קטגוריה: מסעות אחרים

בשבוע הבא יחול יום-הולדתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. אורוול, שנפטר לפני יותר משישים שנה, ראה את העוול, הרצח והשעבוד שאפיינו את חציה הראשון של המאה הקודמת והוא החליט לספר לעולם את האמת. בכתביו הוא מצייר בכנות ובאומץ תמונה חדה וברורה וזורק אותה לקוראיו בפרצוף. שאף אחד לא יוכל להגיד שהוא לא ידע.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

זהו מסע שמתחיל בלונדון, אך לא בלונדון הססגונית של האוטובוסים האדומים, הפאבים העליזים והמוזיאונים. זוהי לונדון של "בתים מרקיבים מן המאה ה-19, קורות עץ סומכות את צידיהם, חלונותיהם מטולאים בקרטון וגגותיהם בברזל גלי" ("1984", תרגום: ג.אריוך, עם-עובד, 1995). זוהי עיר מסויטת, אכזרית ודכאנית, פרי דמיונו של הסופר ג'ורג' אורוול. המסע מתחיל בין ניידות של משטרת-המחשבות המרחרחות בחלונות לבין גדרות מטות לנפול, בין הפצצות הממלאות את העיר בעיי חורבות לפירמידות ענק של מיניסטריונים ממשלתיים. הכל תחת דיוקנו של המנהיג הכל יכול – האח הגדול. לונדון של יצירת המופת "1984" היא שום מקום וכל מקום. מצד אחד, עולם של פנטזיה פוליטית. מצד שני, עולם שבחלקו הפך למציאות במקומות שונים על פני הגלובוס במאה העשרים.

כעת, 62 שנה לאחר יציאתו לאור של 1984, אני יוצא למסע בעקבות חייו ויצירתו של ג'ורג' אורוול, אולי הסופר הפוליטי החשוב ביותר של המאה העשרים. הספר 1984, או בשמו המקורי "האדם האחרון באירופה", הוא בעיני רבים פסגת יצירתו של אורוול, אבל זהו סוף הסיפור שלו. הוא כתב אותו בערוב ימיו, רחוק מהעיר הגדולה, בחווה מבודדת ביורה, אי הררי ושומם במערב סקוטלנד. הוא השלים אותו כשהוא חולה בשחפת ונכנס ויוצא תכופות ממרפאות ובתי-חולים. אבל סיפורו של אורוול מתחיל במרחק אלפי קילומטרים משם, בקצה השני של האימפריה הבריטית עוד שהיא הייתה בשיא כוחה.

אורוול נולד כאריק ארתור בלייר ב-1903 בעיירה מוטיהרי שבהודו בזמן שזאת נשלטה ע"י הבריטים. אביו היה פקיד במחלקת האופיום של הממשל הבריטי, אמו, שהייתה צעירה בהרבה מהאב, נולדה בבורמה (מיאנמר של היום), גם היא מושבה בריטית. ב-1904 האם, איידה, לקחה את אריק הצעיר ואת אחותו הגדולה להתחנך באנגליה. הם חיו בעיירה האנלי וחייהם היו נוחים יחסית, כיאה לחיי המעמד הבינוני האנגלי. לאחר הכנה בפנימייה פרטית, התקבל אריק ללימודים באיטון, הפנימייה היוקרתית ביותר לנערים באנגליה. באיטון הוא עסק בקריאה, כתיבה ובילויים יותר מאשר בלימודים והישגיו לא היו מזהירים. עם סיום לימודיו הוא התקבל לשרת במשטרה האימפריאלית בבורמה וכך הפך מי שהיה לימים למבקר חריף של הקולוניאליזם האירופי, לחייל של הכיבוש הבריטי בדרום-מזרח אסיה.

חמש שנים בבורמה שכנעו את אורוול שכל צורה של שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים היא פסולה. הוא חזר לאנגליה ושכר חדר קטן בשכונת נוטינג-היל שבמערב לונדון.

כאן, ברחוב פורטבלו, מתחיל המסע שלי בעקבותיו. היום האזור הוא אופנתי וקוסמופוליטי מאוד, משכן למוקדים של תרבות אלטרנטיבית, חנויות ספרים, פאבים ומסעדות. שוק מפורסם המציע בגדי יד-שנייה ועתיקות מושך לכאן עשרות אלפי תיירים ומקומיים מדי שבוע והרחוב הפך למוכר בשנים האחרונות הודות לקרנבל השנתי הנערך בו ולאומנים המפורסמים שיצרו בהשראתו שירים, ספרים וסרטים. כשג'ורג' אורוול חי כאן הוא היה עדיין אלמוני. כ"חייל משוחרר" בעל ניצוצות של תודעה פוליטית ושאיפות אומנותיות הוא החליט לחקור את חייהם של המעמדות הנמוכים ולכתוב עליהם. הוא התחפש לעני, ניסה להסתיר את המבטא שלו ויצא למסעות ברבעים העניים של העיר שם הוא נפגש עם פועלים, קבצנים, זונות והומלסים. ביום גשום ואפור אני מוצא את הבית הדו-קומתי הכחלחל אליו שב אורוול ממסעותיו ובו ישב בחדרו הלא מחומם לאור נרות ורשם את חוויותיו. מתחת לשלט העגול המציין את חשיבות המקום, ליד גינה קטנטנה, במקום בו חי אורוול לפני יותר משמונים שנה אני נזכר למה הוא חשוב לי כל כך.

ילידי המאה העשרים שהספיקו לחזות בחלק מאירועיה, חיים לעיתים בתחושה שהם עדים לאירועים שבעתיד ייחשבו לכאלו שקבעו את גורל המין האנושי. כמו כל בני דורי, גם אני זוכר במעומעם את המלחמה הקרה ואת פירוקו של הגוש הסובייטי, אני זוכר את האפרטהייד ומעשי הטבח של רואנדה, דרפור וקוסובו, את הרעב באפריקה, את המלחמות בעיראק ובאפגניסטן וכמובן את 9/11. אני זוכר גם את תחילת עידן המחשב האישי, האינטרנט והטלפון הנייד ואת הסכמי השלום עם מצריים וירדן, האינתיפאדות והמלחמות בלבנון. ואולי חשוב מכל, את רצח יצחק רבין. בעין הסערות ההיסטוריות, תמיד הרגשתי שיש צורך לעצור לרגע ולקבל פרספקטיבה רחבה, להיעזר במבט מעמיק וחד שבורר את העיקר מהטפל וחושף את השקרים והאשליות של תקשורת ההמונים ובעלי האינטרסים. משהו שהוא לא עיתון אבל גם לא ספר פילוסופיה. ואורוול היה בדיוק כזה, הוא ליווה אותי תמיד כשהעולם מסביב בער.

ייחודה של יצירתו של אורוול היא לא בעלילות שהוא רקם או בדמויות שהוא יצר. כל מה שאורוול כתב, רומנים, סיפורים ומאמרים נוצר כדי לחשוף ולהילחם ברעות החולות של תקופתו. בכתיבתו, הוא מאיר בפנס פינות נידחות של דיכוי והשפלה וחושף את האמת מאחורי האירועים. כבר בראשית יצירתו, בלונדון, אורוול היה מן אומר אמת כפייתי שכזה, אחד מאלו שפשוט לא מסוגלים לשתף פעולה עם שקר ואחיזת עיניים. זה כמעט כאילו הוא לא היה מסוגל פיזית לשתוק. ליד הדלת האדומה של בית מס' 22 ברח' פורטבלו אני מדמה לעצמי את האיש הגבוה, המגושם למראה, נכנס פנימה רוכן על השולחן ורושם את חוויותיו, ללא פוזות ובלי להסתיר שום דבר. "כשאני מתיישב לכתוב ספר", הוא כתב ב 1946, "אני לא אומר לעצמי "אני עומד ליצור יצירת אמנות". אני כותב אותו מכיוון שיש איזה שקר שאני רוצה לחשוף, איזו עובדה שאני רוצה להסב אליה את תשומת הלב והדאגה הראשונה שלי היא לזכות לאוזן קשבת" ("מדוע אני כותב", מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). ואצלי אורוול מצא תמיד אוזן קשבת, גם אם לפעמים לא קל לקרוא את מה שהוא כתב. הכתיבה שלו אכזרית בכנותה, בין אם זה תיאור של הוצאה להורג בבורמה או סיפור על הטינופת והזוהמה של שכונת עוני אנגלית. הוא חריף וציני לעיתים, לא מוותר על הפרטים המזעזעים. הוא מצייר תמונה ברורה וזורק אותה בפרצוף. שאף אחד לא יוכל לומר 'לא ידעתי'.

בגיל 25, כמו סופרים רבים אחרים, עבר אורוול (עדיין בשמו המקורי, אריק בלייר) לפריז ותכנן לכתוב רומנים ומאמרים. לאחר שכספו נגנב הוא חווה חוויות קשות של עוני, מחסור וחולי. הוא חי שם תקופה של כשנה וחצי, כאשר בחלקה הוא עובד 13 שעות ביום כשוטף כלים במלון יוקרתי. רבים מהביוגרפים שלו טוענים שבפריז הוא ניסה לנקות את עצמו מתחושות העליונות של בן המעמד הבינוני האנגלי ומתחושות האשמה של השוטר האימפריאליסטי. ייתכן שהם צודקים אך התקופה בפריז הולידה גם את הניצנים הראשונים של יצירתו והיא מובילה אותי, בעקבותיו של אורוול, לעלות על מעבורת ולעזוב את אנגליה. היעד הבא הוא פריז והמעבורת החוצה את תעלת למנש משאירה מאחוריה את הצוקים הלבנים של דובר, שער הכניסה והיציאה של הארץ אותה אורוול ראה תמיד כארצו לטוב ולרע.

בפריז אני מוצא את הרחוב בו השתכן אורוול. זהו רח' Rue du Pot De Fer שבגדה השמאלית של הסיין. המקום לא רחוק ממוסדות פריזאיים ידועים כמו הפנתיאון והסורבון והטיול בסביבתו מוביל אל גני לוקסמבורג והשדרות האופנתיות של הרובע הלטיני. כיום זהו רחוב צר ונעים למדי, מלא בבתי-קפה ומקושט בתריסי עץ ועציצים בחלונות. בימיו של אורוול הוא לא היה פסטוראלי כל כך. "היה זה רחוב צר מאוד", הוא כותב, "מעין נקיק של בתים גבוהים, מוכי צרעת, הנוטים זה כלפי זה בתנוחות משונות, כאילו קפאו כולם בשעת התמוטטותם" ("דפוק וזרוק בפאריז ולונדון", ג'ורג' אורוול, תרגום: דורון לבנה, כנרת, 1984).

אורוול מתאר רחוב מלא בביסטרואים זולים ובתי-מלון דחוסים עד אפס מקום. "במוצאי שבתות", הוא מספר, "כשליש מאוכלוסיית הגברים של הרובע הייתה שתויה". המלון עצמו היה "כלוב ארנבות צפוף, חשוך ומט לנפול, בן חמש קומות, המחולק במחיצות עץ לארבעים חדרים… הקירות היו דקים כקיסמים, וכדי להסתיר את הסדקים, כוסו הם בשכבה על גבי שכבה של טפטי נייר וורודים, שהתרופפו מאחיזתם ואכסנו פשפשים לאין ספור".

המלון איננו קיים היום אך לעומתו את בית-המלון בו עבד אורוול כשוטף כלים קשה לפספס. זהו ככל הנראה ה-Lotti Hotel שב-Rue Castiglione, מלון יוקרה בלב פאריז, לא רחוק מגני טילרי, השנז-א-ליזה והלובר. בין חנויות התכשיטים, יצירות האומנות והנברשות המוזהבות אפשר להיזכר בתיאוריו של אורוול מן הקרביים של המלון אותו הוא מכנה המלון X. היה זה "מבנה כביר מימדים, גרנדיוזי, בעל חזית קלאסית, ובצידו האחד מבוא קטן ואפל, כמו חור עכברים, ששימש ככניסת שירות". אורוול מתאר איך  לצד החזות המפוארת והאורחים המהודרים, שוררת טינופת מבהילה. "עד לשעות הערב לא היה זמן לנקות את הרצפה, ואנו החלקנו עליה בעיסה של מי סבון, עלי חסה, ניירות קרועים ואוכל גרוס. תריסר מלצרים שפשטו את מעיליהם וחשפו את בתי שחיים המיוזעים, ישבו ליד השולחן, ערבבו סלטים ותחבו את אגודליהם לקנקני השמנת. בחדר עמד ריח מעורב, דוחה של אוכל וזיעה". וזה לא הכל. כמו בענייני החברה, גם בעניינים גסטרונומיים, אורוול מתעקש לחשוף את האמת המרה שמאחורי הארוחה. הוא כותב על הזוהמה מעוררת הגועל, על טבחים היורקים במרק, על הטינופת בקפיטריה ועל ארון הלחם שורץ המקקים.

אורוול חושף את הקורא גם לתנאי החיים של אלו העובדים במלון. הוא מספר על העייפות והרעב, על האדישות והשכרות ועל שאיפותיהם של העובדים המצטמצמות לארוחה ולמיטה. חייו של אורוול בלונדון ובפריז היו קשים אך הם הולידו, יחד עם חוויותיו בבורמה, את כתביו הראשונים שפורסמו כמאמרים בעיתונות האנגלית והצרפתית. אורוול עזב את פריז בסוף 1929 ועם חזרתו לאנגליה ולבית הוריו בסאוות'וולד יצא לאור גם הרומן הראשון שלו, "דפוק וזרוק בפריז ולונדון". בהזדמנות זו הוא גם שינה את שמו. מתוך פחד מביקורות רעות וחשש לבייש את הוריו או אולי מתוך רצון בזהות חדשה, בן כמעט 30, נולד אריק בלייר מחדש כג'ורג' אורוול.

הרומן הראשון פתח תקופה פורה מאוד מבחינה יצירתית. אורוול עבד בהוראה ובמקביל המשיך לפרסם מאמרים בעיתונות האנגלית. "ימים בורמזיים" העוסק בשלטון האנגלי בבורמה, יצא לאור ב-1934, שנה אח"כ הגיע תורו של "בתו של כומר" ו ב-1936 פורסם "שאו את נס האספידיסטרה", סיפור חצי אוטוביוגרפי על משורר המחליט לוותר על כסף וכבוד למען יצירתו. המסע בעקבותיו של אורוול מחזיר אותי ללונדון, אך הפעם לצפון העיר, להמפסטד. האזור היוקרתי המהווה בית לעשירי העיר היה בימיו של אורוול ועודנו עדיין בית לסופרים, מוסיקאים ואינטלקטואלים רבים. יש בו פארק ענק, נופים ירוקים ואווירה כפרית יותר מרוב חלקי העיר. בהמפסטד עבד אורוול בחנות ספרים וזוהי התקופה שבה פגש את איילין אושונסי, סטודנטית לפסיכולוגיה ומשוררת, איתה התחתן ב-1936. איילין השפיע לא רק על חייו, אלא גם על יצירתו. שיר שכתבה כשנה לפני שהם נפגשו, למשל, נקרא: "סוף המאה, 1984".

השנים הבאות שלחו את אורוול לשני מסעות משמעותיים. הראשון היה מסע לצפון אנגליה בה הוא התחקה אחרי חיי הפועלים במקומות כמו וויגן, מנצ'סטר ושפילד. במרכזי תעשייה אפופי עשן ומוכי אבטלה הוא ירד למכרות, השתתף באסיפות פועלים והתארח בבתי התושבים. המסע הזה סוכם בספר "הדרך לרציף וויגן" הכולל לא רק את העובדות שאורוול אסף אלא גם מתקפה על הדוגמאטיות, התימהוניות והצביעות של חלק מהשמאל הבריטי. אורוול, שדעותיו העצמאיות וכנותו הרוחנית הרחיקה אותו מגורמים רבים בשמאל, החל להגדיר את עצמו כסוציאליסט, וכמו סוציאליסטים אנגלים רבים, הוא התעניין לא רק בענייני פנים. זו הייתה תקופה של משבר כלכלי והתחזקות הפאשיזם בכל אירופה, אך השמאל הבריטי היה מוטרד במיוחד מההתפתחויות בספרד, שם התחולל מאבק עקוב מדם בין הממשלה המרכז-שמאלית ותומכיה לבין גורמים שמרניים מהצבא ומהימין בהנהגתו של הגנרל פרנקו. תמיכת ברה"מ ברפובליקנים ותמיכת איטליה וגרמניה בפרנקו נתנו לקונפליקט משמעות בינלאומית. בעקבות המאורעות הדרמאתיים, אורוול נסע לספרד כדי לסקר את המלחמה אך מהר מאוד מצא את עצמו נלחם בה. כך הופכת ברצלונה לתחנה הבאה במסע שלי.

כשאורוול הגיע לברצלונה הוא מצא בה עיר שונה לגמרי מזו שאני מוצא. למעשה, בברצלונה של תחילת 1937 היה משהו שלא חזר על עצמו פעמים רבות בהיסטוריה. זו הייתה עיר שעברה מהפכה שסחפה את ההמונים והטעינה את הרחובות באווירה חד-פעמית. שלא תהיה טעות, גם היום ברצלונה היא עיר מרגשת ומסעירה. היא צבעונית ומלאה בארכיטקטורה ייחודית, יש בה אומנות, חוף-ים, אתרים היסטוריים ושווקים עמוסי ריחות וטעמים נפלאים. אבל אורוול מצא בה ריגושים אחרים. "זאת הייתה הפעם הראשונה בה הייתי בעיר שבה מעמד הפועלים הוא השולט", הוא כתב ב "הומאז' לקטלוניה", "באופן מעשי, כל הבניינים, בכל הגדלים, נתפסו ע"י הפועלים וקושטו בדגלים אדומים או בדגלים האדומים-שחורים של האנרכיסטים" (Homage to Catalonia, George Orwell, Martin Secker & Warburg, 1938). אורוול כותב על בתי עסק שהולאמו, על תעסוקה מלאה וכנסיות שהוחרבו. במורד שדרת הראמבלס, בה אני מוצא היום עדרים של תיירים, מיצגי רחוב ודוכני מזון, אורוול שמע שירי מהפכה בוקעים מרמקולים גדולים ומצא אווירה של ספונטאניות וסולידאריות מהפכנית.  

אורוול הצטרף ל POUM, אחת התנועות המהפכניות שתמכו בממשלה, ויצא לחזית כדי להילחם בפאשיסטים. יחידתו הוצבה בחזית אראגון, לא רחוק מסרגוסה. הוא נלחם בקור, ברעב ובשעמום יותר מאשר הוא נלחם באויב, אך בכל זאת הוא השתתף במספר קרבות ואפילו נפצע כשנורה בגרונו ע"י צלף. חלקו בלחימה הפעילה הסתיים עם פציעתו, אך האירועים העצובים הבאים היו במידה רבה אלו שעיצבו את תמונת העולם הקודרת של ספריו הבאים. בשדרות הראמבלס מס' 138 אני מוצא את המלון בו הוא השתכן עם חזרתו לברצלונה אחרי השהות בחזית. מהמרפסות העגולות של מלון קונטיננטל המשקיפות על השדרה הרחבה, אורוול בוודאי יכול היה לראות את החלומות האוטופיים של ברצלונה החופשית מתנפצים אחד לאחד כאשר החלה לחימה בין הפלגים השונים של הרפובליקנים. קומוניסטים נלחמו באנרכיסטים, תומכי סטלין נלחמו במתנגדיו, אלפי לוחמים בעלי כוונות טובות היו לפיונים בידי המעצמות והמפלגות הגדולות ונלחמו אחד בשני במקום בפאשיזם, האויב המשותף. מאחורי הפלאזה קטלוניה עדיין עומדים כמה בניינים עם חורי קליעים מאותה תקופה וברמבלאס 128 אני מוצא את מפקדת ה POUM, תנועתו של אורוול. על הבניין האפור מוצב לוח זיכרון למייסד התנועה, אדרס נין שנחטף, עונה ונרצח כנראה ע"י גורמים מקורבים לברה"מ. גם אורוול ואשתו איילין, שהצטרפה אליו בינתיים, הפכו למטרה אך למרבה המזל הם הצליחו להימלט מספרד בעור שיניהם. את השנתיים הבאות בילה אורוול באנגליה ובמרוקו, אליה נסע כדי להחלים ממחלת השחפת.

כאן, רגע לפני המאורע החשוב ביותר של תקופתו, מלה"ע השנייה, אולי המקום לציין שאורוול הוא בעבורי לא רק פרשן לענייני אקטואליה. הכתיבה שלו, למרות שהיא פוליטית, היא אישית לחלוטין וחייו היו כמו גזע עץ שהשנים והאקלים השאירו בו את חותמם. חוסר היכולת שלו להישאר אדיש למצוקה ולאי-צדק היא מעוררת השראה. כשהוא נלחם בספרד, לדוגמא, הוא היה אדם בן 34, נשוי ובעל קריירה, לא היפי צעיר ושוחר הרפתקאות. היום, מבוגר רק במעט מאורוול בימי ספרד, אני לא יכול שלא להתרשם. אבל זה לא רק זה. כששירתי בצבא, בלבנון, בעזה או בחברון, נזקקתי לאורוול. ידעתי הרי שמשהו רקוב בסיטואציות שנקלעתי אליהן אבל לא הייתי זקוק להטפות מוסר של כאלה שלא העבירו אפילו יום אחד במדים ולא הבינו את המורכבות הפוליטית של העולם המודרני. אורוול סיפק לי ניתוח מדויק בדבר הגורמים העומדים בבסיסם של כל מלחמה ומעשה כיבוש. אורוול המשיך להיות רלוונטי גם בהמשך – כשהייתי שכיר, הוא עזר לי לפענח את הדינאמיקה של חיי העבודה. כשעסקתי בפוליטיקה, הוא היה שם כדי להצביע על השקרים שלה, כשעסקתי בחינוך, הוא היה שם כדי להזכיר שתמיד יש סיכוי להביא לשינוי. ויותר מכל הוא איתי כשאני כותב. אורוול אמר שבימים של הונאה כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני. לא צריך הרבה יותר מהמשפט הזה כדי להבין את כוחה של המילה הכתובה.

ומילותיו ותובנותיו של אורוול עצמו הן רלוונטיות תמיד. "כל אחד מאמין במעשי הזוועה של האויב ולא מאמין באלו של הצד שלו" הוא כותב ב"מבט אחורה על מלחמת ספרד" ומספר על "ספסרי הזוועות" מימין ומשמאל המשתמשים בזוועות למטרות פוליטיות אבל אדישים לסבל כשהוא פוגע בצד השני של הגבול (מתוך "מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים", תרגום: יועד וינטר-שגב, דביר, 2005). נשמע מוכר? רלוונטית לא פחות היא ההבנה שדעת הקהל היא חלק מכל מערכה ושזו נתונה למניפולציות ולניצול ציני. "התנודות המדהימות בדעת הקהל", הוא כותב, "הרגשות שאפשר לפתוח ולסגור כמו ברז, הם תוצאה מההיפנוזה של העיתונים והרדיו". אורוול הסביר טוב יותר מכל אחד אחר מהי מכבסת מילים ומהי מהפכה נבגדת. הוא חשף זוועות כמו המוות העלוב של העניים בבתי-החולים של פריז או טבח האזרחים בספרד, אבל גם הרים את המסך מאחורי השקרים והאינטרסים הסמויים של האחראים לאותן זוועות, "גורפי הדיבידנדים" ו"בעלי הרכוש ושכיריהם מלקקי התחת". ולמרות זאת, הייאוש הוא ממנו והלאה. בסופו של דבר, הקרב לפי אורוול, כל קרב, הוא על זכותו של האדם לזכות במינימום של חיים אנושיים, במזון, בדיור, לבוש סביר וחופש מ"האימה הרודפת של אבטלה". המאבק הוא על הידיעה שלילדים של כל אדם יהיה סיכוי הוגן וששעות העבודה שלו ישאירו לו קצת אנרגיה בסוף היום. ויותר מכל, המאבק הוא נגד כל סוג של שיעבוד. "אני עצמי מאמין", הוא מסכם, "שהאדם הפשוט ינצח בקרב שלו במוקדם ובמאוחר".

במהלך מלה"ע השנייה אורוול היה חלק מהמאמץ המלחמתי כששירת בהגנה האזרחית ובשירות השידור הבריטי (ה-BBC). הוא גם הפך לכתב של האובסרבר באירופה לקראת סוף המלחמה. במהלך התקופה הוא המשיך לכתוב ויצר, בין השאר, את אחד הספרים החשובים של המאה, "חוות החיות", רומן אלגורי רב-עוצמה שבו הוא תוקף כסוציאל-דמוקרט את המהפכות שמסתיימות בטוטאליטריות ודיקטטורה. זו הייתה תקופה קשה בחייו האישיים. הוא ואיליין אימצו ילד ב-1944 אך איליין נפטרה במפתיע במהלך ניתוח שגרתי בזמן שאורוול שהה בגרמניה. את חמש השנים שנותרו לו הוא בילה בעיקר באי יורה, חולה ובודד, כשהוא כותב מאמרים ועובד על יצירתו האחרונה, "1984".

המסע בעקבות אורוול יכול להסתיים בחווה המבודדת בקצה הצפוני של האי הסקוטי השומם. סיום אחר יכול להיות בחלקת הקבר בה הוא נקבר לאחר שהשחפת הכריעה אותו, ליד המצבה הנושאת רק את שמו המקורי ושנות חייו, בכנסיית כל הקדושים ב-Sutton Courtenay. בן 46 היה במותו.

אבל מסע בעקבות אורוול ראוי שיסתיים דווקא מתחת לאף שלנו, אצל כל אחד מאיתנו בסלון, בשכונה, בעיר בה הוא חי. כש"האח הגדול", מושג שהמציא ג'ורג' אורוול, מופיע אצלנו על המרקעים 24 שעות ביממה, כשהאלימות עדיין משתוללת בכל פינות הגלובוס, כשעצם קיומה של האמת מוטל בספק וחוסר היכולת להבחין בין טוב לרע מובילה למעשי רצח ושיעבוד, דווקא הביקור בחצר הפרטית שלנו והשימוש בפנס האימתני של אורוול הוא ראוי יותר לסיום המסע.

חלקו האחרון של 1984 הוא אחד מפרקי הספרות המדכאים ביותר שנכתבו אי פעם. וויסטון, גיבור הספר, עובר סדרה של עינויים וחקירות בידי איש המפלגה השלטת, אובראיין המתאר בפניו את העתיד – עולם שבו המפלגה שלטת במחשבות בני האדם, לא רק במעשיהם, עולם שאפילו אירועי העבר ותפיסת המציאות עצמה נתונים לשרירות ליבו של השלטון. "צייר בנפשך מגף דורס פני אדם", אומר אובריאן, ומתאר עולם של פחד, נטול צחוק, אמנות ומדע, עולם שאפילו המין והאהבה ניטלו ממנו. "אם אתה אדם", הוא מטיח בפניו של ווינסטון המעונה והמושפל, "הרי אתה האדם האחרון".

יש שפירשו את חזונו של אורוול כביקורת על המשטרים הטוטאליטריים של ימיו בלבד. אלו נשמו לרווחה עם התמוטטות המשטר הנאצי ופירוק ברה"מ. אחרים, ואני ביניהם, רואים ב 1984 אזהרה רלוונטית תמיד. בני האדם, כך נדמה לי שאורוול טוען, אשמים בהפיכת החיים על פני האדמה הזאת לגיהינום. אך כל עוד רוח האדם קיימת יש סיכוי לתיקון. לקראת סוף המסע אני נזכר בשיר של לאה גולדברג בו היא מתארת, כמו אורוול, את האסון הפוקד את עולם האדם "ונדע כי אשמנו מאוד", היא כותבת, "כי היינו עדים למותו המכוער של עולם שאהבנו כל כך". אך השורה התחתונה היא לא ייאוש, היא היפוכה של גורלו של ווינסטון ב 1984. "כי עמדנו מנגד ביום ההפרד, נכנעים, חתומי שפתיים, ורצינו לשנוא, והלב – לא ציית, ויאהב, ויאהב שבעתיים".

 

 

 

 

לציון יום השנה למותו של אליעזר לודוויג זמנהוף (15 דצמבר 1859 – 14 אפריל 1917).

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il    

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א). כך ע"פ המקרא. צאצאיו של אדם הראשון, מספר לנו ספר בראשית, דיברו תחילה שפה אחת אבל כל זה השתנה כאשר הם החליטו לבנות להם עיר ומגדל שראשו בשמיים. אלוהים, שלא אהב את התכנית היומרנית, הגיב בנחישות. הוא בלל את שפתם והפיץ אותם ברחבי תבל. כך הפכו בני-האדם מיחידה חברתית ותרבותית אחת לערב-רב והמגדל בבבל, אשר קיבלה את שמה מבלילת השפות, היה למבשר המיתולוגי של הרב-תרבותיות מצד אחד ושל הפילוג והמדון מצד שני.

רבים רואים את הקונפליקט המתמיד בין בני-אדם מקבוצות אתניות שונות כגזרת גורל. רבים, אבל לא כולם. יש כאלו המאמינים שיש סיכוי ליהנות מהמגוון האנושי ללא העימות המתמיד, או ליתר דיוק ללא קשיי התקשורת וההיררכיה התרבותית המגבילים את השיח ושיג בין עמים ולאומים.

נאיבי? אולי. אבל אי אפשר שלא להעריך את האידיאליסטים העקשנים שנדבקים לאחד התחלואים האנושיים, ומתעקשים למצוא לו פתרון מעשי. כאלו הם האספרנטיסטים, דוברי ומקדמי האספרנטו, שפה מתוכננת שנולדה בסוף המאה ה-19 כדי להוות שפה שנייה לכל תושבי העולם. זוהי שפה בינלאומית שנועדה להתווסף, לא להחליף, את השפות הקיימות בעולם, ולשמש גשר בין תרבויות ועמים. היא קלה מאוד ללמידה, היא הגיונית וחשוב מכל – היא ניטראלית, כלומר היא איננה שייכת לשום מדינה או לאום ספציפיים והבוחרים להשתמש בה בוחרים ללכת אחד לקראת השני ולבטא כך את השוויוניות ושיתוף-הפעולה ביניהם.

תנועת שלום

הרבה דעות קדומות יש על האספרנטו. נהוג לחשוב שכמעט אין לה דוברים ובטח לא דוברים שזוהי שפת האם שלהם, אומרים שזוהי שפה מתה, שאין לה ספרות ושירה מקוריים, שהיא מוטה לכיוון תרבויות אירופאיות ושיש דברים שלא ניתן לבטא בה. אלו הן כאמור דעות קדומות וכולן, עד האחרונה שבהן, שגויות.

למעשה אספרנטו היא שפה חיה לגמרי. היא בת יותר ממאה שנה והיא מתפתחת כל הזמן. איש איננו יודע כמה דוברים יש לה אך מדובר ע"פ הערכות שונות בלפחות שני מיליון בני-אדם, שבעבור כמה אלפים מהם זוהי שפת-אם. זהו אולי אחוז זעום מתושבי העולם אך הם פזורים בכל פינות הגלובוס והם אקטיביים מאוד – הם מייצרים ספרות, כתבי-עת, מוסיקה ותיאטרון, יש להם ארגונים לאומיים ובינלאומיים והם נפגשים באינסוף כינוסים בכל רחבי העולם.

"זה לא סתם תחביב, זוהי דרך חיים", אומר בנגט גונאר, אספרנטיסט שוודי ששימש עד לא מזמן סגן יו"ר אגודת האספרנטו השוודית בה חברים לדבריו כ-400 מתוך אלפי דוברי האספרנטו במדינה, "אני מקיים קשר עם חברים בכל העולם, נוסע לוועידות בינלאומיות, מדבר, כותב וקורא באספרנטו". כדוגמא לדרך החשיבה של נאמני האספרנטו הוא שולף עותק של מונאטו (Moanto), מגזין חודשי באספרנטו שעוסק בין השאר בפוליטיקה, תרבות וכלכלה ומתפרסם כבר שלושים שנה בלמעלה משישים ארצות. "זוהי דוגמא טובה לרעיון שמאחורי האספרנטו", הוא מסביר, "המגזין נראה כמו ניוזוויק אבל יש לו אג'נדה בינלאומית אמיתית, ללא הטיה לאומית".

גונאר מכיר את האספרנטו מילדות אבל הוא למד אותה רק כאדם מבוגר. "כילד, האספרנטו הייתה השפה הסודית של ההורים שלי", הוא מספר, "כשהתפניתי סוף סוף ללמוד אותה בעצמי זה לקח לי בסה"כ כמה חודשים". למרות שקל לחשוב על האספרנטו כשעשוע לשעות הפנאי של פנסיונרים משועממים, יש לזכור שיש בה גם צד אידיאולוגי. גונאר מסביר: "זה לא מקרי שהיטלר וסטאלין נלחמו באספרנטו. האספרנטו היא אחרי הכל גם תנועת שלום".

ואכן, היטלר תיאר את האספרנטו כמזימה יהודית להשתלט על העולם וסטאלין ראה בה שפת מרגלים ואיום קוסמופוליטי. גם הצארים הרוסים, הלאומנים הצרפתים והשלטונות הרומנים בתקופת צ'אוצ'סקו, נלחמו באספרנטו. הממשלה היפנית בזמן מלה"ע השנייה רדפה את נאמני האספרנטו מכיוון שהם "כמו אבטיחים" – ירוקים מבחוץ (צבע דגל האספרנטו) ואדומים מבפנים (קומוניסטים).

כיום, אפילו ללא אויבים אכזריים כל כך, גונאר מכיר בחולשת התנועה. כעיתונאי ועורך לשעבר, הוא אדם שראה עולם ומכיר את דרכיו, הוא לא תמים. "אין לנו צבא ואין לנו כנסייה" הוא אומר ומעריך שאפילו יעדים צנועים כמו שכנוע האיחוד האירופי להשתמש באספרנטו כשפה רשמית הם כמעט בלתי אפשריים להשגה. למרות שבתקופות שונות האספרנטו זכתה למעט עידוד ממשלתי במדינות כמו סין והונגריה, אין אף מדינה בה האספרנטו משמשת כשפה רשמית.

אז בינתיים נותר לדוברי השפה ליהנות מהיתרונות הפחות פוליטיים שמעניקה השליטה בה. בין אלו אפשר למנות את הנסיעות ברחבי העולם שמקיימים דוברי אספרנטו רבים, כאשר נאמני השפה פותחים את בתיהם בפני עמיתיהם מארצות רחוקות. אחת המדינות בהם פגש גונאר שותפים לדרך שכאלה היא פולין, מדינה שהיא לא רק שכנה אירופית קרובה, אלא גם המקום בו הכל התחיל.

הכוכב הירוק

בית-העלמין היהודי העתיק בוורשה מכיל עשרות אלפי קברים שהם עדות לחיים היהודיים העשירים שהיו בה פעם, על אנשי הרוח שלה, רבניה ופרנסיה. הוא מכיל גם עדויות לחורבן הגדול של יהדות פולין כמו קבר האחים מתקופת הגטו והמצבות לזכר יאנוש קורצ'אק, לוחמי הבונד והילדים שנספו בשואה. קבר אחד מושך תשומת לב מיוחדת דווקא בגלל חזותו החיצונית החריגה. הוא ממוקם סמוך לרחבת הכניסה, ממש ליד קברו של אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו-וורשה. בניגוד לאפור השולט באזור, הקבר עשוי פסיפס אבנים צבעוניות ובמרכזו ניצב כוכב ירוק גדול שבמרכזו האות E. זהו קברו של הד"ר לודוויג זמנהוף והוא לא נראה כמו קבר יהודי רגיל. ואכן, זמנהוף לא היה יהודי רגיל.

אליעזר לודוויג זמנהוף היה רופא עיניים ובלשן חובב מהעיר ביאליסטוק שבצפון-מזרח פולין. כשהוא נולד, ב-1859, הייתה ביאליסטוק חלק מהאימפריה הרוסית והיא הייתה בית לבני לאומים רבים. מעבר ליהודים (שהיוו כמעט 70% מתושבי העיר) היו בה גם ליטאים, גרמנים ורוסים. היחסים בין הקבוצות האתניות השונות היו מתוחים וזמנהוף, שחשב כבר בגיל צעיר מאוד שחלק גדול מהסכסוכים נובעים מאי-הכרות וחוסר בתקשורת, ניסה כבר בעת לימודיו בגימנסיה ליצור שפה שבאמצעותה יוכלו כולם לתקשר.

בניגוד למה שבד"כ קורה לחלומות ילדות, תכניותיו של זמנהוף לא נעלמו עם התבגרותו. במקביל ללימודי הרפואה בוורשה ובמוסקבה ובעזרת ההכרות שלו עם רוסית, יידיש, עברית, גרמנית, פולנית, לטינית ויוונית, הוא המשיך לפתח שפה בינלאומית וב-1887 הוא פרסם את ספרו Lingvo internacia תחת שם-העט ד"ר אספרנטו, בתרגום חופשי – השפה הבינלאומית מאת הדוקטור המקווה. לימים הפך שם-העט לשמה של השפה. אבל הדוקטור לא רק קיווה, בשנים הבאות הוא תרגם יצירות מופת לאספרנטו, ניסה לייסד מסגרת דתית כלל-אנושית חדשה ופעל להפצת האספרנטו ולפיתוחה. התוצאות לא איחרו לבוא – השפה התפשטה ברחבי אירופה ובהדרגה הגיעה גם לאסיה ואמריקה, ב-1905 התקיימה וועידת האספרנטו הבינ"ל הראשונה וב-1908 נוסדה אגודת האספרנטו העולמית (UEA). זמנהוף נפטר ב-1917 ולמרות שמטרתו המקורית לא הושגה, הוא הונצח באינספור דרכים, יום מותו מצוין ע"י דוברי אספרנטו בכל העולם, קברו הוא מוקד עלייה לרגל ויש על שמו מאות רחובות, פארקים, גשרים ואפילו כוכב אחד.

"האספרנטו פתחה לי חלון לעולם", אומר בריאן קאנין שהאספרנטו מלווה את חייו כבר שישים שנה, "היא נותנת לי לשמור על הזהות הלשונית שלי אבל גם להיות אזרח העולם עם גישה ליותר תרבויות מאשר כל שפה אחרת הייתה מאפשרת לי". כמו האספרנטו, בריאן קאנין התחיל את דרכו באירופה אבל מסע חייו הוביל אותו לעולמות חדשים, מעבר לאוקיינוס. כיום הוא מתגורר בקנדה.

הקונספירציה של האנגלית

קאנין הוא יליד האי מאן שבין בריטניה לאירלנד אך הוא העביר את רוב חייו הבוגרים במוסדות אקדמיים שונים בארה"ב וקנדה כתלמיד ומורה לשפות ומרצה בכיר ללינגוויסטיקה. הוא למד אספרנטו כנער צעיר בחודשים מעטים באמצעות חוברת ומילון שרכש ושידורי רדיו בגלים קצרים משוויץ. "לא היה לי עם מי לדבר", הוא נזכר ומתלוצץ, "זה היה כפר-דייגים קטן באי קטן ואפילו החתול שלנו סירב לשתף פעולה".

העתיד היה מעט יותר מוצלח. כשעזב את האי מאן, קאנין החל לפגוש אספרנטיסטים נוספים ולהשתתף בוועידות בינלאומיות של דוברי השפה. הוא לימד אספרנטו בקנדה והיה פעיל באגודות המקומיות והלאומיות. את הסיבות להתעניינותו באספרנטו מבטא לדבריו היטב המניפסט של פראג. זהו מסמך שהתקבל בבירת צ'כיה ב-1996 ומתאר את מטרותיהם של רוב האספרנטיסטים. שבעת סעיפיו מדברים על הצורך בהפצתה של האספרנטו כשפה בינ"ל שנייה ומדגישים את התפקיד הדמוקרטי והחינוכי של האספרנטו כמו גם את התרומה שלה לשיתוף-פעולה, שיווין ושחרור אנושיים.

למרות האידיאליזם של המניפסט קאנין הוא אדם ריאליסטי למדי. הוא יודע שהאנגלית משמשת בפועל כשפה בינ"ל והוא מייחס את זה לאינטרסים כלכליים של המדינות דוברות האנגלית ותעשיית לימוד האנגלית. מתוך הכרות עם הסכסוכים בצפון-אירלנד וסומליה למשל, הוא גם מכיר בכך ששפה משותפת לא בהכרח פותרת סכסוכים. לא זה מה שמושך אותו לאספרנטו. קאנין הוא איש של שפות. הוא האחרון שירצה ששפה אוניברסאלית תחליף את העושר התרבותי של שפות העולם. "למעשה, זה מה שקורה עכשיו עם האנגלית", הוא מסביר, "מוסדות אקדמיים ופוליטיים באירופה מוותרים על השימוש בשפות מקומיות לטובת האנגלית, מעמדן של השפות הקלטיות והאינדיאניות נשחק והגוש המזרח-אירופי עובר ברצון מכפייה רוסית לכפייה אנגלית". "כנראה שמאוחר מדי לעצור את הרס התרבויות והשפות ע"י השתלטות האנגלית", הוא מסכם בצער, "אבל זאת עדיין מטרה ששווה להיאבק עבורה".

אין רוצחים סדרתיים באספרנטו

דבר אחד אי אפשר לקחת מהאספרנטו, היא באמת ובתמים שפה גלובלית. ריכוזים גדולים במיוחד של אספרנטיסטים יש בברזיל, בסין, ובמזרח-אירופה אבל באגודת האספרנטו העולמית יש חברים מכ-120 ארצות. אחת מהן היא אוסטרליה וקאם לי, מורה למדעים בהכשרתו בן 52 המתגורר באי טסמניה, הוא אחד הפעילים המרכזיים באגודת האספרנטו המקומית. הוא כותב במגזין באספרנטו, נפגש עם אספרנטיסטים נוספים פעם בשבוע ואפילו כותב יומן אישי באספרנטו. "האספרנטו מוסיפה מימד מעניין לחיים שלי ומאפשרת לי לפגוש אנשים עם ערכים דומים בכל העולם. זוהי קהילה גלובאלית בעלת מספר מרכיבים אידיאולוגיים דומים. טרם פגשתי למשל פסיכופט או רוצח סדרתי באספרנטו", הוא מתלוצץ, "אבל תמיד יש פעם ראשונה".

לי, שפגש לראשונה באספרנטו לגמרי במקרה בספרייה עירונית, רואה בה תחביב, אבל תחביב רציני. כמו עמיתיו האירופים והקנדים, גם הוא מודע לכך שהאספרנטו לא תהפוך לשפה שנייה משותפת לרוב תושבי העולם בעתיד הנראה לעיין. "כאן באוסטרליה מתעלמים בנימוס מאספרנטו" הוא אומר ומספר שבאוסטרליה, מדינה בת מעל 20 מיליון תושבים, יש להערכתו רק כמה מאות דוברי אספרנטו. אפילו חבריו ומכריו של לי רואים באספרנטו משהו דומה לאיסוף בולים, לא ניסיון לשנות את העולם. אבל למרות האפטיה בה נתקלת השפה, הוא איננו פסימי לגמרי. "האספרנטו קלה ללמידה ולתרגום והיא ניטראלית למדי. לאנגלית, לעומת זאת, יש יתרונות כלכליים ותמיכה כלכלית", הוא מסכם, "האספרנטו לא תהיה שפה אוניברסאלית שנייה בקרוב אבל בהחלט ייתכן שכן בעתיד הרחוק". האספרנטו אחרי הכל מחזיקה מעמד כבר יותר מ-120 שנה, היא מתפתחת, יש לה דור צעיר והאינטרנט הוסיף לה אינסוף אפשרויות חדשות. 

חזרה למגדל בבל

ב-1920 כתב פרנץ קפקא סיפור קצר בשם "סמל העיר" (במקור: Das Stadtwappen). זוהי מעין גרסה מודרנית לסיפור מגדל בבל המקראי. בניית המגדל שראשו בשמיים ננטשת אצל קפקא לא בגלל אלוהים אלא בגלל הבונים עצמם. בגרסה הקפקאית, הבונים הם מלכתחילה בני תרבויות שונות ולמרות שהם נערכים למפעל בצורה טובה, הם ממסמסים את הרעיון, עוטפים אותו בבירוקרטיה ומעבירים את הגשמתו מדור לדור. לבסוף הם עסוקים יותר בבניית העיר שסביב למגדל והקנאה, התחרות והאיבה בין הבנאים גורמים לדורות הבאים לוותר כליל על המפעל המשותף. העיר עומדת על תילה, מוכת שנאה ומאבקים, והחזון נגנז. "כל האגדות והשירים שנוצרו באותה עיר", מספר קפקא, "רוויי כיסופים הם ליום שבו, כדברי הנביא, ינפץ אגרוף-ענקים את העיר בחמש מהלומות רצופות. ומכאן האגרוף שבסמל העיר". בפסימיזם הקפקאי הקונפליקט בין בני-האדם הוא ללא מוצא והגאולה באה בדמות החורבן.

לעומת האגרוף בסיפור של קפקא הציע פעם אספרנטיסט סיני גאולה אחרת. גם היא מדומה ע"י כף יד, או שתי כפות ידיים ליתר דיוק. האספרנטו, הוא אמר, היא כמו לחיצת ידיים לשונית – שני בני-אדם מושיטים את ידיהם לחצי המרחק ביניהם ועושים מאמץ שווה כדי להבין אחד את השני. וזה בעצם כל העניין – האספרנטו היא כלי ממשי לקיום דו-קיום ושיווין, ממש כפי שזמנהוף עצמו תיאר את קונגרס האספרנטו הראשון לפני 105 שנה: "לא נפגשו כאן צרפתים עם אנגלים או רוסים עם פולנים", הוא אמר, "נפגשו כאן בני-אדם עם בני-אדם".

המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו של אלבר קאמי רושם עמוק. והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. מסע אישי בעקבות חייו ויצירתו של אלבר קאמי.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il  

"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע". נדמה לי שהייתי עדיין בתיכון כשפתחתי בפעם הראשונה ספר של אלבר קאמי והפתיחה המוחצת הזאת, של "הזר", תפסה אותי מיד. היה בספר הזה בדיוק מה שחיפשתי אז. הוא היה אמיתי והוא היה כנה עד כאב. גיבור הספר, מרסו, לא היה שותף לזיופים ולאשליות של התרבות האנושית והוא העביר בצורה מתומצתת ובגוף ראשון מסר חד וברור. בעולמו לא היו אלוהים או ערכים אוניברסאליים, לא הייתה אמת מעבר לזאת הנקלטת בחושים ולא הייתה וודאות מעבר לזו של המוות. חייו האבסורדים היו שגרה שברירית וחסרת משמעות.

לא אתיימר לדעת מה מעניין תלמידי תיכון אבל נדמה לי שלאנשים צעירים יש נטייה לחפש משמעות ותוכן לחייהם והם יורים לכל הכיוונים. חלקם מנסים אומנויות שונות, אחרים מתנסים בספורט, בבידור או במעורבות חברתית. אותי, בנוסף לעניינים ההורמונאליים הרגילים, עניינו שאלות מוסריות ופוליטיות. ב "הזר" ובספר השני של קאמי שנפל לידי, "המיתוס של סיזיפוס" מצאתי תשובות טובות. למדתי שבאמצעות תודעה מפוכחת וריאליסטית ניתן למצוא בחיים משמעות, אולי אפילו אושר. קאמי טוען שם שהאדם יכול לאמץ את הקיום האבסורדי, לעמת את שאיפתו למשמעות עם חוסר המשמעות של הקיום ולהגיע לפיוס עם המציאות. בכל מקרה, כתלמיד תיכון, זה נשמע לי טוב. מאוחר יותר שיניתי קצת את דעתי ומעניין לציין שכך עשה גם קאמי, אך עמדת הפתיחה הזאת הייתה נקודת המוצא למסעו הרעיוני של קאמי ולמסע שהחלטתי אני לערוך בעקבותיו, קרוב לעשרים שנה אחרי שקראתי לראשונה את "הזר".

לא נסעתי בעקבות קאמי רק בגלל זיכרונות ילדות והעובדה שתמיד אהבתי את יצירותיו. רציתי למצוא את המקור למילים שלו שבעיני היו תמיד מרגשות ומדויקות אך גם אקטואליות ורלוונטיות. אולי זה מפני שבניגוד לסופרים רבים, קאמי היה שקוע עמוק במאורעות תקופתו ובחיי זולתו. המאורעות הדרמטיים של המאה העשרים הותירו בחייו וביצירתו רושם עמוק, והוא, בתמורה, במעשיו וכתביו, הותיר במאה הטראגית הזו ובאלו שחיו בה, חותם ייחודי. כך, כשחייו הופכים למסע מקביל לתנועת ההיסטוריה ולפיתוליה, רעיונותיו השתנו והתפתחו. כשיצאתי לדרך נדמה היה לי שמסע בעקבותיו של קאמי יוכל לתרום משהו למסע חיי שלי. חשבתי שהחיפוש אחר סופר שמלווה אותי כבר שנים רבות יוכל להראות לי כיוונים חדשים, להעניק תובנות חשובות. וכך היה.

הרובע הלטיני

אלבר קאמי נולד בנובמבר 1913 במונדובי, אלג'יריה למשפחה ממוצא אירופי. בגיל שנה הוא נתקל חזיתית לראשונה בזוועותיה של המאה העשרים כשאביו נהרג במלה"ע הראשונה. יחד עם אמו ואחיו הוא עבר אז לבית סבתו בשכונה ענייה של העיר אלג'יר. למרות מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, הצליח קאמי לרכוש השכלה בעזרת מורים שטיפחו אותו והוא הפך במהלך שנות השלושים מילד חובב כדורגל ששיחק עם חבריו על חוף הים תחת השמש של צפון אפריקה, ליוצר, אינטלקטואל ואדם פוליטי. הוא הקים תיאטרון, הצטרף למפלגה הקומוניסטית וסולק ממנה, כתב בעיתונים, פרסם מסות וסיפורים קצרים וטייל באירופה. תוך כדי התמודדות עם מחלת השחפת שהתגלתה אצלו, הוא הספיק גם להתחתן ולהתגרש.

במרץ 1940 עבר קאמי לפריז ומסעי בעקבותיו החל כאן, בעיר האורות, בגדה השמאלית של הסיין. קאמי חי שנים רבות בין הביסטרואים, מוסדות ההשכלה הגבוהה, חנויות הספרים והגנים הציבוריים של שדרות סן-מישל, סן-ז'רמן ורספייל. כאן, ברובע הלטיני, בשדרות הרחבות ובסמטאות הצרות שביניהן, מצאתי את פריז שלו. את הוטל מדיסון איתרתי בשדרות סן ז'רמן. קאמי חי כאן במשך כמה חודשים ב 1940, במהלכם הוא עבד בעיתון פארי-סואר והשלים את "הזר". הוא לא אהב במיוחד את העיר. "העצים שחורים והשמים אפורים", הוא כתב ביומנו ותיאר את האווירה כ"מלנכוליות אלגנטית". כנראה שלא היה פשוט להיות זר בעיר הגדולה, כי כתייר, כמעט שבעים שנה אח"כ, לא מצאתי במדיסון מלנכוליות, רק בניין יפה, עטור מרפסות עדינות ופרחים אדומים במרכזו של רחוב מלא חיים. לא רחוק מן המלון, ברח' סבסטיאן-בוטין, ממוקם עדיין בניין ההוצאה-לאור "גלימאר", בה קאמי פרסם את יצירותיו ועבד כלקטור במשך שנים רבות. קאמי גם יצר קשרי חברות עם בני משפחת גלימאר, בעלי ההוצאה, בהם מישל, אחיינו של המייסד גאסטון גלימאר, שהפך לחבר קרוב.

בין המלון לבית ההוצאה-לאור, בשד' סן-ז'רמן 172, מצאתי את קפה דה-פלורה, שהיה בשנות הארבעים מקום מפגש מרכזי לאומנים ואינטלקטואלים פריזאים. היום מבקרים בו בעיקר תיירים אך הוא נראה בדיוק כמו בימים בהם אנשים כמו פאבלו פיקאסו וסימון דה-בובאר נהגו לשבת בו. בחוץ, עומדים שולחנות עגולים ופונים לרחוב. בפנים, מלצרים לבושים בשחור-לבן אלגנטי, מתרוצצים בין השולחנות. אדום וחום הם הצבעים הבולטים ויחד עם הבאר, הם מעניקים למקום ארשת רצינית ומכובדת. קאמי נהג להיפגש כאן עם ידידו הקרוב, ולימים אויבו המר, ז'אן-פול סארטר, שאפילו הכניס את בית-הקפה לכתביו. "בית-הקפה על אווירתו רווית העשן ורחשי קולותיו, על שאון תחתיות הספסלים המתנגשות והצעדים שממלאים אותו הוא הוויה במלואה", הוא כתב. היו אלו תחילת ימי הכיבוש הגרמני, קאמי חזר אז לפאריז לאחר שעזב אותה לזמן מה, ומצא בה אווירת מצור של פטרולים צבאיים, הפסקות חשמל והקצבות מזון, אבל גם חיי יצירה שנמשכו למרות נוכחותם של הנאצים. מחזות הועלו, בתי קולנוע פעלו וספרים המשיכו לצאת לאור.

הרובע השני

בקיץ 1943 קאמי עשה מעשה. כמו כל אדם שחי בתקופה של ליקוי מאורות אנושי, הוא נדרש לבחור האם ישתף פעולה עם הרוע, יתעלם ממנו או ילחם בו. קאמי מתאר את פריז של תקופה זאת כ"עיר שנשלל ממנה הכל, ללא אור וללא אש, מורעבת, אבל למרות זאת קומתה לא שחה". ההחלטה לא התקבלה בקלות וגם לא במהירות, כנראה בגלל ההתרחשויות הרבות בחייו של קאמי באותה תקופה. הוא נישא שוב (לפראנסין פואר, אשתו עד ליום מותו), ספריו הראשונים יצאו לאור, הוא ביקר באלג'יריה ועבר טיפולים לשחפת. אבל החשיפה למעשי הנאצים ולפועלה של ההתנגדות הצרפתית, הרזיסטאנס, הכריעו את הכף. בגיל 30 קאמי הצטרף למחתרת. מעונו בתקופה זאת היה סמוך למלון לה-לוטטיה, בניין גדול ואפור במרכז שד' רספיל. היום מונפים עליו דגלי צרפת ורק שלט קטן מספר לעוברים ושבים שכאן, לפני 65 שנה, הייתה מפקדה נאצית ובמקום שמונף היום הטריקולור הצרפתי הונפו צלבי-קרס. כך הפך קאמי, ממש מתחת לאפו של הגסטאפו, לעורך עיתון המחתרת "קומבה".

המערכת של קומבה הייתה בצד השני של הסיין, ברח' ראומור. הרחוב הרחב המשובץ בתים בני יותר ממאה שנה חוצה אזור מרכזי לתעשיית הטקסטיל ולעולם הפיננסי. היום ממוקמים בו משרדים ובתי-עסק מתחום האופנה. מעבר לפינה, ברח' סנט-דניס, נמצא אזור מפוקפק של מרכזי זנות וחנויות סקס בשכנות למגורים זולים של צעירים, מהגרים ועובדים זרים. המלונות הצנועים והמסעדות הזולות משכו גם אותי לקבוע את משכני באזור. מצויד בטקסטים של קאמי, במפות, תמונות וביוגרפיות, יצאתי לחפש את קו המחשבה שהוביל את קאמי מחיי הבוהמה של הגדה השמאלית לפעילות מחתרתית, כאן ברובע השני של פריז. קאמי הבין אולי, עם התפשטות הנאציזם באירופה, שלרעיונותיו הקדם מלחמתיים יש משמעויות קשות. אם אכן אין אלוהים ואין ערכים אוניברסאליים, מה ימנע רצח, טרור ושנאה? הוא כותב לחבר גרמני דמיוני ביולי 1944 "אתם שיערתם, כי בהיעדר מוסר אנושי או אלוהי, הערכים היחידים הם אלו השולטים בעולם בעלי החיים, דהיינו האלימות והעורמה. מכאן הסקתם שהאדם הוא אין ואפס ושניתן להמית את נשמתו". קאמי עובר מהפך, "אני לעומתכם, בחרתי בצדק", הוא כותב, "עדיין סבור אני שלעולם הזה אין משמעות עליונה. אבל ברי לי כי למשהו בעולם הזה יש משמעות, וזה האדם, משום שהוא הייצור היחיד התובע שתהיה לו משמעות". קאמי מורד באבסורד, בהפיכת האדם לאל, לטובת השאיפה לאושר, לצדק ולסולידאריות.

בביקור במטה ההיסטורי של "קומבה" נזכרתי עד כמה הפך קאמי רלוונטי בעבורי כשהתחלתי לעסוק בחינוך ובייחוד בהוראת נושא השואה. חיפשתי אז מקור ספרותי שיש בו, בנוסף לתיאורי הזוועה, גם קריאה למאבק ואמירה הומניסטית ברורה. את אלו מצאתי אצל קאמי שהבין בזמן המלחמה שמי שאיננו מתנגד, הוא שותף לרוע. האמת הזאת מלווה אותי מאז. לפעמים, כמקור כוח, לפעמים כביקורת עצמית. העיתון שקאמי ערך יצא כל כמה שבועות והגיע לתפוצה של כרבע מיליון. הוא היה כוח מניע לתנועת "קומבה" שעסקה בפעולות ריגול, פיגועים, מעשי חבלה, ואספקת מזון. קאמי, שאחז בעט ולא בנשק, תרם את החוסן הרוחני. למרות שהקשיים היו רחוקים מאלו של הלוחמים בגטאות וביערות של אירופה הכבושה, פעילי עיתונות המחתרת חיו בסכנה מתמדת. רבים נתפסו, התאבדו או נשלחו למחנות ריכוז. ב 1945 נגמרה המלחמה, ובעבור אלו ששרדו אותה החל עידן חדש.

ניו-יורק

חמש השנים שאחרי המלחמה היו לקאמי שנים עמוסות. תאומים נולדו לו ולפראנסין, הוא כתב פרוזה ועיתונות, ביקר באלג'יריה וניהל רומן עם שחקנית ממוצא ספרדי בשם מריה קזרס, רומן אחד מבין רבים. אלו השנים בהן הפך קאמי לסופר-סטאר. הוא היה למעין מורה-דרך אופנתי, הוא נראה כמו המפרי בוגרט ונהנה ממנעמי החיים. היה כנראה משהו בדמותו של לוחם המחתרת, המהגר האלג'יראי וההוגה המקורי שהיה לו פוטנציאל למשוך לא רק קהל צרפתי אלא גם קוראים בעולם כולו. כש"הזר" עמד לצאת לאור בפעם הראשונה באנגלית, מסעו של קאמי עבר את האוקיינוס והגיע לניו-יורק סיטי.

רחובותיה של ניו-יורק שונים מאוד מרחובותיה של פריז ובוודאי מאלו של אלג'יר. כל מי שמגיע אליהם בפעם הראשונה עומד נפעם מול הגודל והעוצמה. קאמי, שבילה כאן את האביב של 1946 בחסות הממשלה הצרפתית, הגיע באונייה מיבשת שהייתה עדיין בחורבות. הוא בוודאי היה בהלם. הוא התגורר במלון ברח' 17 ואח"כ בדירה בסנטרל-פארק ווסט. הוא עסק בעיקר בהרצאות ומפגשים ספרותיים. הוא לא התבייש גם לעשות קניות, לעלות במשקל ולטייל בעיר. הוא ביקר בצ'יינה-טאון ובהארלם, ראה את איטליה הקטנה, התרשם מגן החיות שבפארק והרחיק עד לקוני-איילנד ולהרים שמצפון לעיר. במיוחד הוא אהב את לילות השתייה והשכרות בשכונת הבאורי ואת השיחות עם חברים חדשים שהכיר. "אהבתי את ניו-יורק ואת העוצמה שלה המשאירה אותך לעיתים עם חוסר ביטחון ומיאוס", הוא כתב וסיכם: "לעיתים אדם זקוק לגלות".

בזמן הביקור בניו-יורק החזיק קאמי במטענו את כתב היד של ספרו הבא, "הדבר" שיפורסם ב 1947. הפעם, גיבוריו של קאמי אינם פאסיביים, הם נאבקים במגיפה שהשתלטה על העיר אוראן וקוטלת את תושביה. המחלה מסמלת את הטוטאליטריות ואי-הצדק שלא חלפו מהעולם למרות שמלה"ע באה אל סופה. נקודת המוצא של הספר היא שהאדם הוא יצור חברתי ושהאחר איננו הגיהינום, אלא זה התובע התקוממות נגד המצוקה. "אין לי נטייה לא להרואיזם ולא לקדושה", אומר דר' רייה, מגיבורי הספר, "מה שמעניין אותי הוא להיות אדם". דווקא בניו-יורק, הכרך הענק והמנוכר, הרהרתי, בעקבות קאמי, על מה שקושר בין בני האדם, על מחויבותם הבסיסית לחברה. קאמי הבין שחוסר האמונה והאבסורד הם מבוי סתום המובילים לחברה של רצח ואימה. הוא הבין, ואני בעקבותיו, שיש גם דרך אחרת. קאמי קרא לזה מרד. בשבילי, המרד לא היה קרבות מחתרת או הפגנות בסורבון, אלא פעילות חינוכית ומעורבות חברתית. קאמי תמיד היה מקור השראה לפעילות זו, כל עוד היא נמשכה.

סטוקהולם

שוודיה קפואה בתחילת דצמבר. בימים הכי קצרים בשנה היא עוטה לעיתים כיסוי לבן וחגיגי. לעיתים, עם זאת, היא אפורה וקודרת. זוהי תקופה חגיגית בצפון אירופה, קצת לפני חג-המולד והשנה החדשה. בסטוקהולם, דצמבר מקבל מימד חגיגי נוסף מכיוון שבעשירי בו מוענקים בה פרסי הנובל היוקרתיים. ב-1957 הגיע לכאן אלבר קאמי כדי לקבל את פרס הנובל לספרות. האולם בו נערך הנשף החגיגי לאחר חלוקת הפרסים לא השתנה בהרבה מאז. הוא נמצא בבניין העירייה, על גדות אגם מלארן. זהו בניין חום ומלבני, בצידו האחד מגדל גבוה, מעוטר בשלושה כתרי זהב, בירכתיו גן פסלים מהודר על שפת המים. כשאני מבקר במקום אני חושב על קאמי, זוכה מפתיע וצעיר יחסית, העומד על דוכן הנאומים, מעט נבוך ומדבר על משימת דורו: "עלינו למנוע מהעולם להשמיד את עצמו. אנו יורשי היסטוריה מושחתת של מהפכות נפל, טכנולוגיה שיצאה משליטה, אלים מתים, אידיאולוגיות שחוקות ואינטליגנציה שהפכה למשרתת של שנאה ודיכוי… הדור שלנו חייב, במרוץ מטורף נגד השעון, לכונן שלום ללא שיעבוד בין האומות, לייסד עבודה חדשה ותרבות מחודשת, לכונן מחדש את ארון-הברית".

וקאמי עסק בזה כל הזמן, הוא פעל נגד משטרו של פרנקו בספרד, נגד אימי המלחמה הקרה ועונש המוות. הוא הפגין, כתב מכתבים, חתם על עצומות והתבטא במגוון רחב מאוד של נושאים. אך הנושא הרגיש ביותר היה תמיד אלג'יריה. זו השיגה אותו גם בשוודיה הרחוקה. אלג'יריה הייתה אז עדיין קולוניה צרפתית וכשהחלו תביעות לעצמאות, קאמי תמך, בניגוד לעמדת השמאל, בפתרון של אוטונומיה או פדרציה ולא במדינה עצמאית. בזמן שארגון האף-אל-אן ביצע פיגועים באוכלוסייה אזרחית והצרפתים הגיבו בדיכוי צבאי, קאמי קרא להפסקת אש ולשחרור לאומנים ליברליים שהיו צפויים לעונש מוות. בינתיים בסטוקהולם, סטודנט מקומי ממוצא אלג'יראי תוקף את קאמי בזמן הרצאה באוניברסיטה. "לא עשית דבר למען אלג'יריה!" הוא זועק וקאמי המרוגז משיב שהוא תומך בפיתרון צודק של שתי אוכלוסיות החיות בשלום ושוויון. "תמיד גיניתי את הטרור שפועל בצורה עיוורת ואשר יכול להלום באמי או במשפחתי", הוא תקף, "אני מאמין בצדק, אך לפני הצדק אגן על אמי". העימות דעך מהר אך הוא היה רק קצה הקרחון.

בסטוקהולם, כמו בבירות אירופאיות רבות, אני מוצא עדיין את סוג השמאל שקאמי נתקל בו בשנות החמישים. אלו השמאלנים שמוציאים שם רע לשמאל, שתומכים בחמאס, מחרימים את ישראל וצווחים שארה"ב גרועה יותר מגרמניה הנאצית. הם מארגנים הפגנות עטורות כאפיות ותמונות של טרוצקי, הם מתנגדים לקידמה ולפשרה ותומכים במפלגות מוות למיניהן, בפונדמנטליסטים דתיים וארגוני טרור. קאמי, בשלב זה של חייו, מאבד את סטאטוס כוכב-הרוק שלו בגלל העימות עם האורתודוכסיה השמאלית של אירופה. ב-1951 יצא לאור "האדם המורד" שסיבך את קאמי עם השמאל הצרפתי בגלל התנגדותו למפלגה הקומוניסטית ולטרור הסטליניסטי. קאמי, שהעדיף אמירה הומניסטית טהורה, הותקף כפשרן ובוגד. התקפות אלו הובילו לשנים קשות של דיכאון, מחלות ובעיות משפחתיות. קשה מכל היה העימות עם שותפו בעבר ז'אן-פול סארטר שחשף פרצוף מכוער במיוחד, מנדה ומחרים.

המרד של "האדם המורד" הוא מרד חברתי באבסורד של הבריאה כולה, בו מסרב האדם לתנאי קיומו, מוותר על הצדק האלוהי שהכזיב ועושה את העבודה בעצמו. בניגוד לפוליטיקה המקדשת את כל האמצעים, המרד הוא היענות לנתבעות האחר אך גם הצבת גבול, הוא נובע מאהבת האדם כיצור אנושי, לא כיצור מופשט. דברים אלו היו מאוד לא אופנתיים בסטוקהולם ופריז של שנות החמישים. רבים מיריביו של קאמי היו מושקעים אז בפרויקטים פוליטיים שהובילו לשעבוד של מחנות ריכוז והוצאות להורג. פרס הנובל עורר גם הוא התקפות שהוקיעו את קאמי כמתמסד וריאקציונר. בשלב מסוים נמאס לקאמי מהמאבקים. בספטמבר 1958, הוא נכנס למכוניתו ונסע דרומה. הוא עבר בדרכו כפרים קטנים, כרמים, ושדות פתוחים, כשכבישיה של מרכז צרפת מובילים אותו לפרובאנס ולכיוון הים התיכון שחופיו היו, מאז ילדותו באלג'יריה, המפלט האמיתי שלו.

לורמרין

לורמרין היא עיר קטנה בדרום צרפת. היא יושבת בצל הרים ומוקפת בשדות וצמחיית פרא. היא בת כמה מאות שנים וחיים בה מעט יותר מאלף תושבים. יש בה כיכר נעימה עם כמה בתי קפה בצל העצים, יש בה בית עירייה, כנסייה ומבצר עתיק. קאמי רכש כאן בית ישן כמקום מפלט מהכרך הפריזאי, הגדול והעוין. כשהגעתי ללורמרין הבנתי מדוע בחר בה קאמי. היא יפיפייה, בתי האבן שלה מכוסים בצמחייה, הרחובות המתעקלים מלאים בקשתות, בחלונות מעוטרים ירוק ובשלווה יומיומית. כאן רוחו של קאמי כמו הסבירה לי את עצמה ונתנה לי עוד משהו. היא סיפקה השראה שכל אחד זקוק לה כשהוא נקלע לתקופה של גלות או בדידות. לא פשוט להפוך מקונסנזוס לשוליים וקאמי, שהיה גולה בנשמתו וזר ברוחו, לא וויתר על ייעודו ויצירתו, הוא כמו הסביר לי שהשינוי בתפאורה לא חייב לגרור שינוי בתוכן. להיפך, קאמי תכנן כבר מחזור יצירה חדש. לאחר השלילה של האבסורד והתגובה שבמרד, חדר ליצירתו נושא חדש – האהבה.

קצת לפני שזכה קאמי בנובל הוא פרסם את "הנפילה". זהו מונולוג של אדם אשר איננו נענה למחויבות אנושית בסיסית ולתביעת האחר. נפילתו של קלמאנס, גיבור הספר, היא נפילתו של העד השותק לנוכח הרוע, זה שנשמתו נהרסת לנוכח התבוננותו האדישה במצוקה. כעת ניגש קאמי לכתוב את המוצא לטרגדיה. לא תזה פילוסופית מורכבת אלא רומן אוטוביוגרפי על רקע הים התיכון, בו מנסה קאמי למצוא בחיים האמיתיים והחד-פעמיים אושר פשוט מתוך היחסים עם הזולת והעולם. כן, גם ע"פ קאמי, האהבה היא הפיתרון. אך זהו לא וויתור על אקטיביזם אלא שימת דגש על האמפתיה, על הפעולה הצנועה, האחראית והאמיצה כדרך חיים. והאויבים הם רבים – האשליות המטאפיזיות, הקונפורמיזם, שיגעונות הגדלות והאלימות. האדם, כיצירה חד-פעמית ומופלאה, הוא המרכז ושמירה על צלם האנוש היא המדד לפעולתו. לימים יקרא הספר "אדם הראשון".

 גלותו הכפרית של קאמי לא הייתה מושלמת, הוא המשיך לקיים קשרים עם העיר הגדולה, עם חבריו ונשותיו, הוא כתב ללא הפסק וחזר לעבודה בתיאטרון. הגלות, שהצליחה להוציא ממנו את הפסימיות והציניות של "הנפילה", גרמה לכך ששנות השישים, שהיו מעבר לפינה, נראו כתחילתה של תקופת יצירה והתחדשות. ביום השלישי של העשור החדש, יצא קאמי, יחד עם ידידו והמוציא-לאור שלו, מישל גלימאר, מלורמרין לפריז. זו הייתה אמורה להיות נסיעה ארוכה, מלווה בשיחה נעימה וארוחות טובות. ברכב היו גם בני משפחתו של מישל, ז'אנין ואן. קאמי נשא איתו את דפי כתב-היד הלא מושלם של "אדם הראשון" וגם כרטיס רכבת לפריז בו החליט קאמי, ברגע האחרון, לא להשתמש.

ווילבלווין

בצהרי יומה השני של הנסיעה, סטתה המכונית הנהוגה בידי מישל גלימאר מהכביש הישן בין סנס לפריז והתנגשה בעץ. מישל נפצע אנושות, שתי הנשים במושב האחורי לא נפגעו. אלבר קאמי נהרג במקום. גופתו הובאה כעבור זמן קצר לכפר הסמוך, ווילבלווין. בן 46 היה במותו. כך הסתיים מסעו של האדם שנהג לומר כי אין דבר שערורייתי יותר ממותו של ילד ואין דבר אבסורדי יותר ממוות בתאונת דרכים. מישל גלימאר נפטר כעבור ימים אחדים, סארטר פרסם הספד אמביוולנטי על קאמי בעיתונות הפריזאית ו"אדם הראשון", שדפיו חולצו מהבוץ בזירת התאונה, המתין בסבלנות עד ליציאתו לאור ב 1994. יותר משלושים שנה.

כשהגעתי לווילבלווין, מצאתי עיר קטנה ואפורה. אחרי שחלפתי על פני הכנסייה והאנדרטה לזכר חללי מלה"ע הראשונה, מצאתי את בניין העירייה, אליו פונתה גופתו של קאמי. הבניין איננו מרשים, חלונותיו גדולים, גגו מכוסה רעפים ודגלים של צרפת והאיחוד האירופי מונפים מעל הכניסה. מגרש החנייה היה ריק, גשם התחיל לרדת והמקום כולו שידר אווירה מזרח-אירופית משהו. על אי-תנועה מוזר ברחוב הנטוש שמול בניין העירייה מצאתי אנדרטה עליו הוטבע קלסתרונו של קאמי ומתחתיו ציטוט מ"המיתוס של סיזיפוס": "עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם".

קאמי לא נקבר ליד גדולי האומה, בפריז, אלא בלורמרין, מקום מפלטו. את מסעי בעקבותיו סיימתי גם אני שם. הלכתי במורד הרחוב שהיום נקרא על שמו של קאמי, בין הבתים הנמוכים והצבעוניים, עד שהגעתי לפאתי הכפר שם מצאתי בין עצי הזיתים והתאנים את בית-האבן בו הוא התגורר. מסע ההלוויה של קאמי החל כאן ואת הצעידה לבית העלמין עשיתי כשבליבי תיאור בית-העלמין ב"אדם הראשון". קאמי כותב על בני-האדם המנסים ללמוד לחיות בלי שורשים ובלי אמונה, שעומדים להיבלע סופית באלמוניותם והעקבות היחידים שהם השאירו על פני האדמה, לוחות האבן הלא קריאים בבתי-הקברות, עומדים להימחות. "כולם יחד חייבים ללמוד להיוולד למען האחרים", הוא מסכם, "למען הערב-רב הענקי של הכובשים המסולקים כעת, שקדמו להם בארץ הזאת ועכשיו עליהם להכיר באחוות המוצא והגורל הקושרת אותם עמם". שלט קטן הוביל אותי מהכביש הראשי אל שביל צדדי ומוצל שבסופו שער ברזל. כשפתחתי את השער נגלה לעיני בית עלמין קטן, ריק מאדם. את קברו של קאמי מצאתי מיד.

הצמחים כמעט מכסים את האבן המלבנית. אין פסלים, אין ציטוטים, רק שם ותאריך. "צל שחור, החזיר אותו אל נוף הקברים והשמים הסובב אותו", כך גיבורו של "אדם הראשון" המוצא את קבר אביו, "הגיעה השעה ללכת, לא היה לו מה לעשות פה עוד. אבל קשה היה לו להיפרד מן השם הזה, מן התאריכים האלה… נדמה לו שהוא עומד לנטוש אותו שוב". כך בדיוק הרגשתי גם אני מול קברו של קאמי. התעכבתי דקה נוספת ליד הקבר, רציתי לעשות עוד משהו לפני שאלך. את יצירתו של קאמי איש לא יוכל להמשיך, גם את חייו איש לא יוכל להשלים אבל משהו בכל זאת נשאר. נזכרתי בשיר ישן של לאה גולדברג ורשמתי כמה מילים ממנו על פתק. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע", כך אולי נכון לסיים את המסע, "ומותר, ומותר לאהוב". הנחתי את הפתק תחת אבן קטנה, סמוך לקבר, יצאתי החוצה וסגרתי את השער מאחורי.

תאהבו את זה לא, אנחנו חיים בתקופה האמריקאית. כמו שיוון הייתה מרכז העולם לפני 2,500 שנה, כך ארה"ב היא המוקד סביבו נעה האנושות בימינו. כך לפחות בינתיים. וושינגטון היא מרכז הכוח הפוליטי החשוב בעולם, ניו-יורק סיטי היא המרכז הפיננסי והתרבותי, האנגלית היא השפה של כולם והדולר, חלש ככל שיהיה, הוא המטבע של כולם. למרות משברי האנרגיה, הנדל"ן והאשראי, אנחנו חיים בתקופה האמריקאית, לפחות עד שהענקים מאסיה ייטלו את הבכורה או שהדוב הרוסי יאפיל על האימפריה הנסוגה. ואם ארה"ב היא מרכז העולם, בוסטון היא הרחם שהוליד אותה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

היא אחת הערים העתיקות בארה"ב. היא נוסדה ב-1630 וחיים בה כמעט 600,000 תושבים. היא בירתה של מדינת מסצ'וסטס והעיר החשובה ביותר בניו-אינגלנד. במשך מאות שנים היא התבססה כמרכז של פעילות כלכלית וכמקום מושבה של חלק נכבד מן העלית האקדמית והפוליטית האמריקאית. אבל חשיבותה של בוסטון היא מעבר לזה – אפשר לומר שכפי שהרצל ייסד בבאזל את המדינה היהודית, כך, במובנים מסוימים, נוסדה בבוסטון ארצות-הברית. ההיסטוריה העניקה לעיר מקום מרכזי בשרשרת האירועים שהפכה 13 קולוניות אנגליות ביבשת אמריקה הנידחת למדינה עצמאית שהפכה, עם השנים, למעצמה עולמית. כך, יכול טיול בבוסטון להפוך למסע בעקבות הולדתה של האימפריה.

רוב האתרים ההיסטוריים בבוסטון ממוקמים, לנוחיות המטיילים, במסלול הליכה עירוני מושקע ואינפורמטיבי הנקרא "דרך החירות" (THE FREEDOM TRAIL). אורכו הוא כארבעה קילומטרים ותחנותיו משובצות לאורך סימון אבנים אדומות (לעיתים פס בצבע אדום). התחנות כוללות כנסיות, בתי עלמין, מוזיאונים, פארקים, מבנים היסטוריים ואונייה אחת. הדרך, המספרת את סיפור המאבק לעצמאות של ארה"ב, הפכה בעבור אמריקאים ותיירים רבים לשילוב של יום טיול עם שיעור היסטוריה.

מי שמגיע היום לתחנה הראשונה של המסלול (BOSTON COMMON) מוצא שם את אחד הפארקים העירוניים הגדולים בארה"ב. הוא תחום ע"י הרחובות צ'ארלס, טרמונט וביקון(CHARLES, TREAMONT, BEACON) ובצידו השני עומד בית הנבחרים של מסצ'וסטס בעל כיפת הזהב (שהוא התחנה השנייה בדרך החירות). בגרסתו הנוכחית ניתן למצוא בפארק מדשאות, עצים, ספסלי ישיבה ומרכז מבקרים. למרות שמדי פעם נערכות שם הפגנות ואספות פוליטיות, האגם, המזרקה ושבילי ההליכה מקנים למקום אווירה של שלווה ירוקה בלב הכרך. זה לא היה המצב ב-1775, אז נערכו בפארק הכוחות הבריטים לפני היציאה לקרב נגד המורדים האמריקאיים. אבל הקרבות האלו הם כבר חלק מסוף הסיפור. את תחילתו יש לחפש במקום אחר.

בפינת הרחובות דבונשיר וסטייט (DEVONSHIRE AND STATE), במקום בו נמצאת התחנה התשיעית בדרך החירות, התחילה בבוקרו של החמישי במרץ 1770, תקרית לא פשוטה. היה זה סכסוך מקומי שהפך לקרב המונים. שורשיו היו נעוצים כבר שלוש שנים קודם לכן בהחלטת הבריטים להטיל מיסים על סחורות מיובאות לקולוניה האמריקאית כמו נייר, תה וזכוכית. מיסים אלו ואחרים עוררו התנגדות עזה דבר שהביא לנוכחות צבאית בריטית בבוסטון. המתח הגיע לשיאו באותו בוקר כשמריבה בין אזרח לחייל בריטי הידרדרה לקרב רחוב המוני של מקלות ואבנים. בסופו ירו החיילים כמה יריות לעבר ההמון הזועם וגרמו למותם של חמישה אזרחים. מכאן לא ניתן היה לעצור את הידרדרות היחסים בין האמריקאים לבריטים. מקום האירוע, שכונה לימים הטבח של בוסטון (THE BOSTON MASSACRE), מסומן במעגל אבנים אפורות על אי תנועה.

העצמאות האמריקאית בסוף המאה ה-18 הייתה שיא של תהליך מורכב שהתחיל עוד שנים רבות קודם לכן, לא תוצר של קרב רחוב שיצא משליטה. סבך של אינטרסים כלכליים ומדיניים גרם לעימות שהיה על פני השטח סכסוך סביב מיסים וחוקים מגבילים שהטילו הבריטים על נתיניהם בלי לאפשר להם ייצוג בפרלמנט בלונדון. למעשה היו כאן גם מאבקים נוספים – מאבק של הבריטים באימפריות הספרדיות והצרפתיות שגם להן היו קולוניות באמריקה, מאבק בתוך האצולה הבריטית עצמה ומאבק על תצורותיה של הכלכלה הגלובלית בעולם החדש. לתבשיל הזה נוספו שלל תיאוריות דתיות, כלכליות ופילוסופיות. כל אלו הביאו להתפרצות מלחמה שנמשכה יותר משבע שנים וגבתה עשרות אלפי קורבנות.

העיר הכי אירופאית באמריקה

למרות שבוסטון היא אחת הערים המרכזיות בארה"ב ולמרות חשיבותה הכלכלית והפוליטית היא קומפקטית למדי. רחובותיה מלאים אמנם בגורדי שחקים ובנייני משרדים מודרניים אך אלו משקיפים על פנסי רחוב דקורטיביים, פסלים עתיקים ודוכני שווקים. הטיול לאורך דרך החירות חושף בלב העיר כנסיות עתיקות, בתי עלמין ישנים ובתי אבן נמוכים שיחד עם הרחובות הנקיים והמטופחים מעניקים לכרך המודרני תחושה אירופית משהו, רחוק מהחספוס, הקשיחות ותחושת המרחבים האינסופיים שמאפיינת נופים אורבאניים רבים באמריקה. אחד מבתי האבן ההיסטוריים האלו הוא בית האסיפות הדרומי שהיה בזמנו הבניין הגדול בבוסטון (OLD SOUTH MEETING HOUSE). בבית האדמדם הזה, בעל הצריח הגבוה התכנסו ב-1773 אלפי אנשים כועסים מאוד. מבלי לדעת את זה הם עמדו לשנות את אמריקה לתמיד באירוע היסטורי רב משמעות אם גם בעל שם מטעה למדי.

כל העניין התחיל באסיפה נגד המיסוי על התה. המיסים שהוטלו כמה שנים קודם לכן נתקלו בהחרמת התה שסיפקה החברה הבריטית להודו המזרחית ובהברחת תה ממקורות אחרים. מעין חרם צרכנים פוליטי שהיה חלק ממאבק רחב יותר בין השיטה הכלכלית המרקנטיליסטית למגמות החדשות יותר בכלכלה העולמית. הנוכחים באסיפה, שהתכנסה ביום חורפי בדצמבר, התלוננו על תקנות חדשות שהעבירו הבריטים לטובת החברה הבריטית ונגד המבריחים האמריקאיים. הרוחות התלהטו כשהמדינאי ואיש הרוח סמואל אדאמס הכריז כי "הפגישה הזאת כבר לא תוכל להציל את המולדת". ההמון הזועם פרץ החוצה לעבר הנמל, השתלט על אוניות בריטיות שהביאו תה לבוסטון והשליך לים עשרות טונות של תה בשווי אלפי ליש"ט. האירוע זכה לימים לכינוי "מסיבת התה של בוסטון". התגובות בלונדון היו קשות, חוקים חדשים הועברו, אדאמס וכמה משותפיו הואשמו בבגידה ובתגובה היו גם כאלו מבין המתיישבים האמריקאים שנמנעו, גם אם לזמן קצר, משתיית תה. הם פשוט עברו לקפה.

אך שינויים בהרגלי השתייה של המתיישבים האמריקאיים לא היו ההשלכות המשמעותיות ביותר של מסיבת התה הבוסטונית. האירוע החל עימות שהוביל לאחת ההצהרות החשובות בהיסטוריה. לא רחוק מבית האסיפות הישן וממש ליד האתר בו נערך הטבח של בוסטון עומד , מעוטר בחלונות גדולים ומרפסת גדולה, בית הנבחרים הישן (OLD STATE HOUSE). מעל מרפסת זאת הוקראה לראשונה במסצ'וסטס הצהרת העצמאות האמריקאית ב-1776. היום יש במקום מוזיאון המוקדש להיסטוריה של בוסטון, לאישים ולאירועים שעיצבו את העיר ואת האומה האמריקאית. ההצהרה שאומצה ע"י הקונגרס האמריקאי ברביעי ביולי 1776 בעיצומה של המלחמה נגד הבריטים נחשבת עד היום לאחד המסמכים המכוננים של ארה"ב ושל העולם החופשי. "אנו סבורים שאמיתות אלו ברורות מאליהן", כתוב בה, "שהרי כל בני האדם נבראו שווים ובוראם העניק להן זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן – חיים, חירות וחתירה לאושר".

אך זכויות אלו לא הוענקו ללא מאבק. בוסטון הייתה עדה לכמה מהקרבות הקשים והמכריעים בתולדות הסכסוך שלימים כונה מלחמת העצמאות האמריקאית. הקרבות הראשונים של המלחמה, קרבות לקסינגטון וקונקורד (BATTLES OF LEXINGTON AND CONCORD), החלו כניסיון בריטי לפרק את המורדים המקומיים מנשקם ולעצור את מנהיגיהם. סיפור הקרב מתחיל בכנסייה הצפונית הישנה (OLD NORTH CHURCH), הכנסייה העתיקה בעיר ואתר התיירות הפופולארי ביותר שלה. היא אחת התחנות האחרונות בדרך החירות והמבקרים בה יכולים למצוא באולם התפילה הלבן שלה נברשות מפוארות ואורגן מרשים. מסביב לה אפשר לטייל בגנים המלאים צמחייה שאפיינה את המאה ה-18. ב-18 באפריל 1775, קצת אחרי עשר בלילה, הודלקו על ראש הצריח שלה שני פנסי נרות. פירוש האות היה כי הכוחות הבריטים מתארגנים למתקפה וחוצים את נהר הצ'ארלס בדרך לצ'רלסטון. דורות של ילדים אמריקאיים שיננו בשיעורי ההיסטוריה את המשפט "אחד אם דרך היבשה, שניים אם דרך הים", רוצה לומר אם יודלקו שני פנסים הבריטיים באים בדרך המים. היה זה פול ריברה, חרש כסף ופטריוט מקומי, שנתן את ההוראה לעשות שימוש מודיעיני בצריח המתנשא לגובה כשישים מ'. ריברה היה גם אחד הרוכבים שיצאו בחצות הליל להזהיר את כוחות המורדים בלקסינגטון מהכוחות הבריטים המתקרבים.

הקרבות עצמם הובילו למצור על בוסטון ולקרב גבעת הבונקר (BATTLE OF BUKER HILL), קרב שליטה על האזור הגבוה הסמוך לנמל. "אל תירו עד שאתם רואים להם את הלבן בעיניים", כך אמר וויליאם פרסקוט, מפקד כוחות המורדים ללוחמיו שהדפו שתי מתקפות והסבו לבריטים אבדות רבות. המורדים נסוגו אמנם אך שני הצדדים שילמו מחיר אבדות יקר ובסוף הקרב כבר היה ברור לכל שמעמדן של הקולוניות יוכרע בשדה הקרב. העימות הפך מסכסוך מקומי בין צבא כובש למיליציות מקומיות, למלחמה עקובה מדם שהייתה לחלק ממערכה בינלאומית על סדר עולמי חדש. לקסינגטון וקונקורד, הנמצאות מרחק נסיעה קצרה מבוסטון, מציעות פארקים היסטוריים, מוזיאונים, אנדרטאות וסיורים בעקבות הקרבות הדרמטיים במקומות שבהם נערכו.

שופינג, בייסבול וסדרות טלוויזיה

תחנה נוספת בדרך החירות היא פאניול-הול (FANEUIL HALL). הבית האדמדם עם המגדל הלבן שימש בעבר כשוק ומרכז לאסיפות, מה שהעניק לו את הכינויים "ערש החירות" ו"בית חופש הביטוי". גם בימים אלו מאכלס הבית שוק וכינוסים חשובים אך מטיילים רבים בוחרים לשלב כאן את הסיור ההיסטורי עם חווית שופינג אמריקאית. הם מוצאים בפאניול-הול וסביבתו חנויות של מותגים יוקרתיים, מסעדות, בארים ומופעי רחוב. המקום מציע גם סיורים מודרכים שמזכירים, בין השאר, שבימי המערכה על עצמאות ארה"ב לא כל המתיישבים המקומיים תמכו במורדים. רבים נחשדו בריגול לטובת הבריטים והאגדה מספרת שכשנדרש היה לבחון אם אדם הוא בוסטוני אמיתי או מרגל הוא נשאל מה מעטר את מרום המגדל של פאניול-הול. אדם שלא ידע שמדובר בשבשבת בצורת חגב הוכרז כמרגל ובוגד. כך או כך, סיפורה של מלחמת העצמאות האמריקאית איננו שלם ללא סיפורם של הפילוגים בתוך הציבור האמריקאי בין אם מדובר בעשרות אלפים שתמכו בבריטים ועזבו לקנדה או בסכסוכים שכבר אז החלו בין אנשי הצפון למתיישבי הדרום.

מטיילים ישראלים יתעניינו אולי בסיפורו של מתיישב אחד, חיים סולומון, סוחר יהודי ממוצא פולני, שהצטרף למהפכנים האמריקאיים, נשבה ע"י הבריטים, ברח מהשבי ועסק ללא לאות בניהולה הכלכלי של מלחמת העצמאות לה הקדיש גם את הונו הפרטי. יש האומרים שהכסף שהוא הלווה לממשל האמריקאי (בשווי של עשרות מיליוני דולרים של היום) לא הוחזר לו מעולם והוא מת חסר כל. ע"פ אלו, הוענק לו בכל זאת כבוד אחרון – כל המביט בשטר של דולר אחד יכול למצוא מעל ראש הנשר 13 כוכבים (המייצגים את 13 המושבות) כשהם מסודרים בצורת מגן-דוד. זאת לזכר היהודי שהיה ל"גזבר של המהפכה האמריקאית".

כשעוברים את נהר הצ'ארלס, בדרך לתחנה האחרונה של דרך החירות ומטפסים את 294 המדרגות למרום 70 המטר של האנדרטה לזכר קרב גבעת הבונקר, מקבלים את הפרספקטיבה הרחבה. מכאן בוסטון נחשפת עד קו האופק, הכבישים העמוסים, המפעלים, הנמל, המרכז המסחרי והפרברים. מלמעלה היא כבר לא נראית לא כל כך קומפקטית. ובוסטון היא אכן לא רק מלחמת אזרחים ומהפכה. היא גם הרד-סוקס, קבוצת הבייסבול המיתולוגית והמקוללת. היא הסלטיקס והפטריוטס, אלופות הכדורסל והפוטבול הוותיקות. היא מקום מוצאן של דמויות פוליטיות רבות עוצמה כמו בני משפחת קנדי, בנג'מין פרנקלין, ג'ון קרי ומייקל בומברג. בוסטון היא הבית של אינספור סדרות טלוויזיה (אלי מקביל, הפרקליטים וחופשי על הבר למשל) ושל משוררים ולהקות רוק אלטרנטיביות כמו הפיקסיז וג'ק קרואק. הקהילה האירית הגדולה מספקת פאבים מעולים והרוב הקתולי מספק כנסיות מרשימות ברחבי העיר. כמה מהאוניברסיטאות הטובות בעולם נמצאות בסביבתה ואיי הנמל, הפארקים העירוניים ונהר הצ'ארלס מספקים נופים טבעיים ומסלולי טיולים להנאת התיירים. כל אלו, יחד עם דרך החירות, הופכים את בוסטון לאחד מאתרי התיירות המעניינים בארה"ב.

"הפיאסטה היא מהפכה", כתב זוכה פרס הנובל המקסיקני, אוקטביו פז, על ההילולה המקסיקנית העממית. "בבלבול שהיא יוצרת מופר הסדר החברתי, ואיתו טובעים החוקים שמחזיקים אותו". כמו בתיאורו של פז, רחובותיה של מקסיקו-סיטי וההיסטוריה שלה, משלבים סדר ומהפכה, בדידות וחגיגה. היא מלהיבה ומלאת חיים, צבעונית ועמוסת טעמים וריחות מפתים. מצד שני, היא כרך ענקי, מלחיץ, מזוהם ופקוק. עיר מוקפת הרים שהיא ביתם של כמעט תשעה מיליון בני אדם. מסע בעקבות העיר ומהפכותיה.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

בהתרשמות ראשונה המקסיקנים הם מסבירי פנים ורגועים, מופנמים ומנומסים. לעיתים אפילו נראה כאילו הם סגורים לגמרי בתוך עצמם. "פניו של המקסיקני הם מסיכה", כתב פז ב"מבוך הבדידות" ותיאר את המקסיקני בעומק ובלי להזדקק לסטריאוטיפים, כאדם פגיע, חשדן ובודד. את הבדידות הקודרת מפיגות הפיאסטות התכופות שמגיחות מתוך השקט על שלל צבעיהן וקולותיהן העליזים. קישוטי הנייר הצבעוניים, צלילי הגיטרות, התחפושות והשכרות מפוצצים את הסדר החברתי לאלפי רסיסים אבל זו מהפכה מדומה והכל חוזר לסדרו מיד כשהחגיגה נגמרת.

פיאסטה ומהפכה מילאו תמיד מקום מרכזי בהיסטוריה של מקסיקו. במשך אלפי שנים היא הייתה מקום מושבן של תרבויות מפותחות אך הכיבוש הספרדי במאה ה-16 הפך את ארצם של האצטקים והמאיים לקולוניה שבירתה הוקמה על חורבות הבירה האצטקית הקדומה, טנוצ'טיטלאן. "ספרד החדשה" נוצלה כלכלית, הוצפה במהגרים מאירופה אך זכתה בסופו של דבר בעצמאות אחרי מלחמה ארוכה. זו הייתה מהפכת העצמאות המקסיקנית שהחלה ב-1810, כאשר הכריז הכומר מיגל הידלגו על עצמאות. זו לא הייתה רק מהפכה של עצמאות. הייתה כאן גם מלחמה מעמדית. הידלגו וממשיכו, חוזה מריה מורלוס, הביאו לביטול העבדות ופירקו את האחוזות הגדולות. הצבא, הכנסייה ובעלי הקרקעות תמכו בספרדים וניסו להיאחז בכוח במעמדם. הם הצליחו להדוף לזמן מה את המתקפה אך כוחות ליברלים גברו בסופו של דבר, יצרו חוקה וייסדו את האימפריה המקסיקנית העצמאית.

למרבה המזל, מקסיקו העתיקה לא נעלמה לגמרי. את שרידי הבירה שלה, שהייתה בזמנו אחת הערים הגדולות בעולם, אפשר עדיין לבקר ממש במרכז העיר. טנוצ'טיטלאן מוקמה על אי במרכז אגם טקסקוקו והייתה בית ל כ-200,000 תושבים. שרידי המקדש המרכזי שלה, הטמפלו מאיור, נחשפו בשנות השבעים והם מפארים את הקצה הצפון-מזרחי של הכיכר המרכזית של מקסיקו-סיטי המודרנית. במקום יש גם מוזיאון המציג את עושרה של התרבות האצטקית.

מהאגמים העתיקים, שמילאו את האגן המקסיקני ושיובשו ברובם, נותרו תעלות סוצ'ימילקו, שהן אתר מצוין להעביר בו אחר צהריים רגוע הרחק מההמולה האורבאנית. גונדולות צבעוניות, משייטות לאורך התעלות, עמוסות במשפחות של תיירים ומקומיים הנהנים מאוכל מקסיקני הנמכר מסירות חולפות וממוסיקה המנוגנת ע"י נגנים משייטים. האזור עצמו נראה ממש כפי שנראה האזור החקלאי של הבירה האצטקית כשהגיעו אליו חייליו של קורטז לפני כמעט 500 שנה.

אתר חובה נוסף נמצא כ 50 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר. הדרך חולפת על פני הרים וואדיות, שדות תירס וקקטוס, בתים צבעוניים ודרכי עפר המעוטרים בשיחים פורחים ועצי הדר. הרבה הליכה ולא מעט טיפוס מצפים למבקרים בשרידיה של העיר טאוטיהואקן אך המאמץ משתלם. העיר עצמה, ששימשה תרבויות רבות, נוסדה לפני יותר מאלפיים שנה והייתה אחד מהמרכזים העירוניים המפותחים בעולם העתיק. בין האטרקציות: הרחוב הראשי, שדרת המתים, פירמידת הירח המרשימה והקשה לטיפוס ופירמידת השמש, הפירמידה השלישית בגודלה בעולם המתנשאת לגובה 65 מ'. מעבר לפירמידות האימתניות, האתר מציע גם חורבות של מקדשים, בתי מגורים ואתרי פולחן. גם כאן ניתנים הסברים והמחשות במוזיאון מקומי.

שרידיה של מקסיקו העתיקה מספרים את סיפורן של ציביליזציות עתיקות שפינו מקום לעולם חדש של רובים, חיידקים ופלדה. העולם הזה נקלע אחרי העצמאות המקסיקנית לתקופה של שינויי משטרים ומאבקים פוליטיים. לאלו נוספו גם מלחמה עם ארה"ב, כיבוש צרפתי ומחלוקות פנימיות בין שמרנים לליברלים. סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים היו שנות שלטונו של פורפיריו דיאז. הן שילבו שגשוג כלכלי עם שחיתות שלטונית, דיכוי פוליטי ופערים חברתיים. כל אלו הולידו עוד מהפכה. מהפכה מספר שתיים.

שמחה וייאוש, יתמות ואושר

המהפכה המקסיקנית השנייה, לא הבולשוביקית או הסינית, הייתה המהפכה הגדולה הראשונה של המאה העשרים. היא החלה ב-1910 במטרה להפוך את מקסיקו למדינה מודרנית, עצמאית כלכלית ודמוקרטית. לא הייתה לה תכנית מדויקת והיה בה קצת מהכל, מאבק חי של רעיונות, גישות ואינטרסים. מנהיגיה היו דמויות עממיות מכל שכבות הציבור החל בבן האיכרים העני, פנצ'ו וילה, דרך אמיליו זפטה בעל המורשת האינדיאנית ועד לנשיא הנבחר פרנצ'סקו מאדרו. המקסיקנים פנו למורשת שלהם ולצרכיהם כדי להמציא את עצמם מחדש. "המהפכה, כמו הפיאסטה, הייתה פזרנית וקיצונית, פיצוץ של שמחה וייאוש, צעקה של יתמות ואושר, של התאבדות וחיים. הכל יחד", כתב אוקטביו פז, "המהפכה היא רכילות וירי, חגיגה ואהבה. אין לה הרבה רעיונות, יש לה מציאות". 

במרכזה של מקסיקו-סיטי עומדת כיכר שרואה את המציאות הזו כבר מאות שנים. אל-זוקלו (או כיכר החוקה בשמה הרשמי), היא הלב הפועם של המרכז ההיסטורי ואחת הכיכרות הגדולות בעולם. בצפונה עומדת הקתדרלה הקולוניאלית שנבנתה במאה ה-16, במזרחה ניצב הארמון הלאומי בו ניתן למצוא, בין השאר, ציורי קיר של דיאגו ריברה. בניין העירייה, בית המשפט העליון והשוק הם רק חלק משאר האטרקציות של האזור. כאן המהפכות והפיאסטות משתלבות פשוטו כמשמעו. זוהי כיכר ההפגנות, המצעדים והשביתות אך גם כיכר הפסטיבלים, המסיבות וההופעות. דגל לאום ענק עומד במרכזה וסביבתה גדושה בבתים צבעוניים ובבאסטות מאולתרות. הכל הולך – רקדנים אינדיאנים, פסלוני שלדים של חג המתים, גלויות ודגלים, כובעי סומבררו ודיוקני גיבורים מקומיים. בשולי הכיכר הרוכלים עורכים מתקפה על כל החושים. טאקוס ובוריטוס, אנצ'ילדות וקסדילות מוגשים עם סלסה, גווקאמולי, צ'ילי וליים. לקינוח מציע מטבח הרחוב המקסיקני מלונים, אננס, גויאבות, פאפיות וסברס.

רמזים למהפכת 1910 אפשר למצוא גם בכיכר גריבלדי, הנקראת ע"ש ג'וזפי גריבלדי, אחד מגיבוריה. זו מגלה שמקסיקו היא לא רק טעמים וריחות. היא גם קולות. להקות המריאצ'י, חבורות של מוסיקאים להשכרה, מנגנות כאן בעבור לקוחותיהם שירים לכבוד חתונות וימי הולדת, כמו גם שירים של סליחה וחיזור. הלהקות האלו, שמקורם במעמד הפועלים של אזור חליסקו, הפכו למקור גאווה לאומית ולסמל של המהפכה. הנגנים לבושים בחליפות שחורות מקושטות בכסף, רוזטות אדומות ומגפי בוקרים. באירועים מיוחדים הם חובשים גם כובעי סומבררו רחבים. החצוצרות והכינורות שלהם, הגיטרות, הוויואלות והגיטרונים מפיקים שירים אמיתיים, מלאים בכאב ובאושר של החיים. בשעות הלילה צעקות ה"סי סניור!" ממלאות את הכיכר כמו גם השיכורים וחסרי הבית. אלו השעות שריח הטקילה והקורונה ממלא האוויר.

בכפרים הקטנים מלוות לעיתים הופעות המריאצ'י ביריות ובקטטות. כאן, בעיר הגדולה, הפלאזה גריבלדי חושפת לעיתים עדויות עצובות של מה שהוביל למהפכות רבות באמריקה הלטינית. בשולי הכיכר, מתקבצים מקבצי נדבות קטועי גפיים ואמהות נושאות תינוקות רעבים בניסיון לעורר את רחמי התיירים. זונות וכלבים מוזנחים עומדים לצידי הכבישים. בארץ מוכת פערים, סמים והגירה בלתי חוקית לשכנה העשירה מצפון, עצוב לראות מעל כל אלו פוסטרים של פוליטיקאים חייכנים וסיסמאות שחוקות. יש במציאות המקסיקנית משהו מאוד אלים, קשוח ואכזרי אך התרבות שלה מעודדת גם התקוממויות תכופות נגדה. כך הפכה מקסיקו-סיטי לא רק למוקד למהפכות מקסיקניות אלא גם לכר פורה למהפכנים מבחוץ.

מהפכה תוצרת חוץ

ביום אחד בספטמבר 1954 הגיע למקסיקו-סיטי תייר ארגנטיני בן 26 אחרי טיול ארוך בדרום אמריקה. התכניות העתידיות שלו היו לא ברורות. הוא שקל להמשיך לטייל בארה"ב או לנסוע לאירופה או לסין. בסופו של דבר הוא החליט להתמקם בעיר וקיבל עבודה בבית חולים מקומי. הוא היה סטודנט לרפואה ושמו היה ארנסטו גווארה. "מקסיקו, ארץ השחיתות, מקבלת אותי באדישות של חיה גדולה", הוא כתב, "היא לא מלטפת אותי ולא מראה את שיניה". גווארה, בחור חולני ורגיש שנחשף לעוולותיה של דרום אמריקה, לענייה ולמצורעיה חיפש מהפכה.

בקיץ של 1956 מצא גווארה, שכונה צ'ה ע"י חברים קובנים שהתרועע איתם, את מה שהוא ביקש. אחרי שפיתח תודעה פוליטית ונחשף להתערבויותיה של ארה"ב בנעשה באמריקה הלטינית, הוא פגש שני אחים קובנים שהגיעו למקסיקו אחרי שהשתתפו בניסיון הפיכה כושל בקובה, ישבו בכלא ויצאו לגלות. האחים, פידל וראול קסטרו, הקימו מפקדה פוליטית ברח' קלה אמפרן והחלו להיערך למתקפה נוספת. בדירה זו פגש צ'ה בפעם הראשונה את פידל, מנהיג המהפכה, פגישה שנמשכה, כך אומרים, שמונה שעות והסתיימה בארבע בבוקר.

חבורת הקובנים הגולים ושותפם הארגנטיני ערכו מסעות ברחובותיה של מקסיקו-סיטי ובסביבתה, נושאים משאות כבדים ומתחמקים מהמשטרה המקסיקנית. הם שכרו חווה במחוז צ'לקו של העיר בה הם ערכו אימונים פיזיים ואימוני ירי, כמו גם הערכות אסטרטגית ודיונים אידיאולוגיים בהדרכתו של מהפכן מקסיקני וותיק, הקולונל אלברטו ביו. צ'ה הפך למנהיג, קיצוני ואגרסיבי התומך במאבק עולמי אלים והמעודד פולחן אישיות. קסטרו היה, ועודנו עד היום, מעשי ומקומי הרבה יותר, יסודי ומעמיק יותר. בנובמבר 1956 החבורה הפליגה מהחוף המזרחי של מקסיקו לקובה והחלה את מסעה לכיבוש השלטון באי. השאר זה כבר היסטוריה.

סיור לאורך שדרת לה-רפורמה, מצליח להבהיר מדוע העיר נקראת לעיתים "המנהטן של אמריקה הלטינית" אבל גם להזכיר את המהפכנים הקובנים שפעם שוטטו בה. בין האנדרטאות, גורדי השחקים והאחוזות הקולוניאליות, ניתן למצוא את הרחובות בהם פעלו פידל קסטרו וחבריו. אנדרטת העצמאות המפורסמת העומדת במרכז כיכר עמוסה, משקיפה על זונה-רוזה (האזור הוורוד). כאן נמצא הלב העסקי של מקסיקו-סיטי אך גם הלב התרבותי שלה הכולל מסעדות, בארים ובתי-קפה הפועלים כמעט ללא הפסקה. באחד מהם, בית הקפה לה-הוונה ברח' מורלוס, כך מספרות השמועות, קסטרו וחבריו נהגו לשבת תחת החלונות הענקיים ותכננו את הפלישה לקובה.

שיר של יופי וכאב

גווארה והאחים קסטרו לא היו המהפכנים היחידים שמצאו מקלט במקסיקו-סיטי. כמעט עשרים שנה לפני הגעתם לעיר, עשה זאת מהפכן אחר. קראו לו לייב דבידוביץ' ברונשטיין אך הוא ידוע יותר בשם ליאון טרוצקי. את רוחו אפשר למצוא ברחובותיה של קויואקן, שכונה שקטה ופסטוראלית בדרום העיר. כאן, הרחק מהפקקים, מהרעש ומההמולה של מרכז העיר, נוצרה לאורך השנים מעין מובלעת של אמנים ואנשי רוח. הבתים מטופחים, השדרות ירוקות וערוגות פרחים ומזרקות מקשטות את הכיכרות. 

טרוצקי הפך לדייר השכונה הרבה שנים לאחר שהיה שר החוץ הסובייטי ומפקד הצבא האדום. הוא נאלץ לעזוב את ברה"מ לאחר שהפסיד בקרב הירושה של לנין, הוגלה לקזחסטן וסולק מהמפלגה הקומוניסטית. הוא היה טיפוס שנוי במחלוקת שהצליח להיות דמות מרכזית בשני הפלגים של התנועה המהפכנית הרוסית, זה הבולשביקי וזה המנשביקי. הוא החליף נאמנויות לעיתים קרובות, בצעירותו הוא היה אויב מר של לנין ובבגרותו הסתבך עם סטלין. הגלות המקסיקנית שלו, שבאה אחרי שהות בטורקיה, צרפת ונורבגיה, הייתה בטוחה רק לזמן מוגבל. באוגוסט 1940, סוכן סובייטי צעיר שביקר אותו בביתו רצח אותו במכת גרזן בראש. כיום נמצא בבית מוזיאון המוקדש לזכרו ולמורשתו. מעבר לתערוכה האינפורמטיבית, מוצגים במקום חפציו, החל במשקפיו ועד לארון הספרים שלו, כולם שמורים למופת. חורים מקליעים שנורו לעברו בניסיון התנקשות כושל עדיין מעטרים את חומת הבית. טרוצקי עצמו קבור בחצר תחת סמל מגל ופטיש ודגל אדום.

לפני מותו נעזר טרוצקי בידידים מקומיים כדי להיקלט בעיר ולהקים בה בית. האומן דייגו ריברה, שהיה גם דמות מרכזית במפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, אירח אותו בביתו. כך עשתה גם אשתו של ריברה, הציירת פרידה קאלו, שגם ניהלה עם טרוצקי רומן. ביתה של קאלו, הקאסה אזול (הבית הכחול), הוא ללא ספק אחד האתרים היפים ביותר במקסיקו. הצבעים העזים, היופי והפשטות של העיצוב, הצמחייה, הקישוטים, הציורים והפסלים הופכים אותו לפנינה אסתטית יוצאת דופן. לקאלו, שנולדה וחיה בבית הזה, היו חיים קשים. היא סבלה מכאבים עזים במשך כל חייה כתוצאה מתאונת דרכים שעברה בצעירותה, למרות רצונה היא לא יכלה להפוך לאמא ונישואיה עם ריברה, שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה, היו סוערים מאוד. למרות כל זה, המורשת האומנותית שלה היא עצומה וציוריה הם שיר של יופי וכאב. הבית, המשמש היום כמוזיאון, מלא ביצירותיה, ביצירות הקשורות אליה ובחפצים שלה ושל משפחתה. הביקור במקום הוא חוויה מרשימה וכדאית.

קאלו וריברה, צ'ה גווארה ופידל קסטרו, ליאון טרוצקי ומיגל הידלגו מצאו כולם במקסיקו-סיטי בסיס למעשה מהפכני. בכיכר שלושת התרבויות, הכיכר המרכזית של אזור טלטלוקו, אפשר למצוא סיכום טראגי משהו למורשת הזאת. בעבר נערך כאן הקרב האחרון בין האצטקים לכובשיהם הספרדים. כ-40,000 גברים, נשים וילדים נשחטו כאן ביום אחד באוגוסט 1521, יום שהוליד למעשה את מקסיקו המודרנית על חורבות העולם העתיק. כמעט 450 שנה מאוחר יותר, כוחות משטרה וצבא הרגו ממש באותו מקום מאות מפגינים שהתקבצו כאן בדרישה לרפורמות דמוקרטיות, חופש אקדמי וצדק חברתי. הטבח האכזרי החל עם שקיעת השמש ונמשך כל הלילה. הכיכר, הכוללת שרידי פירמידה אצטקית עתיקה, כנסייה ספרדית קולוניאלית וגם בניינים מודרניים כמו בניין משרד החוץ לשעבר, מסמלת עד היום בעבור מקסיקנים רבים את ההיסטוריה האלימה של ארצם, את המורשת המהפכנית שלה וגם את התקווה לשינוי. "להיסטוריה יש מציאות אכזרית של סיוט", מסכם אוקטביו פז, "גדולתו של האדם היא ביצירתן של יצירות מופלאות מתוך הסיוט". זוהי מקסיקו-סיטי, יצירה אנושית שנולדה מתוך סיוטים רבים ומתוך שילוב מופלא של פיאסטה ומהפכה.

* הכתבה פורסמה ביוני 2008.

אמריקה היא הבטחה לכל מיני מסעות. שמורות הטבע שלה מבטיחות מסעות בעקבות נופים עוצרי נשימה, כבישיה הם תפאורה למסעות מוטוריים מאתגרים ודרכיה היו לא פעם בית לנדודים פנימיים של הנפש או למסעות בעקבות אמת וערכים. אבל יש אפשרות גם למסע אחר – מסע חברתי-פוליטי ברחבי המעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

וושינגטון היא המרכז הפוליטי של העולם המערבי ולכן כמעט חובה לפתוח בה כל מסע פוליטי אמריקאי. בירת ארה"ב מציעה סיורים מודרכים במוסדותיה הפורמאליים ומרכזי מבקרים מפותחים במסדרונות הכוח והעוצמה. ספריית הקונגרס למשל, היא הספרייה הגדולה בעולם, ניתן למצוא בה בנוסף לאוצרות הידע הנדירים שלה גם מסמכי מפתח כמו טיוטא מקורית של הכרזת העצמאות האמריקאית. בבניין בית המשפט העליון אפשר לקבל הסברים מקיפים על הפרדת הרשויות בארה"ב ומערכת המשפט האמריקאית. בנוסף לאתרים אלו ולאינסוף המוזיאונים שמציעה וושינגטון, מבקרים המחפשים אייקונים פוליטיים והיסטוריים יעמדו משתאים לנוכח האנדרטאות לזכר וושינגטון, לינקולן וחללי המלחמות, בנייני הבנק הפדראלי והאף.בי.איי וכמובן הבית הצבוע לבן בשדרות פנסילבניה 1600.

למרות שוושינגטון היא בחירה טובה לתחילת המסע, אם רוצים לגעת בנשמתה של הדמוקרטיה האמריקאית, בחיי גיבוריה ובמאבקים שלה, צריך לצאת לדרכים, אל הכבישים הצדדיים וחצרותיה האחוריות של אמריקה, הרחק מהקריה הזוהרת. ההחלטות מתקבלות אמנם במוקדי הכוח והמרכזים הפיננסיים של הערים הגדולות, אך חלק מרכזי מההיסטוריה האמריקאית נכתב בעיירות הקטנות ובערי השדה והשיח הפוליטי לא מוגבל לבתי המחוקקים והלשכות המפוארות. הוא נשמע ברמה גם בדיינרים, טריילרים ובתי-קפה במרחביה של ארץ החופשיים ובית האמיצים.

רב-החובל

חשובים ככל שיהיו חילוקי הדעות האקטואליים של הפוליטיקה האמריקאית, הם מחווירים לעומת אלו שעמדו בלב הדיון הציבורי האמריקאי לפני 147 שנה, והובילו יחד עם הוויכוחים הפוליטיים והאינטרסים הכלכליים למלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארה"ב, למהפכה אמריקאית שנייה. מאות אלפי אמריקאיים מצאו את מותם במלחמת אזרחים, שנסבה סביב מבנה המשק האמריקאי ומעמד העבדות. למרות ניסיון הפילוג של מדינות הדרום, עם שוך הקרבות נותרה אמריקה מאוחדת, ההגמוניה הפוליטית נפלה לידי תעשייני הצפון וחקלאי המערב והעבדות, שהייתה נפוצה בחוות הדרום, דעכה. תוצאה נוספת של המלחמה הייתה שנשיא אחד, אברהם לינקולן, זכה למעמד מיתולוגי.

לינקולן נולד בחווה נידחת בלב מדינה לא חשובה במיוחד. היום נחשבת קנטקי לאחת ממדינות הדרום, היא ממוצעת בגודלה ויש בה חקלאות ענפה ותעשיית מכוניות מפותחת. אחת מהאטרקציות המרכזיות שלה היא האתר הלאומי המשמר את מקום לידתו של בחיר בניה, הנשיא לינקולן. האתר ממוקם במחוז LaRue, שם היו ממוקמות שתי חוות בהן חיה משפחת לינקולן בשנות ילדותו של הנשיא לעתיד. האתר מכיל מבנה זיכרון ניאו-קלאסי מרשים, שחזור של צריף העץ בו נולד לינקולן ומרכז מבקרים בו ניתן למצוא מוצגים שונים מהתקופה וסרט קצר. לינקולן שחי בקנטקי רק שבע שנים, עבר לאינדיאנה, יצא בכוחות עצמו ממעגל הבורות והעוני ועשה קריירה צבאית משפטית ופוליטית באילינוי לפני שהוא הפך לנשיא ה-16 של ארה"ב והראשון מן המפלגה הרפובליקנית.

מלחמת האזרחים, שבצילה עמדה נשיאותו של לינקולן, נחשבת עד היום לאחד האירועים המכוננים של האומה האמריקאית ושרידיה מפוזרים עדיין ברחבי המדינה. ב Adams County שבפנסילבניה ממוקם הפארק הלאומי גטיסברג במקום בו נערך הקרב שהכריע את המלחמה לטובת הצפון. באתר בו נהרגו למעלה מ 50,000 חיילים, נערכים היום סיורים מודרכים מכל הסוגים ויש בו גם שחזורים ואירועים מיוחדים. מוזיאון, שנפתח במקום לפני מספר חודשים, מציג את אחד מאוספי מלחמת האזרחים הגדולים בעולם. אחד הנאומים החשובים בהיסטוריה האמריקאית נישא כאן חודשים ספורים אחרי הקרב המכריע כשלינקולן סיכם את משמעות המלחמה בפחות משלוש דקות. "לפני 87 שנים אבותינו הביאו לעולם, על יבשת זו, אומה חדשה שנולדה בחירות והוקדשה לרעיון שכל בני האדם נבראו שווים", הוא פתח. הוא סיים בכך שהמתים בגטיסברג יביאו לאומה "לידה מחדש של חירות, בה ממשל העם, בידי העם ולמען העם לא יסור מן הארץ". לינקולן נרצח ב-1865 ולא סיים את הקדנציה השנייה שלו כנשיא. המשורר וולט וויטמן תיאר אז את תחושותיהם של רבים כשכתב שיר המוכר לישראלים רבים בהקשר אחר. לינקולן המנהיג שנרצח ע"י בן עמו וארצו מתואר בו כרב-חובל השרוע, מת, על סיפון ספינתו.

הבטחה שלא קוימה

לינקולן היה הנשיא האמריקאי הראשון שנרצח אבל לא האחרון. אחריו נרצחו הנשיאים גרפילד ומקינלי, אך הרצח הפוליטי שהטביע את החותם העמוק ביותר על החברה האמריקאית היה זה של הנשיא ה-53, הצעיר ביותר שנבחר לתפקיד מעולם. ג'ון פיצג'רלד קנדי, סנטור מבטיח ממסצ'וסטס ובן למשפחת אצולה פוליטית וותיקה, נבחר לנשיאות באחת ממערכות הבחירות הצמודות בתולדות ארה"ב. שנותיו הקצרות כנשיא (1961-1963) היו סוערות ומלאות אירועים דרמטיים כמו משבר הטילים בקובה והמהומות הגזעיות במדינות הדרום. הוא ניסה עם זאת להילחם ככל יכולתו במה שהוא הגדיר בנאום ההכתרה שלו האויבים המשותפים של האנושות – טיראניות, עוני, מחלות ומלחמות.

מאמציו של קנדי הסתיימו ב-22 בנובמבר 1963 בעת ביקור בטקסס. הוא נורה ונהרג כשחלף במכונית פתוחה ב Dealy Plaza במערב דאון-טאון דאלאס, סמוך למחסן הספרים העירוני. האירועים שעקבו היו ועודם נושא לויכוחים וספקולציות. רבים טוענים כי הגרסה הרשמית לפיה קנדי נרצח ע"י מתנקש בודד בשם לי הרווי אוסוולד, איננה הגיונית. סימני השאלה הרבים סביב עובדות הרצח והעובדה כי לקנדי היו אויבים רבים, חלקם בתוך הממסד הפוליטי האמריקאי, מצביעים על הסבר מורכב יותר. אוסוולד עצמו נרצח יומיים אחרי הרצח ומעולם לא נשפט. אחיו של הנשיא, רוברט קנדי, נרצח גם הוא תוך כדי מסע בחירות ב-1968 והמשיך את שרשרת הטרגדיות והתעלומות המשפחתיות שנמשכה עוד שנים רבות.

גבעת הדשא המפורסמת ברח' אלם שבצילה התרחש הרצח ומחסן הספרים הישן מושכים עדיין תיירים רבים. בקומות השישית והשביעית של הבניין, נמצא מוזיאון מצוין המוקדש לחייו, מותו ומורשתו של קנדי כמו גם לבחינת האירועים שסביב הרצח. אלפי פריטים, ביניהם סרטים, מסמכים, תמונות ודגמים שופכים אור על הנושא והם עושים זאת בדיוק במקום ממנו נורו לכאורה היריות הקטלניות. זהו מקום טוב ללמוד על חייו ומורשתו של קנדי וגם לזכור את האדם שחייו ונשיאותו נותרו הבטחה שלא קוימה.

הפצצה

מורשתם של נשיאי ארה"ב השונים יכולה להיות בסיס למסע מרתק לא פחות ממסע בעקבות נופים או מסעות ספרותיים מיתולוגיים כמו אלו של סטיינבק, פירסינג וקרואק. אחד הראשונים ששילב מסע ברחבי היבשת עם פוליטיקה טובה היה הנשיא הארי טרומן שיצא ב-1948 למסע בחירות מרתק של עשרות אלפי קילומטרים על גבי רכבת. היה זה מסע של נאומים קצרים וקולעים שנישאו לרוב מעל גבי אחד הקרונות. היו שם בדיחות על חשבון יריביו הרפובליקניים, לחיצות ידיים ועסקאות פוליטיות. המסע חשף את טרומן למיליוני אמריקאים שהפכו אותו, באחד המהפכים הדרמטיים של הפוליטיקה האמריקאית, מאנדרדוג מוחלט לנשיא הבא של ארה"ב.

טרומן, שהפך לנשיא אחרי מותו של רוזוולט, נכנס להיסטוריה האמריקאית עוד לפני מסע הרכבות כשהפך למנהיג היחידי בעולם שהחליט להטיל פצצת אטום. את רוחן של הפצצות שהוטלו על יפן בסוף מלה"ע השנייה אפשר למצוא בעיר אחת בהרים המושלגים של צפון ניו-מקסיקו. העיר, לוס-אלמוס, הייתה חלק מ"פרויקט מנהטן", חדר הלידה של פצצת האטום ושל מאזן האימה של החצי השני של המאה העשרים. ב-1942 החליט הממשל האמריקאי לייצר נשק על בסיס ידע בדבר ביקוע של אטומים כבדים. האמריקאים, שידעו שהגרמנים כבר עובדים על פצצה כזאת, רצו לסיים את המלחמה במהירות ללא צורך בפלישה פיזית ליפן והפכו את העיירה בניו-מקסיקו לקהילה סודית של מדענים ואנשי מקצוע שניסו לחיות חיים נורמאליים במקום ובזמן שהם ייצרו את כלי הנשק הקטלני ביותר בתולדות האנושות.

אל לוס-אלמוס מטפסים בכביש המתפתל צפון-מערבית לסנטה-פה. היום היא שלווה ופסטוראלית אך ביולי 45, עת נערך הניסוי הראשון של הפצצה שנולדה בה רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של הפרויקט, ציטט את הבהגאוואדגיתה: "אילו קרעו אלף שמשות בקרינתן את השמיים", הוא אמר, "דומה היה לזוהרו של האדיר מכל, כי מוות אני, מחריב העולמות". פצצת אורניום שכונתה "הילד הקטן", הוטלה באוגוסט 1945 על הירושימה. 70,000 מתוך 300,000 תושבי העיר נהרגו במקום, מספר דומה נפגע ומת מאוחר יותר והעיר הוחרבה לחלוטין בכדור אש, גלי הדף כבירים וקרינה קטלנית. שלושה ימים אח"כ הופגזה נגאסקי בפצצת פלוטוניום. כך החל העידן הגרעיני.

לוס אלמוס מלאה באתרים המזכירים את "ימי הזוהר" שלה. החשוב בהם הוא המוזיאון המדעי במרכז העיר, שם מוצגים בפני המבקרים שחזורים, מסמכים, סרטים ותמונות מן הימים בהם שימשה העיר כמעבדה סודית, כולל שחזור של "האיש השמן", הפצצה שהוטלה על נגסאקי. למרות שהמוזיאון מקיף ומספק אינפורמציה חשובה, הוא עלול לעורר גם לא מעט תמיהות, בעיקר בקרב מתנגדים לנשק גרעיני. למעט מספר התייחסות מינוריות, פרויקט מנהטן, שזרק את האנושות לעידן של מוות, אימה וטרור, מוצג בגאווה כהישג פטריוטי מדעי לטובת שלום העולם ורווחתו.

כך היא אמריקה. כל מסע במרחביה חושף את הקיצוניות ואת האמביוולנטיות שלה. מצד אחד ניתן למצוא בכל מקום את ערכי החירות והדמוקרטיה שהיא תורמת לעולם ומצד שני האכזריות והאלימות שנטועים בליבה לא מרפים. כל שיחה פוליטית, כל תכנית בתחנת רדיו מקומית וכל טוק-שאו טלוויזיוני חושף שילוב כמעט מפחיד של פונדמנטליזם דתי, תקשורת המונים ושואו-ביזנס. כבר שנים רבות שהאמריקאים מתווכחים על עונש המוות, הפלות וזכותם של האזרחים לשאת נשק. ובינתיים בשנה שעברה הוצאו להורג 42 בני-אדם בארה"ב והאמריקאים מחזיקים יותר מ-200 מליון כלי נשק פרטיים (חלקם מגיע גם לבתי-הספר ובלא מעט מקרים ילדים רצחו את חבריהם לספסל הלימודים).

והאלימות לא נעצרת שם. מבט מעמיק בכל מסע אמריקאי יבחין בה. מרכזי הערים הגדולות מלאים גטאות של עוני, כנופיות וסמים. העשירים מהגרים לשכונות חיצוניות שהופכות למלכודות מוקפות גדרות וחומות. לא משנה אם המסע עובר במדינות הדרום, בחוף המערבי או במערב התיכון, הוא יתקל בחלק ממיליוני מחוסרי הבית ומעשרות המיליונים שלא מחזיקים ביטוח בריאות.

הימין הקיצוני כולל מאות מיליציות חמושות המתנגדות לשלטון הפדראלי, לחלק מגורמי אכיפת החוק יש סמכויות כמעט טוטאליטריות ופעילותן של כתות דתיות מסתיימות לעיתים במעשי התאבדות או טבח. ובכל זאת, בעולם שבו מדינות כמו סין ורוסיה הן כוח עולה, לא בטוח שאפשר לוותר בקלות על הערכים האמריקאיים. למרות המעורבות הכבדה של כסף גדול בפוליטיקה האמריקאית, למרות האלימות והפערים, החירויות הבסיסיות שארה"ב הפכה לקונסנזוס הן לא מובנות מאליהן.

חטאים קדמוניים

אבל החירויות האלו נולדו בייסורים. העיר ממפיס שבטנסי ראתה את התנועה לשיווין זכויות אזרחיות ונגד אפליה בארה"ב, מגיעה לשיא ואת הכומר מרטין לותר קינג, המנהיג הבולט שלה, משלם בעבורה את המחיר האולטימטיבי. הוא נרצח במוטל בו התארח כשהגיע לתמוך בשביתת עובדי תברואה מקומיים. גם במקרה זה, כמו במקרה של קנדי, קיימים ספקות לגבי עובדות הרצח. ג'יימס ארל ריי, שהואשם ברצח וישב בכלא עד סוף ימיו, טען שהודאתו הוצאה ממנו תחת לחץ ורבים, כולל בני משפחתו של קינג, טוענים שהרצח היה תוצאה של מאבקי כוחות בוושינגטון.

גם את מורשתו של קינג אפשר לבקר במקום הרצח. מי שמגיע למקום בו עמד הלוריין מוטל בדרום ממפיס, ימצא זר לבן-אדום תלוי במרפסת שמחוץ לחדר 306, שם נורה קינג בערבו של הרביעי באפריל 1968. המבנה, שהפך יחד עם הבניינים שמסביבו למוזיאון לאומי, מציג סיפור של מאבק בן מאות שנים לשוויון זכויות באמריקה. העבדות, שיחד עם נישול האינדיאנים מאדמתם, היא אחת מהחטאים הקדמונים של החברה האמריקאית, היא נקודת המוצא לבחינת מורשתו של קינג במוזיאון, המציג את תולדות התנועה שהוא הנהיג ואת הישגיה.

ימים רבים עברו ודם רב נשפך מאז נוסדה ארה"ב כהבטחה לעולם חדש ועד שאדם ממוצא (חצי) אפריקאי זכה בנשיאות. ובכל זאת המאבק בעוני, באפליה ובקיפוח לא תם ואמריקה מלאה באתרים שמזכירים אותו. בבירת אלבמה, מונטגומרי, ניתן לעקוב אחרי סיפור החרמת התחבורה הציבורית בשנות החמישים שהחלה כשפעילת זכויות אזרח מקומית, רוזה פארקס, סירבה לתת את מקומה באוטובוס לגבר לבן בהתאם לחוקי המדינה. בעיר ניתן למצוא גם מרכז מעניין לזכויות אזרחיות ואת הכנסייה בה כיהן ככומר מ.ל.קינג באותה תקופה. שניהם מציגים עדויות ומוצגים מאחת התקופות האפלות בתולדות ארה"ב. ערים נוספות ברחבי אלבמה, שהייתה ידועה באפליה קשה ובאלימות נגד שחורים, הן סימני דרך במאבק – בסלמה מציינים עדיין במוזיאונים מקומיים את העבדות ואת המצעדים המפורסמים שנערכו בה בשנות השישים על מנת לאפשר לשחורים זכות הצבעה ובבירמינגהם מציינים את הקמפיין של אביב 1963 בו נלחמו קינג וחבריו באמצעות החרמות, הפגנות ומצעדים באפליה אזרחית וכלכלית.

הבטחות ומאבקים

אמריקה היא הבטחה לכל מיני מסעות ומסע פוליטי אמריקאי הוא מסע בעקבות הבטחה. לידתה של ארה"ב הייתה אמנם תוצר של מאבקים בין אימפריות אירופיות ובתוכן, אך גם של הבטחות כמעט פילוסופיות לחירות, חופש ושוויון. אך ארה"ב לא הייתה מעולם ניסיון ליצור חברה אוטופית. שחרור היחיד מרודנות המדינה, האריסטוקרטיה והאוטוריטה הדתית, כוונה בעיקר לטובתם של אלו שהעולם הישן מנע מהם להתעשר והחופש שהוליד את הדמוקרטיה המודרנית ואת זכויות האדם, עיצב גם חברת של מאבק תמידי בין כתות, גזעים ומעמדות. ההבטחה, אם כן, היא מקור המאבק שמהווה בתורו בסיס לכל מערכת בחירות, לכל דיון פוליטי וגם לכל מסע חברתי ברחבי היבשת.

את המסע ראוי לסיים במקום בו הסתיים מסע חברתי אחר, המצעד המפורסם של 1963 בו עלו על הבירה האמריקאית מאות אלפי מפגינים שהתכנסו בסופו תחת אנדרטת לינקולן והאזינו לנאומו הידוע ביותר של מרטין לותר קינג. במקום הזה, בו נערכו כמה מההפגנות הסוערות והחשובות בתולדות האומה כמו ההפגנה נגד מלחמת וייאטנם ב-1969, ומצעד הנשים המפורסם ב 2004, נשמעו מילותיו הנצחיות של קינג. "כשניתן לחירות לצלצל", הוא אמר, "שניתן לה לצלצל מכל עיירה, צריף ומדינה, נוכל להביא את היום בו כל ילדי האלוהים, שחורים ולבנים, יהודים וגויים, פרוטסטנטים וקתולים יוכלו לאחוז יד ביד ולשיר את מילות התפילה "חופשיים סוף סוף, חופשיים סוף סוף, השבח לאל, סוף סוף חופשיים".

* הכתבה התפרסמה בנובמבר 2008.

טאלין, בירת אסטוניה, הממוקמת על הגדה הדרומית של מפרץ פינלנד שבים הבלטי, היא אחת מערי-הבירה הקטנות ביותר באירופה. עם אוכלוסייה של פחות מחצי מיליון בני-אדם ועם היסטוריה ארוכה ועשירה היא נבחרה ע"י האיחוד האירופי להיות בירת התרבות של אירופה ב-2011 (יחד עם טורקו שבפינלנד). אבל טאלין היא יותר מאתרים היסטוריים ואירועים תרבותיים – היא גם עיר של דילמות אנושיות, חיפוש זהויות ומאבק עליהן.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il * 

בין מזרח למערב – שאלה של זהות תרבותית

בשנים האחרונות הפכה טאלין ליעד תיירותי אופנתי. תיירים החלו לגלות שהעיר הסובייטית לשעבר היא פנינה אמיתית בה הזמן כאילו עצר מלכת כדי להשאיר עדות מרשימה לחיים שהיו בה פעם. צריחיה הגבוהים, רחובותיה המעוקלים וסמטאותיה הציוריות הם שרידים מימי הביניים, ויחד עם גגות הרעפים, חומות האבן והמבצרים העתיקים הם מהווים אטרקציה לתיירים שמחפשים קצת מהזוהר של אירופה במחירים סבירים יותר. וזה לא חדש. כבר במאה העשירית הייתה טאלין מרכז מסחרי חשוב אך חשיבותה הייתה תמיד חלק מכיבוש של מעצמה אחרת. במאה ה-13 למשל, האוכלוסייה המקורית, שהתבססה על שבטים פינו-אוגרים שהגיעו לאזור לפני אלפי שנים, נכבשה ע"י אבירים גרמנים וחיילים דנים. ב-1285 הפכה טאלין לחברה בברית ערי הנזה, ברית מסחרית וצבאית של ערי מדינה ששלטה במסחר הצפון אירופי בימי הביניים. זה היה תור הזהב שלה.

שרידי התקופה הזאת מפוזרים בכל חלקי העיר העתיקה המחולקת לשניים – החלק המערבי, טומפאה (Toompea) והחלק המזרחי, התחתי הסמוך לנמל. בכניסה לעיר התחתית, בתחילתו של רח' פיק טנב (Pikk Tänav) עומדים שער החוף ומבצר מרגרט השמנה (Suur Rannavärav ja Paks Margareeta) שנבנו כדי להגן על העיר. המבצר הוא חלק מהחומה העירונית וכיום נמצא בו מוזיאון ימי. כ-25 מבצרים נוספים השתמרו לאורך החומה, מפורסמים במיוחד הם המגדלים העגולים בעלי גגות הרעפים האדומים Nunna, Sauna ו Kuldjala.

שלושה בתי סוחרים המכונים "שלושת האחיות" שנבנו במאה ה-14 ניצבים עדיין בהמשכו של רחוב פיק טנב, שהיה ציר עירוני מרכזי מאז המאה ה 15. מבנים נוספים, שרידי אותה תקופה, נמצאים בהמשך הרחוב ובקצהו ניצבת כיכר העירייה המרשימה (Raekoja Plats). זו שימשה במשך מאות שנים כשוק, מרכז אירועים וכיכר הוצאות להורג. כיום היא משכנם של בתי קפה ומסעדות, הופעות רחוב ופסטיבלים, שווקים ואירועים עירוניים. בניין העירייה הגותי הניצב במרכז הכיכר (Raekoda) הוא סמל עירוני ואוצר אדריכלי שחגג לאחרונה 600 שנה. עוד בסמוך לכיכר נמצאים מבנה המשמש כבית מרקחת מאז 1422 (Raeapteek) וכנסיית רוח הקודש (Puha Vaimu Kirik) שהשתמרה בצורתה המקורית מאז 1360.

כחברה הצפונית ביותר בברית הנזה, טאלין שאבה את חשיבותה וכוחה ממיקומה כחוליית קישור בצומת הדרכים בין מערב אירופה לרוסיה. עד כמה היא הייתה חשובה אפשר להבין מכנסיית סנט-אולוף (Oleviste Kirik). הצריח הגבוה שלה הגיע בשנת 1500 לגובה של 159 מ' מה שהפך אותה למבנה הגבוה ביותר בעולם. בעיר העילית, טומפאה, ניתן למצוא שרידים לכיבושים נוספים שעברה טאלין כמו גינת מלכי דנמרק הנמצאת למרגלות הגבעה. שם ע"פ האגדה, זכו הדנים בניצחון בעזרת שמיים שזיכה אותם בשליטה על העיר. גם כנסיית מרי הבתולה (Toomkirik), הכנסייה העתיקה ביותר באסטוניה, היא זכר לתקופת ההיא שקדמה לכיבוש נוסף, הכיבוש השוודי. טיפוס לטומפאה, דרך רח' פיק יאלג (Pikk Jalg) הפסטוראלי, המשובץ באומנים מקומיים המוכרים ממרכולתם, מוביל למבצר טומפאה ולמגדל הרמן הגבוה (Pikk Herman) שבקצהו. למבצר העתיק נוסף במאה ה-18 בניין ברוקי וורוד המשמש היום את הפרלמנט האסטוני. זהו זכר לכיבוש הרוסי של 1710 שנמשך כמאתיים שנה כמו גם הכנסייה הרוסית האורתודוכסית הענקית (Aleksander Nevski Katedraal) שנמצאת במרכז כיכר לוסי (Lossi Plats). את ההיסטוריה של העיר ניתן להכיר במוזיאון העירוני (Linnamuuseum) שנוסד לפני כשבעים שנה ומציג את סיפורה של טאלין מייסודה ועד ימינו. דגמים, תמונות, מפות, סרטים ומוצגים אותנטיים מציירים בקווים מדויקים ובהירים את ההיסטוריה העשירה של העיר. באזור זה אפשר להתרשם גם משרידי המנזר הדונימיקני האפל (Dominiiklaste Klooster) ומסמטת סנט-קתרינה (Katariina Käik) המכילה בתי מלאכה, גלריות, חנויות מזכרות ואווירה ימי ביניימית קסומה.

אתרים אלו מספרים סיפור של טלטלה נצחית בין מזרח ומערב, בין האימפריה הרוסית לאירופה המערבית. וטאלין היא כזאת גם היום. עיר קטנה בארץ זעירה מטלטלת בין שני עולמות גדולים ורבי עוצמה, מושבה של עם קטן המצליח למרות הכל לשמר שפה ייחודית, תרבות מיוחדת ואופי לאומי משלו. פחות ממיליון וחצי תושבים יש באסטוניה היום והם סוחבים על גבם זיכרונות של אינסוף כיבושים ועריצים. הסופר האסטוני הידוע, יאן קרוס, אמר פעם שחוסר האמון של האסטונים בדברים שהעולם מלעיט אותם בהם מנע מהם להיטמע בתרבויות אחרות. "האסטונים", הוא הסביר, "תמיד חושדים בערכים שמוצעים להם ע"י אחרים". בסופו של דבר מדובר כאן בשאלה של זהות. "כל האנשים נולדו ליד הים הכחול", כתב קרוס באחד משיריו הידועים העוסקים בדיוק בעניין זה, "כל אחד צריך להפליג", הוא ממשיך, "ולגלות את עולמו שלו".

מהומות בכיכר – עניין של זהות לאומית

זהות אסטונית היא עניין לא פשוט. כרבע מאוכלוסיית אסטוניה ו כ-35% מאוכלוסייתה של טאלין היא ממוצא רוסי. זהו מיעוט שצובר בשנים האחרונות תחושות של תסכול וקיפוח היות והוא הפך משלוחה של מעצמה אדירה לסתם מיעוט לאומי מופלה לרעה. תחושות אלו התגברו כשבאפריל 2007 הועתקה ממקומה אנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום ששחררו את אסטוניה מהנאצים. האנדרטה סימלה בעבור אסטונים רבים את ימי הכיבוש הסובייטי והיא הוזזה, יחד עם מספר קברים שנחפרו למרגלותיה, מכיכר במרכז העיר אל בית עלמין צבאי בפאתיה. מי שמגיע היום לכיכר טיניסמייגי (Tynismyagi) מגלה כיכר מלאה בפרחי קיץ צבעוניים, עצים מוריקים וספסלי ישיבה. אין זכר לפסל הברונזה הרוסי או למה שהתרחש כאן כשהוזז. אלפי אסטונים ממוצא רוסי, שראו באנדרטה סמל חשוב של זהותם הלאומית, פתחו בהפגנות שהפכו אלימות וסוערות והובילו למעצרים המוניים, לפציעות ולמותו של צעיר ממוצא רוסי. כתגובה הוצפו אתרי אינטרנט אסטונים רשמיים בווירוסים, ג'אנק מייל ונתונים מזיקים במה שכונה המלחמה הווירטואלית הראשונה, דיפלומטים הותקפו והמתח בין טאלין למוסקבה גאה.

למתח הזה יש שורשים עמוקים מאוד. המדינות הבלטיות, ליטא, לאטביה ואסטוניה, שזכו לתקופת עצמאות קצרה מאוד אחרי מלה"ע הראשונה, סופחו לברה"מ ב-1939 כתוצאה מנספחו הסודי של הסכם ריבנטופ-מולוטוב שחילק את מזרח אירופה בין גרמניה לרוסיה. כעבור שנתיים כבשו הנאצים את המדינות הבלטיות ושלטו בהן עד תבוסתם ב-1944. אז החלה התקופה הרוסית השנייה שהסתיימה רק ב-1991 עם פירוקה של ברה"מ. כמעט מיותר לציין שכל הכיבושים לוו בדיכוי אכזרי ורצח המוני שהשאירו תהום עמוקה בין הרוב האסטוני למיעוט הרוסי שהיגר לאסטוניה בימים שהיא הייתה לוויין סובייטי.

דקה וחצי הליכה מכיכר המריבה, ברח' Toompea, נמצא מוזיאון הכיבוש והמאבק לחירות המספר את סיפור החיים באסטוניה תחת המגף הנאצי והסיפוח הסובייטי. זה מוזיאון חדש, מודרני ומושקע שמטרתו לספר את האמת על שישים השנים ההן ועל המאבק האסטוני לחירות. מבקרים יוכלו למצוא בו חומר אינפורמטיבי והיסטורי, טקסטים, תמונות וסרטים אבל גם מוצגים אותנטיים של חיי היומיום בתקופות הכיבוש השונות – מכוניות רוסיות מיושנות, תאי טלפון עתיקים, כלי בית וממורביליה סובייטית מכל הסוגים. בקומה התחתונה יש אפילו מעין בית קברות לפסלים קומוניסטיים ישנים. המוזיאון משתמש בעבר ובזיכרון הקולקטיבי כדי להתמודד עם הזהות האסטונית בהווה אבל גם כדי לדון בעתיד.

בית הכנסת – מחשבות על זהות יהודית

האסטונים אמנם בעיצומו של דיון על זהותם המתחדשת, אך כמו בכל אומה שנאבקת על זהותה, יש קבוצה אחת שמאבקה מורכב אפילו יותר. אלו הם כמובן היהודים – תמיד מיעוט, תמיד מחפשי דרך, תמיד באיזשהו מסע פנימי. "איש לא חשב שיש לחפש את הארץ המובטחת במקום ששם היא נמצאת", כתב פעם הרצל, "הנה היא, בתוך עצמנו פנימה". ואסטוניה הייתה רחוקה מלהיות ארץ מובטחת ליהודיה במאה העשרים. לפני מלה"ע השנייה היו בה כ-4,500 יהודים, מחציתם חיו בטאלין, רובם נמלטו לברה"מ עם הכיבוש הנאצי. אלו שנשארו נרצחו ע"י הנאצים. אלפי יהודים נוספים שהובאו ממדינות אחרות נאסרו ולבסוף נרצחו במחנות ריכוז שהקימו הגרמנים באסטוניה. יהודים רבים שברחו מאסטוניה לפני הגעת הגרמנים לא שרדו את המלחמה. כ-1,500 מהם הצליחו לחזור הביתה אחרי המלחמה, חלקם מהווים את הבסיס לקהילה היהודית בת 3,000 החברים שעדיין קיימת במקום.

באמצע מאי 2007 התרחש מאורע היסטורי בטאלין. נשיא אסטוניה, ושאר צמרת הממשל הצטרפו לאנשי הקהילה היהודית ולנציגים ישראלים ובראשם שמעון פרס והרב יונה מצגר כדי לחנוך בית כנסת חדש בעיר. בטאלין אירוע כזה הוא נדיר, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ב-1882. בית הכנסת ההוא הופצץ ב-1944 כשנסוגו הגרמנים ומאז הייתה טאלין לבירה האירופאית היחידה שלא היה בה בית כנסת. בטקס נישאו נאומים, היו שירים וריקודים, ספר תורה הוכנס למבנה ומזוזות נקבעו בו. "אפשר לשרוף מבנה", אמר שמעון פרס בהתייחסו להרס בית הכנסת הישן, "אך אי אפשר לשרוף תפילה". אך למרות הטקסים החגיגיים והנאומים הנרגשים  לא ברור עדיין איזה עתיד יש לקיום היהודי באסטוניה ואיזו זהות יפתחו חברי הקהילה בטאלין.

ביקור בבית הכנסת החדש ברחוב קארו (Karu), מדרום לנמל, יכול להתאים למטיילים ישראלים המתעניינים בזהות היהודית בגולה ובעתידה. יש בו מטען הסטורי כבד, קשרים פוליטיים חובקי עולם וכסף גדול. שני מיליון דולר מכספי תרומות פרטיות הושקעו במבנה המודרני בן 180 מקומות הישיבה המשמש את הקהילה הנמצאת בבנייה מחודשת מאז ראשית שנות התשעים. ניתן לסייר במקום, להשתתף בתפילות ובאירועים ובקרוב יהיו בו גם מוזיאון קטן, מקווה ומסעדה כשרה.

מקלות, אבנים וביצים – מזהות מינית לזהות מעמדית

קהילה נוספת שנרדפה ע"י הנאצים ושעניינה נידון בהרחבה בטאלין המודרנית היא הקהילה ההומו-לסבית. ברחוב סאונה, במזרח העיר העתיקה, עומד ה X-BAAR, מועדון המשמש את הקהילה ההומו-לסבית המקומית, מעוטר בדגל גאווה וכרזות תואמות. מהסמטה הציורית הזאת יצא באוגוסט 2006 מצעד הגאווה העירוני שהותקף ע"י עשרות גלוחי ראש מקומיים במקלות, אבנים וביצים. כמה מהצועדים נפצעו. כמה מהמתפרעים נעצרו. לכאורה אירוע מקומי די זניח. למעשה זהו חלק מגל עכור השוטף את מזרח אירופה בחודשים האחרונים. מצעדים דומים הותקפו גם בליטא, לאטביה, רוסיה ופולין. 

למרות התלבושות הססגוניות והמבעים המיניים, המאבק הזה הוא יותר ממאבק על זהות מינית. זהו מאבק פוליטי בין הימין השמרני, הלאומנים והפאשיסטים המקומיים לבין אלו המבקשים חברה פתוחה והמחפשים את הדרך למערב אירופה. למרות המכות שחטפו משתתפי המצעד עושה רושם שטאלין בכל זאת בדרך מערבה. מועדוניה וחיי הלילה התוססים שלה הפכו למוקדי משיכה לתיירים מצפון אירופה, רמת החיבור לאינטרנט ולטלפונים סלולאריים היא מהגבוהות בעולם, המטבע המקומי מוצמד ליורו וההצטרפות לנא"טו ולאיחוד האירופי ב-2004 חיזקו את מעמדה העצמאי ואת ניתוקה מרוסיה.

אך השחרור מהדוב הרוסי נוטה כיום דווקא לשמרנות מסוג חדש. אסטוניה הפכה למדינה קפיטליסטית לגמרי עם כלכלה ניאו-ליברלית אגרסיבית. יש בה מס הכנסה קבוע ולא פרוגרסיבי, ענף היי-טק חזק והשקעות גדולות ממדינות שכנות המחפשות שכר נמוך ומיסים נמוכים. הצמיחה המהירה, השוק המתפתח והתיעוש המואץ זיכו אותה ואת שכנותיה הבלטיות בכינוי "הנמרים הבלטים" (על משקל הנמרים האסייתים של שנות השבעים והשמונים). בטווח הקצר זה נראה לרבים מבטיח אך הבועה התנפצה והובילה למשבר כלכלי חריף שלווה בהגירה שלילית מערבה, קריסת שירותים חברתיים ומתח גזעי גואה. סיור בטאלין איננו שלם ללא שיטוט קצר בחלקה המודרני של העיר. רחובות רחבים, חלונות ראווה וקניונים חדשים לא מצליחים להסתיר את המתח, את המצוקה והעוני. כך עוברת טאלין, עיר הזהויות המשתנות, דרמה של הגדרה עצמית מתחדשת בין בתי האבן העתיקים לרבי הקומות המודרניים ההולכים ונבנים בה.

כמו אדם, כך גם עיר יכולה לשאול את עצמה שאלות של זהות במשך שנות קיומה. מניין באתי, לאן אני הולך ובפני מי אני נותן דין וחשבון – זוהי הגרסה המקראית של השאלה. בגרסאות מודרניות יותר בני אדם שואלים את עצמם מי הם, לאיזו קהילה, מדינה או תרבות הם שייכים, במה הם מאמינים ולמה הם מחויבים. לשאלות אלו אין מענה סופי ומוחלט. כמו עיר, כך גם אדם עובר מסע במשך חייו, הוא מתלבט, מתחבר, מתנתק ומחליף זהויות. אבל התשובות חשובות פחות מהמסע עצמו ואין כמו סיור בעיר הנאבקת כבר שנות דור על זהותה כדי להמשיך את המסע בעקבותיהן ולהעמיק אותו.

* הכתבה פורסמה באוגוסט 2007.

 28 שנים חצתה חומה את ברלין. היא הייתה סמל למסך הברזל ולמלחמה הקרה, היא הפרידה משפחות ויצרה מחסור ואבטלה. אבל היא גם הייתה מקור השראה. זהו מסע בעקבות כמה מהיצירות המוסיקליות שנוצרו בצילה.

 הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

סצנה ראשונה: בית קפה קטן בברלין. ליד החומה. על רקע אור נרות וצלילי גיטרה נערכת מסיבת יום הולדת מאולתרת. זוהי תחילתה של יצירת המופת "ברלין" של המוסיקאי לו ריד ושמה של בעלת השמחה, גיבורת הסיפור, הוא קרוליין. זהו השיר הראשון באלבום והאווירה בו נעימה מאוד, כמעט אופורית. אך זהו השקט שלפני הסערה. מכאן והלאה מתפתח סיפורם של קרוליין ובן זוגה, ג'ים, שניהם מכורים לסמים, לסאגה של קנאה, אלימות וייאוש. למרות שהטקסטים מזעזעים למדי המעטפת המוסיקלית מלאה במלודיות נעימות לאוזן ובעיבודים מוסיקליים עשירים.

באחד השירים ילדיה של קרוליין נלקחים ע"י הרשויות. בסוף השיר מצטרפים אל הגיטרה האקוסטית והחלילית, קולות בכי וצרחות מקפיאות דם של ילדים. בשיר אחר מתוארת המיטה עליה קרוליין חותכת את וורידיה ומתאבדת. ללא ספק חומר קשה ואכן, עם יציאת האלבום הוא ספג ביקורות קשות. אמרו שהוא בלתי קומוניקטיבי ויומרני אך למרות הביקורת, גם היום, 36 שנה לאחר שהוא הוקלט, הוא מבטא במקוריות ובכנות את הנטייה האנושית מאוד להרס עצמי ואת הכאב שבני אדם יכולים לגרום אחד לשני.

לו ריד כתב והקליט את "ברלין" לפני שהספיק אפילו לבקר בעיר. הוא בחר בה מכיוון שהוא רצה להשתמש בחומה שחילקה אותה כמטפורה למצב האנושי המלא בקונפליקטים וחוסר הרמוניה תמידיים. החומה שבצילה חיו גיבוריו של ריד הייתה סמל לזו שביניהם, לחוסר היכולת שלהם להיות קרובים, ליצור שותפות, לאהוב. לו ריד לא היה היחיד שהשתמש כך בחומה. ב-28 השנים שהיא חצתה את ברלין היא הפכה למקור השראה לכמה מהיצירות המוסיקליות המעניינות של שנות השבעים והשמונים.

החומה הוקמה ב-1961 כדי לעצור את ההגירה של תושבי מזרח ברלין למערב העיר, שהייתה מובלעת בתוך שטחה של גרמניה המזרחית. אך היא עשתה יותר מזה, היא הפרידה משפחות, היא יצרה מחסור ואבטלה והיא גם הפכה לסמל למסך הברזל ולמלחמה הקרה. מעברי הגבול, מגדלי השמירה ושטח ההפקר שליד החומה היו תפאורה לניסיונות בריחה נועזים כמו גם לתקריות דיפלומטיות ואירועים היסטוריים כמו נאומו המפורסם של ג'ון.פ.קנדי, נשיא ארה"ב, שקרא אל תושבי העיר בהזדהות: Ich bin ein Berliner (אני ברלינאי). בעוד תושבי המזרח נאלצו להתמודד עם מציאות יומיומית דכאנית בצל 140 ק"מ של חומה, גדרות תיל, מוקשים וכדורים שורקים, במערב העיר המוזות לא שתקו. להיפך, מסביב לחומה הפיזית נרקמו יצירות מוסיקליות מגוונות על חומה אחרת, מופשטת יותר, זו המפרידה בין בני האדם וזו שבתוכם.

*****************

סצנה שנייה: מועדון רוק ליד החומה בשכונה המזרחית ביותר במערב ברלין. על הבמה להקת רוק מנגנת שיר אפל בשלושה רבעים. הזמר יושב כפוף ומעשן לאור נברשות. למקום נכנס דמיאל, הוא עובר דרך הקהל המתנועע באיטיות ועושה את דרכו לבאר. דמיאל הוא מלאך. הוא ועמיתו קסיאל, מסתובבים דרך קבע בברלין, צופים בבני האדם, מקשיבים למחשבותיהם ומתעדים אותן. בני אדם אינם יכולים לראות אותם היות והם קיימים במציאות מופשטת ומופרדים מזו האנושית בחומה נצחית. במהלך שיטוטיו נתקל דמיאל באמנית טרפז צרפתייה בשם מריאן. הוא מלווה אותה, בלי שהיא תוכל לראות אותו ומתאהב בה. למענה הוא מחליט לוותר על כנפיו והופך לאדם רגיל.

זהו הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס והזמר על הבמה הוא ניק קייב, מוסיקאי אוסטרלי צעיר שעבר לגור בברלין ב-1983, עזב אותה כשלהקתו התפרקה ושב אליה עם להקתו החדשה, The Bad Seeds, כדי להשתתף בסרט של וונדרס. הסצנה שקייב משתתף בה היא שיא הסרט. היא שורתו התחתונה. מריאן ניגשת לבאר, מתיישבת ליד דמיאל שהפך לבן אנוש, והוא נותן לה משקה. היא לא ראתה אותו מעולם אבל היא חשה בו. "עכשיו זה רציני", היא אומרת, "עכשיו אני מוכנה". היא מספרת לו על חייה ומבקשת ממנו להסתכל לה בעיניים. "אין סיפור גדול יותר משנינו", היא אומרת, "איש ואישה, סיפור של ענקים בלתי נראים, של אבות מייסדים. זאת תמונת ההכרח, העתיד של כולנו". הם במרחק נגיעה. היא מספרת לו על הקשר הגורלי ביניהם. ברקע המוסיקה נמשכת, לשיר קוראים "ממנה אל הנצח". הם מתנשקים. החומה נופלת.

"מלאכים בשמי ברלין" כולל רבים מציוני הדרך של העיר. דמיאל מתבונן על העוברים והשבים מראש כנסיית Kaiser Wilhelm Gedächtniskirch ומפסגת אנדרטת הניצחון, ה-Siegessäule וניק קייב מופיע ב-Kreuzberg, אזור שנשאר ייחודי ומעניין עד היום. למרות שעם נפילת החומה עבר האזור משולי העיר למרכזה, הוא נחשב עדיין למוקד של תרבות אלטרנטיבית והוא מקום משכנם של מהגרים רבים, סטודנטים, אמנים ופעילים חברתיים. על פי תדמיתו הוא בית לתרבויות שוליים ומהומות אלימות אך יש בו, בנוסף למועדוני הפאנק, מרכזי הטכנו והגלריות גם אזורים בורגניים למדי ואתרים תיירותיים ממסדיים כמו המוזיאון היהודי וצ'קפוינט צ'רלי.  

וכמובן יש גם את החומה. או לפחות שרידים ממנה. למעשה, אפשר למצוא שרידים כאלו בכל העיר, אך הגלריה של הצד המזרחי בקרויזברג על ציורי הקיר וכתובות הגרפיטי שלה, היא הרצועה המפורסמת והארוכה ביותר. שרידי החומה ורחובות העיר מעלים בדמיון כל מיני שמות תואר. ראשית, ברלין היא ענקית. והיא בתהליך בנייה כבר יותר משישים שנה. לעיתים היא נראית כמו אתר בנייה ענק, מלא בשופלים, פיגומים וחורבות. שנית, היא קודרת, לא נוצצת אלא פונקציונאלית. והיא טעונה – היסטורית, פוליטית ותרבותית. לא פנינת חן ציורית כמו בירות אירופאיות אחרות, היא דומה יותר לענק אפור עתיר חשיבות והרה גורל. אבל מכל שמות התואר המעניין ביותר הוא "מנוכרת". ושלא תהיה טעות, אין כאן כוונה להשמיץ את העיר, להיפך, זהו קו אופי ייחודי של העיר, אולי סוד המשיכה שלה.

בשדרות Unter den Linden, בין שער ברנדנבורג המפורסם ל Alexander Platz, החשובה שבכיכרות מזרח ברלין, עומדת עדיין אוניברסיטת Humboldt. בשנות השלושים של המאה התשע עשרה למד כאן קארל מארקס, האיש שהסביר את מושג הניכור טוב יותר מכל אדם אחר. כדי להגשים את האנושיות במלואה, הסביר מארקס, על בני האדם להשתחרר מן ההפרדות שהעבודה המודרנית יצרה – אלו המתבטאות באלוהי הדת ואלוהי הממון, בחלוקת עבודה משעבדת ובמערכות יחסים תכליתיות. כמו חומת ברלין שהפרידה בין בני אדם ואומות, כך עומדת חומה בלתי נראית בין האדם המודרני ליצירתו, לזולתו ולעצמו, בין עולמו המנוכר לפוטנציאל האנושי והחברתי שלו. וכמו חומת ברלין שהוקמה כתוצאה מצרכים כלכליים ופוליטיים, כך גם חומה בלתי נראית מדכאת את הרוח האנושית למען המשך תפקודו של הסדר החברתי. אולי זה מה שמשך מוסיקאים, במאים וסופרים רבים כל כך לברלין ולחומה שבליבה.

*****************

סצנה שלישית: כוכב רוק עומד ומתגלח בחדר אמבטיה. לאחר שהוא משלים את גילוח זקנו, הוא מהסס רגע ומגלח את בטנו ואת גבותיו כאשר טיפות דם ממלאות את הכיור. בחזותו החדשה הוא יושב וצופה בטלוויזיה תוך כדי חלומות בהקיץ על ילדותו ועל שדות הקטל בהם נהרג אביו במלחמת העולם. הוא שוקע בתרדמת ומחולץ ע"י עוזריו שפורצים את דלת החדר. לאחר שמזריקים לו משהו, הוא מוקם על רגליו, מועמס על מכונית ומוסע להופעה. ההצגה הרי חייבת להימשך.

"החומה" הוא אלבום של פינק פלויד מ-1979 שהפך לסרט ב-1982. היצירה כולה נכתבה ע"י רוג'ר ווטרס והיא מעניינת מכיוון שווטרס מוסיף לחומה הקשר רחב יותר, הוא הבין שהחומה שנמצאת בפנים, זו הגורמת לבדידותו של האדם, קשורה לחומה המפרידה בין עמים ואומות. הגיבור של היצירה, פינק, מופרד בילדותו מאביו, נחנק ע"י אמא מגוננת מדי, מדוכא ע"י מוריו ונעזב ע"י אשתו. כתוצאה מכך הוא מקיף את עצמו בחומה של בדידות. הוא נולד מחדש, בסצנה המתוארת למעלה, ככוכב רוק שהופך את הופעותיו לחוויה פשיסטית. הוא מטיף לשנאה ולגזענות תחת סמלים של דיכוי ואלימות. כך הופכת החומה הפנימית שלו לחומה פוליטית.

ווטרס מעולם לא היה אומן של אנדרסטייטמנט. בהופעותיו הוא תמיד בחר להעביר את המסרים שלו בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר להעלות על הדעת. לעומת ניק קייב ולו ריד שמצליחים להעביר מסרים לא פשוטים באמצעות להקת רוק, כמה מסכי ווידאו, מקהלה או הרכב קלאסי מצומצם, ווטרס נזקק לקרקס שלם של קרני לייזר, פיצוצים רועמים וחזירי ענק מעופפים. כתוצאה מכך ומההצלחה המסחרית העצומה של "החומה" לרבים כבר אין סבלנות לווטרס ולמגלומניות שלו, אבל זהו אלבום חשוב והוא קשור לברלין ביותר מדרך אחת.

ראשית, בקיץ 1990, פחות משנה אחרי פירוק החומה, ווטרס העלה את "החומה" כאופרת רוק במגרש ריק בין Potsdamer Platz לשער ברנדנבורג לעיני יותר מרבע מיליון איש. זה היה אירוע היסטורי בהשתתפות מאות מוסיקאים והוא שודר בשידור ישיר לעשרות ארצות. שנית, ווטרס כותב על ולאור מלה"ע השנייה וברלין, יותר מכל מקום אחר, היא בית היוצר של המלחמה ההיא ושום ביקור בה לא שלם בלי ביקור בצלקות שנותרו ממנה. "טופוגרפיה של טרור", למשל, היא תערוכה בעלת ערך היסטורי וחינוכי רב שמציגה את זוועות הנאציזם על שרידי מפקדות האס.אס והגסטאפו. תערוכה חשובה נוספת נמצאת באתר בו הוחלט על דרך הוצאתו לפועל של הפתרון הסופי, בווילה וואנזה (Villa der Wannseekonferenz). האתרים בו עמדו מפקדותיהם של גרינג, הימלר, היידריך ואחרים מצוינים בשלטים מיוחדים באזור רח' Wilhelmstrasse ועם קורבנות השואה אפשר להתייחד באנדרטה לזכר יהודי אירופה הסמוכה לשער ברנדנבורג ובמרכז המידע שמתחתיו. חומת ברלין הוקמה רק אחרי מלה"ע השנייה אך גם חומות האיבה שיצר המשטר הנאצי נוכחות בה בכל פינה.

הפרויקט המוסיקלי של רוג'ר ווטרס מתאר יפה אספקטים נפשיים מסוימים של הנאציזם, את האגרסיה המופנית כלפי חוץ הנובעת מפחד ובדידות. אך זוהי, מן הסתם, תמונה חלקית מאוד. מקורו של הנאציזם הוא הרי לא בילדות הקשה של מחולליו או בטראומות הנפשיות של תומכיו. הנאציזם נולד בפוליטיקה, בתרבות ובכלכלה של המאה העשרים אך המנגנונים הנפשיים שווטרס מתאר ב"החומה" עזרו לו לתפוס שבת בלבבות הגרמנים. והחומות האלו טרם נפלו.

בין חורבות האימפריה הנאצית של שנות הארבעים, שרידי החומה של שנות השישים ומגדלי הפאר של ראשית המאה העשרים ואחת בפוטסדאמר פלאץ, יש אמת עצובה. המלחמה נגמרה, אבל הפשיזם, הדיכוי והשנאה לא עברו מהעולם. אפילו פירוק חומת ברלין לפני עשרים שנה לא היה באמת רגע של שחרור. גם האירוע הזה היה חלק ממאבק פוליטי והיו מי שהרוויחו ומי שהפסידו ממנו. ברה"מ פורקה ונכסיה חולקו בין אוליגרכים ולא להמונים, חומות כלכליות באירופה נפלו אך כוחות השוק השתלטו והותירו בעינן את העוני, הפערים והאבטלה. גרמניה אוחדה והפכה למדינה החשובה באירופה, יבשת שהתמודדה עם רצח עם ושנאת זרים עמוק אל תוך סוף המאה העשרים. במידה רבה ההמונים שהסתערו על החומה והפילו אותה בסוף שנות השמונים לא היו יותר מסטטיסטים. מחשבה מדכאת למדי לגבי הרוח האנושית. אבל ייתכן שיש בכל זאת סיכוי.

*****************

סצנה רביעית ואחרונה: בצילה של חומת ברלין, בצידה המערבי, עומד זוג נאהבים. מעל ראשיהם כדורים שורקים, ובכל זאת, הם מתנשקים. "אנחנו יכולים להיות גיבורים", אומר הבחור לנערה שאיתו, "לפחות ליום אחד".

גם המוסיקאי דייויד בואי נשבה בקסמה של ברלין. הוא חי בה בסוף שנות השבעים והוא יצר בה שלושה מחשובי אלבומיו. מעריצים מושבעים יוכלו למצוא בברלין אתרים רבים הקשורים אליו, את הדירה אותה הוא חלק עם איגי פופ ב Schöneberg (Hauptstrasse 155), את המועדון בו הם נהגו לבלות (SO36 ב-Kreuzberg) ואת אולפן ההקלטות Hansa ב-Köthenerstrasse בו הקליט בואי את האלבוםHeroes  ב-1977. האולפן, שהיה פעם צמוד לחומת ברלין, עדיין פעיל וניתן לערוך בו סיורים. האגדה מספרת שבמהלך העבודה על האלבום ראה בואי מחוץ לחלון האולפן, תחת החומה, זוג מתנשק והוא זה שהיה למקור ההשראה של שיר הנושא שלו המצוטט למעלה. הזוג עליו כתב בואי מאוהב למרות החומה, למרות כל החומות והאהבה שלהם הופכת אותם לגיבורים, לפחות ליום אחד.

למה בדיוק מתכוון בואי? האם הוא אומר שבני האדם ינצחו תמיד את החומות שביניהם? או להיפך, שלאדם הבודד אין סיכוי מול החומות האימתניות של העולם וכל ניצחון הוא זמני, רק ליום אחד? ייתכן שהתשובה מורכבת יותר. החומות הן מעשי ידי אדם ובתור שכאלה הן יכולות תמיד לקום וליפול. זוהי תנועת ההיסטוריה הנקבעת במשא ומתן הפוליטי בין בני האדם. גבורה, לעומת זאת, היא ההתגברות על החומות הפנימיות והחיצוניות ועל מה שהן מייצגות. הגיבורים האמיתיים הם אלו שמפילים בחייהם את החומות המפרידות בינם לבין עצמם ובינם לבין הזולת, אלו שלמרות הכל מעיזים לאהוב.