גם מונק היה צועק – אומנות אקספרסיוניסטית ופוליטיקה מקומית

בעבור תושבי נורבגיה אדוורד מונק הוא הרבה יותר מצייר גדול. לפחות הוא אמור להיות כזה אם לוקחים בחשבון את הנתונים האובייקטיבים של המדינה שהוא נולד וחי בה. נורבגיה ממוקמת בקצה הצפוני של אירופה, יש בה בסה"כ כחמישה מיליון תושבים, היא איננה חברה באיחוד-האירופי והיא רחוקה מזרקורי ההתעניינות הפוליטית והתרבותית הבינ"ל. אלו הסיבות שבגינן אין לנורבגיה גיבורים רבים מדי בעלי שם עולמי. יש לה מחזאי נחשב אחד (איבסן), מלחין ידוע אחד (גריג) אבל האמן הנורבגי הידוע מכולם, הוא ללא ספק הצייר הלאומי שלה, אדוורד מונק (1863-1944).

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1910552

קשה אמנם לדרג אומנים ע"פ חשיבותם או איכות עבודתם, אך מונק נחשב ללא ספק לאחד מגדולי האמנים של העידן המודרני. הוא תפס את החוויה האנושית המודרנית על הבדידות, החרדה והשבריריות שלה, בצורה עמוקה יותר מכמעט כל אחד אחר ועבודותיו היו מקוריות ופורצות דרך בין השאר בגלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופיעים בהן. סגנונו היה אישי מאוד, אקספרסיוניסטי וניסיוני אבל למרות הרדיקליות של יצירתו הוא השפיע על אומנים רבים שבאו בעקבותיו, בעיקר על האקספרסיוניסטים האירופיים של ראשית המאה העשרים.

אבל ערכה של יצירתו של מונק איננה אומנותית בלבד. מונק הוא גם אחד הלהיטים המסחריים הגדולים של עולם האומנות. יצירתו המפורסמת ביותר, הצעקה, הפכה במאי שעבר ליצירת האומנות היקרה ביותר שנקנתה במכירה פומבית כאשר היא נמכרה ב-120 מיליון דולר (התמונה שנמכרה היא אחת מארבע גרסאות שצייר מונק, שלושת הנותרות נמצאות במוזיאונים באוסלו). אבל לא רק אספנים ומיליונרים נהנים מיצירתו של מונק. תערוכה של עבודותיו שעברה בשנה שעברה בלונדון, פריז ופרנקפורט משכה כמיליון מבקרים.

נתונים אלו אמורים היו לתת למונק מעמד של גיבור לאומי בנורבגיה אך באופן מפתיע המוזיאון המוקדש ליצירתו בבירה אוסלו מיושן, צפוף ולא עומד בסטנדרטים של מוזיאון מודרני. הוא ממוקם באחת השכונות הפחות טובות של העיר, רחוק מאטרקציות התיירות האחרות שלה, חסרים בו מתקנים מודרניים שיכולים להוות מוקד משיכה למבקרים רבים ובעייתי מכל, הוא לא מאפשר להציג חלק גדול מיצירתו של מונק לקהל הרחב. מכיוון שמונק הוריש את מרבית עבודותיו לעיריית אוסלו מאוכסנים במוזיאון כיום כ-25,000 יצירות. מצבו של המוזיאון, עם זאת, מאפשר להציג רק כ-150 מהם וצוות המוזיאון טוען שיש חוסר בתקציב ייעודי לשימור שאר היצירות המונחות בחדרי האחסון שלו. גם מספר המבקרים מושפע מאיכותו של המוזיאון. בסה"כ כ-145,000 מבקרים מגיעים אליו מדי שנה. מוזיאון מודרני, מרווח וממוקם טוב יותר יכול היה למשוך בין חצי מיליון למיליון מבקרים (לשם השוואה מוזיאון ואן גוך באמסטרדם ומוזיאון פיקאסו בברצלונה מושכים בין מיליון למיליון וחצי מבקרים בשנה).

"המוזיאון עשה את שלו במשך חמישים שנה", אומר מנהלו סטיין הנריכסן, "עם זאת, עולם המוזיאונים השתנה מאוד מאז 1963 כך שציפיות המבקרים שלנו מהמוזיאון הן שונות לגמרי מאלו שהיו עם הקמתו". הנריכסון מספר שמעבר להתיישנות המתבקשת, אירוע נוסף הגביל עוד יותר את פעילות המוזיאון. ב-2004 נגנבו מהמוזיאון שתיים מיצירותיו החשובות של מונק, הצעקה ומדונה, ע"י שודדים חמושים. היצירות אמנם נמצאו והושבו למוזיאון כעבור שנתיים אך שיפוצים וסידורי אבטחה חדשים צמצמו את שטח התצוגה של המוזיאון בכ-40%.

"המוזיאון צריך להיות הרבה יותר גדול כדי שנוכל להציג יותר מיצירותיו של מונק ויצירות נוספות הקשורות אליו ולתקופתו היכולות לתת הקשר למפעלו האומנותי ולהמחיש את הרלוונטיות שלו לתקופתנו", אומר הנריכסון, "כמו כן, אנחנו צריכים מקום גדול יותר כדי לטפל טוב יותר במבקרים שלנו, שחלקם ילדים, ולוודא שהביקור במוזיאון והחוויה האומנותית תהיה בעלת איכות אופטימלית".

מצבו הירוד של המוזיאון מפתיע לא רק בגלל מעמדו הבינ"ל של מונק כאומן אלא גם מפני שנורבגיה היא אחת המדינות העשירות בעולם ואחת מיצואניות הנפט הגדולות בעולם. זוהי מדינת רווחה מתקדמת, בעלת איכות חיים גבוהה ושלטון יציב ומאורגן היטב שלא נרתע בד"כ מהוצאות ציבוריות גדולות לצרכי רווחה, חינוך ותרבות. מדוע בכל זאת נמצא האוצר הלאומי הנורבגי במצב כזה? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא במסדרונות השלטון, לאו דווקא במסדרונות הגלריות והמוזיאונים. בסוגיה הזו, מסתבר, הכל פוליטיקה.

"טרם התקבלה החלטה סופית לגבי מוזיאון חדש המוקדש למונק באוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות והפיתוח העסקי בעיריית אוסלו, "המחלקה שאני ממונה עליה מכינה דו"ח בעבור מועצת העיר על מנת לבחור בין שתי חלופות אפשריות. האחת היא מוזיאון חדש במקום בו ממוקם המוזיאון הנוכחי והשנייה היא תכנית להתאמת הגלריה הלאומית להכיל את מכלול יצירותיו של מונק". ביירקה איננו יודע מתי תתקבל ההחלטה והוא נזהר מלתת הערכה. זהו הסיבוב השני בו מנסה עיריית אוסלו לטפל בעניין לאחר שהסיבוב הראשון הסתיים ללא תוצאות ובכישלון פוליטי.

ב-2008 החלה עיריית אוסלו בהליכים להקמת מוזיאון חדש ומודרני באזור ההופך בשנים האחרונות להיות המרכז התרבותי של העיר. זהו אזור מרכזי, על גדת הפיורד של אוסלו שבו נבנה בשנים האחרונות בניין האופרה החדש והמרשים של העיר המושך חובבי תרבות מקומיים וגם תיירים רבים. ב-2009 החלה חברה ספרדית בעבודת התכנון של המוזיאון החדש אך התכנית, המכונה Lambda, עלתה על שרטון כעבור שלוש שנים, אחרי שכבר הוצאו עליה עשרות מיליוני שקלים.

התכנית נתקעה מפני ש'מפלגת הקידמה', מפלגת ימין שרבים מחשיבים אותה למפלגה לאומנית פופוליסטית, הסירה את תמיכתה בפרויקט ב-2011. המפלגה, שהיא השנייה בגודלה בפרלמנט הנורבגי, עמדה אז בפני הבחירות המוניציפאליות באוסלו והיא טענה שמכיוון שמונק ויצירותיו הם עניינה של האומה כולה אין סיבה שתושבי אוסלו יישאו בעלות הפרויקט לבדם. מבקרי המפלגה טענו לעומתה שזהו צעד פופוליסטי המנסה לייצר כותרות ולמשוך בוחרים על חשבון האינטרס התרבותי הלאומי. כך או כך הפרויקט נזנח לאחר הבחירות והעירייה צריכה לבחור תחליף. "אנחנו בהנהלת העיר היינו מעדיפים להישאר עם התכנית המקורית", אומר הלסטיין ביירקה, "אך כרגע אין לה וגם לא לתכניות האחרות רוב במועצת העיר".

סטיין הנריכסן, מנהל המוזיאון הקיים אומר שהאתגר כעת הוא פוליטי. "יש מספר פתרונות אפשריים", הוא אומר, "אבל לאף אחד מהם אין רוב. החדשות הטובות הן שכולם מסכימים שמוזיאון חדש הוא עניין דחוף ואני מקווה שמישהו יעלה רעיון שיהיה לו רוב במועצה. אני וצוות המוזיאון הקיים בהחלט בעד הקמת מוזיאון חדש. בעבר היינו מרוצים מהתכנית עליה עבדנו במשך שלוש שנים ושנזנחה, וכעת כל מה שמעניין אותנו הוא שיהיה מוזיאון חדש ושזה ייקרה בקרוב".

הנריכסן מצביע על כך שהנושא איננו עניין פנימי של עולם האומנות בלבד. "זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בציבור הנורבגי בשנתיים האחרונות", הוא אומר, "לאנשים באמת אכפת". ואכן, אזרחים רבים מביעים את דעתם בנושא ופועלים להסדרתו. אחד מהם הוא כריסטיאן ריגנס, איש עסקים ידוע העוסק בעיקר בנדל"ן. ריגנס הוא גם חובב אומנות מושבע. הוא תורם מיליונים לפרויקטים שונים בתחום האומנות ויש לו גם אוסף פרטי הכולל יצירות של מונק. "מונק הוא חלק מהזהות הלאומית שלנו", הוא אומר, "לנורבגים רבים יש הדפסים של יצירותיו בביתם, אנחנו לומדים עליו בבי"ס, ציורי קיר שלו תלויים באוניברסיטאות והוא גם מקור לגאווה גדולה בעבורנו". ע"פ ריגנס יש לגאווה זו משמעות מעשית. "אנחנו מחשיבים אותו כגדול ציירי נורבגיה אך לעיתים אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו", הוא אומר, "זה קצת כמו נישואין, אנחנו אוהבים אותו אבל לא חושבים על זה יותר מדי וזה מסוכן מפני שיש לנו מחויבות בינ"ל לשמר את יצירתו ומורשתו האומנותית".

ע"פ ריגנס הפתרון הוא ברור. "התכניות לבניית מוזיאון חדש כבר קיימות", הוא אומר, "מבחינה כספית מדובר בפרויקט שאפשר לעמוד בו ושיהווה גם אטרקציה תיירותית ומקור הכנסה. מדובר בהוצאה הדומה להוצאה על אליפות העולם בסקי שהתקיימה באוסלו בשנה שעברה, בין 2 ל-4 מיליארד קרונות נורבגיות (בין מיליארד לשלושה מיליארד ₪) וזו אושרה ללא בעיה בכלל". ריגנס מוטרד מהזמן העובר ללא פתרון. "אני כבר בשנות החמישים המאוחרות שלי", הוא אומר, "בנייה של המוזיאון החדש שהוצע תיקח רק ארבע שנים אבל אם העניין יטורפד ולא יוכרע בקרוב אני חושש שלא אספיק לחזות ביצירותיו של מונק במוזיאון חדש ומודרני המכבד את מונק ויצירתו".

ריגנס איננו היחיד הדואג לעתיד עבודותיו של מונק ולשימור מורשתו האומנותית. אליזבת' מונק-אלינגסן היא אחייניתו מדור שלישי של הצייר הנורבגי הנודע וגם היא פועלת ללא לאות לטובת הקמת מוזיאון חדש. במכתב לשרת התרבות הנורבגית בשם צאצאיו של מונק היא כתבה: "אנו דורשים שהתכניות לבניית מוזיאון מונק חדש ייצאו לפועל ללא דיחוי. זוהי החלטה בעלת אינטרס ציבורי גדול כל כך שאין להותירה בידי פוליטיקאים מקומיים". בהמשך הדברים כתבה מונק-אלינגסן על פרשה עגומה נוספת הקשורה ליחסה של עיריית אוסלו למונק. ב-1946, כשנתיים לאחר מותו של האמן, רכשה העירייה את הבית בו הוא התגורר. אותה עירייה הרסה את הבית 14 שנה מאוחר יותר וחלק מהשטח עליו הוא עמד הפך למגרש חנייה. מונק-אלינגסן מציינת שהמשפחה אמנם גאה על כך שמונק הוריש את יצירותיו לטובת הקהילה אך היא סבורה שמורשתו יכולה הייתה להישמר בצורה טובה יותר. "ב-1960 הפוליטיקאים של אוסלו החליטו להרוס את ביתו של מונק", היא כותבת, "כעת אנו מבקשים שהשרה תתרום לשיפור ההתנהלות הזו".

אך מונק-אלינגסן, כריסטיאן ריגנס וחבריהם לא הסתפקו בכתיבת מכתבים ובקיטורים לעיתונות. באוקטובר האחרון הם הצטרפו לכמה אלפי חובבי אומנות נורבגים והתייצבו מול בניין עיריית אוסלו כדי להביע את מחאתם. "זו הייתה מחאה שהתחילה בתוך הקהילה האומנותית אך המשיכה באמצעות המייל, העיתונות והפייסבוק לציבור הרחב", מספר ריגנס, "בסופו של דבר הגיעו בין 5,000 ל 10,000 בני אדם, נושאי לפידים וכרזות וזעקו את זעקתו של מונק". זהו איננו רק מטבע לשון. המפגינים סיימו את ההפגנה בצעקה אמיתית משותפת מול הבניין בו יושבים מקבלי ההחלטות כאיזכור לצעקה, יצירתו המפורסמת של מונק.

אבל לא כולם מתרשמים מהצעקות ומהטיעונים של ריגנס וחבריו. "מדובר בקומץ של אנשים עשירים מאוד", טוען כריסטיאן טיברינג-גיידה, חבר פרלמנט מטעם 'מפלגת הקידמה' וראש סניף אוסלו שלה, כשהוא מדבר על המפגינים של אוקטובר שעבר, "אם זה כל כך חשוב להם, בבקשה, שייפתחו את ארנקיהם!".

טיברינג-גיידה טוען שהוא מעריך את יצירתו של מונק לא פחות מהמפגינים והוא מחשיב אותה כאוצר לאומי. הוא גם מסכים עם ההערכה שהמוזיאון הקיים איננו מתאים יותר לשימורה. אך לעומת התכניות לבנייתו של מוזיאון חדש, טיברינג-גיידה ומפלגתו תומכים בהשקעה ממלכתית בהתאמת הגלריה הלאומית הנורבגית באוסלו לאכסון כלל יצירתו של מונק.

"אינני מבין מדוע עיריית אוסלו צריכה לשאת לבדה בהוצאה הכרוכה בשימור עבודותיו של מונק", אומר טיברינג-גיידה, "זה אמנם נכון שמונק העניק לעיר אוסלו את יצירותיו במתנה אך מדוע עיריית אוסלו, שנמצאת בחובות, צריכה להוציא כסף על המתנה הזו. לעומת עיריית אוסלו, הממשלה הנורבגית עשירה מאוד ואין סיבה שהיא לא תתפשר ותתחלק בהוצאות". לדברי טיברינג-גיידה צריך גם לקחת בחשבון שכ-80% מהמבקרים המגיעים לחזות ביצירותיו של מונק הם תיירים ומעטים מאוד הם תושבי העיר. "זוהי אחריות לאומית", הוא אומר, "לא מוניציפאלית".

בעירייה, עם זאת, חושבים אחרת. "האחריות לשימור אומנותו הנפלאה של מונק היא ללא ספק של עיריית אוסלו", אומר הלסטיין ביירקה הממונה על התרבות בעירייה, "זוהי משימה שאנו לוקחים ברצינות רבה, מתוך כבוד רב והכרת תודה לנדיבותו של האמן. אנחנו נמשיך לשאת בהוצאות הכרוכות בשימור האוסף אך כמובן שנהיה אסירי תודה אם הממשלה הנורבגית תחליט לתרום לבנייתו של מוזיאון חדש כפי שהיא עשתה בעבר במבני תרבות חשובים אחרים ברחבי המדינה".

בעבור כריסטיאן טיברינג-גיידה השתתפות ממשלתית היא תנאי הכרחי לכל פתרון עתידי. ע"פ טענתו חובותיה של עיריית אוסלו מסתכמים ב-17 מיליארד קרונות נורבגיות (כמעט 11.5 מיליארד ₪), אם יתווספו לסכום זה 5 מיליארד נוספים (כמעט 3.4 מיליארד ₪), הסכום שהוא טוען שיעלה פרויקט בניית המוזיאון החדש בפועל, תתקשה עיריית אוסלו לדאוג לנושאים חשובים יותר כמו רווחה, תחבורה ציבורית, ובתי-ספר. "זה יהיה לא אחראי מצדנו להשקיע סכומים כאלו", הוא מסכם, "מונק חשוב אבל הוא לא חשוב יותר מטיפול בקשישי אוסלו או בילדיה".

כך נמשך הדיון על שימור יצירתו ומורשתו של אחד האומנים הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בינתיים החלה שנת 2013, שנת ה-150 להולדתו של מונק, ופתרון לא נראה באופק. כוונות טובות לא חסרות אמנם בסיפור הזה אבל ייתכן שחלק ממקבלי ההחלטות לוקים בתכונה שמונק ייחס לעצמו, "הרצון שלי", הוא כתב, "גדול מכישרוני".

מה ששוודיה יכולה ללמוד מישראל

יש מידה רבה של צדק בכך שרבים בשמאל הישראלי רואים בשוודיה מקור להשראה. מדובר, אחרי הכל, במדינת-רווחה אמיתית בעלת עבודה מאורגנת, פערים חברתיים נמוכים ומערכות בריאות וחינוך המספקות את שירותיהן בחינם לכלל האזרחים. במקביל, שוודיה מצליחה לשמר גם את יתרונותיו של המערב הקפיטליסטי – יש בה שוק תחרותי, זכויות אדם והפרדה בין דת למדינה.

הכתבה פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1907700

במאמרו בשבוע שעבר הפנה גדעון לוי את תשומת הלב לעוד מעלה שוודית – הדיון הציבורי (http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1904037) לעומת תשדירי התעמולה הישראליים, שהם לדבריו רדודים, גזעניים ומלאים בהפחדות וחרחורי מלחמה, מערכות הבחירות בשוודיה הן גן-עדן דמוקרטי.

לוי צודק. בשוודיה המועמדים לכהן כשרים וכחברי פרלמנט יושבים אחד מול השני בפאנלים שונים ודנים בנושאים שעל סדר היום. אפילו ראש-ממשלה מכהן המשתתף בעימות טלוויזיוני איננו מחזה נדיר. העימותים והראיונות בתקשורת הם ארוכים ופרטניים והם עוסקים בפרטים הקטנים של הקיום היומיומי. במקום סיסמאות נבובות יש בהם דיוני עומק על מודלים שונים של תעסוקה ומיסוי ועל נושאים כמו שיטות ההערכה בבתי-הספר, מחזור אשפה ואיכות הטיפול בבתי-החולים. זהו דיון על החיים האמתיים אבל הוא צבוע בצבעים רעיוניים. רעיונות, יש לומר, הם עדיין קונספט רלוונטי בפוליטיקה השוודית. הסוציאל-דמוקרטים עדיין שרים בכינוסיהם את האינטרנציונל ובאתר המפלגה הליבראלית מפנים את הקוראים לספריהם של אדם סמית' וג'ון סטיוארט מיל. לא ממש החומרים מהם עשוי השיח הפוליטי הישראלי.

יש, עם זאת, לא מעט מן המשותף לדיון הציבורי בישראל ובשוודיה. גדעון לוי כותב על "הפחד השולט בתשדירים" ועל "פוליטיקה של הגדרה עצמית" בישראל. לשוודים רבים זה יישמע מוכר מאוד. מפלגת 'הדמוקרטים השוודים', מפלגת ימין פופוליסטית שעברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות של 2010, מבססת גם היא את הפופולאריות הגואה שלה על פוליטיקה של הגדרה עצמית, על שנאה לממסד ופחד ממהגרים. כיום יושבים עשרים מחבריה בפרלמנט (מתוך 349 מושבים בסה"כ).

מפלגת 'השוודים הדמוקרטים', ששורשיה נטועים בתנועות פאשיסטיות וניאו-נאציות, עברה אמנם תהליך התחדשות בשנים האחרונות כדי להפוך לייצוגית יותר אבל לעיתים קרובות מתגלים סדקים בתדמית החדשה. לפני מספר שבועות התפרסמו סרטונים בהם נראים שלושה מבכירי המפלגה בקטטת שיכורים בסטוקהולם כשהם צועקים קללות גזעניות ומניפים מוטות ברזל באלימות. זו איננה התקרית הראשונה מסוג זה שהמפלגה מסתבכת בה ומעניין לציין שעל פי הסקרים התמיכה בה עולה בהתמדה. על פי סקר שהתפרסם היום (שני) היא כבר השלישית בגודלה בשוודיה עם 12.5% תמיכה.

נכון, 'השוודים הדמוקרטים' הם הרבה פחות קיצוניים מהימין הקיצוני בישראל. הרטוריקה שלהם נשמעת יותר כמו זו של 'ישראל ביתנו' מאשר זו של 'עוצמה לישראל'. מעבר לזה, סביר להניח שהם לא ייקחו חלק בשלטון בשוודיה היות ושאר המפלגות מסרבות לשתף איתם פעולה. אבל יש בכל זאת מה ללמוד מהדוגמא השוודית – ראשית, מסתבר ששימוש בפחד ובשנאת האחר היא לא מחלה ישראלית והישראלים אינם גזענים יותר או פחות מהאירופים מכורח אופיים או טבעם. הסירו את שכבות החינוך, התרבות והרווחה מכל חברה מערבית נאורה ותמצאו תחתיהן את הקסנופוביה והאלימות ששלטה בהן בעבר. 'השוודים הדמוקרטים' ומפלגות ימין לאומניות אחרות באירופה הן רק קצה הקרחון.

שנית, החברה השוודית מצאה בעבר דרך חיובית להתמודד עם הפליטים ומהגרי העבודה שהגיעו אליה. בניגוד לשיטה הנהוגה בישראל הכוללת פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, הקמת גדרות ומדיניות של גירושים ואפליה, מדינת-הרווחה השוודית השקיעה סכומי עתק בהכשרות מקצועיות, דיור ציבורי, לימודי שפה, יצירת מקומות עבודה, חינוך ורווחה. היא התייחסה למהגרים כחלק מהפתרון ולא כחלק מהבעיה ובתמורה היא קיבלה חברה חזקה, מגוונת ופרודוקטיבית יותר. המהגרים לא איימו על השוודים, הם הפכו לחלק מהם.

בשנים האחרונות כל זה משתנה. מאז 2006 שולטת בשוודיה קואליציית מרכז-ימין המכרסמת במודל הסוציאל-דמוקרטי שנבנה בה במשך עשרות שנים. במקביל עולה כוחו של הימין הקיצוני מצד אחד ומתחזקות מגמות בדלניות ואלימות בקרב המהגרים מצד שני. "המוסלמים משתלטים על אירופה" נוהגים ללהג טוקבקיסטים ישראליים בלא מעט שמחה לאיד. אך לאמיתו של דבר המוסלמים הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום. כאשר ההשקעה הכלכלית האדירה בהקמת חברת רווחה רב-תרבותית מוחלפת בשוק החופשי אין פלא שהחברה מתפלגת לקבוצות עויינות ושאלו נלחמות זו בזו.

לכן, למרות שגדעון לוי צודק ויש לישראל הרבה מה ללמוד מהדיון הציבורי השוודי, גם ההפך נכון. יש לשוודים הרבה מה ללמוד מהמתרחש בישראל. אם מדינת-הרווחה שלהם תחוסל כמו זו הישראלית בחסות עלייתו הפוליטית של הימין, ייתכן שגם השוודים יזכו בחברי פרלמנט גזענים, בפוליטיקה של זהויות ואפילו בתשדירי בחירות שטחיים ומחרחרי מלחמה.

בני הרומה ברחובות אוסלו

הכתבה פורסמה בהארץ השבוע (17.08.12) http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1803296

נורווגיה היא אחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם. תושביה נהנים מרמת חיים גבוהה וממערכת רווחה מפותחת. בשבועות האחרונים, עם זאת, עסקו כותרות העיתונים במדינה הסקנדינבית בת חמשת-מיליון התושבים, בבני-אדם החיים ברחובות ובמחנות אוהלים ללא חשמל ומים זורמים. אלו הם בני-הרומה, שהגיעו לנורווגיה מרומניה ובולגריה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. ע"פ הערכות חיים אלפים ספורים מהם בנורווגיה כיום והם חושפים גם את תושבי המדינה הצפונית והשלווה הזו לבעיותיה של החצר האחורית של אירופה.

 הפרשה הנוכחית החלה בתחילת יולי כאשר כ-200 בני-רומה הקימו מחנה זמני סמוך לכנסיית סופיאנברג, צפונית למרכז אוסלו. לדבריהם הם נאלצו לבקש מקלט בחסות הכנסייה לאחר שסולקו ע"י המשטרה ממרכז העיר שם עסקו רבים מהם בקיבוץ נדבות. "כאן אנחנו מוגנים ע"י ישו", אמר יוסיף, אחד ממחוסרי הבית ליומון אפטונפוסטן, "כאן לא רודפת אותנו משטרה גזענית הרואה בכל אדם מרומניה עבריין".

המחנה הזמני פונה לאחר כמה ימים ויושביו, על אוהליהם וכלי-הרכב שלהם, עברו לשטח פרטי בפרברי אוסלו. אך מחנה זה פונה גם הוא בעקבות חילוקי דעות בין בעלי השטח ובלחץ השלטונות והשכנים. הפינוי לווה בטענות קשות כלפי יושבי המחנה ובדיון ציבורי סוער. שכנים זועמים טענו כי המקום מפר את שגרת חייהם ומהווה מטרד תברואתי ובמספר מקרים הפך העימות עם המתיישבים החדשים לאלים. הפרשה הוסיפה דלק לדיון הטעון ממילא על בני-הרומה בנורווגיה. ביטויים כמו תת-אדם ועכברושים הופיעו בפורומים באינטרנט, קבוצות מקומיות איימו לקחת את החוק לידיים ופוליטיקאים זריזים מיהרו להציע ממרכולתם לפתרון הבעיה.

 ראש עיריית אוסלו, פאבין סטאנג, למשל, קרא לממשלה להחזיר לתוקף חוק ישן האוסר קיבוץ נדבות. חברת הפרלמנט ג'ני קלינגה ממפלגת המרכז, הציעה לסגור את גבולות המדינה ולפרוש מאמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי בין רוב מדינות אירופה. חבר פרלמנט אחר, מזיאר קשוורי ממפלגת הקדמה הימנית פופוליסטית, תקף את סובלנות מפלגות השמאל כלפי המהגרים, "הספיק לנו", הוא אמר בעימות טלוויזיוני על המחנה הסמוך לכנסיית סופיאנברג, "עכשיו צריך להעיף אותם מנורווגיה". בהמשך הוא האשים את המהגרים במעשי שוד של קשישים והזהיר מפני הענקת מקומות לינה למחוסרי הדיור. "זה רק מפתה אותם ומקל עליהם לבוא לנורווגיה", הוא אמר. התבטאויות אלו נועדו לכאורה להילחם בפשע מאורגן, בסחר בבני-אדם ובמפגעים סניטריים אך יש הרואים בהן חלק מגל של פופוליזם וגזענות בשיח הפוליטי הנורווגי.

אך ישנם גם קולות אחרים. ראש הממשלה, יינס סטולטנברג, התייחס לנושא במקביל ליום השנה לפיגוע שבוצע ע"י איש ימין קיצוני בקיץ שעבר וגבה 77 קורבנות. בראיונות לתקשורת הוא הזהיר מפני שיח ציבורי מסית ואלים. "חלק ממה שאנו רואים כעת נוגד ערכים בסיסיים. כל בני- האדם זכאים לכבוד והערכה ללא קשר למוצאם", הוא אמר, "מה שלמדנו מהתקפות ה-22 ביולי הוא שאסור לשפוט בני-אדם לפי שייכותם לקבוצה אתנית".

נכון להיום, לאחר פינוי המחנות הזמניים, חזרו בני-הרומה של אוסלו לרחובות, לגנים הציבוריים ולכיכרות העיר. במקביל זנחה רוב העיתונות הנורווגית את העיסוק בנושא. אבל היחס לבני-הרומה מהווה עדיין בעיית עומק בנורווגיה ובאירופה בכלל. זה מאות שנים שבני-הרומה חושפים את הפנים המכוערות של אירופה. בעבר הם נמכרו כעבדים, הושפלו, עוקרו ומאות אלפים מהם נרצחו ע"י הנאצים במלה"ע השנייה. אך בניגוד לקורבנות אחרים של המאה ה-20, צרותיהם של בני-הרומה נמשכות גם במאה ה-21. הם חיים בעוני מחפיר, הם חשופים להתקפות גזעניות, לאלימות משטרתית ולהתעמרות השלטונות ודומה שלמרות מאמצי האיחוד-האירופי וארגוני זכויות אדם, בעייתם רחוקה עדיין מפתרון.

הטבח בנורווגיה

בנורווגיה נחשפים ממדי האסון ומתגלים פרטים חדשים אודות הטרוריסט בן ה-32, אנדרס ברינג ברייוויק.

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1311527424638&did=1000667020

ע"פ מסמך שפורסם באמצעי התקשורת ומהווה מעין מניפסט ויומן המיוחס לברייוויק, תוכננו הפיגועים במשך שנים. המסמך, שנשלח כנראה ע"י ברייוויק למספר ממוענים והגיע לידי משטרת נורווגיה, הוא בן 1,500 עמודים והוא חושף את תשע השנים שלפני אירועי יום שישי. הוא מתאר את עמדותיו של ברייוויק – שנאת מוסלמים קיצונית, התנגדות להגירה ולרב-תרבותיות וקריאה למלחמה בממסד השמאלני-מרקסיסטי השולט בנורווגיה ובאירופה.

המסמך שופך אור גם על היערכותו הדקדקנית של ברייוויק לפיגועי הטרור. הוא מפרט כיצד הוא רכש את כלי הנשק והשיג מדים של שוטר, כיצד הוא נמנע מקיום מערכות יחסים עם נשים והתרחק מחבריו כדי להתמקד בהכנות לפיגועים וכיצד הוא מכר את רכושו כדי לממן את פעילותיו, בין השאר את קניית החומרים להרכבת הפצצה ומימון השכירות למגורים מבודדים בחווה חקלאית שאפשרו לו לקנות דשן בכמויות גדולות. ההכנות כללו גם אמונים גופניים, לקיחת סטרואידים, בחירת פרטי לבוש והקפדה על מראה חיצוני מתוך מחשבה על תדמיתו כגיבור גואל של אירופה ושל הנצרות.

המשפט האחרון ביומן הוא: "אני מאמין שזו הפעם האחרונה שאני כותב כאן. היום יום שישי, 22 ביולי, 12:51". ב-15:26 התפוצצה הפצצה ברובע הממשלה בלב אוסלו שגבתה את חייהם של לפחות שבעה בני-אדם. ע"פ משטרת אוסלו מאושפזים עדיין תשעה או עשרה בני-אדם במצב קשה כתוצאה מאירוע זה והמשטרה מחפשת עדיין נעדרים בבניינים ההרוסים.

השלב השני בתוכניתו של ברייוויק החל מעט אחרי השעה 17:00. כאשר הוא מחופש לשוטר וחמוש בשני כלי נשק, החל ברייוויק ברצח המוני של נערים ונערות במחנה-נוער של צעירי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית באי אוטויה מערבית לאוסלו. לפחות 85 נהרגו באירוע זה. עשרות פצועים עדיין מאושפזים וחיפושים נמשכים אחרי מספר נעדרים שככל הנראה טבעו.

ברייוויק נעצר ללא התנגדות באי אוטויה ע"י המשטרה, שהגיע לזירת הפיגוע כשעה לאחר הדיווח הראשוני על המתרחש. בשלב זה נגמרה לו כבר התחמושת. במעצר הודה ברייוויק באחריותו לשני פיגועים. ע"פ עורך דינו הוא ראה אותם כמעשים "מבעיתים אך הכרחיים" והוא מתכוון לפרט את מניעיו בפני בית-הדין בו הוא יישפט. עורך-הדין, גייר ליפסטד, סיפר לעיתונות הנורווגית שמעשיו של ברייוויק היו בעלי רקע פוליטי והם כוונו כנגד מפלגת השלטון. ברייוויק, ע"פ דברים אלו, ניסה להשתמש באלימות כדי לשנות את הפוליטיקה בנורווגיה והפיגועים היו אות אזהרה למפלגה "המרקסיסטית" לפני יום-הדין שיגיע אם לא תשנה את דרכיה. היום בצהריים עצרה המשטרה שישה בני-אדם נוספים בחשד לקשר לאירועי יום שישי אך היא לא הסבירה כיצד הם היו מעורבים.

הערכת מעצרו של ברייוויק תיערך ביום שני והוא משתף פעולה עם חוקריו. העונש המרבי למבצעי פיגוע טרור בנורווגיה הוא 21 שנות מאסר.

בתוך כך נערך לפני הצהריים טקס זיכרון ממלכתי בכנסייה המרכזית באוסלו בהשתתפות כל ראשי המפלגות, ראש-הממשלה, ינס סטולטנברג וחברי ממשלתו, מלך ומלכת נורווגיה ומספר ניצולים מאירועי יום שישי. נורווגיה כולה מלאה היום בסממני אבל, הדגלים בחצי התורן, הכיכרות מלאות פרחים ונרות והעיתונות המקומית עוסקת בהרחבה בסיפורים הקשים של הניצולים ממחנה הנוער באוטויה. 

ההקשר הפוליטי

פיגועי הטרור היו בעלי אופי פוליטי מובהק והם כוונו כנגד מטרה פוליטית ברורה – מפלגת השלטון, מפלגת העבודה הנורווגית. המוסדות שהותקפו היו משרדי הממשלה המונהגת ע"י המפלגה ומחנה הנוער של מנהיגי העתיד שלה. מפלגת-העבודה הנורווגית היא המפלגה הגדולה במדינה והיא נמצאת בשלטון מאז 2005 יחד עם מפלגת השמאל הסוציאליסטית ומפלגת המרכז. מפלגה זו היא האחראית במידה רבה ליצירת מדינת-הרווחה הנורווגית והיא הייתה בשלטון במשך עשרות שנים החל משנות השלושים של המאה הקודמת. כיום היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היחידה בסקנדינביה שנמצאת בשלטון (בדנמרק ובשוודיה שולטות קואליציות מרכז-ימין).

בהקשר הפוליטי הרחב של אירועי יום שישי יש לציין שבשנים האחרונות חלה התחזקות בכוחן של תנועות ימין קיצוני במדינות הנורדיות ובתוכן נורווגיה. זו כוללת התחזקות של מפלגות ימין-לאומני-פופוליסטי לגיטימיות או לגיטימיות למחצה, כמו מפלגת "הפינים האמיתיים" שהפכה לשלישית בגודלה בפינלנד אחרי הבחירות באפריל ומפלגת "הדמוקרטים השוודים" שעברה לראשונה את אחוז החסימה בשוודיה בספטמבר שעבר. בשוליהן של מפלגות אלו ישנם ארגוני שוליים קיצוניים יותר כמו תנועות ניאו-נאציות, התארגנויות אנטי-מוסלמיות וארגונים דתיים פונדמנטליסטיים.

ע"פ הידוע עד כה לא היה מבצע פיגועי הטרור בנורווגיה ביום שישי חבר פעיל בארגונים אלו אך ככל הנראה הוא היה בעבר חבר ב"מפלגת הקידמה" הנורווגית (המפלגה השנייה בגודלה במדינה שהיא באופייה ימנית-שמרנית). מאוחר יותר הוא ביקר את המפלגה על כניעתה לרב-תרבותיות ופנה לכתיבה באתרים גזעניים ואתרי ימין קיצוני. ייתכן גם שהשתתף באירועים בעלי אופי ניאו-נאצי. מעשיו של ברייוויק לא היו אמנם חלק מהדיון הציבורי הלגיטימי בסקנדינביה אך הם תוצר של התפתחויות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות.

בשנים האחרונות השתנו המדינות הנורדיות במספר מובנים. ראשית, הן התקרבו לאירופה – שוודיה, דנמרק ופינלנד הן חברות האיחוד-האירופי, נורווגיה אמנם לא חברה באיחוד אך היא מושפעת ממנו. שנית, הגירה רחבה שינתה את הדמוגרפיה שלהן, השפיעה על שוק-העבודה והפכה אותן לרב-תרבותיות. כתוצאה מאלו נוספו קשיים רבים לקיום המודל הכלכלי הנורדי השם דגש על תעסוקה מלאה ומעורבות גדולה של הממשלה במשק באמצעות סקטור ציבורי רחב, בעלות ממשלתית נרחבת על נכסי ציבור וזכויות סוציאליות רחבות לכל האזרחים (בריאות, חינוך, דיור, פנסיה וכו').

בעקבות שינויים אלו ואחרים קמו מתנגדים רבים למודל מדינת הרווחה המסורתית. האופוזיציה המרכזית מורכבת אמנם מחוגים פוליטיים התומכים בשוק חופשי יותר, בהורדת מיסים ובפתיחת שוק-העבודה לתחרות. אך חלקים אחרים באופוזיציה לממסד הסוציאל-דמוקרטי הם החוגים הלאומניים, מתנגדי ההגירה והרב-תרבותיות.

נכון לעכשיו מתרחק הימין של הזרם המרכזי במדינות הנורדיות מהתנועות הימניות-הפופוליסטיות והוא משתף פעולה עם השמאל במאבק בארגונים הקיצוניים. עם זאת, יש המודאגים מכך שהתחזקות בכוחן של תנועות הימין-הקיצוני בשילוב שינויים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים במדינות הנורדיות הן אתגר שמדינת-הרווחה הקלאסית תתקשה לעמוד בו. אירועי יום שישי בנורווגיה מאחדים לשעה קלה את הנורווגים כולם ואת שכניהם, תושבי המדינות הנורדיות, נגד הגורמים הקיצוניים שבתוכן. עם זאת, זהו עידן חדש בדיון הציבורי בסקנדינביה והשפעות הפיגועים יורגשו ככל הנראה גם בעתיד באופן שקשה עדיין לחזות.

 

לא משעמם אחרי הכל – הקרב על מדינת-הרווחה הנורדית

מדינת-הרווחה הנורדית הביאה שגשוג, דמוקרטיה וקידמה לצפון אירופה. כעת היא נלחמת על חייה. 

הכתבה פורסמה בגלובס http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1057,U1311247211493&did=1000666110

פסטיבל רוק פוליטי

זוהי מסורת שהתחילה ב-1968 כאשר אולוף פלמה, אז שר החינוך של שוודיה, היה בדרכו הביתה מחופשת קיץ באי גוטלנד שבים-הבלטי. לפני שהוא עלה למעבורת לסטוקהולם הוא התבקש ע"י פעילים מקומיים לומר כמה מילים. פלמה (שהפך לראש-הממשלה ב-1969 ונרצח ב-1986) נענה לבקשה ונאם בפני כמה מאות בני-אדם מעל גבי משאית. מאז ועד היום בכל יולי נפגשים כל המי-ומי של הפוליטיקה השוודית, בפארק אלמדאלן שבגוטלנד במה שרבים מכנים פסטיבל רוק פוליטי. זהו אירוע ייחודי מסוגו בעולם המשלב נאומים פוליטיים, סמינרים רעיוניים וכינוסים מפלגתיים תחת כיפת השמיים. בשבוע שעבר השתתפו בו אלפי מבקרים והם צפו לאור הזרקורים של אמצעי-התקשורת בעוד קרב במסגרת המאבק המתעצם על גורלו של מה שמכונה המודל השוודי.  

אחד הנואמים המסקרנים ביותר היה הוקאן יוהולט, ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבנתה את מדינת-הרווחה השוודית ונמצאת כיום באופוזיציה. יוהולט, שמונה לראשות המפלגה לפני חודשים ספורים, הוא עוף פוליטי מוזר. עד מינויו כשליש מן הציבור לא שמע עליו מעולם, הוא לא צעיר, לא סלב, לא הוגה דעות מבריק ולא חדשן פוליטי. תדמיתו הציבורית נבנתה דווקא מהשפם המעטר את פניו ומחוש ההומור שלו. למרות זאת, חוגים מסוימים בשמאל השוודי רואים בו את הסיכוי האחרון להצלת מדינת-הרווחה מפירוקה ע"י קואליציית המרכז-ימין השולטת במדינה מאז 2006. יוהולט הציג בנאומו לא פחות מ-21 נקודות לרפורמה והבטיח שכאשר הוא יעלה לשלטון הוא יפסיק את ההפרטות והקיצוצים וישקיע כסף ממשלתי בפיתוח תשתיות, בדיור ובחינוך במקום בהורדת מיסים. איש איננו יודע מה תהיה השפעתו האלקטוראלית של יוהולט אך הוא ללא ספק הפיח חיים בוויכוח על עתיד מדינת-הרווחה השוודית.

מיסים גבוהים ודגלים אדומים

העימות על עתיד מדינת-הרווחה איננו שוודי בלבד. זהו מאבק המתקיים בכל המדינות הנורדיות (פינלנד,שוודיה, נורווגיה ודנמרק) המשלבות כבר עשרות שנים שוק חופשי, מבוסס היי-טק ושירותים עם מדיניות רווחה וצדק חברתי המתבטאת בשירותי רווחה אוניברסאליים, פערי שכר נמוכים ובבעלות ציבורית על חלקים גדולים של המשק בתחומים כמו מחצבים, אנרגיה ותקשורת ועל הון עתק הנמצא בקרנות פנסיה ממלכתיות ובקרנות של האיגודים המקצועיים. אך ליבו של המודל הסקנדינבי הוא שוק-העבודה. כ-68.4% מהעובדים בשוודיה מאוגדים, בפינלנד מאוגדים 69.2%, בדנמרק 66.6% ובנורווגיה 54.4% (לשם השוואה: ארה"ב 11.8%, יפן 18.5% וגרמניה 18.8%). מעבר למספרים, האיגודים המקצועיים מחזיקים כוח פוליטי רב ומאגדים גם פנסיונרים ומובטלים רבים. מלבד מו"מ על שכר וחתימה על הסכמים קיבוציים, עוסקים האיגודים השוודיים למשל גם בחינוך ובמחקר, יש להם קרנות פנסיה, חברות ביטוח הדדי וקרנות שביתה. הם רשאים לכפות שכר מינימום באמצעות החרמות ושביתות הזדהות וחבריהם זכאים למידע עסקי ולנציגות בדירקטוריונים של החברות בהן הם מועסקים. מעבר לתנאי עבודה משופרים ומשכורות גבוהות יחסית, זכאים שכירים במדינות הנורדיות לימי חופשה רבים בתשלום (לפחות 34 בפינלנד, 39 בדנמרק, 27 בנורווגיה, ו-25 בשוודיה) , להשתלמויות, הכשרות מקצועיות וליותר משנת חופשת-לידה בתשלום (אותה יכולים ההורים לחלק ביניהם).

העובדים הנורדיים משלמים מס-הכנסה גבוה המהווה בסביבות 50% מהתמ"ג (עד 56.5% מהשכר בשוודיה, 54.8% בדנמרק, 48.6% בפינלנד ו-40% בנורווגיה). תמורת המס הם מקבלים שירותים חברתיים אוניברסאליים נדיבים. אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג הוא גבוה (52.5% בשוודיה, 51.8% בדנמרק, 49.5% בנורווגיה ו-40.2 בנורווגיה לעומת 42.9 בישראל ו-38.9% בארה"ב) והוא מממן סקטור ציבורי ענק הכולל מערכת חינוך המספקת חינוך חינם כל הדרך מהגיל-הרך ועד האוניברסיטה, כמו גם חינוך משלים, הכשרות מקצועיות ומענקים והלוואות לסטודנטים. זהו חלק מרעיון התמיכה באזרח מ"העריסה עד הקבר". מערכת הבריאות השוודית, למשל, מספקת בריאות לכל תמורת השתתפות עצמית נמוכה והמדינה מטפלת גם בדיור מוגן לגיל הזהב. מערכת הפנסיה מספקת לכל אזרח פנסיה ממלכתית ולרוב האזרחים נוספת על כך פנסיה של האיגוד והמעסיקים (גיל הפרישה לגברים ולנשים הוא 65 ברוב המדינות הנורדיות). 

נתונים אלו אינם טכניים בלבד. למרות השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות, מילים כמו סולידאריות וערבות-הדדית עדיין דומיננטיות בשיח הציבורי במדינות הנורדיות המלאות עדיין בסממנים סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי בהיקף גדול המבוסס על אגודות דיור שיתופיות, קואופרציות צרכניות ומערכות חינוך אידיאולוגי למבוגרים. בזירה הציבורית זוכות שביתות בד"כ להזדהות ומי שיקלע למרכז סטוקהולם, אוסלו או קופנהגן באחד במאי ימצא רחובות חסומים, דגלים אדומים, מצעדים ססגוניים והפגנות המוניות בהשתתפות חברי פרלמנט, שרים וראשי-ערים. חג הפועלים איננו חגם של תימהונים קיצוניים בסקנדינביה, זהו יום שבתון רשמי והוא חלק מהמיינסטרים. 

למרות הדמיון בין המדינות, המודל הנורדי איננו מקשה אחת. בזירה האירופית, לדוגמא, פינלנד היא בגוש האירו, דנמרק ושוודיה הן חברות האיחוד-האירופי אך מחזיקות מטבע משלהן ונורווגיה איננה חברת האיחוד כלל. ישנן גם נסיבות פוליטיות וכלכליות שיצרו ווריאציות שונות למודל – המשבר הכלכלי בשוודיה בתחילת שנות התשעים גרם לרפורמות דרמטיות בפנסיה ובמבנה הבעלות הממשלתית במשק, גילוי הנפט בים הצפוני בשנות השישים שינה לחלוטין את הכלכלה הנורווגית והמשבר הפיננסי העולמי גרם להתמוטטות הכלכלית של איסלנד הקטנה ב-2008. עם זאת, הבסיס הערכי והמעשי דומה – חתירה לתעסוקה מלאה, השקעות ממשלתיות גדולות במשק, וויסות מחזורי הגאות והשפל באמצעות תקציב המדינה ומדיניות הריבית ודגש על זכויות חברתיות אוניברסאליות כמו דיור, פנסיה, בריאות וחינוך.

הכי טובות שיש

קשה להתווכח עם ההצלחות של המודל הנורדי. בתחומים רבים המדינות הנורדיות הן החברות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית. דו"ח העוני של האו"ם משנת 2007-8 הציב את ארבעת המדינות הנורדיות בחמשת המקומות הראשונים של רמת המחייה בעולם. ע"פ מדד הפיתוח האנושי של האו"ם המודד תוחלת חיים ואת רמות ההכנסה, ההשכלה והשוויון במדינות השונות נמצאת נורווגיה במקום הראשון בעולם, שוודיה במקום התשיעי, פינלנד ב-16 ודנמרק ב-19. במדד השוויוניות נורווגיה היא הראשונה בעולם, שוודיה שלישית, דנמרק עשירית ופינלנד במקום ה-11 (ישראל במקום ה-23). במדד השוויון המגדרי נמצאות ארבעת המדינות הנורדיות בין שמונה המובילות בעולם. הישגים אלו לא באו על חשבון משק תחרותי וחברה פתוחה. להיפך, יש בארבעת המדינות הנורדיות מוסדות פיננסיים פרטיים עתירי ממון, הן נמצאות בין 15 הראשונות ברשימת המדינות התחרותיות בעולם (ויעידו על כך מותגים כנוקיה, אריקסון, וולבו ואיקיאה) והן מובילות עולמיות במדדים של חוסר שחיתות, חופש ביטוי ועוד. לא בדיוק בתי-כלא בולשביקיים.

למרות כל אלו המדינות הנורדיות אינן מושלמות ואזרחים רבים מחפשים שינוי. התלונות הנפוצות הן על זמני ההמתנה הארוכים בבתי-החולים, יוקר המחיה בערים הגדולות והבירוקרטיה הממשלתית. בשנים האחרונות עלו לשלטון בדנמרק ובשוודיה ממשלות מרכז-ימין המנצלות את כהונתן כדי לערוך רפורמות במדינת-הרווחה. בשוודיה הועברו למשל חוקים חדשים המקשים על קבלת דמי ביטוח-לאומי ויציאה לפנסיה מוקדמת, שוק בתי-המרקחת שהיה בעבר מונופול ממשלתי נפתח לתחרות, מיסים שונים הורדו לרווחתם של המעמדות המבוססים יותר וחלקים שונים מהמשק הציבורי הופרטו. בפינלנד מכהנת מאז יוני ממשלת אחדות לאומית הכוללת שש מפלגות מימין ומשמאל ורק בנורווגיה מכהנת ממשלת שמאל מאז 2005. יש לציין שבמערכות הבחירות האחרונות בשוודיה, פינלנד ודנמרק נרשמו הישגים מרשימים גם למפלגות ימין פופוליסטיות השואבות את כוחן האלקטוראלי מהתנגדות להגירה ומדמגוגיה לאומנית. ואכן, שינויים דמוגרפים ובראשם ההגירה של השנים האחרונות, הפכו את המדינות הנורדיות להומוגניות פחות, מה שהופך את שמירת הסולידאריות החברתית והאמון במערכת הציבורית לאתגר גדול יותר. ההגירה גם משנה את שוק העבודה. מעמד חדש של מהגרי עבודה גורם למאבק בין האיגודים לממשלות המנסות להוזיל את עלות ההעסקה על חשבון תנאי העובדים. מכיוון שמהגרים זכאים לכל חבילת ההטבות של מדינת-הרווחה, ננקטת יד קשה יותר בחלוקת תושבות ונוצר מעמד עובדים לא חוקיים שאינם זכאים לכלום ושמנגנוני הרווחה אינם מטפלים בהם. השחיקה הטבעית של הממסדים שבנו במשך עשורים מודל אלטרנטיבי לקפיטליזם ולבולשביזם ששלטו מסביבם, מוסיפה עוד נדבך לתחושה שזהו תחילתו של עידן חדש.

נהוג לומר שמשעמם בסקנדינביה, שאין כותרות ואין דרמות אך למעשה מתחוללת במדינות הנורדיות מהפכה שקטה ואיטית המאיימת לשנות מן הבסיס את אחד המודלים הכלכליים-חברתיים המוערכים בעולם. יש הטוענים כי המודל מיצה את עצמו, אחרים טוענים שהוא מעולם לא יכול היה להתאים למדינות אחרות מכיוון שהוא תלוי בעושר טבעי, ביציבות מדינית ובמוסר עבודה פרוטסטנטי. המציאות, עם זאת, מצביעה על אפשרות אחרת. המדינות הנורדיות של טרום התנועות הסוציאל-דמוקרטיות היו מדינות עניות ונכשלות. למעט הנפט הנורווגי אין בהן מחצבי-טבע יוצאי דופן והן סובלות מאקלים ומתנאים פיזיים קשים. מדינת-הרווחה הנורדית לא לקחה את העושר מן המוכן וחילקה אותו לציבור. להיפך, היא זו שיצרה את העושר יש מאין, היא זו שהביאה דמוקרטיה, קידמה ושגשוג לחלק זה של העולם והיא זו שהעניקה את כל אלו לכלל החברה ולא רק לעילית נבחרת. למרות הצלחות אלו, ואולי אפילו בגללן, כעת היא זו הנלחמת על חייה. 

עוד מעלתם

החתונה המלכותית באנגליה בסוף-השבוע מספקת הזדמנות להציץ אל ארמונות אירופה הנוצצים. מה סוד כוחה של המונרכיה? כמה מיליונים שווה כתר? ואיך לעזאזל מצליח המוסד האנכרוניסטי הזה להחזיק מעמד במדינות דמוקרטיות במאה ה- 21?

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000567579

 הקרקס התקשורתי המתחולל סביב חתונתם של הנסיך מוויילס וארוסתו באנגליה בסוף-השבוע הקרוב מהווה הזדמנות טובה להתבונן על המונרכיות האירופיות המהוות אולי את אחד האספקטים השערורייתיים והאבסורדים ביותר בזירה הציבורית באירופה. קחו את שוודיה למשל. זוהי אחת המדינות המודרניות, החילוניות והדמוקרטיות ביותר בעולם והיא ידועה כחברת רווחה ששמה דגש על שיווין חברתי ועל סולידאריות מעמדית. ובכל זאת, שוודיה, ארץ ההיי-טק והסוציאל-דמוקרטיה, היא ממלכה ולא רפובליקה ובראשה עומד מלך ולא נשיא נבחר. כהונתו של המלך היא בלתי מוגבלת ולא ניתן להדיחו, הוא נהנה מחסינות בפני החוק ומתקציב ממלכתי נדיב. משפחתו, משפחת ברנדוט המולכת על שוודיה כבר מאתיים שנה, מחזיקה מעמד ממלכתי מיוחד שאיננו תוצר של דין הבוחר אלא  של מסורות עתיקות וחוקי ירושה אנכרוניסטיים.

כיצד זה שדווקא בצפון העשיר של אירופה, במדינות כמו שוודיה, נורווגיה, דנמרק, הולנד ובריטניה הצליחה המונרכיה לשמר את עצמה כנגד רוחות הזמן, כאשר דווקא במזרח ודרום אירופה, היכן שהדת והמסורת חזקות יותר, המונרכיה נעלמה כמעט לחלוטין. "זה פרדוקס", אומרת ססיליה אוסה, חוקרת מדע-המדינה מאונ' סטוקהולם, "ויש לו כמה הסברים". "בשנות השבעים", היא מספרת, "נעשו שינויים חוקתיים ונלקחו מהמלך כל הסמכויות הפורמאליות שממילא הוא חדל להשתמש בהם. הוא נותר דמות סימבולית וייצוגית בלבד ללא כוח פוליטי, כך שלא היה לאף אחד צורך או אינטרס בהדחתו".

המלך איננו מפקד יותר על הצבא, איננו חותם על חוקים ואיננו ממנה ראשי ממשלה. החוקה החדשה הבהירה שהכוח הפוליטי בשוודיה נובע מהעם והסמכויות השלטוניות הועברו לממשלה ולפרלמנט. "מחוץ לפוליטיקה המפלגתית אלו הן הנורמות והערכים השמרניים שמרוויחים מהמשך קיום מוסד המלוכה", מסבירה אוסה, "הוא מחזק את מוסד המשפחה ואת האידיאלים השמרניים כמו חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים".

השמרנים הפוליטיים מרוצים ממצב זה אבל מדוע גם השמאל הסוציאליסטי לא נוקט בצעדים כנגד הכתר? ראשית, המלך עוסק רק בנושאים שאינם במחלוקת. מצב זה בתוספת למכונת יחסי-ציבור מצוינת גורם לבית-המלוכה להיות פופולארי יותר מכל פוליטיקאי. למרות שאחוזי התמיכה ירדו לאחרונה מסביבות ה-80% לאזור ה-60% עדיין יש רוב גורף התומך במלוכה מה שגורם לפוליטיקאים לא להתעסק איתה. מעבר לכך, לממסד הפוליטי יש קשרים אישיים עם בני משפחת המלוכה. "וודאי שאני רפובליקני" אמר פעם טגה ארלנדר, המנהיג הסוציאל-דמוקרטי ששימש כראש-ממשלת שוודיה מעל לעשרים שנה, "אבל זה לא אומר שאני רוצה שתהיה כאן רפובליקה".

מצבה של משפחת המלוכה השוודית, אם כן, הוא טוב. אין לה מתנגדים משמעותיים והמלך יושב יציב על כיסאו. כראש המדינה, הוא עומד בראש חצר-המלוכה המנוהלת כחברה עסקית לכל דבר. ב-2009 היא קיבלה מהמדינה תקציב שנתי של כ-56.4 מיליון קרונות שוודיות (כ-27 מיליון ₪). תקציב זה מימן את הפעילות הפורמאלית, הנסיעות הממלכתיות, אחזקת הצוות ומשק-הבית. סכום דומה מוקצב ע"י המדינה לאחזקת עשרת הארמונות המלכותיים, על אוצרותיהם יקרי הערך, שנמצאים בבעלות המדינה אך בשימוש משפחת המלוכה. חלק מהנכסים והפעילויות של המלוכה מחוללים רווח ואלו בנוסף להקצבות הממשלתיות מממנים בין השאר כוח אדם של מאות עובדים. למלך יש, עם זאת, גם הון פרטי המוערך במיליוני דולרים. כנראה שמעמדו הציבורי ועושרו של המלך, קארל גוסטאב ה-16, מאפשרים לו להתגבר על שערוריות שאף איש ציבור אחר לא היה יוצא מהן בשלום.

בחודשים האחרונים נחשפו פרטים על התנהגותו והתנהלותו של המלך. אלו כללו רומאנים, קשרים עם העולם התחתון ומעללים מיניים שונים. כל אלו פגעו אמנם בפופולאריות שלו אך לא סיכנו את מעמדו. להיפך, השנה שעברה הייתה מוצלחת בעבור בית-המלוכה השוודי. השיא היה, כמו במקרה הבריטי, חתונה מלכותית. וויקטוריה, יורשת-העצר בת ה-33, ובן-זוגה, דניאל ווסטלינג, בעל מכון כושר מסטוקהולם נישאו באירוע ממלכתי ופומפוזי ששווק כסיפור אגדות מרגש ורומנטי המאחד את האומה.

מעמדה היציב ומצבה הטוב של משפחת המלוכה השוודית הפכה אותה למה שרבים מכנים המונרכיה המשעממת ביותר באירופה. היא תורמת את חלקה בפעילות טקסית ובביקורים ממלכתיים והיא משמרת לו"ז קפדני של יצירת קשרים כלכליים ודיפלומטיים. מעבר לאקטים סימבוליים היא לא מתערבת בפוליטיקה, היא משלמת מיסים והיא נזהרת ככל האפשר מפרסום שערוריות בחיים האישיים.

לא כך הם פני הדברים באנגליה. המלכה אומנם לא שולטת בממלכה המאוחדת וגם לא יכולה לבחור ולהיבחר, אך היא משמשת כראש המדינה ועומדת בראש גופים מרכזיים כמו הצבא, הכנסייה האנגליקנית והמועצה המלכותית. זו האחרונה עוסקת במינויים ממלכתיים, בהענקת מעמד למוסדות שונים ויש לה גם סמכויות רגולאטוריות ושיפוטיות שונות. המלכה חשופה לחומר מודיעיני מסווג, היא מעניקה את כל תארי האצולה בבריטניה ולא ניתן להעמידה לדין. היא נפגשת תדיר עם ראש-הממשלה, היא מאשרת חוקים, מכנסת ומפזרת את הפרלמנט, מאשרת קיום בחירות וממנה את רה"מ אחרי קיומן.

"מלכת אנגליה היא זו המחליטה פורמאלית מי מיועד להיות ראש-ממשלה", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "אבל באופן מעשי היא נשארת מחוץ להחלטה. אחרי שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות המלכה ויועציה היו זהירים מאוד ונמנעו ממראית עין של התערבות בתהליך הדמוקרטי. דיויד קמרון הוזמן לארמון רק כשהיה כבר ברור שהוא יהיה ראש-הממשלה הבא".

ואכן אף מלך לא בריטי לא סירב לחוק שהפרלמנט חוקק כבר 300 שנה ואף ר"מ לא פוטר ע"י שליט מלכותי מאז 1834. ובכל זאת, הכתר הבריטי הוא עדיין מוסד רב עוצמה. באופן רשמי רשויות השלטון פועלות בשם המלכה – ממשלת הוד-מלכותה, שופטי הוד-מלכותה, צבא הכתר וכו'. מעבר ליומיום המפלגתי ולפוליטיקה הצרה, דמותה של המלכה מייצגת את הלאום ואת רציפות השלטון, היא מופיעה בכל שבועת אמונים, בכל דרכון שמונפק ובכל פעם ששטר מוצא מהארנק. היא אפילו נושא ההמנון הלאומי, "האל ינצור את המלכה". במדיניות החוץ יכולה המלכה תיאורטית להכריז מלחמה, לעשות שלום ולכרות בריתות אסטרטגיות. מה שמונע בעדה מלעשות כן הן המסורות והנורמות הבלתי כתובות, לא החוק.

המלכה עצמה נזהרת אומנם מהתבטאויות פוליטיות אך בני משפחתה לא בהכרח נוהגים כך. הנסיך צ'ארלס, בנה הבכור של המלכה והאיש שייתכן ויהיה מלך בעתיד הקרוב, היה מעורב במספר דיונים ציבוריים בבריטניה דבר שעורר עליו לא מעט ביקורת ציבורית מכיוון שהוא הרשה לעצמו לגעת בנושאים אקטואליים שהיו במחלוקת. הוא התערב מאחורי הקלעים של סוגיות אדריכלות ותכנון עירוני בלונדון והתבטא לא פעם בענייני פנים כמו בריאות, חינוך, חקלאות ואיכות הסביבה.

מעבר להתבטאויות ולהשפעה על דעת הקהל יש לכתר גם מעורבות ממשית במהלכים מדיניים. החלטות דרמטיות בהיסטוריה המודרנית של בריטניה כמו ההצטרפות ל-EEC (הקהילה הכלכלית האירופית) ב-1972 והיציאה למלחמת פוקלנד ב-1982 התקבלו ע"י ראשי ממשלה בשיתוף המלכה ב "פרוגטיבה מלכותית" ללא התייעצות עם הפרלמנט.

אך כוחה של המלוכה נובע גם ממעמדה הכלכלי. המלוכה זוכה להקצבות ומענקים ממלכתיים המיועדים לאפשר את קיומה ואת פעילויותיה הרשמיות. הממשלה מקציבה 7.9 מיליון ליש"ט (כ-12.5 מיליון דולר) מדי שנה לפעילות ראש המדינה ולתחזוק משק הבית והמנגנון. מיליונים רבים נוספים מוקצבים כתקציבי נסיעות ואחזקת ארמונות.

למלכה יש גם הון פרטי – המגזין פורבס העריך את עושרה של אליזבת' השנייה ב-2009 ב כ-450 מיליון דולר (לאחר הפסדים של כ-200 מיליון דולר כתוצאה מהמשבר הכלכלי). סכום זה בנוי מנדל"ן, יצירות אומנות והשקעות שונות. הוא איננו כולל את ארמונות המלוכה, אוצרות האומנות, הפריטים ההיסטוריים ותכשיטי-הכתר השייכים למדינה. שווים של אלו מוערך במעל לעשרה מיליארד דולר. הגבול בין עושרה הפרטי של המלכה ומשפחתה לבין נכסי המדינה איננו תמיד חד וברור ולעיתים קשה לקבוע מה שייך למי בתוך מבוך הפורמציות המשפטיות וההגדרות הפוליטיות. אין ספק, עם זאת, שלמלכה ולמשפחתה לא חסר כלום ויש לה לא מעט אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

למרות זאת מקובל לחשוב על המלוכה במונרכיה חוקתית כניטראלית מבחינה פוליטית. המלכה הרי לא מחוקקת חוקים ולא קובעת מדיניות. אך יש כאלו המתנגדים בכל זאת להמשך כהונתה. אחד מהם הוא כריס, סטודנט להוראת משפטים בן 25 מלונדון. "זה ביזיון שמשפחת המלוכה מקבלת כסף ממשלם המיסים", הוא אומר, "הגיע הזמן למנות כבר נשיא נבחר". עם זאת, הוא חושב, יהיה קשה מאוד להפיל את המלוכה מכיוון שפוליטיקאים המזהים את עצמם כרפובליקאים הם מיעוט קטנטן. "המלוכה פופולארית", הוא אומר, "בגלל שמרנותם הבסיסית של האנגלים והעובדה שכל הזמן מזכירים להם כמה זה תורם לדימוי ולתיירות".

נאדין, מורה לאומנות בת 32 מלונדון, חושבת שיש כאן שיטה של אוטוריטה המבוססת כבר שנים רבות אשר שואבת את כוחה מכך שאנשים חוששים משינוי. "בשביל הדורות המבוגרים יותר המלוכה היא סמל לסדר הישן", היא אומרת. נאדין לא תומכת במלוכה אבל גם לא מתנגדת נחרצות, "יש כאן אמנם עניין סנטימנטאלי אבל בכל זאת עדיף שראש המדינה יהיה נבחר ציבור".
לשרידותן של משפחות המלוכה האירופיות ניתן להוסיף גורמים נוספים. בעידן של אירופה מאוחדת, משפחות המלוכה מייצגות בעיני רבים את מדינת הלאום המסורתית והן מעוררות גאווה לאומית מהסוג הישן. ככל שמתחזקים באירופה המטבע המשותף, הפרלמנט המשותף והמוסדות המשפטיים והשלטוניים המשותפים, יוצרות משפחות המלוכה אשליה של מרכז כובד לאומי בעידן של הגירה ורב-תרבותיות ותחושה של יציבות בעידן של שינויים. זוהי אשליה מכיוון שמשפחות המלוכה האירופיות הן אולי הגורם הא-לאומי ביותר ביבשת, כאשר הן קשורות אחת לרעותה בסבך של קשרי משפחה חוצי גבולות ולאומים.

כאן אולי מצוי סוד שרידותן. שהרי אחרי הכל מדובר בסה"כ במשפחות. למרות ההילה והקסם, אין סיבה לחשוב שאין להן אינטרסים ונכסים, בעלי ברית ואויבים, שיתופי פעולה וסכסוכים. אלו הן אותן המשפחות שבעבר קיימו את עצמן דרך יציאה למלחמות, שליטה על נתינים וחקיקת חוקים והיום, בעולם החדש, הן משתמשות בכוחות השוק, ביועצי תדמית, בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטאים.

"כדי להתאים את עצמן למאה ה-20", אומר ההיסטוריון פביאן פאשון, "רוב המונארכיות הגבילו את כוחן והכפיפו את עצמן לחוקה. כך הן מרחיקות את עצמן מסוגיות פוליטיות שעלולות לפגוע בתדמיתן. המונרכיות היותר אקטיביות מבחינה פוליטית כמו אלו של בולגריה, יוגוסלביה ורומניה נעלמו אחרי מלה"ע השנייה. ביוון המלך הודח בשנות השישים לאחר שניסה להפיל חונטה צבאית שתפסה את השלטון". "מלכים, מלכות וארמונותיהם", הוא מסכם, "מטילים כישוף על הדמיון הפופולארי וחביבים על אמצעי התקשורת". ככל שמדובר בבתי המלוכה האירופיים, כך נראה, כאשר הכוח הפוליטי קטן, הפופולאריות וכוח ההישרדות גדלים.

ואולי זה לא כל כך מוזר אחרי הכל. בחברה המודרנית רק מעטים מבסיסי הכוח נובעים באמת מדין הבוחר ורק מעט מהפעילות הפוליטית נעשית לאור היום ובאופן גלוי לעין. אפילו הטרמינולוגיה המלכותית לא נעלמה לגמרי. עשירים המשפיעים על מדיניות נקראים "אצולת הממון" ופוליטיקאים צעירים וכריזמטיים נקראים "נסיכים". המלוכה היא בסה"כ שריד מהעולם הישן שהצליחה לשמר חלק מכוחה בחלק מארצות אירופה. אליה נוספו גורמים רבים שלא שואבים את כוחם מההמונים. ייתכן שבעלי קרקעות, כרישי נדל"ן, עורכי עיתונים, מיליונרים מזדמנים ואפילו עבריינים הם האריסטוקרטיה החדשה המשפיעה על ענייני היום לא פחות מחברי פרלמנט ושרים. ממש כמו דוכסים, רוזנים ונסיכים.

עשרה דברים שלא ידעתם על בתי-המלוכה של אירופה:

  1. ישנן עשר מדינות אירופאיות בהן ראשות המדינה עוברת בירושה ונתונה בידי מלך או מלכה: שוודיה, דנמרק, נורווגיה, הממלכה המאוחדת (בריטניה), בלגיה, לוקסמבורג, ליכטנשטיין, מונקו, הולנד וספרד (בנוסף אליהן מדינת הוותיקן מונהגת בידי האפיפיור אשר נבחר ע"י מועצת קרדינאלים ואנדורה מונהגת במשותף ע"י נשיא צרפת הנבחר ובישוף אורז'יי).
  2. המלך האירופי העשיר ביותר הוא הנסיך אדם השני, שליט ליכטנשטיין. עושרו הפרטי מוערך ב-3.5 מיליארד דולר (משפחתו היא הבעלים של הבנק LGT בנוסף לקרקעות, ארמונות ואוסף אומנות בן 400 שנה). אחריו נמצא הנסיך אלברט השני, שליט מונקו, שעושרו מוערך בכמיליארד דולר. המלכה אליזבת' השנייה היא הבאה בתור בטבלת העושר האירופית המלכותית עם 450 מיליון הדולר שלה, אחריה מוצבת המלכה ההולנדית, ביאטריס, שע"פ שמועות עקשניות הפסידה כ-100 מיליון דולר לתרמית של ברנארד מיידוף (נאיבית, מלכת הולנד)… נותרו לה ע"פ הערכות כ-200 מיליון דולר (נתונים מפורבס 2009).
  3. סימיון השני שהיה לקיסר בולגריה כילד בן שש והודח והוגלה אחרי מלה"ע השנייה, חזר לשמש בה כראש ממשלה 55 שנה מאוחר יותר לאחר ששב מגלותו, הקים מפלגה וזכה בבחירות ב-2001.
  4. סמכויותיו של שליט ליכטנשטיין, הנסיך אדם השני, כוללות הטלת ווטו על חוקים, זכות לפטר ממשלה ולפזר את הפרלמנט, לקיים משאלי-עם ולאמץ חוקי חירום. סמכויותיה של מלכת הולנד כוללים את מינוי רה"מ וחתימה על חוקים. בבלגיה תפקידו המרכזי של המלך הוא להוות דמות מאחדת בין הלאומים המרכיבים את המדינה – הפלמים והוולונים. תוארו הרשמי הוא לא מלך בלגיה, אלא "מלך הבלגים", תואר הקושר אותו לעם יותר מאשר למדינה ולטריטוריה.
  5. המלכה אליזבת' השנייה עומדת בראש הממלכה המאוחדת כבר 59 שנים. רק שני אנשים כיהנו יותר זמן. ג'ורג' השלישי שמלך 60 שנים והמלכה ויקטוריה המיתולוגית, שכיהנה 63 שנים. ויקטוריה היא אם הסבא-רבא של המלכה הנוכחית וגם של בעלה, הדוכס מיורק. אליזבת' היא המלכה המבוגרת ביותר באירופה (בת 85). המלך הצעיר ביותר הוא אלברט השני ממונקו (בן 52).
  6. מלך ספרד, חואן קרלוס הראשון, מונה לתפקידו ע"י הרודן פרנצ'יסקו פראנקו והחל את כהונתו מיד עם מותו של פראנקו לאחר עשרות שנים ללא מלך בספרד. חואן קרלוס הוא צאצא ישיר של לואי ה-14 לבית בורבון, מלך צרפת שמלך יותר שנים מכל מלך אירופי אחר בהיסטוריה (72 שנה). הוא גם נצר למשפחותיהם של המלכה ויקטוריה מאנגליה ושל קארל החמישי לבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
  7. אשתו של מלך ספרד, המלכה סופיה, היא אחותו של מלך יוון האחרון, קונסטנטין השני, שהוגלה ע"י כת צבאית שתפסה את השלטון ב-1967. קונסטנטין ואחותו שייכים לבית גלוקסבורג, דבר שהופך אותם גם לנסיכי דנמרק. גם מלך נורווגיה, האראלד החמישי, שייך לבית גלוקסבורג והוא בן-דוד שני של המלכה אליזבת' מאנגליה ושל אלברט השני מבלגיה שכמו מלכת דנמרק, מרגרטה השנייה, הוא צאצא של מלך שוודיה, אוסקר השני.
  8. מלך שוודיה, קרל גוסטב ה-16, פגש את רעייתו באולימפיאדת מינכן ב 1972, שם היא שימשה כמארחת ומתורגמנית. יורש העצר הדני, פרדריק, פגש את רעייתו באולימפיאדת סידני. יורש העצר הנורווגי, לעומת זאת, פגש את רעייתו, אם חד-הורית בעלת עבר מרדני במיוחד, בפסטיבל רוק. שליט מונקו הקודם, רנייאר השלישי, פגש את אשתו, השחקנית האמריקאית גרייס קלי, בפסטיבאל קאן.
  9. מלך שוודיה הוא חובב מכוניות ידוע והוא מחזיק בבעלותו אוסף מכוניות יקרות ונדירות. הוא גם דיסלקט. מלכת דנמרק, לעומת זאת, היא ציירת, מתורגמנית ומעצבת. היא גם מעשנת כבדה. מלכת אנגליה חובבת בעיקר סוסים וכלבים ומלך נורווגיה הוא שייט שייצג את נורווגיה בשתי אולימפיאדות. אלברט השני, נסיך מונקו, הוא ראש המדינה היחידי שביקר בקוטב הצפוני בימי כהונתו. הוא גם סייר באנטרקטיקה. אחותו, הנסיכה סטפאני, היא דוגמנית, זמרת ומעצת אופנה.
  10. מלכת הולנד כמעט ונהרגה בשנה שעברה כאשר אדם ניסה להתנגש באוטובוס פתוח בו היא נסעה עם כמה מבני משפחתה במהלך ביקור רשמי בעיר אפלדורן. המלכה ומשפחתה לא נפגעו אך שמונה אנשים, כולל הנהג התוקף, נהרגו. אביו של מלך שוודיה הנוכחי, הנסיך גוסטאב אדולף, נהרג בתאונת מטוס בקופנהגן ב-1947. אשתו של שליט מונקו הקודם, השחקנית גרייס קלי, נהרגה בתאונת דרכים ב 1982. בעלה השני של הנסיכה קרוליין ממונקו נהרג בתאונת סירת מרוץ ב-1990. עם זאת, התאונה המלכותית המפורסמת ביותר של המאה העשרים היא ללא ספק תאונת הדרכים בפאריז ב-1997 בה נהרגה הנסיכה דיאנה, גרושתו של יורש-העצר הבריטי, הנסיך צ'ארלס. הלווייתה הייתה אחד האירועים הנצפים ביותר בהיסטוריה.

* פורסם ביוני 2010

?What do European Gaza activist hope to achieve

בעקבות ההשתתפות האירופאית במשט לעזה

Published in The Local – Sweden's news in English, June 2010 http://www.thelocal.se/27022/20100603/

As European activists return from Israel and stride towards the waiting microphones and television cameras, it's important to take a look behind the events which took place off Gaza and perhaps revaluate the way activists engage in one of the most complicated  regions on earth.

It's worth saying at the very outset that the nine people who died on the Mavi Marmara didn't deserve to die. This is true whether they acted violently or peacefully, whether they were terrorist sympathizers or not, whether one agrees with their politics or not. The whole affair was handled badly by Israel to say the least and there are many questions about the legality and reasonableness of Israel's actions. Beyond that, however, there is a bigger picture.

Who actually profited from what happened? Well, most analysts agree that the biggest beneficiaries are the radical Islamists of the Middle East, notably Hamas, which won a major PR victory and gained valuable international legitimacy at the expense of moderate Palestinians and the Fatah leadership of the West Bank. Politically this is a boost for those Palestinians who object to peace negotiations with Israel, and prefer the more violent path of jihad.

In Turkey, Islamist extremists are milking the incident to win easy points against secular and modernising forces. Iran is delighted that the world’s attention is being diverted away from its nuclear programme and arms deals with Hezbollah and Syria. As so often before in the Middle-East, the rhetoric of peace and freedom becomes a tool to strengthen despotic, terror-sponsoring regimes which scoff at both. This happened largely because, as Israeli author David Grossman put it, Israel acted like a puppet on strings pulled by a small fanatical Turkish organization.

It's hard to tell if this is what the European activists on the flotilla were hoping to achieve. If it wasn't, and their only aim was to deliver humanitarian aid to Gaza and protest against Israel's blockade, they must be extremely naïve if they call the flotilla a success. Assuming their intentions were good, they might want to consider a few changes next time they embark on Middle East mission.

First, it's always good to know who your partners are. In this case, the IHH, the Turkish movement behind the Mavi Marmara, has proven links to terrorist organizations and global Jihad. It is now obvious that their aim wasn't only humanitarian aid: they were looking for violent confrontation and sadly Israel gave them more than they needed to make their point. Now they have their martyrs. In reality, the flotilla was an unfortunate alliance of idealistic peace activists and hard-core Islamic extremists. Those genuinely wanting to help Palestinian refugees would do far better to act with bodies like the UN or the many local Palestinian or Israeli humanitarian organizations, which have been getting aid to Gaza and the West Bank for years.

Second, in a conflict as complicated as this one, context is king. Many of those who condemn Israel for its blockade of Gaza don't even know that Gaza is also blockaded by Egypt. But Egypt, an Arab and Muslim country, is not the target of demonstrations, boycotts or international vilification. It would be interesting to see an international convoy trying to enter Gaza through the closed Egyptian Rafah crossing instead of the regular Israeli route, and no one should hold his breath to see demonstrators burning Egyptian flags in the streets of Europe.

These days many Europeans see Israel as the sole aggressor whilst in reality, this is much more than a conflict between nations, it's a conflict within nations. The women of Gaza, for example, were victims of Gaza's armed men long before they were victims of Israeli tanks. The children of Sderot in southern Israel were victims of the neglect of various Israeli governments long before they became victims of Palestinian missiles. And the sight of the Turkish government acting as a spokesman for human rights is probably very strange to some of its neighbours and citizens, like the Greeks, the Armenians, the Cypriots and the Kurds. It's a long and bitter conflict between forces of democracy and social progress and fundamentalist fanatics serving powerful global economic masters. 

European activists wanting to act in this region must realize that this is not just a question of Israel vs. Palestinians or Jews vs. Arabs. Iran’s machinations, Syria's domination of Lebanon, the mockery of human rights in the Arab world, and the violence in Iraq are just some examples which demonstrate that Israel isn't the real problem. At least not the only one.

But Israel has become the neighbour everybody hates and that's its tragedy. It may have the most powerful army and the strongest economy in the region but in the long run it will never survive as a Jewish democracy without recognition from its neighbors and legitimacy from the world. And this is exactly what it is losing now. The Palestinians, on the other hand, need civilian development; they need industry, infrastructure and democratic institutions. These too can only come as a result of an international effort. If Swedish activists have perspective as well as good intentions, they should focus their efforts on these areas, not on provoking violent confrontations, however justified they may appear.

The last piece of advice for potential peace activists is this – peace is about understanding, compromise and reconciliation, not about winning an argument.  Peace can never be achieved without understanding both sides, even the side you're initially opposed to. True, five years after its disengagement from Gaza successive Israeli governments seem to display a constant lack of moral judgment and continue to make terrible mistakes, both political and military.

The seizing of the Gaza-bound flotilla was just another mistake, as many Israelis reluctantly admit. By now many Israelis also realize that the three year blockade of Gaza is both wrong and ineffective. But it also remains true that Israel has a right to defend itself, and a basic duty to its citizens to prevent ever-more powerful weapons being smuggled to its enemies by land and sea by Syria and Iran who continue to arm their puppet allies. It is also true that international law does acknowledge a nation’s right to impose maritime blockades and the right to intercept ships even in international waters.

Meanwhile Israel is changing. It has been under attack for too many years and has tried too many solutions. It signed peace agreements and withdrew from occupied-territories but the extremists on all sides invalidated these steps and led to yet more bloodshed. Every Israeli generation has seen full scale wars, military campaigns and endless terror attacks, everyone knows someone who was killed or injured, everyone is a soldier or a soldier's relative, and everyone is at war.  

And so Israel expels visitors just because they speak against it, it continues building settlements, irresponsibly risking its relationship with the US and it persecutes journalists and activists. Its government is wrapping itself in a warm blanket of self-conviction, behaving like it's the only victim, with truth being unconditionally and eternally on its side. Israelis have largely lost faith that the International community will ever be able to understand their unique position, and this is sadly becoming a self-fulfilling prophecy.

Does all this sound familiar? If it does, it's because these words describe the Palestinian condition too. It's a tough situation and it won't be resolved without help from the outside. Surely European activists could support moderates on both sides, resist provocations and promote the only realistic answer – a two state solution. Surely they could do better than the Mavi Marmara.

Sweden navigates complex waters of EU foreign policy

מדיניות החוץ של שוודיה

Published in The Local – Sweden's news in English, September 2009 http://www.thelocal.se/21864/20090903/

It was an October evening in the Karlskona archipelago when a local fisherman saw something unusual. He didn't know it at the time, but what he saw was about to cause a dramatic military and political standoff that would attract the world's attention and influence Swedish foreign policy for years to come. He phoned the Coast Guard and reported what he had seen, which turned out to be a submarine which ran aground not far from Karlskrona's town centre and naval base. To everyone's amazement, the vessel was a Whisky class submarine of the Soviet Union's Baltic fleet which hit an underwater rock. The story would later be referred to as the 1981 "Whisky on the rocks" incident.

Recalling this incident now, as the EU's 27 Foreign Ministers are preparing to meet in Stockholm this weekend, is useful since it gives an important historical perspective to the event. After two devastating world wars and a long cold war, Europe is still looking for its role in the new world order. It is clearly a great economic power and a model of stability and prosperity. It is also a leader in many international issues like climate change. Still, when it comes to many of the world's security problems and international dilemmas, the EU seems either absent or lost. The US, Russia and China are more decisive and influential and many say that the Europeans are too divided and that they lose political power because their many states, institutions and organizations don't speak with one voice.

Within the EU, Sweden's situation is a special one. Today, just like other nations, it is navigating the complicated waters of a multi power world, creating alliances and making friends and foes as it goes along. But things used to be different. Since the 19th century Sweden maintained a unique position of nonalignment which defined its foreign policy. This brings us back to the "Whisky on the rocks" affair and other occasions in the 1980s when foreign submarines threatened Sweden’s neutrality; these incidents had long-term political consequences, some of which are at the root of Sweden’s foreign policy today.

In October 1982, following a dramatic "submarine hunt" outside Stockholm, a Parliamentary investigation committee was appointed. The committee's report said that the Soviet Union was behind the incursion and political repercussions followed. Sweden's ambassador to the UN was criticized for creating secret channels with Soviet officials. The Foreign Minister, Lennart Bodström, was forced out of office after he openly questioned Soviet responsibility. Both were probably acting on instructions by the newly-elected PM, Olof Palme, who was trying to maintain Sweden's vulnerable foreign relations. Later on, Palme became furious when a young conservative member of the original committee met with representatives of US intelligence. He called him a security risk and a threat to Swedish foreign Policy. The upcoming MP's name was Carl Bildt.

This historical anecdote is significant as Carl Bildt is now Sweden's foreign minister and he will be the one hosting the semi-annual informal meeting of European Foreign Ministers in Stockholm this weekend. In the years since the submarine dramas of the eighties, Bildt has had a decisive role in shaping Sweden's political landscape and international attitudes. He was MP in the eighties, PM in the nineties, he has been acting as Foreign Minister since 2006 and he's one of those responsible for changing Sweden's neutrality and nonalignment policy. Though Sweden hasn't joined NATO or the EURO zone, it is part of the EU (since 1995) and many of its officials talk about strong European and American ties and "solidarity" with neighboring Nordic and Baltic states, even to the extent of military assistance.

But as the old conflicts between those who want to maintain Sweden's nonalignment and those who seek closer ties with one of the great powers disappear, what are the new burning topics of Swedish foreign policy? If Sweden once aspired to be an independent bridge between east and west in a divided Europe what is its mission when Europe is united? And what are its interests in the new world order? Surprisingly, it's not easy to tell. In a country where every minute detail of employment, health and education policy is discussed in the public arena, foreign policy is often hidden in the back pages.

If this weekend's informal meeting is any indication, climate change and the economic crisis are the main issues concerning European Foreign Ministers and their Swedish hosts. "The most pressing issues on the agenda", Kjell Engelbrekt, an associate Professor at the Swedish National Defense College tells The Local, "will likely be the financial and economic crisis, the upcoming Copenhagen summit on climate change, and a variety of topical foreign policy questions". Engelbrekt adds that since the foreign ministers of Croatia, Turkey and Macedonia are attending the second day, the issue of EU enlargement will probably be discussed too.

Anders Jörle, director of the press section at the Swedish Ministry of Foreign Affairs tells The Local that "It is well known that the situation in the Afghanistan-Pakistan region and the Middle East will be among the topics of the meeting". He also says that the agenda is not fixed and to some extent it is decided on the spot. "There will be no decisions, common conclusions or resolutions", he says, "Success is if there will be an open-minded discussion that brings effectiveness to the foreign policy of the union". In order to understand this special dynamic, one has to go back to the early seventies and to a meeting that took place in a 17th century castle in West Germany.

Gymnich castle near Bonn is an impressive Baroque building which was used as a guest house for foreign dignitaries by the German federal government. It has seen guests like Ronald Reagan, Queen Elisabeth and Leonid Brezhnev. In 1974, nine EC foreign ministers met there for the first time and since then it has become a tradition –  in addition to regular meetings of the General Affairs and External Relations Council, EU foreign ministers meet for "Gymnich meetings" every six months, in an informal setting in the country holding the presidency of the European Council. This weekend they will meet in Stockholm's Modern Museum and will be joined by Javier Solana the high representative of the CFSP, the commissioner for external relations, Benita Ferrero-Waldner, and the commissioner for enlargement, Olli Rehn. As usual, although no formal decisions will be made, the outcome of the discussions could have a decisive influence on the relationship between Europe and the rest of the world.
These relations are crucial to an understanding of Sweden's foreign policy, which is itself part of the dilemma facing European policy makers. Judging by almost any parameter, Europe can be a world power, but does it really want to become one? Is the EU a united force striving to influence world affairs or is it content dealing with issues within and close to its borders while leaving the bigger issues to its component states and to other world powers?

Kjell Engelbrekt says: "The EU can be described as a composite actor because of its lack of cohesive policies and executive power toward many parts of the world". Engelbrekt adds that the EU has a powerful negotiating position in global trade talks and a collection of aid donors more important than the US', but its significance on a variety of political issues is only to the extent that it limits the range of views, options and policies that its members endorse, and consequently agree on. Although the EU is expected to help shape the future of Afghanistan, and is engaged in the question of Iran's nuclear program and the Middle-East peace process, its power is limited. Other issues like North Korea, Pakistan and other Asian countries, says Engelbrekt, are way beyond the EU's reach.

It is true that the EU's EUFOR military deployment is keeping the peace in Bosnia and it was important in similar efforts in Eastern Congo and Chad. The EU was also involved in solving tough issues such as the Ukraine-Russian crises and the January energy cutoff. But is the EU cut out to be a real world power? Many are skeptical. And like the bigger European picture, the Swedish one is ambivalent too. On some issues, Swedish policy is clear, as Kjell Engelbrekt explains: an international agreement on climate change must be reached in Copenhagen at the end of this year. This is not only crucial to the survival of mankind; it's also a "key area from which the Union draws legitimacy as a global player". Sweden's policy is pretty clear on the question of enlargement too. "The commitment made by the Union in Helsinki in 1999, to treat Turkey as a candidate country, must be upheld. It is now up to Turkey to conduct negotiations and fulfill its obligations as a candidate country". The same can be said about the other two recognized candidates – Croatia and Macedonia.

But other issues are more complicated. Some, like the relationship with Russia and energy supply, are politically complicated because of conflicting interests (economic interest vs. environmental concerns and diplomatic relations with Russia, Germany and the Baltic states). Other issues can raise a heated political debate – what is Sweden willing to risk in order to gain more international credibility both in terms of its independence when it concerns adopting the EURO or giving away power to Brussels, and in terms of lives when it concerns military involvement in other countries. And there are yet other issues which raise almost philosophical questions.

Sweden's official neutrality was never really what many thought it to be. It was designed to keep Sweden out of wars but in many cases it meant that different Swedish elements played conflicting roles in world affairs, serving both admirable and sinister purposes. Sweden's neutrality during WW2, for example, was used to save thousands of refugees from Ghettos and concentration camps throughout Europe but at the same time it assisted the Nazi war machine. Later on, official nonalignment was used by Swedish organizations to spread both humanitarian aid and weapons in developing countries.

Sweden's current foreign policy can have similar ambivalent effects. It could be used to serve the narrow interests of powerful economical or political elites or it could be used in the service of something greater than Sweden alone, be it a political union or a set of ideals. It's hard to tell if the current Swedish EU presidency is showing the way to a new leading position in international politics, but the Gymnich meeting is surely a good opportunity to take a broader look at the situation. The world is facing enormous challenges and its inhabitants are making choices every day. Some are joining hands and confronting the challenges, others continue to engage in "old world behavior". Sweden and other European countries are making choices too. This time it's not about chasing submarines or creating secret diplomatic backchannels, it's about taking responsibility and making history.

בית-הדין הבינ"ל בהאג

בעקבות אימוץ דו"ח גולדסטון ע"י מועצת זכויות האדם של האו"ם ב-2009 והמלצתו להעביר את ממצאיו לבית-הדין הבינ"ל בהאג, הנה הכרות ראשונית עם בית-הדין, נהליו ושופטיו.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס*  http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000506980

"טיפוח הרעיון שעשיית מלחמה אגרסיבית היא הדרך לתא הנאשמים ולא לעיטורי כבוד, יהפוך את השלום לבטוח יותר". כך אמר התובע רוברט ג'קסון, בפתח התביעה האמריקאית במשפטי נירנברג. ואכן, היו אלה משפטי נירנברג שהחלו את הדרך הארוכה להקמת בית-דין בינ"ל שיתמודד עם פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והשמדת עם. במשך עשרות שנים מנעו קשיים משפטיים ופוליטיים את הקמתו של מוסד קבוע בעל כוח הרתעה והקהילה הבינ"ל הסתפקה בבתי-דין זמניים. אל הטריבונלים המיוחדים של טוקיו ונירנברג בשנות הארבעים הצטרפו בשנות התשעים בתי-דין מיוחדים לטיפול בפשעים שהתרחשו ביוגוסלביה ורואנדה. ב-1998 נשאו פרי המאמצים לנסח חוקה לבית-דין פלילי בינ"ל. כאשר החוקה, שאושרה בוועידה בינ"ל ברומא, אושררה ע"י יותר משישים מדינות ב-2002 החל לפעול בית-הדין הפלילי הבינ"ל בהאג (ICC). למרות ריבוי הפניות אליו בשנותיו הראשונות, פתח עד כה בית-הדין בהליכים כנגד חשודים מארבעה סכסוכים בלבד – צפון אוגנדה, דארפור, הרפובליקה המרכז-אפריקאית והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. חלק מהנאשמים לא הגיעו מעולם להאג והם בחזקת נמלטים (כולל ראש מדינה אחד, נשיא סודאן, עומר אל-באשיר), אחרים מוחזקים במעצר בשעה שמשפטם מתנהל.

בית-הדין רשאי לשפוט חשודים בביצוע השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ותוקפנות. זהו בית-דין ייחודי היות ובניגוד לבית-הדין הבינ"ל לצדק של האו"ם היושב גם הוא בהאג, הוא שופט אנשים יחידים ולא דן בסכסוכים בין מדינות. כך הוא אמור להרתיע מנהיגים ומקבלי החלטות באופן אישי. סמכותו של בית-הדין היא לגבי פשעים שבוצעו בשטחה של מדינה שאישרה את החוקה, או פשעים שבוצעו ע"י חשודים שהם אזרחי מדינה שאישרה את החוקה. בתנאים מסוימים ניתן, עם זאת, להעמיד לדין גם חשודים שאינם עונים לקריטריונים אלו. בית-הדין יכול לתבוע את מבצעי הפשעים או את שולחיהם, אנשי צבא, פוליטיקאים או ראשי מדינה כאשר אין חסינות לבעלי תפקידים מכהנים. הוא מורכב מתובע שחוקר, מכין ומנהל את התביעות ומערכאות משפטיות (קדם-משפט, משפט וערעור). משלימים את פעולת בית-הדין נשיאות ומשרד רשם המנהל את בית-הדין מבחינה אדמיניסטרטיבית. מועסקים בו כמעט 600 בני אדם והוא ממומן ע"י כספי המדינות החברות בו אך גם מתרומות של ארגונים בינ"ל, יחידים וחברות.

ישראל אינה חברה בבית-הדין. למרות שהיא חתמה בזמנו על האמנה המקורית היא נמנעה מלאשרר אותה. אי החברות של ישראל בבית-הדין נובעת ממה שהיא רואה כפוליטיזציה שלו ושימוש בו כאמצעי ניגוח בישראל. הקונפליקט התחיל כבר בתחילת הדרך כאשר "העברת אוכלוסייה לשטח כבוש" הוגדרה כפשע מלחמה חמור. סעיף זה, שהוצע ע"י מצריים, כוון לטענת ישראל במפורש כנגד ההתנחלויות. טרור בינ"ל, לעומת זאת, לא נכלל כלל בתחום השיפוט של בית-הדין. ארה"ב מתנגדת גם היא לפעילות בית-הדין ופועלת נגדו בחקיקה ובאמצעים דיפלומטיים חריפים עד כדי כך שבאופן עקרוני, ע"פ חקיקת הקונגרס, רשאי הנשיא להורות על פלישה צבאית להולנד כדי לשחרר אזרחים אמריקאיים ממעצר. מעבר לסעיפים ספציפיים בחוקה, חוששות ארה"ב וישראל מחשיפת חייליהן ומנהיגיהן להליכים משפטים הנובעים ממניעים פוליטיים והן לא לבד. גם רוסיה, הודו וסין לא הצטרפו אל 110 המדינות החברות בבית-הדין. האיחוד האירופי, לעומת זאת, תומך בבית-הדין ומעמיד לרשותו את רוב התקציבים והגיבוי הפוליטי שלו.

קשה להניח שאזרחים ישראלים יועמדו לדין בהאג היות וישראל לא אשררה את אמנת בית-הדין. יש, עם זאת, דרכים בהן ניתן בכל זאת להעמיד לדין ישראלים, למשל תביעת ישראלים בעלי אזרחות כפולה שהם אזרחי מדינות שאשררו את האמנה או פנייה ישירה לבית-הדין ע"י מועצת הביטחון של האו"ם. גם כך יכולים ישראלים להימנע מהעמדה לדין בהאג ע"י פתיחת הליך משפטי מקומי שיכול להחליף את התביעה הבינ"ל או ע"י אשרור חוקת בית-הדין ושימוש בחסינות מפני תביעות על פשעי מלחמה שתקפה שבע שנים מיום האשרור. אך מה אם בכל זאת ייתבעו בהאג אזרחים, קצינים או פוליטיקאים ישראלים?

אם אכן תיפתח תביעה נגד אזרחים ישראלים, היא תיפתח ביוזמת התובע עצמו, ביוזמת אחת מהמדינות החברות בבית-הדין או ביוזמת מועצת הביטחון של האו"ם. במהלך החקירה וקדם המשפט, יכול התובע לבקש מהשופטים להוציא צווי מעצר. בית-הדין לא עורך מעצרים בעצמו, והוא תלוי בעניין זה במדינות ובמנגנוני אכיפת חוק אחרים. תסריט שבו החשוד יוסגר ע"י מדינת ישראל עצמה הוא בלתי סביר ולכן הגיוני יותר שחשודים ישראלים ייעצרו בעת ביקור במדינה שתהיה מוכנה להסגיר אותם. עם הבאתם להאג הם ייכלאו באחד מ-12 התאים המיועדים לכך במתקן הכליאה האגלאנדן שבפאתי בהאג. במתקן הכליאה תהיה לעצורים גישה לביקורים, לטלוויזיה, לפעילות ספורטיבית, לספרייה, לחדשות ולמחשב אישי שלתביעה אין גישה אליו. הם רשאים יהיו לבשל בעצמם ולהזמין מוצרים לתאם. אם בעקבות החקירה ייפתח משפט, לנאשמים תעמודנה הזכות לייצג את עצמם או לקבל סיוע משפטי, הם יהיו חשופים לחומר החקירה ויוכלו להציג עדים וראיות. הם ייהנו מחזקת החפות, מזכות השתיקה ומהזכות לאי-הפללה עצמאית. אם הם יורשעו, ארסנל העונשים שבית-הדין יכול להטיל עליהם כולל קנסות ופיצויים לקורבנות, החרמות ועונשי מאסר של עד 30 שנה ואפילו מאסר עולם בהינתן נסיבות מחמירות במיוחד.

שופטי בית הדין הפלילי הבינ"ל בהאג:

סאנג היון סונג Sang-Hyun SONG, 68, נשיא בית-הדין, קוריאה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר קריירה של 30 שנה בהוראה באוניברסיטת סיאול וכהונות כפרופסור אורח בהרווארד, קולומביה, אונ' ניו-יורק ואונ' מלבורן. סונג שימש גם כתובע ושופט בצבא קוריאה, כיועץ למוסדות ממלכתיים שונים במדינה וכעו"ד בחברת עו"ד בניו-יורק. הוא סגן הנשיא של יוניצף בקוריאה וממייסדי ארגונים לעזרה משפטית לנשים וסיוע לילדים חולי לוקמיה. התבטא מספר פעמים בדבר החשיבות של עצמאות בית-הדין ונטרולו מלחצים פוליטיים.

פאטומאטה דמבל דיארה Fatoumata Dembele DIARRA , 60, סגנית נשיא ראשונה, מאלי

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר שהייתה שופטת בטריבונל הפלילי הבינ"ל ליוגוסלביה. במאלי היא הייתה פעילה בארגוני זכויות אדם ושמירה על בחירות דמוקרטיות. כמו כן, היא שימשה במגוון תפקידים משפטיים ממלכתיים במדינה ובמוסדות לאומיים ובינ"ל לזכויות נשים וילדים, תחום בו היא מתמחה.

האנס פטר קאול Hans-Peter KAUL , 66, סגן נשיא שני, גרמניה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימש כראש המשלחת הגרמנית למו"מ לכינון אמנת רומא ובית-הדין הפלילי הבינ"ל. הוא דיפלומט מקצועי ששירת בנציגויות גרמניה בנורווגיה, בוושינגטון, באו"ם וגם בת"א בה שימש כדובר השגרירות. הוא היה ראש המח' למשפט בינ"ל במשרד החוץ הגרמני וחבר המועצה המייעצת של הצלב-האדום הגרמני.

אליזבת' אודיו בניטו Elizabeth ODIO BENITO , 70, קוסטה-ריקה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר שהייתה סגנית הנשיא של קוסטה-ריקה ושרת המשפטים של המדינה בשתי קדנציות. נבחרה לבית-הדין למרות שנשיא קוסטה-ריקה משך את תמיכתו בה. היא נבחרה לבסוף בתמיכת פנמה וארגוני נשים שונים. הייתה פעילה באו"ם במאבק באפליה דתית ובאמנה נגד עינויים. שפטה בטריבונל הפלילי הבינ"ל ליוגוסלביה שם הדגישה את הפשעים נגד הנשים ואת עברת האונס כמרכיב ב"ניקוי גזעי".

אקואה קואניהייה Akua KUENYEHIA , 62, גאנה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימשה כדיקנית הפקולטה למשפטים באונ' גאנה, האוניברסיטה היוקרתית ביותר במערב אפריקה. היא ארגנה פרויקט מחקר על נשים וחוק במערב אפריקה, כתבה ספרים ומחקרים על חוק ומגדר ושימשה כעו"ד ומומחית לזכויות-אדם בגאנה.

ארקי קואורולה Erkki KOURULA , 61, פינלנד

מונה לבית הדין ב 2003 לאחר שהיה שופט בפינלנד, יועץ משפטי למשלחת פינלנד באו"ם ובכיר במשרד החוץ במדינה. לאחר קריירה אקדמית באוקספורד ואונ' הלסינקי הוא היה ראש המשלחת הפינית לוועידת רומא ולכינון בית-הדין ושגריר פינלנד במועצת האיחוד האירופי בשטרסבורג.

אניטה אוסאקה Anita UŠACKA , 57, לאטביה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימשה כשופטת בית-המשפט לענייני חוקה בלטביה. היא הייתה מנכ"לית הסניף הלאטבי של יוניצף והייתה שותפה בפרויקטים לדמוקרטיזציה של מזרח-אירופה.

אדריאן פולפורד Adrian FULFORD , 56, בריטניה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימש כעו"ד ושופט בבריטניה. הוא ממשיך לכהן כשופט באנגליה גם בשבתו כשופט בבית-הדין הבינ"ל. בין השאר, הוא גזר 40 שנות מאסר על ארבעה גברים מוסלמים ממוצא אפריקני שתכננו לבצע פיגועי התאבדות בלונדון ב 2005. הוא נושא בתואר אצילות והוא הומוסקסואל מוצהר.

סילביה סטיינר Sylvia STEINER , 56, ברזיל

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר ששימשה כתובעת פדראלית ושופטת פדראלית בברזיל. היא הייתה עו"ד בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים וחברה במשלחת הברזילאית למועצה המכינה של בית-הדין הפלילי הבינ"ל. היא מומחית לזכויות-אדם במשפט בינ"ל ולזכויות נשים וילדים.

קתרינה טרנדפילובה Ekaterina TRENDAFILOVA , 56, בולגריה

מונתה לבית-הדין ב 2003 לאחר קריירה אקדמית ארוכה באוניברסיטת סופיה. היא הייתה ממובילי תהליך הרפורמה של התאמת ההליך הפלילי הבולגרי לזה האירופי והבינ"ל. היא הייתה סגנית התובע המחוזי של סופיה, יועצת משפטית למשרדי ממשלה ונציגת בולגריה בנציבות האו"ם למניעת פשיעה וצדק פלילי. היא מומחית למשפט השוואתי ומשפט פלילי בינ"ל.

דניאל דייויד נטנדה נסרקו Daniel David Ntanda NSEREKO , 68, אוגנדה

מונה לבית-הדין ב 2007 לאחר קריירה משפטית של יותר מ 35 שנה באוגנדה. בשנות השמונים היה יועץ מומחה למניעת פשיעה במרכז האו"ם לפיתוח חברתי ונושאים הומאניטאריים.

ברונו קוטה Bruno COTTE, 64, צרפת

מונה לבית-הדין ב 2007 לאחר שהיה נשיא הערכאה הפלילית של בית-המשפט העליון לערעורים בצרפת במשך שבע שנים. בעבר היה אחראי על הליכים פליליים וחנינות במשרד המשפטים הצרפתי והיה תובע מחוזי בפאריז.

ג'ויס אלואוך Joyce ALUOCH , 62, קניה

מונתה לבית-הדין ב 2009 לאחר יותר מעשרים שנה כשופטת בבית-המשפט העליון הקנייתי. הייתה יו"ר האגודה לשופטות בקנייה ופעילה במסגרת האיחוד האפריקאי והאו"ם בהגנה על זכויות ילדים במיוחד בסודאן וצפון-אוגנדה. היא מומחית לזכויות-אדם וחוק הומניטארי.

סאנג'י מסנונו מונגנג Sanji Mmasenono MONAGENG , 59, בוצוואנה

מונתה לבית-הדין ב 2009 לאחר שהייתה שופטת בסווזילאנד ובגמביה. היא הייתה פעילה באגודות משפטיות שונות ובמשרד המשפטים בבוצוואנה, כמו כן היא שירתה כחברה ויושבת הראש של הנציבות האפריקאית לזכויות אדם ועמים של האיחוד האפריקאי. במסגרת זו היא נאבקה, בין השאר, בעינויים ברחבי היבשת.

קריסטין ואן דן ווינגארט Christine VAN DEN WYNGAERT , 57, בלגיה

מונתה לבית-הדין ב 2009 לאחר קריירה אקדמית של עשרים שנה באונ' אנטוורפן. היא מומחית למשפט פלילי,משפט השוואתי, משפט בינלאומי וזכויות-אדם. היא שפטה במגוון משפטים בינלאומיים (כולל כהונה של שנתיים כשופטת בטריבונל הפלילי הבינ"ל ליוגוסלביה). היא שירתה בפרויקטים שונים של האיחוד האירופי ובוועדה לרפורמה של ההליך הפלילי בבלגיה בשנות התשעים.

קונו ג'ייקוב טארפוסר Cuno Jakob TARFUSSER, 55, איטליה

מונה לבית-הדין ב 2009 לאחר ששימש למעלה מעשרים שנה כתובע ראשי וסגן ראש התביעה של בית-המשפט המחוזי בבולזאנו, איטליה, שם הוא היה אחראי לרפורמה שיצרה מודל ארגוני חדש שהפך לבסיס לכלל מערכת אכיפת הצדק באיטליה.

רנה בלאטמןRené BLATTMAN , 61, בוליביה

מונה לבית-הדין ב 2003 לאחר שהיה שר המשפטים של בוליביה. כשר הוא הוביל למודרניזציה של המערכת המשפטית במדינה ולשימת דגש על זכויות-אדם. הקדנציה של השופטת בלאטמן הסתיימה כבר במרץ אך הוא ימשיך לכהן עד סיום משפטו של תומאס לובאנגה, אחד ממנהיגי המורדים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

* הכתבה פורסמה באוקטובר 2009

קרב הנגידים

השנה ייבחר נגיד חדש לבנק האירופי המרכזי שיחליף את הנגיד ז'אן קלוד טרישה המכהן מאז 2003. לקראת תום כהונתו של טרישה, הנה כתבה  מ-2008 המציירת קווים לדמותו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בכלכלה העולמית והמשווה את מדיניותו לזו של עמיתו האמריקאי, נגיד הפדרל-ריזרב, בן ברננקי.

הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000309347

הטקס הוא כמעט קבוע. פעם בחודש מתייצב נשיא הבנק האירופי המרכזי, ז'אן קלוד טרישה, מול הכתבים הכלכליים בפרנקפורט ומודיע במבטא צרפתי כבד וחיוך מאופק מה יהיה שיעור הריבית בגוש האירו. בשבוע שעבר (7.2) הוא הכריז כי גם הפעם החליט הבנק שלא לשנות את גובה הריבית ושלח תעשיינים ובנקאים, יצואנים ויבואנים, אנשי ממשל ואנשי אקדמיה מכל רחבי היבשת לנסות ולפענח את תכניותיו העתידיות. גם הפעם סגנונו המעורפל של הכלכלן הצרפתי הוותיק הותיר מקום רב לספקולציות וניחושים. "ההחלטה לא לשנות את גובה הריבית משקפת את הערכתנו שהסיכון לעליית מחירים בטווח הבינוני עולה", הוא אמר אחרי ישיבת מועצת המנהלים של הבנק, "ייצוב האינפלציה היא בראש סדר העדיפויות שלנו".

לאור המשבר הכלכלי בארה"ב ותגובותיו הפעלתניות של הבנק המרכזי האמריקאי ונגידו, בן ברננקי, מעורר האיפוק של טרישה תגובות מעורבות. גוש האירו, המשק השני בגודלו בעולם, לא נקלע אמנם עדיין למשבר חמור כמו המשק האמריקאי, אך טרישה עצמו מודה כי "נתונים מראים שחוסר הוודאות לגבי הצמיחה גבוהה באופן חריג". פרשנים חלוקים אמנם לגבי השאלה האם הבנק האירופי המרכזי יכול לשמר את אירופה מחוץ למשבר העולמי אך ברור שהפעילות הכלכלית משני צדי האוקיינוס האטלנטי מייצגת לא רק קרב יוקרה אישי בין ראשי שני הבנקים הגדולים בעולם אלא גם אינטרסים סותרים והבדלים של השקפות עולם.

החלטת הבנק באירופי המרכזי (ECB) שלא לשנות את הריבית לא הפתיעה אמנם את רוב הפרשנים הכלכליים אך היא עוררה שוב את השאלה האם מדיניותו המתמשכת של הבנק משמרת את יציבות המשק האירופי או שהיא מונעת את התפתחותו. ריצ'רד סנוק מהמרכז לכלכלה ועסקים בבריטניה (CEBR), אמר ל-BBC ש"אמינותו של הבנק בסכנה בגלל הלחץ על המגזר הפיננסי, האטת הצמיחה במדינות האירו והפעילות הנרחבת של בנקים מרכזיים אחרים". ז'אן קלוד טרישה, המשמש כנגיד הבנק מאז נובמבר 2003, רגיל כבר לביקורת. הוא מתחמק מאמירות ברורות, מסרב לדבר על שערי מטבע ושומר על עמעום בעניין שינויים עתידיים בגובה הריבית. "אנחנו לא מתחייבים לעולם למדיניות אחת", הוא אמר בשבוע שעבר, "אנחנו תמיד ערניים מספיק כדי לקבל החלטה שתספק יציבות מחירים". טרישה סירב גם להתייחס ישירות לצעדיו של הבנק האמריקאי המרכזי, "הפדרל ריזרב", מכיוון שלטענתו המצב בארה"ב שונה מזה האירופי. "אנחנו מאוזנים וממנים את ההשקעות שלנו באמצעות החסכונות שלנו", הוא אמר, "המצב בארה"ב, כידוע, איננו כזה".

הבנק האירופי המרכזי (ECB) נוסד כיורשו של האיחוד המוניטארי האירופי ב-1998 בהתאם לאמנת מאסטריכט והחל לפעול לקראת כניסתו לתוקף של מטבע האירו בתחילת 1999. תפקידו המרכזי הוא שמירה על יציבות מחירים בגוש האירו. את פעילות הבנק מנהלים דירקטוריון ומועצת מנהלים. המועצה מורכבת מחברי הדירקטוריון ומנגידי הבנקים המרכזיים של מדינות האירו והיא מקבלת החלטות בנוגע למדיניות מוניטארית, שערי ריבית ורזרבות. מועצה נוספת, המועצה הכללית, אחראית על תהליך קביעת שערי המטבע של מדינות שעמדו בקריטריונים והחליטו לאמץ את האירו. הדירקטוריון הוא הזרוע המבצעת של הבנק והוא מורכב מנשיא, סגן נשיא וארבעה חברים נוספים. כיום בנוסף לנשיא טרישה וסגנו היווני, משרתים בו חברים נוספים מגרמניה, ספרד, איטליה ואוסטריה (גרטרוד טומפל-גוגרל האוסטרית היא האישה היחידה בדירקטוריון).

ז'אן קלוד טרישה בן ה-65, מנהל את פעילות הבנק ביד רמה. הוא בן למשפחת אקדמאים מבוססת מליון. בצעירותו למד הנדסה ואפילו עבד במכרה. באותה תקופה הוא השתעשע בפעילות פוליטית בצד השמאלי של הפוליטיקה הצרפתית אך כל זה השתנה כשהחל ללמוד כלכלה. לאחר שסיים את לימודיו במוסדות יוקרתיים ללימודים פוליטיים בפאריס ולאחר שנתיים של עבודה במגזר הפרטי, החל טרישה קריירה שנמשכה לאורך שנות השבעים והשמונים במשרד האוצר ובזרועותיו השונות של הממשל הצרפתי. ב-1987 הוא הצטרף לדירקטוריון הבנק המרכזי הצרפתי ושימש בתפקידים מרכזיים בקרן המטבע הבינ"ל ובבנק העולמי. שש שנים אח"כ מונה טרישה לנגיד הבנק הצרפתי ושימש בתפקיד זה שתי קדנציות.

טרישה נחשב לאסטרטג רחב אופקים והוא ידוע בחיבתו לאמנות ושירה. הוא רואה את תפקידו בבנק האירופי כשליחות שהיא חלק ממורשת תרבותית מפוארת. בנאום מפורסם בהולנד ב-2004 הוא דיבר על ון-גוך, הומרוס, גטה ושייקספיר כמקורות השראה ומופת לאחדות אירופית. "אירופה מלאה בתהילת עבר וגם בחרטה, יש בה מגוון אדיר כמו גם אחדות עמוקה", הוא אמר, "הבנק המרכזי והמוסדות הכלכליים האירופיים האחרים הם נדבך חשוב באחדות זו".

אסטרטג על

טרישה הוא בנקאי זהיר, יסודי ושמרן היודע להתמודד עם משברים והמתמקד בבלימת אינפלציה. הוא מסרב בתוקף לדרישות להורדת ריבית ומאז מונה לתפקידו ב-2003 הריבית האירופית עולה בהתמדה. טרישה נלחם גם בנטיות להעלות שכר ודורש ממשלות האיחוד משמעת תקציבית. קובעי מדיניות רבים במדינות האיחוד טוענים שמדיניותו מקשה על עידוד צמיחה ותעסוקה מלאה. בזמנו נאבק טרישה, כראש הבנק הצרפתי המרכזי, בנשיא שיראק שדרש ממנו להשתמש בכלים מוניטאריים ליצירת צמיחה ולא רק למאבק באינפלציה. לאחרונה תקף טרישה יוזמה גרמנית לקביעת שכר מינימום, הזוכה לתמיכה של הקאנצלרית אנג'לה מרקל והתעמת עם ניקולא סרקוזי, הנשיא הצרפתי, שהאשים אותו באחריות לשקיעה כלכלית בגלל סירובו להוריד את הריבית.

אלו המתנגדים למדיניותו של טרישה מתקשים, עם זאת, להשפיע עליה בגלל מעמדו העצמי של הבנק האירופי. מבנהו מושפע ממבנה הבנק המרכזי הגרמני ויש לו סמכויות ותקציבים נפרדים הן ממוסדותיו האחרים של האיחוד האירופי והן מהמדינות המרכיבות אותו. לעצמאותו של הבנק תורמת גם העובדה שבעלי התפקידים בו ממונים לקדנציות ארוכות מאלו של נגידי הבנקים של המדינות הממנות. מבנה זה תואם את השקפותיו של טרישה בנוגע לתפקידיו של הבנק. עצמאותו ואי תלותו בדרגים פוליטיים מאפשרות לו להתמקד ביציבות מחירים ולפתח אסטרטגיה עצמית. אוליביה גרנייר, ששימש כיועצו בשנות התשעים, סיפר לפייננשל טיימס ש"הוא מתעניין ברעיונות גדולים ובאסטרטגיה. הוא איננו בנקאי טהור אלא אסטרטג על".

עצמאותו של הבנק האירופי המרכזי היא גם הסיבה המרכזית לביקורת עליו ועל נשיאו. מדיניותו, כך טוענים רבים, נוטה להתעלם מצרכים כלכליים מרכזיים של מדינות האירו. למרות ניסיונות שונים ברמה האירופית, עדיין לא נפתר חוסר האיזון הנוצר מכך שמדיניות מוניטארית נקבעת ע"י בנק מרכזי ומדיניות כלכלית הנוגעת לצמיחה ותעסוקה נתונה בפועל בידי המדינות עצמן. מבין כלל הגופים הכלכליים האירופיים, הרשות המוניטארית המבצעת את מדיניות ה-ECB היא ה"יורוסיסטם" (EUROSYSTEM), המורכבת מהבנק המרכזי ומהבנקים המרכזיים של מדינות האירו. רשות זו משמשת בתפקיד שנועד במקור ל ESCB, איגוד הבנקים המרכזיים האירופיים הכולל גם נציגות של מדינות האיחוד שלא אימצו את האירו.

12 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי לא הצטרפו עדיין לגוש האירו. חלקן נמצאות בתהליך לקראת אימוץ המטבע המשותף (הונגריה, פולין וצ'כיה למשל) אך חלקן מסרבות עדיין לעשות כן. החזקות שביניהן הן בריטניה, שוודיה ודנמרק (האחרונה מצמידה את המטבע שלה לאירו ברצועת ניוד צרה). גם שוויץ ונורבגיה אינן בגוש האירו מכיוון שאינן חברות באיחוד האירופי (הוותיקן, מונקו וסן-מרינו אימצו בהסדרים מיוחדים את האירו למרות שאינן חברות באיחוד). "תפקידו של האירו הוא להיות המטבע של כל מדינות האיחוד ו 500 מיליון תושביהן", אומרת אמיליה טורס, דוברת הנציב האירופי לכלכלה ועניינים מוניטאריים, "ואנחנו מאמינים שבמוקדם או במאוחר כל המדינות אכן יאמצו אותו".

בימים טובים הוא מחליף את הדולר, בימים רעים מכריזים על מותו

האירו, המטבע הרשמי של כ 320 מיליון אירופאים, עבר מאז השקתו תקופות טובות יותר ופחות. הוא החל את דרכו באמנת מסטריכט ב-1992 ונכנס לשימוש בנקאי ב-1999. שטרות ומטבעות נכנסו למחזור בתחילת 2002 ושלחו את אירופה לעידן חדש של אחדות מוניטארית. כמטבע חדש בכלכלה העולמית עליותיו ומורדותיו גוררים תגובות קיצוניות. בימיו הטובים הוא נחשב למחליפו של הדולר בעתודות ובמסחר העולמי ובימיו הרעים מכריזים על מותו.

היחלשות הדולר בחודשים האחרונים חיזקה משמעותית את האירו. תופעה זו מוסיפה אולי יוקרה למדינות האיחוד וכסף לארנקיהם של גורמים פיננסיים ביבשת המרוויחים מאירו חזק, אך המשבר המתהווה בארה"ב והדולר החלש משפיע לרעה על הכלכלה האירופית בכללה. יצואנים אירופאים נפגעים מכיוון שהם משלמים באירו ומקבלים הכנסות בדולר. האמריקאים אולי אוהבים יינות צרפתיים, שוקולד בלגי ומכוניות גרמניות אך בעת האחרונה נעשה יותר ויותר קשה למכור להם אותם. הצמיחה במדינות האיחוד מאטה והאינפלציה עולה עם עליית מחירי הנפט והמזון ועמדה בינואר על 3.2% (יעד הבנק המרכזי הוא 2%). גם הפערים החברתיים והעוני לא נעלמו מהמפה. ע"פ דו"ח של הנציבות האירופית משנה שעברה, אחד מכל שישה אירופאים חיו מתחת לקו העוני (60% מההכנסה הממוצעת במדינה) וכ-10% מאזרחי אירופה בגיל העבודה חיו במשקי בית ללא אף מפרנס.

נתונים אלו חמורים במיוחד לאור העובדה שאתגרים כלכליים-חברתיים משמעותיים עדיין ניצבים בפני מדינות האיחוד. ישנם עדיין פערים אדירים בין מזרח למערב, יש עדיין צורך להתמודד עם תוצאות הרסניות של סכסוכים אתניים ועם בעיות הנובעות מהגירת עבודה, קיפוח ואפליה של מיעוטים וחוסר שיווין בנגישות למערכות בריאות וחינוך.

במוסדות האיחוד משדרים, עם זאת, אחידות דעים עם מדיניותו של טרישה. "הסכנות הכלכליות הגדולות ביותר לאיחוד מגיעות מבחוץ", אומרת אמיליה טורס, דוברת הנציב האירופי לכלכלה ועניינים מוניטאריים, "יש סכנות במידה שמחירי הנפט הגבוהים והזעזועים בשווקים הפיננסיים משפיעים על המשק בארה"ב ובחוסר האיזונים הגלובליים שמדאיגים אותנו זמן רב". מעבר למצב בארה"ב, טורס מציינת את עודפי הענק בסין, ביפן וביצואניות הנפט כגורמים נוספים לחוסר האיזון הגלובלי. "אזור האירו והאיחוד האירופי בכלל נעשו עמידים יותר לזעזועים חיצוניים בעשור האחרון. ייצרנו מקומות עבודה רבים ושיעור התעסוקה הגיע לרמות שלא ראינו כמותן כבר 25 שנה. הצלחנו גם לספוג את העלייה הדרמטית במחירי הנפט ללא רמות האינפלציה והריביות הגבוהות שראינו בעליות של שנות השבעים. כל זאת תודות לאירו".

"אנחנו מקווים שהיסודות היציבים שלנו יסייעו לגוש האירו ולאיחוד לחמוק מהסערה הפיננסית העולמית", מוסיפה טורס, "המצב הפיננסי הציבורי הרבה יותר טוב כעת מאשר לפני האיחוד המוניטארי, המצב בשוק העבודה השתפר, מאזני החברות בריאים וחסכונות משקי הבית גבוהים".

עכשיו כולנו קיינסיאנים

לעומת המצב באירופה, המצב בארה"ב איננו משתמע לשתי פנים. אינסוף מילים נשפכות בשבועות האחרונים על מצבו הקשה של המשק האמריקאי. הגרעון התקציבי, אי היציבות בשוק ההון והמחירים העולים הצטרפו למשבר בשוק הסאב-פריים (משכנתאות בריבית גבוהה). מיליוני אמריקאים אינם יכולים להחזיר את מאות מיליארדי הדולרים שהם לוו ושוק האשראי נקלע למשבר שעלול לגרור, ויש האומרים שגרר כבר, את כל המשק למיתון. למרות ניסיונותיהם של בנקאים וגורמים ממלכתיים שונים להפיל את האשמה למשבר על הלווים עצמם, שהם קורבנותיו, מוטחות בעת האחרונה האשמות גם בבנקים ובבנק המרכזי. בנובמבר האחרון האשים הכלכלן זוכה פרס הנובל, ג'וזף שטיגליץ, את יו"ר הבנק הפדראלי המרכזי לשעבר, אלן גרינספן, במשבר והצטרף לגל של תחזיות פסימיות בנוגע לעתידו של המשק האמריקאי. "הבנקים הכינו את הרעל הזה", אמר בשבוע שעבר המשקיע המיליארדר וורן באפט, "עכשיו הם שותים ממנו".

"השנתיים הבאות יהיו קשות מאוד לכלכלה האמריקאית", אומר הפרשן דין בייקר מהמרכז למחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון (CEPR), "הביקושים צפויים לרדת בגלל התנפצות בועת הדיור. לחצים אינפלציוניים וירידת ערך הדולר יעלו את מחירי היבוא". בייקר מוסיף שנראה כי הפרודקטיביות של המשק תרד ותהיה דומה לזאת של ההאטה הכלכלית בשנים 1973-1995.

למרות הקושי נראה כי יש מוצא. והמוצא אינו חדש. מאז המשבר הגדול של סוף שנות העשרים וה"ניו-דיל" שבא בעקבותיו, נוטה הכלכלה האמריקאית לאמץ תכניות כלכליות של התערבות ממשלתית נרחבת בעיתות משבר. "יציבות המוסדות הדמוקרטיים שלנו תלויה בנחישות הממשלה להעניק עבודה למובטלים", אמר נשיא ארה"ב רוזוולט ב 1938, "הממשלה חייבת להוכיח שהיא חזקה מכוחות השפל העסקיים". גם הנשיא ניקסון הצטרף למגמה זאת בראשית שנות השבעים. "עכשיו כולנו קיינסיאנים" הוא אמר ב-1971 כשניגש לעודד את הצמיחה והתעסוקה במשק בעזרת סוכנויות ממשלתיות שונות וביטול סטנדרט הזהב, "שריד ברברי מהעבר" כדברי קיינס עצמו. כעת נראה שנגיד הבנק האמריקאי המרכזי הנוכחי, בן ברננקי, ממשיך את המורשת הזאת.

בניגוד לטרישה המקפיד לא להוריד את גובה הריבית במשק, הוריד ברננקי מאז אוגוסט 2007 את הריבית ב 2.25%. הורדה זו כללה את הורדת הריבית הגבוהה ביותר ב-23 השנים האחרונות בינואר האחרון, צעד החירום הראשון של הבנק האמריקאי המרכזי, ה"פדרל ריזרב", מאז 9/11. אך פעילותו של ה"פד" אינה ההתערבות הממשלתית היחידה במשק האמריקאי בימים אלו. הקונגרס והבית הלבן מקדמים חבילת תמריצים בשווי יותר מ 150 מיליארד דולר, כסף שאמור לחזור לידי הציבור ולהגדיל את כוח הקנייה שלו על מנת להמריץ את הכלכלה.

"ייתכן שהמצב הנוכחי יוצר מקום למדיניות כלכלית פרוגרסיבית יותר באמריקה", אומר דין בייקר, "המלחמה בעיראק מורידה את הפופולאריות של הנשיא בוש והרפובליקנים שחוששים מבחירות בקונטקסט של אבטלה גואה ומיתון ומוכנים לעשות צעדים להמרצת הכלכלה". "תגובתו של ה"פד" היא אגרסיבית מאוד", הוא מוסיף, "בהורדת הריבית ב 2.25% למרות שהאינפלציה עברה כבר את יעד ה 2%, ברננקי מראה כי הוא מוכן לזנוח את יעד האינפלציה כדי להילחם בחולשה הכלכלית". "לצד השמרני של המפה פשוט נגמרו הרעיונות", אומר בייקר, "הייתה להם אג'נדה חדשה לפני 15 שנה והיא התאיידה ברובה. דומה שהתנופה השמרנית, שהחלה עם עלייתו של רונלד רייגן לשלטון, נעצרה".

לעומת האמריקאים הממהרים להגיב למשבר המתהווה, הבנק האירופאי לא מגיב בצורה נמרצת. מצבה העדיף של הכלכלה האירופית, העובדה כי רוב מדינות אירופה לא סבלו מבועת דיור והצמיחה הנמשכת לפחות בשלב זה, גרמו לתגובות שונות של שני הבנקים המרכזיים החשובים בעולם. אך לניגוד הגישות בין שני הבנקים יש גם צד פרסונאלי. שני האישים העומדים בראשם שונים זה מזה גם כבנקאים בעלי גישות שונות וגם כאנשי ציבור בעלי אופי ורקע שונה.

נלחם במשבר שווקים עם בלקברי מחוף הים

כשהתבקש ז'אן קלוד טרישה להגיב במסיבת עיתונאים במדריד ב-2006 לטענות של רה"מ ושר האוצר של לוקסנבורג, ז'אן קלוד יונגר, הוא ניסה לשמור על לשון דיפלומטית. יונגר, ששימש גם כנשיא המועצה האירופית וכונה "מר אירו", ביקש יותר השפעה על קביעת המדיניות המוניטארית האירופית. טרישה ענה בפשטות: "אני מר אירו, אני חותם על השטרות"! אך זה לא היה תמיד המצב. לקח זמן עד שטרישה הגיע למעמד זה והדרך לא הייתה קלה.

בשנת 2000 עמדה הקריירה שלו בסכנה כאשר נפתחה נגדו חקירה פלילית. כבכיר באוצר הצרפתי הוא הואשם, יחד עם שמונה אחרים, בהונאה כתוצאה מהסתבכות הבנק הצרפתי החשובCredit Lyonnais  שהיה אז בבעלות הממשלה בהלוואות כושלות שכמעט הובילו אותו לפשיטת רגל. הממשלה נאלצה לשלם עשרות מיליארדי דולרים כדי לחלץ את הבנק מהמשבר. טרישה, שטען כי לא היה מודע למצב וכי לא הייתה לו סיבה לפקפק בדיווחי מנהלי הבנק, זוכה במשפט ב-2003 ולאחר שנות ציפייה רבות הוא מונה להחליף את נגיד הבנק האירופי הראשון, ווים דיסנברג ההולנדי.

למרות הפרשה יש לטרישה תומכים רבים בקרב העלית הכלכלית באירופה. היומון הבריטי החשוב, הפייננשל טיימס, העניק לו את תואר איש השנה ב-2007 (בין שאר המועמדים היו וולדימיר פוטין, אנג'לה מרקל וניקולא סרקוזי). העיתון תיאר את טרישה כגיבור הנלחם במשבר כלכלי עולמי ממקום חופשתו בעיירת החוף הצרפתית סן-מילו ביום קיץ מנומנם. "זה משבר השווקים הראשון", תיאר הכתב הנלהב, "שנבלם באמצעות בלקברי מחוף הים". ואכן בסוף השנה שעברה, ממקום מושבו בחוף הסלעי בבריטני, הזרים טרישה עשרות מיליארדי אירו לשוק הצמא לאשראי ונזילות. הנגיד האמריקאי, בן ברננקי, לא איחר ללכת בעקבותיו.

ברננקי צעיר מטרישה ב 11 שנה. את שנות ילדותו הוא בילה בדרום-קרוליינה. משפחתו הייתה אחת המשפחות היהודיות המעטות באזור. אביו היה רוקח, אמו הייתה מורה. כנער צעיר הוא הצטיין בלימודיו, למד עברית וניגן בסקסופון. כסטודנט הוא עבד בעבודות מזדמנות ונחשף גם למעמד העובד האמריקאי וגם למקרים של קיפוח ואפליה. הקריירה האקדמית שלו עברה בין השאר בהרוורד, MIT ופרינסטון. לפני שנכנס לתפקידו כיו"ר ה"פד" שימש ברננקי כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא בוש וכחבר דירקטוריון של הבנק המרכזי.

שנותיו הרבות באקדמיה, ניסיונו בבית הלבן ותדמיתו הא-פוליטית עשו אותו למועמד קלאסי לתפקיד נגיד הבנק של הכלכלה הגדולה בעולם. הוא מונה בסוף 2005 ע"י בוש להחליף את הנגיד היוצא אלן גרינספן. בניגוד לגרינספן, שהגיע למעמד כמעט מיתי בארה"ב, ברננקי נחשב לטכנוקרט, אקדמאי מבריק, כלכלן חסר מחויבויות פוליטיות החי הרחק ככל האפשר מאור הזרקורים.

נגידים שונים – אינטרסים מנוגדים

למרות אופיו, זרק המצב הכלכלי העולמי את ברננקי יחד עם עמיתו האירופי, טרישה, ללב הזירה ויצר מעין קרב יוקרה ביניהם. מדי פעם הם עוקצים אחד את השני בנושאים מקצועיים ובניואנסים זהירים אך לאחרונה נוספה להבדלי הגישות ביניהם גם פרשת ההונאה הבנקאית הגדולה בהיסטוריה. פרשת ההונאה בסוסייטה ג'נרל, הבנק הצרפתי שאחד מסוחריו סחר בחוזים עתידיים של מדדי מניות אירופיות וגרם להפסדים של מיליארדי אירו, השפיעה על הנפילות החדות בבורסות העולם לקראת סוף ינואר. נפילות אלו היו חלק מהרקע להורדת הריבית של הבנק האמריקאי המרכזי ויש הטוענים כי ב"פד" שורר זעם רב על הצרפתים שידעו על הפרשה לפני האמריקאים ולא יידעו אותם בזמן. פרשה זו הוסיפה אולי למתח ביחסים הכלכליים הטראנס-אטלנטיים אך מעבר לתקריות הדיפלומטיות, להבדלי האישיות והביוגרפיות ניתן להצביע בבירור על הבדלים בהשקפות העולם של שני הנגידים ובאסטרטגיות הפעולה שלהם.

עמדותיהם של ברננקי וטרישה מנוגדות בשלל נושאים החל מתפקיד אספקת כסף בחיזוי אינפלציה וקביעת ריבית ועד למהות התפקיד שהם נושאים בו. בררנקי, מומחה לשפל הגדול בארה"ב ומתנגד וותיק למדיניות דיפלציונית, מאמין ביעדים כלכליים משולבים. טרישה, איש העילית האקדמית הצרפתית, מתמקד ביעד אחד ויחיד – יציבות מחירים ובלימת האינפלציה. "בסופו של יום השקפותיו של ברננקי נטועות בהשקפות קיינסיאניות", אומר הפרשן דין בייקר, "הוא מבין של"פד" יש אחריות לשמור על הכלכלה בזמנים קשים. אני לא בטוח שכך רואה גם טרישה את הדברים. בכל מקרה, שניהם חייבים להיענות לצרכים פוליטיים מידיים". ואכן ההבדלים בהשקפות העולם מסתירים גם פערים גדולים באינטרסים של שני המנהיגים ושולחיהם.

כמו כל משק, המשקים האמריקאיים והאירופיים בנויים מגורמים רבים בעלי אינטרסים מנוגדים. המגזר הפיננסי הוא המרוויח הגדול מאינפלציה נמוכה ושער מטבע גבוה (אם כי בנקים רבים העומדים בפני פשיטת רגל יכולים להרוויח מריבית נמוכה בטווח הקצר וריבית גבוהה בטווח הארוך). התעשיינים והיצואנים מרוויחים מריבית נמוכה ומטבע חלש כמו גם השכירים ובעלי ההכנסות הנמוכות שנפגעים מפגיעה בשכר ומשליחת מקומות עבודה למדינות מתפתחות. "מהמהירות בה הוריד את הריבית נראה בבירור כי ברננקי נענה לתעשיינים ולמשקיעים בוול-סטריט", אומר בייקר, "מדיניות זו אמנם טובה לכלכלה כולה אך היא בוצעה בגלל הדאגה לסקטורים אלו".

כמו עמיתו האמריקאי שנענה לצרכי סקטורים מסוימים ולצרכי ממניו המוטרדים משנת הבחירות והמלחמה בעיראק, גם טרישה מקדם אג'נדה ונאבק למנוע "גל שני" של אינפלציה כתוצאה מעליות שכר והתייקרויות נוספות. גישה זו זוכה לתמיכתם של בנקאים ואנשי הון ברחבי היבשת. הוא לוחץ על ממשלות האיחוד לא להיכנע לדרישות להעלות שכר, להגמיש את שוק העבודה ולהגביר את התחרותיות. הכל למען יציבות מחירים. "האסטרטגיה שלנו ברורה", אמר טרישה בשבוע שעבר בפרנקפורט, "המטרה שלנו ברורה והמדיניות המוניטארית שלנו ברורה. יש לנו רק מחט אחת במצפן".

ימים יגידו אם יצליח ז'אן קלוד טרישה להגן על אירופה מהסופה המגיעה מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי. בינתיים, עד שיתפזרו העננים ותתבהר התמונה עושה רושם שעיני רבים יהיו נשואות לפרנקפורט ולוושינגטון. גם בישראל יעקבו רבים אחרי טרישה וברננקי, המשפיעים לא רק על מדינותיהם הם, אלא גם על מדינות רחוקות יותר המושפעות משינויי מזג האוויר הכלכלי שהם יוצרים.

* הכתבה פורסמה בפברואר 2008