפים למתקפה על כל מה שיש לו ריח של עבודה מאורגנת, סוציאליזם וחתירה לברית עם שאר חלקי העם.

דוב מעורר גאווה

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.3000639
מבחינות רבות לא שונה גיבור הילדים השוודי, דוב חמוד בשם במסה (Bamse), מעמיתיו הבריטיים פו-הדוב ופדינגטון. מדובר בדמות דוב מצוירת שעלילותיה מתוארות בסדרת מגזינים היוצאים לאור כבר מראשית שנות השבעים בשוודיה. זהו דוב חום וקטן שחי בסביבה ציורית עם חבריו ובני משפחתו. עלילותיו חושפות שתי תכונות מרכזיות: ראשית, הוא הדוב החזק בעולם (כתוצאה מאכילת סוג מסוים של דבש שסבתו מכינה לו). שנית, הוא הדוב הנחמד ביותר בעולם וכוחו הרב משמש רק למטרות טובות.
הסדרה מבוססת על יצירתו של המאייר השוודי, רונה אנדראסון, שהחל לאייר את עלילותיו של במסה כבר ב-1966. אנדראסון נפטר ב-1999, אך הדמות שהוא יצר עדיין פופולארית מאוד בקרב ילדי שוודיה. המגזין המתאר את עלילותיו של במסה, נכתב ומאויר ע"י ממשיכי דרכו של אנדראסון וממשיך לצאת לאור כל שלושה שבועות. הוא נקרא ע"י כ-100,000 ילדים ומהווה את המגזין הנקרא ביותר ע"י ילדי שוודיה. למגזין נוספו במהלך השנים גם סרטי אנימציה קצרים וארוכים, פארק שעשועים גדול המשחזר את עולמו של הדוב החביב, כמו גם שורת מוצרים נלווים, כמו תיקים, כלי כתיבה, מגבות וכו'.
למרות הדמיון בין במסה לדמויות ילדים מארצות אחרות יש בסדרת הילדים השוודית כמה מאפיינים שלא היו עוברים בקלות במרבית מדינות העולם. בגיליון הקיץ הנוכחי, לדוגמא, יעשו הקוראים הצעירים הכרות ראשונה עם שתי דמויות חדשות. מדובר בשתי דמויות שמחליטות לעזוב את ביתן בעיר הגדולה ולקנות להן חווה בכפר סמוך לביתם של הדוב במסה וחבריו. כשהן עוברות לביתן החדש הן נתקלות בקשיים ובבעיות מסתוריות והן כמעט נכנעות וחוזרות העירה. במסה וחבריו נרתמים לעזרתן, ובסופו של דבר הם מוצאים את שורש הבעיה ופותרים אותה לשביעות רצונם של כולם. המעניין הוא ששתי הדמויות החדשות הן שתי נשים שחיות יחד, וורה ופרידה שמן. למרות שהמילה לסביות לא מוזכרת בסיפור ברור שמדובר בבנות-זוג.
"אנחנו רוצים שדמותו של במסה תהיה דמות שילדים מכל סוגי המשפחות יוכלו להזדהות איתה", אומרת העורכת הראשית של הסדרה, שרלוטה בורליוס, בראיון לגלריה, "הצגת זוג לסבי היא אחת הדרכים לעשות נורמליזציה לכל תצורות המשפחה".
במסה עצמו, גיבור הסדרה הבדיוני, הוא חלק ממשפחה הטרו-נורמטיבית לגמרי. הוא נשוי לברומליסה הדובה ויש לזוג ארבעה דובונים קטנים. וורה ופרידה הן אמנם הזוג הלסבי הראשון בעולמו של במסה, אך כבר ב-2007 הופיע בו זוג ארנבונים הומוסקסואלים. לזוג נוספה ב-2010 גם בת מאומצת וכך הוא הפך לאחת המשפחות החד-מיניות היחידות שניתן למצוא על מדפיהם ומסכיהם של עשרות אלפי ילדים צעירים. חשיבותן של תאי המשפחה החד-מיניים בסדרה היא בנוכחותן הנורמטיבית והלא חתרנית בעליל בלב הקונצנזוס. גם אם בעבור מיליונים ברחבי העולם נוכחותן של משפחות גאות היא נושא רגיש ושנוי במחלוקת, בעולמו של במסה וקוראיו אין כאן סיפור מיוחד, המשפחות הגאות הן חלק טבעי ורגיל מהמרקם החברתי.
בורליוס מספרת שצוות הכותבים אהב מאוד את רעיון הזוג הלסבי המחפש לעבור מהעיר לכפר לא רק בגלל ערכו החינוכי. "הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא ליצור סיפורים טובים, מרגשים ומהנים שילדים ירצו לקרוא", היא אומרת, "אם אפשר במקביל גם להפיץ ידע וערכים טובים זהו בונוס".
אך ערכים טובים הם עניין שבמחלוקת. בורליוס מספרת שרוב התגובות להתווספות הזוג הלסבי לעלילותיו של במסה הן חיוביות. עם זאת, התקבלו אצלה כמה הודעות ביקורתיות ותגובות שליליות הופיעו גם ברשתות החברתיות. "מסכנים הילדים שמתבגרים בעולם של היום", כתבה טוקבקיסטית אחת בעמוד הפייסבוק של רשות-השידור השוודית, "זכותם של אנשים לבטא את המיניות שלהם אבל עזבו את הילדים!!!, נמאסו כבר כל דיבורי ההומואים שלכם". "כל יום עוברים הילדים שלנו אינדוקטרינציה עם הזוועות האלו", כתב מגיב אחר ואחרים איימו להפסיק לרכוש את העיתון. עם זאת, רוב התגובות שניתן לקרוא באתרים השונים הן חיוביות. "יודעים מה מזיק לילדים?" כתב אחד המגיבים, "גירושין, אלכוהוליזם ובדידות. מה שלא מזיק להם, לעומת זאת, הן שתי דמויות בדיוניות בנות אותו מגדר האוהבות זו את זו".
זוהי לא הפעם הראשונה שהדוב השוודי הפופולארי עוסק בסוגיות חברתיות. בעשרות השנים שהוא מלווה דורות של ילדים שוודיים הוא כבר עסק בבעיות כמו הגירה, ניכור, אלימות, בריונות והתמכרות. הוא מקדם ערכים דמוקרטיים וסביבתיים ומחזיק בתפיסת עולם סולידרית וסובלנית. עורכת הסדרה, שרלוטה בורליוס מספרת שאחת הסיבות לכך היא שיוצר הדמות עצמו, רונה אנדראסון, היה פעיל בסוגיות חברתיות. "במסה הוא הומניסט", מסכמת בורליוס ומסבירה בעצם גם את סוד כוחו, "הוא דמות המאמינה בערכם השווה של כל בני-האדם".

הפרדוקס הנורדי של הכנסייה השוודית

בעוד רבים ממוסדות הדת המאורגנת בעולם מהוות מעוז של פונדמנטליזם, חוסר סבלנות ודיכוי מנסה הכנסייה השוודית להוות אלטרנטיבה.
פורסם במוסף "הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2794413

מי שיבחן את התפקיד שמילאו הממסדים הדתיים הגדולים בעולם באלפי השנים האחרונות יגלה לצד התרומה שלהם לחברה ולתרבות האנושית, גם היסטוריה עקובה מדם. גם אם לוקחים בחשבון את התורות המוסריות הגדולות, את יצירות האומנות פורצות הדרך ואת העבודה החברתית החשובה, אי אפשר להתעלם מהפונדמנטליזם, השמרנות, הדיכוי והאלימות שהדת המאורגנת הפיצה בעולם, ממסעות הצלב ועד האינקוויזיציה, ממלחמות הדת של אירופה, דרך דיכוי הנשים ועד הטרוריסטים הג'יהדיסטים של ימינו.
אבל האם אפשר גם אחרת? האם ממסד דתי יכול להוביל אג'נדה הומניסטית, מודרנית וסובלנית גם אם הוא בן מאות שנים וחברים בו מיליוני אנשים. במדינות סקנדינביה מנסות הכנסיות הלותרניות הגדולות להוכיח שכן. ביקור במוסד הדתי הגדול שבהן מוכיח שייתכן שהדבר אפשרי.
הכנסייה השוודית היא הכנסייה הלותרנית הגדולה בעולם. חברים בה קרוב לשישה וחצי מיליון חברים, היא נוסדה במאה ה-16 והיא הופרדה מן המדינה רק בשנת 2000. במילים אחרות לא מדובר כאן בארגון צעיר, מחתרתי ורדיקלי ההולך נגד הזרם. ההיפך הוא הנכון, במידה רבה זהו הגרעין הקשה והקונצנזואלי של החברה השוודית כבר קרוב ל-500 שנה. ובכל זאת, כנסייה זו, בדומה לכנסיות המרכזיות האחרות במדינות הנורדיות, היא מהמוסדות הדתיים הפחות דוגמטיים והיותר ליברלים בהיסטוריה של המין האנושי.
בכנסייה השוודית לא רק שהכמורה איננה מעוז גברי בלבד ואחוז ניכר מהכמרים הן כמרות, אלא שהתפקיד הבכיר ביותר בכנסייה, הארכיבישוף של אופסלה, נמצא מאז 2014 בידי אישה, הארכיבישופית אנטיה ג'קלין. בכנסייה השוודית לא נהוגות היררכיות נוקשות וקבלת החלטות סודיות כמו בממסדים דתיים וותיקים אחרים. היא מקיימת בכל ארבע שנים בחירות דמוקרטיות ופתוחות לבחירתם של בעלי התפקידים ברמה הלאומית והמקומית. ענייניה הלוגיסטיים, הפוליטיים והדתיים פתוחים, ע"פ המסורת הדמוקרטית השוודית, לדיון ציבורי, לביקורת ולדין הבוחר.
אך הליברליות של הכנסייה השוודית איננה מתבטאת רק בשוויון מגדרי ובנוהל קבלת החלטות דמוקרטי. בעוד תנועות דתיות ברחבי העולם מדגישות את מה שמכונה "ערכי משפחה", כלומר המשפחה המסורתית ההטרו-נורמטיבית, לא רק שהכנסייה השוודית איננה מגנה הומוסקסואליות אלא שמאז 2009 היא גם משיאה זוגות חד-מיניים בכנסיותיה. מסר חד-משמעי בנושא זה ניתן כבר באותה שנה כאשר אווה ברונה, לסבית מוצהרת, מונתה להיות הבישופית של סטוקהולם, כלומר הסמכות הדתית העליונה של ההגמונות של סטוקהולם, הגדולה מבין 13 ההגמוניות (דיוקיסיאות) שהכנסייה מורכבת מהן. מעניין לציין שכמיטב מסורת מדינת הרווחה השוודית, דמי החברות בכנסייה משולמים כמס פרוגרסיבי ולא כסכום קבוע – כ-1% אחוז ממשכורתו של אדם, נתון שאינו מפתיע אם לוקחים בחשבון שבבחירות האחרונות למוסדות הכנסייה המפלגה שזכתה במירב הקולות הייתה, כפי שהיא כמעט תמיד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
שוודיה ידועה כאחת המדינות החילוניות בעולם כאשר מודדים את שיעורי ההשתתפות במיסות ואת העמדות הכלליות של האזרחים בשאלות של אמונה ואורח חיים. עם זאת, שיעורי החברות בכנסייה, כמו גם הבחירה בטקסים דתיים כאשר מדובר בטבילה, נישואין והלוויות אינם נמוכים כלל. ע"פ נתוני הכנסייה כמעט 65% מאזרחי שוודיה הם חברים בכנסייה למרות שכבר עשרים שנה זוהי אינה חברות אוטומטית מלידה. מחצית מילדי שוודיה עדיין מוטבלים בכנסייה והופכים כך לחברים בה, כשליש מהחתונות עדיין נערכות בכנסייה כמו גם כשלושה רבעים מההלוויות, כל זאת למרות שיש חלופה אזרחית שהיא מקובלת חברתית, נוחה ובחינם. הכנסייה אפילו טוענת שבמהלך שנה מבקרים בכנסיות השונות בשוודיה לפחות אותו מספר אנשים המבקרים בבתי-הקולנוע במדינה. כיצד, אם כן, ייתכן שאחת החברות החילוניות בעולם עדיין מקיימת במידה רבה את הטקסים החשובים שלה בכנסיות ופונה לממסד הדתי ברגעים החשובים של החיים?
פרופסור פר פטרסון החוקר את הכנסייה והחברה השוודית באוניברסיטאות אופסאלה וקרלסטד קורא לזה "הפרדוקס הנורדי". ההסבר לפרדוקס הוא במרכיבים היסטוריים ופוליטיים אך הוא קשור גם לעובדה שהכנסייה השוודית נחשבת ליברלית כל כך. "זוהי כנסייה רחבה ופלורליסטית", אומר פטרסון, "והיא לא שונה בכך ממוסדות דתיים גדולים אחרים בעולם שצריכים לכלול את הציבור כולו". כמו במדינות אחרות, מסביר פטרסון, הציבור כולו אינו אדוק בדתו, אך לעומת מקומות אחרים שבהם הממסדים הדתיים אוחזים בגרסה שמרנית של הפרקטיקה הדתית, בשוודיה הכנסייה מקבלת באופן רשמי את הגישה הליברלית של הציבור, היא מתאימה את עצמה לציבור ולא מקיימת מוסר כפול "הכנסייה הקתולית עדיין מתנגדת לאמצעי מניעה ומטיפה נגד קונדומים", אומר פטרסון, "אבל באיטליה יש שיעור ילודה מהנמוכים באירופה, כך שכנראה שיש פער בין העמדה הרשמית של הכנסייה לבין מה שקורה בשטח". בשוודיה זה אינו המצב והכנסייה מקושרת יותר למציאות החברתית.
"מרבית השוודים לא מאמינים באמונות המסורתיות כמו האמונה שישו הוא בן האלוהים ושאלוהים הוא אל אישי, אבל רוב השוודים יגידו שהם מאמינים במשהו, הם יטענו שהם רוחניים או מאמינים בכוח עליון למרות שהם לא יקבלו על עצמם היררכיה דתית. הם שומרים את האמונה הדתית בתחום הפרט אבל הם לא אתאיסטים". פרופסור פטרסון מסביר את המבנה הדמוקרטי של הכנסייה בעובדה שהיא היתה גוף של המדינה במשך שנים רבות. אין גם ספק שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה בשוודיה במאה הקודמת השפיעה על עמדות הציבור כלפי הכנסייה. כמו כן, ישנה השפעה חשובה לעובדה שנשים רבות שותפות להנהגתה. "נדמה לי שמה שהוכח במחקרים שנערכו בפינלנד תקף גם בשוודיה – ככל שיש יותר נשים בכנסייה, הכנסייה נוטה להיות גוף פחות דוגמטי ויותר פתוח, ליברלי ואכפתי".
אך הכנסייה השוודית לא תמיד היתה כזו. שורשיה נטועים במאה ה-16 כאשר שוודיה, כמו מדינות אחרות באירופה, התנתקה מהכנסייה הקתולית בעיקר מסיבות פוליטיות וכלכליות והקימה כנסייה מדינתית ששימרה כוח ועוצמה פוליטית משמעותיים במשך מאות שנים. פרופסור פטרסון מספר על תהליך השינוי שעבר על הכנסייה החל מאמצע המאה הקודמת שהוביל בסופו של דבר למבנה דמוקרטי, לקבלת נשים לכמורה, לניתוק הדת מהמדינה וגם לשינוי בהשקפת העולם הדתית עצמה. על רקע תנועות רוחניות רפורמיסטיות בשנות השישים והשבעים הוחלט בכנסייה השוודית ב-1983 לקיים תהליך של עשר שנים ליצירת קטכיזם חדש (מדריך אמונה כדוגמת זה שכתב מרתין לותר בתקופת הרפורמציה). "בסופו של דבר", מספר פטרסון, "זה לא נגמר בדוגמה חדשה אלא בהבנה שלעצם קיומה של דוגמה אין משמעות כפי שהיה לה פעם. כשהקונטקסט משתנה, גם המשמעות משתנה ולכן דווקא המשך קיומה של הדוגמה משנה את המסר". במובן הזה, מסביר פטרסון, הכנסייה השוודית היא אנטי-פונדמנטליסטית, היא טוענת שחייבים לשנות את המנהגים והמסורות בכדי שהמשמעות המקורית של האמונה תשמר. "בסוף עשרת השנים", פטרסון מסכם, "לא נוצר קטכיזם חדש אלא ספר בשם "הספר הגדול על האמונה הנוצרית", שאיננו מסמך דוגמטי אלא משאב רוחני שבאמצעותו אנשים יכולים לחשוב על חייהם ועל משמעותם באמצעות המקורות הנוצריים".
"אנחנו לא ממציאים סוג חדש של נצרות", אומרת אווה ברונה, הבישופית של סטוקהולם, "יש אצלנו שמרנים, יש רדיקלים וגם כל מה שבאמצע. ככה זה כשיש בכנסייה 6.3 מיליון חברים". ברונה משמשת כסמכות הדתית העליונה בבירת שוודיה מאז 2009, היא ילידת העיר מאלמו, בת 61 ומאז 1978 היא שימשה בכמורה במספר כנסיות בדרום שוודיה ובאזור סטוקהולם. "בכנסיות הלותרניות הרפורמציה נמשכת", ממשיכה ברונה, "אנחנו לא כותבים את הדוגמה מחדש אלא מחדשים אותה. כל דור חייב לעשות את זה. כעת, כשאנו חוגגים 500 שנה לרפורמציה אנו לא חוגגים את ההיסטוריה אלא את העתיד. מרתין לותר חי מזמן אך רעיונותיו עדיין כאן ואנו שואלים את עצמנו מה המשמעות של להיות לותרני היום, מהן התזות החדשות ומה יחסינו עם הכנסייה הקתולית".
ברונה מודעת היטב לרגישות של סוגיות רבות שהכנסייה השוודית מובילה שינויים דרמטיים בתפיסתם כמו ערכי משפחה, היחס למיניות וסוגיות פוליטיות שונות. היא חברה פעילה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, היא לא נמנעת מלעסוק בסוגיות פוליטיות והיא גם לסבית מוצהרת. מינויה כבישופית הלסבית המוצהרת הראשונה בעולם הביא לתגובות רבות ברחבי העולם הנוצרי וגם בהקשר השוודי היא עוררה עליה ביקורת כאשר השתמשה בנאומה לרגל פתיחת דיוני הפרלמנט ב-2010 כדי לגנות גזענות ושנאת זרים, הערות שהתפרשו כביקורת נגד מפלגת ימין קיצונית המתנגדת למדיניות ההגירה של שוודיה.
"הכנסייה שלנו היתה מדינתית עד שנת 2000 ולכן היא עוצבה ככנסייה דמוקרטית", היא אומרת ומסבירה כך את הפלורליזם של הכנסייה וגם את הקשר האישי שלה אליה, "אני חיה בחברה הכללית וגם בכנסייה ואני אותו אדם בדיוק כאשר אני בתפקיד וכאשר אני אדם פרטי. הדיון על נישואי הומוסקסואלים, למשל, היה ארוך מאוד כפי שזה צריך להיות בארגונים דמוקרטיים, הוא החל ב-1951 והיה מוכן להחלטה ב-2009. במסגרת התהליך היינו בקשר גם עם כנסיות אחרות, חלקן התנגדו וחלקן תמכו וזה טבעי, בסוגיות מסוימות עלינו להוביל את הדרך".
הקשרים עם כנסיות אחרות בעולם חשובים מאוד לאווה ברונה והיא משמשת כחברה בוועדה המרכזית של ארגון מועצת הכנסיות העולמית, ה-WCC, ארגון המאחד כ-345 כנסיות מכל רחבי העולם. בסה"כ חברים בכנסיות ה-WCC כחצי מיליארד בני-אדם מיותר ממאה מדינות והארגון, יש לציין, ספג לא מעט ביקורת בעבר בישראל בשל היותו לכאורה אנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי. ברונה מכחישה זאת מטבע הדברים אך טוענת שהארגון לא יכול להסתפק בצדקה בלבד ולהימנע מפעילות בעלת אופי פוליטי: "אנו מתערבים עם פעילות צדקה כאשר אנשים עניים, ועוני הוא תמיד עניין פוליטי", היא אומרת, "ארגון הכנסיות העולמי הוא בעצם ארגון שלום גדול שבו אנו תמיד מתפללים שאלוהים יוביל אותנו לצדק ולשלום, שני מושגים שיש להם בהכרח השלכות פוליטיות. באתיופיה ואריתראה, למשל, בקרוב יהיו כעשרים מיליון רעבים בגלל בצורת הנובעת, בין השאר, משינויי האקלים ולכן אנו עובדים לא רק באמצעים של צדקה אלא גם מנסים להשפיע על דעת-קהל בנושאים כמו ההתמודדות עם שינוי האקלים שגם הוא נושא פוליטי. כאן בשוודיה יש לאנשים כסף, כוח ורצון לעבוד ולהשפיע במקומות שונים בעולם. הכנסייה תמיד הייתה כזו".
עיון ברשימת הפרויקטים הבינלאומיים שהכנסייה השוודית מעורבת בהם חושף למעלה מ-300 פרויקטים הפזורים בכל פינה בכדור-הארץ. ברוב המקרים משתפת הכנסייה השוודית פעולה עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, חלקם בעלי אופי דתי, אחרים פוליטיים יותר. זוהי לא פעילות צדקה מינורית אלא מפעל חובק עולם הממומן ע"י תרומות. יש שם פרויקט מלחמה באיידס בגבול סין-ווייטנאם, פרויקט למניעת אלימות במשפחה במולדובה, תרומה לתהליך השלום בקפריסין ופרויקטים של בטחון תזונתי, מניעת סחר בבני-אדם, טיפול פסיכולוגי לפליטים ושוויון מגדרי בפרו, אריתריאה, דרום-סודן והודו. הרשימה ארוכה מאוד וכוללת גם פרויקטים בעזה ובגדה-המערבית בשיתוף פעולה עם ארגונים מקומיים שונים.
גם במזה"ת, ע"פ ברונה, אי אפשר לעסוק בצדקה ללא הקשר פוליטי אך היא אינה מסכימה לקביעה שפעילות הכנסייה השוודית היא אנטי-ישראלית. "אין לנו מדיניות שאנו אוהבים פלסטינים ולא אוהבים ישראלים", היא אומרת, "אנחנו משתפים פעולה עם כולם, כשאנחנו בירושלים אנחנו עובדים עם ארגוני שלום ישראלים, נוצרים ומוסלמים ויש לנו מכון תאולוגי בירושלים שיש לו חובה ברורה לחזק דיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. עם זאת, ככנסייה אנחנו ביקורתיים כלפי הכיבוש בגדה-המערבית, כמו רבים אחרים, ואנחנו תומכים בבני-אדם כבושים ובאלו המגורשים כתוצאה ממדיניות הבנייה של ממשלת ישראל. גם זו שאלה של עניים ועשירים וגם היא פוליטית. מעבר לזה אנחנו גם תומכים במיעוט הנוצרי המצטמק באזור, אנחנו עורכים ביקורים אצל הקהילות הנוצריות, אנחנו תומכים בהן ומתפללים בעבורן".
חברי הקהילות הנוצריות שברונה מדברת עליהן הם קורבנות המלחמות בסוריה ועיראק שבחודשים האחרונים משפיעות על החברה השוודית מאוד בגלל עשרות האלפים שברחו מהמזה"ת, חצו את אירופה ברגל והגיעו לשוודיה כמבקשי מקלט. ב-2015 מספרם מוערך בכ-190,000. ע"פ ברונה יש לכנסייה השוודית תפקיד ברור בקבלתם ובקליטתם בשוודיה: "העבודה החברתית של הכנסייה תמיד הייתה חשובה", היא אומרת, "זה לא השתנה מאז ימי ישו ותלמידיו". ברונה מספרת שרבים מחברי הכנסיות שהיא עומדת בראשותן מתנדבים בסיוע לפליטים. היא רואה זאת כחובה נוצרית כמו גם החובה להיאבק בכל סוג של גזענות ושנאת זרים. "גזענות היא בעיה גדולה, צריך להתמודד איתה וזו גם דרך לדבר על ישו שחצה גבולות ומחיצות של דתות".
אחת הכנסיות העוסקות בסיוע לפליטים המגיעים בימים אלו לשוודיה היא כנסיית וונטור (Vantörs kyrka) הממוקמת בפרבר דרומי של סטוקהולם. שרה יעקובסון-גריפ מנהלת מטעם הכנסייה השוודית את האזור הכולל שישה רבעים עירוניים ובמקביל משמשת ככומר. כמו ברונה, גם היא מוצאת השראה מן המקורות כאשר היא מטפלת בסוגיית מבקשי המקלט המגיעים לשוודיה. "יש לנו תפקיד היסטורי עכשיו", היא אומרת, "הסיוע לפליטים הוא חשוב, זאת אבן-הפינה של פעילותינו. אין חשיבות למיהו האדם שמסייעים לו, אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, אלו האורחים שלנו והפעילות הזו היא אור בעולם בזמנים חשוכים. לנביא אברהם נאמר "לך לך", הוא נדרש לצאת אל הלא נודע והיה הראשון בתנועה שאנחנו, כבני האלוהים כולם, צריכים לדבוק בה. אי אפשר יותר לשבת בכיסא עם מסורות שחונקות אותנו. צריך לצאת למדבר והקריאה הזו, "לך לך", שהופנתה לאברהם, מופנית כעת אלינו".
למרות האידיאליזם של יעקובסון-גריפ היא מתארת את תפקידה בכנסייה כשילוב של עבודה רוחנית עם תפקיד של מנכ"לית בחברה מסחרית. "יש לי 36 עובדים, 21,000 חברים משלמי מיסים בשתי כנסיות פעילות ואני מנהלת שלושה צוותי עבודה. אני עוסקת בתקציבים, במשכורות ובמו"מ עם איגודים מקצועיים אבל אני גם עושה פעילות חברתית, הטבלות, חתונות והלוויות". יעקובסון-גריפ מתארת את הקהילה שהיא עומדת ברשותה כקהילה מגוונת מאוד והיא רואה את עצמה כבעלת אחריות לא רק כלפי חברי הכנסייה הפעילים אלא כלפי תושבי האזור כולו. "זו המשמעות של הכנסייה השוודית ככנסייה עממית", היא אומרת ומסבירה שכבר משנות העשרים של המאה הקודמת בחרה הכנסייה ללכת בדרך של פתיחות ודמוקרטיה והיום רוב השוודים מביעים בה אמון ובטוחים בה גם אם הם לא חברים פעילים ואפילו אם הם לא נוצרים. כדוגמא מביאה יעקובסון-גריפ את מקום עבודתה הקודם, כנסייה ברובע בוטשירקה (Botkyrka) הידוע כאזור שיש בו אחוז מהגרים גבוה מאוד, שם הוקמה מועצה בין-דתית יחד עם הקהילה המוסלמית. "גם כאן אנחנו מתחילים מהלך דומה", היא מספרת, "אחד האתגרים הגדולים בזה הוא דווקא המתח בין נוצרים ומוסלמים המגיעים מהמזה"ת ומביאים לכאן את הרקע הקשה של העימות ביניהם. כשמשהו נורא קורה במזה"ת גם כאן נופלת אבן". בהקשר זה מעניין לעיין בעלון המקומי של הכנסייה של יעקובסון-גריפ, שבו היא מתארת במאמר הפתיחה את ישו כבנם של פליטים שנמלטו מגזרות המלך הורדוס ומשווה אותו ואת והוריו למבקשי-המקלט המגיעים לשוודיה כיום. מיד אח"כ מופיע ראיון עם אימאם שהיגר לשוודיה ב-1992 מבוסניה המדבר על חשיבות הקשר בין המוסדות הדתיים בשוודיה ועל סובלנות בין-דתית. "המפגש הבין-דתי גורם לנו להיות צנועים יותר ובעלי פחות דעות קדומות", טוענת יעקובסון-גריפ, "בזמנים קשים אלו אנו זקוקים ליותר צניעות כלפי בני-אדם וכלפי השקפות עולם שאנו חווים כזרות".
יעקובסון-גריפ טוענת שיש בכנסייה השוודית לא מעט חילוקי-דעות, מאבקים ומחלוקות. היא מודעת לכך שיש בקהילה שהיא מנהיגה גם אנשים המתנגדים לקבלת מבקשי המקלט וגם כאלו שמתנגדים לנשים המשמשות בכמורה. "כל צעד גדול נתקל בהתנגדות", היא אומרת, "אבל זו המשמעות של כנסייה עממית, חייבים לעשות את הדיונים האלו וזה בסדר אם יש דעות שונות". גישה זו מטילה אחריות גדולה על אנשי השטח של הכנסייה, הכמרים המקומיים, שתפקידם כולל גם את הצדדים התיאולוגיים של עבודת הכנסייה אבל גם את הצדדים החברתיים יותר. יעקובסון-גריפ הייתה בעברה מורה במכון להכשרת כמרים של הכנסייה השוודית והיא מתארת את התהליך כמוקפד ויסודי מאוד. "קודם כל יש ארבע שנים של לימודים באוניברסיטה במקצועות כמו תאולוגיה, אתיקה, הוראה ושפות (היא עצמה למדה עברית)", היא מתארת, "אחרי לימודי התואר יש עוד שנה של הכשרה במכון של הכנסייה המלווה במבחנים, בדיקה פסיכולוגית, מכתבי המלצה ותהליך בחירה אישי של הבישופ".
אחד המצטרפים הצעירים לשורות הכמורה השוודית הוא הכומר קארל הנריק סוואנל שעובד בכנסיית מריה מגדלנה בליבו של האי הטרנדי והבוהמייני ביותר בסטוקהולם, סודרמלם (Södermalm). כמו כמרים אחרים גם הוא מקיים מיסות, חתונות, הטבלות והלוויות אבל חלק גדול מעבודתו הוא קיום מפגשים אישיים עם חברי הקהילה שלו הבאים אליו כשהם זקוקים לתמיכה, עזרה מעשית או הכוונה רוחנית. "מגיעים אלי אנשים מכל הגילאים", אומר סוואנל, "אני נפגש עם תלמידי בתי-ספר ומדבר איתם על אמונה ומוסר, אני עובד עם חולי-נפש ויחד עם חבריי בשלושת הכנסיות האחרות באי, אני גם מדבר עם אנשים בבית-קפה פתוח שאנו אחראים עליו, אליו מגיעים בין השאר חסרי-בית, מובטלים ומהגרים". סוואנל מתאר את המפגשים האלו כמפגשים אותנטיים שאין להם אופי מקצועי אלא אופי חברי. "אנשים זקוקים לעזרה לנפש, לחבר ולמישהו שיקשיב להם", הוא אומר.
דומה שסוונאל, למרות גילו הצעיר, מראהו האופנתי והאופי החילוני של המקום בו הכנסייה שלו נמצאת, מונע מאמונה דתית עמוקה. "התפקיד שלנו הוא לדבר על אלוהים שאוהב את העולם יציר כפיו", הוא אומר, "וכך, כל מי שמגיע לכנסייה שלנו יכול להשתמש בה כדי להפוך לאנושי יותר וללמוד כיצד לחיות נכון יותר את כל האספקטים של החיים – הצער, הכאב, האושר והאובדן". סוונאל מתאר את הכנסייה כמקום שבו אפשר למצוא שקט. "יש בעולם שלנו הרבה רעש", הוא אומר, "לכנסייה אפשר להגיע ולמצוא שקט שבו ניתן למצוא את הקול הפנימי שמוביל לאמנציפציה אישית".
בעולם הנוצרי וגם מחוצה לו מעוררת הכנסייה השוודית לא מעט התנגדות. יש הטוענים שהיא ליברלית מדי, שהיא כופרת בעיקר או שמדיניות החוץ שלה צבועה בצבעים של שמאל קיצוני וסוציאליזם. עם זאת, גם מתנגדיה מכירים בכך שתוך כדי תהליך ההתחדשות המתמיד שלה, מצליחה הכנסייה השוודית להיות רלוונטית וחיונית באחת החברות החילוניות ביותר בעולם. הסוד שלה הוא באחריות החברתית שלה וביכולתה לספק קהילתיות, נחמה ותחושה של משמעות ויציבות בעולם שכל אלו חסרים בו מאוד. אבל חשוב מכך, בניגוד לממסדים דתיים אחרים, היא מצליחה לעשות זאת בלי להזדקק לכפייה, לפסילת הזולת ולשנאת האחר. במבט מרחוק דומה שהכנסייה השוודית רחוקה שנות אור ממסדים דתיים במזה"ת, אבל במבט היסטורי מעניין לציין שהאיש העומד במרכז האמונה שלה לא היה איש-דת נוצרי מיערות העד המושלגים של סקנדינביה, אלא דווקא יהודי צעיר שהסתובב לפני בערך אלפיים שנה בגליל, במדבר יהודה ובירושלים.

ממלכת אש וחימר: דיאלוג של זהות ישראלי-איראני

זוהי סצנה עדינה ונוגעת ללב. שני שחקנים עומדים על במה אי שם באירופה. ברקע מנגנים קונטרבס וקלידים. אחד השחקנים פורט על גיטרה וכשהוא מתחיל לשיר מתמלא החדר במילים של פיוט יהודי מימי הביניים. "אֵל אָדוֹן עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים", הוא שר, "בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָל הַנְּשָׁמָה". בזמן השירה דומה שהשחקן השני מזהה את המנגינה והוא מצטרף אליה, אלא שהוא אינו שר בעברית. המנגינה זהה אבל המילים הן בפרסית. זהו שיר מהפכה מאיראן. הוא מתאר חורף שהופך לאביב, לילה שנרדף ע"י האור וגיבור המגיע מן ההרים חמוש ברובה, לחם ופרחים. זהו רגע של ניגודים משתלבים – העברית משתלבת בפרסית, האמונה נוגעת במהפכה. כולן יחד הופכות לניגון אחד.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-1.2622193

זהו רק אחד מהרגעים הטעונים במופע "ממלכת אש וחימר (ישראל נגד איראן)" המוצג בשנה וחצי האחרונות על בימות בכל רחבי אירופה. זהו מופע של דיאלוג דינאמי, יש בו רגעים של חברות ואינטימיות, סצנות של מתח וכעס גדול ועיסוק בסוגיות של תרבות, זהות, היסטוריה ופוליטיקה. אלו נידונות דרך סיפורים אישיים ומיתוסים עתיקים מן התרבות היהודית והפרסית. המופע נכתב ומוצג ע"י שניים: השחקן הישראלי רפאל רודן המתגורר בשנה האחרונה באמסטרדם ומספר הסיפורים סאהנד סאהבדנבני, שנולד באיראן והיגר עם הוריו להולנד בגיל שלוש.

שתי הדמויות על הבמה (המלוות בשני מוסיקאים) הן בני דמותם של סאהבדנבני ורודן, שני אמנים ממוצאים שונים, לעיתים עוינים, הנפגשים בבית-קפה אירופאי. במהלך המופע הם משוחחים על ילדותם, על משפחותיהם, על מולדותיהם ועל השקפותיהם הפוליטיות. כשהדיון הוא סביב זיכרונות של טעמים, ריחות וקולות מארצות מוצאם יש ביניהם קירבה והזדהות. אך כשהפוליטיקה נכנסת לתמונה מתפתח קונפליקט. הסוגיות שבמחלוקת הן הגזענות והעוינות כלפי יהודים וישראל באיראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל זה קורה תוך כדי שהשניים משחקים שש-בש, מעלים זיכרונות, שרים ומנגנים, אבל יותר מכל דבר אחר, רודן וסאהבדיבני מספרים סיפורים. כך הם מעניקים ממד עומק לדיאלוג ולקונפליקט ביניהם.

"מה שמרתק במדיום הזה הוא שהזהות והאישיות של בני-אדם נוצרות בעיקר ע"י סיפורים", אומר רודן, "זהו הנרטיב של התרבות, ההיסטוריה והמשפחות של כולנו. סיפורים מעצבים בצורה תת-מודעת את ההתייחסות שלנו לעולם והם נותנים גישה ישירה לאישיות, לתרבות ולזהות שלנו". "אנחנו חיים בתקופה של אי יציבות פוליטית והגירה מאסיבית", מוסיף סאהבדנבני, "במשפחה שלי, שהיגרה מאיראן לאירופה, סיפורים היו הדבר היחיד שאבי יכול היה לקחת איתו. הם העניקו לנו תחושה של שורשים והבחירה שלו אילו סיפורים לספר ואילו לא לספר עיצבו את האישיות שלי".

סאהבדנבני טוען שחלק גדול מתחושות הניכור והזעם שחשים בני מהגרים באירופה נובעות מהחוסר בסיפורים, ומתלישות תרבותית. עיסוק בסיפורים, הוא אומר, יכול להיות חלק מהפתרון לבעיה זו. בעניין זה מושפע סאהבדנבני גם מהמסורות היהודיות. "התרבות היהודית הייתה נעלמת ללא ההכרה בכך שסיפור סיפורים הוא תנאי לשימור ההיסטוריה", הוא אומר ומביא לדוגמא את השואה שלא נשכחה בזכות הספרים, הסרטים והסיפורים שנמסרו לדורות הבאים. "זוהי משימה אישית שלי", הוא מסכם, "להראות לבני התרבות שלי את חשיבותם של הסיפורים האישיים שלנו".

המפגש בין רודן וסאהבדנבני הוא פורה מאוד. הם נפגשו באמסטרדם לפני כשלוש שנים בשידוכו של במאי פסטיבל ששניהם הופיעו בו. החיבור היה מידי. שניהם ילידי 1980, שניהם מושפעים מאימותיהם שהן בנות אותו גיל וילידות אותה מדינה (רודן הוא ישראלי ממוצא פרסי) והם חולקים אהבה משותפת לשילובם של סיפורים אישיים עם סיפורים מיתולוגיים. החיבור ביניהם עובד בכמה רמות. מצד אחד הם חולקים אהבה לדברים פרוזאיים כמו משחק השש-בש (התופס גם מקום מרכזי במופע), מצד שני שניהם עוסקים בשאלות הגדולות של החיים. "שנינו חיים עם שאלות בוערות בתוכנו", אומר רודן, וסאהבדנבני מפרט: "שאלות של זהות ותרבות והדרך שאומנות מתייחסת אליהן".

רודן נולד בירושלים והתבגר בישוב כורזים שבגליל. הוא למד תאטרון בישראל ובלונדון ועבד עם בני-נוער יהודים וערבים, במסגרות שונות של מפגש באמצעות תיאטרון. בשנה האחרונה הוא חי באמסטרדם, עוסק בתאטרון, מעביר סדנאות ופעיל במסגרת בי"ס המלמד את אומנות סיפור הסיפורים בהקשר של פתרון קונפליקטים, סובלנות ובניית גשרים בין-תרבויותיים. סאהבדנבני, הוא אומן מוכר בהולנד המנהל מרכז מספרי סיפורים באמסטרדם. "המופע הזה היה אתגר גדול עבורי", הוא אומר, "מכיוון שעד עכשיו הופעתי רק כמספר סיפורים קלאסי וכמוסיקאי ואין לי ניסיון בתיאטרון, דיאלוג ומשחק". רודן, המנוסה יותר בתיאטרון, מצא את האתגר במקום אחר, "זהו מופע ניסיוני מאוד", הוא אומר, "זה תיאטרון אבל יש בו אלמנט של קשר עם הקהל, אנחנו מדברים עם הקהל, לא אל הקהל, וזהו קשר ישיר ואותנטי. עם זאת, יש רגעים שהקהל פאסיבי וסאהנד ואני חיים את מערכת היחסים שלנו על הבמה". השתתפות הקהל במופע היא לעיתים טעונה פוליטית. "הופענו גם בפני ישראלים וגם בפני פלסטינים", מספר רודן, "פעם אחת אמר לי צופה פלסטיני שזו הפעם הראשונה שהוא הזדהה עם כאב של ישראלי. מצד שני, שמעתי גם הערות של ישראלים שאמרו שהיה להם קשה לראות כמה מהסטראוטיפים שאנו מציגים הקשורים בישראל".

ואכן, מבחינה פוליטית זהו מחזה מורכב. שני האומנים מציגים אהבה עמוקה למולדתם, רודן לישראל וסאהבדנבני לאיראן. אך כשזה נוגע למשטר במולדתם המצב מסתבך. סאהבדנבני מתנגד למשטר באיראן באופן חד משמעי. אביו נלחם במהפכה האיראנית כקומוניסט והומניסט ומשפחתו נמלטה מאיראן ומצאה באירופה מקלט מהמשטר החומייניסטי. אצל רודן הדברים מורכבים יותר. המחזה מציג את מדיניותה של ישראל בעזרת סיפור הגולם מפראג המהווה אנלוגיה לציונות שאמנם הצילה את העם היהודי אך הכוח והעוצמה שהיא צברה הביאו אותה למעשים כוחניים ובלתי מוסריים. עם זאת, הדמות שרודן מציג זועמת על הביקורת כנגד ישראל מכיוון שהיא חד-צדדית ומתעלמת מהמורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "יש בי אהבה גדולה לישראל והיא תמיד תהיה שם", הוא אומר, "היחס שלי למדיניות שלה, עם זאת, אמביוולנטי יותר". רודן אומר שהוא לא יכול להתעלם מהסבל של הצד השני והוא האחרון שיצביע לנתניהו אבל הוא מודע לכך שאין באזור הזה שחור ולבן . "אני מנסה לחיות את המרכז", הוא מסביר, "אני לא תומך עיוור בישראל אבל גם לא מתנגד לכל מה שהיא עושה". לרודן אין פתרונות ברורים לסכסוך. "זה היה מלאכותי אם היינו מציגים תשובות שאין לנו", הוא אומר.

קונפליקט שבולט בחסרונו במחזה הוא המשבר סביב תכנית הגרעין האיראנית. "זהו קונפליקט שאינו מעניין אותי מבחינה אומנותית", אומר סאהבדנבני שמתנגד אמנם לכך שלאיראן תהיה פצצה גרעינית אך גם לסנקציות המסייעות לדבריו למשטר באיראן ומזיקות לעם הפשוט, "הסכסוך הנוכחי הוא משחק פוליטי", הוא אומר, "לא סכסוך עמוק ויסודי בין העמים".

בינתיים המופע, שהיה אמור להיות מוצג כ-15 פעמים בהולנד ובבריטניה בלבד, צובר פופולאריות והוא הוצג כבר כחמישים פעמים. האולמות נהיים גדולים יותר והוא התפשט גם לשבדיה, נורבגיה ובלגיה. המופע הוצג גם בישראל בשנה שעברה וסאהבדנבני מספר שהוא נתקל ביחס אוהד מאוד בארץ. "ריגשו אותי במיוחד הישראלים ממוצא איראני", הוא אומר, "אבל היה עצוב לגלות עד כמה האנשים האלו שחולקים איתנו שפה, אוכל ותרבות רחוקים מאיתנו היום".

רודן וסאהבדנבני אינם תמימים. הם יודעים שהמזה"ת לא יהיה בעתיד הנראה לעין גן-עדן של שלום, הבנה ואחוות עמים. עם זאת, הם מקיימים דיאלוג בין-תרבותי העוקף את חוסר המוצא של השיח הפוליטי. "לפעמים יש באומנות סימני קריאה", אומר רודן, "לנו, אין כאלו. אנחנו לא נותנים תשובות ברורות, במקום זה אנחנו עומדים בפני מציאות קשה ושמים את הלב על השולחן". ייתכן שנכון לעכשיו זה הדבר החשוב ביותר שניתן לעשות.

סרטון על פין ופות ששודר בטלוויזיה החינוכית השוודית מעורר תגובות סוערות

זוהי סצנה מוכרת. סוף שבוע רגוע בבית, הילדים יושבים על הספה וצופים בטלוויזיה. ההורים, שסוף סוף יש להם רגע שקט, מדברים ביניהם במטבח או יושבים ליד המחשב, מדברים בטלפון או קוראים עיתון. הם יודעים שצריך לשים עין. הורה טוב יודע הרי שתמיד צריך לדעת מה הילדים רואים ושאסור להפקיר אותם לאינטרסים הכלכליים ולעולם הערכים המעוות של ערוצי הילדים המסחריים. אבל עכשיו הם צופים בטלוויזיה החינוכית. זה שירות ציבורי. מה כבר יכול לקרות?

פורסם בהארץ, 18.01.2015: http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.2540333

כך נראו הדברים בבתים רבים בשוודיה בסוף השבוע שעבר. אבל אז קרה משהו מפתיע. הורים חדי עין שהגניבו מבט למרקע לא היו בטוחים תחילה שהם רואים נכון. מתוך מסך סגול ותמים למראה הגיח לפתע ייצור מצויר שהיה דומה באופן מחשיד לאיבר מין זכרי. הוא היה מוארך וקצת עקום בקצה. בבסיסו היו שני עיגולים דמויי אשכים.

"לא יכול להיות", אמרו סימולטנית אימהות ואבות בכל רחבי שוודיה, "זו הרי הטלוויזיה הממלכתית". אך הספקות הוסרו כשנשמעו מילות השיר המלווה את ריקודו של הייצור המצויר המסתורי. זו לא הייתה שירה מעודנת ואלגורית, גם לא שיר ילדים מוכר. המילים היו פשוטות והמסר היה ברור – "בופ בי בופ בופ סניפי פי סנופ, הנה בא הפין בדהרה!" (בשוודית זה גם מתחרז).

השיר נמשך קצת יותר מדקה והוא מקפיץ ומשעשע. אל הפין המרקד מצטרפים במהלך הסרטון פינים נוספים, חלקם בכובעים, אחרים עם שפמים. אח"כ מצטרף הגיבור הנוסף, איבר המין הנשי, פות עם עיניים גדולות וריסים ארוכים. אם לרגע לא היה ברור מי הדמות החדשה המילים לא משאירות מקום לספק – "הפות הוא מגניב, שתדעו". ואם נדמה היה שרק איברי מין צעירים ויפים זכאים להשתתף בחגיגה, מופיע פתאום פות מבוגר למראה, עיניו עטורות משקפיים וברקע המילים "אפילו באישה זקנה הפות יושב בצורה מהודרת ונאה".

אח"כ מתחילה מסיבה קטנה כאשר פינים ופותים מרקדים ושרים יחד בליווי המילים המספרות שהפין והפות הם "חבורה עליזה", באמצעותם אנחנו משתינים, ובו בזמן "הם שרים את הפזמון, הם תלויים ומתנדנדים". בסוף נראה שהם גם מתאהבים.

ערוץ SVT אליו משתייך ערוץ הילדים בו שודר הסרטון הוא השידור הציבורי בשוודיה. הוא ממומן ע"י תשלום אגרה ובניגוד לשידור הציבורי במדינות רבות כמו ישראל, הוא גם הערוץ בעל שיעור הצפייה הגבוהה ביותר במדינה. לא מפתיע לכן שהסרטון על איברי המין עורר דיון ציבורי סוער ברגע שהוא עלה לשידור. אלפי תגובות זועמות הופיעו באתר הפייסבוק של הערוץ וכתבות בעיתונות המודפסת וברשת מיהרו להביא את השיר והסרטון לידיעתו של מי שהחמיץ את השידור המקורי. משם הדרך הייתה קצרה להפצתו בכל רחבי הגלובוס.

"ידענו שיגיבו אבל לא ציפינו לתגובות רבות כל כך" אומרת מפיקת התכנית, קייסה פיטרס, בראיון לגלריה, "זה מדהים איך שסרטון קטן כזה יכול להתפשט בכל העולם". פיטרס מסבירה שהתכנית Bacill Akuten   (בתרגום חופשי: חדר מיון לחיידקים) איננה סדרה העוסקת באיברי מין באופן מיוחד. "זוהי סדרה העוסקת בגוף האדם ובמחלות יומיומיות", היא אומרת, "זוהי העונה השלישית וכבר עסקנו ברוב איברי הגוף. בנוסף לפרקים על כפות רגליים ועל אפים למשל, עשינו הפעם פרק על פין ופות". הסדרה, מסבירה פיטרס, מיועדת לגילאי שלוש עד שש והיא מבוססת על שאלות ששולחים ילדים. "ילדים רבים שלחו לנו שאלות בנושא ולכן החלטנו להקדיש לו פרק. בכל תכנית יש שיר על איבר מסוים. לפרק הזה כתב יוהאן הולמסטרום שיר קליט מאוד והחלטנו גם לעשות לו גם קליפ".

הפרק על פין ופות, כמו פרקי הסדרה האחרים, נועד להתייחס לשאלות וסוגיות רלוונטיות לילדים. דוגמאות נפוצות לשאלות כאלו הן: מדוע לא תמיד מתעוררים כשצריך פיפי, מדוע כואב יותר כשמקבלים מכה בפין או בפות וכיצד שומרים על הגיינה באיברים אלו. מטבע הדברים לא היו בתכנית תכנים מיניים אך זה לא מנע מצופים מבוגרים יותר לטעון שהתכנית מובילה ל"סקסואליזציה" של גוף הילדים. אחרים אפילו טענו שזו פדופיליה. "אל תתפלאו אם איזה פדופיל יָראה את איבר המין שלו לילדים בגן או בי"ס", כתב אחד הצופים בעמוד הפייסבוק של הערוץ, "מותר הרי להראות את זה בערוץ הילדים". "אלוהים אדירים!", כתב צופה אחר, "אין לכם גבולות?". מגיב אחר אפילו מצא הקשר פוליטי וכתב: "זאת רק דוגמא אחת למה שמתעסקת בו ממשלת השחיתות המוסרית הזו".

קייסה פיטרס דוחה את הטענות. "אין כאן שום קשר למין", היא אומרת, "התייחסנו לפין ולפות כאיברים לכל דבר וזה טבעי לגמרי שילדים שואלים עליהם שאלות. הם רואים באיברים אלו חלק מהגוף ממש כמו ידיים ורגליים ואנחנו בסה"כ מסייעים להורים להציג את הנושא ולהסביר אותו".

מעניין לציין שהיו גם תגובות אחרות לסרטון. היו שטענו שהוא הטרו-נורמטיבי מדי מכיוון שאפשר להבין מסוף הסרטון שהפין מאוהב בפות. אחרים טענו שהסרטון הוא טראנסופובי מכיוון שהוא יוצר זהות בין איברי המין לבין המגדר של בעליהם. קייסה פיטרס מיהרה להגיב לטענות אלו ולאחרות בבלוג של התכנית.

ראשית, היא טענה שניתן לפרש את האהבה בשיר לא כאהבת הפין לפות אלא כמסר שעלינו לאהוב את הגוף שלנו ואפילו את החלקים הנתפסים כ"מביישים". שנית, ע"פ פיטרס, לא הייתה לתכנית כוונה לקבוע עמדה ערכית בנוגע לכך שראוי שלבנות יהיה פות ולבנים יהיה פין. "יכולה להיות משמעות פדגוגית להסבר שבאופן כללי אנשים בעלי פות נתפסים כבנות עם לידתן ואנשים שנולדים עם פין נתפס כבנים", היא כתבה, "מצד הילדים זה נתפס כך במציאות. עם זאת, אנחנו לעולם לא נעמוד מאחורי שיר שיטען שבנות עם פין אינן בנות אמיתיות ושבנים עם פות אינם בנים אמיתיים".

אך אלו אינם הנושאים הרגישים היחידים הנוגעים למילות השיר. בחירה ערכית נעשתה גם לגבי המילה שנבחרה לייצג את איבר המין הנשי. המילה "סניפה" (פות) היא מילה חדשה למדיי. היא הומצאה תוך כדי דיון ציבורי בשוודיה של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. אז היו בשימוש מילים רבות לאיבר המין הנשי אך, כמו בשפות אחרות, חלקן שמשו כקללות או נשאו מטען שלילי ומכוער. מילים אחרות היו אקדמיות מדי. חסרה הייתה מילה לתיאור ניטרלי ואובייקטיבי של איבר המין הנשי לצרכים דוגמת שיח עם ילדים או שימוש בספרי ילדים. ב-2006 התקבלה המילה "סניפה" באופן רשמי ע"י האקדמיה ללשון השוודית. זוהי מילה המתכתבת עם כינוי איבר המין הגברי, "סנופ". יחד שתיהן, סניפה וסנופ, נותנות לשיר של ערוץ הילדים קצב קליט וילדותי.

קייסה פיטרס מספרת שלא הופעל לחץ על ההפקה לא לשדר את הסרטון או לגנוז אותו לאחר ששודר. כעת מעניין לדעת אם הורים, מחנכים וערוצי טלוויזיה במדינות נוספות ילכו בעקבות הדוגמא השוודית ויעבירו מסר לילדים שהפין והפות הם לא מקור לבושה, אין סיבה להיות נבוכים בגללם וכמו כל איבר אחר בגוף יש להם שמות, תפקידים ואפילו חוקים של מותר ואסור.

 

פרסי נובל – לא בדיוק מה שחשבתם

English Follows

השנה לא זכה אף ישראלי בפרס הנכסף. מאוכזבים? הנה מבט מעט ביקורתי על הפרס ששם את הדברים בפרופורציה…

פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2503371#article-comments

English: http://www.haaretz.com/news/features/.premium-1.630209

התקופה שבין תחילת אוקטובר לאמצע דצמבר היא זמן הנובל. בשבועות אלו, בין ההכרזה על הזוכים להענקת הפרסים, תופס הפרס היוקרתי כותרות ראשיות בכל העולם. הטקס פחות או יותר קבוע, תחילה באות הספקולציות בדבר זהות הזוכים, אח"כ באות כתבות הפרופיל על המועמדים שנבחרו ופועלם. בסוף, לקראת העשירי בדצמבר, יום הענקת הפרסים, מגיע סיקור האירועים הנוצצים בסטוקהולם ובאוסלו – הטקסים המרשימים, ההרצאות המתוקשרות והנשפים החגיגיים.

היחס הציבורי לפרסי הנובל איננו מפתיע. מדובר, אחרי הכל, בפרס היוקרתי בעולם המהווה סמל להצטיינות מדעית והתעלות רוחנית. הפרסים מעוררים השראה ועניין מאז 1901 אז הוענקו לראשונה בהתאם לצוואתו של הממציא, הכימאי והיזם השוודי אלפרד נובל. לפני מותו החליט נובל להשקיע את רוב הונו בקרן שתעניק מדי שנה פרסים לאנשים שתרמו לאנושות ע"י המצאות ותגליות מדעיות, יצירה ספרותית וניסיונות להשכנת שלום עולמי. מאז ועד היום חולק הפרס, העומד כיום על כ-1.1 מיליון דולר לקטגוריה, ל-860 אנשים ול-22 ארגונים.

עד כאן הכל בסדר. אך יש משהו מעט מעוות בהתייחסות הישראלית לנובל. ראשית, ישנה אובססיה מוגזמת בנוגע למספר הישראלים והיהודים שזכו בפרס. אין ספק שהמספר גבוה יחסית, אבל המרדף השנתי אחרי מקור הגאווה הלאומית הזה הוא מעורר חמלה. זהו חיפוש אחר נחמה זמינה ומהירה. למי אכפת מעוני, מיתון ופערים חברתיים כאשר לכלכלן מפרינסטון שקיבל את המדליה הנכספת ממלך שוודיה הייתה אמא יהודייה? למי אכפת מהסכסוך האלים עם הפלסטינים כשהכימאי מקליפורניה שזכה בפרס היוקרתי מכולם היה פעם קצין בצה"ל? כל הבעיות נכנסות לפרופורציה בפני הטיעון המנצח: אחד מכל חמישה זוכים בנובל הוא יהודי, כמה פרסים כבר הביאו הערבים?

מעבר לזה יש לנובל כוח מכופף מציאות – פרופסור מהטכניון מחליט שהוא רוצה להיות נשיא המדינה? אנחנו נתעלם מחוסר ניסיונו הפוליטי ונתייחס אליו ברצינות רק מפני שהוא זכה בנובל. מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית לא מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה? נתעלם מהעובדה שזוהי סוגיה פנימית של העולם האקדמי ונהפוך אותה לשערורייה לאומית כי הוא זכה בנובל. כל זה היה סביר אם פרס הנובל באמת היה אמת המידה האולטימטיבית לתבונה, אבל האם זה אכן המצב או שאנחנו לוקחים אותו קצת יותר מדי ברצינות?

בחינה ביקורתית של פרס הנובל מגלה בעיקר אנכרוניזם ופרובינציאליות ככל שזה נוגע לתהליך בחירת הזוכים. ההחלטה בדבר הגופים הבוחרים את הזוכים התקבלה לפני כ-120 שנה ע"י אדם אחד, אלפרד נובל עצמו. אין לאיש סמכות לעדכן או לשנות את ההחלטה וכך מתקבלות ההחלטות על הפרסים היוקרתיים בתבל ע"י גופים שכמעט כל חבריהם שוודיים (או נורבגים במקרה של פרס נובל לשלום). מדובר כמובן בגופים רציניים מאוד ואין סיבה להטיל דופי במקצועיותם אבל הם נטולי פרספקטיבה גלובאלית. זוכי הנובל מהווים לכן את האליטה של האנושות כפי שהיא נראית מהצפון הרחוק של אירופה, לא פחות ולא יותר מזה. בעוד רבים מזהים את פרסי הנובל בפיזיקה, רפואה וכימיה עם הישגים אקדמיים מזהירים המייצגים את האנושות כולה, יש לזכור כי בהחלטה על זהות הזוכים לא משתתפים נציגי הארוורד, אוקספורד ו-MIT, גם לא שופטים סינים, הודים או רוסים אלא אנשי האקדמיה השוודית, שע"פ רוב המדדים הבינלאומיים אף אחד ממוסדותיה אינו מצליח להתברג אל בין חמישים האוניברסיטאות הטובות בעולם.

גם תהליך הבחירה עצמו הוא לא מודרני במהותו. אין ספק שטוב שפרס יוקרתי כמו הנובל לא יושפע מרייטינג ולחצים. טוב שזוכי הנובל לא נבחרים באס.אם.אסים או לייקים בפייסבוק, אבל הממסד הסקנדינבי לוקח את זה צעד אחד רחוק מדי. ע"פ התקנון רק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים מותר להציע מועמדים: חברי האקדמיות השוודיות ווועדות הפרס שלהן, זוכים לשעבר בפרס נובל ובכירים מתחומים מסוימים מאוד בעולם האקדמי. בפרס נובל לשלום נוספים גם חברי פרלמנטים, ממשלות ובתי-דין בינלאומיים. רשימה זו משאירה את הכל בתוך המשפחה. זהו מצב סביר בפרסים המדעיים אך בפרסים האחרים השיטה מצמצמת את רשימת הזוכים האפשרית ואת הדיון בה. אך הדיון איננו אפשרי בכל מקרה מכיוון שרשימת המועמדים והפרוטוקולים של הדיונים נשמרים בסודיות במשך חמישים שנה. מסוקרנים לדעת מי היו המועמדים לקבל את פרס נובל לספרות או לשלום? אין בעיה, בתנאי שאתם מתעניינים רק בשנים שלפני 1964. רוצים להציע מועמדים לפרסים של שנה הבאה? הרגישו חופשיים לעשות זאת, בתנאי, כמובן, שכבר זכיתם בפרס בעצמכם או שאתם שייכים לאליטה הנבחרת של העולם האקדמי או הפוליטי (לא יעזור לכם אם אתם נניח פעילים חברתיים ידועים, רופאים, סופרים מפורסמים, עיתונאים, ראשי-ערים, שופטים, מנהיגי עובדים, תעשיינים או סתם אזרחים שיש להם משהו לתרום לדיון).

פרס הנובל לספרות הוא דוגמא מצוינת לתהליך הבעייתי. ההחלטה על זהות הזוכה מתקבלת בגוף שהוקם ב- 1786 ומונה 18 חברים. חברי הוועדה ממונים לכל החיים, גילם הממוצע הוא מעל שבעים וכולם שוודים למהדרין. אין להתפלא שתוצאות תהליך הבחירה מעוררות תמיהות – מצד אחד מועמדים שהם כמעט מובנים מאליהם לא זוכים בפרס, מצד שני, לעיתים, בניסיון מוגזם להפגין אקטואליות או קוסמופוליטיות, זוכים מועמדים אזוטריים וכמעט אנונימיים. ספרות איננה מדע מדויק והעדפות ספרותיות הן עניין של טעם ובכל זאת, קשה למצוא הצדקה לכך שסופרים כגון טולסטוי, צ'כוב, מארק טוויין, ג'יימס ג'ויס ומרסל פרוסט לא זכו בפרס כשהיו בחיים (הנובל מוענק רק לזוכים חיים) בעוד שרשימת הזוכים מאותה תקופה כוללת שמות של סופרים שנעלמו מדפי ההיסטוריה. ב-1974, שנה בה היו מועמדים, בין השאר, גראהם גרין, וולדימיר נבוקוב וחורחה לואיס בורחס, הזוכים היו שני סופרים שוודיים, אייווינד יונסון והארי מרטינסון. לא שיש פסול בכך שסופרים שוודיים יזכו מדי פעם בפרס אבל השניים האלו היו גם חברי הגוף הבוחר עצמו. ובכלל, יותר שוודיים זכו בפרס נובל לספרות מאשר זכו בו סופרים מכל יבשת אסיה, אפריקה או דרום-אמריקה למשל. באופן כללי פרסי הנובל הם יורוצנטריים למדי – 468 מתוך 860 הזוכים הם ילידי אירופה. הייצוג הנשי גם הוא לא מרשים במיוחד – בסה"כ 46, קצת יותר מ-5% מהזוכים.

אם יש סימני שאלה לגבי התאמתה של האקדמיה השוודית לבחירת זוכי פרס הנובל לספרות דומה שהגוף המקבל את ההחלטות על פרס הנובל לשלום הוא מוזר עוד יותר. הרעיון של אלפרד נובל, שהיה רדוף תחושות אשמה על כך שהמציא את הדינמיט, היה פשוט – הענקת פרס למי שתרם ל"אחווה בין אומות, ביטול או צמצום צבאות וקידום תהליכי שלום". רעיון נאצל אמנם אך בידי מי הוא הפקיד את ההכרעה על הענקת הפרס? האם בידי מומחים בעלי שם עולמי למדע המדינה? האם בידי וועדה של אנשי רוח ומומחים לענייני דיפלומטיה, צבא או ביטחון? התשובה היא כמובן לא. פרס נובל לשלום מוענק ע"י תת-וועדה של הפרלמנט הנורבגי, מדינה בת כחמישה מיליון תושבים שהיא כמעט חסרת חשיבות, ניסיון או השפעה בזירה העולמית. הרכבה של הוועדה בת חמשת החברים לא נקבע ע"פ מומחיות או ניסיון אלא ע"פ, לא תאמינו, מאזן הכוחות בין המפלגות השונות בפרלמנט הנורבגי.

גם כאן תהליך הבחירה הניב תוצאות מוזרות החל מבחירתו של קורדל הול, מזכיר המדינה של רוזוולט שככל הנראה היה אחראי לסירובה של ארה"ב לקבל אנייה של מאות מבקשי מקלט יהודיים מאירופה ב-1939, ועד בחירתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שנכנס לרשימת המועמדים 12 ימים בלבד אחרי שנבחר לראשונה, כלומר לפני שהספיק לעשות פעולה כלשהי שתצדיק את זכייתו. זכיות אלו מצטרפות לזכיות אמורפיות משהו של גופים כמו האיחוד האירופי או האו"ם בעוד מאהטמה גנדי, שהיה מועמד חמש פעמים, לא זכה בפרס מעולם.

אבל אפילו מעמדו של פרס נובל לשלום הוא סביר יחסית לזה של פרס הכלכלה. אלפרד נובל בחר באופן ברור וחד משמעי חמש קטגוריות לפרס. אלו לא כללו כלל ועיקר פרס לכלכלה. ב-1968 הצליח הבנק השוודי המרכזי, באקט מבריק של יחסי ציבור לקנות בכסף רב פרס מטעמו שיחולק במקביל לפרסי הנובל המקוריים. נכון, באופן רשמי הוא נקרא "הפרס למדעים כלכליים של הבנק השוודי המרכזי לזכרו של אלפרד נובל" ולא פרס נובל, אבל מי כבר שם לב לפרטים שכאלו? באופן מעשי הצליח הפרס להשתרבב לפסטיבל השנתי בסטוקהולם בניגוד לכוונותיו של אלפרד נובל, כאשר כמה מהזוכים בו בוודאי לא יכולים להיחשב לכאלו שקידמו את הערכים הנאצלים שבשמם ייסד נובל את המפעל.

אך כאשר מדובר בכסף הפרס לכלכלה הוא רק קצה הקרחון. קרן הנובל המממנת את הפרסים היא קרן פרטית שנוסדה ב-1900, ארבע שנים אחרי מותו של נובל. באופן אירוני מקור כספי הקרן שמחלקת את פרס השלום היוקרתי בעולם הוא בהון שמקורו ברווחים מהפטנט על דינמיט וממפעל תעשייתי בשם בופורס (Bofors) שהיה בבעלותו של נובל וייצר תותחים וכלי נשק. כיום פועלת הקרן באופן מעשי כבית השקעות המשקיע באפיקי השקעה שונים כולל קרנות גידור שונות כאשר הרווחים משמשים לתשלום ההוצאות הכרוכות בחלוקת הפרס. הונה בסוף 2013 היה כ-473 מיליון דולר והיא פטורה מתשלום מיסים בשוודיה וממיסים על השקעות בארה"ב.

מטבע הדברים יש לקרן אינטרסים עסקיים ופיננסיים חובקי עולם, היא הקימה גופים עסקיים ומלכ"רים שונים שלכל אחד מהם יש נכסים, הנהלות ומועסקים, וכמו כל קרן אחרת היא עושה ככל יכולתה לשפר את רווחיותה. לפני שנתיים היא אפילו קיצצה את גובה פרסי הנובל מכ-1.4 מיליון דולר לכ-1.1 לקטגוריה. דרך אחרת לשפר רווחיות היא גיוס תרומות. המרכז החדש הנבנה בסטוקהולם, שישמש כמטה וכמוזיאון, נבנה בעיקר מתרומות של שני גורמים מרכזיים במשק השוודי – משפחת וולנברג (שבבעלותה חלקים גדולים מהמשק השוודי והשפעה פוליטית רבה) ומשפחת פרשון (מייסדי H&M). צריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שההשקעות הפיננסיות, הפורמציות המשפטיות והפוליטיקה הפנימית שלהם לא ישפיעו בדרך כזו או אחרת על תהליכי בחירת הזוכים. וועדות בחירת הזוכים מופרדות אמנם מהקרן והן עצמאיות ובלתי תלויות אך בעבר כבר עלו טענות בדבר השפעת הצדדים הפיננסיים של מפעל הנובל על בחירת הזוכים כמו גם טענות על השקעות הקרן באפיקים שאינם מתאימים לרוח הפרס.

כל זה אינו מהווה הוכחה לשחיתות או פחיתות כבוד לפרס. יש לפרסי הנובל זכויות והישגים רבים והם תורמים רבות למטרות ראויות. אבל ייתכן שהגיע הזמן לשים אותם במקומם הנכון – זהו מפעל פרטי בעל מבנה מיושן ואינטרסים שאינם מוכרים לציבור הרחב המעניק פרסים בעיקר לגברים אירופאים מבוגרים ע"פ השקפותיה ועמדותיה של האליטה האקדמית בחלק ממדינות סקנדינביה. כשמסתכלים על זה ככה זה כבר לא נראה כל כך נורא שהשנה אף ישראלי לא זכה בפרס.

Anachronism and provinciality: Welcome to the Nobel Prize selection process

Prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

This year’s Nobel Prize winners will pick up their awards in a few days, so it’s no wonder media stories about the institution and the recipients are proliferating. After all, the prizes have been arousing interest since 1901, when they were first bestowed based on the will of Swedish chemist and entrepreneur Alfred Nobel.

Before Nobel died, he invested most of his fortune in the foundation that each year awards money to extraordinary contributors in science, literature and peace. Since then, the prize, which today totals about $1.1 million, has gone to 860 people and 22 organizations.

That’s fine, of course, but there’s something slightly off about the way Israelis relate to the phenomenon. First, there’s an outrageous obsession about the number of Israelis and Jews who win. No doubt the tally is high, but this annual search for sources of national pride is pathetic. It’s a search for quick and easy solace.

Who cares about poverty and social gaps when a Princeton economist with a Jewish mother receives a medal from the king of Sweden? Who cares about the violent conflict with the Palestinians when the medal-winning chemist from California was once an officer in the Israeli army? All our troubles seem smaller when we remember that one in five prizewinners is Jewish. How many times have the Arabs won?

Aside from that, the prize has incredible power. A Technion professor decides he wants to be president of Israel? We’ll forget that he has no political experience and take him seriously if he's got a Nobel.

A Hebrew University mathematician doesn’t get an honorary Phd from the University the Haifa? We’ll forget that that’s an internal matter among academics and make it into a national headline. After all, he has a Nobel Prize.

All this would be reasonable if the prize were the ultimate criteria for intelligence, a but a critical look at the selection process reveals nothing but anachronism and provinciality.

The guidelines for the selectors were drawn up almost 120 years ago by a single person, Alfred Nobel himself. No one is authorized to update these rules, so the decisions about the most prestigious prize in the world are made by a board whose members are exclusively Swedish (or Norwegian for the Peace Prize).

Of course these are serious, respectable people and there’s no reason to doubt their professionalism, but they lack global perspective. Thus the prizewinners represent humanity’s elite as it appears from the recesses of northern Europe.

While the prizes for physics, medicine and chemistry are considered the highest achievements of all humanity, the selection process doesn’t include any people from Harvard, Oxford or MIT, or any judges from China, India or Russia. It’s just academics from Sweden, a country whose academic institutions wouldn’t make the top 50, according to most international standards.

All in the family

No doubt it’s a good thing that the winners aren’t chosen by text-message voting or Facebook likes, but the Scandinavians take this one step too far. According to the guidelines, very few people are even allowed to suggest candidates; only Swedish academics and their prize committees, former Nobel Prize winners, and other senior figures in the academic world. For the Peace Prize, parliament members and international court officials are added to the mix.

This leaves it all in the family. It’s a reasonable method for the scientific prizes, but for the other categories it slashes the list of possible winners. In any case, a precise discussion about the problem is impossible because the candidate lists and protocols for discussing them are kept secret for 50 years.

Are you interested in who was short-listed for the peace or literature prize? No problem, just make sure you’re talking about 1964 or before. Want to suggest a candidate for next year’s prize? Go ahead, if you’ve already won or belong to the global elite in academics or politics. It won’t help if you happen to be a famous social activist, doctor, author, journalist, mayor, judge, industrialist or just a regular citizen with something to say.

The Nobel Prize for Literature is an excellent example of the skewed process. The winner is chosen by a group that was founded in 1786 and has 18 members. The members are appointed for life, their average age is 70 and they’re all Swedish.

No wonder the results are usually surprising – on the one hand, writers who seem a shoo-in don’t win, and the attempt at cosmopolitanism and staying current gives us nearly anonymous winners.

Literature isn’t a science, and literary preference is a matter of taste, but still, it’s hard to justify that authors like Tolstoy, Chekov, Twain, Joyce and Proust never won, while the winners list from those days includes names that have fallen off the pages of history.

In 1974, for example, when people like Graham Greene, Vladimir Nabokov and Jorge Luis Borges were candidates, the winners were two Swedes — Eyvind Johnson and Harry Martinson. Not that there’s anything wrong with Swedish authors winning the prize from time to time, but these two guys were members of the group that made the selection.

Also, the prize has been awarded to more Swedes than people from all Asia, Africa or South America, for example. Meanwhile, 468 of the 860 winners have been European, while the number of female winners has been unimpressive – 46, just above 5 percent.

A strange peace

If there are concerns about Swedish academia’s ability to choose prizewinners for literature, the body that chooses Peace Prize winners is even stranger. Alfred Nobel, who felt guilty for inventing dynamite, had a simple idea: a prize for those who “have done the most or the best work for fraternity between nations, for the abolition or reduction of standing armies and for the holding and promotion of peace congresses.”

A lofty idea, but who bestows the prizes? Leading international experts on political science? A council of experts on diplomacy, strategy and security?

The answer is no, of course. The Peace Prize is awarded by a subcommittee of the Norwegian parliament — one without much influence in the international arena, in a country of 5 million. The five-member committee is chosen not based on expertise or experience, but, believe it or not, on the balance of power among Norway’s political parties.

Here as well, the selection process has yielded strange results, starting with the selection of Cordell Hull, Franklin Roosevelt’s long-serving secretary of state, who apparently was responsible for Washington’s decision not to give safe harbor to a ship containing hundreds of Jews fleeing Europe in 1939.

The choice of U.S. President Barack Obama is also curious; he made the candidate list only 12 days after being sworn in. The European Union and United Nations have also been awarded prizes, but not Mahatma Gandhi, even though he was a candidate five times.

Meanwhile, the selection process for the Peace Prize can be considered reasonable compared to the one for economics. Alfred Nobel chose five clear categories for the prize, and none of them were economics. In 1968, Sweden’s central bank, in an act of PR genius, bought itself a prize to award alongside the original Nobels.

True, it’s officially the Nobel Memorial Prize in Economic Sciences, not a Nobel Prize, but who pays attention to that? In effect, this award weaseled its way in despite the wishes of Alfred Nobel. It can be said that many laureates never advanced the lofty ideals that inspired Nobel to create his prizes in the first place.

And since we’re talking about economics, let’s not forget that the Nobel Prizes are a business. The awards are funded by a foundation that got its unitial capital from profits on explosives and weapons, and currently operates as an investment firm with global  interests (while being tax-exempt in Sweden and the United States).

Nobel Prize laureates have made many important contributions and are surely worthy of praise. But it might be time to put this thing in perspective – we’re talking about a private foundation with an outdated structure with private interests. It mostly honors old European men, based on the elitist and academic perceptions in Scandinavia. Looking at it that way, it’s not such a shame no Israelis won this year.

מרצח-עם לאליפות העולם בכדורגל: סיפורה המדהים של דארפור יונייטד

התפרסם בהארץ:http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2465272

אליפות העולם בכדורגל של ConIFA שהתקיימה ביוני השנה משכה אליה הרבה פחות צופים מהמונדיאל בברזיל שהתחיל כמה ימים אחריו. מדובר בטורניר שהתקיים בעיר אוסטרסונד (Östersund) שבצפון שוודיה ושמשתתפותיו היו נבחרות המייצגות עמים ולאומים שאינן חלק מההתאחדות הבינלאומית לכדורגל. באצטדיון המכיל כ-6,600 מקומות בלבד התחרו ביניהן נבחרות המייצגות ישויות מדיניות שאינן מוכרות ע"י הקהילה הבינלאומית כמו נבחרות נגורנו קרבאך וכורדיסטאן העיראקית ונבחרות המייצגות מיעוטים אתניים ועמים חסרי מדינה כמו הטאמילים מסרי-לנקה והסאמים של צפון סקנדינביה. הטורניר הסתיים בדו-קרב פנדלים דרמטי בו ניצחו קבוצת בדלנים מגבול צרפת-איטליה את נבחרת האי מאן המפתיעה. בעבור רוב הנבחרות ההשתתפות הייתה חגיגה של רב-תרבותיות והזדמנות נדירה לשחק בטורניר בינלאומי. אך לטורניר היה גם צד פוליטי יותר. מכיוון שקבלה לחברות ב-FIFA, הארגון המנהל את הכדורגל העולמי, כרוכה במאבק פוליטי לא קל, ההשתתפות בטורניר האלטרנטיבי בשוודיה הייתה בעבור נבחרות רבות גם הצהרה המופנית לדעת הקהל העולמית. כל נבחרת יכלה להשתמש בטורניר להעלאת ענייניה לתודעה הבינלאומית – הכרה בעצמאות מדינית, אוטונומיה תרבותית או מאבק לזכויות אדם, כל נבחרת וסדר היום שלה.

עם זאת, בעבור שחקני נבחרת אחת היווה הטורניר בשוודיה משהו מוחשי וקיומי יותר. בעבורם היה הטורניר יותר מפסטיבל פולקלור ותרבות, הוא היה הזדמנות לספר לעולם את סיפורם ולזכות לחיים חדשים של ממש. שחקני נבחרת דארפור הגיעו לשוודיה ממחנות פליטים בצ'אד אליהם הם נמלטו מרצח-העם המתקיים בדארפור כבר מעל עשר שנים. בניגוד ליריבים שנגדם הם שיחקו, הם הגיעו ממקום שבו כמעט בלתי אפשרי לשחק כדורגל. חלקם ברחו מכפרים בוערים, אחרים ניצלו ממעשי טבח של מליציות אכזריות, רבים איבדו בני משפחה. למרות כל אלו הצליחו 15 שחקנים, בסיוע ארגון i-ACT האמריקאי, להתגבר על האירועים הקשים בעברם ועל הקשיים הכספיים והדיפלומטיים שבדרך, ולהגיע לטורניר בשוודיה. העובדה שהם הגיעו ממחנות שונים, השתייכו לשבטים שונים, דיברו שפות שונות והתחברו, למרות הכל, לקבוצה אחת העניקה לקבוצה את שמה. "דארפור יונייטד" הם קראו לה.

***

ארגון i-ACT האמריקאי עוסק כבר מ-2005 בסיוע לקורבנות רצח-העם בדארפור, בעיקר באמצעות יצירת קשרים אישיים עם פליטים שברחו מסודאן וקיום מפעליים חינוכיים וחברתיים במחנות הפליטים בצ'אד, שכנתה של סודאן ממערב. הארגון עוסק גם בהעלאת המודעות הבינלאומית למצב בדארפור ובצ'אד באמצעות פרויקטים של תיעוד ופנייה בדרכים שונות לדעת הקהל האמריקאית. גבריאל סטאורינג, מנהל הארגון ואחד ממייסדיו, מספר על תחילתו של פרויקט דארפור יונייטד. "כבר מהביקור הראשון שלנו במחנות בגבול דארפור-צ'אד גילינו את אהבתם של הפליטים לכדורגל ואת הכוח הגדול שיש לספורט הזה ביצירת מציאות שבה הם מפסיקים לרגע להיות פליטים וקורבנות. ברגע שהיה להם כדור ושערים מסומנים באבנים הם חוו שמחה לשם שינוי". כמה שנים אח"כ לקחו אנשי הצוות של i-ACT את העניין כמה צעדים קדימה. "הרעיון הועלה ע"י איאן, אחד מאנשי הצוות שלנו בעת ביקור במחנות בצ'אד. הוא סיפר לנו על הטורניר הבינלאומי שהתקיים בכורדיסטאן העיראקית ב-2012 שבו מיוצגות קבוצות שאינן יכולות להיות חברות ב-FIFA. תחילה זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי ואתגר ענק לגרום לקבוצה מהמחנות בצ'אד להשתתף בטורניר שכזה, אבל הצוות שלנו אוהב אתגרים שמטרתם לתת פָּנִים למספרים".

הענקת פנים אנושיות לסטטיסטיקות הקשות ולמספרי הקורבנות בדארפור היא אחת ממטרותיו העיקריות של ארגון i-ACT ופניהם של שחקני דארפור יונייטד הם פניהם של הדור הצעיר במחנות בצ'אד. אחד מהם הוא עבדול חמיד בן ה-26 שמוצאו בכפר קטן באזור גנאינה (Geneina) שבמערב דארפור. "בוקר אחד בקיץ 2003", הוא מספר, "הגיעו לכפר שלי אנשי מילציית הג'ינג'וויד (מיליציות חמושות הפועלות במערב סודאן ומזרח צ'אד הנתמכות ע"י השלטון הסודאני, ד.ס). חלקם הגיעו במכוניות, אחרים היו רכובים על סוסים וגמלים. זה היה בסביבות חמש בבוקר, ואנשי המיליציה, שהיו חמושים ברובים ומטולי RPG, צעקו שיש לגרש את האפריקאים מדארפור והחלו להרוג את התושבים ולשרוף את הכפר. אחרי שהם סיימו הגיעו מסוקים והטילו פצצות על הכפר הבוער. בכפר חיו כ-500 אנשים, רק ארבע משפחות הצליחו לברוח". עבדול חמיד הצליח לברוח עם אמו ואביו והם מצאו מקלט באחד ממחנות הפליטים שהוקמו בצ'אד.

סיפורו של סלאח בן ה-19 דומה. גם הוא זוכר את פשיטת אנשי הג'ינג'וויד על הכפר שלו שבחבל רחד אל-ברדי (Rahad El Berdi) בקיץ 2003. "תחילה הם אספו את בעלי-החיים שלנו", הוא מספר, "הם הרגו את כל מי שהתנגד ואח"כ אנסו את הנשים. בסוף הגיעו המסוקים והטילו פצצות כאשר אנשי הג'ינג'וויד מקיפים את הכפר ויורים בכל מי שמנסה לברוח". סלאח, שהיה אז בן תשע, הצליח לברוח מהכפר ופגש את הוריו ואת אחיותיו כעבור שלושה ימים בכפר סמוך. אחת האחיות נורתה בבטנה ונפטרה מעט אח"כ. במנוסתו ראה סאלח גם את גופותיהם של בני משפחה נוספים כאשר הן מוטלות ברחוב. כמו עבדול חמיד, גם סלאח והוריו ברחו לצ'אד ומצאו בה מקלט.

באותה תקופה הגיע לצ'אד גם איסמעיל, צעיר בן ה-26 מעיד אל-חיר (Ed El Kheir) שבצפון-מערב סודאן. גם הוא נמלט מעירו ב-2003 בעודה בוערת ומותקפת ע"י מיליציית ג'ינג'וויד. הוא חולץ ע"י דודו ודודתו כאשר אמו נשארה מאחור. אחרי שבוע של הליכה ברגל הוא הגיע למחנה הפליטים טולום (Touloum) יחד עם עשרות אלפי פליטים אחרים. "גרנו באוהלים קטנים, ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא שירותים", הוא מספר, "הקצבת המזון שקיבלנו לחודש הספיקה בד"כ לכחמישה ימים והיה מחסור גדול גם בתרופות". אך הרעב והמחלות לא היו הבעיות היחידות. איסמעיל מספר על התעמרות מצד השלטונות בצ'אד, על נשים הנאנסות כשהן יוצאות מן המחנה ועל מערכת חינוך לא מספקת. "אלו חיים עצובים מאוד", הוא אומר, "חיים של חוסר מעש, ללא תקווה".

"בהתחלה המצב במחנה היה סביר", מוסיף עבדול חמיד שמצא מקלט במחנה פרחנה (Farchana), "ארגוני סיוע דאגו למזון ותרופות והמצב היה בטוח יחסית. אבל כיום ממשלת צ'אד השתלטה על המחנות, התרופות הטובות נלקחות ע"י השלטונות ויש מחסור במזון ובעיה רצינית של מים". עבדול חמיד מספר שהוא היה עד למעשי אונס של נשים שיצאו לאסוף עץ לבישול ולחטיפות של צעירים ככל הנראה על מנת לגייסם ללחימה. אחת החטיפות להן הוא היה עד הייתה טראומטית במיוחד בעבורו. "אח שלי נחטף מתוך האוהל שלנו באפריל השנה", הוא מספר, "כעבור כמה ימים הביאו לנו את בגדיו מוכתמים בדם והודיעו לנו שהוא נהרג".

***

רצח העם שמבוצע ע"י הממשל הסודני בחבל דארפור שבמערב המדינה החל ב-2003 עם התפרצותה של מלחמת אזרחים באזור. זוהי אחת ממלחמות אזרחים רבות שהתפרצו בסודאן כתוצאה ממאבקים על רקע אתני ופוליטי ומאבק על משאבים, מחצבים וקרקעות. במסגרת המאבק בדארפור משתמש שלטונו של הדיקטטור עומר אל-באשיר, השולט במדינה מאז 1989, בשיטות שונות של אלימות ישירה ועקיפה כלפי האוכלוסייה האזרחית. במהלך השנים האלו כוחות צבא, בסיוע אנשי המיליציות הערביות החמושות המכונות ג'ינגוויד, התקיפו את תושבי דארפור באמצעות הפצצות מהאוויר, פשיטות אכזריות מן הקרקע, שריפת כפרים, ביזה, אונס מאורגן של נשים, הוצאות להורג, הרעלת בורות מים ועוד. מעבר לכך מתקיימת מערכת נרחבת של גירוש, עקירה, השתלטות על אדמות ושינוי המבנה הדמוגרפי של האזור, כאשר המצב במחנות העקורים שהוקמו בדארפור ובצ'אד הולך ומדרדר – ישנו מחסור חמור במים, מזון ותרופות והעקורים סובלים גם מהתנכלויות אלימות, חטיפות ומעשי אונס.

למרות שהמתרחש בסודאן ידוע בעולם כבר שנים רבות, הקהילה הבינלאומית נמנעת מאכיפת החוק הבינלאומי על סודאן ומהתערבות ברורה ותקיפה להצלת תושבי דארפור. מדינות וחברות שונות מפרות את אמברגו הנשק שהוטל על האזור ומקיימות יחסים כלכליים עם ממשלת חרטום. כוחות חמושים בינלאומיים מגנים על מקורות הנפט שבאזור אך לא על האוכלוסייה המקומית וכוחות הסיוע הבינלאומיים שנשלחו לסודאן לא מצליחים להתמודד עם המצב בשטח. הם סובלים מחוסר באמצעים להגן על אנשיהם ועל ניצולי רצח-העם, ובלחץ הממשלה הסודנית הם אינם מעבירים מידע מדויק על ממדי התמותה במחנות העקורים. כוח המשימה של האו"ם והאיחוד האפריקאי שהוקם ב-2007 איננו אפקטיבי ויש אפילו הטוענים שהוא הפך לחלק מהבעיה וע"פ רוב ההערכות בין כ-300,000 לכחצי מיליון מתושבי דארפור נהרגו עד כה ובין שניים לשלושה מיליון תושבים נעקרו מבתיהם.

על רקע מציאות קשה זו של אלימות, מחסור ואובדן לא קל למצוא נחמה או פתח לתקווה. אך צוותו של גבריאל סטאורינג ניסה ומנסה עדיין לסייע לצעירים כמו עבדל חמיד, סאלח ואיסמעיל. "יום אחד הם שלחו מסר למחנה שלי", מספר איסמעיל, "הם ביקשו שנשלח את חמשת שחקני הכדורגל הטובים ביותר במחנה שלנו למחנה ג'בל (Djabal). כך הגענו, כ-60 שחקנים מ-12 המחנות שבצ'אד ונפגשנו במבנה ביה"ס שבמחנה. קודם כל הצגנו את עצמנו ואח"כ אנשי i-ACT סיפרו לנו בהתרגשות על הטורניר בשוודיה. ביום שלמחרת התחילו האימונים שבסופם היו אמורים להיבחר 15 השחקנים הטובים ביותר".

"במחנה הפליטים ג'בל יש מגרש עפר, ללא קווים ועם שערים מברזל", מספר סטאורינג, "לרבים מהשחקנים לא היו נעליים, הם היו רגילים לשחק יחפים עם כדורים מתוצרת בית עשויים בד ופלסטיק". הצוות של סטאורינג כלל גם את המאמנת מארגו בייקר שהייתה אחראית על האימונים והמיונים. בתום כחודש נשלחו 45 שחקנים חזרה למחנותיהם ו-15 הנבחרים החלו את מסעם הארוך לסקנדינביה.

"הייתי היחיד שנבחר מהמחנה שלי", מספר איסמעיל, "אחרי המיונים לקחו אותנו לנג'מנה, עיר הבירה של צ'אד, שם קיבלנו את המסמכים הנדרשים לנסיעה וגם תיקים ומדי כדורגל. שהינו בבית-מלון כארבעה ימים במהלכם הספקתי גם להתקשר ולהיפרד מהמשפחה. אמרתי להם שאני נוסע ושאני בר-מזל שקיבלתי את ההזדמנות הזו". מבחינה לוגיסטית זה לא היה מסע פשוט. תחילה צריך היה לעבור את הבירוקרטיה של השגת מסמכים ואישורים של ממשלת צ'אד. אח"כ צריך היה להשיג ויזות לשוודיה דרך שגרירות צרפת בצ'אד ולקנות כרטיסי טיסה. בגלל תהליכי המיון של הנבחרת והנהלים של הרשויות "הכל נעשה ברגע האחרון ובלחץ גדול" כדבריו של גבריאל סטאורינג. בסופו של דבר הצליח המאמץ הדיפלומטי ושחקני דארפור יונייטד החלו את מסעם מאחת המדינות העניות והמסוכנות בעולם צפונה אל שוודיה, אחת המדינות העשירות והשלוות בעולם.

***

"הנחיתה בשוודיה הייתה מוזרה", מספר איסמעיל, "קודם כל כי השמש כמעט לא שקעה (באוסטרסונד יש ביוני כעשרים שעות אור ביממה, ד.ס). חוץ מזה האנשים היו מאוד נחמדים אלינו, שלא כמו בצ'אד, התייחסו אלינו כאל בני-אדם". "זה היה מסע מדהים אבל גם מאתגר", מוסיף גבריאל סטאורינג, "הנוף השוודי היה משהו שהשחקנים מעולם לא חוו קודם. הדרך מסטוקהולם, שבה נחתנו, לאוסטרסונד מלאה ביערות מדהימים, בנהרות ובאגמים. למרות שהשחקנים היו עייפים מאוד הם לא יכולים היו להפסיק להסתכל מהחלונות".

ביום שלמחרת הנחיתה שיחקו שחקני דארפור יונייטד את משחקם הראשון. זה היה משחק נגד נבחרת פאדניה, נבחרת המייצגת בדלנים מחבל ארץ בצפון איטליה. דארפור יונייטד הפסידה 20:0. "הכל היה שונה", מספר סלאח, "בצ'אד שיחקנו יחפים במגרש חול וכשהגענו לשוודיה הכל היה אחרת. מצד אחד התמודדנו עם שחקנים אמיתיים על מגרש דשא, עם נעליים ומדי כדורגל. מצד שני, לא התאמנו מספיק, לא היינו מאורגנים כמו שצריך, לא הייתה לנו תכנית משחק והיינו חלשים מבחינה גופנית. אחרי שלושים דקות משחק לא הייתי מסוגל להבקיע גם אם הייתי עומד לבדי מול שער ריק".

בגלל הבדלי הרמות הגדולים בין שחקני דארפור יונייטד לבין שחקני שאר הנבחרות התוצאות על המגרש היו לא מרשימות בלשון המעטה. הם ספגו 61 שערים בארבעה משחקים ולא הבקיעו אפילו פעם אחת. אבל למרות התוצאות הלא מחמיאות איסמעיל חש מרוצה. "מבחינתי ניצחנו", הוא אומר, "באנו מהמחנות. חלקנו איבדנו בני משפחה רבים, וכשהגענו לשוודיה יכולנו לשכוח לרגע מהעצב הזה. זה היה ניצחון גדול בשבילנו". "אני גאה במה שעשינו", מוסיף סלאח, "אמנם לא היינו כוחות שווים אבל בכל זאת עשינו את כל הדרך ממגרשי החול של אפריקה ועד להתמודדות אמיתית מול שחקנים מקצוענים מאירופה".

אך המשחקים היו רק חלק מהמפגש עם אירופה. "חברים רבים מהקהילה הדארפורית בשוודיה הופיעו כבר באימון הראשון, הם תמכו בשחקנים והתייחסו אליהם כאל ידוענים", מספר גבריאל סטאורינג, "התקשורת הבינלאומית התעניינה בשחקנים שיכלו לספר את סיפורם ולדבר על דארפור ומה שעובר על משפחותיהם במחנות הפליטים". "התייחסו אלינו מאוד יפה כאן", מוסיף סאלח, "הרגשנו שאנחנו מפורסמים וקיבלנו תנאים שלא היו לי בחיים – בתי-מלון, ארוחות מסודרות ותשומת לב. אבל התגעגעתי מאוד וחשבתי הרבה על המשפחה שלי. לפעמים, כשאכלנו בבופה וחמישה אנשים אכלו כמות שהייתה מספיקה לכפר שלם, היה קשה לי לאכול".

אך למרות הקושי וההפסדים הטורניר סוכם בהצלחה. "דארפור יונייטד נתנה לשחקנים תחושה של זהות משותפת ומשהו חיובי להתאגד סביבו", אומר גבריאל סטאורינג, "והכדורגל פשוט מעניק שמחה. קשה להעריך כמה זה משמעותי בעבור אדם צעיר לייצג את העם שלו ולעשות את זה ע"י משחק שאותו הוא אוהב מאז שהוא זוכר את עצמו. קשה גם למדוד כמה זה משמעותי בעבור ילדים, ילדות, גברים ונשים לעודד קבוצה משלהם. דארפור יונייטד נתנה להם תקווה". מעבר לכל אלו יש לפרויקט ע"פ סטאורינג גם אספקט פוליטי. "בעולם שבו כל החדשות מדארפור הן שליליות, דארפור יונייטד הפכה למשהו חיובי ומעורר תקווה שמשך תשומת לב למשבר ולאנשים בחבל הארץ הנשכח הזה".

***

בעבור רוב שחקני דארפור יונייטד הטורניר בשוודיה היווה רק את תחילתה של דרך חדשה. שישה מהם נמלטו לנורבגיה תוך כדי המשחקים וביקשו בה מקלט. כעבור זמן מה חמישה מהם הועברו חזרה לשוודיה והצטרפו לשבעה שחקנים נוספים שביקשו מקלט בשוודיה בסוף הטורניר. למעשה במשחק האחרון בטורניר שיחקו בדארפור יונייטד רק תשעה שחקנים כאשר אחד מהם היה המתרגם. למרות הלחץ של ארגוני הפליטים של צ'אד ושל האו"ם רק שניים מחברי המשלחת חזרו לצ'אד בתום הטורניר. "אנחנו לא תמכנו וגם לא התנגדנו להחלטת השחקנים", אומר גבריאל סטאורינג למרות שייתכן ופעילות ארגון i-ACT תפגע כתוצאה מאי חזרתם של השחקנים, "מבחינתנו הפליטים אינם אסירים ואין להם זכויות שונות מכל אדם אחר. אלו שנשארו עשו את זה בדרך הנכונה. הם ביקשו מקלט בצינורות הרשמיים וככל הידוע לנו הם עוברים דרך התהליך הרשמי והמקובל".

וההליך המקובל בשוודיה הוא נוח למדי בהשוואה למדינות אחרות. "התייחסו אלינו יפה במשרד ההגירה", מספר איסמעיל על המפגש הראשון שלו עם הרשויות בעיר יבלה (Gävle) שם הגיש את בקשת המקלט, "בדקו את המסמכים שלנו, נתנו לנו חדר לשבוע, ראיינו אותנו והעמידו לרשותנו ייצוג משפטי ומתורגמן. אח"כ פיזרו אותנו במקומות שונים למשך הזמן שבו דנים בבקשתנו. אני ועוד שניים נמצאים כרגע בסודרהמן (Söderhamn) וממתינים להמשך הדיון בעניינינו". איסמעיל מכנה את המקום שבו הוא שוהה עם שני חברים נוספים מהקבוצה כ"מחנה פליטים חמישה כוכבים". התנאים טובים, הם החלו ללמוד שוודית והם מעבירים את הזמן, איך לא, במשחקי כדורגל. הם אפילו השתתפו במרתון מקומי והשיגו תוצאות מצוינות.

כיום נידונות בקשות המקלט של שחקני דארפור יונייטד ע"י הרשויות בשוודיה. הם, מצדם, מתחילים לרקום תכניות לחייהם החדשים אבל הם לא שוכחים את אלו שנשארו מאחור. עבדול חמיד רוצה ללמוד באוניברסיטה ובעתיד אולי לחזור לסודאן ולהיכנס לפוליטיקה. "אני מקווה שהעולם יתערב, שיהיה שלום בסודאן ושהחיים יחזרו להיות כמו שהם היו פעם", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "אולי אז אהיה שר החינוך של סודאן".

סלאח חולם להיות שחקן כדורגל מקצועי. "עכשיו יש לי כוח", הוא אומר, "אני צריך מאמן טוב שייתן לי את הכלים ויום אחד אני מקווה לנצח את ברצלונה ואינשאללה אפילו להשתתף במונדיאל האמיתי".

***

ובינתיים במחנות שבצ'אד ממשיכים אנשי i-ACT להשתמש בכדורגל ככלי לשיקום, חינוך ושינוי חברתי. כבר כמעט שנה שכאלף ילדים וילדות במחנה ג'בל משחקים במסגרת אקדמיית כדורגל שהארגון הקים והכשיר את המאמנים והמאמנות שלו, כולם תושבי המחנה. עד 2016 מתכננים ב-i-ACT להקים אקדמיות כאלו בכל 12 המחנות בצ'אד. בכל אקדמיה, הם אומרים, יתאמנו כאלפיים ילדים ובני נוער. ע"פ הארגון משחק הוא אמצעי טיפולי, כלי חינוכי וגם זכות אדם בסיסית והאקדמיות הן כלי מצוין להשגת מטרות אלו.

אך יש גם הקשר רחב ועגום יותר. "יש מעל 300,000 פליטים מדארפור במחנות בגבול צ'אד-סודאן", אומר גבריאל סטאורינג, "האלימות בדארפור ממשיכה ואפילו מתגברת, כך שזרם העקורים ימשיך. חלק מהאנשים יצליחו לעבור את הגבול אבל אחרים יישארו בדארפור. המצב במחנות מדרדר, הקצאת המזון קוצצה ביותר מחצי והמשפחות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי קיצוני. לאלו יש להוסיף קיצוצים גם בחינוך, בתרופות ובשירותי בריאות".

וכך, למרות שהמצב בדארפור ובמחנות בצ'אד מחמיר, דומה שהעולם הפסיק להתעניין. "הקהילה הבינלאומית שכחה את דארפור", אומר איסמעיל, "המצב שם ובמחנות בצ'אד הולך ונהיה גרוע יותר. הממשלות בצ'אד ובסודאן מקשות על החיים במחנות הפליטים וישנם דיווחים על מעשי רצח וחטיפות של ילדים וגיוסם ללחימה. למרות כל אלו לא שומעים בעולם על המצב בדארפור ובצ'אד ועניינו של עומר אל-בשיר (נשיא סודאן המואשם בפשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה) מתמסמס בבית-הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)". ע"פ איסמעיל המשמעות של שתיקת העולם היא ברורה. "זהו אור ירוק לשלטונות להמשיך במעשיהם", הוא אומר, "ולכן חובתי היא להזכיר ולספר".

***