Sweden and Finland to join NATO due to Russian Threat

This is how the debate in Sweden changed, leading to the announcement Monday the country will join Finland in seeking NATO membership

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/2022-05-16/ty-article-magazine/.premium/fear-won-in-swedens-battle-between-neutrality-and-the-russian-threat/00000180-e9f4-d189-af82-f9fd10820000

STOCKHOLM – Until a few months ago, nobody would have bet on Finland and Sweden joining NATO at all, much less doing so at lightning speed. Public opinion opposed the idea, as did both countries’ political establishments; neither country’s political system was built for rapid decisions on defense affairs; and most importantly, both countries had a decades-old tradition of avoiding military alliances. In Sweden’s case, this was an ideological approach. The last time Sweden was involved in a war was in 1814. Throughout the 20th century, it tried to position itself as a humanitarian superpower that, instead of taking sides in wars, tried to mediate between the parties, while also supporting international institutions, mediating conflicts and taking in refugees. Thus, it ostensibly remained neutral in World War II and nonaligned during the Cold War.

In Finland’s case, its neutrality stemmed from fear of the superpower next door. Finland shares a border with Russia that is more than 1,300 kilometers long. It was once part of the Russian Empire, fought against the Soviet Union during World War II and was threatened by Moscow during the Cold War. The last thing it wanted after the Soviet Union fell apart was to get involved in a new conflict with the Russians. But then Russia invaded Ukraine, and both countries’ unalignment policies melted away.

Finland and Sweden were always completely Western in their orientation. And practically speaking, it’s an open secret that they have been cooperating with NATO for years. But Russia’s invasion of Ukraine revealed a flaw – if Ukraine could be ruthlessly attacked by Russia while the world settled for economic sanctions and condemnations, who would protect Sweden and Finland? After all, just like Ukraine, they are independent countries that aren’t under the protection of the NATO alliance, and particularly the treaty’s Article 5 which states that an attack against one NATO country is considered as an attack against them all.

Consequently, the invasion of Ukraine produced a turnaround in Finnish and Swedish public opinion. Immediately after the invasion began, polls published in both countries showed that for the first time in history, there was widespread public support for joining NATO.

In Finland, 50,000 people signed a petition to join the alliance, and parliament began feverish discussions that culminated with Prime Minister Sanna Marin and President Sauli Niinisto saying in a joint statement that “Finland must apply for NATO membership without delay.” To enable the implementation of this decision, parliament will hold a vote on the issue in the coming days.

Sweden isn’t lagging far behind. Defense Minister Peter Hultqvist, who asserted in the past that “As long as I’m defense minister, I can promise that we won’t join” NATO, told Sweden’s national broadcaster last week that “Nordic mutual defense will be strengthened if Sweden and Finland join.” Explaining why he changed his position, he said, “There’s before February 24 and after February 24,” referring to the date when Russia invaded Ukraine.

Over the weekend, a parliamentary committee submitted a report about the worsening of Sweden’s security situation following the invasion of Ukraine. Many saw this as further support for those who advocate joining NATO. The ruling Social Democratic Party announced on Sunday that it had changed its position and would support joining NATO, and took the formal decision to apply on Monday after a debate in parliament.

“In Finland, the question of joining NATO was always a practical one, but in Sweden, it’s a more sensitive subject,” says Hans Wallmark, a veteran Swedish parliamentarian from the center-right Moderate Party who has supported joining NATO for years. “For part of the left, not being a member of NATO was almost a religious position, so for some politicians, supporting joining NATO is like converting to another religion. Therefore, it’s difficult and painful.

“When Russia invaded Ukraine and the Finns began their joining process, the Swedish Social Democratic Party was more or less pushed into the process,” adds Wallmark, who is deputy chairman of parliament’s Committee on Foreign Affairs. Nevertheless, he said, Sweden shouldn’t join NATO just because it’s forced into it, but because it’s the right thing to do.

“There are three reasons why Sweden should join NATO,” he continues. “First of all, there’s Article 5 of NATO’s treaty, with its principle of ‘one for all and all for one.’ Second, there’s a need for joint defense planning with other countries in the region, and third, this is an issue of solidarity with European and North American countries.”

Deterrent power against Russia

On the other side of the Baltic Sea, Jouni Ovaska, a member of Finland’s parliament representing the Center Party since 2019, made many of the same points as his Swedish colleague. As a member of his parliament’s Foreign Affairs Committee, he is also involved in the parliamentary proceedings to enable Finland’s membership bid. “Membership in NATO will guarantee Finland’s security, because of the alliance’s substantial deterrent power,” he says. “And of course, the most important thing is Article 5 of the treaty. ”Nevertheless, he says, Finland must continue investing in its own military and training its soldiers, just as it has until now, and continue cultivating its other international partnerships.

“The European Union is our main partner, and most European countries are NATO members,” he notes. “I hope joining will strengthen European countries so that they can take care of defense on their own. Sweden is our closest partner, and if it, like all the Nordic countries, becomes a NATO member, this will provide greater security for the entire region.” Ovaska says the Finns have moved very swiftly to join NATO. “February 24 changed everything,” he says. “We have cooperated with Russia in the past, but the invasion of Ukraine showed that we can’t trust it. That’s why we rethought the situation. Public opinion changed very quickly, more quickly than change happened among elected officials.” He says the change in public opinion stemmed directly from the war in Ukraine: “What was done to Ukraine dredged up memories from the past. It’s not like something from the 21st century, it reminds us of atrocities from many years ago, and we have to make a change.”

However, there are some who oppose joining the military alliance. The Swedish Green Party, for example, argues that Sweden should be an independent power that promotes democracy and peace in the world, not part of a military alliance that possesses and bases its power on nuclear weapons. According to the Left Party, Sweden will defend itself better if it adheres to the policy of refraining from military alliances, which it says has served the country well for many generations.

The two parties that oppose joining NATO have a total of just over 40 seats out of 349 in the Swedish parliament. In Finland, opposition to the move is even smaller, and at this point is heard only on the fringes. Therefore, it seems that Sweden and Finland’s rush into NATO is inevitable, although the process itself is not short. “After the official request is submitted to Jen Stoltenberg, the NATO secretary general, in Brussels, Sweden and Finland will enter what is called the Membership Action Plan,” Prof. Ann-Sofie Dahl explains.

Dahl, who lives in Denmark and serves as a senior fellow in the Atlantic Council in Washington, D.C., has written extensively about the NATO alliance. “Usually this is a process that takes a long time, but Sweden and Finland are very close to NATO, so that this time it will be just a formal process that will probably take only a day or two,” she says, explaining that the initial process will be followed by the ratification process.

“They will also try to accelerate this step, but because there is a need for the approval of the parliaments of the 30 member countries, it will probably take at least four to six months until the formal membership of the two countries goes into effect,” Dahl says. Naturally, in both Sweden and Finland there is some concern regarding the interim period between their decision and the validity of membership. Dahl note the guarantees of security that have been obtained in recent months. “British Prime Minister Boris Johnson visited Sweden and Finland this month and declared that the United Kingdom will guarantee the security of the two countries,” Dahl says. “

That is a very important declaration, because Britain is an important player as well as a nuclear power,” she notes, adding that there is apparently a less official, and less overt, commitment from the White House. It is known that the Finnish president has met in Washington with President Joe Biden, and the Swedish foreign minister recently also held meetings in the U.S. capital. In addition, Swedish Prime Minister Magdalena Andersson and Finnish Prime Minister Sanna Marin visited Berlin and received a promise from Chancellor Olaf Scholz that their countries “can rely on German support if they submit a request for NATO membership.”

“I think that after the decision to join NATO – and certainly from the moment the candidacy is submitted – we’ll see a lot of ‘Russian noise,’ but not a military assault,” says Dahl. “We may see things such as a cyberattack or an attack of disinformation, but Moscow is busy in Ukraine and probably, as happened during the previous NATO expansion process, Russia will make a lot of noise – but will then continue as usual.”

Wallmark, the deputy chairman of the Swedish parliament’s Foreign Affairs Committee, is also aware of the anticipated saber-rattling by Moscow. However, he anticipates that “the Kremlin will bark, but nothing more than that.” His Finnish colleague, Ovaska, finds it difficult to say what the Russian reaction will be. “We’re ready to make decisions and we’re ready for anything that happens because of them,” he says. “But it’s important to remember that even when we’re part of NATO, Russia will remain our neighbor. It’s important that in future, in some way, we find a way to cooperate with them.”

After Gaza Flotillas and a Suicide Bomber in His Art, All Dror Feiler Wants Is Peace

At 70, avant-garde musician Dror Feiler is best-known as one of the organizers of the Gaza aid flotillas and an art installation featuring a Palestinian suicide bomber. But the Israeli artist who lives in Sweden stresses that despite all the controversy, all he hopes for is a peaceful Middle East.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/2022-05-18/ty-article-magazine/.premium/after-gaza-flotillas-and-suicide-bomber-in-his-art-dror-feiler-only-wants-is-peace/00000180-e9f3-dc12-a5b1-fdfb56760000

STOCKHOLM – When Haaretz met experimental musician, artist and political activist Dror Feiler at his home in the Swedish capital in January, he was composing a new work for an 80-piece orchestra. This task involved no small amount of optimism, since no one had commissioned the piece and European concert halls were shutting down at a rate of knots in those COVID days.

If the piece is eventually performed, then, like most of the 70-year-old’s works, audiences will likely describe it as “avant-garde,” “experimental,” “noncommunicative” or just “noise.” And while there may be some truth to these descriptions, over the decades Feiler’s work has included biographical elements from his kibbutz childhood, his military service as a paratrooper, his emigration to Sweden and his experience as a European expat. His works are ideological and artistic statements combined with personal elements.

In Israel, Feiler is famous – some would say notorious – for his political activism, mainly because of his role helping organize the flotillas attempting to bring aid to a blockaded Gaza Strip. Then there was the controversial art installation “Snow White and the Madness of Truth,” which he made with his Swedish artist wife Gunilla Sköld-Feiler and which the Israeli ambassador to Sweden attempted to deface.

Feiler’s arrest in Israel, his support for the boycott, divestment and sanctions movement and his well-publicized views, which sit well outside the legitimate boundaries of Israeli discourse: all these have attracted attention, sometimes at the expense of the music. Nonetheless, Feiler’s work is still performed around the world with some success – as much as noncommercial art music is able to enjoy success, at least.

Feiler was born in Tel Aviv in 1951. In eighth grade he left home to study at the Mikveh Israel boarding school, where he clashed with teachers due to his being so opinionated and was expelled two years later. He returned to his parents, who were now living at the Yad Hana kibbutz that had split from the United Kibbutz Movement to become the only kibbutz to support the Israeli Communist Party.

Feiler’s parents were party activists. His father, Eliezer, who died in 1993, was the personal assistant to the party’s general secretary. His mother, Pnina, who recently died at age 98, was an activist into her 90s. Feiler’s childhood memories are political in nature: he recalls demonstrations and handing out flyers; spraying anti-occupation graffiti with his father as early as June 1967; the heated arguments his mother had with the party leadership; and joining a demonstration against Arab land grabs with Uri Avnery and Dan Ben-Amotz.

Feiler was a member of the Alliance of Israeli Communist Youth, where he once again fell out of favor due to his opinionated independence and refusal to automatically toe the party line. This was in the late 1960s and Feiler was at the heart of Israel’s radical left. Years later, in 1986, his father met Palestine Liberation Organization representatives in Bucharest when it was still illegal to do so.

“This was significant,” Feiler says. “They went there despite the ban and spoke about coexistence. I was happy and proud that my father took part in this. It was not the first time he had met with Palestinian leaders, but on this occasion it was out in the open – in an attempt to challenge the stupid law that banned speaking to an enemy about peace.”

He joined the military at the end of the ’60s. “Every communist knows that political power grows from the barrel of a rifle, as Mao Zedong said, and as was written on my tent in the 50th Battalion,” Feiler says, more than 50 years after he joined the Paratroopers Brigade. “The Communist Party was not against the military; on the contrary, it fought against its co-optation by the right. Joining the military was important to me. I was a pale child who sunburned easily, was small, weak and had a big mouth. I wanted to express a little more machismo and masculinity. This was also the first time I encountered a broad section of Israeli society up close – religious people and Mizrahim, for example.”

These encounters and his time in the military did not influence Feiler’s worldview. In 1970, while serving in Gaza, he refused a direct order to fire into a crowd from which someone had thrown a grenade, arguing that the order was illegal. He was sent to military prison and eventually discharged from the battalion, finishing his service in his kibbutz.“When I spent time in solitary confinement in jail, the cell was tiny, the light was on the whole time and there was no one to be seen,” he recounts. “I could only hear my own heartbeat, the grumbling of my stomach, and a high-pitched sound that maybe came from my own brain or maybe was just in my imagination. My music contains these elements: rhythm, chaotic movement and high-pitched sounds.”

Dror Feiler. Photo: Pelle Seth

Feiler’s music is not easy on the ear. It is frequently chaotic, loud and turbulent. It is not concerned with sounding beautiful, and is the enemy of banality and cliché. Feiler once complained that Swedish pop stars ABBA were destroying the soul of music. “I make music that appeals to me, that I feel in my body, not just my ears. It is a total physical experience,” he explains.

Not everyone finds Feiler’s noise easy to play, let alone listen to: the Bavarian Radio Symphony Orchestra dropped his piece “Halat Hisar” (“State of Siege” in Arabic) ahead of its 2009 premiere, despite having commissioned and paid for the piece. Some musicians complained about the work’s volume, which they said caused headaches and ear problems. (The piece was eventually performed six months later.)

“I find anything that has become too mechanical hard to deal with,” Feiler says. “I don’t like things that are formulaic and compositions where you can predict exactly which chord is coming next, and which all follow the same beat.”

You told me you love melodies. Why don’t you write more of them?

“I also like salt, but I don’t add it to every dish,” smiles Feiler, who has written a considerable amount about his musical approach in the Swedish press. In one story he asks: “Is dissonance still possible today? At a time where the music of artists like Jimi Hendrix or the Sex Pistols, who once symbolized alternative lifestyles, are used in soft drink or car commercials, will noise music find its way into the mainstream?” Feiler’s answer? No; this music will always cause discomfort.

Do you make political music?

“My music is not political by nature. It isn’t written to cause a revolution. I make free music, but the job of the listener, the way they must approach this unknown thing, the very act of listening – this is the political act.”

Art and political struggles

Feiler is full of stories about previous concert tours that combined art and political struggles: from performances in front of FARC guerrillas in the jungles of Colombia to saxophone performances at demonstrations against the far right in Sweden.

He has toured in Russia, Japan, Europe and the United States, where he met with and collaborated with musicians such as Frank Zappa (this was in 1983 and Feiler does not remember much, except that the meeting took place in Zappa’s basement late at night), the saxophonist Anthony Braxton, the German free jazz musician Peter Brötzmann, Japanese noise project Merzbow, and many others.

Alongside his wife Sköld-Feiler, he makes sculptures and runs the Tegen2 gallery near his home in central Stockholm. One of the artists whose work he has displayed is David Reeb, whom Feiler considers a friend. Reeb was at the center of a controversy recently after his artwork “Jerusalem” was removed from an exhibition at the Ramat Gan Museum at the mayor’s behest. Reeb even drew a portrait of Feiler.

Another renowned artist who has focused on Feiler in his work is Blixa Bargeld, a founding member of the German experimental group Einstürzende Neubauten and former member of Nick Cave and the Bad Seeds. In 2019, Bargeld made a film about Feiler for Arte’s Square Artiste series, dealing with Feiler’s life, his views and his music. It goes without saying that Feiler was against Bargeld’s performance in Israel with Einstürzende Neubauten in 2016.

Marxist literature and memorabilia can be spotted among the artwork, books and musical instruments that litter Feiler’s home. Books on Che Guevara and Leon Trotsky rub shoulders with beautiful Hebrew literature and ancient Jewish texts – including a Talmud from 19th-century Moscow and Feiler’s father’s Passover Haggadah from ’30s Dusseldorf. The main living space features a large collection of unique bells and music boxes, some of which Feiler restored himself. Pride of place goes to the music boxes that play variations on “The Internationale.”

His own musical career was set in motion when he left Israel about 50 years ago. Six months after being discharged from the army, after spending a few months on the Continent he moved to Linköping, southern Sweden, following a Swedish kibbutz volunteer who lived in a women’s collective there. “Thirteen days after arriving here, I saw [Israel’s then-Defense Minister] Moshe Dayan on TV declaring that ‘total war’ had broken out. It was October 6, 1973, and I, Dror Feiler the communist, immediately called the Israeli embassy and asked how I could help.”

The embassy inquired if he was a medic or belonged to a tank unit. When he replied that he was a paratrooper, they asked him to leave his contact details so they could get back to him if they needed him. “I’m still waiting,” he laughs.

Feiler remained in Sweden. He was forced to give up his Israeli citizenship because it was still illegal to hold dual citizenship at the time, learned Swedish, bought a saxophone and met Gunilla, whom he would later marry.

In 1975, he moved to the capital, where he was accepted for musicology studies at Stockholm University and went on to study composition at the Royal Swedish Academy of Music. His experience as a migrant who lives in the Diaspora is an integral part of his music.

“For me, life as a migrant is like noise in a musical context,” he says. “It’s music that generates panic and fear, something that sounds like the screech of a dentist’s drill, a helicopter crash or the thermonuclear scream of the sun’s core. It sounds like musical machines are swallowing the Earth, and we’re listening to the waste being cleared as nature is devoured by technology. This fear resembles the experience of the Other, the migrant.”

Especially when it comes to a migrant who is an intellectual, Feiler says. Or at least this was the situation when he arrived in Sweden. “Foreigners, exiles and migrants make noise and disturbance for their new society,” he explains, “and the migrant intellectual is especially bothersome. He doesn’t become a street cleaner or delivery man, but participates in a social sphere the locals don’t think he should belong to. They’re happy for him to make hip-hop music or play basketball, but concert halls are a bit too much for them.”

Feiler demonstrated this performatively at a festival in 2008 when he placed a garbage truck at the front of the stage to make noise along with an orchestra and singer Meira Asher. American composer John Cage “talked about opening a window to the street noises. But compared to my truck, John Cage made lite noise.”

One gets the sense that anyone is lite compared to Feiler. “I am radical in my politics and my personality,” he admits. “I say what I think without thinking twice, and I’m an intense person. I used to argue with my mother even when she was in her 90s, and when we had a disagreement, I acted up. I can listen to and entertain other opinions intellectually, but I struggle when people talk in slogans or talk about things they don’t understand.”

The ‘Snow White’ affair

Public awareness of Feiler peaked in 2004, but not only because of his music. Instead, It was an art installation he and his wife created, which generated headlines worldwide and was a turning point in the Swedish artistic discourse and even diplomatic relations between Sweden and Israel.

“Snow White and the Madness of Truth” – shown in the snow-covered courtyard of Stockholm’s Swedish History Museum – was an installation consisting of a pool filled with blood red liquid, illuminated by three lighting rigs, with a recording of Bach’s “Mein Herze schwimmt im Blut” (“My Heart is Bathed in Blood”) church cantata playing in the background. On the liquid drifted a boat named “Snow White” carrying a portrait of Hanadi Jaradat, the Palestinian suicide bomber who had killed 21 people at the Maxim restaurant in Haifa a year earlier.

The installation didn’t receive much attention until Zvi Mazel, Israel’s then-ambassador to Sweden, visited the museum. He cut the power and knocked one of the lighting rigs into the water, causing a power surge. He refused to leave until he was ejected by museum security personnel. The incident caused an outrage and Feiler appeared on news programs around the world.

“The museum commissioned the installation from us as part of an exhibition called ‘Making Differences,’ which was scheduled to coincide with an international conference about Holocaust commemoration, and initiatives to combat genocide and antisemitism, convened by Swedish Prime minister Göran Persson,” Feiler explains.

“The inspiration for the work came from the cover of Haaretz newspaper’s weekend supplement featuring an image of Jaradat with black hair, a white face and red lips. We asked for the installation to be placed outdoors, in the cold and snow, to make it difficult to stand next to while enjoying a cocktail. Following the incident, a Swedish journalist who came to our support received death threats and was assigned a bodyguard. Gunilla and I received thousands of threats, 24 hours a day. The Swedish prime minister received 40,000 emails. It was an orchestrated campaign. I received a phone call from a man claiming to be from [the Israeli] police, saying my mother’s house was on fire and she was in hospital being treated for burns. He called back a few minutes later and said it was not actually true, but that it may well happen. This went on for weeks.”

“It was awful,” says Gunilla, who has entered the room and briefly joins the conversation. “It was much harder for me to shake off the accusations of antisemitism than it was for Dror. Beyond the threats,” she adds, “I really struggled when I realized that the work’s meaning had been already decided upon, had been disseminated widely and would be very hard to challenge.”

Gunilla strongly rejects the interpretation that “Snow White and the Madness of Truth” glorifies the murderer and supports Palestinian terrorism. “We tried to construct something to shed light on how someone can commit such an atrocity,” she explains. “We have to try to understand – not to forgive, but we must understand. How can we prevent such things if we don’t understand them?

“The installation explicitly objects to violence and conveys sorrow for the blood that was shed,” she says. “And there was something there, in the Stockholm cold, in the music and text alongside the installation, that made people reflect.”

When the strong reactions and threats started, Gunillla left town for a while. Feiler stayed and visited the museum daily, where he instructed visitors about the installation and became the subject of international attention. “When CNN called, after Prime Minister [Ariel] Sharon applauded Mazel, I thanked the ambassador for all the attention my work received due to him,” Feiler recounts.

Is it possible that you were also eager to provoke, just like the ambassador? I mean, you didn’t have to focus on the Israeli-Palestinian conflict as part of an exhibition on genocide and the Holocaust. There are plenty of other violent conflicts around the world.

“First of all, I’m Israeli and I care about what happens there. And in any case, the ambassador claimed he hadn’t heard about the installation before he visited the museum – but obviously that isn’t true. He came with the intent to do what he did. He was calculated: he headed straight to the installation, pulled the plug, knocked the lighting rig into the water, caused a short power surge and the pump stopped working so the water froze.

“In my opinion, this was part of a deliberate effort by the Israeli government. Israel wanted the exhibition to only deal with the Holocaust. They demanded that Sweden refrain from raising the Palestinian issue in this context, and Israel applied diplomatic pressure and threatened to pull out of the exhibition if our installation wasn’t removed. Once the Swedes made it clear that they couldn’t prevent art from being exhibited in a museum, Israel used the incident to try to show that Sweden and the Europeans are anti-Israeli and antisemitic.”

Death threats

Feiler has always engaged in numerous political issues – from the struggle against the far right in Sweden, the anti-apartheid and anti-Vietnam War campaigns, to support for leftist movements in South America and the Belarusian opposition movement. But the Israeli-Palestinian conflict has been closest to his heart. He joined the Swedish organization Jews for Israeli-Palestinian Peace after the first Lebanon war in 1982, and now serves as one of its spokespersons. In the early 2000s he was involved in forming the European umbrella organization Europeans Jews for a Just Peace, for which he also serves as president.

One of Feiler’s best-known actions occurred following Israel’s Operation Cast Lead in the Gaza Strip from December 2008 to January 2009. According to him, it started out “with a few people from the fringe of the Stockholm left” who were inspired by the Ship to Bosnia campaign – a humanitarian aid campaign in Bosnia during the ’90s – and culminated with the Israeli military raid on the [Turkish ship] Mavi Marmara and the other vessels that took part in the Gaza flotilla in 2010.

“We didn’t have any boats, money or experience,” Feiler recalls, presenting his version of events. “But we thought that if the politicians won’t do anything about the blockade of Gaza, we will. We heard about a Greek organization called Ship to Gaza that knew more about boats than we did. We raised donations from thousands of people – just normal people, no major donors – and traveled to Greece to buy a boat. After we already closed the deal, the seller called it off because he received another offer for twice the amount.

“We realized we needed to keep the whole thing secret and wait until another offer presented itself. Once it did, we left for Greece and on a dark night arrived at an unfamiliar place. We didn’t bring our mobile phones. They showed us the boat and even thought we knew nothing about boats, we bought it. Later on, once the Mavi Marmara – a boat belonging to the IHH [the Turkish-Islamist group recognized as a terrorist organization by several countries, including Israel] – joined, this led to additional participants joining from England, France, Norway and other countries. And so the Freedom Flotilla was born.

“This wasn’t the first time overseas boats had sailed to Gaza in support of the Palestinians – we were preceded by some smaller boats in 2008-2009 that carried tens of activists. But the 2010 flotilla was on a different scale and included over 600 people, including journalists, lawmakers, members of international organizations, human rights activists and trade union representatives.”

Tell us about the events of May 31, the night Israel Defense Forces commandoes raided the boats.

“It was the middle of the night, we were 85 kilometers [52 miles] from shore, within international waters, and I saw the attack on the Mavi Marmara from about 300 meters away. There was helicopter fire, apparently to destroy the searchlights; we saw the soldiers descending onto the ship and later some soldiers boarded our ship as well. They led us one after the other to the captain’s deck, and I was first. There was an Israeli officer there. He took my passport and cameras, and I asked him to guarantee that my gear was safe, and he refused to answer so I took everything back. Then he instructed two soldiers to lead me outside. They knocked me to the floor, kicked me and broke three of my ribs, and bruised my head. Later they tied my hands and threw me under a bench in the galley, still bleeding from my ear.”

Feiler said that when he and his associates were taken to the Israeli port of Ashdod, a bearded soldier with sidelocks and a skullcap, carrying a submachine gun, separated him from the group. Then, he added, the soldier ripped the earring from his ear and the necklaces from his neck, and ordered him to undress in front of hundreds of people. “While the rest of the detainees boarded buses, I was put in a caged vehicle. I, a 60-year-old Swedish composer, with broken ribs and a bruised head – an enemy of the Israeli state,” he recounts. “They said that because I was an Israeli citizen, even though I am not, that I will be tried for treason and aiding the enemy during wartime.

“In the end, they let me join the other detainees and we were sent to the new prison they built in Be’er Sheva. I was put in solitary confinement, separated from the others who were all together. They even refused me a book. I told them I didn’t care which book they gave me, even if it’s the Bible, but they refused that as well.”

“Eventually, [Turkish President Recep Tayyip] Erdogan sent three planes to transfer all the detainees to Istanbul, and said the planes would not take off unless every single one of us was released. Everyone gathered at the airport, waiting just for me. I finally got there and they tried to get me to sign a document and keep me back on the basis of a claim that I had used force. They also tried to keep Bülent back [Fehmi Bülent Yildirim, president of the IHH]. A violent clash between Bülent’s guards and the soldiers developed at the airport. I was sitting there, on a plastic chair inside Terminal 1, surrounded by soldiers with batons and one of them says to me ‘Go ahead, just try, make my day – just make one move.’ They released me eventually with the last detainees and I boarded the plane.”

In hindsight, Feiler believes he should have pressed charges against Israel. However, he says he was in such a state of shock from the solitary confinement, the violence and the fact that his family had not been notified about his circumstances that it never occurred to him at the time. For him, the entire episode remains traumatic.

The Mavi Marmara affair has been investigated by the IDF and the Turkel Commission, which ruled that the IDF soldiers acted appropriately and that Israel had complied with international law. The heated debate that took place in Israel following the affair was between sides talking over each other, possessing two incompatible versions of reality. Regarding the violence used against Feiler, the IDF Spokesperson’s Unit chose not to comment.

After the 2010 flotilla, Feiler took part in three additional ones and was arrested each time – finally being banned from entering Israel for several years. He was not even permitted to visit his mother, only being granted a temporary, restricted entry permit in 2019-2020. The Mavi Marmara affair served as inspiration for his composition “32°, 43’ North, 33°, 31’ East,” after the exact coordinates in the Mediterranean Sea where the ship was raided. A relatively recent composition, “Epexegesis,” for two soloists and orchestra, includes a text by the Palestinian-Syrian-Swedish poet Ghayath Almadhoun, and was performed by Norway’s Stavanger Symphony Orchestra in 2019, with Feiler and Bargeld as soloists.

“We, who are strewn about in fragments, whose flesh flies through the air like raindrops, offer our profound apologies to everyone in this civilized world, men, women and children, because we have unintentionally appeared in their peaceful homes without asking permission,” Almadhoun is quoted in Feiler’s piece. “We also apologize to the Israeli soldiers who took the trouble to press the buttons in their aircrafts and tanks to blow us to pieces, and we are sorry for how hideous we looked after they aimed their shells and bombs straight at our soft heads, and for the hours they are now going to spend in psychiatrists’ clinics, trying to become human again.”

A very dangerous individual

As a committed leftist and Marxist, Feiler still sees himself as having a Jewish identity. Together with his band Lokomotiv Konkret, he released the album “A Voice Still Heard” in 2011, which is full of Jewish influences stemming from his long-held admiration for Jewish liturgical music. He celebrates Jewish holidays, his family members speak Hebrew, and his home is stacked with Jewish texts and Jewish-themed artworks. He says he became a real Jew once he emigrated to Sweden.

His political activism and views may strongly antagonize many Israelis, but he sees it as part of the tradition of Jewish cosmopolitanism, in solidarity with the sufferings of all people everywhere. To him, the connection between the Gaza flotillas and his installation “Snow White and the Madness of Truth” is clear, even if many in the Jewish state would claim he is misguided and working for the enemy.

“At the end of the day, the siege of Gaza generates hatred of Israel and strengthens extremists on both sides,” he claims, “and this is the reason we wanted to bring humanitarian aid to Gaza. To show the Gazans that someone cares, that they don’t have to be so desperate to have to commit atrocious things, like Hanadi Jaradat.”

With all your criticism of Israel, aren’t you also disappointed with the Palestinian national movement?

“Of course I am. I consider Hamas to be a fanatical religious movement and it saddens me that so many Palestinians support them. But one of the reasons they do support them is the impotence of the PLO, which collaborates with the Israeli occupation. [President] Mahmoud Abbas visited Stockholm a few years ago. I was invited to meet him and [chief negotiator] Saeb Erekat at their hotel. I entered the room, they greeted me and I told them: ‘Excuse me, Mr. President, I am not a politician, I am an artist and a composer, and I speak truthfully. So I have to say to you, I am more of a president than you. I am president of European Jews for a Just Peace; I can travel to wherever I want for whatever I need. You cannot. You need to ask Israel for permission to travel. I suggest you head over to the United Nations and declare that you do not have a state, don’t have a government and don’t have a parliament. Tell them: We are under occupation and our sole demand is one person, one vote [voting rights for all Palestinians]. No one in the world would oppose this.’ Erekat looked at me and said, ‘You’re a very dangerous individual.’”

Do you still support a two-state solution? Do the changes in the Middle East, the Arab Spring, the regional wars and the Abraham Accords not require a change of perspective about the optimal diplomatic solution?

“I don’t care how many states there are. I care about the kind of states. If we have two democratic, egalitarian states, with equal rights and responsibilities for Jews and Palestinians, that’s fine. Even if we have seven states, or one state, or a federation or confederation, that’s fine. As a citizen of the world, I want to see equal rights over there as well – civil and equal rights for everyone.”

Is the existence of a Jewish state important in and of itself?

“No. It depends what kind of state. If it will be a Jewish state led by an extreme right-wing dictator who supports genocide, is that an important state? That’s an awful thing. What does a Jewish state even mean? Who is a Jew? These ideas about racial purity make me feel a certain discomfort – and that’s an understatement.”

Feiler writes tough music and when it comes to his worldview, there is also little room for sentimentality. Yet, at 70, he can reflect on life with a degree of optimism. “Even after 49 years in Sweden,” he says, “all I wish for is that people living between the [Jordan] river and the [Mediterranean] sea can have a good life without killing each other, and that they have equal rights and can establish paradise in the region.”

Ultimately, despite being banned from entering the country for years and the fact that many Israelis regard him as a traitor, Feiler – through a mixture of stubbornness, toughness, burning faith and uncompromising struggle – remains far more Israeli than Swedish. “Gunilla keeps telling me that you can take yourself out of Israel, but you can’t take the country out of you,” he concludes.

בעקבות הפלישה לאוקראינה, פינלנד ושוודיה משנות כיוון – ההצטרפות לנאט"ו היא כבר כמעט עובדה מוגמרת.

הימים הקרובים הם הימים שבהן שתי המדינות יקבלו את החלטותיהן הרשמיות ויגישו את מועמדותן להצטרפות לברית הצפון האטלנטית. נאט"ו תעשה ככל שביכולה לזרז את תהליך ההצטרפות ותגובת רוסיה צפויה להיות מוגבלת.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10799566

עד לפני כמה חודשים, איש לא היה מהמר על תסריט שבו פינלנד ושוודיה תצטרפנה לברית נאט"ו, בוודאי שלא במהלך פתאומי. דעת הקהל היתה נגד; הממסדים הפוליטיים היו נגד; אופן קבלת ההחלטות בשתי המדינות אינו בנוי למהלכי בזק בתחום הביטחוני; אך חשוב מכך: בשתי המדינות נהוגה כבר עשרות שנים מדיניות הנמנעת מבריתות צבאיות.

במקרה השוודי, זוהי ממש אידיאולוגיה. הפעם האחרונה שבה שוודיה היתה מעורבת במלחמה היתה ב–1814. במשך המאה ה–20 ניסתה שוודיה למצב את עצמה כמעצמה הומניטרית שבמקום לקחת צד במלחמות, מהווה גורם המתווך בהן — ובמקביל תומך במוסדות בינלאומיים, מפשר בסכסוכים וקולט פליטים. כך נותרה שוודיה ניטרלית לכאורה במלחמת העולם השנייה ובלתי מזדהה בימי המלחמה הקרה.

במקרה של פינלנד, מדובר בחשש מפני המעצמה ממזרח. לפינלנד יש גבול של יותר מ–1,300 ק"מ עם רוסיה, היא היתה חלק מהאימפריה הרוסית בעבר, היא נלחמה ברוסיה במלחמת העולם השנייה ואוימה על ידה בזמן המלחמה הקרה. הדבר האחרון שהיא רצתה בשנים שמאז התפרקות ברית המועצות היה להיכנס לעימות מחודש עם הרוסים. אבל אז פלשה רוסיה לאוקראינה, וכל הדוקטרינות התפוגגו.

מבחינת האוריינטציה שלהן, פינלנד ושוודיה מזוהות באופן מוחלט עם המערב. מבחינה מעשית, זהו סוד גלוי שהן משתפות פעולה עם ברית נאט"ו כבר שנים. הפלישה הרוסית לאוקראינה, עם זאת, חשפה נקודת חולשה — אם אוקראינה נכתשת על ידי רוסיה, והעולם מסתפק בסנקציות כלכליות וגינויים, מי יגן על שוודיה ופינלנד? הרי גם הן, כמו אוקראינה, מדינות עצמאיות שאינן נהנות מההגנה שמקנה אמנת נאט"ו.

לכן, הפלישה לאוקראינה הביאה למפנה בדעת הקהל בפינלנד ובשוודיה. מיד אחריה התפרסמו בשתי המדינות סקרים שהעידו בפעם הראשונה בהיסטוריה על תמיכה ציבורית רחבה מאוד בהצטרפות לנאט"ו: בפינלנד חתמו 50 אלף אזרחים על עצומה והחלו דיונים קדחתניים בפרלמנט שהובילו להודעה של ראשת הממשלה, סאנה מארין, והנשיא, סאולי ניניסטה, על כך ש"פינלנד חייבת להגיש בקשת הצטרפות לנאט"ו ללא כל דיחוי". הצעדים הפוליטיים המעשיים ליישום ההכרזה יגיעו ככל הנראה למיצוי בהצבעה בפרלמנט כבר בימים הקרובים.

שוודיה אינה מפגרת הרבה מאחור. שר הביטחון השוודי, פטר הולטקוויסט, שהכריז בעבר ש"אני יכול להבטיח שכל עוד אני שר הביטחון לא נשתתף בהליך כזה" (הצטרפות לנאט"ו, ד"ס), אמר לרדיו השוודי הממלכתי בשבוע שעבר ש"ההגנה הנורדית המשותפת תתחזק אם שוודיה ופינלנד יצטרפו". את השינוי בגישה הוא הסביר בכך ש"יש לפני ה–24 בפברואר (תאריך הפלישה הרוסית לאוקראינה, ד"ס), ויש אחרי ה–24 בפברואר". בסוף השבוע הציגה ועדה פרלמנטרית דו"ח על ההרעה במצב הביטחוני בשוודיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, ורבים ראו בו חיזוק נוסף לקולות הקוראים להצטרפות לנאט"ו. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השלטת נערכת להודיע על שינוי עמדתה בנושא ועל תמיכתה בהצטרפות לנאט"ו עוד היום, והצבעה בפרלמנט תיערך ככל הנראה בהמשך השבוע.

"בפינלנד, שאלת ההצטרפות לנאט"ו היתה תמיד שאלה פרקטית, אך בשוודיה זהו דיון רגשי יותר", אומר ל"הארץ" האנס וולמארק, חבר פרלמנט שוודי ותיק ממפלגת הימין־מרכז "המתונים", התומך בהצטרפות כבר שנים רבות, "מבחינת חלק מהשמאל, אי החברות בנאט"ו היא ממש עמדה דתית, ובעבור פוליטיקאים מסוימים התמיכה בהצטרפות לברית היא כמעט המרת דת. לכן היא קשה וכואבת".

"כשרוסיה פלשה לאוקראינה והפינים החלו את תהליך ההצטרפות שלהם, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית השוודית פחות או יותר נדחפה בכוח", מוסיף וולמארק, המשמש כסגן יו"ר ועדת הביטחון של הפרלמנט. עם זאת, הוא טוען, ההצטרפות השוודית לא צריכה להיות תוצאה של אילוץ בלבד, אלא מהלך נכון בפני עצמו. "יש שלוש סיבות ששוודיה צריכה להצטרף לנאט"ו: קודם כל, ישנו סעיף חמש באמנת נאט"ו ועיקרון "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". שנית, יש צורך בתכנון הגנה משותפת עם מדינות האזור, ושלישית, זהו עניין של סולידריות עם מדינות אירופה וצפון אמריקה".

בינתיים, בצד השני של הים הבלטי, יואני אובסקה, חבר פרלמנט מטעם מפלגת המרכז הפינית מאז 2019, אומר דברים דומים מאוד לאלו של עמיתו השוודי. כחבר וועדת החוץ של הפרלמנט הוא גם שותף לתהליך הפרלמנטרי המקדם את ההצטרפות הפינית. "החברות בנאט"ו תבטיח את ביטחונה של פינלנד בגלל כוח ההרתעה המשמעותי של הברית", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "וכמובן שהדבר הכי חשוב הוא סעיף חמש באמנה".

עם זאת, מדגיש אובסקה, פינלנד צריכה להמשיך להשקיע בצבאה ובאימון חייליה כפי שעשתה עד כה, ולהמשיך לבנות את שאר שיתופי הפעולה שלה. "האיחוד האירופי הוא השותף המרכזי שלנו, ומרבית המדינות האירופיות הן חברות בנאט"ו. אני מקווה שההצטרפות תחזק את מדינות אירופה, שיטפלו בביטחונן בעצמן. שוודיה היא השותפה הקרובה ביותר שלנו ואם היא, כמו כל המדינות הנורדיות, תהיה חברה בנאט"ו, זה ייתן ביטחון גדול יותר לאזור כולו".

אובסקה מתאר את תהליך ההצטרפות הפיני כמהיר מאוד. "ה–24 בפברואר שינה את הכל", הוא אומר, "שיתפנו בעבר פעולה עם רוסיה, אבל הפלישה לאוקראינה הראתה שאנחנו לא יכולים לסמוך עליה. זו הסיבה ששקלנו מחדש את המצב. דעת הקהל השתנתה מהר מאוד, מהר יותר מהשינוי אצל נבחרי הציבור". הוא מסביר שהשינוי בדעת הקהל נבע ישירות מהמלחמה על אדמת היבשת: "מה שנעשה באוקראינה הזכיר דברים מהעבר, לא משהו מהמאה ה–20, ולכן אנחנו צריכים לעשות שינוי".

עם זאת, יש מי שמתנגד להצטרפות לברית הצבאית. מפלגת הירוקים השוודית, למשל, טוענת ששוודיה צריכה להיות כוח עצמאי המקדם דמוקרטיה ושלום בעולם, לא חלק מברית צבאית המחזיקה ומתבססת על נשק גרעיני. על פי מפלגת השמאל, שוודיה תגן על עצמה טוב יותר אם תידבק במדיניות ההימנעות מבריתות צבאיות ששירתה, לדבריה, את המדינה בהצלחה רבה לאורך דורות רבים. שתי המפלגות המתנגדות להצטרפות לנאט"ו מחזיקות בסה"כ 43 מנדטים מתוך 349 בפרלמנט השוודי. בפינלנד, ההתנגדות למהלך היא מצומצמת עוד יותר ונשמעת, בשלב זה, רק בשוליים.

כך נראה שהדהירה של שוודיה ופינלנד לנאט"ו היא בלתי נמנעת, אם כי התהליך עצמו אינו קצר. "אחרי שהבקשה הרשמית תוגש ליאנס סטולטנברג, מזכ"ל נאט"ו, בבריסל, שוודיה ופינלנד יכנסו למה שמכונה Membership Action Plan", אומרת ל"הארץ" פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו המתגוררת בדנמרק ומשמשת עמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון, "בדרך כלל זה תהליך שלוקח זמן רב, אך שוודיה ופינלנד קרובות מאוד לנאט"ו, כך שהפעם זה יהיה הליך פורמלי בלבד שיימשך כנראה רק יום או יומיים". לדבריה, לאחר השלב הראשוני יחל הליך האשרור. "גם את ההליך הזה ינסו לזרז, אך מכיוון שיש צורך באישור של הפרלמנטים של 30 המדינות החברות, זה ייקח כנראה לפחות ארבעה עד שישה חודשים עד שהחברות הפורמלית של שתי המדינות תיכנס לתוקף", מסבירה דאהל.

בשוודיה ובפינלנד יש, מטבע הדברים, חשש מסוים מפני תקופת הביניים שבין החלטתן לכניסת חברותן לתוקף. דאהל מספרת על ערבויות שהושגו לביטחונן בחודשים האחרונים. "ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון ביקר החודש בשוודיה ובפינלנד והודיע שהממלכה המאוחדת ערבה לביטחונן של שתי המדינות. זוהי הצהרה חשובה מאוד כי בריטניה היא שחקן חשוב וגם מעצמה גרעינית", מסבירה דאהל, ומוסיפה שיש ככל הנראה התחייבות פחות רשמית ופחות גלויה גם מצד האמריקאים. ידוע כי נשיא פינלנד נפגש בוושינגטון עם הנשיא ג'ו ביידן ושרת החוץ השוודית ערכה לאחרונה גם היא פגישות בבירה האמריקאית. בנוסף, ביקרו ראשת ממשלת שוודיה, מגדלנה אנדרסון, וראשת ממשלת פינלנד, סאנה מארין, בברלין, וקיבלו הבטחה מהקנצלר אולף שולץ שמדינותיהן "יכולות לסמוך על תמיכה גרמנית אם יגישו בקשה לחברות בנאט"ו".

"אני חושבת שאחרי ההחלטה להצטרף לנאט"ו — ובוודאי מרגע הגשת המועמדות — אנחנו נראה הרבה "רעש רוסי", אבל לא מתקפה צבאית", אומרת המומחית דאהל, "ייתכן שנראה דברים כמו התקפות סייבר או מתקפת של מידע כוזב, אבל מוסקבה עסוקה באוקראינה וכנראה שכמו בתהליך ההגדלה הקודם של נאט"ו, רוסיה תעשה הרבה רעש — אבל אז תמשיך הלאה".

וולמארק, סגן יו"ר וועדת הביטחון של הפרלמנט השוודי, מודע גם הוא ל"שקשוק חרבות" הצפוי מהצד הרוסי. עם זאת, הוא צופה ש"הקרמלין ינבח, אך לא מעבר לזה". עמיתו הפיני אובסקה מתקשה לומר מה תהיה התגובה הרוסית. "אנחנו מוכנים לקבל החלטות ואנחנו מוכנים לכל מה שיגיע בעקבותיהן", הוא אומר, "אבל חשוב לזכור שגם כחלק מנאט"ו, רוסיה תישאר שכנה שלנו. זה חשוב שבעתיד, באיזשהו אופן, נמצא דרך לשתף איתה פעולה".

המתח בין חופש הביטוי להקצנה בשיח הפוליטי בשוודיה הגיע לנקודת רתיחה

פרובוקציה של פוליטיקאי דני ששרף ספרי קוראן עוררה בחג הפסחא מחאה אלימה. בעוד ששוודים רבים הופתעו מהמהומות, יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. למחאה הצטרפו ארגוני פשיעה שכוחם התחזק משמעותית בשנים האחרונות.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.HIGHLIGHT-1.10759975

סוף השבוע של אמצע אפריל בשוודיה הוא באופן מסורתי הימים שבהם נוהגת המדינה הנורדית לציין את חג הפסחא, וכמדינה חילונית מאוד, ימים אלה מאופיינים בדרך כלל בטיולים בחיק הטבע, ארוחות משפחתיות ומסורות הקשורות לאביב המפציע אחרי חורף קר וחשוך. אך השנה נצפו ברחובותיהן של כמה מהערים המרכזיות במדינה מכוניות שרופות, נזרקו אבנים, נשמעו זעקות של צעירים זועמים ואפילו תועד ירי של שוטרים לעבר מתפרעים.   

שוודים רבים הופתעו מהמהומות שפרצו, אך יש מקומות שבהם הן לא התקבלו בהפתעה גמורה. עבור חלק מהתושבים זו היתה רק הקצנה של מציאות שקיימת כבר זמן רב. "מהומות פסחא 2022" הן למעשה תוצאה של מספר תהליכים שונים: החל בבעיות של אינטגרציה בשכונות שבהן מתגוררים מהגרים ודור שני למהגרים, דרך הקצנה בשיח הפוליטי — בעיקר של הימין הקיצוני בסקנדינביה הנהנה מחופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל — ועד לעלייה בתעוזה של ארגוני פשע מאורגן לצד כישלון של המשטרה המקומית להתמודד איתם.

ביום חמישי, 14 באפריל, נסע לשוודיה רסמוס פלאודן, מנהיג מפלגת ימין קיצוני דנית בשם Stram Kurs (בתרגום חופשי: "קו נוקשה"), ושרף ספר קוראן במסגרת הפגנה שערך בכיכר מרכזית בעיר יונשופינג (Jönköping) שבדרום המדינה. עבור פלאודן, שריפת ספרי קוראן היא כבר מסורת. הוא עורר מהומות בעבר כאשר עשה זאת ב-2019 בקופנהגן בירת דנמרק ובמאלמו השוודית ב-2020. פלאודן, בן 40, עורך דין במקצועו ובעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית שהוענקה לו בזכות אביו השוודי — הקים ב-2017 את מפלגת הימין הקיצוני המתנגדת להגירה ממדינות לא מערביות, נלחמת באסלאם בדנמרק, ותומכת בגירוש מהגרים מוסלמים. כעת מפלגתו מקיימת מסע הפגנות גם בשוודיה. 

לאחר האירוע ביונשופינג אמור היה פלאודן לקיים הפגנה דומה בעיר לינשופינג (Linköping), כשעתיים נסיעה צפונה משם, אך האירוע לא יצא בסופו של דבר לפועל, ייתכן כתוצאה משינוי בתוכניות מצדו. מפגינים המתנגדים לפלאודן שחיכו לו במקום החלו לתקוף כוחות משטרה שניסו לשמור על הסדר. שלושה שוטרים נפצעו כתוצאה מזריקת אבנים, ניידות משטרה הותקפו ואחת מהן הוצתה. 

מהומת עולם פרצה — באותו ערב התרחשו הפגנות אלימות גם בעיר סמוכה בשם נורשופינג (Norrköping), שם הוצתו כ-15 מכוניות, ובמקביל הותקפו שוטרים והושחתו כלי תחבורה ציבורית. למחרת, יום שישי, התפשטו המהומות גם לבירה סטוקהולם. אנשי המפלגה הדנית שרפו ספר קוראן ברינקבי (Rinkeby), פרבר בצפון העיר שבו מתגוררת אוכלוסיית מהגרים גדולה. המהומות האלימות הגיעו באותו יום לשיא במרכז העיר אורברו (Örebro) שבמרכז שוודיה, בהשתתפות מאות בני אדם. בין היתר נגנב שם רכב משטרתי על ידי רעול פנים ומספר שוטרים נפצעו. 

בשלב זה היה כבר מי שהטילו ספק בקשר הסיבתי שבין ההפגנות האנטי-מוסלמיות לבין המהומות האלימות שהתרחשו לכאורה בתגובה עליהן. אנשיו של פלאודן התכוונו אמנם להפגין ולשרוף ספרי קוראן, אך בחלק מהמקרים — כולל במקרה החמור באורברו — הפגנות אלה לא יצאו כלל לפועל. כך קרה גם בשבת, 16 באפריל, כאשר אישור להפגנה שתכנן פלאודן בעיר הדרומית לנדסקרונה (Landskrona) בוטל, וההפגנה הועברה לפאתי מאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה. מהומות אלימות פרצו בשתי הערים ובמאלמו אף הוצת אוטובוס שכל נוסעיו הצליחו להימלט. המהומות נמשכו בכמה ערים גם ביום ראשון. הפעם שלושה מפגינים נפצעו מירי שוטרים ובמאלמו הוצת בית ספר.

לפי משטרת שוודיה יותר ממאה שוטרים נפצעו; 20 רכבי משטרה הושחתו או נשרפו; במהומות השתתפו מאות מתפרעים ועשרות נעצרו. מעבר לכך, במשטרה מצאו עדויות לכך שחלק מהמתפרעים קשורים לארגוני פשע מאורגן שחבריהם מצאו בהפגנת הכוח של פלאודן תירוץ להפעיל אלימות נגד המשטרה. כמו כן, נמצאו עדויות למאמצי הסתה נגד המשטרה שהגיעו מחוץ למדינה, ככל הנראה ממדינות במזרח התיכון.

בשנים האחרונות שוודיה סובלת מעלייה בכוחם של ארגוני הפשע המאורגן המתפרנסים בעיקר מסחר בסמים. ארגונים אלה מבוססים בעיקר באזורים עירוניים המאופיינים באוכלוסיות מהגרים ודור שני למהגרים. הם מחזיקים בנשק רב והם מגייסים ילדים ובני נוער צעירים מאוד לשורותיהם. על אף שמדיניות האכיפה והענישה בשוודיה הוחמרה בשנים האחרונות, המשטרה עדיין לא מצליחה להשתלט על הבעיה. 

הפשיעה ומעשי האלימות הרבים הביאו לעלייה בכוחה של מפלגת הימין הפופוליסטית "השוודים הדמוקרטים", וגם מפלגת הימין השמרנית "המתונים", שבעבר היתה ליברלית יותר, יישרה קו ימינה. "מה שראינו בימים האחרונים הוא שטרוריסטים תוצרת בית זרקו אבנים על מנת להרוג שוטרים", אמרה אליזבת סוונטנסון, חברת פרלמנט מטעם המפלגה בראיון ליומון אקספרסן. "נגד זה אנחנו צריכים להפעיל את כל הכוח שלנו ואת זה הממשלה לא עשתה. הממשלה קראה למתפרעים מפגינים שצריכים ללכת הביתה, אני חושבת שמדובר טרוריסטים תוצרת בית שצריכים להישלח לכלא".

העיתונאית פאולינה נאודינג כתבה במאמר המערכת של היומון השוודי הנפוץ Svenska Dagbladet כי "רסמוס פלאודן הוא לא יותר מהניצוץ שגרם לפיצוץ חבית אבק השריפה, שכבר היתה קיימת. כשהוא יחזור לדנמרק אנחנו נצטרך להמשיך לחיות עם חבית הנפץ הזו שממשלות שוודיות מימין ומשמאל מילאו במשך עשרות שנים". בסיום מאמרה הציעה נאודינג לקוראיה לחשוב מה האירועים מספרים על שוודיה. לטענתה זו שוודיה של "פרברים הסובלים מסגרגציה וחוסר משילות, שיש בהן מערכת מקבילה של נורמות, אלימות חסרת מעצורים ומלחמת כנופיות". 

את המצב הקשה בחלק מפרברי הערים בשוודיה קשה להסביר בגורמים סוציו-אקונומיים בלבד, שכן גם השכונות הנחשבות לבעייתיות ביותר במדינה רחוקות מההזנחה, הקיפוח, העוני והמצוקה שניתן למצוא במדינות אחרות; יש בהן חינוך ציבורי חינם, דיור ציבורי נרחב, ספריות, בתי-תרבות, חינוך בלתי פורמלי ותחבורה ציבורית טובה. רשת הביטחון החברתית של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית פרושה באופן שוויוני על כל אזרחי שוודיה וכוללת ביטוח בריאות מקיף, חופשות לידה, חופשות מחלה ומערכת פנסיונית סבירה. 

גם השכר ותנאי העבודה השוודיים טובים ביחס לרוב מדינות העולם. אך כל אלה, מסתבר, לא הצליחו להעלים לחלוטין את הפשיעה המאורגנת, לא הביאו לקבלה מוחלטת של כללי המשחק הדמוקרטיים ובוודאי שלא לאימוץ ערכים ליברליים בכלל האוכלוסייה. בשנים האחרונות התגלו בשוליים של החברה השוודית מקרים קשים של דיכוי נשים, אימוץ ערכים אסלאמיסטיים ואפילו התגייסות לארגון המדינה האסלאמית (דאעש). כל אלה הן תופעות נדירות ושוליות יחסית אך הן גרמו למרבית השמאל השוודי להקשיח את גישתו כלפי מגוון נושאים: החל במדיניות ההגירה ואינטגרציה, דרך המלחמה בפשיעה ועד להתייחסות רצינית יותר לסוגיות של דת, גזע ורב-תרבותיות. תחת הממשלות הסוציאל-דמוקרטיות האחרונות הוקשחה מדיניות ההגירה לשוודיה, בשיח הציבורי סוגיות הקשורות למוצא אתני ודתי כבר אינן טאבו כפי שהיו בעבר, עונשים על פשיעה ועבריינות הוחמרו ותקציבים גדולים הועברו למשטרה וכוחות אכיפת חוק.

"שני כוחות רשע מעוררים זה את זה", אמר מורגן יוהאנסון שר המשפטים הסוציאל-דמוקרטי של שוודיה, בהתייחסו לימין הקיצוני ולאסלאם הקיצוני. "אנחנו, תומכי החברה הפתוחה והדמוקרטית, עומדים בין לבין, ומנסים לקיים את העקרונות הדמוקרטיים". יוהאנסון הוסיף שהוא נותן אמון במשטרה וכי יש לשמור בכל מקרה על חופש הביטוי במדינה. "זה בדיוק מה שפלאודן רוצה", אמרה לינדה סנקר, חברת פרלמנט ממפלגת השמאל (הקומוניסטית לשעבר) המתגוררת בנורשופינג, אחד ממוקדי המהומות. "הוא רוצה ששוודיה תהיה מפוצלת, שהאלימות תגבר ושמהומות יגבירו את האיום על מהגרים ועל האזורים הקשים בהם הם חיים. אלימות לעולם לא תיפתר באלימות". 

ויש גם צד אחר לחברה השוודית. קבוצות צעירים, בהן צעירים מוסלמים, שיצאו למוקדי ההפגנות במספר מקומות וסייעו בעבודות הניקיון. באורברו, למשל, במקביל לעבודות הניקיון חילקו חברי ארגון נוער מקומי פרחים לבעלי בתים שגינותיהם הושחתו. "רצינו להראות קצת אהבה לתושבי האזור שנפגעו, וגם למשטרה", אמר מנהיג הארגון, האני מאדי בילאל, ליומון השוודי אפטונבלדט. יוזמה דומה היתה גם בנורשופינג שם צעירים הצטרפו לעבודות פינוי שברי הזכוכיות והאבנים לאחר המהומות. "אנחנו רוצים להראות שנורשופינג טובה מזה" אמרה מואה שלסהולם, אחת המשתתפות. 

עם זאת, נראה שהצתה נוספת של חבית חומר הנפץ היא רק עניין של זמן. רסמוס פלאודן כבר ביקש אישור לשריפת קוראן נוספת השבוע, ובקשתו נדחתה. אך בקשות נוספות יגיעו, והאתגר העומד בפני השוודים לא פשוט — האם לשמור ללא פשרות על חופש הביטוי וזכות ההפגנה במדינה או לשים בראש סדר העדיפויות את הסדר הציבורי והרגעת הרוחות. 

לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך. כרגע זה רק מפחיד.

עשור לפני הפלישה לאוקראינה, ועוד בטרם נכנסו כוחותיו של פוטין לחצי האי קרים, חזו הסופר יו נסבו והבמאי אריק סקיולדביירג מלחמה באירופה עם הסדרה "כיבוש". בראיון מספר הבמאי הנורבגי על הדומה והשונה בינה ובין המציאות, על החתירה שלו נגד הייצוג הרוסי הקלישאתי וגם על המוסר הנורדי הכפול בכל הנוגע למשבר האקלים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

באמצע מרץ פירסם "הניו יורק טיימס" מאמר מאת העיתונאי תומס פרידמן על מרכיב ההפתעה במלחמה באוקראינה. על פי פרידמן, הנשיא פוטין הוא זה שמופתע לרעה, בין השאר מעוצמת ההתנגדות האוקראינית ומתגובת הנגד הנחושה של אזרחים ומדינות במערב. מצד אחר, רבים במערב הופתעו גם הם מעצם הפלישה הרוסית והאכזריות חסרת הרחמים שלה. "יהיו הפתעות נוספות", מבהיר ומזהיר פרידמן בסיפא של מאמרו, "והן לא כולן יהיו טובות". במדינות אירופה הפתעת הפלישה לאוקראינה לא היתה רק טעות גיאו-פוליטית או חוסר הבנה של מדיניות החוץ הרוסית, היא תוצאה של עשרות שנות שלום. מיליונים רבים מאזרחי אירופה, כולל רבים ממעצבי המדיניות שלה, פשוט לא חוו בימי חייהם אזעקות, הפגזות או כיבוש. הם לא היו מסוגלים לדמיין התקפה על מדינה שיש בה דמוקרטיה ושוק חופשי, הם האמינו בקלישאה הידועה ששתי מדינות שיש בהן מקדונלד'ס לא יילחמו זו בזו, ובחלומותיהם הפרועים ביותר הם לא ראו גל פליטים המורכב מאנשים הנראים, מתלבשים ומתנהגים ממש כמותם.

אבל את מה שפיספסו רבים מהמדינאים והעיתונאים באירופה ראו כמה מיוצרי הטלוויזיה ביבשת. הסדרה הנורבגית "כיבוש", שעונתה הראשונה שודרה ב-2015, היא אחת הדוגמאות הבולטות. נקודת המוצא שלה היא הקמתה של ממשלה נורבגית על ידי מפלגה ירוקה, שנבחרת אחרי שהאומה נותרת מוכה עקב אסון אקלימי. הממשלה החדשה נחושה להפסיק להפיק ולייצא נפט וגז טבעי כדי להציל את העולם, אבל היא מעוררת עליה את זעמם של האירופאים התלויים באספקת אנרגיה נורבגית. בשלב זה נכנסים הרוסים לתמונה, ובתיאום עם האיחוד האירופי חוטפים את ראש הממשלה הנורבגי, גורמים לו לשנות מדיניות ומחדירים למדינה את אנשיהם המתפעלים ומשתלטים על שוק האנרגיה. במקביל הם מתחילים להפעיל את כובד משקלם גם על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה המקומית.

גם אם "כיבוש" זכתה להצלחה בתחילת דרכה, העלילה שלה לא נראתה סבירה במיוחד – כיבוש רוסי של נורבגיה נחשב ב-2015 ליותר מסתם בדיון. זה היה מדע בדיוני. בנורבגיה צריך להיות היום בן יותר משמונים כדי לזכור משהו מהפעם האחרונה שבה המדינה היתה מעורבת במלחמה, ועד לא מזמן צריך היה להיות בעל דמיון פורה או פסימיסט קיצוני, שלא לומר פרנואיד, כדי לדמיין כובש זר המשתלט על הממלכה הנורדית. היום דברים השתנו. גם אם ברור שהתסריט של "כיבוש" הוא קיצוני, הוא מבוסס על סדר עולמי חדש שלפיו השתלטות של מדינה אחת על מדינה אחרת, מסיבות כלכליות המבוססות על משבר אקלים ומחסור באנרגיה, היא לכל הפחות אפשרות.

"הרעיון הראשוני היה של הסופר יו נסבו", מספר אריק סקיולדביירג, אחד מיוצרי הסדרה. "אני וקריאנה לונד, שכתבה יחד איתי את התסריט, לקחנו את הרעיון הבסיסי שלו ועשינו לו דרמטיזציה לסדרת טלוויזיה". סקיולדביירג מספר שנסבו הגה את הרעיון כבר ב-2008 והוא עצמו הוכנס לעניינים ב-2012, לאחר שהפרויקט עבר כבר כמה שלבים של מימון ופיתוח. "קראתי על הרעיון בעיתון, הוא נשמע מעניין מאוד וכשהמפיקים יצרו איתי קשר וביקשו שאכתוב ואביים, אמרתי כן מיד", הוא מספר. "חשבתי שהרעיון לעסוק בתגובה האנושית לשינוי פוליטי פתאומי, כמו כיבוש, הוא רעיון נועז. אחרי זה הדברים התגלגלו מהר. מכיוון שהיה קל למצוא מימון לפרויקט, אולי בגלל שנסבו הוא סופר פופולרי מאוד, הצילומים לא התעכבו והמשימה שלנו ככותבים היתה קצת כמו לרוץ לפני רכבת ההפקה. בעונה הראשונה כתבנו אפילו תוך כדי הצילומים".

המציאות מחקה את האמנות

מה שהפך את הפרויקט למעניין אפילו יותר היתה העובדה שממש עם תחילת הצילומים, בתחילת 2014, הצבא הרוסי פלש לקרים והרוסים סיפחו את חצי האי. "מבחינת ההפקה, הנסיבות ההיסטוריות היו יתרון", אומר סקיולדביירג, "היינו פותחים עיתון בבוקר ומקבלים תחקיר שמסביר איך כיבוש נראה בעולם האמיתי".

כיבוש נורבגיה בסדרה שסקיולדביירג כתב וביים איננו דומה בדיוק למה שהתרחש בקרים ב-2014, או למה שמתרחש באוקראינה כעת. הדברים גם אינם סטטיים בסדרה עצמה. הרוסים חודרים למרקם החיים הנורבגי באופן מדורג, מתוחכם וזמני לכאורה. בתחילת הדרך אין הפגזות של אוכלוסייה אזרחית, חיי היומיום נמשכים כרגיל, ערים אינן משוטחות ואין טנקים ברחובות. הכיבוש מתנהל מאחורי הקלעים באיצטלה כלכלית. הדמויות המושפעות ממנו באותו שלב ראשוני הן בעיקר אלו הנמצאות במרכז הזירה הפוליטית – דיפלומטים, פוליטיקאים ועיתונאים – וכאלו המרוויחות או מפסידות ממנו באופן ישיר – משתפי הפעולה עם הרוסים ואלו המתנגדים באופן אקטיבי ונרדפים על כך. בעבור הרוב, הרוסים הם רק עוד משהו שמדברים עליו בחדשות. למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, "כיבוש" מציירת דיוקן אמין, מטריד ומלא ניואנסים של התגובה האנושית להשתלטות של כוח עוין על מדינה ריבונית.

"הסדרה בוחנת כיצד פרטים מתנהגים כאשר המדינה שלהם נכבשת, בכל צורה שהיא, על ידי כוח זר", אומר סקיולדביירג. "זו סיטואציה שרבים בעולם כבר חוו, היא מעוררת הזדהות והיא מעלה את השאלה – מה אני הייתי עושה? האם הייתי בורח? האם הייתי מנסה להתאים את עצמי לנסיבות המשתנות?"

איך הרגשת כשהמציאות נעשתה דומה כל כך לתמונה הקודרת שיצרת?

"לאורך העונות נמשכתי בצורה קצת מוזרה לרעיון שהמציאות מחקה תרחישים שונים בדרמה שלנו. היום אני כבר לא מרגיש כך. האירועים האחרונים הם מעוררי צמרמורת. הם מפחידים מאוד. לא חלמנו ולא התכוונו לעשות סדרה שתהפוך לאמיתית כל כך וזו לא היתה שאיפה שלנו. כרגע זה רק מפחיד. אם עוקבים אחרי 'כיבוש' לאורך העונות, רואים שהסדרה הופכת ליותר ויותר אלימה. בהתחלה ראש הממשלה בסדרה, יספר ברג (הנריק מסטד), נוהג בדיוק הפוך מאיך שהנשיא האוקראיני, זלנסקי, נוהג עכשיו. זה דומה אולי למה שהאוקראינים עשו ב-2014. כלומר, ניסיון להימנע מאלימות כדי להציל חיי אדם. בסדרה ראש הממשלה נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא תחת מתקפה של מדינה חזקה בהרבה מבחינה צבאית ואין לו מוצא קל. עם זאת, לאורך הסדרה הוא נעשה יותר ויותר מיליטנטי. זה מצב שדומה במידת מה למצבו של זלנסקי".

המשך כאן: https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718807

חוקרים: סין קצרה איברים מאנשים בעודם בחיים. רופאים היו שותפים להוצאות להורג.

שני חוקרים, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל ומת'יו רוברטסון מאוסטרליה הצליחו להוכיח את מה שנטען כבר שנים – סין קצרה איברים מאנשים שהיו עדיין בחיים ורופאים סיניים היו שותפים למעשה בהוצאות להורג.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342

בבוקר אחד באוקטובר, יה טונג הלכה לבית ספרה בעיר צ'ינג'ו שבדרום סין. זה היה אמור להיות יום שגרתי עבור הילדה בת התשע שכולל לימודים ומשחקים עם חברים, אך הוא הסתיים באופן טרגי ביותר. יה התנגשה בילדה אחרת במסדרון בית הספר, מעדה, ראשה נחבט בקיר והיא התעלפה. התלמידה עוד הספיקה לשוב להכרה, ללכת הביתה לארוחת צהריים ואז לשוב לבית הספר, אבל בסופו של יום היא סבלה מדימום במוחה והיתה בתרדמת במשך תשעה ימים, עד למותה.

אביה של יה, הואנג צ'ין, החליט לתרום את איבריה כדי להציל חיים של אנשים אחרים ולהשאיר בעולם הזה משהו מבתו המנוחה. "אני רק רוצה לתת ללב של הבת שלי להמשיך לפעום", הוא הסביר. בזכות הסכמתו של הואנג, הקרניות, הלב והכליות של בתו נתרמו להשתלה. "הוקל לי שהיא עזרה לאנשים אחרים והצילה את החיים שלהם", אמר האב.

המקרה של יה הציג את תעשיית השתלת האיברים בסין באור חיובי במיוחד, וכלי התקשורת המקומיים דאגו להדהד את סיפור המוות-מציל-החיים שלה באופן שלא נעלם גם מהתקשורת הבינלאומית. עם זאת, ברוב המקרים לא כך הדבר בסין. לתעשיית השתלות האיברים במדינה יש צד אפל, בלתי נודע ולעתים רבות לא חוקי – כך טענו בשנים האחרונות כמה מומחים זרים. לדבריהם, ב"מחנות לחינוך מחדש" בסין רוצחים חלק מהאסירים כדי לקצור את איבריהם ולמכור אותם להשתלה תמורת סכומי כסף גבוהים ללקוחות מקומיים וזרים.

טריבונל בינלאומי בראשות המשפטן הבריטי ג'פרי נייס פרסם ב-2019 דו"ח בנושא קציר האיברים בסין לאחר חודשים של דיונים, שמיעת עדויות וניתוח ממצאים. "הקמפיין הסיני לקציר איברים בכפייה מקורבנות חפים מפשע הוא פשע נגד האנושות", הוא קבע, "הוא מהווה את אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר בעת המודרנית". איתן גוטמן, חוקר ופעיל זכויות אדם אמריקאי, סיפר בראיון ל"הארץ" בנובמבר 2020 שכ-15 מיליון בני מיעוטים במחוז שינג'יאנג, בהם אויגורים מוסלמים, עברו בדיקות רפואיות שהכרחיות לבדיקת התאמת איבריהם להשתלה ושיותר ממיליון מהם נמצאים במחנות הכליאה. "אלו לא תקריות ספורדיות, זו מדיניות", הוא אמר, "טיהור אתני שיכול להניב רווחים גדולים".

גוטמן העריך שלפחות 25 אלף בני אדם בשנה נרצחים בשינג'יאנג בעבור איבריהם וסיפר על מסלולים מהירים למעבר איברים בשדות תעופה מקומיים ועל קרמטוריומים הנבנים כדי להיפטר מהגופות. לקוחות האיברים בימינו, הוא טען, הם בעיקר סינים אמידים, אך ישנם גם "תיירי איברים", יפנים, דרום קוריאנים ומוסלמים ממדינות המפרץ המעדיפים "איברי חלאל" שנלקחו ממוסלמים כמו האויגורים. אך למרות עדויות רבות שנשמעו בנושא סחר האיברים בסין, לא נמצא "האקדח המעשן" בדמות מסמכים רשמיים שיוכיחו שהמדינה עומדת מאחורי תעשייה לא חוקית ולא מוסרית כדי להרוויח כסף. עד עכשיו, ככל הנראה.

מחקר שהתפרסם היום (שני) ב-American Journal of Transplantation, כתב העת המדעי המוביל בעולם בתחום ההשתלות, טוען שבשנים 1980 ועד 2015 לפחות הופרו בסין שני תנאי בסיס קריטיים להתנהלות אתית של השתלות איברים בפרט ולהתנהלות אתית רפואית בכלל. התנאי הראשון שהופר הוא הכלל האתי החשוב של עולם ההשתלות – "כלל התורם המת" (Dead Donor Rule) שאוסר על תרומת איברים חיוניים מתורם שעודנו בחיים ואוסר על גרימת מותו של תורם כדי לקבל את איבריו. מחברי המחקר, מת'יו רוברטסון, דוקטורנט בביה"ס לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית בקנברה ופרופ' יעקב (ג'יי) לביא מישראל, טוענים ש"כלל התורם המת" הופר בסין כעניין שבשגרה. זאת ועוד, שני החוקרים טוענים שהכלל האתי השני שהסינים הפרו, וסביר להניח שעדיין מפרים, הוא האיסור על השתתפות רופאים בהוצאות להורג.

פרופ' לביא הוא יועץ רפואי של הנהלת בית החולים שיבא לניהול סיכונים וחבר בוועדת האתיקה של החברה הבינלאומית להשתלות לב וריאות. בעבר הוא הקים וניהל את היחידה להשתלות לב בשיבא וכיהן כנשיא החברה הישראלית להשתלות. בראיון ל"הארץ" הוא מסביר שהמחקר שלו ושל עמיתו האוסטרלי מצא למעשה את "האקדח המעשן" שהיה חסר בנוגע לחשדות בעניין ההשתלות בסין. "עד היום היו הרבה עדויות נסיבתיות. לעומת זאת, במחקר שלנו יש לראשונה עדות של העוסקים בדבר בשפתם", אומר לביא.

על פי "כלל התורם המת", להליך הנצלת איברים (הצלת איברים וניצולם) אסור לגרום למותו של התורם. מחקרם של לביא ורוברטסון בדק אם רופאים סינים קבעו כנדרש מוות מוחי לפני שניגשו לניתוח הנצלת האיברים. "כדי שניתן יהיה לקבוע מוות מוחי של אדם הוא חייב להיות, באופן חד-משמעי, ללא יכולת נשימה עצמאית", מסביר לביא. "את הבדיקה עושים באמצעות ניתוק הנבדק ממכונת ההנשמה אליה הוא מחובר באמצעות צינור המוחדר לקנה הנשימה שלו. לאחר הניתוק ממתינים לראות אם הנבדק נושם עצמאית. בנוסף בודקים את רמת דו-תחמוצת הפחמן (Co2) בדם. אם לא נצפתה ולו נשימה ספונטנית אחת, אפשר לומר בוודאות שלאדם אין רפלקס נשימה וניתן לקבוע רשמית  שמוחו מת והוא מוגדר מת". "זהו תנאי אוניברסלי לגמרי המקובל על ידי הממסד הרפואי בכל מדינה בעולם", אומר החוקר הישראלי. "גם הספרות הרפואית הסינית מקבלת הגדרה זו לצורך קביעת מוות מוחי, וזאת למרות שאין בסין חוק מפורש בנושא".

לביא ורוברטסון עברו במהלך המחקר על מאגר מידע של יותר מ-120 אלף מאמרים בשפה הסינית שעוסקים באופן כללי בהשתלות איברים וסיננו מתוכם כ-2,800 מאמרים שעוסקים בהשתלות לב וריאה. הם חיפשו בטקסטים משפטים שמתארים החדרת צינור הנשמה לקנה הנשימה של המת שבוצעה רק לאחר  קביעת המוות המוחי או לאחר תחילת ניתוח הנצלת האיברים. "מציאת תיאור שכזה מוכיחה למעשה שמבחן הפסקת הנשימה לא בוצע, שכן החולה לא היה מונשם עד לאותו רגע ונשם בכוחות עצמו עד לתחילת ניתוח הנצלת האיברים ומכאן שלא היה במוות מוחי", אומר לביא. "ב-310 מאמרים מצאנו משפטים שמתארים בעייתיות בקביעת מותו של התורם וב-71 מאמרים מצאנו הוכחה ברורה וחד משמעית שלא נקבע מוות מוחי לפני שהחל הניתוח להנצלת איברים", אומר לביא.

71 המאמרים שהוכיחו שאיבריו של תורם נקצרו לפני מותו פרוסים על פני 35 שנה ומקורם ב-56 בתי חולים שונים מ-33 ערים ו-15 מחוזות. "פריסה זו", מסביר לביא, "מעידה על כך שלא מדובר בבעיה מקומית או זמנית. זו חייבת להיות מדיניות".

תרומת איברים אפשרית רק במצב של מוות מוחי משום שבמצב זה ניתן, למשך זמן מוגבל בלבד, לשמר את תפקוד האיברים באופן מלאכותי. בזמן מוגבל זה מבצעים את ניתוח הנצלת האיברים משום שלאחר מכן האיברים יפסיקו לתפקד ומערכות הגוף יקרסו. "השימוש באיברים להשתלה מאדם שהוצא להורג, המצוי במוות מוחי וליבו עדיין פועם, מצריך תיאום מורכב ועדין בין המוציאים להורג לבין הרופאים שמנצילים את האיבר", אומר לביא. "המסמכים שנחשפו במחקר מראים שעל מנת להימנע ממצב של איבוד האיבר כתוצאה מחוסר תיאום שכזה, הרופאים הסינים הפכו למעשה לחלק מהליך ההוצאה להורג". לביא מספר ש"המשפטים המרשיעים" שנמצאו ב-71 המאמרים היו לא יותר ממשפט קצר או שניים בחלק של המאמר העוסק במתודולוגיה שלו. "המשפטים מראים פעם אחר פעם ש'תורם' האיברים הונשם רק לאחר שנקבע מוות מוחי או שהתחלת ההנשמה החלה לאחר תחילת הניתוח, או שהוא הונשם רק במסכה – עדות לכך שה'תורם' לא נזקק להנשמה קודם ושהוא נשם בכוחות עצמו עד הניתוח", הוא מסביר.

לביא ורוברטסון מודים שהם לא יודעים אם במאמרים שבהם לא נמצאה בעייתיות בקביעת המוות המוחי נעשה הליך תקין. הסיבה לכך, לדבריהם, היא שמחברי המאמרים לא פירטו בהם את הליך הנצלת האיברים ולא ציינו באיזה שלב בוצעה הנשמת המנותח. כאשר הם נשאלים אם יש אולי הסבר אפשרי אחר לממצאים שהתגלו ב-71 המאמרים או שאכן מדובר בהוכחה מוחלטת לכך שקביעת מוות נעשתה בניגוד לכללי האתיקה, הם משיבים: "זו שאלת מיליון הדולר. המאמר שלנו נסרק במסרקות ברזל על ידי מערכת כתב העת American Journal of Transplantation. ארבעה מבקרים חיצוניים ושלושה עורכים עברו על המאמר שלנו בקפידה ואיש מהם לא עצר את פרסומו. אין דרך אחרת להסביר את הממצאים שלנו".

בהררי המחקרים שבהם נברו שני החוקרים לא צוינה זהות "תורמי האיברים" או אם הם היו אסירים. למרות זאת, אומרים לביא ורוברטסון, הסינים סיפקו את המידע הזה בעבר. "הסינים עצמם הודו ב-2007 שמקורם של 95% מהאיברים להשתלה הוא מאסירים", אומר לביא, "האדם שהודה בזה הוא מי שמנהל את מערך ההשתלות בסין והיה בזמנו סגן שר הבריאות, דר' ג'יפו הואנג (Huang Jiefu). היום הוא משמש גם כסגן הממונה על ההשתלות בארגון הבריאות העולמי (WHO) בו יש לסין השפעה רבה מאוד. במבוא למחקר אנחנו גם מסבירים מדוע ברור שכל המנותחים במאמרים שמצאנו חייבים היו להיות אסירים – משום שבתקופה המדוברת לא היתה קיימת בסין מערכת אלטרנטיבית לתרומות איברים מחולים שהסכימו לכך".

המשך ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10718342

מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.

Antisemitism in Malmö: from a Swedish Symptom to an European Symbol?

Malmö, the large city in southern Sweden, has been in the headlines in recent years because of expressions of antisemitism. This is the story of the slow awareness of local and national authorities and the measures taken to deal with the problem. Could Malmö's experience be of any value for the whole of Europe, where many large cities are facing similar problems.

Punlished in K. Magazine: https://k-larevue.com/en/antisemitism-in-malmo-from-swedish-symptom-to-european-symbol/

Those who believe in the old saying “there’s no such thing as bad publicity” would do well to study the case of Sweden’s third largest city – Malmö. Home to some 350,000 people, it‘s not particularly big, it’s not Sweden’s oldest or most beautiful city and it’s not exceptionally cheap or expensive to live in. Still, in the last few years it made an international name for itself, though perhaps not the name its leaders were hoping for. Instead of being praised for Västra Hamnen which claims to be Europe’s first carbon neutral neighbourhood, for its multiculturism or for the Turning Torso building, Scandinavia’s highest skyscraper, Malmö is known around the world for a much less appealing feature – antisemitism.

The new antisemitism of Malmö

It’s hard to say when or where it started. Antisemitism isn’t a new phenomenon in Sweden. In fact, it was there even before the first Jewish communities were founded in Stockholm and Marstrand near Gothenburg in the late 18th century. Towards the end of the 19th century and the beginning of the 20th, official state restrictions and discrimination slowly disappeared, but antisemitic ideology and propaganda could be found throughout both the old political establishment and newly founded neo-Nazi and fascist movements. Surprisingly, the end of WW2, which left neutral Sweden relatively unharmed, wasn’t the end of Swedish Nazism. Quite the opposite. After the war Sweden became host for many racist, nationalist and fascist movements. While the political elite was gradually embracing universal values and continuing to develop a social-democratic welfare state, the extreme right on the margins of Swedish society was, and some say still is, flourishing. Neo-Nazi skinheads, antisemitic publishing houses and movements based on pre-Christian imagery that promote nationalist, racist and anti-establishment ideas became an integrate part of Swedish society.

Malmö played an interesting role in this story during the final stages of WW2 and the following years. On one hand, this was the city that became a safe haven for Danish Jews who arrived at its shores after crossing the Öresund strait fleeing the Nazis in 1943. This is also where the Swedish Red Cross’ “White Buses” arrived in 1945, carrying survivors of the Nazi concentration camps. On the other hand, this was the home of the so-called Malmö Movement, which played a central role in the rehabilitation of Europe’s extreme right, back in the 1950’s. The movement’s leader Per Engdahl took a leading role in the project of connecting the remnants of fascist and Nazi movements from all over Europe and forming a political network which published literature, organized conferences and created an escape route for Nazis from Europe to South America. The center of all this was Malmö were Engdahl lived and worked. But all this is ancient history.

For over ten years now, Malmö has become, in the eyes of many, a symbol of a new kind of Swedish antisemitism. While right wing extremism is still dangerous and threatens Jews in Malmö just like anywhere else, in the last few years an imported antisemitism originating in the Middle East and Islamist environments has taken over. In Sweden, the combination of the two proved itself particularly worrying and Malmö is sometimes seen as the center of it all. In 2012 an explosion shook the Jewish community center. In 2009, Molotov cocktails were thrown at the local Jewish funeral home. In the same year Malmö was the scene of what is now known as the Davis Cup riots. As Israel and Sweden were playing an official tennis match, thousands of anti-Israel demonstrators took to the streets and the protest developed into physical and verbal attacks against the city’s Jews and law enforcement forces. At the time, former mayor IImar Reepalu, was accused of being part of the problem, rather than part of the solution when he said to a local daily that “We accept neither Zionism nor antisemitism which are extremes that put themselves above other groups”. But problems didn’t stop when Reepalu was replaced in 2013. Pro-Palestinian demonstrations, especially during periods of conflict in Gaza, continued to feature heavily antisemitic slogans, signs and rhetoric.

When I visited the city in 2015 in order to write a report for “Haaretz” I spoke to a few members of its Jewish Community. Those were the days when hundreds of asylum seekers were arriving every day, mainly from Syria and Afghanistan, crossing the bridge from Copenhagen and arriving at Malmö which became their Swedish port of arrival. As authorities in Sweden were struggling with challenges of housing, employment, education and integration, many in Malmö were worried. “There is fear and harassment on a daily bases”, one woman who immigrated from Israel to Malmö decades ago told me. She claimed that authorities were doing nothing against the daily harassment and the incitement from local mosques. “I’m not against accepting asylum seekers”, another community member told me, “one should not close the door to people in need of help, but this is what happens when we want to solve one problem by creating a bigger one. We need to use our heads, not only our hearts”. After this, I returned to the city on several occasions and reports continued to be troubling. Some claimed that Jewish families were leaving the city because they no longer felt safe. In 2021, a report commissioned by the municipality described Malmö schools as an unsafe environment for Jewish students who suffer from verbal and physical attacks while teachers prefer to avoid conflict with the aggressors. Other reports claimed that Holocaust survivors are no longer invited to tell their stories in certain schools in Malmö because Muslim students treat them disrespectfully.

Malmö at the center of the world

As a response to all this, Malmö’s Jewish community which has existed since the 1870s and now has two synagogues, a community center, a variety of educational activities and just under 500 members, decided to speak out. Now it became harder for the Swedish press to ignore the problem and the picture it painted wasn’t a pretty one – the reports included children who had to put up with their schoolmates burning Israeli flags, making threats and praising Hitler, youngsters who were suffering from bullying and threats of rape and murder on social media and Jewish teachers who were told to put up with the harassment and keep a low profile. These are all well documented facts. They are based on resident’s testimonies, information collected by journalist, NGOs and authorities and studies conducted by serious researchers. But when it comes to Malmö there seems to be a layer of mythology covering the facts. This is the Mythology that gave Malmö unflattering titles like “Sweden’s antisemitism capital” or even “Europe’s most antisemitic city”. During the last few years, reports on Malmö, mainly in the international press, became full of stories about so-called honor killings, forced marriages, polygamy, female genital mutilation, parallel societies, riots, organized crime of ethnic clans and no-go zones in which local criminals have taken over and police and authorities cannot operate.

All this seemed to go hand in hand with the reports on antisemitism and although many of the reports in the media were true or at least based on some aspect of reality, others were extremely exaggerated, taken out of context and, more importantly, highly politicized. This is where Malmö became part of the global list of “greatest hits” for everyone who was spreading stories and conspiracy theories about Sharia law taking over Sweden, Sweden becoming the “rape capital of the world” and Sweden as proof of the “Great Replacement Theory”. With these reports, the attention of the Jewish world was turned towards Sweden and in 2010 the Los-Angeles based Simon Wiesenthal Center started advising Jews to not visit Malmö. With the populist right in Sweden growing stronger, integration of immigrants from the Middle-East becoming harder and the Israel-Palestinian conflict growing closer, Malmö‘s small Jewish community suddenly became a symbol for all the problems in the world, even if a reluctant one.   

Public authorities react

It’s hard to say if the situation in Malmö is really as bad as it’s sometimes portrayed in foreign media, or if it’s really that different from the situation in other Swedish cities or any other multicultural European city for that sake. Still, at some point local authorities and the government in Stockholm realized they have a serious problem. The situation in Malmö, whether exaggerated by the press or not, was making Sweden look bad. But it was more than that. In the last couple of years, I have spoken about antisemitism with the Mayor of Malmö, Sweden‘s Education Minister, Foreign Minister and former Prime Minister (all Social Democrats) and there is no doubt in my mind that they were all troubled by antisemitism and dedicated to the fight against it. For them, this is not only a PR problem. This doesn’t necessarily mean that their efforts were 100 percent effective, but at least their concern was sincere. Last October, When I interviewed Katrin Stjernfeldt Jammeh who has been Mayor of Malmö since 2013 she said that she realizes that Malmö isn’t vaccinated against antisemitism. “It’s a problem we’re addressing” she said, “we talk about it more today and, when you talk about it, it seems like it’s a bigger problem than it does if you don’t talk about it. But for me, (the image) is not important. The only thing that’s important is that we attack the problem and create change”.

Asked to detail what the city has done to confront the problem in the eight years she has been in charge, she said she has been working to combat antisemitism and racism since the day she was elected by “working with our citizens in various different set-ups, working with the Jewish community in several ways to map the problem, to create an understanding of the problem and, today, we have a long-term commitment”. She added that the city is investing more than 2 million Euros over four years. “This is not just a small project this year or next year”, she explained, “it’s a commitment to work in the long-term to create better conditions for the (Jewish) congregation, to enhance security and create knowledge. We’re also working within our school system, mapping the problem there too, and creating different ways to prevent prejudice”.

On the national level, former Prime Minister, Stefan Löfven, made the struggle against antisemitism and Holocaust remembrance a major part of his political legacy. Here too Malmö played a critical role. Last October Löfven and the city of Malmö hosted a special conference – The Malmö International Forum on Holocaust Remembrance and Combating Antisemitism. Although the conference dealt with a much wider issue than the concrete problems of Malmö’s Jewish community, it caught the attention of many around the world as heads of state and governments, researchers and representatives of private and civil society organizations engaged in what the Swedish government called an “action-oriented” program. The idea was that delegations from around the globe would present pledges of “concrete steps forward in the work on Holocaust remembrance and the fight against antisemitism”. The Swedish government, for example, promised to build a new Holocaust Museum, to criminalize organized racism, to contribute to the Auschwitz-Birkenau Foundation, to appoint a government inquiry on a strategy to promote Jewish life in Sweden and to “significantly increase” the funding for “security enhancing measures for civil society, including the Jewish community from 2022”.

The Malmö Forum took place just over twenty years after the original Stockholm International Forum which was initiated by one of Löfven’s predecessors, former Swedish Prime Minister Göran Persson. This was the beginning of the international partnership to fight antisemitism and promote Holocaust remembrance and it led to the “Stockholm Declaration” which is the founding document of the International Holocaust Remembrance Alliance (IHRA). When I spoke to Löfven a few weeks after the conference he told me that the Malmö forum was “all about commitments, not about speeches”. He then explained that there were two kinds of commitments: “first, never to forget, which is why different countries undertook to have various memorial events and memorial sites, and second, the fight against antisemitism, which is also about commitments. In our case, this means doing more in schools, investing more in research so that we have a better understanding of the forces behind antisemitism and so on. We want to spread this to other countries, organizations and companies, such as social media companies for example. Everyone can make commitments. Individual schools can commit, more companies can make commitments, sport organizations can make commitments. That’s the way to address these issues”.

The limits of political mobilization

The Malmö Forum made some headlines and brought Malmö some positive attention for a change. But are these national and international initiatives, which are discussed by high-ranking politicians, business leaders, journalists and international organizations making any difference on the local level – in the streets, the squares and the schools of Malmö? That depends, naturally, on who you ask. Some local opposition politicians, for example, were skeptical even before the conference started.  “It’s obvious we have a huge issue with antisemitism and it’s affecting people’s everyday lives in Malmö”, Helena Nanne the deputy chairman of the center-right Moderate Party in City Hall told me a few days before the Malmö Forum convened, “For families with children at school, the situation with antisemitism is a major issue, and we hear stories of families who choose to move because they don’t feel safe and can’t be sure the school will be safe for their children”. Nanne wasn’t opposed to the international forum as an idea but she claimed that the Social-Democrats who were organizing it had a home-made antisemitism problem. “This city is run by a party that has had a problem with antisemitism in its own organization”, she said, “It’s hard to take commitments they make seriously”. Another opposition politician based in Malmö, Ilan Sadé, who leads the right-wing Citizens’ Coalition party, was even more critical. “I’m not against the forum taking place in Malmö”, he said, “but this might just be an attempt to improve Malmö’s image. There’s a problematic connection between the Social Democrats and the immigrant population in neighborhoods like Rosengård (a Malmö neighborhood known for its immigrant population and gang-related crime, D.S). The Social Democrats have very wide support there, and they don’t want to lose it; they need to keep the balance. And of course, there are also many people from Arab countries who are party members. There were incidents like the one when members of the party’s youth league were heard shouting slogans like ‘Crush Zionism’ at demonstrations. That’s at least borderline antisemitism – they don’t shout that against other countries”. Sadé alleges that there is a lack of determination to prevent, stop and prosecute hate crimes in Malmö. “The police file on the attacks against the Chabad rabbi of Malmö is as thick as a Dostoevsky book”, he told me, “there are about 160 to 180 cases registered: anything from spitting on him to cursing and harassing him. This is absurd. In Sweden, a religious leader should be able to walk down the street. Priests can do it, imams can do it, so why not a rabbi? This should be prioritized, and it isn’t”.

Another way of approaching the problem does indeed involve both an imam and a rabbi. Imam Salahuddin Barakat and Rabbi Moshe David HaCohen, both based in Malmö, founded an organization which aims to create a trusting society while working to counter discrimination. The organization, Amanah, believes that deepening of identity and roots are key elements towards reaching their goal and it focuses on countering antisemitism and islamophobia within all levels of society – schools, universities, communities and official representatives. I spoke to rabbi HaCohen on the morning the Malmö Forum started and he told me that he appreciated the Swedish government‘s efforts even though not much attention was paid to Malmö itself since the forum was happening from the top down. His organization, on the other hand, is more of a grassroots one. HaCohen spoke about school programs combating racism that Amanah was promoting as well as a digital project that simulates dealing with antisemitic situations and the efforts the organization makes to address Holocaust denial in schools and monitor social media that can potentially “poison the minds of 9- and 10-year-olds”. Hacohen already sees some results to the interfaith dialogue. “During the last Gaza conflict (in May 2021), there was increased tension in the city, as we’ve seen in the past”, he remembered, “since there’s a large Palestinian community here, there were demonstrations against Israel, and as usual some of the protesters started to shout antisemitic slogans. But this time, these people were removed by imams who left their comfort zone and protected their Jewish neighbors. In the same way, we stood alongside our Muslim neighbors when supporters of a far-right Danish politician who was denied access to Sweden filmed themselves burning and kicking the Koran in the streets of Malmö”.

The people of Amanah aren’t standing alone. Other organizations and municipal leaders are doing their best to deal with the problem of antisemitism in the city. The Jewish community recently opened a new learning center that has been working with local schools. City Hall is working with the Swedish Committee Against Antisemitism to arrange trips to the concentration camps in Poland and its partnering with local football clubs to help them deal with racism and antisemitism. The city has also appointed a special coordinator to work on the problem of antisemitism in Malmö’s schools. The coordinator, Miriam Katzin, a Jew herself, a lawyer and a left-wing politician, gave an important perspective when she spoke to the Swedish Expo magazine just over a year ago. “There’s an antisemitism problem in in the whole of society which expresses itself in different ways”, she said, “I think it’s convenient for the majority of Swedes to turn to Malmö and place antisemitism there as the fault of groups that don’t belong to the majority. But that’s making it easy for themselves. The antisemitism I grew up with was expressed by regular majority swedes. That antisemitism is still alive, but it’s often overlooked. One wants to make antisemitism to be a problem of the others”. According to Katzin immigrant groups are blamed for antisemitism as part of this tendency, the right blames the left for being antisemitic and the left blames the right, while in reality antisemitism is a general social problem and it’s “deeply problematic to engage in a competition about who are the worst antisemites”.

This is indeed one of the most serious problems regarding antisemitism in Malmö and in many other European cities. The understanding that it still exists in this day and age is a depressing thought as it is. The thought that it’s not limited to one side of the political debate or to one particular social group, region or culture makes it even worse. Once one realizes that hatred of Jews is a problem that unites left-wing progressives, old-school conservatives, white supremist and hard-core Islamists, it’s hard to imagine a solution. In the same way, Malmö which became a symbol of antisemitism but in reality, was never the only or the worse expression of it, is just a tiny part of the bigger problem. After all that has happened in Malmö – the international attention, the media circus, the scores of high-profile politicians, the pledges, the promises and the time, effort and money spent on education, interfaith dialogue and security measures, there is still a serious problem. It’s not that nothing helped. Things are probably a bit better these days in this one medium sized city in southern Sweden. But that’s just the tip of the iceberg. Now, all that’s left to do is fix the rest of the world.

David Stavrou is a regular contributor for “Haaretz” based is Stockholm. This article is based on a series of articles about Malmö originally published in “Haaretz”.

Will Putin's Ukraine War Push His Neighbors Into NATO's Hands?

Since the invasion of Ukraine, even traditionally dovish Social Democrats are beginning to change their minds, as seen in historic polls showing that about half of Swedes and Finns want their country to join the alliance

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/europe/.premium-putin-ukraine-s-war-could-push-his-neighbors-into-nato-s-hands-1.10668900

STOCKHOLM – NATO membership has been a controversial issue in Sweden and Finland since the alliance’s founding in 1949, but the two countries’ traditions of nonalignment are so strong that they’re staying out for now, despite Russia’s invasion of Ukraine.  

The end of the Cold War saw 14 new members join NATO, bringing the roster to 30, but without these two Nordic countries. For Sweden, the main reason for staying out has been its long-standing policy of nonalignment and neutrality. For Finland, it has largely been concern about the way its Russian neighbor would interpret such a step. Thus, while the other Nordic countries –  Denmark, Norway and Iceland – are full NATO members, Sweden and Finland have been cooperating with the alliance for years without actually joining. But then came Russia’s onslaught on Ukraine.

According to surveys conducted after the invasion, about half of Swedes are in favor of joining NATO – a record for the country, and up from 37 percent last summer and 32 percent in 2017. Other studies show that more and more Swedes are concerned about a possible Russian attack. In Finland, a petition signed by over 50,000 people calls for a referendum on NATO membership, a subject discussed in parliament last week. A poll by Finland’s public broadcaster early in Russia’s invasion showed that a record 53 percent of Finns support full NATO membership. In 2017 this number was only 19 percent.

In Helsinki last weekend, Swedish Prime Minister Magdalena Andersson and her Finnish counterpart, Sanna Marin, discussed defense policy and cooperation while keeping the NATO issue vague. Marin said that it’s “very understandable that the mindset of our citizens is changing due to Russia’s attack against Ukraine,” adding that Finland’s political parties would now be delving into the issue. Andersson agreed and added that “the security situation has altered in a dramatic way, and of course this will be discussed both in Finland and in Sweden.” In the current crisis, officials from both countries have spoken with U.S. President Joe Biden on their close cooperation with the United States.

“Historically, in both countries, nonalignment has been a long tradition, especially in Sweden, which was ‘neutral’ during World War II, though it was of course helping the Germans,” says Ann-Sofie Dahl, an associate professor in international relations and a nonresident senior fellow at the Atlantic Council in Washington. “Sweden clung to nonalignment during the Cold War as mostly a political and ideological tool for the ruling Social Democrats, who have a romantic view of Sweden playing a role in global politics as a neutral country,” Dahl says. “But this was a two-sided doctrine because it was combined with top secret cooperation with NATO during the Cold War.”

Getting closer

In the Finnish case it’s more of a security matter. “Finland has a very long border with Russia and they’ve also been part of the Russian Empire, which puts them in Putin’s sphere of interest. The Finns have also fought against the Russians [during World War II], which means that the Russians respect them. So, although Sweden and Finland both have nonalignment security doctrines, they have very different historical backgrounds.”

In 1994, Sweden and Finland were among the first to join the Partnership for Peace, NATO’s nonmember partnership program. But unlike Poland, Hungary and the Baltic states, they have not joined NATO. In 2014, with the first Russian invasion of Ukraine, Sweden and Finland became part of the Enhanced Opportunity Partnership, a small group of the alliance’s closest partners that now includes Ukraine.

“This means Sweden and Finland are part of NATO military exercises and various forms of communications and training. Now, because of the war, Sweden and Finland are even closer to NATO, and they’re participating in its discussions on the Ukraine crisis,” Dahl says. “This is a historic moment; we have never seen discussions like this before. Domestically in both countries, some center-right parties have supported joining NATO for years, others have recently joined, but now even some Social Democratic voices are moving towards accepting the idea of NATO membership. In Sweden this means a possible ideological U-turn for traditional supporters of nonalignment, while in Finland, the Social Democrats seem to be one step ahead because of a more pragmatic approach in these matters.”  

Exposed and vulnerable

Swedes and Finns who are now changing their minds about NATO membership have a clear understanding of its benefits. It’s all about Article 5 of the North Atlantic Treaty. That clause, sometimes called the “Three Musketeer article,” commits each NATO member to consider an attack on another member an attack on it. As in the Alexandre Dumas novel, it’s “all for one and one for all.”
“People in Sweden and Finland are afraid of what’s happening in Ukraine, which isn’t very far from them. They realize that they’re outside NATO, which means that like Ukraine, they’re exposed and vulnerable, particularly Sweden, which still has a very weak military and is seen as the most vulnerable part of the Baltic,” Dahl says. “We have a president in Moscow who is obviously unstable and ready to invade a neighboring country. Russia has been provoking Sweden with fighter jets entering its airspace. People are aware of this and of course they’re scared.”

Still, on Tuesday, Prime Minister Andersson said that a Swedish application for NATO membership was not on the table at the moment, adding that such a move would further destabilize the situation in Europe. Sweden prefers to strengthen its ties with Finland and the United States, cooperate with NATO as a nonmember partner and work within the EU framework to support Ukraine.
Finland doesn’t seem like it will be joining NATO in the immediate future either. “The Finnish position is that we are at the beginning of a process,” says Maimo Henriksson, a senior Foreign Ministry official who headed the Eastern department and is now ambassador to Sweden. “The security situation has changed in our neighborhood, which means there are more reasons to analyze and discuss the situation and its implications. Joining NATO is one option, but it’s not self-evident that we’ll land there.”

Henriksson says a political debate has been launched in Finland that includes policy papers, parliamentary debates and discussions among the parties. “It’s an open issue, it should be handled efficiently but with care, and it’s not clear what the end result will be,” she says, adding that Finland has constantly been talking with the Russians throughout the years, but not over the last few weeks. The Finnish people, shocked like so many people around the world,  have shown strong support for Ukraine. Regarding Sweden, Henriksson says that “both countries wish to go hand in hand when it comes to the decision about NATO. But of course, there are no guarantees since both countries have their individual national processes, and decisions will be made on the basis of national interest.”

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.