פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.
לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.
אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.
פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?
המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.
מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.
כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.
בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.
המלחין השוודי הצעיר יעקב מולראד מספר בראיון כיצד הפך מילד בעייתי לסיפור הצלחה, מדוע סירב עד שלב מאוחר ללמוד תווים, איך משפיע על יצירתו סיפור השואה של סבו ולמה עבר מרש"י לניטשה.
יעקב מולראד היה תלמיד גרוע. אפילו גרוע מאוד. מכיוון שסבל מדיסלקציה, הוא התקשה לקרוא ולכתוב ובבית הספר חשבו שהוא נטול מוטיבציה וחסר יכולות למידה. אף על פי שבא ממשפחה יהודית בורגנית המתגוררת בשכונה אמידה במערב סטוקהולם, הוא הוגדר כ"בעייתי", נהג להפריע ולהסתבך בקטטות וסבל מהתקפי חרדה ומדיכאון כבר בגיל תשע. אלו לוו בבעיות בריאותיות, תחושת בדידות ורגשות אשם. כיום מולראד הוא אחד המלחינים הקלאסיים הצעירים המדוברים ביותר בעולם. בגיל 30 הוא המלחין הצעיר ביותר שכתב בעבור האופרה המלכותית השוודית. מעבר לכך, הוא כותב בעבור התזמורות והמקהלות המובילות בשוודיה, יצירות פרי עטו הועלו באולמות ברחבי העולם, בין השאר בקרנגי הול בניו יורק, הוא זכה במלגות יקרות ערך ובפרסים שונים בשוודיה והשנה יצא לאור אלבום אוסף של ארבע מיצירותיו למקהלה בהוצאת דויטשה גרמופון היוקרתית.
מטבע הדברים התואר "ילד פלא" הוצמד לו לא מעט פעמים, אך כילד צעיר מולראד לא התעניין כלל במוזיקה. כל זה השתנה כשהיה בן 15. את הטריגר למהפך בחייו יוכלו לזהות גם כל אחד או אחת שגדלו בישראל בארבעים השנים האחרונות – זה היה פרק של "הָיֹה הָיָה", סדרת הטלוויזיה הצרפתית לילדים בבימויו של אלבר בארייה, ששודרה במדינות רבות בעולם כתוכנית חינוכית ללימוד היסטוריה. "הטלוויזיה היתה פתוחה ופתאום שמעתי מוזיקה. זו היתה יצירה של באך, מוזיקת הפתיחה של 'היה היה'", מספר מולראד. "שמעתי את זה כמשהו רוחני וזה השפיע עלי מאוד. קצת מאוחר יותר הייתי משועמם ויום אחד שמעתי את אחותי, האנה, מנגנת בפסנתר. היא היתה תלמידה טובה, ואני לא, היא ניגנה בפסנתר, ואני לא. רק הסתכלתי עליה וניסיתי לדמיין מה התחושה כשמנגנים ככה. היא ניגנה פרלוד של באך. רציתי גם להרגיש כך. באותו קיץ אבא שלי תיקן סינתיסייזר מקולקל שאחותי קיבלה פעם כמתנת חנוכה. בהתחלה הוא לא עניין אותי בכלל אבל בסופו של דבר התחלתי להשתעשע איתו. היה לי קל יותר לראות את עצמי עם סינתיסייזר מפלסטיק מאשר עם פסנתר מצוחצח. אמא שלי הציעה לי לקחת שיעור אצל המורה של אחותי, רגינה שטיינבוך, תחילה התנגדתי, אבל בסוף שוכנעתי ואחרי השיעור הזה כבר הייתי נעול לגמרי על הנגינה".
בתחילה מולראד רק השתעשע עם הצעצוע החדש שלו. "לחצתי על כפתור שהשמיע יצירה מתוכנתת מראש", הוא מספר, "זו היתה יצירה מוכרת של מוצרט, Rondo Alla Turca (הפרק האחרון של הסונטה לפסנתר מס' 11). ניסיתי לנגן את זה בעצמי, למצוא את הקלידים הנכונים והצלחתי. זה היה קל, פשוט ניגנתי את זה. אחר כך הראיתי את זה למורה לפסנתר. היא צחקה מהצורה המוזרה שניגנתי, הרגשתי כמעט כמו ליצן. היא דיברה עם אמא שלי ואמרה לה את מה שכל אמא יהודייה רוצה לשמוע, שהבן שלה מוכשר מאוד. אמא שלי תמכה תמיד בכל השיגיונות שלי. אבל אני רציתי ללמוד יותר, ורציתי ללמוד מהר יותר.
יעקב מולראד. התחיל עם סינתיסייזר מפלסטיק צילום: Morgan Norman
"כשראיתי שוב את התוכנית 'היה היה' בטלוויזיה, שאלתי אותה מה שם היצירה שפותחת אותה. היא אמרה שזו טוקטה ופוגה ברה מינור של יוהאן סבסטיאן באך. כששאלתי אם היא יכולה ללמד אותי לנגן את זה, היא הסבירה שהיצירה נכתבה לאורגן ושאוכל לנגן אותה אולי בעוד חמש שנים. צריך לעשות את זה צעד אחרי צעד, היא הסבירה. אבל אני שונא לעשות דברים צעד אחרי צעד. אף פעם לא עשיתי שום דבר צעד אחרי צעד. אז ניסיתי לעשות איתה דיל והיא אמרה שאי אפשר ללמוד את זה בלי שיודעים תווים. אמרתי שאני יכול לחקות את האצבעות שלה, היא טענה שזה ייקח המון זמן. אבל לבסוף הסכמנו שננסה לעשות זאת בדרך שלי ואם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלה. "בשיעור הבא היא הגיעה עם העיבוד לפסנתר של היצירה. היא ניגנה את הפראזה הראשונה ואז חיקיתי אותה, ניגנתי את זה כמה פעמים וביקשתי להתקדם. לא ידעתי מה זה סולם ולא קראתי תווים אבל זיהיתי את הצורות והמבנים בצורה אינטואיטיבית, ראיתי את ההיגיון שלהם ולמדתי אותם כמו שלומדים הרבה מספרי טלפון. עשינו את זה במשך כחודשיים, למדתי להשתמש באצבעות באמצעות אטיודים (יצירות שנכתבו לצורך תרגול טכני של נגינה, ד"ס). לבסוף השלמתי את היצירה ואפילו ניגנתי אותה בהצלחה בקונצרט תלמידים. אחרי זה למדתי את פנטזיה אימפרומפטו של שופן (אופוס 66). רגינה ניסתה ללמד אותי תווים אבל התנגדתי כי לא רציתי להרגיש מטופש כמו שהרגשתי בבית הספר. רציתי שזה ימשיך להיות כיף וקל".
A week after the International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism left Malmö, local Jewish leaders have differing views about the battle and challenges ahead.
MALMÖ – The international focus may have moved on following last week’s International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism here, but community leaders here are under no illusions about the battle ahead. In the eyes of some, this southern Swedish city has become part of the problem rather than part of the solution in recent years, with numerous instances of harassment and antisemitic attacks. These problems were not ignored at the forum, though local Jewish activists know that a one-day conference featuring world leaders and Swedish dignitaries won’t bring change on the ground when it comes to hate crimes against the community.
Swedish Prime Minister Stefan Löfven, the man behind the forum, visited Malmö a day before the main event and met with local Jewish community leaders. One of them was Rabbi Moshe David Hacohen, who recounts how he told the premier that he really appreciated his efforts to bring the forum to the city. “It wasn’t an easy choice,” says Hacohen, who is originally from Tekoa, Israel. But he noted that, for him, the forum was “happening from the top down: delegates came from all over the world, but not much attention was paid to Malmö itself.”
Hacohen’s work, on the other hand, takes the opposite approach. Apart from being the city’s rabbi, he is also one of the founders of Amanah, a grassroots organization featuring members of Malmö’s Jewish community and the Malmö Muslim Network, which is represented by local imam Salahuddin Barakat. “Of course there’s a problem of antisemitism in Malmö – everybody acknowledges that,” Hacohen says. “Every time there’s an escalation in the Israeli-Palestinian conflict, Jewish children suffer from it at schools and we see the effect of it in the streets.” But Hacohen tries to approach the problem in a unique way. He talks about long-term change and doesn’t see the situation as a result of tensions between the Jewish and Muslim communities. “Morally, we should avoid generalizations and racism toward other groups,” he says. “We must also remember that antisemitism doesn’t come only from the Muslim community; there’s also an old, traditional, European antisemitism to be addressed.”
Imam Salahuddin Barakat and Rabbi Moshe David Hacohen
Hacohen and his Muslim counterparts believe in tackling this challenge in several ways. These include school programs combating racism; a digital project that simulates dealing with antisemitic situations; addressing Holocaust denial in schools; and monitoring social media that can potentially “poison the minds of 9- and 10-year-olds.” Hacohen doesn’t claim Amanah has solved the problem of antisemitism in Malmö – but says it’s a start at least. “During the last Gaza conflict [in May], there was increased tension in the city, as we’ve seen in the past, since there’s a large Palestinian community here,” he says. “There were demonstrations against Israel, and as usual some of the protesters started to shout antisemitic slogans. But this time, these people were removed by imams who left their comfort zone and protected their Jewish neighbors. “In the same way, we stood alongside our Muslim neighbors when supporters of a far-right Danish politician who was denied access to Sweden filmed themselves burning and kicking the Koran in the streets of Malmö,” he adds.
Skeptical voice
Not all Jewish activists voice such optimism. Ilan Sadé, for instance, is an Israeli-born lawyer, news site owner and Malmö-based politician who leads the right-wing Citizens’ Coalition party, which is yet to make into Sweden’s parliament but holds four seats at various city halls in southern Sweden. “I’m not against the forum taking place in Malmö,” he says, “but this might just be an attempt to improve Malmö’s image.” Sadé is skeptical when it comes to the ruling Social Democratic party’s efforts to combat antisemitism. “There’s a problematic connection between the Social Democrats and the immigrant population in neighborhoods like Rosengård,” he says, referring to a hardscrabble Malmö neighborhood known for its gang-related crime.
“The Social Democrats have very wide support there, and they don’t want to lose it; they need to keep the balance,” he charges. “And of course, there are also many people from Arab countries who are party members. There were incidents like the one when members of the party’s youth league were heard shouting slogans like ‘Crush Zionism’ at demonstrations. That’s at least borderline antisemitism – they don’t shout that against other countries.”
Ilan Sade. Photo: Tomas Fransson
According to Sadé, there was a new wave of hate when the latest conflict broke out in Gaza last May. “There’s a gray zone between hatred of Israel and antisemitism,” he says, adding that though the Social Democratic party and Malmö City Hall are at least trying to combat antisemitism, it still “felt uncomfortable to see cars driving around town shouting and waving Palestinian flags. These days, hate spreads very quickly on social media and we saw these scenes all over Europe.” Sadé believes the root of the problem is found in many places. He cites the so-called cellar mosques that, unlike established mainstream mosques, have imams who spread Islamist propaganda. He also highlights what he sees as a “chaotic situation” in local schools, and immigrant families who are inspired by Arab networks news. He alleges that there is a lack of determination to prevent, stop and prosecute hate crimes. “The police file on the attacks against the Chabad rabbi of Malmö is as thick as a Dostoevsky book,” Sadé says. “There are about 160 to 180 cases registered: anything from spitting on him to cursing and harassing him. This is absurd. In Sweden, a religious leader should be able to walk down the street. Priests can do it, imams can do it, so why not a rabbi? This should be prioritized, and it isn’t.”
When Sadé is asked what he would do differently, his solutions focus on more restrictive immigration policies, teaching Western values in Swedish schools, combating foreign Wahhabist and Salafist ideologies, which he says have spread among the immigrant populations, and preventing foreign funds from countries like Turkey or Qatar reaching local organizations. “If you bring so many uneducated people from the Middle East,what you get in the end is a new Middle East,” he says, echoing the thoughts of many far-right groups.
Those on the other side of the debate, like Hacohen, would admit that more work needs to be done. However, they would argue that leaders on the municipal level like Malmö Mayor Katrin Stjernfeldt Jammeh and, on the national level, Löfven are committed to the issue, as are opposition leaders in both the municipal and national arenas. Some of the steps currently being discussed and promoted are stepping up police work, changing prosecution policies for hate crimes, legislating against organized racism and more work in local schools. Compared to the past, the Swedish discourse on antisemitism, on all sides of the political spectrum, is clearer and unequivocal.
Prime Minister Löfven said last week that “even though antisemitism should belong to the past, we see it spreading in society even today. Hatred of Jews exists in our history, in extreme right-wing groups, in parts of the left and in Islamist environments.” He concluded by saying that “we all have a duty to stand up to antisemitism. An important part of this is remembering the Holocaust, which is becoming harder now that less and less survivors can tell their stories.” Löfven has stated on many occasions his commitment to the survivors, and to Jewish communities in Malmö and elsewhere. Whether this commitment turns into concrete steps and a real change in the lives of the city’s Jews remains the challenge now the circus has left town.
Heads of state from several European countries and a world-famous Israeli historian were the stars of the show at last week’s International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism in Malmö.
MALMÖ – A governmental pledege to establish a new Holocaust museum, a plan to criminalize organized racism, and vows by social media giants to increase funding to combat antisemitism on their platforms – these were among the main highlights that emerged out of last week's International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism, which was held in Malmö, the third largest city in Sweden.
The Swedish government invited some 50 heads of state to the International Forum, but few sent their highest-ranking officials. Notable exceptions included the prime ministers of Albania, Estonia, Slovakia and Ukraine, and the presidents of Finland, Latvia, Romania and North Macedonia. Naturally, the host nation was represented at the highest levels, by Prime Minister Stefan Löfven, other senior ministers, and the country’s king and queen. Israel, meanwhile, was represented by Diaspora Affairs Minister Nachman Shai, while President Isaac Herzog made a virtual appearance. As he was entering the conference, Shai told the local media that “a new chapter of combating antisemitism is starting in Malmö today.”
Prime Minister Stefan Löfven at the Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism, in Malmö on October 13, 2021. Photo: Ninni Andersson/Government offices of Sweden
Even though Sweden itself has witnessed numerous antisemitic incidents in recent years, the Swedish government has been recognized as a world leader in efforts to tackle the scourge globally. “Threats and hatred against Jews remain widespread in many societies and have unfortunately increased, not least through social media,” Swedish Education Minister Anna Ekström said in an interview with Haaretz. “We can and we must do more to combat antisemitism, counter Holocaust denial and distortion, and promote democratic values and respect for human rights,” she added.
Originally planned to coincide with the 20-year anniversary of the Stockholm International Forum, the coronavirus pandemic put the conference on hold for a year. The original forum in 2000 was initiated by then-Prime Minister Göran Persson, as part of his efforts to deal with young people’s lack of knowledge about the Holocaust and a rise in antisemitism. Internationally, Persson’s campaign led to the foundation of what is now known as the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA), which is best known for its working definition of what antisemitism is.
Persson himself wasn’t present at last week’s conference, but the honorary chairman and senior academic adviser at the original forum, Israeli Prof. Yehuda Bauer, was. In a powerful speech, Bauer, now 95, told delegates: “We remember because this is an extreme case of a general human disease. This is not a Jewish illness, though the Jews are the obvious first victims. Antisemitism is a cancer in the body politic of the world’s societies.” The forum’s program was defined as “action-orientated,” as world leaders and representatives of private and civil society organizations were asked to present pledges and concrete programs to promote Holocaust remembrance and combat antisemitism.
Professor Yehuda Bauer at the Malmö Forum. Photo: Mikael Sjöberg/Government offices of Sweden
Sweden’s incumbent premier, Löfven, told the conference: “We’re not looking for another declaration, we’re looking for a way to translate the principles of these [Stockholm Forum and IHRA] documents into reality. It’s our duty to continue to tell the stories of Holocaust survivors when they are no longer among us; it’s our duty to do whatever necessary to counter the forces that threaten human dignity. It’s our duty to remember and react,” he said.
“I’ll never forget that when I was there, I learned from Prof. Bauer – one of the most forceful minds I’ve ever met – that the easiest thing to do when you’re a teacher dealing with an expression of antisemitism in the classroom is to pretend you didn’t hear it,” she relayed. “The next easiest thing is to simply tell the student to leave. None of this works. The strongest tool against antisemitism is for the teacher to have the time, the resources, the courage and the support of school leadership to interact with the young person. This takes time, it’s difficult and challenging.”
‘The guts to fight’
Several leading Jewish organizations were present at the conference, including the American Jewish Committee, the Anti-Defamation League and B’nai B’rith. However, it was the World Jewish Congress, represented by President Ronald Lauder, which was particularly active. The night before the conference, it hosted an event in Malmö’s synagogue attended by Lauder, Löfven, Israeli minister Shai, and the leadership of Sweden’s and local Jewish communities. During the event Lauder said: “There is still so much to be done. I’m not naïve; I realize the hatred of Jews has been with us for 2,000 years and will never completely go away. But we can do everything in our power to keep this virus from spreading.”
Speaking to Haaretz, Lauder praised the Swedish initiative. “Prime Minister Löfven is superb,” he said. “This man is committed to fighting antisemitism. He knows how important it is for his country.” When asked if he believes there is a future for Jews in countries like Sweden and, specifically, cities like Malmö that have become breeding grounds for antisemitism, Lauder said: “There’s a great future [for Jews] in Sweden. It may take time in Malmö, but Stockholm is growing and I believe that we as Jews don’t give up, we fight back. We in the World Jewish Congress have the guts to fight. Other international Jewish organizations don’t have the same guts we do, but we’re out there fighting.”
Perhaps the best perspective to understand the Malmö forum was offered by Bauer. “For the Nazis, the Jews were the paramount enemy,” he told delegates in his speech. “This makes the Holocaust an unprecedented event. A genocide for ideological, anti-pragmatic reasons such as the Holocaust can be repeated, not only with Jews as victims but with anyone by anyone. The Holocaust becomes a universal issue precisely because it is specific. Because it happened to a specific people, for a specific reason, it could happen to others – and so it becomes a universal threat.”
כשגבר אקראי שולח לה תמונה של איבר המין שלו בליווי פנינים סקסיסטיות, היא בהחלט עשויה להעביר את ההודעה שלו הלאה לאשתו או לאמו. לינאה קלאסון, בעבר שחקנית כדור-יד מקצוענית מצליחה וכיום אחת האקטיביסטיות הפמיניסטיות הידועות בשוודיה, מצהירה שאין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת, מספרת על האיומים שקיבלה ומסבירה מדוע ארצה רחוקה מלהיות מתקדמת בכל הנוגע לזכויות נשים.
השורות הראשונות של כתבה זו אינן נעימות לקריאה. היה טוב לולא היה צורך בהן. ובכל זאת, הן כאן כי הן הכרחיות, לא כדי למשוך תשומת לב או לעורר פרובוקציה, אלא כדי לתאר פיסת מציאות שהיא מנת חלקן של נערות ונשים רבות, גם אם היא לא נמצאת תמיד בכותרות.
אדם מבוגר כותב לבחורה שהוא איננו מכיר. הוא הגיע אליה דרך אחת הרשתות החברתיות: "וואו, השדיים שלך! את אוהבת שדופקים אותך בשדיים? זה מעורר אותך?", היא איננה עונה. לאחר זמן מה הוא מנסה שוב: "כל כך עומד לי כשאני חושב עליך בייבי. אני רואה שראית את ההודעה וקראת אותה. את חרמנית?". ההודעה מלווה הפעם בתמונה של איבר מינו של השולח. גם הפעם – התעלמות ואחריה, ניסיון אחרון: "היי. מה את עושה? את ערה?". עד כאן ההשתלשלות רגילה למדי. אבל הנה מגיע טוויסט. לשם שינוי היא עונה. "כן, אכן ראיתי וקראתי", היא פותחת, "חוץ מזה שלחתי העתק של השיחה הזאת כולל התמונה הלא מאוד מרשימה של הפין שלך, לאמא שלך, לחברה שלך, לאחותך ולמי שעושה רושם מדף הפייסבוק שלך שהיא החברה הטובה ביותר שלך. חשבתי שזה סביר שהן יראו איזה בן-אדם אתה. בהצלחה עם זה". זוהי התכתבות אחת מיני רבות של לינאה קלאסון, צעירה שוודית בת 28, שהפכו לנחלת הציבור ועשו אותה לאחת הדמויות המעניינות והמוכרות בשיח הפמיניסטי העכשווי בשוודיה.
Photo: Victor Gårdsäter
קלאסון נולדה בעיר נורשופינג שבדרום-מזרח שוודיה ב-1992. היא התפרסמה לראשונה כספורטאית כשהיתה שחקנית כדור-יד מקצוענית והגיעה להישגים עם הנבחרת הלאומית הצעירה של שוודיה ועם קבוצות בליגה השוודית והדנית, מהליגות המובילות בכדור-יד הנשים בעולם. היא פרשה מהקריירה הספורטיבית שלה ב-2018, השלימה לימודי תואר במשפטים והיא כיום אקטיביסטית פמיניסטית, פעילת זכויות-אדם בשוודיה ומחוצה לה, מרצה וכותבת. למרות שבמובנים רבים, היא אחת הפנים המוכרות של מהפכת Metoo בשוודיה, היא הקדימה אותה. כבר ב-2015, שנתיים לפני פריצת המושג Metoo לתודעה העולמית, היא פתחה דף אינסטגרם בשם Assholes Online. בדף חושפת קלאסון הודעות של גברים שהטרידו אותה מינית והתכתבויות שלה ושל אחרות עם המטרידים (אם כי ללא שמותיהם ותמונתם). הדף עוסק גם בתכנים פמיניסטים ואנטי-גזעניים, בזכויות להט"ב, בצדק חברתי, אקטיביזם אזרחי ועוד. לחשבון יש כיום יותר מ-255 אלף עוקבים, יותר מזה של ראש-ממשלת שוודיה.
בנוסף לדף האינסטגרם שלה, קלאסון מפרסמת בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות השוודית, מרצה בפני מורים ותלמידים ופעילה בעמותות וארגונים שונים העוסקים בפעילות למען חסרי-בית ופליטים בשוודיה ובפעילות פמיניסטית במדינות שונות בעולם. פעילויות אלו הביאו לכך שהיא זכתה בפרסים של ארגוני חברה אזרחית שונים וקיבלה חשיפה תקשורתית גדולה. במסגרת חשיפה זו היא סיפרה בגילוי לב על האלימות המינית שהיא ונשים ונערות אחרות נחשפו ונחשפות אליה בכל מקום – בין השאר, בגן-הילדים, בבית-הספר, ברחוב ובתחבורה הציבורית. היא סיפרה למשל על אדם שאונן מולה במצלמת אינטרנט כשהיתה בת 11, על יריקות והשפלות בבית-הספר, על ידיים שנשלחו מתחת לחולצה ללא הסכמתה ועל תקריות אלימות בחיי הלילה. כבר מתחילת דרכה מקפידה קלאסון להדגיש שהיא לא מיוחדת, שאין כאן כל חדש ושזו המציאות בעבור נערות ונשים בכל העולם.
"כבר כילדה בגן שמתי לב שהיחס לבנים ולבנות שונה לגמרי", היא מספרת בראיון ל"הארץ" בבית-קפה בסטוקהולם, "בבית הספר, בנים נישקו בנות ונגעו בהן כנגד רצונן בלי לשלם מחיר כי "אין מה לעשות, ככה זה בנים". בנים יכלו לעשות דברים שאנחנו לא יכולנו לעשות וידעתי שזה לא הוגן. לבנים היה יותר חופש והותר להם לתפוס יותר מקום. כל זה איננו ייחודי. להיפך, אני חולקת את אותן חוויות התבגרות עם בנות ונשים רבות. רבות מהן חוו חוויות קשות בהרבה ממני. זה מתחיל בגיל צעיר, בגן מושכים לך בשיער ומסבירים לך שזה בסדר כי הוא מאוהב בך. בבית-הספר את מפחדת בדרך הביתה מהחוג, ובגיל הנעורים כשאת הולכת עם חברות לבר, אנשים נוגעים בך וצועקים אחריך ברחוב. כששיחקתי כדור-יד, הקבוצות ששיחקתי בהן הצליחו וקיבלנו תשומת-לב תקשורתית. כשראו אותי בטלוויזיה הייתי מקבלת אימיילים מגברים ששלחו תמונות של איברי-המין שלהם, הצעות מגונות והערות על הגוף שלי. לא בדיוק מה שרציתי כספורטאית מקצוענית, לא הייתי מעוניינת בהערות על המכנסיים או הרגליים שלי אחרי שהבקעתי עשרה שערים במשחק. כמובן שזה לא מה שהיה קורה לשחקנים גברים".
אך מאז 2015 קלאסון משיבה מלחמה, לפחות בכל מה שקשור לאלימות המופנית נגדה ברשת. היא עושה זאת בעיקר בדף האינסטגרם שלה בדרכים רבות ומגוונות. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים דידקטית, לעיתים היא צינית ולעיתים רצינית, לפעמים היא מתקנת שגיאות כתיב של הגברים התוקפים ולפעמים היא מציעה להם הצעות משפילות.
"את באמת חושבת שאת בטוחה, זונה פמיניסטית קטנה? אנחנו נאנוס ונחתוך אותך. לילה טוב, קטנה שלי", כך התחילה אחת ממאות התכתובת שפרסמה קלאסון. וההמשך:
– "אתה באמת חושב שאתה מפחיד אותי? אני לא מפחדת מחנונים קטנים באינטרנט. לך לישון".
– "או, את סקסית כשאת כועסת".
– "או, אתה מגעיל כשאתה עצמך".
ועוד אחת:
– "אם הייתי הבן שלך, הייתי אוהב לינוק ממך".
– "אם הייתי אמא שלך, הייתי עושה הפלה".
ועוד:
– "אנשים כמוך גורמים לי לחשוב שחבל שאנחנו כבר לא עושים לובוטומיה. פסיכית מזוינת. את הורסת לנו את המדינה עם החרא שלך (כאן מגיעה תמונה של איבר מין גברי) – הנה לך זין שתחנקי איתו וזה בטח הזין היחיד שתקבלי, אישה מגעילה ומכוערת, אז תגידי תודה. חחחח. סמיילי צוחק. נסי לא לחשוב עליי כשאת מאוננת הלילה, זונה חרמנית".
– "מצחיק שאתה כותב את זה לאישה שמקבלת כל כך הרבה תמונות של זין בדואר הנכנס שלה שאני יכולה לכסות עם זה קיר שלם. נו מילא, הסתכלתי קצת בפרופיל שלך כדי לראות איזה מן בן-אדם אתה. חָבֵרה. ילדים. אחלה מודל לחיקוי אתה. אני רואה שאתה גם חבר של אבא שלך. חמוד. זה גם יותר נוח בשבילי. כך יכולתי לשלוח את תמונת הזין שלך ואת שנאת הנשים שלך גם אליו. אני מניחה שתהיה לכם שיחה מעניינת בזמן הקרוב. אתה יכול לראות בזה סימן להכרת התודה שלי. לא אכפת לי אם אתה בן 34. מי שמתנהג כמו כלבלב מנוזל יכול לקבל קצת נביחות גם מאבא".
ועוד:
– "למה את עושה פוזות סקסיות ומתלבשת ככה אם את לא רוצה להזדיין? חשבי על איך את מציגה את עצמך. נמאס מפמיניסטיות ארוטיות".
– "כי אני רוצה להיות בן-אדם חופשי, אישה חופשיה עם גישה חופשית לגוף שלי, לזהות ולמיניות שלי. רוצה להיות חופשיה להביע את עצמי בלי מבטים שיפוטיים. רוצה להיות חופשיה לבחור להזדיין או לא להזדיין, עם מי שאני רוצה, בתנאים שלי. אני רוצה להיות אדם שלם. ארוטית או לא ארוטית. זאת הסיבה".
ועוד:
– "לינאה היקרה, אני מקווה שאת מבינה שבכל פעם שאת פותחת את הפה עם פוליטיקת ה-כולם-צריכים-להיות-נחמדים-לכולם שלך, את מתקרבת יותר למוות שלך. מאחל לך ערב נעים. יש לי תחושה שניפגש בקרוב (קריצה)".
– "יקר, נדמה לי שיש לך אי-הבנה ואתה חושב שלהיות נחמד זה להיות חלש או לפחד בקלות. אבל אני אפילו לא טיפה מפחד ממך והמילים שלך לא שוות כלום. אני מאחלת לך שתיתקע לך חתיכת תפוז בין השיניים ושלעולם לא תוכל להוציא אותה. יש לי תחושה שלא ניפגש בקרוב כי אחרי הכל אתה סתם פחדן (קריצה)".
ואין לזה סוף.
"כשפתחתי את Assholes Online רציתי לעשות שינוי. להעלות את זה על-פני השטח. זה לא שהייתה לי תכנית סדורה. הייתי מתוסכלת, רציתי לעשות שינוי וזה אחד הדברים שניסיתי", אומרת קלאסון ומספרת על הנסיבות שבהן פתחה את חשבון האינסטגרם הפופולרי. "רציתי לשאול אנשים אם הם חושבים שזה באמת צריך להיות ככה. לשאול אם הם יודעים שזה באמת קורה. אם הם יודעים שילדים מקבלים הודעות כאלו ברשת. הדברים האלו נפוצים כל כך שאנחנו כמעט לא מדברים על זה. אנחנו בקושי מגיבים לזה. זה נהיה נורמלי. אני יודעת שאם אלך למועדון וארקוד, מישהו ייגע בי ללא הסכמתי. זה מטורף לגמרי. אנחנו לא מגיבים לזה כי אנחנו כל כך רגילים. זה מה שמסוכן, זה כאילו שאנחנו מקבלים את זה. כשפתחתי את החשבון לפני שש שנים, עוד לפני Metoo והשיח הציבורי על שנאה ברשת, על טרולים ועל אלימות באינטרנט, רציתי להביא את הנושא לדיון. בשביל הנשים, אבל גם בשביל הורים, בשביל ילדים. רציתי לספר שאני והחברות שלי מקבלות הודעות מגברים מבוגרים מאז שאנחנו בנות עשר. הרבה אנשים לא ידעו את זה בכלל. הקונספט של Assholes Online הוא להראות מה קורה בתיבת הדואר שלי ובאלו של נשים אחרות ולפתוח כך בעיות גדולות כמו אלימות מינית ממוסדת ואי-שוויון. בהרבה מקרים אני גם עונה בדרך קצת חצופה. כי ככה אני. אני ספורטאית ואני אוהבת להתחרות. אני אומרת: Game On. אבל אני גם משפטנית, אני אוהבת לשחק עם מילים ולהיות מתוחכמת יותר מיריביי. אני חושבת שאנשים מצאו את השילוב הזה מצחיק, אבל בשבילי זו הגנה עצמית, אני לא רואה בזה ריב, זה מישהו שמתקיף אותי ואני מתגוננת. אני מעדיפה לא לריב, אבל אני עושה זאת אם אני חייבת".
Photo: Marcus Frendberg
פרסום ההודעות היא דרך אחת להגיב להתקפות. אבל זה מה שאת ממליצה לכולן לעשות? האם התעלמות איננה אופציה לגיטימית? או אולי פנייה למשטרה?
"הדעה שלי היא שאם את מותקפת, לך כקורבן אין שום מחויבות, את יכולה להגן על עצמך כפי שמתאים לך. גם אני משלבת כל מיני דרכים. לא תמיד אני עונה. היו פעמים שפניתי למשטרה, לפעמים אני מתעלמת, לפעמים צוחקת על זה, לפעמים אני מדברת עם חברה ובוכה. אין דרכים שגויות לנהוג כשאת מותקפת. מעולם לא אמרתי – עשו כמוני!".
ומה לגבי פרסום שמות ופני התוקפים? מצד אחד, את מפיצה הודעות תוקפניות לקרובים וחברים של התוקפים ומצד שני, את לא מפרסמת שמות ותמונות בדף האינסטגרם שלך.
"לאורך הדרך למדתי הרבה, אבל מלכתחילה העמדה שלי היתה שלא כדאי לפרסם ברבים את שמות התוקפים, כי צריך להתייחס לזה ברמה המבנית, זה לא עניין של אנשים ספציפיים. הנושא הוא אלימות מינית בחברה, לא הריב שלי עם בחור כזה או אחר. זו הרי בעיה גלובלית, לא אישית. אם מישהו שולח לי תמונה של איבר מין והערה נבזית אני לא צריכה שכולם יכתבו לו כמה הוא אדם גרוע, הוא לא הנושא, הנושא הוא ההבנה עד כמה האלימות הזו נפוצה וכמה צריך שינוי. השינוי לא יבוא מהודעות לאדם ספציפי. זה הרי לא רק אלימות מינית ברשת. זה ברחוב, בבית, בבתי-ספר, מקומות בילוי ומקומות עבודה. יש הרבה מה לעשות והכל קשור בהכל. זה נכון שבהזדמנויות שונות העברתי הודעות לקרוביי התוקפים, אבל זה לא כמו לפרסם את השם בפני כל המדינה. זה משהו אחר. בחשבון שלי יש לפעמים יותר מ-300,000 צופים. שם אני לא מפרסמת שמות. כיום אני שולחת פחות הודעות אישיות, גם בעבר לא עשיתי את זה הרבה, אני לא יודעת אם אעשה את זה בעתיד, ובכל מקרה אני חושבת שזה בסדר אם קורבנות אלימות אחרות עושות את זה. עם ההתבגרות שלי אני מבינה שמה שיותר חשוב עכשיו הוא האופן בו אנחנו מדברים ומקשיבים, חשוב להקשיב על מנת להבין, לא על מנת לענות. אני לא רואה דברים בשחור-לבן ואני לא עושה את זה בשביל תשומת לב, אלא בשביל לצעוד בְּשביל שיהיה גם בריא וגם שימושי".
Photo: Linnéa Claeson, 2012
למרות הטון המפויס של קלאסון, הדיאלוג עם חלק מהגברים שפונים אליה הוא עדיין אלים ותוקפני ולעיתים הוא גם יוצא מגבולות האינטרנט. היא מספרת על גבר שהורשע במשפט על איומים לקשור ולאנוס אותה, על גבר אחר שהורשע מכיוון שעקב אחריה והטריד אותה במשך תשע שנים, אדם שלישי הורשע בעבור התקפה נגדה ברחוב ורביעי הופיע בדלת שלה בערב חג-המולד אחרי שבמשך זמן רב עקב אחריה, כתב לה, התקשר אליה והפר צווי-הרחקה. "כשהתחלתי את הפעילות שלי לא הייתי עדיין דמות ציבורית", היא אומרת, "אבל עכשיו זה אחרת. במשך שנתיים וחצי כתבתי בעיתון הנפוץ ביותר במדינות הנורדיות, דיברתי בתכנית רדיו שהיו לה כשלושה מיליון מאזינים, השתתפתי בתכנית הטלוויזיה "לרקוד עם כוכבים" שצפו בה כשני מיליון צופים בכל יום שישי, הייתי בפלטפורמות הכי גדולות שיש לנו. אז עכשיו אני דמות ציבורית. המשמעות של זה היא שההתקפות נגדי יצאו מהרשת. היו איומי רצח, איומי אונס וחטיפה, קיבלתי אימיילים עם תמונות של כלי-נשק. עקבו אחרי והגיעו אלי הביתה ואנשים נעצרו והורשעו. אני מניחה שאישה צעירה המדברת על שוויון יכולה להיות מאוד מרגיזה". קלאסון אומרת שלצד המתקפות היא מקבלת גם תמיכה עצומה. "יש לילות שאני באמת מפחדת בהם", היא אומרת, "אז אני מזכירה לעצמי שזה אף פעם לא קל, אבל זה תמיד שווה את זה".
לצד המתקפות האלימות נגדה, התמודדה קלאסון בשנים האחרונות גם עם ביקורת נוקבת. ככל שפעילותה נהיתה ציבורית ומוכרת יותר, גברו נגדה טענות מסוגים שונים. היו שטענו שהיא משקרת, רבים טענו שהיא מוציאה דברים מהקשרם, מגזימה ומסתירה חלקים מהאמת שאינם מתיישבים עם התזות שלה. היו גם טענות על גניבה ספרותית ופרסום סמוי בכתיבה שלה. קלאסון פרסמה תשובה לטענות נגדה והיא טוענת שהדברים הובהרו. "היו שאלות על המתודות שלי ועל אופן העריכה שלי. טוב שעניתי והבהרתי את הדברים. אבל תמיד יהיו אנשים שלא אוהבים אותך אם את משמיעה דברים בציבור, ואלו תמיד ינסו בדרכים שונות לגרום לך להיראות כמה שיותר גרוע. זה חלק מהעניין וזה קורה להרבה אנשים. לצערי, פעמים רבות אנחנו מפסידים הרבה מהשיעור כי אנחנו מתמקדים במורה ומתלוננים עליה: היא מתלבשת לא נכון, היא שמנה מדי, רזה מדי, מכוערת מדי, יפה מדי. אנשים אומרים דברים חשובים אבל הם לא נשמעים כי מי שאמר אותם הוא מהמקום הלא נכון, המפלגה הלא נכונה או מרקע לא נכון".
Photo: Linnéa Claeson
ואכן, במובנים רבים, הפמיניזם של לינאה קלאסון לא תמיד נשמע והוא איננו דומה לפמיניזם השוודי המסורתי. ראשית, הוא מתיימר להשיב מלחמה ומרים ראש מול התוקפנות המינית היומיומית שנחשבה בעבר לנורמטיבית ולכזאת שלא ניתן למנוע אותה. זהו פמיניזם לא מתנצל שאינו מפחד גם משאלות של מין, מיניות ומגדר. קלאסון מדברת על נושאים אלו ומנסה לדבריה להפיץ את העובדות, לא להטיף מוסר. "ידע הוא כוח", היא אומרת, "אני מדברת על מין ומיניות, על פורנו ועל התעשייה, אני מביאה סטטיסטיקה וספרות רלוונטית. אני לא מטיפה. כך אנשים יכולים לחשוב ולגבש את דעתם בעצמם". הפמיניזם של קלאסון הוא גם פוליטי במובן שהוא עוסק בסוגיות של חוק ומשפט ובמאבקים חברתיים וכלכליים. היא השתתפה בקמפיין למען "חוק ההסכמה" השוודי החדש המגדיר אונס כיחסי-מין ללא הסכמה מפורשת ואקטיבית (כלומר, יחסי-מין יכולים להיחשב אונס גם אם הקורבן לא התנגדה). קלאסון גם משתתפת במאבקים פוליטיים שאינם "נשיים" בלבד, כאלו העוסקים בגזענות, קיפוח מיעוטים, הגירה ופליטות. אך הפוליטיות של קלאסון איננה מפלגתית והיא מסרבת להצטרף או לתמוך פומבית במפלגה ספציפית. למרות שהיא מצטרפת לעיתים למאבקים פוליטיים, היא מרבה לדבר על שאיפות כלליות לעולם "נבון יותר, נעים יותר ואמיץ יותר".
לקלאסון חשוב לשמור על המונח "פמיניזם", אך היא נאבקת ברבות מהמשמעויות שהודבקו לו. "יש הרבה אי-הבנות כשזה נוגע לפמיניזם", היא אומרת, "ויש הרבה גישות שונות על האופן שבו אנחנו אמורות להתלבש, לגדל שערות ברגליים, להיות לסבית או לצבוע את השיער בצבעים משונים. יש כאלו שחושבים שלהיות פמיניסטית זה להיות כועסת ולשנוא גברים. זה לא נכון. להיות פמיניסטית זה להאמין שלגברים ונשים צריכות להיות אותן אפשרויות ושגברים ונשים צריכים לקבל יחס שווה. אני לא כועסת וזה ברור לגמרי שאני אוהבת גברים ובנים. אני אוהבת אותם ומאמינה בהם. אני רוצה שהם ירגישו טוב וירגישו חופשיים. אני ניגשת אליהם ומדברת איתם הרבה. הפמיניזם שלי כולל אותם. אני רוצה בעבורם את החופש ליצור את חייהם בעצמם ולהיות הגברים שאני יודעת שהם יכולים להיות. העניין הוא להגדיל אותם, לא למחוק אותם. החברה שלנו מחלקת אנשים לקופסאות צרות. מי שהוא מאצ'ו ואוהב מכוניות ושרירים, אין בעיה, שיהיה כזה. מי שהוא אחר צריך להיות חופשי להיות אחר. אני רוצה שגברים יוכלו לבחור כי אני אוהבת גברים. אבל בקופסאות הצרות האלו הם יכולים להיות רק בצד אחד של הסקאלה. בפמיניזם שלי, השוויון הוא היכולת לעשות את זה יחד, לא נשים נגד גברים, אלא גברים ונשים, נערות ונערים שאומרים – לעזאזל עם הקופסאות, בואו פשוט נהיה אנושים, ונצבע בכל הצבעים.
ובכל זאת, האם את מגדירה את עצמך כחלק מזרם פמיניסטי מסוים? ליברלי, רדיקלי, סוציאליסטי? האם חשוב לך בכלל להגדיר את עצמך כ"פמיניסטית"?
"אני לא חושבת כך על הדברים. אני לא מדברת במושגים האלו. אני מדברת על אדיבות וטוב-לב ועל אומץ. אני מאמינה שזו התשובה לשאלות רבות ולא רק לשאלות של נושאים פמיניסטיים. אני קוראת לעצמי פמיניסטית כדי לא לנטוש את השם שהושמץ. מישהי פעם אמרה שאסור לתת לגברים ששונאים נשים להגדיר פמיניזם כנשים ששונאות גברים. זה משהו שאני רואה הרבה וחושבת שצריכים להילחם בו. אסור לתת לשונאים להגדיר מי אנחנו".
כאחת הנשים שתמכו והובילו את רעיונות ה-Metoo בשוודיה, לאן את חושבת שהמהפכה הגיעה? מה השלב הבא?
הנשים דיברו. עכשיו אני חושבת שהגיע הזמן שהן יקבלו תשובה. אני מאמינה שהרבה גברים מוכנים לתת תשובה ולהיות חלק משינוי חיובי בעבור נערים, נערות, נשים וגברים. אני רואה את זה, מרגישה את זה ויודעת שזה אפשרי כי יש יותר אנשים עם אהבה בלב מאנשים עם שנאה בלב. אחרי Metoo אי אפשר לטעון "לא ידענו". אולי בעבר הם ידעו והתעלמו, אבל עכשיו אי אפשר לומר "לא ידעתי". עכשיו מדובר בסולידריות, לא בצדקה והרבה גברים מוכנים לקחת אחריות. אלימות נגד נשים איננה "נושא נשי", זה נושא של כל מי שאכפת לו מנשים ואוהב נשים. רוב הגברים אוהבים נשים אז אני חושבת שאנחנו חייבים לעשות את זה יחד". וקלאסון מתכוונת לנשים בעולם כולו. בשנים האחרונות היא מסייעת למספר ארגונים הפועלים במדינות שונות. "זוהי מחויבות גלובלית בשבילי", היא אומרת ומספרת על ביקורים ברוואנדה, מלאווי וקניה, קוסובו, סרביה ובוסניה, צרפת, אנגליה, יוון ואפילו ישראל שבה היא ביקרה בת"א, חיפה וירושלים. "אני לא מעוניינת בעולם טוב יותר רק בעבור שוודים", היא אומרת, "אני רוצה לדבר, להקשיב ולפגוש אנשים במדינות נוספות. אני לא יודעת מה טוב יותר בשבילכם, אבל כל אחת היא מומחית בהקשר הספציפי שלה ותמיד אפשר להיפגש, לעזור וללמוד זה מזו".
האם יכול להיות שאת מרחיבה את פעילותך למדינות נוספות כי היא פשוט נדרשת פחות בשוודיה? כלומר, זוהי מדינה עם חקיקה פמיניסטית, ייצוג פוליטי שווה, חופשות לידה לגברים ויחס שבמדינות אחרות אפשר רק לחלום עליו. יש שיטענו שבשוודיה המלחמה בעצם כבר הוכרעה.
"אני רואה את זה כסולם. השלב העליון הוא שוויון – כלומר, המקום בו גברים ונשים שווים לגמרי בערכם, זוכים ליחס שווה, לאותן אפשרויות ולאותם תנאים חברתיים וכלכליים. כל דבר שהוא פחות מזה הוא רע מאוד. זה לא מספק להיות כמעט שם ואף אחת לא צריכה לחגוג כי מתייחסים אליה כמעט כאדם מלא. גם אם שוודיה נמצאת גבוה יחסית בסולם, היא עדיין לא למעלה, היא עדיין מתייחסת לחלק מבני-האדם כשווים פחות וזה עניין רציני מאוד. במקום להיות רגועים כי מצבנו פחות גרוע ממצבם של אחרים, אנחנו יכולים לקחת את זה לשלב הבא ולהאיץ תהליכים, אנחנו יודעים שהעולם מסתכל עלינו ומה שאנחנו עושים כאן משנה. מדינות אחרות ובני-אדם אחרים מסתכלים בשינויים שאנחנו עושים כאן והשינויים מטפטפים למטה. "חוק ההסכמה" השוודי, שהייתי אחת מרבים שתמכו בקמפיין שלו, הוא דוגמא טובה מכיוון שחוקים דומים נבחנים עכשיו בארצות נוספות (דוגמא טובה נוספת בהקשר זה הוא חוק הפללת לקוחות הזנות שהתקבל לראשונה בשוודיה ב-1999 ומאז הלכו בעקבותיה מדינות נוספות כולל, לאחרונה, ישראל, ד.ס). העבודה לא נגמרה. אין אפילו מדינה אחת שהגיעה לשכר שווה לגמרי, אין מדינה אחת שנשים לא נאנסות בה, שנשים לא מפחדות בדרכן הביתה או בתוך הבית. אף אחת לא חופשיה לפני שכולן חופשיות ועד שמגיעים לשוויון מלא אף אחד לא סיים שום עבודה".
מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.
במרכז התרבות העירוני בסטוקהולם תיפתח השבוע תערוכה יוצאת דופן. זוהי תערוכה מעבודותיו של צלם האופנה השוודי מיקאל ינסון שמככב כבר שנים רבות במגזינים נחשבים ובקמפיינים של מותגי האופנה המובילים בעולם. התערוכה, שנפתחת ביום רביעי (17.10), מציגה דיוקנאות שצילם ינסון, אך בניגוד למושאי הצילום הרגילים שלו הפעם אין מדובר בדוגמניות-על ובידוענים. במקומם מוצגות בחלל הגדול שבקומה החמישית של הבניין המודרניסטי שבלב סטוקהולם דיוקנאות של 97 ניצולי שואה החיים בשוודיה. לצד הדיוקנאות עצמם ניתן יהיה לראות ולשמוע בתערוכה גם קטעי עדויות המוקרנים על מסכים ומושמעים מתוך רהיטים עתיקים המוצבים במרכז האולם.
"עשינו תחקיר של כשישה חודשים על מנת לאתר את הניצולים", מספר ינסון בראיון ל"הארץ" מִסְפָּר ימים לפני פתיחת התערוכה, "דיברנו עם אנשי הקהילה היהודית, ביקרנו בבתי-אבות יהודיים ופנינו לניצולים רבים. היו אמנם כאלו שסירבו אך רבים הסכימו ברצון כי הם חשבו שעכשיו הזמן לספר את הסיפורים שחלקם אפילו לא סיפרו לילדיהם. בגילם המתקדם הם חשבו שזו ההזדמנות האחרונה". ינסון, שביקר באושוויץ לקראת העבודה על התערוכה, לא שימש כצלם בלבד. "כשישבנו ודיברנו הניצולים סיפרו לי את סיפורי חייהם והבנתי שחייבים לתעד אותם", הוא מספר, "לכן הסרטתי את העדויות, כך גדל הפרויקט ויש לי כעת שעות רבות של עדויות מוקלטות. חלק מהחומר נכנס לתערוכה ובעתיד מתוכנן סרט תיעודי". ינסון מספר שחלק מהצילומים נערכו בבתי-אבות ואחרים נערכו בסטודיו. אלו היו סשנים של ימים שלמים שבחלקם השתתפו גם בני משפחה נוספים. "למרות שמבחינה טכנית צילמתי את ניצולי השואה כפי שאני מצלם כל אחד אחר, אלו לא היו צילומים רגילים", אומר ינסון, "זה היה תהליך קשה, הסיפורים הם קשים והיה קשה להחזיק את המצלמה בלי לרעוד. בכיתי כל יום".
ניצולי השואה החיים כיום בשוודיה הגיעו אליה כפליטים תוך כדי מלה"ע השנייה ואחריה. שוודיה, שהיתה ניטרלית בזמן המלחמה, מילאה בה תפקיד אמביוולנטי. מצד אחד היא מכרה לגרמניה ברזל שהיה חיוני לתעשייה הצבאית שלה, היא קיימה קשרים עם השלטון הנאצי ואיפשרה מעבר של כוחות גרמניים מנורבגיה לפינלנד הכבושות. מצד שני, היא סייעה למחתרות הדניות והנורבגיות והצילה אלפי יהודים באמצעות מדיניות נדיבה של קליטת פליטים ומאמצים דיפלומטיים, שהידועים בהם היו פעילותיהם של פולקה ברנדוט וראול וולנברג. במסגרת הפעילות ההומניטרית השוודית מצאו מקלט בשוודיה כמעט כל יהודי דנמרק, כמחצית מיהודי נורבגיה ופליטים יהודיים רבים מהמחנות באירופה. לאחר המלחמה נשארו רבים מפליטים אלו בשוודיה והיו לחלק מהקהילה היהודית שלה. אלו מהם שעדיין בחיים הם כיום בשנות השמונים והתשעים לחייהם.
מיקאל ינסון רואה קשר בין האירועים ההיסטוריים שהביאו את מושאי הצילום שלו לשוודיה לבין האקלים הפוליטי בשוודיה היום. הוא מדבר על התחזקותו של הימין הקיצוני בין השאר על רקע הדיון בקליטת מבקשי מקלט. "לא יכול להיות טיימינג מתאים יותר לתערוכה כזאת", הוא אומר ומבהיר שלתערוכה אין אמנם מסר פוליטי במובן המפלגתי אבל יש לה מסר אנושי ,"התערוכה עוסקת באסון אנושי גדול והיא נוצרה על מנת שנזכור אותו, שלא ניתן לדבר כזה לקרות שוב".
ינסון החל לצלם כבר כנער בסוף שנות השבעים בסטוקהולם, אז הוא צילם בהופעות שהתקיימו בעיר, ביניהן הופעות של דיויד בואי, בלונדי והקלאש. בשנות השמונים הוא עבד אצל הצלם הנודע ריצ'ארד אבדון בניו-יורק ובשנות התשעים הוא החל להתפרסם בזכות עצמו כאשר עבודותיו התפרסמו במגזינים המובילים בעולם כמו Vouge, Harper’s Bazaar, W, Interview ועוד ובקמפיינים של מותגים כמו הוגו בוס, גוצ'י, ארמני, קלווין קליין ורבים נוספים. הוא מציג בתערוכות בכל העולם, עבודותיו הופיעו בספרים רבים והוא צילם ידוענים כמו רוברט רדפורד, קיית בלנשט ואיגי פופ.
"כשפנו אלי מקרן בינדפלד (קרן להנצחת השואה שייסד היזם השוודי ממוצא יהודי מיקאל בינדפלד ושמימנה את הפרויקט, ד.ס) לא היססתי ואמרתי כן", מספר ינסון ומוסיף שלמרות שכמו כל אחד אחר הוא ידע על השואה מסיפורים ומסרטים, המפגש עם הניצולים היה מטלטל, "לפגוש את האנשים האלו, להסתכל בעיניים שלהם ולשמוע את סיפוריהם עשה את זה לאמיתי יותר, כמעט אמיתי מדי".
ואכן, מהתמונות ניכר שינסון הקשיב לעומק למושאי הצילומים שלו. התמונות הן בשחור-לבן וללא פרטים ברקע. "אני אוהב שחור-לבן", מסביר ינסון, "לא רציתי את עומס הפרטים והסגנון שיש בצבע. רציתי את זה פשוט וערום". בחלק מהתמונות מופיעות פנים בלבד, המצולמים מישירים מבט למצלמה ופרטי הפנים גלויים וברורים – קמטים, זיפים, כתמים ולחלוחית בעיניים. בתמונות אחרות המצולמים מופיעים בפלג גוף עליון או ישובים על כיסא. לעיתים נראה תליון של מגן-דוד על צווארם, מצולם אחד נושא טלאי, אחרים מצביעים על המספר המקועקע שעל זרועם. ינסון מספר שהוא ביקש לא להשפיע על המצולמים אלא להראות אותם כפי שהם. "לא אמרתי להם איך להתלבש", הוא מספר, "היו שהתלבשו בהידור, אחרים בפשטות, היו כאלו שהלכו למספרה לפני הצילומים ואחרים הופיעו פשוט כפי שהם". מה שמשותף לצילומים כולם הוא המבע וניתן למצוא כאן את כל המגוון האנושי: הבעות רציניות ומבטים חודרים לצד מבטים נוגים של השלמה ומבטים עמוקים, מסתירי סוד. יש אפילו חיוכים. במובן הזה יש בצילומיו של ינסון בדיוק את מה שהנאצים ביקשו לחסל – המבע האישי המבטא את הערך האינסופי של כל אדם באמצעות הייחודיות המוחלטת של הרגשות, המחשבות והעולם הפנימי של כל איש ואישה. זה הרי היופי שיש בפָּנִים, בלי קשר לגיל שלהם, למוצאם, למינם או לגזעם, הם מבטאים את האנושיות שלנו, הם מספרים את הסיפור שלנו ולמרות שהם בעלי מימד אוניברסלי, אין שניים מהם זהים.
משהו מעניין קורה בשנים האחרונות בקרב הקהילות היהודיות באירופה. בכל רחבי היבשת מעוררת התרבות היהודית, על מופעיה השונים, עניין מחודש. במקרים רבים היוזמים של הפסטיבלים, המוזיאונים ומוסדות החינוך היהודיים החדשים הם לאו דווקא יהודים במובן ההלכתי של המילה ואחד המרכיבים המעניינים בתחייה התרבותית הנוכחית הוא שיתוף הפעולה בין הקהילות היהודיות לבין קבוצות דתיות ואתניות אחרות. בשוודיה מתנהל בשנים האחרונות אחד משיתופי הפעולה המקוריים יותר בין מכון אירופי ללימודי יהדות לבין בית-חינוך בעל אוריאנטציה מוסלמית. שיתוף פעולה זה עולה בימים אלו מדרגה ולמרות שהוא מקומי, מאוד ייתכן שהוא מחזיק פיתרונות לכמה מהבעיות של אירופה הרב-תרבותית ויכול לסייע במאבק בהקצנה הדתית ובשנאת הזרים.
כמו סיפורים רבים על ההתחדשות היהודית באירופה סיפורו של פאידֶאָה, המכון האירופי ללימודי יהדות בשוודיה, מתחיל מהאסון הגדול של העם היהודי. לאחר שנים רבות של הדחקת תפקידה הבעייתי של שוודיה במלה"ע השניה, החליט יוראן פאשון, ראש-ממשלת שוודיה בסוף שנות התשעים, לחקור את תפקידה של שוודיה במלחמה ולעשות ככל שניתן למנוע את קיומה של שואה נוספת. לא פחות מזה. מפעלו בתחום זה היה רחב ומעמיק. וועדת חקירה חקרה מה אירע לרכוש יהודי בשוודיה אחרי המלחמה, רשות ציבורית הוקמה על מנת לעסוק בחינוך לאור זיכרון השואה, ספר על השואה שנכתב ביוזמת הממשלה נשלח בחינם למאות אלפי משקי-בית ובמישור הבינלאומי יזם פאשון את הקמת הברית הבינלאומית לזכרון השואה (IHRA), גוף בינ"ל העוסק בזיכרון, חינוך ומחקר.
"גם מכון פאידיאה הוא תוצר של אותה תקופה", מספר נוח הרמלה המשמש כבכיר במכון בעשר השנים האחרונות, "הפרלמנט השוודי החליט להקים מכון אירופאי ללימודי יהדות. הממשלה ומשרד החוץ דחפו לכך שהוא יהיה כלל אירופאי, לא שוודי בלבד, ופאידיאה נולדה כתוצאה מהמפגש בין הקהילה היהודית לממשלה השוודית. המנדט העיקרי של המכון הוא לחזק את התרבות והחיים היהודיים באירופה ולב הפעילות שלו היא תכנית לימוד בת שנה שבה לומדים 25 משתתפים מכל רחבי היבשת. המשתתפים, לא כולם בהכרח יהודים, הם אנשים הפעילים בתחומים שונים כמו עולם החינוך, התרבות, העיתונות והאקדמיה".
התכנית של פאידיאה מבוססת על לימוד בחברותא של טקסטים יהודיים בדגש על קשר בין הלימוד למעשה. זוהי גישה של אקטיביזם אינטלקטואלי המנסה ליצור פוטנציאל מנהיגותי כאשר קהל היעד אינו ילדים ובני-נוער אלא מבוגרים. גישה זו אינה זרה לחברה השוודית. חינוך המבוגרים בשוודיה הוא מפותח מאוד והוא כולל מאות מוסדות מסוגים שונים. כמה מהייחודיים שבהם הם בתי-החינוך העממיים למבוגרים החוגגים בשוודיה כמעט 150 שנה. מוסדות אלו מבוססים על שילוב של השלמת השכלה ורכישת מקצוע (כדוגמאת Community Colleges בארה"ב) עם מסורת של חינוך בלתי-פורמאלי ודיאלוגי, ללא ציונים ומבחנים על בסיס תנועות עממיות, פוליטיות, דתיות או חברתיות. זו היתה רק שאלה של זמן עד שגם מכון פאידיאה ייצא מהבית החם של הקהילה היהודית ויפתח גם הוא בית-חינוך עממי המיועד לקהל השוודי הכללי, אבל המקום שבו זה נעשה והשותפים שנבחרו לעניין הם מפתיעים ולא מובנים מאליהם.
מכל שיתופי הפעולה האפשריים שייסייעו בהקמת המיזם החינוכי החדש בחרו אנשי פאידיאה דווקא במוסד שוודי-מוסלמי, בית-חינוך עממי הממוקם בפרבר שִׁיסְטַה שבצפון-מערב סטוקהולם. הקשר בין המוסדות איננו חדש. הוא החל כאשר בית-החינוך המוסלמי הוקם, לפני כעשור אז היו אלו אנשי פאידאה שסייעו בהקמתו בתוקף היותם בעלי ניסיון בחינוך מבוגרים המהווים מיעוט דתי ותרבותי בשוודיה. היחסים נמשכו מאז וכיום בית-החינוך המוסלמי משמש כחונך של בית-החינוך היהודי המתהווה. שיתוף הפעולה המעשי גורם לכך שהחיבור בין אנשי החינוך אינו מאולץ או מעושה. "זה לא פרויקט של דיאלוג בין-דתי במובן הצר", אומר הרמלה, "יש כאן צורך מעשי, לא רק מילים וסיסמאות. אנחנו עובדים ביחד כי אנחנו מעוניינים ליצור משהו ביחד".
==========
בית-החינוך למבוגרים בשִׁיסְטַה הוא אחד מ-154 בתי-החינוך העממיים בשוודיה. מה שמייחד אותו מבתי-החינוך האחרים היא העובדה שהוא היחיד במדינה שהוא בעל "פרופיל מוסלמי". "בית-החינוך משרת אזור שחיים בו עשרות אלפי אנשים", מספר אוֹקֶה לארשון, סגן המנהל, "רבים מהתושבים כאן הם מהגרים או דור שני של מהגרים כאשר הקבוצה הגדולה ביותר היא של מוסלמים ממדינות אפריקה והמזה"ת". לארשון מספר שכמו בתי-החינוך של ראשית המאה העשרים, ממלא בית-החינוך בשיסטה תפקיד חברתי. "יש כאן צורך בלימודי שוודית, בפעילויות הכרות עם החברה השוודית, בסיוע בהתבססות במדינה ובהכוונה ללימודים גבוהים. אנחנו בשוודיה טובים ויעילים מאוד בשלב הראשון של קליטת מהגרים אבל אחרי זה העניינים נעשים איטיים יותר ובתי-החינוך באיזורים שיש בהם מהגרים רבים חשובים מאוד בהקשר זה".
כ-80% מתלמידי בית-החינוך בשיסטה הם מוסלמים. בביקור חטוף הרושם הוא שהשפה הדומיננטית בקפיטריה היא ערבית ובסמוך אליה יש אזור תפילה מוסלמי וספרייה של ספרי קודש בערבית. "משמעות הפרופיל המוסלמי של ביה"ס הוא במטרה שהוא הציב לעצמו לגבש זהות מוסלמית-שוודית בטוחה שתוכל להיות חלק מהחברה השוודית שהיא אחת החברות החילוניות בעולם", מסביר אוקה לארשון, "בניגוד למדינות אירופאיות שהיו להן קולוניות, בשוודיה, למרות המספר הגדול של המהגרים במדינה, יש קושי חברתי בקבלה של אנשים שלדת יש משמעות גדולה בעבורם. באנגליה, למשל, מבינים כבר מאתיים שנה שאנגלית יכולה להישמע בכל דרך אפשרית ושבני-אדם חיים בצורות שונות מאוד. כאן בשוודיה היינו מנותקים מהעולם והחילוניות שלנו היא תוצאה של זה. אנחנו צריכים למצוא מודלים חדשים, למצוא דרך לחיות כיהודי או כמוסלמי, וגם כשוודי שמרגיש כאן בבית". ע"פ לארשון אסימילציה כבר לא עובדת והימים שבהם אפשר היה להפוך ציבורים גדולים של מהגרים ל"שוודים" עברו. הוא מדבר על מודל דיאלוגי ומשתף יותר. "יש לנו הרבה מה ללמוד מאנשים המגיעים לשוודיה", הוא אומר, "איך שלא מסתכלים על הדברים, אין לנו ברירה. העולם הגיע לסקנדינביה ואנחנו חייבים ללמוד לחיות יחד עם אנשים אחרים. זו התפתחות הכרחית בכדי לשמר את החברה".
מעבר ללימודי השוודית וקורסי המבוא לחברה השוודית מקיים בית-החינוך בשיסטה במהלך השנים קורסים בערבית ובאיסלאם. בשבוע הבא נפתח קורס בשם "תיאולוגיה מוסלמית ומנהיגות". בקורס ילמדו כמה עשרות תלמידים, רובן תלמידות, שילוב של לימודי איסלאם, כישורים מנהיגותיים והיסטוריה שוודית מ-200 השנים האחרונות. לארשון מסביר שהקורס, שלא כל תלמידיו מוסלמים, דומה לקורסים מקבילים של תנועות נוצריות. זהו ההקשר שבו צריך לראות את שיתוף הפעולה של בית-החינוך המוסלמי עם המכון היהודי פאידאה. זהו שיתוף פעולה טבעי וכמעט מתבקש בין מוסדות המייצגים שני מיעוטים דתיים מרכזיים במדינה. "התלמידים שלנו עוסקים עכשיו בין השאר בגילוי צדדים פחות מוכרים של החברה השוודית למשל מסורות, תרבויות ושפות שונות הקיימות כאן", אומר לארשון, "החיבור עם פאידיאה יכול לחשוף חלקים שונים של אירופה ושל שוודיה שהתלמידים שלנו לא מכירים. הקבוצות משני בתי-הספר צריכות להיפגש ולהתערבב אחת עם השנייה דרך התלמידים, המורים, הפעילויות החינוכיות ואפילו הצדדים האדמינסטרטיבים". לאחרונה ביקרו תלמידי בבית-החינוך המוסלמי בבית-הכנסת הגדול של סטוקהולם. "התלמידים שאלו שאלות רבות", מספר לארשון, "הם התעניינו בכל דבר החל מהסמלים הדתיים, דרך הניסיון היהודי בשוודיה ועד האוכל. השיחה היתה טובה וארוכה וזה היה ביקור מוצלח מאוד".
=======================
הפרויקט המשותף בין המוסד היהודי והמוסד המוסלמי רק התחיל ומוקדם לומר עד כמה הוא יוכל להוות דוגמא לשיתופי פעולה דומים במקומות אחרים. "בית-החינוך העממי של פאידאה נפתח לפני מספר שבועות", אומר נוח הרמלה, "יש לנו עדיין את 25 התלמידים המגיעים מכל רחבי אירופה כפי שהיה לנו ב-15 השנים האחרנות, אך השנה יש לנו גם 25 תלמידים שוודים המצטרפים לשיעורי העברית וגם כיתה של תלמידים שהוספנו לכיתות הקיימות בבית-החינוך המוסלמי בשיסטה. תלמידים אלו לומדים קורס בסיסי להשלמת בגרות עם אוריאנטציה פלורליסטית, כלומר, לצד השלמת הלימודים התיכוניים יעסקו התלמידים בשיח על דת, תרבות והיסטוריה ובדיאלוג עם תלמידי בית-החינוך המוסלמי הפועל במקום". וזוהי רק ההתחלה, שיתוף הפעולה בין בתי-החינוך היהודי והמוסלמי כולל את כניסתם של מורים חברי הקהילה היהודית להוראה בבית-החינוך המוסלמי ותכניות עתידיות כדוגמת קורס לפרשנות הקוראן והתורה ולימוד משותף של תלמידים יהודים, מוסלמים ונוצרים בשני בתי-החינוך בנושאים הקשורים לתרבויות השונות ולנרטיבים ההיסטוריים שלהם.
בעוד נוח הרמלה מנהל את המיזם החדש של בית-החינוך החדש המתפקד כענף נפרד של מכון פאידאה, מנהלת פרופ׳ פניה עוז-זלצברגר מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה את המכון עצמו שהדגש שלו אקדמי-תרבותי. עוז-זלצברגר קושרת את הקמת בית-החינוך לתהליכים עמוקים העוברים על אירופה. "בשנים האחרונות התרוצצתי באירופה וישבתי באינסוף פאנלים חסרי תוחלת של דיאלוג בין-דתי", היא מספרת, "בפאנלים כאלו בד"כ מושיבים אותי על במה אחת יחד עם תיאולוג מוסלמי ופרופסור גרמני ומצפים מאיתנו לעשות אהבה ושלום. הפעם הראשונה שהרגשתי שמשהו יכול להיות שונה היתה בשוודיה, ודווקא בעיר מאלמו, לתדהמתי בקהל ישב אימאם מוסלמי עם שורה שלמה של תלמידיו, כולל נשים בבורקה וגברים בלבוש מסורתי. אמרתי לעצמי שמשהו קורה כאן. כאן לא מדובר במוסלמי מחמד אלא במורה עם תלמידים. מאוחר יותר, כאן בסטוקהולם, גיליתי שהשוודים מצאו גישה מעשית שהיא הרבה יותר אפקטיבית מגישתם של שוחרי הטוב האירופאיים למיניהם – זוהי יצירה מלמטה למעלה של חינוך חוצה גבולות דת ותרבות, כשיהודים, מוסלמים ותלמידים אחרים לומדים יחד על בסיס קבוע. זוהי תנועה שורשית ומעשית המקיימת תהליך חינוכי מתמשך, לא רק כנסים חד-פעמיים, ששותפים בו אנשים מכל הספקטרום כל עוד הם בעלי אופי דיאלוגי". זהות המשתתפים היא נקודה חשובה. עוז-זלצברגר מסתייגת מהמונח דיאלוג בין-דתי מפני שהיא סבורה שגם חילונים גמורים צריכים להיות שותפים בשיח. היא מעידה על עצמה בחיוך כ"חוטאת, חילונית וקיבוצניקית" והיא רוצה למשוך אל התהליך החינוכי גם את הלא מאמינים – יהודים, מוסלמים ונוצרים. "בניגוד לאלו המדגישים את תפקידם של הרבנים, הכמרים והאימאמים, אני חושבת שהחילונים יביאו את השלום", היא אומרת.
"מתרחשת כאן תנועת התחדשות אדירה", מוסיפה עוז-זלצברגר על ההקשר היהודי הכלל-אירופאי של התכנית, "יש עניין מחודש במורשת היהודית ובחידושים יהודיים, יש לימוד ומוּדָעוּת, מוזיאולוגיה, פסטיבלי ספרות וקולנוע, קבוצות למידה ומכונים חדשים. למעשה, יש שני שעונים שונים לחלוטין שמתקתקים – האחד הוא השעון של שנאת-הזרים, האנטישמיות ותיאוריות עליונות הגזע הלבן. זהו שעון רציני שצריך לקחת בחשבון. לצערי, בתקשורת הישראלית הוא מוצג כשעון היחידי שפועל. אבל יש עוד שעון שונה לגמרי. זהו עידן של תור-זהב יהודי חדש. יהדות חדשה עולה במקומות שחשבנו שהיא מתה בהם מזמן כמו ספרד, קטלוניה, פולין והונגריה. במקומות אלו וברבים אחרים היהודים חזרו והצעירים שבהם עושים שם את כל מה שצעירים יצירתיים עושים במאה ה-21. התרבות היהודית היתה ועודנה זמינה לעולם כולו הודות להתפרצויות אדירות של יצירתיות. אנחנו בעיצומה של התפרצות כזו ויש ליהדות כוח משיכה מוזר לאנשים צעירים המחדשים אותה. כתבתי ספר על השרדות היהדות בעולם שאין בו אלוהים (הספר "יהודים ומילים" שנכתב בשיתוף עם אביה, עמוס עוז, ד.ס) ואני עדיין אומרת, בהנחה שאלוהים יצא להפסקה, משהו טוב מאוד קורה כאן והוא מבוסס על התעניינות אנושית. התפקיד שלי הוא לעבוד לצד השעון הטוב, שעון היצירתיות. ספק אם שעון האנטישמיות, שנאת היהודים והאנטי-ישראליות יוכל לנצח את הרנסאנס היהודי הזה".
בשוודיה של 2016 השעון הראשון שעוז-זלצברגר מדברת עליו פועל בעוצמה. בשנים האחרונות חלו במדינה תהליכים של הקצנה פוליטית על רקע קליטתם של עשרות אלפי פליטים וכרסום במעמדה של מדינת-הרווחה המסורתית. אלו יצרו תגובת נגד של התחזקות תנועות גזעניות וגילויים של אנטישמיות ואיסלמופוביה. "אנו בהחלט מתכוונים לעסוק גם בסוגיות אקטואליות", אומר נוח הרמלה, "החיבור בין החברה האזרחית לבין חינוך מבוגרים הוא מרכזי וחשוב בשוודיה. אנחנו צריכים לא רק להתרכז בחיבור בין המיעוט היהודי לחברה הכללית אלא לעבוד יחד עם מיעוטים נוספים וגורמים נוספים בחברה האזרחית". עוז-זלצברגר מוסיפה שהיא מגלה באירופה בשנים האחרונות התעניינות ניכרת בקרב צעירים מוסלמים ביהדות ובישראל. צעירים אלו יוכלו ללמוד בעתיד בבית-החינוך של המכון היהודי. עוז-זלצברגר מדברת על תהליכים חינוכיים מתמשכים דוגמאת קורסים עתידיים של היסטוריה יהודית לתלמידים מוסלמים והסטוריה מוסלמית לתלמידים יהודים ולא רק על שיחות כלליות על הסכנות שבאנטישמיות ואיסלאמופוביה, "קורסים כאלו", היא אומרת, "יכולים להיות יותר מרב-שיח, הם יכולים להיות תרופת הנגד".
A New Jewish Golden Age Is Underway in a Muslim Suburb in Sweden
Alongside the rise of the racist right, Europe is witnessing renewed interest in Jewish heritage, an expert says. One of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups.
David Stavrou Nov 09, 2016 9:10 AM
The Swedish Muslim institute in the suburb of Shista, northwest of Stockholm. N/A
In these five flourishing Jewish communities, no one is in any rush to immigrate to Israel
Opinion Trump supporters' violence is real. Ask American Muslims
A year in Nazareth: Capturing a Galilean dynasty’s culinary tradition
STOCKHOLM – Jewish culture is reigniting interest across Europe, and one of the interesting facets of this cultural revival is the collaboration between Jewish communities and other religious and ethnic groups. Cooperation is taking place especially in recent years in Sweden between Paideia – the European Institute for Jewish Studies and the Muslim-oriented Folk High School. Work between the two has recently shifted gears.
“There is renewed interest in Jewish heritage,” says Prof. Fania Oz-Salzberger of the University of Haifa’s School of Law, who is also Paideia’s director. “There is study and awareness, museology, literature and film festivals, study groups and new institutes.”
The story of Stockholm-based Paideia involves Göran Persson, Sweden’s prime minister in the late 1990s, who decided to investigate neutral Sweden’s problematic role during the Holocaust. His venture included a committee of inquiry into Jewish property in Sweden after World War II, a new public authority for Holocaust education, and a book about the Holocaust commissioned by the government and sent free to hundreds of thousands of households. Persson also initiated the founding of the International Holocaust Remembrance Alliance, an international body dealing with remembrance, education and research.
“Paideia is also a product of that era,” says Noa Hermele, the institute’s deputy director. “The Swedish parliament decided to establish a European institute for Jewish studies, and the government and the Foreign Ministry pushed for it to be pan-European, not solely Swedish. Its primary mandate is to strengthen Jewish culture in Europe and the heart of activities is the one-year study program for 25 participants from Europe.”
He said the participants include people active in education, culture, communications and academia, and not all are necessarily Jews.
The latest development is a new program based on studies of Jewish texts. Adult education is highly developed in Sweden and includes hundreds of institutions, some of which are special in that they offer open courses. It was only a question of time before Paideia would expand beyond the community house model and offer open courses of its own. However, the location of the learning and the partners are surprising: Paideia partnered with a Swedish Muslim institute, a popular Folk High School located in the suburb of Kista, northwest of Stockholm.
The relationship between the two institutions began a decade ago, when a Muslim Folk High School was founded and Paideia members contributed their experience in adult education. “It’s not an interfaith dialogue in the narrow sense,” says Hermele. “There is a practical need here, not just words and slogans.”
The adult education center is unique, being the only one with a Muslim profile. “The place serves an area in which tens of thousands of people live,” says Åke Larsson, the deputy director. “The largest group is Muslims from Africa and the Middle East.”
About 80 percent of students in Shista are Muslims. “The school’s goal is to foster a secure Muslim identity that can be part of Swedish culture, which is one of the most secular in the world,” says Larsen. “In Sweden, despite having many immigrants, there is a cultural difficulty in accepting people for whom religion has great significance. Our students also engage in the less-known sides of Swedish society. The connection with Paideia will expose parts of Europe and Sweden they aren’t familiar with. The groups from both schools will mix through the students, teachers, educational activities and even administrative elements.”
Useless panels
“Paideia’s open courses opened a number of weeks ago,” says Hermele. “We still have the 25 students from across Europe, as in the past 15 years, but this year there are also 25 Swedish students joining the Hebrew classes, as well as a class of our students which we added to existing classes in Shista. They learn a basic course to complete a matriculation exam alongside a discourse about religion, culture and history through a dialogue with students from the Muslim institution.”
The partnership between the two institutions also includes Jewish instructors teaching at the Muslim Folk High School and plans like a course about interpreting the Koran and the Torah, joint learning by Jewish, Muslim and Christian students in both places on matters related to the different cultures.
Oz-Salzberger connects the establishment of the new Folk High School to deep-seated developments in Europe. “In recent years I ran around Europe and sat on endless, useless panels of interfaith dialogue,” she recalls. “They place me on a stage together with a Muslim theologian and a German professor, and expect us to make love and peace. The first time I felt that something could be different was in Sweden, actually in Malmo. To my surprise, a Muslim Imam sat in the audience with a host of his students, including women in burkas and men in traditional dress. I told myself something was happening here. Here, it’s not about a token Muslim but rather a teacher with students.”
She says that she later discovered in Stockholm that the Swedes had found a practical, much more effective approach than all the European bleeding hearts – a bottom-up creation of education that transcends religion and culture, with Jews, Muslims and other students learning together. “It’s a grass-roots, practical movement that is conducting an ongoing educational process, not just one-off conferences.
“There are two completely different clocks ticking. One is the clock of xenophobia, anti-Semitism and white supremacy theories. Regretfully, it is presented in the Israeli press as the only clock working. However, there is a totally different clock – that of the new Jewish Golden Age.”
She says that Jewish renewal has popped up in places we thought had died long ago, like Spain, Catalonia, Poland and Hungary. “In these and many other places, Jews returned and the youth among them are doing everything that creative youth do in the 21st century. Jewish culture was and is accessible to the entire world thanks to enormous breakthroughs of creativity. We are at the peak of such a breakout.”
Oz-Salzberger says her job is to work on the side of the good clock, the clock of creativity. She speaks of courses in Jewish history for Muslim students and Muslim history for Jewish students, and not only about general discussions about the dangers of anti-Semitism and Islamophobia. “Such courses are more than dialogue,” she adds. “They can be antidotes."
ארי שלום. אנחנו לא מכירים אבל אני מרשה לעצמי לכתוב לך מפני שאנחנו חולקים לעיתים את דפי אותו העיתון. אמנם אתה בכיר ואני זוטר שבזוטרים, אתה כותב על ענייני הליבה ואני על ענייני חוץ אזוטריים למדי. ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעיר הערה אחת על מאמרך "האליטה ההגמונית החדשה".
עם התזה הכללית אני מסכים כמובן. איך אפשר שלא. כפי שאתה כותב, הציונית הדתית הצליחה להקים בעבודה קשה, בהתמדה ובמחויבות אליטה חדשה שהפכה להגמונית בחברה הישראלית. אתה כותב על עפרה, מרכז הרב וגוש אמונים ועל כך שהכיפה הסרוגה נמצאת בכל מקום – בצבא, בעיירות הפיתוח ובמרכזי המפלגות. יש הנבהלים מכך, אחרים מתרשמים ואפילו מתרגשים. מכחישים, עם זאת, כבר קשה למצוא.
אבל מה, אתה שואל, קורה בצדו השני של המתרס? היכן הם ממשיכי דרכם של חברת העובדים, התנועה הקיבוצית וברל כצנלסון. כאן, נדמה לי שיש צורך במעט התבוננות פנימית. ההסתדרות והתנועה הקיבוצית, אותם גופים רבי עוצמה שהקימו את המשק והחברה הישראלית ושאל ממשיכי דרכם אתה נושא עיניים לא הוחרבו ע"י ממשיכי הרב קוק אלא ע"י גורמים מתוך מה שמכונה השמאל הישראלי. השמאל החדש, לא הימין לבדו, הפך למחריבו של השמאל הישראלי הציוני-סוציאליסטי.
לא הייתי נדרש לעובדה זו לולא תהליך זה היה נמשך גם היום, בין השאר כאן בעיתון ששנינו כותבים בו. ממשיכי דרכם של אנשי דגניה וחברת העובדים קיימים גם קיימים בישראל. העניין הוא שהם מותקפים ומוכפשים פעם אחר פעם לא ע"י ממשיכיו של ז'בוטינסקי אלא ממש כאן, בדפים אלו. אלפי צעירים יש בארץ הזו בדיוק מהדגם שאתה מבקש. אלו הם אנשי תנועות הבוגרים של תנועות-הנוער הסוציאליסטיות, חברי תנועות כדוגמת דרור-ישראל וחברי קיבוצים עירוניים המפוזרים בכל הארץ. אנשים אלו מחנכים אלפי צעירים ומבוגרים, הם מאגדים עובדים, הם מפגינים, יוצרים יצירות חברתיות, קהילתיות ותרבותיות ויוזמים ומעמיקים את השיח הציבורי בישראל.
הם הסיכוי שאתה מחפש, לא עסקני מפלגת העבודה, הם השינוי הפוטנציאלי, בדיוק כפי שכתבת, בדפוסי הפעולה של הציבור הדמוקרטי בישראל. אך בכל פעם שהם מרימים ראש אל עמדה אמיתית של השפעה, מנסים כאן, באכסניה הזו, להוריד להם אותו. אתה לא עושה זאת, גם לא אני, אך אלו בהחלט הקולגות שלנו כאן ב"הארץ", לא במקור ראשון וישראל היום.
הארץ הוא אולי החומה האחרונה בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל זכויות האדם בישראל אך כאשר מדובר במחדשיה של תנועת העבודה, ערכיה ומפעליה, בוחרים רבים מעמיתינו להתנגד, לתקוף ולנגח.
כשמצליחים בהסתדרות החדשה לאגד אלפי עובדים חדשים, כולל העובדים הצעירים והפגיעים ביותר המגנים על זכויותיהם ונאבקים בעשירי הארץ המנצלים אותם, מסבירים להם כאן במדור הזה שהתאגדויות עובדים הן מושחתות ומנוגדות לכוחות השוק הצודקים תמיד. כשקואליציה של תנועות ציוניות מצליחות להוציא לכיכר רבין עשרות אלפי אנשים מכל צדדי הקשת הפוליטית בישראל לעצרת של הגנה על הדמוקרטיה והוקעת האלימות והגזענות, הוסבר להם כאן שהם רוצחים את זכרו של רבין.
כשתנועות בעלות סדר-יום סוציאל-דמוקרטי ברור, כאלו התומכות במדינת רווחה נדיבה והוצאה ציבורית גדולה, מילאו את כיכרות הארץ במאות אלפי מפגינים הסבירו להם כאן, במוסף שיש לו חיים משלו, ששחיקת שירותי הרווחה בישראל אינם תוצאה של הפרטות מופקרות ומלחמת חורמה במגזר הציבורי. כל הרוע שבעולם הוא הרי תוצאה של "מיליציות מיסוי עצמאיות" שלמען המאבק בהן יש להגביל את זכות השביתה שאמורה להיות זכות דמוקרטית מובנת מאליה. אויבי האומה ע"פ העיתון שלנו הם לא מפריטיו ומפרקיו של המפעל הציוני אלא דווקא נושאי מורשתם של יוצריו ההיסטוריים: ארגוני העובדים והתנועות הקיבוציות.
נכון, שחיתות, אופורטוניזם ודאגה למקורבים קיימים בכל המחנות הפוליטיים בישראל, כולל בתנועת העבודה הישראלית שאיננה קדושה או חפה מטעויות. מותר וראוי לבקר אותה. נכון גם שהארץ, יותר מכל עיתון ישראלי אחר, נותן במה ליותר מדעה אחת, הוא איננו כפוף לאינטרסים צרים והוא שומר על רמה מקצועית ומחויבות עמוקה לשיח ציבורי דמוקרטי ופתוח. עם זאת, אי אפשר מצד אחד לכמוה לחיל חלוץ ערכי ואמיץ שייקח על עצמו את גורל המפעל הציוני מתוך מחויבות לערכים הומניסטיים ופטריוטיות שאינה לאומנית וגזענית ומצד שני, בכל פעם שערכים אלו מתורגמים למעשה במציאות, לתקוף אותו על כך.
וודאי שיש מקום בשיח הציבורי הישראלי גם לפוסט-ציונים, פוסט-מודרניסטים וליברטנים. גם קולם צריך להישמע. אך ספק אם הם יביאו את התקווה שאתה מבקש מר שביט. אני גאה לכתוב לצידך בדפים אלו ואני מסכים כמעט עם כל ניתוחיך ועמדותיך, אך נדמה לי שהשינוי המיוחל במציאות הישראלית יבוא דווקא מהכוחות החיוניים הצומחים בתנועות הנוער הסוציאליסטיות, בקיבוצים השיתופיים הצעירים ובהתאגדויות העובדים החדשות. אם אנחנו רוצים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה עדיף שנתמוך בהם ונגבה אותם ולא נהיה שותפים למתקפה על כל מה שיש לו ריח של עבודה מאורגנת, סוציאליזם וחתירה לברית עם שאר חלקי העם.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/kids/.premium-1.3000639
מבחינות רבות לא שונה גיבור הילדים השוודי, דוב חמוד בשם במסה (Bamse), מעמיתיו הבריטיים פו-הדוב ופדינגטון. מדובר בדמות דוב מצוירת שעלילותיה מתוארות בסדרת מגזינים היוצאים לאור כבר מראשית שנות השבעים בשוודיה. זהו דוב חום וקטן שחי בסביבה ציורית עם חבריו ובני משפחתו. עלילותיו חושפות שתי תכונות מרכזיות: ראשית, הוא הדוב החזק בעולם (כתוצאה מאכילת סוג מסוים של דבש שסבתו מכינה לו). שנית, הוא הדוב הנחמד ביותר בעולם וכוחו הרב משמש רק למטרות טובות.
הסדרה מבוססת על יצירתו של המאייר השוודי, רונה אנדראסון, שהחל לאייר את עלילותיו של במסה כבר ב-1966. אנדראסון נפטר ב-1999, אך הדמות שהוא יצר עדיין פופולארית מאוד בקרב ילדי שוודיה. המגזין המתאר את עלילותיו של במסה, נכתב ומאויר ע"י ממשיכי דרכו של אנדראסון וממשיך לצאת לאור כל שלושה שבועות. הוא נקרא ע"י כ-100,000 ילדים ומהווה את המגזין הנקרא ביותר ע"י ילדי שוודיה. למגזין נוספו במהלך השנים גם סרטי אנימציה קצרים וארוכים, פארק שעשועים גדול המשחזר את עולמו של הדוב החביב, כמו גם שורת מוצרים נלווים, כמו תיקים, כלי כתיבה, מגבות וכו'.
למרות הדמיון בין במסה לדמויות ילדים מארצות אחרות יש בסדרת הילדים השוודית כמה מאפיינים שלא היו עוברים בקלות במרבית מדינות העולם. בגיליון הקיץ הנוכחי, לדוגמא, יעשו הקוראים הצעירים הכרות ראשונה עם שתי דמויות חדשות. מדובר בשתי דמויות שמחליטות לעזוב את ביתן בעיר הגדולה ולקנות להן חווה בכפר סמוך לביתם של הדוב במסה וחבריו. כשהן עוברות לביתן החדש הן נתקלות בקשיים ובבעיות מסתוריות והן כמעט נכנעות וחוזרות העירה. במסה וחבריו נרתמים לעזרתן, ובסופו של דבר הם מוצאים את שורש הבעיה ופותרים אותה לשביעות רצונם של כולם. המעניין הוא ששתי הדמויות החדשות הן שתי נשים שחיות יחד, וורה ופרידה שמן. למרות שהמילה לסביות לא מוזכרת בסיפור ברור שמדובר בבנות-זוג.
"אנחנו רוצים שדמותו של במסה תהיה דמות שילדים מכל סוגי המשפחות יוכלו להזדהות איתה", אומרת העורכת הראשית של הסדרה, שרלוטה בורליוס, בראיון לגלריה, "הצגת זוג לסבי היא אחת הדרכים לעשות נורמליזציה לכל תצורות המשפחה".
במסה עצמו, גיבור הסדרה הבדיוני, הוא חלק ממשפחה הטרו-נורמטיבית לגמרי. הוא נשוי לברומליסה הדובה ויש לזוג ארבעה דובונים קטנים. וורה ופרידה הן אמנם הזוג הלסבי הראשון בעולמו של במסה, אך כבר ב-2007 הופיע בו זוג ארנבונים הומוסקסואלים. לזוג נוספה ב-2010 גם בת מאומצת וכך הוא הפך לאחת המשפחות החד-מיניות היחידות שניתן למצוא על מדפיהם ומסכיהם של עשרות אלפי ילדים צעירים. חשיבותן של תאי המשפחה החד-מיניים בסדרה היא בנוכחותן הנורמטיבית והלא חתרנית בעליל בלב הקונצנזוס. גם אם בעבור מיליונים ברחבי העולם נוכחותן של משפחות גאות היא נושא רגיש ושנוי במחלוקת, בעולמו של במסה וקוראיו אין כאן סיפור מיוחד, המשפחות הגאות הן חלק טבעי ורגיל מהמרקם החברתי.
בורליוס מספרת שצוות הכותבים אהב מאוד את רעיון הזוג הלסבי המחפש לעבור מהעיר לכפר לא רק בגלל ערכו החינוכי. "הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא ליצור סיפורים טובים, מרגשים ומהנים שילדים ירצו לקרוא", היא אומרת, "אם אפשר במקביל גם להפיץ ידע וערכים טובים זהו בונוס".
אך ערכים טובים הם עניין שבמחלוקת. בורליוס מספרת שרוב התגובות להתווספות הזוג הלסבי לעלילותיו של במסה הן חיוביות. עם זאת, התקבלו אצלה כמה הודעות ביקורתיות ותגובות שליליות הופיעו גם ברשתות החברתיות. "מסכנים הילדים שמתבגרים בעולם של היום", כתבה טוקבקיסטית אחת בעמוד הפייסבוק של רשות-השידור השוודית, "זכותם של אנשים לבטא את המיניות שלהם אבל עזבו את הילדים!!!, נמאסו כבר כל דיבורי ההומואים שלכם". "כל יום עוברים הילדים שלנו אינדוקטרינציה עם הזוועות האלו", כתב מגיב אחר ואחרים איימו להפסיק לרכוש את העיתון. עם זאת, רוב התגובות שניתן לקרוא באתרים השונים הן חיוביות. "יודעים מה מזיק לילדים?" כתב אחד המגיבים, "גירושין, אלכוהוליזם ובדידות. מה שלא מזיק להם, לעומת זאת, הן שתי דמויות בדיוניות בנות אותו מגדר האוהבות זו את זו".
זוהי לא הפעם הראשונה שהדוב השוודי הפופולארי עוסק בסוגיות חברתיות. בעשרות השנים שהוא מלווה דורות של ילדים שוודיים הוא כבר עסק בבעיות כמו הגירה, ניכור, אלימות, בריונות והתמכרות. הוא מקדם ערכים דמוקרטיים וסביבתיים ומחזיק בתפיסת עולם סולידרית וסובלנית. עורכת הסדרה, שרלוטה בורליוס מספרת שאחת הסיבות לכך היא שיוצר הדמות עצמו, רונה אנדראסון, היה פעיל בסוגיות חברתיות. "במסה הוא הומניסט", מסכמת בורליוס ומסבירה בעצם גם את סוד כוחו, "הוא דמות המאמינה בערכם השווה של כל בני-האדם".
בעוד רבים ממוסדות הדת המאורגנת בעולם מהוות מעוז של פונדמנטליזם, חוסר סבלנות ודיכוי מנסה הכנסייה השוודית להוות אלטרנטיבה.
פורסם במוסף "הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2794413
מי שיבחן את התפקיד שמילאו הממסדים הדתיים הגדולים בעולם באלפי השנים האחרונות יגלה לצד התרומה שלהם לחברה ולתרבות האנושית, גם היסטוריה עקובה מדם. גם אם לוקחים בחשבון את התורות המוסריות הגדולות, את יצירות האומנות פורצות הדרך ואת העבודה החברתית החשובה, אי אפשר להתעלם מהפונדמנטליזם, השמרנות, הדיכוי והאלימות שהדת המאורגנת הפיצה בעולם, ממסעות הצלב ועד האינקוויזיציה, ממלחמות הדת של אירופה, דרך דיכוי הנשים ועד הטרוריסטים הג'יהדיסטים של ימינו.
אבל האם אפשר גם אחרת? האם ממסד דתי יכול להוביל אג'נדה הומניסטית, מודרנית וסובלנית גם אם הוא בן מאות שנים וחברים בו מיליוני אנשים. במדינות סקנדינביה מנסות הכנסיות הלותרניות הגדולות להוכיח שכן. ביקור במוסד הדתי הגדול שבהן מוכיח שייתכן שהדבר אפשרי.
הכנסייה השוודית היא הכנסייה הלותרנית הגדולה בעולם. חברים בה קרוב לשישה וחצי מיליון חברים, היא נוסדה במאה ה-16 והיא הופרדה מן המדינה רק בשנת 2000. במילים אחרות לא מדובר כאן בארגון צעיר, מחתרתי ורדיקלי ההולך נגד הזרם. ההיפך הוא הנכון, במידה רבה זהו הגרעין הקשה והקונצנזואלי של החברה השוודית כבר קרוב ל-500 שנה. ובכל זאת, כנסייה זו, בדומה לכנסיות המרכזיות האחרות במדינות הנורדיות, היא מהמוסדות הדתיים הפחות דוגמטיים והיותר ליברלים בהיסטוריה של המין האנושי.
בכנסייה השוודית לא רק שהכמורה איננה מעוז גברי בלבד ואחוז ניכר מהכמרים הן כמרות, אלא שהתפקיד הבכיר ביותר בכנסייה, הארכיבישוף של אופסלה, נמצא מאז 2014 בידי אישה, הארכיבישופית אנטיה ג'קלין. בכנסייה השוודית לא נהוגות היררכיות נוקשות וקבלת החלטות סודיות כמו בממסדים דתיים וותיקים אחרים. היא מקיימת בכל ארבע שנים בחירות דמוקרטיות ופתוחות לבחירתם של בעלי התפקידים ברמה הלאומית והמקומית. ענייניה הלוגיסטיים, הפוליטיים והדתיים פתוחים, ע"פ המסורת הדמוקרטית השוודית, לדיון ציבורי, לביקורת ולדין הבוחר.
אך הליברליות של הכנסייה השוודית איננה מתבטאת רק בשוויון מגדרי ובנוהל קבלת החלטות דמוקרטי. בעוד תנועות דתיות ברחבי העולם מדגישות את מה שמכונה "ערכי משפחה", כלומר המשפחה המסורתית ההטרו-נורמטיבית, לא רק שהכנסייה השוודית איננה מגנה הומוסקסואליות אלא שמאז 2009 היא גם משיאה זוגות חד-מיניים בכנסיותיה. מסר חד-משמעי בנושא זה ניתן כבר באותה שנה כאשר אווה ברונה, לסבית מוצהרת, מונתה להיות הבישופית של סטוקהולם, כלומר הסמכות הדתית העליונה של ההגמונות של סטוקהולם, הגדולה מבין 13 ההגמוניות (דיוקיסיאות) שהכנסייה מורכבת מהן. מעניין לציין שכמיטב מסורת מדינת הרווחה השוודית, דמי החברות בכנסייה משולמים כמס פרוגרסיבי ולא כסכום קבוע – כ-1% אחוז ממשכורתו של אדם, נתון שאינו מפתיע אם לוקחים בחשבון שבבחירות האחרונות למוסדות הכנסייה המפלגה שזכתה במירב הקולות הייתה, כפי שהיא כמעט תמיד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
שוודיה ידועה כאחת המדינות החילוניות בעולם כאשר מודדים את שיעורי ההשתתפות במיסות ואת העמדות הכלליות של האזרחים בשאלות של אמונה ואורח חיים. עם זאת, שיעורי החברות בכנסייה, כמו גם הבחירה בטקסים דתיים כאשר מדובר בטבילה, נישואין והלוויות אינם נמוכים כלל. ע"פ נתוני הכנסייה כמעט 65% מאזרחי שוודיה הם חברים בכנסייה למרות שכבר עשרים שנה זוהי אינה חברות אוטומטית מלידה. מחצית מילדי שוודיה עדיין מוטבלים בכנסייה והופכים כך לחברים בה, כשליש מהחתונות עדיין נערכות בכנסייה כמו גם כשלושה רבעים מההלוויות, כל זאת למרות שיש חלופה אזרחית שהיא מקובלת חברתית, נוחה ובחינם. הכנסייה אפילו טוענת שבמהלך שנה מבקרים בכנסיות השונות בשוודיה לפחות אותו מספר אנשים המבקרים בבתי-הקולנוע במדינה. כיצד, אם כן, ייתכן שאחת החברות החילוניות בעולם עדיין מקיימת במידה רבה את הטקסים החשובים שלה בכנסיות ופונה לממסד הדתי ברגעים החשובים של החיים?
פרופסור פר פטרסון החוקר את הכנסייה והחברה השוודית באוניברסיטאות אופסאלה וקרלסטד קורא לזה "הפרדוקס הנורדי". ההסבר לפרדוקס הוא במרכיבים היסטוריים ופוליטיים אך הוא קשור גם לעובדה שהכנסייה השוודית נחשבת ליברלית כל כך. "זוהי כנסייה רחבה ופלורליסטית", אומר פטרסון, "והיא לא שונה בכך ממוסדות דתיים גדולים אחרים בעולם שצריכים לכלול את הציבור כולו". כמו במדינות אחרות, מסביר פטרסון, הציבור כולו אינו אדוק בדתו, אך לעומת מקומות אחרים שבהם הממסדים הדתיים אוחזים בגרסה שמרנית של הפרקטיקה הדתית, בשוודיה הכנסייה מקבלת באופן רשמי את הגישה הליברלית של הציבור, היא מתאימה את עצמה לציבור ולא מקיימת מוסר כפול "הכנסייה הקתולית עדיין מתנגדת לאמצעי מניעה ומטיפה נגד קונדומים", אומר פטרסון, "אבל באיטליה יש שיעור ילודה מהנמוכים באירופה, כך שכנראה שיש פער בין העמדה הרשמית של הכנסייה לבין מה שקורה בשטח". בשוודיה זה אינו המצב והכנסייה מקושרת יותר למציאות החברתית.
"מרבית השוודים לא מאמינים באמונות המסורתיות כמו האמונה שישו הוא בן האלוהים ושאלוהים הוא אל אישי, אבל רוב השוודים יגידו שהם מאמינים במשהו, הם יטענו שהם רוחניים או מאמינים בכוח עליון למרות שהם לא יקבלו על עצמם היררכיה דתית. הם שומרים את האמונה הדתית בתחום הפרט אבל הם לא אתאיסטים". פרופסור פטרסון מסביר את המבנה הדמוקרטי של הכנסייה בעובדה שהיא היתה גוף של המדינה במשך שנים רבות. אין גם ספק שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה בשוודיה במאה הקודמת השפיעה על עמדות הציבור כלפי הכנסייה. כמו כן, ישנה השפעה חשובה לעובדה שנשים רבות שותפות להנהגתה. "נדמה לי שמה שהוכח במחקרים שנערכו בפינלנד תקף גם בשוודיה – ככל שיש יותר נשים בכנסייה, הכנסייה נוטה להיות גוף פחות דוגמטי ויותר פתוח, ליברלי ואכפתי".
אך הכנסייה השוודית לא תמיד היתה כזו. שורשיה נטועים במאה ה-16 כאשר שוודיה, כמו מדינות אחרות באירופה, התנתקה מהכנסייה הקתולית בעיקר מסיבות פוליטיות וכלכליות והקימה כנסייה מדינתית ששימרה כוח ועוצמה פוליטית משמעותיים במשך מאות שנים. פרופסור פטרסון מספר על תהליך השינוי שעבר על הכנסייה החל מאמצע המאה הקודמת שהוביל בסופו של דבר למבנה דמוקרטי, לקבלת נשים לכמורה, לניתוק הדת מהמדינה וגם לשינוי בהשקפת העולם הדתית עצמה. על רקע תנועות רוחניות רפורמיסטיות בשנות השישים והשבעים הוחלט בכנסייה השוודית ב-1983 לקיים תהליך של עשר שנים ליצירת קטכיזם חדש (מדריך אמונה כדוגמת זה שכתב מרתין לותר בתקופת הרפורמציה). "בסופו של דבר", מספר פטרסון, "זה לא נגמר בדוגמה חדשה אלא בהבנה שלעצם קיומה של דוגמה אין משמעות כפי שהיה לה פעם. כשהקונטקסט משתנה, גם המשמעות משתנה ולכן דווקא המשך קיומה של הדוגמה משנה את המסר". במובן הזה, מסביר פטרסון, הכנסייה השוודית היא אנטי-פונדמנטליסטית, היא טוענת שחייבים לשנות את המנהגים והמסורות בכדי שהמשמעות המקורית של האמונה תשמר. "בסוף עשרת השנים", פטרסון מסכם, "לא נוצר קטכיזם חדש אלא ספר בשם "הספר הגדול על האמונה הנוצרית", שאיננו מסמך דוגמטי אלא משאב רוחני שבאמצעותו אנשים יכולים לחשוב על חייהם ועל משמעותם באמצעות המקורות הנוצריים".
"אנחנו לא ממציאים סוג חדש של נצרות", אומרת אווה ברונה, הבישופית של סטוקהולם, "יש אצלנו שמרנים, יש רדיקלים וגם כל מה שבאמצע. ככה זה כשיש בכנסייה 6.3 מיליון חברים". ברונה משמשת כסמכות הדתית העליונה בבירת שוודיה מאז 2009, היא ילידת העיר מאלמו, בת 61 ומאז 1978 היא שימשה בכמורה במספר כנסיות בדרום שוודיה ובאזור סטוקהולם. "בכנסיות הלותרניות הרפורמציה נמשכת", ממשיכה ברונה, "אנחנו לא כותבים את הדוגמה מחדש אלא מחדשים אותה. כל דור חייב לעשות את זה. כעת, כשאנו חוגגים 500 שנה לרפורמציה אנו לא חוגגים את ההיסטוריה אלא את העתיד. מרתין לותר חי מזמן אך רעיונותיו עדיין כאן ואנו שואלים את עצמנו מה המשמעות של להיות לותרני היום, מהן התזות החדשות ומה יחסינו עם הכנסייה הקתולית".
ברונה מודעת היטב לרגישות של סוגיות רבות שהכנסייה השוודית מובילה שינויים דרמטיים בתפיסתם כמו ערכי משפחה, היחס למיניות וסוגיות פוליטיות שונות. היא חברה פעילה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, היא לא נמנעת מלעסוק בסוגיות פוליטיות והיא גם לסבית מוצהרת. מינויה כבישופית הלסבית המוצהרת הראשונה בעולם הביא לתגובות רבות ברחבי העולם הנוצרי וגם בהקשר השוודי היא עוררה עליה ביקורת כאשר השתמשה בנאומה לרגל פתיחת דיוני הפרלמנט ב-2010 כדי לגנות גזענות ושנאת זרים, הערות שהתפרשו כביקורת נגד מפלגת ימין קיצונית המתנגדת למדיניות ההגירה של שוודיה.
"הכנסייה שלנו היתה מדינתית עד שנת 2000 ולכן היא עוצבה ככנסייה דמוקרטית", היא אומרת ומסבירה כך את הפלורליזם של הכנסייה וגם את הקשר האישי שלה אליה, "אני חיה בחברה הכללית וגם בכנסייה ואני אותו אדם בדיוק כאשר אני בתפקיד וכאשר אני אדם פרטי. הדיון על נישואי הומוסקסואלים, למשל, היה ארוך מאוד כפי שזה צריך להיות בארגונים דמוקרטיים, הוא החל ב-1951 והיה מוכן להחלטה ב-2009. במסגרת התהליך היינו בקשר גם עם כנסיות אחרות, חלקן התנגדו וחלקן תמכו וזה טבעי, בסוגיות מסוימות עלינו להוביל את הדרך".
הקשרים עם כנסיות אחרות בעולם חשובים מאוד לאווה ברונה והיא משמשת כחברה בוועדה המרכזית של ארגון מועצת הכנסיות העולמית, ה-WCC, ארגון המאחד כ-345 כנסיות מכל רחבי העולם. בסה"כ חברים בכנסיות ה-WCC כחצי מיליארד בני-אדם מיותר ממאה מדינות והארגון, יש לציין, ספג לא מעט ביקורת בעבר בישראל בשל היותו לכאורה אנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי. ברונה מכחישה זאת מטבע הדברים אך טוענת שהארגון לא יכול להסתפק בצדקה בלבד ולהימנע מפעילות בעלת אופי פוליטי: "אנו מתערבים עם פעילות צדקה כאשר אנשים עניים, ועוני הוא תמיד עניין פוליטי", היא אומרת, "ארגון הכנסיות העולמי הוא בעצם ארגון שלום גדול שבו אנו תמיד מתפללים שאלוהים יוביל אותנו לצדק ולשלום, שני מושגים שיש להם בהכרח השלכות פוליטיות. באתיופיה ואריתראה, למשל, בקרוב יהיו כעשרים מיליון רעבים בגלל בצורת הנובעת, בין השאר, משינויי האקלים ולכן אנו עובדים לא רק באמצעים של צדקה אלא גם מנסים להשפיע על דעת-קהל בנושאים כמו ההתמודדות עם שינוי האקלים שגם הוא נושא פוליטי. כאן בשוודיה יש לאנשים כסף, כוח ורצון לעבוד ולהשפיע במקומות שונים בעולם. הכנסייה תמיד הייתה כזו".
עיון ברשימת הפרויקטים הבינלאומיים שהכנסייה השוודית מעורבת בהם חושף למעלה מ-300 פרויקטים הפזורים בכל פינה בכדור-הארץ. ברוב המקרים משתפת הכנסייה השוודית פעולה עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, חלקם בעלי אופי דתי, אחרים פוליטיים יותר. זוהי לא פעילות צדקה מינורית אלא מפעל חובק עולם הממומן ע"י תרומות. יש שם פרויקט מלחמה באיידס בגבול סין-ווייטנאם, פרויקט למניעת אלימות במשפחה במולדובה, תרומה לתהליך השלום בקפריסין ופרויקטים של בטחון תזונתי, מניעת סחר בבני-אדם, טיפול פסיכולוגי לפליטים ושוויון מגדרי בפרו, אריתריאה, דרום-סודן והודו. הרשימה ארוכה מאוד וכוללת גם פרויקטים בעזה ובגדה-המערבית בשיתוף פעולה עם ארגונים מקומיים שונים.
גם במזה"ת, ע"פ ברונה, אי אפשר לעסוק בצדקה ללא הקשר פוליטי אך היא אינה מסכימה לקביעה שפעילות הכנסייה השוודית היא אנטי-ישראלית. "אין לנו מדיניות שאנו אוהבים פלסטינים ולא אוהבים ישראלים", היא אומרת, "אנחנו משתפים פעולה עם כולם, כשאנחנו בירושלים אנחנו עובדים עם ארגוני שלום ישראלים, נוצרים ומוסלמים ויש לנו מכון תאולוגי בירושלים שיש לו חובה ברורה לחזק דיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. עם זאת, ככנסייה אנחנו ביקורתיים כלפי הכיבוש בגדה-המערבית, כמו רבים אחרים, ואנחנו תומכים בבני-אדם כבושים ובאלו המגורשים כתוצאה ממדיניות הבנייה של ממשלת ישראל. גם זו שאלה של עניים ועשירים וגם היא פוליטית. מעבר לזה אנחנו גם תומכים במיעוט הנוצרי המצטמק באזור, אנחנו עורכים ביקורים אצל הקהילות הנוצריות, אנחנו תומכים בהן ומתפללים בעבורן".
חברי הקהילות הנוצריות שברונה מדברת עליהן הם קורבנות המלחמות בסוריה ועיראק שבחודשים האחרונים משפיעות על החברה השוודית מאוד בגלל עשרות האלפים שברחו מהמזה"ת, חצו את אירופה ברגל והגיעו לשוודיה כמבקשי מקלט. ב-2015 מספרם מוערך בכ-190,000. ע"פ ברונה יש לכנסייה השוודית תפקיד ברור בקבלתם ובקליטתם בשוודיה: "העבודה החברתית של הכנסייה תמיד הייתה חשובה", היא אומרת, "זה לא השתנה מאז ימי ישו ותלמידיו". ברונה מספרת שרבים מחברי הכנסיות שהיא עומדת בראשותן מתנדבים בסיוע לפליטים. היא רואה זאת כחובה נוצרית כמו גם החובה להיאבק בכל סוג של גזענות ושנאת זרים. "גזענות היא בעיה גדולה, צריך להתמודד איתה וזו גם דרך לדבר על ישו שחצה גבולות ומחיצות של דתות".
אחת הכנסיות העוסקות בסיוע לפליטים המגיעים בימים אלו לשוודיה היא כנסיית וונטור (Vantörs kyrka) הממוקמת בפרבר דרומי של סטוקהולם. שרה יעקובסון-גריפ מנהלת מטעם הכנסייה השוודית את האזור הכולל שישה רבעים עירוניים ובמקביל משמשת ככומר. כמו ברונה, גם היא מוצאת השראה מן המקורות כאשר היא מטפלת בסוגיית מבקשי המקלט המגיעים לשוודיה. "יש לנו תפקיד היסטורי עכשיו", היא אומרת, "הסיוע לפליטים הוא חשוב, זאת אבן-הפינה של פעילותינו. אין חשיבות למיהו האדם שמסייעים לו, אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, אלו האורחים שלנו והפעילות הזו היא אור בעולם בזמנים חשוכים. לנביא אברהם נאמר "לך לך", הוא נדרש לצאת אל הלא נודע והיה הראשון בתנועה שאנחנו, כבני האלוהים כולם, צריכים לדבוק בה. אי אפשר יותר לשבת בכיסא עם מסורות שחונקות אותנו. צריך לצאת למדבר והקריאה הזו, "לך לך", שהופנתה לאברהם, מופנית כעת אלינו".
למרות האידיאליזם של יעקובסון-גריפ היא מתארת את תפקידה בכנסייה כשילוב של עבודה רוחנית עם תפקיד של מנכ"לית בחברה מסחרית. "יש לי 36 עובדים, 21,000 חברים משלמי מיסים בשתי כנסיות פעילות ואני מנהלת שלושה צוותי עבודה. אני עוסקת בתקציבים, במשכורות ובמו"מ עם איגודים מקצועיים אבל אני גם עושה פעילות חברתית, הטבלות, חתונות והלוויות". יעקובסון-גריפ מתארת את הקהילה שהיא עומדת ברשותה כקהילה מגוונת מאוד והיא רואה את עצמה כבעלת אחריות לא רק כלפי חברי הכנסייה הפעילים אלא כלפי תושבי האזור כולו. "זו המשמעות של הכנסייה השוודית ככנסייה עממית", היא אומרת ומסבירה שכבר משנות העשרים של המאה הקודמת בחרה הכנסייה ללכת בדרך של פתיחות ודמוקרטיה והיום רוב השוודים מביעים בה אמון ובטוחים בה גם אם הם לא חברים פעילים ואפילו אם הם לא נוצרים. כדוגמא מביאה יעקובסון-גריפ את מקום עבודתה הקודם, כנסייה ברובע בוטשירקה (Botkyrka) הידוע כאזור שיש בו אחוז מהגרים גבוה מאוד, שם הוקמה מועצה בין-דתית יחד עם הקהילה המוסלמית. "גם כאן אנחנו מתחילים מהלך דומה", היא מספרת, "אחד האתגרים הגדולים בזה הוא דווקא המתח בין נוצרים ומוסלמים המגיעים מהמזה"ת ומביאים לכאן את הרקע הקשה של העימות ביניהם. כשמשהו נורא קורה במזה"ת גם כאן נופלת אבן". בהקשר זה מעניין לעיין בעלון המקומי של הכנסייה של יעקובסון-גריפ, שבו היא מתארת במאמר הפתיחה את ישו כבנם של פליטים שנמלטו מגזרות המלך הורדוס ומשווה אותו ואת והוריו למבקשי-המקלט המגיעים לשוודיה כיום. מיד אח"כ מופיע ראיון עם אימאם שהיגר לשוודיה ב-1992 מבוסניה המדבר על חשיבות הקשר בין המוסדות הדתיים בשוודיה ועל סובלנות בין-דתית. "המפגש הבין-דתי גורם לנו להיות צנועים יותר ובעלי פחות דעות קדומות", טוענת יעקובסון-גריפ, "בזמנים קשים אלו אנו זקוקים ליותר צניעות כלפי בני-אדם וכלפי השקפות עולם שאנו חווים כזרות".
יעקובסון-גריפ טוענת שיש בכנסייה השוודית לא מעט חילוקי-דעות, מאבקים ומחלוקות. היא מודעת לכך שיש בקהילה שהיא מנהיגה גם אנשים המתנגדים לקבלת מבקשי המקלט וגם כאלו שמתנגדים לנשים המשמשות בכמורה. "כל צעד גדול נתקל בהתנגדות", היא אומרת, "אבל זו המשמעות של כנסייה עממית, חייבים לעשות את הדיונים האלו וזה בסדר אם יש דעות שונות". גישה זו מטילה אחריות גדולה על אנשי השטח של הכנסייה, הכמרים המקומיים, שתפקידם כולל גם את הצדדים התיאולוגיים של עבודת הכנסייה אבל גם את הצדדים החברתיים יותר. יעקובסון-גריפ הייתה בעברה מורה במכון להכשרת כמרים של הכנסייה השוודית והיא מתארת את התהליך כמוקפד ויסודי מאוד. "קודם כל יש ארבע שנים של לימודים באוניברסיטה במקצועות כמו תאולוגיה, אתיקה, הוראה ושפות (היא עצמה למדה עברית)", היא מתארת, "אחרי לימודי התואר יש עוד שנה של הכשרה במכון של הכנסייה המלווה במבחנים, בדיקה פסיכולוגית, מכתבי המלצה ותהליך בחירה אישי של הבישופ".
אחד המצטרפים הצעירים לשורות הכמורה השוודית הוא הכומר קארל הנריק סוואנל שעובד בכנסיית מריה מגדלנה בליבו של האי הטרנדי והבוהמייני ביותר בסטוקהולם, סודרמלם (Södermalm). כמו כמרים אחרים גם הוא מקיים מיסות, חתונות, הטבלות והלוויות אבל חלק גדול מעבודתו הוא קיום מפגשים אישיים עם חברי הקהילה שלו הבאים אליו כשהם זקוקים לתמיכה, עזרה מעשית או הכוונה רוחנית. "מגיעים אלי אנשים מכל הגילאים", אומר סוואנל, "אני נפגש עם תלמידי בתי-ספר ומדבר איתם על אמונה ומוסר, אני עובד עם חולי-נפש ויחד עם חבריי בשלושת הכנסיות האחרות באי, אני גם מדבר עם אנשים בבית-קפה פתוח שאנו אחראים עליו, אליו מגיעים בין השאר חסרי-בית, מובטלים ומהגרים". סוואנל מתאר את המפגשים האלו כמפגשים אותנטיים שאין להם אופי מקצועי אלא אופי חברי. "אנשים זקוקים לעזרה לנפש, לחבר ולמישהו שיקשיב להם", הוא אומר.
דומה שסוונאל, למרות גילו הצעיר, מראהו האופנתי והאופי החילוני של המקום בו הכנסייה שלו נמצאת, מונע מאמונה דתית עמוקה. "התפקיד שלנו הוא לדבר על אלוהים שאוהב את העולם יציר כפיו", הוא אומר, "וכך, כל מי שמגיע לכנסייה שלנו יכול להשתמש בה כדי להפוך לאנושי יותר וללמוד כיצד לחיות נכון יותר את כל האספקטים של החיים – הצער, הכאב, האושר והאובדן". סוונאל מתאר את הכנסייה כמקום שבו אפשר למצוא שקט. "יש בעולם שלנו הרבה רעש", הוא אומר, "לכנסייה אפשר להגיע ולמצוא שקט שבו ניתן למצוא את הקול הפנימי שמוביל לאמנציפציה אישית".
בעולם הנוצרי וגם מחוצה לו מעוררת הכנסייה השוודית לא מעט התנגדות. יש הטוענים שהיא ליברלית מדי, שהיא כופרת בעיקר או שמדיניות החוץ שלה צבועה בצבעים של שמאל קיצוני וסוציאליזם. עם זאת, גם מתנגדיה מכירים בכך שתוך כדי תהליך ההתחדשות המתמיד שלה, מצליחה הכנסייה השוודית להיות רלוונטית וחיונית באחת החברות החילוניות ביותר בעולם. הסוד שלה הוא באחריות החברתית שלה וביכולתה לספק קהילתיות, נחמה ותחושה של משמעות ויציבות בעולם שכל אלו חסרים בו מאוד. אבל חשוב מכך, בניגוד לממסדים דתיים אחרים, היא מצליחה לעשות זאת בלי להזדקק לכפייה, לפסילת הזולת ולשנאת האחר. במבט מרחוק דומה שהכנסייה השוודית רחוקה שנות אור ממסדים דתיים במזה"ת, אבל במבט היסטורי מעניין לציין שהאיש העומד במרכז האמונה שלה לא היה איש-דת נוצרי מיערות העד המושלגים של סקנדינביה, אלא דווקא יהודי צעיר שהסתובב לפני בערך אלפיים שנה בגליל, במדבר יהודה ובירושלים.
דיויד סטברו 