Israel’s Pro-democracy Protests Now Extend as Far as the Nordic countries

Officials in Scandinavian countries generally prefer not to intervene in Israel’s domestic affairs, but the concerns are palpable – even among its Jewish supporters in Stockholm

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/israel-news/2023-04-03/ty-article-magazine/.premium/israels-pro-democracy-protests-now-extend-as-far-as-scandinavia/00000187-4169-db91-adcf-5f7fb2640000

“I am closely following what’s happening in Israel and see that they’re even talking about a civil war there,” says Lars Aslan Rasmussen, addressing the protests over the Netanyahu government’s efforts to undermine the judiciary. “Israel is a democracy, it had five elections within a short time while its neighbors have no elections at all,” says Rasmussen, a member of the ruling Social Democratic Party in Denmark. “However, as a social democrat and a secular person, I think it would be a pity if Israel changes as a result of the far right that provocatively enters the Temple Mount and tries to impose religious law on the inhabitants of the country. It is important that Israel remains a democracy despite the far right.”

In recent weeks, leaders in Western Europe such as French President Emmanuel Macron and German Chancellor Olaf Scholz have been expressing their concern about the Israeli government’s plans. Rasmussen’s words reflect the concerns of elected officials in Scandinavian countries, who are now joining the international chorus of alarm. In most cases, the criticism is still gentle – in part because it is coming from representatives of parties that are traditionally not hostile toward Israel.

Rasmussen is considered a friend of Israel and was awarded the Jerusalem Prize by the World Zionist Organization last year. “Extremist tendencies exist in many countries, including Denmark and the United States in the days of Donald Trump’s presidency,” he says. “I don’t think the relations between Israel and Denmark will weaken [because of the judicial overhaul], but it’s good that people are criticizing and demonstrating against the rise of the power of the far right.” The Danish Foreign Ministry declined to answer questions or provide an official statement on the political unrest in Israel.

In Norway, however, Erling Rimestad, the state secretary at the Foreign Ministry, had no hesitation in taking a clear position. “We’re following the developments in Israel closely,” he says. “Some of the legislation put forward by the new government is highly problematic and could, if passed by parliament, have far-reaching consequences for Israel’s future as a liberal and democratic state. This would also have implications for the many Palestinians living in areas occupied by Israel, and for Palestinians imprisoned in Israel.”

Rimestad says that Norway has long-standing ties with Israel and will continue to maintain relationships and dialogue with the Israeli authorities and the Israeli people. However, he also criticized the new government – and not only in regard to the so-called judicial coup. “Norway has strongly condemned some of the Israeli government’s policy announcements and measures, in particular the punitive measures against the Palestinians,” he says.

“We have condemned the legalization of outposts and new settlements. Israeli settlements are illegal under international law. We have also voiced our concern over statements and actions by members of the Israeli government regarding the holy sites. It’s important to respect the status quo in Jerusalem. In addition to our bilateral dialogue, there are also international forums where we bring up human rights concerns.”

Rimestad, the state secretary to Norwegian Foreign Minister Anniken Huitfeldt (a position akin to deputy minister), adds: “Israel’s human rights situation will be assessed during the Universal Periodic Review in Geneva this coming May. Norway will give our recommendations to Israel there.”

The Labour Party is in power in Norway, but the concern over the situation in Israel transcends party lines. Christian Tybring-Gjedde, a legislator from the right-wing Progress Party, says he believes “it is very important that Israel remains the beacon of hope in the Middle East. It is therefore of vital importance that Israel protects its democracy. It means that a few religious, conservative politicians should not be able to determine Israel’s future. Politics all based on an ancient religious text is not the way to govern a democracy.”

Read the rest of the article here: https://www.haaretz.com/israel-news/2023-04-03/ty-article-magazine/.premium/israels-pro-democracy-protests-now-extend-as-far-as-scandinavia/00000187-4169-db91-adcf-5f7fb2640000

במדינות הנורדיות עוקבים אחר המתרחש בישראל והדאגה חוצת מפלגות

בדנמרק, בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד מעדיפים שלא להתערב בענייני הפנים בישראל, אך החששות מורגשים — גם מקרב תומכיה: "אם ישראל תיחשב פחות דמוקרטית, טיעוני תנועות החרם יתחזקו"

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-03-21/ty-article/.premium/00000187-0087-d632-af97-d2eff1a30000

"אני עוקב מקרוב אחרי מה שמתרחש בישראל ורואה שמדברים שם אפילו על מלחמת אזרחים", אומר לארס ראסמוסן, חבר מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית בדנמרק על ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלתו של בנימין נתניהו. "ישראל היא דמוקרטיה, היו לה חמש מערכות בחירות בזמן קצר בעוד אצל השכנים שלה אין בחירות בכלל. עם זאת, כסוציאל־דמוקרט וכחילוני, אני חושב שזה יהיה חבל אם ישראל תשתנה כתוצאה מהימין הקיצוני שעולה להר הבית ומנסה לכפות את חוקי הדת על אזרחי המדינה. חשוב שישראל תישאר דמוקרטיה למרות הימין הקיצוני".

בשבועות האחרונים הביעו מנהיגים במערב אירופה את דאגתם מההפיכה המשטרית בישראל. אתמול (שני) שוחח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עם נתניהו וגם הביע את דאגתו ואמר שהוא מקווה "שתימצא נוסחה לפשרה". ראסמוסן ביטא את קולותיהם של נבחרי ציבור מהמדינות הנורדיות שמצטרפים כעת למקהלת המודאגים הבינלאומית. ברוב המקרים, הביקורת מצד המדינות הנורדיות עדיין עדינה, בין השאר מכיוון שלא מדובר בנציגי מפלגות המגלות עוינות לישראל באופן מסורתי, אלא דווקא בכאלו הנחשבים לתומכי ישראל מובהקים.

ראסמוסן כיהן כחבר פרלמנט בדנמרק ובפרלמנט של ארגון מועצת אירופה ונחשב לידיד ישראל ואף זכה בשנה שעברה בפרס ירושלים שהוענק לו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. "המגמות הקיצוניות קיימות במדינות רבות, כולל בדנמרק ובארה"ב בימי נשיאותו של דונלד טראמפ", אמר ראסמוסן ל"הארץ", "אני לא חושב שיחסי ישראל ודנמרק ייחלשו (בגלל ההפיכה המשטרית), אבל טוב שיש מי שמבקר ומפגין נגד העלייה בכוחו של הימין הקיצוני". משרד החוץ הדני סירב לענות על שאלות או להגיב באופן רשמי להתפתחויות האחרונות בישראל.

בנורווגיה, לעומת זאת, מזכיר המדינה של שרת החוץ באוסלו, ארלינג רימסטד, שוחח עם "הארץ" ולא נרתע מהצגת עמדה ברורה. "אנחנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בישראל", אמר רימסטד, "חלק מהחקיקה שהציגה הממשלה החדשה היא בעייתית ביותר ואם תעבור בכנסת עלולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת על עתידה של ישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית. יהיו לכך השלכות גם על הפלסטינים הרבים החיים באזורים שנכבשו על ידי ישראל, ועל הפלסטינים הכלואים בישראל".

להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-03-21/ty-article/.premium/00000187-0087-d632-af97-d2eff1a30000

"שוודיה ששואפת להשיג הגנה מפני הרודן פוטין מוצאת עצמה תלויה בידי רודן אחר, ארדואן"

נשיא טורקיה הציב תנאים בתמורה לתמיכתו בהצטרפות שוודיה לברית נאט"ו, בהם הסגרת עשרות "טרוריסטים כורדים". שוודיה הכחישה שהיא מעניקה מקלט לטרוריסטים, אך כורדים במדינה חוששים שגורלם מופקר בידי ארדואן לטובת הכרטיס לנאט"ו

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-02-14/ty-article-magazine/.highlight/00000186-4ace-d933-af9e-cbef354d0000

בינואר השנה נתלתה בובה בדמותו של נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, ליד בניין עיריית סטוקהולם עם הראש כלפי מטה, ברפרנס ברור לתליית גופתו של הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני ב-1945. באוקטובר 2022 הגיע לבירה השוודית פעיל הימין הקיצוני הדני, רסמוס פאלודן, ושרף ספר קוראן מול שגרירות טורקיה. חודש קודם לכן, תוכנית סאטירה בטלוויזיה הציבורית השוודית השפילה בפריים טיים את ארדואן עם בדיחות וולגריות והצגת תמונה שלו כורע על ארבע בהלבשה תחתונה. "היי ארדואן, אתה חושב שאתה הסולטן החדש", אמר מנחה דובר כורדית בתוכנית הסאטירה השוודית. "אבל אתה מזכיר יותר מיטת סולטן מאיקאה, עומד על ארבע רגליים בחדר השינה. אבל אתה יודע מה? כאן בשוודיה, אנחנו חושבים שזה בסדר גמור".

כשממשלת שוודיה החליטה בשנה שעברה להצטרף לנאט"ו ביחד עם פינלנד, היא ציפתה למידה מסוימת של אופוזיציה פנימית. אחרי הכול, הניטרליות בעתות מלחמה וההימנעות מבריתות צבאיות בעתות שלום היו חלק קריטי ממדיניות החוץ של סטוקהולם במשך יותר מ-200 שנה. אך באופן מפתיע, ההחלטה עברה די בקלות. דעת הקהל השוודית תמכה במהלך, מפלגת השלטון דאז, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קידמה את ההצטרפות לברית הצבאית למרות התנגדותה המסורתית; מפלגת הימין הקיצוני הפופוליסטית, השוודים הדמוקרטים, גם שינתה את מדיניותה והצטרפה למפלגות הימין האחרות שתמכו שנים רבות במהלך; נותרה רק התנגדות זניחה למדי של השמאל הרדיקלי.

במאי 2022 הגישה שוודיה באופן רשמי את בקשת ההצטרפות לנאט"ו ביחד עם פינלנד. התמיכה הציבורית בצעד השוודי היתה עד כדי כך רחבה שהנושא כמעט ולא עלה בקמפיין הבחירות שנערכו בספטמבר. את ההסבר לתמימות הדעים בשוודיה בנוגע להצטרפות לנאט"ו ניתן לסכם במילה אחת – אוקראינה. שוודיה ופינלנד הבינו שהפלישה הרוסית לאוקראינה ב-24 בפברואר משנה את המצב הגיאופוליטי סביב הים הבלטי ובאירופה בכלל, והרגישו שהן זקוקות לברית חזקה ויציבה שתבטיח את הביטחון הלאומי שלהן.

בנאט"ו שמחו על הצטרפות של שתי שותפות מערביות גדולות הממוקמות קרוב מאוד לרוסיה ותהליך צירופן התקדם בקצב שיא. עם זאת, יישור הקו בתוך שוודיה וההתלהבות של האמריקאים והאירופים לא הספיקו. על פי אמנת נאט"ו, הצטרפות של מדינה חדשה לברית הצבאית אפשרית רק לאחר שכל 30 המדינות החברות בברית מאשרות אותה בפרלמנטים שלהן. במהלך הקיץ החלו המדינות החברות לעשות זאת בזו אחר זו – אבל אז התברר שמכשול גדול עומד בדרכן של שוודיה ופינלנד. שתיים ממדינות נאט"ו, טורקיה והונגריה, בחרו להחריג את עצמן משאר חברות הברית הצבאית. במקרה הטורקי, ארדואן הביע הסתייגויות מיידיות להצטרפות השוודית והחל להציב תנאים ולפזר איומים. אחד מטיעוניו המרכזיים נגד המהלך היה ששוודיה תומכת בטרוריסטים כורדים שמוצאים בה מקלט ופועלים משטחה. בֶּסִיר קַאוָואק, עיתונאי ברדיו הציבורי השוודי בשפה הכורדית, מעריך שבשוודיה חיים בסביבות מאה אלף כורדים. "כורדים רבים הגיעו לשוודיה בשנות ה-80 כפליטים פוליטיים מאיראן ועיראק. בשנות ה-90 הגיעו למדינה כורדים מטורקיה ומאז שהחלה מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 הגיעו לשוודיה גם כורדים סורים", אומר קאוואק בראיון ל"הארץ". לדבריו, הכורדים השתלבו היטב בחברה השוודית ויש ביניהם חברי פרלמנט ואנשי תקשורת כך שהם חלק מהדיון הציבורי במדינה.

"גם הכורדים בשוודיה מבינים את האיום הרוסי. עם זאת, אני מעריך שרבים מהם, בעיקר אלו התומכים במפלגות שמאל, מתנגדים להצטרפות לנאט"ו. אבל גם אלה שתומכים בהצטרפות לא רוצים שזה יהיה על חשבון הכורדים", אומר קאוואק שמזכיר בדבריו שארדואן התנה את תמיכתו בהצטרפות שוודיה לנאט"ו בשורה של צעדים שסטוקהולם צריכה לעשות ושעלולים לפגוע קשות במיעוט הכורדי שחי בה. גורמים שונים בשוודיה קיימו בשנים האחרונות קשרים עם ארגונים כורדים, בהם "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה סורית-כורדית שהיתה חלק מהמלחמה בדאעש, וה-YPJ, ארגון האח שלו המורכב מנשים, המהווים את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית המאוחדת בסוריה (PYD), מפלגה סורית-כורדית. ממשלת שוודיה אף קיימה קשר עם "המועצה הסורית הדמוקרטית" (SDC), הזרוע הפוליטית של ארגון המורדים הסורי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" (SDF) שהשתתפה במאבק בארגונים איסלאמיסטיים בסוריה, בהם דאעש.

אם שואלים את טורקיה, כל הארגונים הכורדיים המקיימים קשרים עם שוודיה נשלטים על ידי טרוריסטים שקשורים ל"מפלגת הפועלים של כורדיסטאן" (PKK), המחתרת הכורדית שמנהלת מאז שנות ה-80 מלחמת גרילה נגד טורקיה, תחילה למען עצמאות הכורדים וכיום למען אוטונומיה. בדומה לשאר מדינות אירופה וארה"ב, שוודיה מגדירה את ה-PKK כארגון טרור ולא מקיימת עמו שום קשרים. אך בכל זאת, ארדואן טוען שבאופן מעשי סטוקהולם נותנת גב לטרוריסטים כאשר היא מקיימת קשרים עם הארגונים הכורדיים האחרים, שלטענתו לא ניתן להפריד בינם לבין ה-PKK. יתר על כן, ארדואן טוען ששוודיה מעניקה מקלט לאנשי PKK ולמתנגדי משטר אחרים שמוגדרים בטורקיה כטרוריסטים. לכן, הוא דורש להסגירם לטורקיה כתנאי לקבלת שוודיה לנאט"ו.

"יש רשימה טורקית שכוללת 42 שמות. רובם המוחלט הם אנשי אופוזיציה לארדואן וכמחצית מהם הם כורדים שמואשמים בקשר ל-PKK", אומר קאוואק, "דיברתי עם לא מעט מהם, עם אנשים הקשורים אליהם ועם אחרים שחוששים שהם נמצאים ברשימה. אף שלחלק גדול מהם יש אזרחות שוודית הם מרגישים מאוימים ופוחדים. הם לא יודעים מה יהיה איתם, וקרובי משפחה וחברים שלהם חוששים להופיע בתמונות משותפות איתם". קוואק מספר שבקהילה הכורדית בשוודיה חוששים ששירות הביטחון השוודי (Säpo) ישתף פעולה באופן קבוע עם סוכנות הביון הטורקית (MIT). למעשה, שוודיה כבר אישרה את בקשת טורקיה לשיתוף פעולה בין שני הארגונים נגד טרוריסטים. "הבעיה היא שבטורקיה כל מי שמתנגד למשטר מוגדר כטרוריסט", אומר קוואק.

האישור השוודי לשיתוף פעולה בין הארגונים הביטחוניים משוודיה ומטורקיה היה חלק מהסכם שנחתם בסוף יוני בתיווך מזכ"ל נאט"ו בין טורקיה, שוודיה ופינלנד ושנועד להסיר את הווטו הטורקי. על פי ההסכם המשולש, שוודיה הבהירה שהיא מחויבת למלחמה בטרור, שהיא תמנע פעילות של ה-PKK וארגונים קרובים אליו בשטחה ושהיא תסיר את אמברגו מכירת הנשק לטורקיה. ארגונים כורדיים בשוודיה החלו לחשוש שהתנאים שמציבה טורקיה תמורת תמיכתה בהצטרפות שתי המדינות לנאט"ו עומדים לשנות את מעמדם בשוודיה ולאיים עליהם. לפני ההסכם המשולש, הכורדים זכו לתמיכה ציבורית ופוליטית נרחבת בשוודיה ונתפסו כמי שמייצגים קול של דמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם במזרח התיכון. אבל כעת, לאחר החתימה על ההסכם, נראה שהמציאות השתנה. ממשלת שוודיה נראית פתאום כמי שמחויבת לסייע באיתור מתנגדי משטר טורקים, בהוצאתם מחוץ לחוק וייתכן שאפילו בהסגרתם.

גם אם לא נשמע סביר שאזרחים שוודים יוסגרו לטורקיה, קאוואק אומר שיש אינדיקציות מדאיגות שהדבר עלול לקרות. "יש לפחות מקרה אחד שאנחנו יודעים עליו מנובמבר שבו שוודיה לא העניקה מקלט מדיני לאדם שברח מטורקיה משום שהואשם בסיוע ל-PKK – אף שאנחנו יודעים בוודאות שהוא לא היה חבר בארגון. האיש הזה נחת בשדה התעופה בטורקיה ונשלח ישר לכלא". אך אם בשוודיה חשבו שהחתימה על ההסכם המשולש עם טורקיה תסלול את דרכם לתוך נאט"ו, הרי שהם התבדו מהר מאוד. שריפת הקוראן בסטוקהולם, תליית הבובה של ארדואן בעיר והלעג לארדואן בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית העצימו את ההתנגדות הטורקית והעלו את מפלס המתח בין שתי המדינות. עד כדי כך שארדואן רמז לא מזמן שיתמוך בהצטרפות פינלנד לנאט"ו, אך יתנגד להצטרפות שוודית. ממשלת שוודיה הובכה ממפגני המחאה נגד טורקיה וארדואן, אך לא היתה יכולה לעשות דבר נגדם משום שהם היו מוגנים על ידי חופש הביטוי השוודי.

"מועצות רוג'בה", התנועה השוודית שעמדה מאחורי תליית הבובה של ארדואן מהראש, קמה לפני שמונה שנים ומגדירה את עצמה כתנועת סולידריות עם "התנועה המהפכנית בכורדיסטאן". התנועה, הנקראת על שם האוטונומיה הכורדית בסוריה, תומכת בגלוי ב-PKK ומפיצה את תורת מנהיגה, עבדוללה אג'לאן, שיושב בכלא הטורקי זה יותר מ-20 שנה. "הפשיסטים בטורקיה התפוצצו מכעס כשהרמנו דגלי PKK בהפגנה שלנו ביום שבו שוודיה ביקשה להצטרף לנאט"ו", מספר ל"הארץ" אנדראס, חבר התנועה שביקש להזדהות רק בשמו הפרטי. "כשהקרנו סיסמאות על בית עיריית סטוקהולם ואחר כך על שגרירות טורקיה בסטוקהולם חסמו את חשבון הטוויטר שלנו בטורקיה. בגלל החסימה, הטורקים לא שמו לב שהגענו לבניין העירייה עם הבובה של ארדואן. כשהם גילו את זה יום מאוחר יותר, הם הגיבו במחאות עזות כלפי הממשלה השוודית ואיימו שוב לעצור את ההצטרפות השוודית לנאט"ו".

אנדראס ותנועתו בכלל לא תומכים בהצטרפות של שוודיה לנאט"ו, צעד שלטענתם הוא אנטי-דמוקרטי משום שמפלגת השלטון השוודית התנגדה בעבר להצטרפות לברית הצבאית. "מנהיגי המפלגה הגישו את בקשת ההצטרפות בניגוד להבטחות שלהם", הוא אמר והוסיף כי למחאה בבניין העירייה בסטוקהולם היה מסר כפול – נגד ההצטרפות השוודית לנאט"ו ונגד המשטר הטורקי. "יש כאן מוסר כפול", אומר אנדראס המאוכזב לדבריו מהפניית העורף השוודית לכורדים. "ב-2019 נציגי כל המפלגות הפוליטיות בשוודיה הפגינו נגד הפלישה הטורקית לרוג'בה, היו דגלי PKK בכל מקום, הוטל איסור על מכירת נשק לטורקיה והיה קונצנזוס בעניין. אחרי הגשת הבקשה להצטרף לנאט"ו, התקשורת השוודית יישרה קו ללא דיון ציבורי וכל מי שהתנגד להצטרפות הוגדר כתומך של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הכורדים ננטשו על ידי מרבית הממסד הפוליטי בשוודיה".

בתנועת "מועצות רוג'בה" השוודית נלחמים למען הסרת התיוג של ה-PKK כארגון טרור. לטענת אנדראס, העולם צריך להכיר בכך שהמקרה של המחתרת הכורדית לא שונה מזה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד. "כמו שטורקיה גרמה למערב להגדיר את ה-PKK כארגון טרור, כך גרמה דרום אפריקה לממשלות שהיו קשורות אליה להגדיר את ה-ANC כארגון טרור ואת מנהיגו, נלסון מנדלה, כטרוריסט", אומר אנדראס.

לא בטוח שהגישה של אנדראס מייצגת את כלל הקהילה הכורדית השוודית, אבל בכל מקרה נראה שרוב הכורדים במדינה לא מרגישים בנוח עם הנטייה של הממשלה בסטוקהולם לעשות ויתורים לטובת טורקיה רק כדי להשיג את המטרה העליונה מבחינתה – הצטרפות מהירה לנאט"ו. "הכורדים שוב מוצאים את עצמם במרכזו של ויכוח בינלאומי – ללא השתתפותם או ידיעתם", כתב קיה איזול, פעיל זכויות אדם כורדי מסטוקהולם, ביומון השוודי "סוונסקה דאגבלאדט". "מה הקשר של הכורדים, עם ללא מדינה משלו, לדיון הזה? כך מוצאת את עצמה שוודיה – שעם חברותה בנאט"ו שואפת להשיג הגנה מפני הדיקטטור פוטין – תלויה לפתע בידיו של דיקטטור אחר".

אף שהמשא ומתן בין הצדדים תקוע לחלוטין – וטורקיה גם טרודה כעת בעיקר בהתמודדות עם נזקי רעידות האדמה שפקדו אותה בשבוע שעבר – פרשנים רבים מעריכים שבסופו של דבר שוודיה ופינלנד יעברו את המשוכה הטורקית. "אני בטוחה ששוודיה ופינלנד יצטרפו לנאט"ו", אומרת פרופ' אן סופי דאהל, מומחית לנאט"ו משוודיה המתגוררה בדנמרק המשמשת כעמיתה בכירה במועצה האטלנטית בוושינגטון. "צריך לחכות לבחירות בטורקיה במאי ואחר כך לסיום ההליך בפרלמנט באנקרה שגם יכול לקחת זמן", אומרת דאהל. "עם זאת, צריך לזכור שגם אם התהליך יימשך עוד זמן וייכנס לקיץ, זה עדיין יהיה תהליך ההצטרפות הקצר ביותר בתולדות נאט"ו. בדרך כלל זה נמשך שנים ואפילו עשורים". המומחית השוודית מזכירה ש-28 מדינות נאט"ו כבר אישרו את הצטרפות שוודיה ופינלנד לברית ולדבריה "הונגריה תאשר אותה במארס וכל העניין ייגמר ככל הנראה בקיץ".

דאהל טוענת ששוודיה משלמת כעת את המחיר על עשורים של ניסיונות להיות "מעצמה הומניטרית" שמנסה להשפיע על התרחשויות הרחק מגבולותיה. "הריאל-פוליטיק מכה עכשיו בשוודיה אחרי שנים של תמיכה בכל מיני תנועות מהפכניות", אומרת המומחית השוודית. "מסיבה זו טורקיה מתרכזת בשוודיה ולא בפינלנד". "ארדואן אכן מוטרד מהעניין הכורדי אבל הוא גם משתמש בו כקלף מיקוח", אומרת דאהל ומוסיפה שלנשיא הטורקי יש לנגד עיניו שיקולים נוספים. אחד מהם, למשל, הוא הניסיון הטורקי לרכוש מטוסי F-16 מארה"ב – וארדואן עשוי להשתמש בסוגיה של הרחבת נאט"ו כאמצעי לחץ להשגת מטוסי הקרב האמריקאיים. להתנגדות הטורקית להצטרפות שוודיה לנאט"ו יש גם הקשר פוליטי מובהק. ארדואן עומד לבחירה מחודשת במאי והווטו על ההצטרפות השוודית משמש אותו בקמפיין הבחירות שלו. מסיבה זו, דאהל לא צופה שטורקיה תשיב בקרוב בחיוב לשוודיה – אלא לאחר הבחירות בטורקיה.

The Myth Behind the Rescue of Denmark's Jews From the Holocaust

Recent research reexamines the historical myths surrounding the rescue of Danish Jewry during the Holocaust, exposing surprising underlying interests

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/world-news/2023-02-03/ty-article-magazine/.highlight/the-myth-behind-the-rescue-of-denmarks-jews-from-the-holocaust/00000186-140b-d5d5-adef-349bb2730000

STOCKHOLM – Out of the horrors of the Holocaust came no few tales that stir inspiration, but many of them ended with a firing squad or a hangman’s noose. The rescue of Denmark’s Jews, whose 80th anniversary will be marked this year, was different. It was the story of a country that decided to rescue all the members of its Jewish community – and succeeded.

Danish Jewry had an advantage not shared by other Jews in Europe: In the wake of a leak in information from Germany, they knew what was in store for them. Indeed, in October 1943, during Rosh Hashanah, many had already heard the report of their looming expulsion. Denmark’s Jewish population stood at approximately 7,700 at the time, among whom were 1,200 Jews who had arrived there recently from other countries. Those who received the report were requested to pass the information on to other members of the community and to go into hiding. Concurrently, a kind of popular uprising erupted. Ordinary Danes – police officers and postmen, waiters and drivers, teachers and clergy – spread the news, and some also helped Jews find escape routes and places to hide. Thanks to the popular support, nearly all the Jews were able to find places where they could hide from the Gestapo during raids, and then places where they could wait until they could make the trip to Sweden, which had already offered them a safe harbor. Not everyone managed to escape. Some ill and elderly members of the community were captured by the Germans. In the town of Gilleleje, for example, the Gestapo caught and arrested several dozen Jews who were hiding in a church loft. However, the vast majority managed to reach the villages and towns along the coast of the Strait of Oresund, which separates Denmark and Sweden. Residents there continued to hide them until fishermen and sailors could take them to neutral Sweden on boats. Here, too, not everything went smoothly – some of the vessels sank – but eventually the majority of the country’s Jews, more than 7,200 individuals, reached Sweden.

Most of the facts about the rescue of Danish Jewry are not in dispute. The story became a formative myth that is taught in the Israeli school system, is marked at ceremonies and commemorated at public sites, such as Denmark Square and Denmark High School in Jerusalem and in a square in Haifa. In contrast to what many people assume, however, the Danish people was not designated as Righteous Among the Nations by the Yad Vashem Holocaust Memorial in Jerusalem (that honorific is granted only to individuals), though three trees were planted there in honor of the people of Denmark, the country’s underground organization and King Christian X (who reigned from 1912 to 1947).

This assumption is another example of the fact that not everything related to Danish Jewry during the Holocaust is faithful to the facts. One of the well-known stories, for example, is that the king wore the telltale yellow Star of David patch Jews were forced to wear in many occupied countries while riding his horse in the streets of Copenhagen, as a mark of identification with the community. That account turns out to be false, probably a result of public relations efforts during the war by Danes who lived in the United States and sought to better the image of their homeland, which had capitulated to the Nazis almost without a battle.

To understand whether the other accounts are also vitiated by elements that do not square with the truth, we need to return to 1940. “Denmark survived the Nazi occupation better than any other European country,” says historian Orna Keren-Carmel of the Hebrew University of Jerusalem, an expert in Israel-Scandinavia relations and author of the 2021 book “Israel and Scandinavia: The Beginning of Relations” (in Hebrew), on the ties between the young state of Israel and the Scandinavian countries.

“When Hitler invaded Denmark, Norway, Holland, Belgium and France,” Dr. Keren-Carmel explains in an interview, “he made them all the same offer: surrender in advance, and in return you will be given the possibility of going on managing your domestic affairs in a sovereign manner, while Germany will be in charge of foreign policy.”

Denmark was the only country that acceded to this offer, signing terms of surrender within hours, on April 9, 1940. According to Keren-Carmel, the Danes knew they had no chance against the “giant from the south.” They preferred to capitulate, preserve their ability to function and to minimize the blow to the civilian population, its property and the country’s economy. “The Germans, from their point of view, chose to rule Denmark with a ‘velvet hand’ in order to maintain political stability and avail themselves of Danish exports,” she says.

In addition, she notes, this approach also dovetailed with the Nazi theory of the racial affinities of the Aryan race and the Nordic race, and with the “new European order”: The Nazis’ plan was for the Nordic peoples to help them rule the so-called inferior peoples of Eastern Europe after the war.

The Danes thus remained in control of their three branches of government – legislature, executive and judiciary. Moreover, daily life proceeded as before, and in March 1943 a free election was held in which the parties that were in favor of cooperation with Germany won 94 percent of the vote. Even the lives of the Jews had not changed substantially up until that point: They had retained their property, jobs and income, and were not required to wear a yellow patch or move into ghettos. Even synagogue worship continued unabated.

In the summer of 1943 a political crisis developed in Denmark. Why did it happen and was it the cause of the change in policy regarding the Jews?

Keren-Carmel: “After a surge in resistance activity by the Danish underground in [mid-] 1943, Germany demanded that the death penalty be imposed on its members. The Danish government objected and resigned on August 29, and from that day ministerial directors general, not ministers themselves, were actually the ones making decisions in the country. For many years, August 29 was seen to be the watershed date on which the Danes ceased to cooperate with Nazi Germany and declaratively joined the Allies. The rescue of the Jews, which took place about a month later, bolstered this conception. However, in recent years quite a few researchers, especially Danish scholars, have come up with a different view. They maintain that a few weeks after the members of government stepped down, relations between the Danes and the Germans returned to the former routine and the proportion of Denmark’s industrial production earmarked for Nazi Germany remained intact.”

After August 29, a state of emergency was declared and the Reich’s plenipotentiary in Denmark, Werner Best, decided to expel the Jews to the Theresienstadt camp/ghetto in Czechoslovakia. According to Keren-Carmel, shortly before the start of the planned deportation, which was due to take place on the night between October 1 and 2, Best himself decided to leak its exact date to his naval attaché, who passed on the information to senior Danish and Swedish officials.

“This was apparently an attempt to continue the political-economic cooperation between Germany and Denmark, and also an effort to avoid a conflict with the Danes over the Jews,” Keren-Carmel explains. “In the end, Best was able to report to Hitler that Denmark was ‘free of Jews.’ The fact that the Jews had escaped from the country and had not been deported to Theresienstadt made little difference, from Best’s point of view.”

How did the Nazis respond to the fact that the deportation plan had been leaked and to the events that followed?

“The German police were ordered not to break into Jewish homes by force. Some survivors also testified that the Germans turned a blind eye to the Jews’ attempts to hide and escape. Around this time, the commander of the German fleet, who was in charge of the passage in the Oresund Strait, instructed all German patrol boats there to return to port for maintenance. It’s also known that the Germans received intelligence information in real time that thousands of Jews were reaching Sweden, but they had a greater interest in preserving fruitful relations with the Danes than in annihilating the country’s small Jewish community.”

If so, even if it was the Danes who initiated the rescue operation, its success was apparently due primarily to the Germans’ conduct. But the number of Jews who didn’t succeed in escaping was not negligible – and they included not only the sick and the elderly in Copenhagen. For example, the leaked information about the expulsion did not reach members of the Hechalutz movement and other Zionist pioneering groups preparing for life in Palestine, who were then living in far-flung, isolated farms. All told, 482 Jews were captured and transported to Theresienstadt (none were sent to death camps); 53 died in the camp and the rest returned in April 1945 to Denmark within the framework of Operation White Buses, which was initiated by the Swedish aristocrat and diplomat Count Folke Bernadotte.

What prompted Danish society and members of the Danish underground to make an effort to rescue the Jews?

“The overwhelming majority of the citizens who helped hide the Jews of Denmark and get them to Sweden did not come from the underground and did not join it afterward. The Danes who helped the Jews did so in order to preserve the country’s democratic character – not as part of a resistance operation. In the Israeli culture of memory, however, the rescue has become a myth and the emphasis has been placed on the Danes’ singular humanitarian nature. That myth strengthened the assumption that those countries that wanted to save their Jews, like the Danes, could have done so, and that perhaps other countries did not want to do that enough.

אורנה קרן
Orna Keren-Carmel. Photo: Yoni Carmel

“But beyond the fact that a concrete possibility of rescue existed in Denmark because the Germans looked the other way, the explanation for the unprecedented success can be attributed to the character of the Danish government. In the 1930s, Denmark, like the other Nordic countries, had begun to take shape as a welfare state. One of the principles that guided its government in building this comprehensive welfare state – up until today – is that of equality. The moment you are part of a country, it has full responsibility toward you. In accordance with this concept, the Danish authorities saw it as their mission to protect the Jews and therefore were vehemently opposed to any infringement of their rights. For example, already in the surrender agreement in 1940 [in April, shortly after the Nazis invaded the country], the Danes declared that they would not allow any harm to befall the Jewish minority.”

According to Keren-Carmel, this commitment continued even after almost 500 of its Jews were deported to Theresienstadt. “The relatively high survival rate of the Danish Jewish inmates in that camp can be explained by the agreement the Danes signed with Adolf Eichmann, according to which Denmark’s Jews would not be deported to camps in the East, and by the fact that those who were at Theresienstadt were permitted to receive packages of food, vitamins and warm clothing from the government in Copenhagen.”

Moreover, the historian notes that the Danes were the only ones who insisted, and succeeded, in making official visits to the citizens imprisoned in Theresienstadt, in June 1944. “The Danish authorities were also able to preserve most of the Jews’ homes and property while they were in Sweden. They locked their abandoned homes and stored their property, then returned it all after the war. Denmark was the only country which, upon the return of the Jews at the end of the war, paid them compensation at its own initiative for the economic reversals they had suffered.

“The explanation for the rescue lies in the state’s approach toward its minorities. It was a rescue that effectively came from above, and not as it’s usually depicted – as a rescue by the people, from below. Many Danish citizens, especially fishermen, exacted payment from the Jews, in some cases exaggerated amounts, for helping them escape. That is not surprising, but it shows that the true hero of this story was not the ordinary Danish citizen but the Danish welfare state.”

How did the leadership of the Jewish community comport itself during the war years? Did the Jews actually resist the deportation or were they passive, placing their fate in the hands of their neighbors?

“For years the Jews of Denmark were depicted as passive victims. The Danes were said to have warned them, hidden them, supplied them with food and clothing, and finally also shipped them to Sweden. But the transformation that occurred in Israel in recent decades in the perception of the status of the survivors led to far-reaching changes in the way they’ve been represented, and the image of the survivor as an individual, as opposed to being merely part of a collective, began to gain prominence.

“When we delve into the details, we discover that the vast majority of Denmark’s Jews took pains to find themselves a place to hide. They left their homes within hours, found a way to reach the coast, and the majority financed their own boat trips to Sweden. Another unknown fact is that there was an active Jewish underground that was made up of members of the pioneering groups, which tried, albeit unsuccessfully, to smuggle its people to Palestine.”

The story of the rescue of Denmark’s Jews later created a tremendous impression in Israel. “On October 8, 1943, while thousands of Danish Jews looked for ways to cross Oresund Strait, Nathan Alterman published in his weekly ‘Seventh Column’ [in the daily Davar] a poem titled ‘The Swedish Language,’” Keren-Carmel says. “The poem lauds the opening of the gates of Sweden to the Jewish refugees unconditionally and without a quota, but the Danes’ contribution to the rescue isn’t mentioned in the poem at all. Over the years, however, the depiction of Sweden’s role as it has been represented internationally has diminished, and today its contribution is noted, if at all, as marginal.”

During the postwar years, the narrative that became accepted in Israel was that Denmark and Sweden were responsible for the rescue of thousands of Jews, whether in the wake of the rescue of the members of Denmark’s community or because of the actions of the Swedish diplomat Raoul Wallenberg. But the reality was more complicated: Denmark surrendered to Germany without a fight, and Sweden cooperated with the Nazis in multiple ways. So how and why was that narrative accepted?

“The Israeli culture of memory didn’t succeed in portraying the rescue event other than as a counter-example to the narratives involving other countries: The Danish people were presented as a ‘ray of light in the darkness of the Holocaust.’ The unique conditions and circumstances that [actually] made the rescue possible in Denmark, both from the German side and the Danish side, did not find a place or a memory in the rescue story.

“And there is also a political aspect here. The sweepingly positive representation of the behavior of the Danes and of the rescue efforts by Sweden and by the Norwegian underground, is a result of the good relations that developed between Israel and the Scandinavian countries after the state’s establishment. Scandinavian support for nascent Israel was frequently interpreted as a natural continuation of their support for their Jewish communities during the war. In this sense, the memory that took shape around the rescue efforts of Scandinavian countries served as a lever to enhance the diplomatic relations between the countries.”

The rescue operation itself and those who aided it were indeed a ray of light in the darkness of the Holocaust. However, at the same time, a more complex historical picture reveals that, just as Raoul Wallenberg did not, in his efforts, represent all of Swedish society, which did in some ways collaborate with the Nazis, it was also not solely morality that drove the Danes to act.

A slightly more nuanced view shows clearly that the more closely a country collaborated with the Germans, the easier it was for it to rescue its Jewish population. After the war, when the capitulation and collaboration became a historical legacy that was not something to be proud of, the rescue of Danish Jews assumed a new role. In addition to being a model of humanism, it also began to serve as proof of the country’s place on the right side of history. As such, the Jews and their rescue were transformed from a source of inspiration to an alibi.

יהודי דנמרק הצליחו לחמוק מידי הנאצים. זה לא קרה במקרה

מתוך זוועות מלה"ע השנייה נולדו לא מעט סיפורים מעוררי השראה, אך מעט מאוד מהם הסתיימו בסוף טוב. המרידות בגטאות ופעולות ההתנגדות של פרטיזנים ומחתרות ברחבי אירופה אמנם מעלים על נס את כוחה של הרוח האנושית, אך הם בדרך כלל נגמרו בעמודי תלייה וכיתות יורים. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק, שהשנה ימלאו לו שמונים שנה, הוא שונה. זהו הסיפור על מדינה שהחליטה להציל את כל יהודייה ואף הצליחה בכך, מה שגרם לה להיות מוצגת כנקודת אור נדירה בתקופה האפלה ביותר של המאה העשרים. האמת, עם זאת, קצת יותר מורכבת.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2023-01-25/ty-article/.highlight/00000185-e876-df37-a1dd-eef65fea0000

ליהודי דנמרק היה יתרון שלא היה ליהודים רבים אחרים באירופה. הם ידעו מראש מה מתכננים הגרמנים. באוקטובר 1943, בערב ראש השנה, בעקבות הדלפה גרמנית, רבים מהם קיבלו את הידיעות על גירושם המיידי. בתקופה זו חיו בדנמרק כ-7,700 יהודים, ביניהם כ-1,200 פליטים. אלו שקיבלו את הידיעה התבקשו להעביר אותה הלאה ולמצוא מחבוא. במקביל החלה מעין התקוממות עממית במדינה. דנים מהשורה, שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים הפיצו את הידיעה וחלקם גם סייעו למצוא דרכי מילוט ומקומות מסתור. על בסיס התמיכה העממית הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא וכשהגסטאפו פשט על בתיהם הם פשוט לא היו בבית.

לא כולם הצליחו להימלט. חלק מהאוכלוסייה המבוגרת ואנשים חולים נתפסו על ידי הגרמנים ובחלק מהמקרים, כמו בבית האבות הסמוך לבית-הכנסת, הופעלה גם אלימות. יהודים אלו נתפסו ונשלחו למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. אך הרוב המוחלט הצליחו להגיע לכפרים ולעיירות שלחופי מיצר אורסונד המפריד בין דנמרק לשוודיה, שם סייעו להם תושבי האזור למצוא מחבוא עד שדייגים וימאים מקומיים השיטו אותם בסירותיהם לשוודיה הניטרלית. לא הכל עבר בשלום. בעיירה גילליה תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית גג של כנסייה. היו גם סירות שטבעו. אך מרבית היהודים, למעלה מ-7,200 בני-אדם הצליחו במהלך כשלושה שבועות לשוט בחסות החשכה לצידו השני של המיצר, שם העניקו להם השוודים מקלט בטוח עד סוף המלחמה.

על מרבית העובדות הקשורות בהצלת יהודי דנמרק אין מחלוקת. אך בעשורים האחרונים היו מי שהראו שלא כל מה שמסופר על דנמרק ויהודייה היא אמת היסטורית. אחד המיתוסים הידועים הוא שהמלך הדני, כריסטיאן העשירי, ענד טלאי צהוב בזמן רכיבתו על סוס ברחובות קופנהגן, כהזדהות עם יהודי ארצו. סיפור זה הוא המצאה, ככל הנראה, תרגיל יחסי ציבור של דנים שחיו בארה"ב וניסו לשפר את תדמית ארצם שנכנעה לנאצים כמעט ללא קרב. על מנת להבין האם גם בסיפור הצלת היהודים יש מרכיבים שאינם מסתדרים עם האמת ההיסטורית, צריך לחזור ל-1940.

"דנמרק שרדה את הכיבוש הנאצי טוב יותר מכל מדינה אירופית אחרת", אומרת ההיסטוריונית ד״ר אורנה קרן-כרמל, מפורום אירופה באוניברסיטה העברית, "כאשר היטלר פלש לדנמרק, נורבגיה, הולנד, בלגיה וצרפת, הוא הציע לכולן את אותה הצעה: היכנעו מראש ובתמורה תקבלו את האפשרות להמשיך ולנהל את ענייני הפנים שלכן באופן ריבוני בזמן שגרמניה תנהל את מדיניות החוץ. תקוותו של היטלר היתה כי רוב המדינות הללו, אם לא כולן, תסכמנה להצעה, וכך הוא יוכל לרכז את כוחותיו בחזית שעמד לפתוח במזרח. אולם דנמרק היתה היחידה שנענתה להצעה. שעות ספורות לאחר פלישת הגרמנים בבוקר ה-9 באפריל 1940 היא חתמה על הסכם כניעה".

ע"פ קרן-כרמל, הדנים ידעו שאין להם סיכוי נגד "הענק מהדרום" כחלק ממורשת היסטורית של תבוסות נגד פרוסיה במאה ה-19. הם העדיפו להיכנע, לשמור על יכולת תפקוד מדינתית ולמזער את הפגיעה באזרחים, בכלכלה וברכוש. "הגרמנים, מבחינתם, בחרו לשלוט בדנמרק 'ביד רכה' על מנת לשמור על יציבות פוליטית וליהנות מהייצוא הדני", מוסיפה קרן-כרמל ומסבירה שהדברים הסתדרו גם עם התיאוריה הנאצית על הקירבה בין הגזע הארי לגזע הנורדי ועל 'הסדר האירופי החדש' שעל פיו הנאצים תכננו שהעמים הנורדיים יעזרו לשלוט בעמים הנחותים של מזרח-אירופה אחרי המלחמה. כך נותרו הדנים בשליטה על הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, חיי היומיום המשיכו כסדרם ובמרץ 1943 אפילו התקיימו בחירות חופשיות בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתחייבה להמשיך את שיתוף הפעולה עם גרמניה, ברוב של 94%. גם חיי היהודים בדנמרק לא השתנו. הם שמרו על רכושם, הכנסתם ומקומות העבודה שלהם, הם לא נדרשו לענוד טלאי צהוב או לעבור לגטו והם אפילו המשיכו להתפלל בבית-הכנסת.

בקיץ 1943 היה משבר פוליטי במדינה. מדוע הוא התרחש והאם הוא הסיבה לשינוי המדיניות כלפי היהודים?

"לאחר התגברות פעולות ההתנגדות של המחתרת הדנית ב-1943, דרשה גרמניה להטיל עונשי מוות על חבריה. הממשלה הדנית התנגדה והתפטרה ב-29 באוגוסט ומאותו יום מנכ"לי משרדים, ולא שרים, שלטו במדינה. במשך שנים ארוכות נהוג היה להציג את ה-29 באוגוסט כקו פרשת המים שבו הפסיקו הדנים לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית והצטרפו באופן מוצהר לבנות הברית. הצלת היהודים שהתרחשה כחודש לאחר מכן שימשה אישוש לטענה זו. אולם בשנים האחרונות יש לא מעט חוקרים, בעיקר דנים, שגורסים אחרת. לטענתם, שבועות ספורים לאחר ההתפטרות חזרה מערכת היחסים בין הדנים לגרמנים לשגרה ואחוזי הייצור של התעשייה הדנית עבור גרמניה הנאצית נותרו על כנם".

לאחר התפטרות הממשלה הדנית הוטל מצב חירום במדינה ונציב הרייך בדנמרק, ורנר בסט, החליט לגרש את היהודים לטרזיינשטט. קרן-כרמל מספרת שלאחר חודש, זמן קצר לפני מועד הגירוש, החליט אותו בסט עצמו להדליף את תאריך הגירוש לנספח הימי שלו, גאורג פרדיננד דוקוויץ, שהעביר את המידע לבכירים דנים ושוודים. "סיבת ההדלפה היתה ככל הנראה ניסיון להמשיך את שיתוף הפעולה הפוליטי-כלכלי בין גרמניה לדנמרק ולהימנע מקונפליקט עם הדנים בעניין היהודים", מסבירה קרן-כרמל, "בסופו של דבר יכול היה בסט לדווח להיטלר שדנמרק "נקייה מיהודים" והעובדה שהיהודים נמלטו מהמדינה ולא נשלחו לטרזיינשטט לא שינתה הרבה מבחינתו".  

מה עשו הנאצים אחרי ההדלפה עם תחילת הבריחה?

"במהלך הגירוש ניתנה הוראה לשוטרים הגרמנים לא לפרוץ לדירות היהודים בכוח אם הם לא עונים לדפיקות בדלת. היו גם ניצולים שהעידו כי הגרמנים העלימו עין מפעולות הסתתרות ובריחה. מפקד הצי הגרמני, שהיה אחראי על המעבר במיצר אורסונד, קרא לכל סירות השיטור הגרמניות לחזור באותם ימים לחוף לצורכי תחזוקה. עוד ידוע, כי הגרמנים קיבלו בזמן אמת מידע מודיעיני שאלפי יהודים מגיעים לחופי שוודיה, אך האינטרס לשמור על יחסים פוריים עם הדנים היה חזק יותר מהאינטרס להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה שחיה במדינה".

על פי דברים אלו, גם אם הדנים יזמו את המבצע, הצלחתו היא בעיקר תוצאה של התנהלות הגרמנים. אך גם הצלחתו הגורפת של המבצע אינה תמונה מדויקת של המציאות. מספר היהודים שלא הצליחו לברוח לא היה זניח ולא היה מדובר רק בחולים וזקנים. על-פי המחקר של קרן-כרמל, 482 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזיינשטט, שם הם חיו בתנאים קשים עד לסיום המלחמה. 53 מתוכם נפטרו במחנה, והיתר חזרו באפריל 1945 לדנמרק במסגרת מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהנהיג הרוזן השוודי פולקה ברנדוט. 14% מאלו שגורשו לא היו זקנים כלל אלא, חברי הכשרות חלוציות שהגיעו לדנמרק לפני המלחמה ו"נתקעו" בה כשהיא החלה (למרות שהם היו רק 8% מיהודי דנמרק). "חברי ההכשרות אמנם התגוררו בחוות מבודדות ברחבי המדינה בעוד שמרבית היהודים גרו בקופנהגן הבירה", מספרת קרן-כרמל, "אך רבים מהם הרגישו שההנהגה היהודית לא השקיעה מספיק משאבים על מנת להזהיר גם אותם מבעוד מועד".      

מה היה המניע של החברה הדנית והמחתרת הדנית להירתם להצלת היהודים?

"במהלך המבצע, המחתרת הדנית היתה פחות מעורבת. רובם המוחלט של האזרחים שעזרו להסתיר ולהעביר את יהודי דנמרק לשוודיה לא הגיעו משורות המחתרת וגם לא הצטרפו אליה לאחר מכן. כלומר, הדנים שעזרו ליהודים עשו זאת מסיבות של שמירה על אופייה הדמוקרטי של דנמרק ולא כפעולת התנגדות. בתרבות הזיכרון בישראל, לעומת זאת, הפכה ההצלה למיתוס והדגש הושם על האופי ההומאני הייחודי של הדנים. מיתוס זה הטמיע את ההנחה שמי שרצה להציל את יהודי ארצו, כמו הדנים, יכול היה. מדינות אחרות פשוט לא רצו מספיק. וכך, ביד ושם ניטעו ב-1963 שלושה עצים לכבוד העם הדני, המחתרת הדנית והמלך הדני; בספרי לימוד של מערכת החינוך הדוגמא הדנית משמשת דוגמא ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; וכל שנה – עד היום – מציינים את ההצלה בטקסים ובהצבה של פסלים חדשים במרחב הציבורי. דוגמאות מוכרות הן הפסלים בכיכר דניה בירושלים וכיכר דנמרק בחיפה, בית הספר התיכון ׳דנמרק׳ בירושלים ובית החולים ׳איתנים׳ בפאתי ירושלים שהוקם במימון דני לזכר המלך כריסטיאן העשירי".

"אך מעבר לעובדה שהיתה בדנמרק אפשרות ממשית להצלה, עקב העלמת העין של הגרמנים, ההסבר להצלחה חסרת התקדים נעוץ באופי השלטון הדני. בשנות השלושים החלה דנמרק, כמו יתר המדינות הנורדיות, להתעצב כמדינת רווחה. אחד הערכים שהנחו את הממשלה הדנית בבניית מדינת הרווחה המקיפה – מאז ועד היום – הוא ערך השוויון. ברגע שאתה חלק מהמדינה – יש לה יש אחריות מלאה כלפיך. בהתאם לתפיסה זו, הרשויות הדניות ראו בהגנה על יהודי המדינה את תפקידם, ולכן התנגדו בכל תוקף לפגיעה בזכויות שלהם. כך, כבר בהסכם הכניעה ב-1940 הודיעו הדנים כי לא יאפשרו פגיעה במיעוט היהודי.

גם את אחוז ההישרדות הגבוה, באופן יחסי, של האסירים היהודים הדנים בטרזיינשטט יש להסביר בהסכם שהדנים חתמו עם אדולף אייכמן, לפיו יהודי דנמרק לא יועברו למחנות במזרח, כמו גם לעובדה שיהודי דנמרק זכו לקבל לאורך שהותם במחנה חבילות מזון, ויטמינים וביגוד חם מממשלת דנמרק. בנוסף, הדנים היו היחידים שהתעקשו, והצליחו, לבקר את האסירים שלהם במחנה ביוני 1944. הרשויות הדניות גם הצליחו לשמור במידה רבה על הבתים ועל הרכוש של יהודי דנמרק בזמן שהותם בשוודיה. הם נעלו את הדירות הנטושות של היהודים, אחסנו את רכושם והחזירו הכל בתום המלחמה. לבסוף, דנמרק היתה המדינה היחידה שעם חזרת היהודים אליה בסיום המלחמה, שילמה להם מיוזמתה פיצויים על ההפסדים הכלכליים שנגרמו להם במהלכה, ללא צורך לפנות לערכאות משפטיות. ההסבר להצלה נעוץ בגישת המדינה כלפי המיעוטים. זו הצלה שבאה למעשה מלמעלה, לא כפי שהיא בדרך כלל מיוצגת – כהצלה של העם, מלמטה. יש לציין, לדוגמא, שאזרחים דנים רבים, בעיקר דייגים, גבו מהיהודים תשלום, לעיתים מופרז, על סיוע בבריחה. זה לא מפתיע, אך זה מדגים את העובדה שלא האזרח הדני הפשוט הוא גיבור הסיפור, אלא  דווקא מדינת הרווחה הדנית שדאגה לאזרחיה ולמיעוטיה".       

ד"ר אורנה קרן-כרמל, צילום: יוני כרמל

מה לגבי היהודים והנהגת הקהילה, האם הם התנגדו או שהיו פסיביים והפקידו את גורלם בידי שכניהם?

"במשך שנים הוצגו יהודי דנמרק כקורבנות פאסיביים שהלכו כצאן לָבֶטַח. הדנים הוצגו כמי שהזהירו אותם, הסתירו אותם, סיפקו להם מזון ובגדים ולבסוף גם השיטו אותם לשוודיה. אולם התמורה שחלה בעשורים האחרונים במעמד הניצולים בחברה הישראלית הובילה לשינויים מפליגים בייצוג שלהם ודמותו של הניצול כפרט החלה להתבלט. כשמתמקדים בפרטים מגלים שהרוב המכריע של יהודי דנמרק דאגו לחפש לעצמם מקום מסתור, הם עזבו את ביתם תוך שעות ספורות, מצאו דרך להגיע לחופים, וחלקם הגדול גם מימנו בעצמם את ההשטה לשוודיה. מעטים יודעים שבדנמרק היתה גם מחתרת יהודית פעילה שהתבססה על חברי ההכשרות החלוציות. כארבעים מהם החליטו זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה להקים תנועת מחתרת, "הדרך החדשה", שניסתה להבריח את חבריה מדנמרק לדרום-אירופה, ומשם לארץ-ישראל. התכנית היתה להתגנב אל התחתית של קרונות משא ולחצות את אירופה לאורכה. חברי המחתרת התאמנו והתכוננו במשך חודשים אולם אף אחד מניסיונות הבריחה לא צלח. המחתרת התפרקה לאחר שחמישה מחבריה נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים".

חברי המחתרת אומנם לא הגיעו לארץ-ישראל, אך סיפור ההצלה הגיע והשאיר רושם עז. "ב-8 באוקטובר 1943, בשעה שאלפי יהודים דנים חיפשו דרכים לחצות את מיצר אורסונד, כבר פרסם נתן אלתרמן ב'טור השביעי' שיר בשם "הלשון השוודית", מספרת דר" קרן-כרמל, "השיר מעלה על נס את פתיחת שערי שוודיה לפליטים היהודים ללא תנאים וללא מכסה, אולם תרומת הדנים להצלה אינה מוזכרת בשיר בכלל. עם השנים, לעומת זאת, הלך והצטמצם מקומה של שוודיה בייצוגים הבינלאומיים של ההצלה וכיום תרומתה מצוינת, אם בכלל, כשולית".

בשנים שאחרי המלחמה התקבע בישראל הנרטיב שדנמרק ושוודיה היו אחראיות להצלתם של אלפי יהודים בעקבות אירועים כמו הצלת יהודי דנמרק והצלת יהודים הונגרים על-ידי הדיפלומט השוודי ראול וולנברג. כל זה אכן קרה, אך המציאות היתה מורכבת יותר – דנמרק נכנעה לגרמניה ללא קרב ושוודיה שיתפה פעולה עם הנאצים בדרכים רבות. כיצד ומתי התקבל הנרטיב הזה?

" תרבות הזיכרון בישראל לא הצליחה להכיל את אירוע ההצלה אלא כדוגמת נגד: העם הדני הוצג כ"קרן אור באפלת השואה", היחידי מכל מדינות אירופה שסירב להשתתף בהשמדת הקהילה היהודית שלו. התנאים והנסיבות המיוחדות שאפשרו את ההצלה בדנמרק, הן מהצד הגרמני והן מהצד הדני, לא תאמו השקפה כוללנית זו, ולכן גם לא נמצא להם מקום או זכר בסיפור ההצלה. ויש גם צד פוליטי – הייצוג החיובי הגורף של ההתנהלות הדנית ושל מאמצי ההצלה של שוודיה ושל המחתרת הנורבגית, הוא תוצר של היחסים הטובים שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה לאחר קום המדינה. השנים שבהן התעצב זיכרון השואה בישראל, ובתוכו אירוע הצלת יהודי דנמרק, הצטלבו עם השנים שבהן התפתחה מערכת יחסים זו והן הזינו אלה את אלה. לעתים תכופות, למשל, פורשה התמיכה הסקנדינבית בישראל הצעירה כהמשך טבעי של תמיכת הסקנדינבים בקהילות היהודיות שלהן במהלך המלחמה. במובן זה, הזיכרון שהתעצב סביב מאמצי ההצלה של מדינות סקנדינביה שימשו כמנוף לשיפור היחסים הדיפלומטיים בין המדינות".

מבצע ההצלה עצמו ואלו שסייעו לו, אם כן, אכן היו קרן אור באפלה. עם זאת, תמונה מורכבת יותר של ההיסטוריה מגלה שממש כמו שראול וולנברג לא ייצג את כלל החברה השוודית שבמובנים רבים שיתפה פעולה עם הנאצים, גם השיקולים הדנים לא היו מורכבים משיקולים מוסריים בלבד. במבט קצת יותר ציני, ברור שככל שלמדינה היה שיתוף פעולה טוב יותר עם הגרמנים, כך היה לה קל יותר להציל את היהודים. עם סיום המלחמה, כשהכניעה ושיתוף הפעולה הפכו למורשת היסטורית שקשה להתגאות בה, להצלת היהודים נוסף תפקיד חדש – בנוסף להיותה מופת של הומניזם, היא החלה גם לשמש כהוכחה למיקומה של המדינה בצד הנכון של ההיסטוריה. כך הפכו היהודים והצלתם ממקור השראה לאליבי.

Burning of the Koran: Should Sweden Limit Its Absolute Freedom of Speech

The actions of far-right politician Rasmus Paludan anger many in the Muslim world, and raise the question: is it time for Sweden to restrict the freedom to say and do anything you want in the public arena?

Published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/opinion/2023-02-06/ty-article-opinion/.premium/burning-the-koran-and-the-torah-challenges-swedens-absolute-freedom-of-speech/00000186-2666-d442-a18f-afef5bac0000

Officially, Rasmus Paludan is the leader of a far-right party active in Sweden and Denmark, but to call him a “leader” is misleading. Paludan, a 41-year-old lawyer with dual Swedish and Danish citizenship, has hardly any supporters – at least not in Sweden. Still, he's very famous there because of an unusual political tactic he developed: Burning the Koran.

A handful of supporters burned the Koran in Malmö in southern Sweden in 2020, and since then Paludan has repeated the act a number of times. In April 2022, he achieved exactly what he wanted. In response to his one-man show in a number of Swedish cities, criminal elements took advantage of the opportunity and set off riots, burned cars and attacked police. They gave Paludan and his pyromaniacal hobby impressive impact.

In January, Paludan returned to Sweden after he received a permit to burn a Koran in front of the Turkish Embassy in Stockholm. Not that he needed it, but this time he found a geopolitical excuse for his demonstration. For many months, Turkey has been using its power to prevent Sweden from joining NATO, supposedly because Sweden supports “Kurdish terrorists.”

Paludan exploited Sweden's justified anger and planned to score some points – or at the very least attract attention as another point of tension between the two countries. And that's what happened: Turkey and Muslims around the world aimed their arrows to the north. Boycotts were imposed on Swedish companies, protests were held in Muslim countries and Sweden’s entry into NATO looks more distant than ever. All this happened even though the vast majority of Swedes have reservations about Paludan, if they're not totally disgusted by him and his provocations.

So why have the Swedish authorities let Paludan harm their political interests and damage the social fabric? Because freedom of speech is absolute in Sweden. Some say that it's almost sacred and that civil rights such as freedom of speech and the right to protest and form unions have become in many ways the replacement for religion in one of the most secular societies in the world.

In Sweden, events like neo-Nazi marches and Koran burnings can cause riots and split society by stirring up emotions. This is how neo-Nazi movements can hold marches next to synagogues on Yom Kippur, supporters of dictators from around the world can demonstrate, and a person like Rasmus Paludan – who has almost no means in addition to his minuscule support – can undermine Sweden's national interests, cause riots and split society by stirring up emotions.

But the Swedes have another option. In recent years, some have argued that now is the time to restrict, if just a little, the freedom to say and do anything you want in the public arena. Despite the country's tranquil image, a prime minister and a foreign minister have been murdered in Sweden, which also has neo-Nazi movements, volunteers for the Islamic State, and harsh problems of integration and political violence – both above and below the surface.

The situation may still be better than in most countries, but Sweden is definitely not immune to the religious wars, social instability and political extremism spreading throughout the world in the third decade of the 21st century. Unsurprisingly, among those who understand the severity of the situation are Sweden's Jewish organizations. The Jewish community council there and the group Amanah, which promotes Jewish-Muslim dialogue, released a statement immediately after the Koran burning, saying: “Racists and extremists are once again allowed to burn the Koran, abusing democracy and freedom of speech to normalize hatred against one of Sweden’s religious minorities.”

Amanah mentions the “tragic history of Europe” and quotes Heinrich Heine’s famous words: “Those who burn books will in the end burn people.” In a democratic society, every person has the right to feel safe and respected, Amanah said, expressing its support for Sweden's Muslim minority and making clear that every act of discrimination and hate is unacceptable.

Proof of the need for this statement arrived quickly. In two separate cases late last month, Swedes of Egyptian origin tried to prove the “Swedish hypocrisy” by burning a Torah – in one case in front of the Israeli Embassy in Stockholm. It seems they thought that if they didn't receive a permit it would be proof of discrimination against Muslims. If they did receive one, it would add more fuel to the fire of hateful anger.

Even though the Israeli Foreign Ministry tried to take credit for intervening with the Swedes and preventing the burning of the Torah, it was others who prevented – or at least postponed – the incident. It was the Muslim community in Sweden, including people who cooperate with the Jewish community, who made the right calls and applied the right pressure to prevent the burning – at least for now.

True, dialogue alone won't solve the political, cultural and social problems today in Sweden – and outside it. Legislation, education, investment and sometimes even a little force are needed too. But dialogue is necessary; only it can set both limits and the rules of the game, because in the real world it's impossible to have rights without restrictions – and no one is better suited than Muslims and Jews to take responsibility together to set these limits.

Breaking news and 

במקום שבו שורפים ספרים

חופש הביטוי בשוודיה הוא כמעט קדוש, אך בזמן האחרון יש הטוענים שהגיע הזמן לחשוב על החירות המוחלטת לעשות כל דבר במרחב הציבורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-02-05/ty-article-opinion/.premium/00000186-21b5-d442-a18f-afbd98d30000

באופן רשמי רסמוס פאלודן הוא מנהיג מפלגת ימין קיצוני הפועלת בשוודיה ובדנמרק. אבל הכינוי מנהיג בהקשר שלו הוא מטעה. לפאלודן, עורך-דין בן 41 בעל אזרחות כפולה — דנית ושוודית, אין כמעט תומכים, לפחות לא בשוודיה. ב-2021 הוא אמנם פתח סניף שוודי של המפלגה האנטי-מוסלמית שהקים בדנמרק, אך השוודים לא התרשמו. בסה"כ 156 מהם הצביעו עבורו (בדנמרק התמיכה בו קצת יותר גבוהה, אך גם שם הוא לא עבר את אחוז החסימה). עם זאת, פאלודן הוא דמות ידועה מאוד בשוודיה בגלל תכסיס פוליטי שהוא פיתח – שריפת ספרי קוראן. תומכיו עשו זאת ב-2020 במאלמו שבדרום שוודיה ומאז הוא חזר על האקט מספר פעמים. באפריל של שנה שעברה, הוא השיג בדיוק מה שרצה – בתגובה להפגנות היחיד שלו במספר ערים שוודיות, ניצלו גורמים עבריינים שונים את ההזדמנות ועוררו מהומות, שרפו מכוניות ותקפו שוטרים. כך הם נתנו תהודה מרשימה לפאלודן ולתחביב הפירומני שלו.

בינואר השנה חזר פאלודן לשוודיה לאחר שקיבל אישור לשרוף ספר קוראן מול שגרירות תורכיה בסטוקהולם. לא שהוא זקוק לזה, אבל הפעם הוא מצא הקשר גאו-פוליטי לרכב עליו. תורכיה מפעילה בחודשים האחרונים את כוחה כדי למנוע את הצטרפות שוודיה לנאט"ו, לכאורה בגלל שסטוקהולם תומכת ב"טרוריסטים כורדים". פאלודן ניצל את הכעס השוודי המוצדק ותיכנן לצבור נקודות זכות, או לכל הפחות לעורר תשומת לב כאשר הוא יהפוך לעוד מוקד של מתיחות בין המדינות. וכך אמנם קרה, תורכיה ומוסלמים בעולם כולו הפנו את חיציהם צפונה. חרמות הוטלו נגד חברות שוודיות, הפגנות נערכו ברחבי העולם המוסלמי וההצטרפות השוודית לנאט"ו נראית רחוקה מתמיד. כל זאת למרות שהרוב המוחלט של תושבי שוודיה מסתייגים, שלא לומר מתעבים, את פאלודן והפרובוקציות שלו.

מדוע בכל זאת אפשרו השלטונות השוודים לפאלודן להזיק לאינטרסים הפוליטיים שלהם ולפגוע במרקם החברתי שלהם? ובכן, בשוודיה חופש הביטוי הוא מוחלט. יש שיאמרו שהוא כמעט קדוש וזכויות אזרחיות כמו חופש ההתאגדות, הביטוי וההפגנה הפכו, במובנים רבים, לתחליף לאמונה הדתית באחת החברות הכי חילוניות בעולם. כך, יכולות תנועות ניאו-נאציות לקיים מצעדים ליד בתי-כנסת ביום כיפור, כך יכולים תומכי דיקטטורים מכל העולם להפגין בחוצות עיר וכן, כך יכול אדם כמו רסמוס פאלודן הפועל ללא תמיכה וכמעט ללא אמצעים, לחבל באינטרסים הלאומיים של שוודיה, לעורר בה מהומות ולפלג את החברה השוודית באמצעות הלהטת רוחות ותדלוק יצרים.

אבל לשוודים יש גם אופציה אחרת. בשנים האחרונות יש הטוענים שהגיע הזמן להגביל, ולו במעט, את החופש לומר ולעשות הכל במרחב הציבורי. בניגוד לתדמית השלווה שלה, בשוודיה כבר נרצחו ראש-ממשלה ושרת חוץ, יש בה תנועות נאו-נאציות, מתנדבים לדאע"ש, בעיות קשות של אינטגרציה ואלימות פוליטית מעל ומתחת לפני השטח. המצב בה אמנם טוב יותר ממרבית מדינות העולם, אך היא וודאי לא חסינה בפני מלחמות הדת, חוסר היציבות החברתי והקיצוניות הפוליטית המתפשטות בעולם כמו ווירוס בעשור השלישי של המאה ה-21.

באופן לא מפתיע, בין הגורמים שמבינים לעומק את חומרת המצב נמצאים גורמים יהודיים בשוודיה. מועצת הקהילות היהודיות במדינה וארגון "אמנה", המקדם דיאלוג יהודי-מוסלמי, יצאו בהצהרה דחופה בעקבות שריפת ספר הקוראן. ההצהרה ממסגרת את האירוע כ"רשות שניתנה לגזענים ולקיצונים לנצל לרעה את הדמוקרטיה ואת חופש הדיבור על מנת לעשות נורמליזציה לשנאה כנגד אחד המיעוטים הדתיים במדינה". היא ממשיכה ומזכירה את "ההיסטוריה האירופית הטראגית" ומצטטת את אמירתו של היינריך היינה על כך שאלו ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני-אדם. "בחברה דמוקרטית", כך מסתיימת ההצהרה, "יש לכל פרט את הזכות להרגיש בטוח ומוערך. אנחנו רוצים להביע את תמיכתנו במיעוט המוסלמי השוודי ולומר בבהירות שכל מעשה של אפליה ושנאה איננו מקובל".

ההוכחה בחיוניותה של הצהרה זו לא איחרה לבוא. בשבוע שעבר ניסו שני גורמים שונים, שניהם שוודים ממוצא מצרי, להוכיח את "הצביעות השוודית" באמצעות שריפת ספר תורה. באחד המקרים, מול שגרירות ישראל בסטוקהולם. אם לא יתקבל אישור, כך חשבו, תהיה זו הוכחה לאפליה נגד מוסלמים. אם יקבלו, הרי שעוד בנזין ישפך על מדורת השנאה והזעם. למרות שמשרד החוץ הישראלי ניסה להתהדר בכך שהוא זה שהתערב אצל השוודים ומנע את שריפת ספר התורה, היה זה מישהו אחר שהצליח למנוע, או לפחות לדחות, את האירוע. היו אלה דווקא חברי הקהילה המוסלמית בשוודיה, ביניהם גורמים המשתפים פעולה עם הקהילה היהודית, שעשו את השיחות הנדרשות והפעילו את הלחץ הנכון במקום הנכון כדי למנוע את הפעולה. לפחות בינתיים.

נכון, דיאלוג לבדו לא יפתור את הבעיות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות הקיימות היום בשוודיה ומחוצה לה. יש צורך גם בחקיקה, בחינוך, בהשקעה כלכלית ולפעמים גם בהפעלת כוח. עם זאת, הדיאלוג החברתי הוא תנאי הכרחי. רק הוא יכול וחייב לקדם הצבת גבולות וקביעת חוקי משחק. שכן, בעולם האמיתי לא ייתכנו זכויות ללא גבולות. ואין מתאימים ממוסלמים ויהודים לקחת יחד אחריות על הצבתם.

בכירת הפרלמנט האירופי שאכזבה, ליאו מסי והמתקפה על הדמוקרטיה

הכרתי את אווה קאילי, חברת הפרלמנט האירופי שנעצרה בחודש שעבר, בפגישה בבריסל לפני שש שנים. קאילי ובני משפחתה, מסתבר, אחראים על אחת מפרשות השחיתות הגדולות בתולדות האיחוד האירופי ואת תוצאותיה ניתן היה לראות בחזיון המביש של המונדיאל בקטאר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-12-24/ty-article-opinion/.premium/00000185-3997-d723-a3d5-7dbfe8f60000

זו היתה כתבה שניסתה לגלות את המנהיגים העתידיים של אירופה. כדי לכתוב אותה, נסעתי לבריסל וראיינתי מספר חברים צעירים בפרלמנט האירופי. הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ" בדצמבר 2016 ואחת המרואיינות המרכזיות היתה פוליטיקאית מבטיחה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית היוונית בשם אווה קאילי. קאילי, אז בת 38, היתה מרשימה למדי. עמדותיה בסוגיות שהיו על הפרק, ברקזיט, החוב היווני ומשבר הפליטים, היו מנומקות ומאוזנות, היא היתה חדורת מוטיבציה לעשות טוב והיא סיפרה על דרכה האישית בפוליטיקה ועל ההתקפות השוביניסטיות נגדה. היא גם אמרה שהיא שונאת פוליטיקאים מקצוענים, שהיא מודאגת מעליית הפופוליזם ושלמפלגתה נדרשת התחדשות ברוח ערכי השלום, הדמוקרטיה והסולידריות. "מעבר לכך", הוסיפה, "אנחנו צריכים להראות שאנחנו נגד שחיתות".

שש שנים מאוחר יותר, בשבוע שעבר, פשטה המשטרה הפדרלית הבלגית על משרדה וביתה של קאילי ועל כעשרים אתרים נוספים. החשד הוא שקאילי, בן-זוגה, אביה וגורמים נוספים קיבלו שוחד מקטאר, הלבינו הון והיוו למעשה ארגון פשע בשירות אינטרסים קטרים. קאילי, שהספיקה בשנים האחרונות להתמנות לאחת מסגניות נשיאת הפרלמנט האירופי, יושבת כעת במעצר, נכסיה הוחרמו והיא נזרקה ממפלגתה ומתפקידיה בפרלמנט. היא אמנם מכחישה שלקחה שוחד והקטרים מכחישים שנתנו אותו, אך גורמים קרובים לחקירה טוענים שהיא נתפסה על חם, שבן-זוגה כבר הודה ושמזוודות עם מזומנים בערך של כמיליון וחצי יורו נמצאו אצל שותפיה לקנוניה.

פגישה בבריסל. אווה קאילי ב-2016

אין לי מושג אם אווה קאילי היתה מושחתת כבר כשפגשתי אותה או שזרע הפורענות נזרע מאוחר יותר. יכול להיות שחושיי לא היו מחודדים ויכול גם להיות שהיא נסחטה או נפלה קורבן למזימה. כך או כך, יש להכיר בכך שהדמוקרטיה הפתוחה והליברלית בכל העולם נמצאת תחת מתקפה. הבעיה היא לא רק האגרסיביות של משטרים רודניים כמו רוסיה, סין וקטאר, אלא העובדה שהעולם המכונה חופשי לא ערוך למתקפה ולעיתים אפילו לא מודע לקיומה. אם מדינה כמו קטאר מסוגלות לקנות פוליטיקאים כמו קאילי, גופים אזרחיים כמו פיפ"א ותאגידים בינלאומיים מכל הסוגים, החולשה היא מערכתית. תאוות בצע אמנם תמיד היתה, אך לאחרונה דומה שמנגנוני ההגנה מתקשים לעמוד בפניה.

אחד ממנגנוני ההגנה הוא עיתונות חופשית. בשבוע שעבר פרסם ארגון "עיתונאים ללא גבולות" נתונים המראים שב-2022 ישבו במעצר ובמאסר 533 עיתונאים ברחבי העולם, 57 עיתונאים נהרגו, 65 הוחזקו כבני ערובה ו-49 הם בחזקת נעדרים. אלו המספרים הגבוהים ביותר שהארגון רשם מעולם. למרות שעיתונאים נפגעים בעיקר במדינות כמו איראן ובלארוס, גם מדינות דמוקרטיות אינן חסינות. ראשית, מפני שמה שנעשה בדיקטטורות במרתפים אפלים, חדרי עינויים ועמודי תלייה, יכול להיעשות בדמוקרטיות באמצעות חקיקה נגד השידור הציבורי ובקניית מהדורות חדשות בכסף. שנית, דמוקרטיה היא לא מצב קבע. מה שקורה היום במקסיקו ובתורכיה יכול לקרות בעתיד במדינות אחרות.

הדו"ח השנתי של IDEA, ארגון בינלאומי שבוחן את מצב הדמוקרטיה בעולם, מראה שבשש השנים האחרונות מספר המדינות שנעות לכיוון אוטוריטרי הוא יותר מכפול מאלו שנעות לכיוון דמוקרטי. הדו"ח, שבנוי על נתונים מ-173 מדינות הנבחנים ומנותחים ע"י מומחים בכל העולם, מראה גם שישנה הדרדרות בפרמטרים דמוקרטיים גם במדינות דמוקרטיות. כלומר, משטרים נבחרים בצורה דמוקרטית אך מחלישים מוסדות דמוקרטיים חיוניים. אתגרים כמו מלחמות אזוריות, מגפות, מיתון, עליית מחירים וחדשות כזב הממלאות את הרשתות החברתיות, מעמיסים על השיטה הדמוקרטית וגורמים לפוליטיקאים לאבד בלמים ולהתפתות לשינויים משטריים. זה אולי נשמע מוכר, אך זוהי בעיה גלובאלית, לא מקומית.

הפתרון לכל אלו, על פי הדו"ח של IDEA, הוא יצירת אמנות חברתיות חדשות. כדי לעשות זאת, יש להילחם בשחיתות ולבנות אמון. רק מערכות ציבוריות הזוכות לאמון הציבור מאפשרות לדמוקרטיה אמיתית להתקיים ובסופו של חשבון, רק דמוקרטיות חזקות מאפשרות זכויות-אדם בסיסיות, רשת ביטחון חברתית ושלטון חוק. זה לא מקרי שעל פי נתוני ה-OECD עשרת המדינות שיש בהן את הרמה הגבוהה ביותר של אמון בממשלה הן פחות או יותר עשרת המדינות שיש בהן הכי פחות שחיתות ואלו שנמצאות בעשירייה הראשונה של מה שמכונה "מדד החיים הטובים יותר" המשלב קריטריונים של חינוך, בריאות, דיור, הכנסה, ביטחון ועוד. נתונים אלו מראים שדמוקרטיה המבוססת על אמון ציבורי גבוה אינה רק נכונה מוסרית, היא ערובה לחיים טובים יותר.

אבל המתקפה על הדמוקרטיה מנצלת שוב ושוב את החולשות שלנו. לפני תחילת אליפות העולם בכדורגל עוד היו מי שביקרו את קטאר, המדינה ששיחדה לכאורה גם את אווה קאילי ושותפיה. אחרי הגמר השבוע, הכל נשכח כי המארחת סיפקה את ההצגה הטובה בעיר והתכנית שלה הצליחה – המופע של מסי הלבין את פשעיה. כך גורמים לנו בידור ושעשועים גם להתעלם מנזקי הרשתות החברתיות שפוגעות בדמוקרטיה ובמקרים קיצוניים מסייעות לדיקטטורים ורוצחי המונים. צדק עמיתי, אורי משגב, כשכתב על המונדיאל כ"טקס השפלה מתגלגל" הנובע מתאוות בצע, אובדן אמונה בצדקת הדרך וחוסר נכונות לשלם מחיר הכרוך במאבק על ערכים. אבל זה לא רק כדורגל. המקרה של אווה קאילי מדגים שהשחיתות חדרה לכל מקום. היא על המפה והיא נשארת על המפה, לא רק בספורט, בהכל.

הימין הקיצוני באירופה חווה רנסנס. השמאל יכול למנוע מהיבשת לחזור לאחור

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-10-13/ty-article/.highlight/00000183-cc36-d2b7-a5c3-feb7e6600000

בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.

עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה"  (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.

אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.

אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.

גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.

למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.

ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.

העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".

Europe’s New Right Is Deluded. The Continent’s Fate Is Up to the Left

At the end of the 1940s, while Europe was putting ‘never again’ into a work plan, a parallel movement was arising. What began in obscure realms now characterizes the far-right renaissance in Europe

published in "Haaretz": https://www.haaretz.com/world-news/2022-10-13/ty-article-magazine/.highlight/europes-new-right-is-deluded-the-continents-fate-is-up-to-the-left/00000183-d2d9-def3-a9a3-f3d90c1c0000

In the years following World War II, the words “never again” were a key to understanding political and social events in Europe. Shortly after the war, senior Nazi war criminals were tried in Nuremberg, and the United Nations was founded to safeguard the peace and security of the world. Then in 1948 the United States launched the Marshall Plan, with the aim of rehabilitating the Continent and setting it on a path of growth. One of the first treaties adopted by the UN was the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, a term coined by the Jewish lawyer Raphael Lemkin, who was one of the convention’s initiators. Thanks to these developments, by the end of the decade, the term “never again” had become more than a moral imperative: It was a work plan.

But concurrently, a parallel historical movement was rising, one that attracted less public attention. In the shadow of the new and free Europe, a united front began to coalesce; it aimed to restore Nazi and fascist values and ideas to dominant roles. A few years after the mass murders ended, an increasing number of movements and parties that bore the racist, nationalist and antidemocratic heritage that was vanquished in 1945 cropped up across the Continent.

It began in obscure realms, far from the eyes of the international institutions and the press. The Swedish historian Elisabeth Åsbrink describes the process in her 2016 book “1947: Where Now Begins.” She notes that Per Engdahl, the leader of the Swedish fascist movement who had been active during the war, began connecting nationalists from across the Continent – those from the losing side in the war. He brought Nazi war criminals to safe haven in Sweden and from there smuggled them around the world. Conferences that were public knowledge were held, working plans were written and parties were founded in many European countries. This is how the English fascist Oswald Mosley could be linked both ideologically and organizationally via the Italian Social Movement (MSI), the heir to Mussolini’s path, to the neo-Nazis in Scandinavia and the Low Countries and to the last of Hitler’s loyalists in Germany.

That unity did not last long. Ideological differences – questions of race, culture and nationalism – arose quickly, and were compounded by personal power struggles. The trans-European parent movement was gradually dissolved, and its branches in the various countries split into movements and parties of two main types: Some became violent, revolutionary fringe groups, while others strove to draw close to the mainstream.

In Sweden, which had been neutral during the war, thus evading the devastation caused by the fighting, a large number of neo-Nazi movements would emerge in the decades to come – from the National Socialist Workers’ Party (NSAP) in the 1940s during the war to Keep Sweden Swedish in the 1980s. In Italy, the MSI went through several incarnations before morphing into the National Alliance, in the 1990s. In 1954 France saw the establishment of the Rassemblement National Français by Maurice Bardèche, who was close to Engdahl, and Jean Louis Tixier-Vignancour, who had served in the Vichy regime. It’s these same three countries that now embody the far-right renaissance in Europe.

In 1988, members of the Swedish neo-Nazi scene founded the Sweden Democrats. One of its key figures was Gustaf Ekström, then 81, a former Swedish volunteer in the Waffen SS who had also been active in the NSAP. Ekstrom died in 1995, but his party is still around, and it crossed the electoral threshold for the first time in 2010. In last month’s parliamentary election, it became the country’s second-largest party, garnering more than 20 percent of the vote. Sweden’s next government will be wholly dependent on it.

While the Sweden Democrats were slowly and cautiously consolidating their strength, in 1992 a 15-year-old girl named Giorgia Meloni joined the youth movement of Italy’s the neo-fascist party, the MSI. She rose through the ranks of the party, which eventually became the Brothers of Italy (FdI), which in September won Italy’s parliamentary election. Meloni will be the next prime minister of Italy, borne on the wings of a party whose emblem makes use of the tricolor flame, the old Italian fascist symbol.l

In last April’s runoff presidential election in France, Emmanuel Macron, the incumbent and the centrist candidate, was victorious; but the losing candidate Marine Le Pen, received 41.45 percent of the vote, a personal high. Le Pen’s roots were planted in the same fascist ground that had been plowed originally by Per Engdahl. The European far right’s renewal movement in the 1950s had a monthly journal, Nation Europa, which was founded by a former SS officer, Arthur Ehrhardt. Among its writers were thinkers who became the living spirit of the new European right. One of them was a young Frenchman campaigning for the Comité National Français: Jean-Marie Le Pen.

His daughter’s party, recently renamed the National Rally, is similar to the Sweden Democrats and to Meloni’s party. The three, which represent the success of the far right’s postwar evolution, vehemently insist they are not fascists. They take pride in their conservatism and in encouraging “traditional family values”; they think that feminism, LGBTQ rights and access to abortion – not to mention immigration – have gone too far. Independent and activist courts, a free and unbiased media, and academia are also not their cup of tea. But publicly, they shake off accusations of racism and authoritarian tendencies.

It may well be that the great problem with these parties may not be their extremism, antisemitism and xenophobia, but the lack of seriousness of those who wish to lead the Continent (and are poised to do so in no few countries). A major contention against the left is that it is naïve and unrealistic, even dreamy. But in today’s Europe, it is the populist right that is afflicted with these childhood ailments: disconnected from reality, delusionary, unpragmatic and fickle in its views. At times its leaders draw close to Russia and its president, Vladimir Putin, then it suddenly supports NATO. It views the European Union as the root of all evil but when in power happily accepts astronomical checks from it. This isn’t necessarily extremism, it’s populism that avoids responsible long-term solutions while fueling well-organized crusades against so-called corrupt elites.

This childish, look-the-other-way behavior is most blatant in the far right’s denial of the climate crisis, in the face of an absolute scientific consensus. For these parties and the leaders they spawned, the approaching consequences and the existential crisis that humanity is facing are akin to fairy tales, and they oppose almost all the measures being proposed to reduce greenhouse gas emissions.

Riding an ostrich

But it’s not just global warming, the droughts or the rising sea levels. The populist right closes its eyes to the realities of the waves of immigration, the refugee crisis and the wars of the future. While the left and the conservative right suggest solutions – some better, some less so – the populist right believes that if it ignores the problem, it will simply go away. As far as it’s concerned, it’s possible to build a wall around the Continent and explain the world using a variety of alternative sources, from Fox News to “The Protocols of the Elders of Zion.”

On the one hand, they are against taking in refugees, but they are also opposed to offering economic aid to the countries in Africa and the Middle East where the migrants come from. Similarly, it’s out of the question to invest in international institutions and conflict resolution. The flow of immigrants westward and northward, which could total tens of millions, will simply end by itself. It is sometimes said that cooperating with these far-right parties is like riding a tiger, but in reality it’s more like riding an ostrich.

The answer to the question of where all of this is leading, and whether the Europe of the future will be a conservative, insular continent that has regressed in regard to human rights, immigrant absorption and coping with the challenges facing humanity, actually rests with the left. Today, both in Europe and the United States, the left is adapting to its right-wing rivals. Populism is not an exclusively right-wing phenomenon; both sides are adept at deconstructing themselves and putting forward a garland of specific struggles that are divided according to race, sex, gender and age, instead of coming up with solutions that are intended for society as a whole.

Social Democratic parties still advocate traditional solutions such as crafting full-employment policies, strengthening trade unions, investing in welfare and providing public housing and a strong social safety net. But in some countries these parties have given way to the identity politics of the so-called radical left, or to the neoliberal policies of Social Democratic parties that have lost their way. For these kinds of parties, reality is no longer the political arena, it’s the endless chatter on TV and social media. In countries that have lost their traditional left, it’s hard to see who will right the ship that’s sailing toward the populist iceberg.

Predicting the future isn’t easy, but we don’t have to go back many years to remember what happens in Europe when the extreme fringes on the right and left fight for power while the moderates are preoccupied with internal wrangling. While all this is going on, the war in Ukraine is becoming an echo of the Spanish Civil War of the 1930s, which was the preview for World War II. As the cliché goes, history tends to repeat. The past year looks like the start of a process that may end with the ushering in of a new period – one whose guiding principle may very well once more be “never again.”