Exiled Belarusian regime opponents' leader: The president is weak, women can defend our country

In an interview with Haaretz from a hiding place in Lithuania, Sviatlana Tsikhanouskaya calls on Russia and other countries not to intervene in the political crisis in Belarus, and stresses that she does not intend to run for the presidency in any future election

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium-exiled-belarus-opposition-leader-to-haaretz-our-female-revolution-is-significant-1.9137156

Sviatlana Tsikhanouskaya has been in hiding in Lithuania since August 10, under guard. While she has been living in forced exile, Belarus President Alexander Lukashenko – who is considered by many to be “the last dictator in Europe,” having served as his country’s leader since 1994 – has been facing huge nationwide demonstrations daily.

“I feel great pride [at] my people who at last woke up,” Tsikhanouskaya told Haaretz in an interview – the first time Lukashenko’s greatest rival, who ran in the recent presidential election against him, has been interviewed in the Israeli media.

Tsikhanouskaya during the interview: "I’m not the leader of the opposition, I’m the leader of the majority"

“They have aims, they know what they’re fighting for. They’re fighting for new elections where they’ll be able to choose a new president for our country,” she said.

Until last summer, Tsikhanouskaya, 37, was an English teacher and translator. She had no intention of being active in politics and only decided to run in this year’s presidential election after her husband, Sergei Tikhanovsky – an entrepreneur who launched a YouTube channel last year in which he criticized the government – was not allowed to stand. He has been labeled an opponent of the regime and was arrested at a demonstration in May. He was later charged with disorderly conduct and attacking a police officer, and has been imprisoned ever since.

In response, Tsikhanouskaya became the opposition candidate in the August 9 election. Her husband supported her until he was jailed, and she continued to campaign despite threats, harassment and the arrest of some of her supporters and staff. 

She reportedly received widespread support from the public on Election Day, as well as from major opposition figures. Standing alongside her were Veronika Tsepkalo, the wife of Valery Tsepkalo – another opposition candidate who was barred from running – and Maria Kalesnikava, the campaign manager of a third candidate, Viktor Babaryka, who was also barred from running and jailed. 

Tsikhanouskaya said she was worried about the “awful violence” being used by the authorities in Minsk against Belarusians. She views the public protest that broke out in her country as the tip of a process that has existed for years.

“Of course it didn’t happen in just a moment,” she said. “There were preconditions. COVID played a huge role: Our society understood that we can help each other, that we’re a nation and our authorities don’t care for us in difficult times. So, when Sergei Tikhanovsky was going around the country showing the truth and saying the truth, they started to prosecute him. But he encouraged other people to understand they have the right to say the truth and talk about it".

“Step by step, people started to wake up,” she continued. “There was a great fear, but every day – the same as I did – people had to overcome the fear and do something and say what they want. During this election campaign they saw how united they are. Many people came to our rallies,” she said, “and they looked into each other’s eyes and understood that they want to live in a different country. They want to be respected by the authorities, unlike the last 26 years. We want a different life for our children.”

According to the official result, Lukashenko won 80 percent of the votes while Tsikhanouskaya received only 10 percent. However, opposition activists claimed there had been voter fraud, while the European Union condemned the government in Minsk for holding an election that was “neither free nor fair.” It also criticized the violent repression of the protests that erupted immediately after the election, and is advancing sanctions against senior Belarusian leaders. 

Tsikhanouskaya filed a complaint with the Central Election Committee the day after the vote, and as a result was detained by the authorities for several hours. Later that same day, security forces accompanied her to the Lithuanian border (to the west of Belarus). In Lithuania, she joined her 10-year-old son and 5-year-old daughter, who were evacuated from Belarus before the election due to threats against the family.

After arriving in Lithuania, the official media in Belarus released a video in which Tsikhanoskaya can be seen reading an announcement calling on protesters not to go out into the streets and to respect the election result – in a style reminiscent of those films where hostages read the words of their captors. Later that day, she released her own video on social media in which she stated that she was forced to leave Belarus out of fears for her children’s safety.

A few days later, Tsikhanouskaya declared in another video that she had won the election and was forming a public council to arrange the transfer of power from Lukashenko to her – and to hold new and free elections. In interviews, Tsikhanouskaya emphasized that she would serve as an interim president and didn’t intend to run in any new election.

Will the fact that the president holds all the power in Belarus, including the military and police force, not cause the protest to dissipate without replacing the government – especially in light of the fact that the opposition leader is not even in the country? Do you have the power to even start a dialogue with Lukashenko?

“First of all, I’m not the leader of the opposition, I’m the leader of the majority. Second, you say that Lukashenko has all the power, and you mentioned police, but he doesn’t have the power on his people. This matters. He has power on 1 percent of the people. He has no power at all in the eyes of the Belarusians. They will never trust him anymore, they will not be able to live in their country under his leadership. So, how can you say that he has power? Absolutely not!"

In that case, what practical steps are you taking in order to bring a regime change?

“First of all, all the political prisoners must be released. That will be the sign that our authorities are ready for a dialogue. This dialogue has to happen as soon as possible, because of the political crises and the economic crises. When the political prisoners will be released we’ll start this dialogue – which will lead to new, fair and transparent elections, and people will have the right to elect a new president for themselves,” she said. 

“Thanks to different initiatives, we have results from poll stations where the results were falsified. At the moment, we have over 150 real results which are radically different than those which were published.” Says Tsikhanoskaya and adds that

 international observers were not allowed to come and supervise the election. Furthermore, the results she obtained were the result of acts of bravery from people who worked in the polling places and were charged by the authorities because they published the truth. She added that she won over 50 percent of the vote – a level that does not require a second round of voting according to Belarusian law.

Are you, like many others, concerned about possible Russian intervention in the situation in Belarus? Have you been in touch with the Kremlin or have they tried to contact you?

“What’s going on in Belarus is absolutely our internal affair. It’s not about geopolitics, it’s a political crisis where our people are standing up against one person. There’s no need and there’s no reason for the Russians to interfere in this political crisis. There is awareness to this [Russian intervention], but I can’t say that I’m afraid of this. I always ask all the countries, including Russia, to respect our sovereignty. We have to deal with this conflict ourselves.”

The principle of Belarusian sovereignty is equally valid with regards to other nations too, Tsikhanouskaya says. Nonetheless, she’s happy to note that many countries recognize her claims that election results in Belarus were falsified and that they don’t recognize Lukashenko’s victory.

“They show their support for the Belarusian people who are standing up for their rights and for defending our elections. They are absolutely for our people, they are supporting us in this fight,” she said. “We appreciate what they say and we appreciate that they are vocal, and we are very grateful for whatever they do to support our people. 

“But we also call to respect the sovereignty of our country. We underline that what’s going on is our internal affair and other countries shouldn’t interfere in the situation. When other leaders ask what they can do for us, I say that if one day we will need international mediation in starting negotiations with our authorities, then all the countries which care about our situation are invited.”

Women’s revolution

International criticism, nonrecognition of the election result and calls for Lukashenko to avoid violence have also come from the United Nations, Belarus’ neighbors and even from the Vatican. A source close to Tsikhanoskaya said she has already spoken with U.S. Deputy Secretary of State Stephen Biegun, European Commission President Ursula von der Leyen, and the Leaders of Sweden, Finland and Estonia. But her exile in Lithuania has forced her to devote time not only to foreign officials but also to her partners in the protest.

What’s the nature of your relationship with the protest leadership and the other leaders, Veronika Tsepkalo and Maria Kalesnikava? Do you speak? Are there any disagreements or conflicts between you?

“Of course we’re in touch. We’re working together. But we understand that Maria Kalesnikava is in Minsk, and of course she has much more pressure on herself than I have or Veronika Tsepkalo, who is in Poland I suppose. But each one of us does her best to reach the aim we have. So I’m here, meeting with leaders of different countries who show support to our people and our situation. Veronika also, I’m sure, is doing her best for the same purpose, and Maria, who’s in front at this moment in Minsk. I’m really proud that she’s there and I’m proud that we’re still together, that we have one aim and we’re moving toward it together.”

The fact that the leadership of the opposition is made up of women is no coincidence, and Tsikhanoskaya attributed great importance to it. “The phenomena of a [female] revolution is very significant in our demonstrations. We understood that we can, we are important and we can defend our country not in the kitchen but in front of men and beside men. So we felt ourselves as a united nation where people help other people, take care of other people – and this is our unity.” 

But in spite of what she may say, it’s clear that living in exile is not easy for Tsikhanouskaya.

In a video released after she arrived in Lithuania, she said that the decision to leave was very difficult and one she made on her own, without consulting with political figures – or even her husband in prison. In subsequent interviews, as well as now, she has refused to say exactly what happened during the hours when she was held by the authorities in Minsk before crossing the border into Lithuania. 

“It’s not time [to tell]. Sorry,” she said.

What about your future plans? Do you intend to be president of Belarus?

“No, my opinion on this hasn’t changed. I’m not planning to be involved in the future elections.”

Are you in touch with your husband? When did you last talk to him?

“I think I spoke to him about three and a half months ago, because in our country you can’t phone prisoners. But we communicate via a lawyer who visits him about twice a week. The lawyer tells him about what’s going on in Belarus, and he’s very proud of the Belarusian people. He supports me and he’s really grateful to the Belarusian people that everything he did wasn’t in vain. Of course I’m worried about him, because he’s held like a hostage.”

Can you tell us a little about your situation in Lithuania, the conditions in which you live, the situation of the children and your plans to return to Belarus?

“What matters is that I feel safe here. I’m surrounded with different, wonderful people – Lithuanians and Belarusians – who are now members of my team, and we’re doing our best to achieve our aims in Belarus. We’re all working for the same purpose, which hasn’t changed: new elections in Belarus.

“My children are fine, thank God. They want to go back, they miss their Daddy. I also want to go back to Belarus, and I will as soon as I feel safe there.”

She continues: “We have a wonderful country with peaceful, friendly and hardworking people who have lived under this regime for 26 years. According to the Constitution we have a lot of rights, but in reality we have no rights at all. People are imprisoned just for having an intention to tell the truth; they’re imprisoned for going out and showing their disagreement with the regime. 

“It’s not safe to live there, because people are disappearing. It’s not safe to go out and raise your voice, because you’ll be beaten and imprisoned. There’s no justice – our people have had enough. They woke up and want to live in a democratic country where people are safe and free. Now it’s high time for our people to struggle for their rights, and they’re ready to build a country for life.”

מנהיגת מתנגדי המשטר בבלארוס: הנשיא חלש; "אנחנו מסוגלות להגן על המדינה לצד הגברים – לא מהמטבח"

סבטלנה טיחנובסקאיה, המועמדת לנשיאות בלארוס שהתמודדה מול הנשיא המכהן אלכסנדר לוקשנקו, שוהה מאז ה-10 באוגוסט במקום מסתור תחת אבטחה בליטא, שכנתה של בלארוס ממערב. במקביל לגלות שנכפתה על טיחנובסקאיה מתמודד לוקשנקו, הנחשב ע"י רבים לדיקטטור האחרון באירופה, עם הפגנות ענק בכל רחבי המדינה. בראיון ל"הארץ" מדברת טיחנובסקאיה על גאוותה בבני עמה, על המצב הפוליטי במדינתה, על המעורבות הרוסית והבינלאומית ועל המהפכה הנשית המתרחשת בימים אלו בבלארוס.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.highlight-MAGAZINE-1.9128695

טיחאנובסקאיה, בת 37, מורה לאנגלית, מתורגמנית ועקרת בית בעברה, כלל לא התכוונה לעסוק בפעילות פוליטית. היא החליטה להתמודד מול הנשיא המכהן אלכסנדר לוקשנקו רק כאשר מועמדותו של בעלה הבלוגר, היזם  והאקטיביסט, סרגיי טיחנובסקי, נפסלה לאחר שהפך למתנגד משטר באמצעות ערוץ יו-טיוב שהקים. כאשר מועמדותו של טיחנובסקי נפסלה החליטה רעייתו, סבטלנה, להתמודד במקומו כאשר הוא הופך לכוח המניע מאחורי מועמדותה. בסוף מאי נעצר טיחנובסקי אך רעייתו המשיכה את המרוץ בלעדיו. למרות שבעלה יושב עדיין בכלא ולמרות האיומים, ההטרדות והמעצרים של תומכיה ואנשי צוותה הגיעה טיחנובסקאיה ליום הבוחר כאשר היא נהנית מתמיכה רחבה של הציבור הרחב ושל מנהיגי ומנהיגות אופוזיציה נוספים, דוגמת וורוניקה צפקאלו, רעייתו של, וואלרי צפקאלו, מועמד נוסף שנפסל ועזב את המדינה ומריה קולסניקובה, מנהלת הקמפיין של מועמד אחר, וויקטור בבריקו, שנפסל גם הוא והושלך לכלא.

הבחירות נערכו ב-9 באוגוסט. ע"פ התוצאות הרשמיות זכתה טיחנובסקאיה לכ-10% תמיכה בעוד לוקשנקו, המכהן בתפקיד מאז 1994, זכה לכ-80% תמיכה. עם זאת, משקיפים, פרשנים ומומחים רבים טוענים שהבחירות לא היו חופשיות ושהן הוטו ע"י זיופים ומעשי רמיה. לאחר פרסום התוצאות הגישה טיחנובסקאיה תלונה לוועדת הבחירות המרכזית ובעקבותיה ככל הנראה הוחזקה ע"י השלטונות למספר שעות. לאחר מכן היא לוותה ע"י שירותי הביטחון לגבול עם ליטא שם היא חברה לבנה וביתה (בני 10 ו-5) שנשלחו לליטא עוד לפני הבחירות בעקבות איומים. מייד לאחר יציאתה של טיחנובסקאיה פרסמה התקשורת הבלארוסית סרטון המזכיר סרטוני שבויים המקריאים את דברי חוטפיהם בו היא מבקשת מאזרחי המדינה להפסיק להפגין ולקבל את זכייתו של לוקשנקו. כמה ימים מאוחר יותר פרסמה טיחנובסקאיה סרטון אחר לגמרי בו היא מצהירה שזכתה בבחירות וכעת היא מקימה מועצה ציבורית שתפקידה לדאוג להעברתו של לוקשנקו מהשלטון ולקיום בחירות חדשות וחופשיות.

"אני מרגישה גאווה עצומה בבני-עמי שהתעוררו סוף-סוף", אומרת טיחנובסקאיה בראיון ראשון לעיתונות הישראלית, "הם מוכנים להיאבק על זכותם לומר את דעתם ולבחור את נציגיהם. הם יודעים על מה הם נלחמים – בחירות חדשות שבהן יוכלו לבחור נשיא חדש למדינתנו". טיחנובסקאיה מוסיפה שהיא מודאגת מ"האלימות הנוראה" שמפעילים השלטונות כלפי בני-עמה והיא מנתחת את ההתפרצות העממית המתרחשת כעת בבלארוס כשיאו של תהליך המתרחש כבר שנים. "זו אינה תוצאה של רגע אחד", היא אומרת, "היו הרבה תנאים מקדימים. הקורונה גרמה לחברה שלנו להבין שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני בזמן שהרשויות שלנו לא דואגות לנו בזמן קשה כל כך. כשבעלי הסתובב במדינה וסיפר את האמת, תבעו אותו, אבל זה גרם לאחרים להבין שיש להם זכות לומר את האמת, לתפוס עמדה אזרחית ולדבר על זה. צעד לצד צעד אנשים החלו להתעורר. כמובן שיש חשש גדול אצל כולם, אבל כמוני, גם אחרים נאלצו להתגבר על הפחד על מנת לעשות משהו. בזמן מסע הבחירות אנשים התאחדו, רבים באו לעצרות שלנו והרגישו אחד את רעהו, הם הביטו זה לזה בעיניים והבינו שהם רוצים לחיות במדינה שונה, מדינה שבה הרשויות מכבדות אותם שלא כמו ב-26 שנות שלטונו של לוקשנקו. אנחנו רוצים חיים שונים בעבור הילדים שלנו".

סבטלנה טיחנובסקאיה בראיון: "אינני מנהיגת האופוזיציה. אני מנהיגת הרוב".

האם העובדה שהנשיא מחזיק בכל הכוח בבלארוס, כולל הכוח הצבאי והמשטרתי, לא תגרום למחאה להתפוגג מבלי שהחליפה את השלטון, בעיקר לאור העובדה שמנהיגת האופוזיציה אינה נמצאת כלל במדינה? האם יש בכוחכם אפילו להתחיל דיאלוג עם לוקשנקו?

"קודם כל, אינני מנהיגת האופוזיציה. אני מנהיגת הרוב. שנית, אתה אומר שלוקשנקו מחזיק את כל הכוח. אבל אין לו כוח על עמו. זה משמעותי. יש לו כוח על אחוז אחד מהאנשים. אין לו כוח כלל בעיני כלל הבלארוסים שלא יסמכו עליו לעולם ולא יהיו מוכנים לחיות במדינה תחת הנהגתו. איך אתה יכול לומר שיש לו כוח?".

מהם הצעדים המעשיים שהמועצה הציבורית שהכרזת על הקמתה נוקטת בהם כדי להביא להחלפת השלטון?

"ראשית יש לשחרר את כל האסירים הפוליטיים. כשזה יקרה זה יהיה סימן שהממשלה שלנו מוכנה לדיאלוג. הדיאלוג חייב לקרות בהקדם האפשרי כדי להתמודד עם המשבר הפוליטי והמשבר הכלכלי והוא יוביל לבחירות חדשות שיהיו הוגנות ושקופות כדי שאנשים יוכלו לבחור לעצמם נשיא חדש".

הדרישה החד-משמעית לקיום בחירות חדשות נובעת מביקורת חריפה כלפי אלו שנערכו באוגוסט. "יש לנו תוצאות מיותר מ-150 קלפיות שבהן התוצאות זויפו", טיחנובסקאיה מספרת ומוסיפה שמשקיפים בינלאומיים לא הורשו להגיע ולפקח על הבחירות. היא מפרטת שהתוצאות שיש בידיה שונות באופן קיצוני מאלו שפורסמו ושהיא מחזיקה בהן בזכות מעשי גבורה של אנשים שעבדו בקלפיות ונתבעו ע"י הרשויות בגלל שפרסמו את האמת. טיחנובסקאיה מעריכה שהיא זכתה ליותר מ-50% מהקולות ושהיא לא נזקקה אפילו לסיבוב שני הנדרש ע"פ החוק הבלארוסי במקרה של רוב לא מוחלט.

האם, כמו רבים אחרים, את מודאגת מהתערבות רוסית במצב בבלארוס? האם היית בקשר עם הקרמלין או שהקרמלין ניסה ליצור קשר איתך?

"מה שקורה בבלארוס הוא באופן מוחלט עניין פנימי שלנו. זוהי אינה סוגייה גאו-פוליטית, זהו משבר פוליטי פנימי שבו האזרחים קמים נגד אדם אחד. אין שום צורך ואין שום סיבה לרוסים להפריע במשבר הפוליטי. אין סיבה לזה לקרות. יש אמנם מודעות לסוגייה, אבל אני לא יכולה לומר שאני חוששת מזה. אני תמיד מבקשת מכל המדינות, כולל רוסיה, לכבד את הסוברניות שלנו. אנחנו צריכים להתמודד עם הקונפליקט הזה בעצמנו".

עיקרון הסוברניות של בלארוס תקף לדברי טיחנובסקאיה גם לגבי מעורבות של מדינות אחרות. ובכל זאת, היא שמחה לספר שמדינות רבות מכירות בכך שהבחירות בבלארוס זויפו והן לא מכירות בזכייתו של הנשיא לוקשנקו. "מדינות אלו מראות תמיכה בעם הבלארוסי ובמאבקו", היא אומרת, "אנחנו מאוד מעריכים את זה ואת העובדה שהן אומרות את זה בקול, אבל אנחנו תמיד מבקשים לכבד את הסוברניות של המדינה שלנו. כשמנהיגי מדינות אחרות שואלים אותי מה הם יכולים לעשות בשבילנו אני אומרת שאם יום אחד נזדקק לתיווך בינלאומי לתחילת מו"מ עם הרשויות, המדינות שאכפת להן ממצבנו מוזמנות". ואכן, האיחוד האירופי הביע ביקורת חריפה על המתרחש בבלרוס, לא הכיר בתוצאות הבחירות ודן בהטלת סנקציות על ראשי המדינה. ביקורת בינלאומית, אי הכרה בתוצאות הבחירות וקריאות ללוקשנקו להימנע מאלימות הגיעו גם מהאו"ם, משכנותיה של בלארוס ואפילו מהוותיקן. מקור בסביבת טיחנובסקאיה מספר שהיא כבר שוחחה עם סגן מזכיר המדינה של ארה"ב, סטיבן ביגון, עם נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין ועם ראשי הממשלות של שוודיה, פינלנד ואסטוניה. אך הגלות בליטא מאלצת את טיחנובסקאיה להקדיש זמן לא רק לגורמי חוץ אלא גם עם לשותפיה.

מה טיב היחסים שלך עם הנהגת המחאה ועם המנהיגות האחרות – וורוניקה צפקאלו ומריה קולסניקובה? האם אתן מדברות? האם יש ביניכן הבדלי דעות או קונפליקטים?

"וודאי שאנחנו בקשר. אנחנו עובדות יחד. מריה קולסניקובה נמצאת במינסק וכמובן שמופעל עליה לחץ גדול יותר מאשר הלחץ שמופעל עלי או על וורוניקה צפקאלו שאני מניחה שנמצאת בפולין. אבל כולנו עושות את המיטב כדי להגיע ליעד המשותף. אני כאן ואני נפגשת עם מנהיגים של מדינות שונות שמביעים בנו את תמיכתם. אני בטוחה שוורוניקה עושה את המיטב לקראת אותה מטרה וכמובן שמריה נמצאת כעת בחזית במינסק ואני גאה בכך שהיא שם ובכך שאנחנו עדיין יחד ושיש לנו מטרה שאנחנו נעים יחד לקראתה".

העובדה שהנהגת האופוזיציה מורכבת מנשים איננה מקרית וטיחנובסקאיה מייחסת לה חשיבות גדולה. "התופעה של מהפכה נשית היא משמעותית מאוד", היא אומרת, "הנשים אצלנו הבינו שאנחנו יכולות, אנחנו חשובות ואנחנו מסוגלות להגן על המדינה שלנו, לא מהמטבח אלא לפני הגברים ולצד גברים. אנחנו אומה מאוחדת שבה אכפת לאנשים זה מזה וזו האחדות שלנו". למרות האחדות ברור שהגלות אינה קלה לטיחנובסקאיה. בסרטון שפרסמה לאחר הגעתה לליטא היא אמרה שההחלטה לעזוב היתה קשה מאוד והיא קיבלה אותה לבדה ללא התייעצות עם גורמים פוליטיים או אפילו עם בעלה הכלוא. בראיון זה, כמו בראיונות אחרים שהעניקה לתקשורת העולמית, היא מסרבת לספר מה בדיוק קרה בשעות שהוחזקה ע"י השלטונות במינסק לפני שחצתה את הגבול לליטא. "עדיין לא הזמן לספר" היא אומרת, "אני מצטערת".

העתיד של בלארוס וגם של סבטלנה טיחנובסקאיה אינו ידוע. בעבר טענה שהיא משמשת רק כמנהיגה של תקופת מעבר ושהיא איננה מתכוונת לשמש נשיאת בלארוס לאחר שיתקיימו בה בחירות חופשיות. בעלה יושב עדיין בכלא, היא עדיין בליטא ולוקשנקו אינו מראה סימנים של כניעה.

מה לגבי התכניות העתידיות שלך? האם את מתכוונת להיות נשיאת בלארוס?

לא, עמדתי בעניין הזה לא השתנתה, אינני מתכוונת להתמודד בבחירות העתידיות.

האם את בקשר עם בעלך? מתי דיברת איתו לאחרונה?

"זה היה לפני בערך שלושה וחצי חודשים כי במדינה שלנו אין אפשרות לתקשר עם אסירים. אנחנו בקשר דרך עורכת-דין שמבקרת אותו פעמיים בשבוע ומספרת לו מה קורה בבלארוס. הוא מאוד גאה בעם הבלארוסי, הוא תומך בי והוא מעריך את העם הבלארוסי שמוכיח שכל מה שהוא עשה לא היה לחינם. אבל אני דואגת לו, הוא מוחזק כמו שבוי".

האם את יכולה לספר קצת על מצבך בליטא, על התנאים שבהם את חיה, על מצב הילדים ועל תוכניות חזרה לבלארוס?

"מה שחשוב הוא שאני חשה בטוחה כאן. אני מוקפת באנשים נפלאים, ליטאים ובלארוסים, המהווים את הצוות שלי. יחד אנחנו עושים את המיטב להביא להגשמת המטרה שלנו, בחירות חדשות בבלארוס. הילדים שלי בסדר גמור, תודה לאל, הם רוצים לחזור למינסק ומתגעגעים לאביהם. גם אני רוצה לחזור למינסק ואני אעשה זאת ברגע שארגיש בטוחה שם". "יש לנו מדינה נפלאה" מסכמת טיחנובסקאיה, "חיים בה אנשים שוחרי שלום, אנשים ידידותיים שעובדים קשה וחיים תחת חוקה שמקנה להם זכויות רבות בזמן שבמציאות אין להם זכויות כלל. אנשים נכלאים על אמירת אמת ואי-הסכמה עם השלטון. אין שם ביטחון ואין שם צדק. אנשים נעלמים, נאסרים ומוכים וכעת הספיק להם. הם התעוררו. הם רוצים לחיות בדמוקרטיה, הם רוצים לחיות בביטחון ובחופש וזה זמנם להיאבק על זכויותיהם. הם מוכנים לבנות מדינה".

עד שהקורונה תפריד בינינו

הורים שרחוקים מילדיהם, זוגות שלא התראו חודשים, תושבים שנאסר עליהם לחזור הביתה. מפרוץ המגפה, המדינה לא אפשרה לאזרחים זרים להיכנס לתחומה, גם כשמדובר בבני זוג של ישראלים. כעת, כשהמצב מחמיר ופתיחת הגבול רק הולכת ומתרחקת, ישראלים רבים דורשים להתאחד עם משפחתם.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8980461

יערה מזרחי לא ראתה את בנה התינוק כבר יותר מארבעה חודשים. הילד נמצא בהולנד עם בת זוגה, ומזרחי תקועה כאן. הן ביחד כבר שבע שנים, חיות על ציר ישראל-גרמניה, ולפני כשנה הפכו לאמהות כשבת זוגה ילדה את בנם. "היינו יחד בברלין במהלך ההיריון והלידה, ואחר כך שהינו בארץ", היא מספרת, "אבל כשהקורונה החלה להתפשט, בת הזוג שלי החליטה לנסוע לבקר את הוריה". כעת מצבן סבוך. בת זוגה ההולנדית אינה מורשית להיכנס לישראל, ומזרחי אינה יכולה להיכנס לאיחוד האירופי בגלל ההתפרצות המחודשת של המגפה בישראל. "בת הזוג שלי הפכה למעשה לאם חד-הורית", היא מספרת, "זה סיוט. עצוב לי מאוד לראות את הילד בווידאו ובתמונות, לראות שהוא מתחיל לזחול ולהוציא שיניים בלי שאני אהיה שם. זה ממש בלתי נסבל".

מזרחי מופרדת ממשפחתה בשל ההחלטה למנוע כניסת זרים לישראל. כמוה יש עוד מאות ישראלים שכרכו את חייהם עם בני זוג זרים וכעת, בחסות הקורונה, הם מופרדים מהם בכוח. מוסף הארץ שוחח עם כעשרים זוגות ומשפחות, מ-15 מדינות שונות, שביקשו באופן מיוחד ממשרד הפנים להתיר להם להתאחד בישראל. כמעט כולם נדחו. מדובר בזוגות נשואים שלא התראו במשך חודשים, בהורים שלא יכולים לפגוש את ילדיהם, בנשים ישראליות שאינן יכולות לקיים טיפולי פוריות בעקבות איסור כניסת בן-זוגן, בחולים הנדרשים להיפרד מבני זוגם על מנת להגיע לטיפול רפואי, בתושבי קבע ששהו בחו"ל באופן זמני וכעת אינם יכולים לחזור הביתה למשפחתם, בישראלים לשעבר שאינם רשאים לבקר את הוריהם הקשישים.

משרד הפנים כן פרסם הנחיות שמתירות כניסת זרים במקרים מיוחדים. אך סיפורי המשפחות ממחישים כי דרישות המשרד קשות, מחמירות ומסובכות. אפילו זוגות שעמדו בכולן מצאו עצמם נתקלים בסירוב. למעשה, מתברר שקל יותר להיכנס לארץ כאברך זר הלומד בישיבה, כסטודנט מחו"ל, כאורח בחתונה ואפילו כתייר מרפא.  במצב זה, אין פלא שרבים מבני הזוג חשים מופלים על ידי המדינה, ומשוכנעים שהמדיניות המחמירה קשורה לעובדה שבחרו לחיות עם בני זוג שאינם יהודים.

אם היתה לכולם תקווה שהסרת המגבלות באיחוד האירופי – שהחלה בשבוע שעבר – תחלץ אותם מהפרידה הכפויה, היא התבדתה במהרה. שהרי בניגוד למצב באירופה, ישראל אינה קרובה להיחלצות מהמגפה – או לפתיחת שעריה. כעת, כשמתברר שההגבלות לא הולכות להיעלם בטווח הנראה לעין, הם מבקשים מהמדינה להקל בדרישותיה ולהתיר להם להתאחד עם משפחתם.

לראות את ההורים או להישאר עם התינוק

הילה נחמני (43) מתגוררת באנטוורפן שבבלגיה עם בעלה, רובין, ושני ילדיהם, ליב בת שנתיים וחצי ואדם בן שלושה חודשים. במקצועה היא מעצבת פנים, מנהלת פרויקטים וארט דירקטור של תוכניות טלוויזיה (ביניהן אקס-פקטור ודה-וויס). אף על פי שבשלוש השנים האחרונות מרכז חייה בבלגיה, יש לה עסק בארץ, היא משלמת ביטוח לאומי ונישואיה רשומים ומוכרים גם בישראל.

"ילדתי את בני ביום שבלגיה נכנסה לסגר", היא מספרת, "כעבור כמה שבועות החלטנו לטוס לארץ כדי לבקר את הוריי המבוגרים. לאחר שראיתי מאות פוסטים על כך שזרים לא מורשים להיכנס לארץ שלחתי מייל לשגרירות". התשובה שקיבלה מהקונסוליה בבריסל היתה חד משמעית: מאחר שמרכז חייה אינו בישראל, בעלה לא יוכל להיכנס למדינה כי אינו אזרח ישראלי. אפילו את בנה התינוק לא יכלה להכניס לארץ, כי לא היה רשום עדיין כאזרח ישראלי. נחמני נדרשה לבחור – לא לראות את הוריה, או להיפרד מבעלה ומבנה התינוק. במשרד הפנים הבינו כנראה את האבסורד בסיטואציה כזו, בה אזרחית ישראלית לא יכולה להיכנס לישראל עם בעלה ובנה התינוק והוסיפו אותו באיחור לרשימת החריגים שמותרים בכניסה. ולמרות זאת, גם אחר כך, המשיכו ישראלים – שרשומים כנשואים בישראל – לקבל סירובים ממשרד הפנים.

Hila Nachmani and Family Photo by Nati Maman
הילה נחמני ומשפחתה, צילום: נתי ממן

"מה אני אמורה לעשות? להשאיר את בן הזוג שלי, את האהבה שלי מאחור?", תוהה נחמני. "יש כאן עניין חשוב ועקרוני מעבר לחוסר היכולת שלי להביא את המשפחה", אומרת נחמני. "זו הפרה בוטה של הזכויות הבסיסות שלי. אני אזרחית ישראלית ולא נותנים לי להכניס את משפחתי לארץ בזמן שבניו יורק מאפשרים לתלמידי ישיבות להיכנס לישראל ובזמן שמאפשרים כניסה של תיירי מרפא לישראל. זו אֵיפָה ואֵיפָה ואני מרגישה כמו אזרחית סוג ב', רק מכיוון שבעלי לא יהודי".

נחמני מכוונת לכך שההגבלות הביורוקרטיות שהטיל משרד הפנים על זוגות קשות הרבה יותר מאלה שהוטלו, לדוגמה, על אברכים ובני משפחותיהם. לפי הנחיות המשרד, אזרחים זרים הלומדים בישיבות בישראל לא צריכים כלל לפנות למדינה  – ראשי הישיבות עושים זאת בשבילם. כך, בזמן שישראלים רבים נלחמים לבדם מול הרשויות, אברכים זוכים לטיפול קבוצתי וישיר של משרד הפנים. שר הפנים אריה דרעי אף נימק החרגה זו במכתב ששלח לראשי ישיבות בחודש מאי. "בשל חשיבות לימוד התורה והחזרה ללימודים סדירים", כתב דרעי, "החלטתי בתיאום עם משרד החוץ ומשרד הבריאות לאפשר לאברכי הישיבות הקדושות הוותיקים, ובני משפחותיהם לחזור וללמוד במוסדות הלימוד. על מנת להקל את התהליך החלטתי כי הפנייה תעשה דרך ראשי הישיבות ישירות לרשות האוכלוסין ולא דרך הקונסוליות".

בחלק מהמקרים שהגיעו למוסף הארץ, הרשויות בישראל אף ביקשו מבני זוג להציג "תעודת נישואים רבנית" על מנת לדון בבקשה לכניסה לארץ. באחד המקרים, אישה שביקשה מאחת השגרירויות להיכנס לישראל עם בעלה הזר וילדיה נשאלה אם היא ובעלה נישאו ברבנות. במקרה שלא, כך נכתב לה, בעלה לא עומד בקריטריונים. לישראלית אחרת נמסר ש"בני זוג של אזרחים ישראלים המעוניינים להיכנס ארצה רשאים לעשות זאת רק בהצגת תעודת נשואים רבנית".

מתברר כי ההעדפה לנישואים אורתודוכסיים באה לידי ביטוי בהחרגה נוספת שמציג משרד הפנים. המדינה מאפשרת לבני משפחה מקרבה ראשונה ולסבים וסבתות להגיע לחתונה של קרובי משפחתם בישראל. אך זה רלוונטי רק בעבור מי שמתחתן ברבנות. ב-24 במאי, לאחר תיאום עם "פקידי הממשלה הנוגעים בדבר", פרסם חבר-הכנסת הרב ישראל אייכלר, את ההנחיות לכניסת אזרחי חו"ל לנישואי קרוביהם בישראל. אחד המסמכים שיש להגיש על מנת להסדיר את כניסת הקרובים הוא הוכחת תחילת הליך רישום נישואין בישראל – דבר שמתאפשר, כאמור, רק אם מתחתנים דרך הממסד הדתי אורתודוכסי. מכתבו של אייכלר נחתם במשפט "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה".

עושים לנו טובה

שחר קורן (25) ובן זוגה הדני מדס חיים יחד בזיכרון יעקב. מדס, שמחזיק אשרה המאפשרת לו מגורים ועבודה בישראל, נסע לביקור בדנמרק ביוני. הוא רוצה לחזור לישראל אך ממשרד הפנים נמסר לו שהוא אינו רשאי לחזור לביתו, לעבודתו ולזוגתו.

גם אלה ויגלמן (33) נמצאת כאן לבדה, לאחר שנאלצה בלית ברירה להיפרד מבעלה מתיאס. ויגלמן, שחיה בגרמניה, הגיעה לישראל בזמן המגפה כי אביה מאושפז במצב קשה בבית החולים. לאחר שמשרד הפנים דחה פעמיים את בקשת הכניסה של בעלה היא נאלצה לטוס לבדה. "עשינו את התהליך הנדרש של רישום הנישואים בנציגות הישראלית במינכן", היא מספרת, "מילינו את כל הטפסים, שילמנו על אפוסטיל ועמדנו בכל התנאים, אך הסטטוס לא עודכן עדיין". כעת, הם מחכים לתשובה על בקשתם השלישית.

Ella and Matthias
אלה ויגלמן ובן זוגה מתיאס

מעבר לדחיית בקשות לאיחודי משפחות, ישנם מקרים בהן דומה שהרשויות בישראל אדישות גם לסבל פיזי של חולים ישראלים המבקשים לעבור טיפולים רפואיים בישראל אבל אינם מוכנים להיפרד מבני ובנות הזוג שלהם על מנת לעשות זאת. עדן פיינברג (29) פגשה את בן זוגה, מיילו, בעת ביקור באוסטרליה לפני כשלוש שנים. לאחר שחיו יחד כשנה באוסטרליה השניים עברו להתגורר בברלין אך נסיבות רפואיות הביאו אותם להחלטה לעזוב את גרמניה ולעשות תקופה בישראל. "אני חולה באנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית כרונית)", מספרת פיינברג, מאיירת במקצועה, "החלטתי לעבור טיפול למחלה בישראל כי זהו טיפול ארוך ומסובך, הוא כרוך בכאבים פיזיים ובתהליך שיקום ארוך ואני רוצה להיות קרובה למשפחה שלי וכמובן גם לבן-זוגי. למרות שאני יכולה להיכנס לארץ לבד, אני לא מוכנה להיפרד מבן-הזוג שלי. אני צריכה אותו לידי, אני בכאבים קשים כל הזמן, עברתי משבר נפשי, הייתי בדיכאון ובחרדה והטיפול שאני אמורה לעבור עלול גם להסתיים בכריתת רחם".

פיינברג ובן זוגה הנמצאים כעת בגרמניה היו בקשר עם קונסוליות שונות באירופה ועם רשות האוכלוסין וההגירה בישראל ולא הצליחו לקבל אישור כניסה לישראל בעבור מיילו. "דאגתי לביטוח, אנחנו יכולים לעשות את כל הבדיקות הנדרשות ואנחנו מוכנים להיכנס לבידוד. כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ולטפל בגוף שלי. אבל אני צריכה את בן-הזוג שלי איתי".

למיכל ארליך (35) ובעלה ההודי לא היתה אמורה להיות בעיה להיכנס לישראל. הם נשואים, יש להם ילדה משותפת שהיא אזרחית ישראלית, וברשותם אפילו ביטוח מיוחד שהושג במאמצים רבים וכולל התייחסות לקורונה. מכיוון שבן זוגה משמש ראש המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת ג'ינדל בדלהי, הם חיים לסירוגין בהודו ובישראל.  בני הזוג הגישו שלוש בקשות כניסה לישראל בין אפריל ליוני, צירפו את כל המסמכים – אך כולן נדחו.  "בפעם הרביעית קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל למרות שלא השתנה דבר מאז הפעם הקודמת", מעידה ארליך. "החוקים של משרד הפנים לא ברורים, קשה לדעת מה יחליטו לגבי הגורל שלנו. זה מרגיש כאילו עושים לנו טובה בזה שמכניסים אותנו למרות שזו זכותה של בתי להיות עם אביה וזכותי המלאה להיות עם בן זוגי לצד משפחתי בארץ". כעת, לאחר שפספסו את כל טיסות החילוץ, הם מחפשים טיסה לארץ.

גם מורן ליאני (35) ובעלה האיטלקי מתיאו חשבו שעשו הכל נכון. "לא רק שאנחנו נשואים", היא מספרת, "התחתנו שלוש פעמים – בישראל, באיטליה ובאנגליה". מתיאו אפילו עבר גיור רפורמי והחתונה בישראל נוהלה על ידי רב רפורמי. השניים חיים יחד בלונדון אך רצו להגיע לישראל בשל טיפול רפואי לו זקוקה ליאני. בקשתם סורבה כי השניים לא היו רשומים כנשואים במשרד הפנים – תוצאה של חתונה שאינה מוכרת על ידי הרבנות. השניים היו שמחים לעדכן את הרישום, אך התהליך נמשך חודשים. "אני רוצה לנסוע לארץ אבל לא אשאיר את בעלי כאן לבד", אומרת ליאני, "זה כבר עובר כל גבול של סבירות. זה עושה כל כך הרבה עוול, מה בעצם הבעיה לתת לזרים שיש להם קשר עם אזרחים ישראלים להיכנס לארץ אם הם מוכנים להיכנס לבידוד ולחתום על כל מה שצריך? בכמה אנשים כבר מדובר?"

Moran Liani and Matheo
מורן ליאני ובעלה מתיאו

לשאלתה של מורן ליאני אמנם אין תשובה רשמית אך לפליאה קטנר (35) מייסדת קבוצת הפייסבוק "משפחות רוצות  להתאחד" וחברת מועצת עיריית כפ"ס, יש כבר קשר עם מאות ישראלים וזרים הנפגעים מאיסור הכניסה לישראל. "בהתחלה חשבתי, כמו כל העולם, שהקורונה באה לתקופה קצרה ותיעלם", היא אומרת, "ברגע שהבנתי שהיא כאן כדי להישאר, לא הייתי מוכנה להשלים עם העובדה שמדינת ישראל קורעת בין אנשים ליקרים להם, ומשאירה זוגות ומשפחות רבות בעלטה בלי ידיעה מתי יראו אחד את השני". גם קטנר עצמה נפגעת מאיסור הכניסה לישראל. בן-זוגה, אריק, נמצא בשוודיה והשניים לא נפגשו כבר חודשים ארוכים. "לא ייתכן שלא ייתנו לנו לראות את בני המשפחה שלנו. וכן, גם בני זוג נכללים בזה, גם אם הם לא נושאים טבעת על האצבע ולא רשומים פורמלית".

ואכן, בהשוואה לתושבי האיחוד האירופי, אזרחי ישראל נפגעים פעמיים – גם כי הגבולות כאן לא נפתחים בינתיים, וגם כי האופן בו נבחנים קשרים זוגיים בישראל מצומצם מאוד. מרבית מדינות אירופה מכירות במקבילות שונות של "ידועים בציבור" או "שותפות רשומה" כבעלי זכויות דומות לזוגות נשואים, וכך מתאפשרים שם איחודי זוגות שאינם נשואים. בנוסף לכך האיחוד האירופי מקדם בימים אלו מדיניות של פתיחת גבולות אותה מאמצות בהדרגה ובהתאמות מקומיות המדינות השונות החברות בו. צרפת, איטליה וספרד, למשל, כבר מאפשרות כניסה כמעט חופשית מכל רחבי אירופה. הנהגת האיחוד האירופי אף התחילה להתייחס גם לזוגות שהזוגיות שלהם אינה רשומה בשום מקום. "אני מפצירה במדינות האיחוד ליישם הגדרה רחבה ככל האפשר של שותפות", צייצה בשבוע שעבר אילבה יוהנסון, הנציבה למדיניות פנים של האיחוד האירופי, מהדמויות הבכירות העוסקות בנושא. יוהנסון טוענת שיש להתיר לשותפים ולאהובים של תושבי האיחוד להיכנס, אם הם מקיימים שותפות מתמשכת שניתן לאמת. "האהבה היא אכן צורך קיומי", סיכמה.

Plia Kettner Photo by Tommer Noiberg
פליאה קטנר, צילום: תומר נויברג

בשבוע שעבר התערבו שתי חברות כנסת בנושא. חה"כ מרב מיכאלי כתבה לשר הפנים דרעי ש"זכויות יסוד נשללות מישראליות וישראלים רק בשל בחירתם לקיים את חיי הזוגיות שלהם מחוץ לרבנות" ודרשה "להורות לאלתר על שינוי מדיניות והתרת הכניסה של בני ובנות הזוג של אזרחיות ואזרחים ישראלים וכמובן גם ילדיהם". מיכאלי אמרה למוסף הארץ שהיא קיבלה עשרות פניות מ"נשים וגברים חסרי אונים שהמדינה פשוט מפקירה בשיטתיות", והיא פועלת בכל החזיתות לשנות את המדיניות המפלה והאבסורדית הזו. השבוע התקיים דיון בוועדת הקורונה של הכנסת ביוזמת חברת הכנסת תמר זנדברג שכתבה: "לתנאים לאישור כניסתם (של זוגות שאינם נשואים) אין כל אחיזה במציאות ולמעשה הם כלל אינם ברי ביצוע גם עבור זוגות נשואים. עלינו לאפשר למאות משפחות להתאחד עם יקיריהן". בדיון הוטל על משרד הפנים להגיש בתוך שבוע נהלים חדשים לגבי זוגות שיכולים להציג דוקומנטציה כלשהי לקשר ביניהם (ידועים בציבור, הוכחה לילדים משותפים וכו'). זוגות שאין להם דוקומנטציה יוכלו, ע"פ הנידון בוועדה, לגשת לוועדת חריגים.

ממשרד הפנים נמסר בתגובה כי "מאז פרוץ הקורונה לעולם, מרבית המדינות, אם לא כולן, סגרו את שעריהן לכניסת זרים וכך גם מדינת ישראל – וזאת במטרה למנוע או לצמצם את כניסת הנגיף לישראל. דבר זה פורסם בכל מדיה אפשרית ובכל השפות. על אף האמור, בחודש האחרון נקבעו בהדרגה הקלות שונות, בהן הוחלט לאשר בתנאים מסוימים כניסת בני-זוג זרים, אמנים וספורטאים, מומחים, סטודנטים, אברכים ועוד. מיותר לציין, אך אזרח מדינת ישראל רשאי להיכנס בכל רגע נתון".

למרות בקשת הארץ, משרד הפנים לא מסר את מספר הבקשות לכניסת זרים שאושרו ושנדחו מהקטגוריות השונות (בני זוג של ישראלים, תיירי מרפא, סטודנטים, אברכים וכו').

No Entry to Israel

Israel’s borders slammed shut to foreigners in mid-March due to the coronavirus, creating a nightmarish situation for hundreds of Israelis living overseas with nonnational partners. Many accuse the state of discrimination, especially as some Diaspora Jews are now being allowed in.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/israel-news/.premium.MAGAZINE-in-israel-whoever-isn-t-jewish-doesn-t-get-anything-1.8970934

At the start of the coronavirus crisis in March, Israel barred all foreigners from entering the country. Beyond the broader economic and political ramifications of closing the country’s doors, this decision hit one group of Israelis especially hard: those in relationships with nonnationals.

Yaara Mizrachi, 32, met her Dutch partner while serving as the international secretary of the Hashomer Hatzair youth movement. They have been together for seven years, going back and forth between Israel and Germany. A year ago, they became mothers when her partner gave birth to their son.

“We were together in Berlin during the pregnancy and birth,” Mizrachi says. “Afterward, we were in Israel, but when the coronavirus began spreading, my partner decided to go visit her parents. She flew to Berlin and from there took a train to the Netherlands on the last day before they closed the border.”

Now Mizrachi is in a bind. Israelis still aren’t allowed to enter the European Union’s 27 member states, but her partner isn’t allowed to enter Israel either.

“I haven’t seen my son since March, and my partner has effectively become a single mother,” she tells Haaretz. “I see her difficulties but have no way of helping her, and this a nightmare.

“It’s very sad to see my child in videos and pictures, to see how he’s starting to crawl and grow teeth without my being there. There’s a feeling of lack of control over my life. True, we have experience with a long-distance relationship, but this is really intolerable.”

Though Mizrachi’s story is sad, some might say it’s an unavoidable side-effect of a relationship that was never formalized, since they aren’t married. But this argument is refuted by the story of Hila Nahmani, 43, an Israeli who lives in Antwerp with her husband Robin and their two children, 2-year-old Liv and 3-month-old Adam.

Hila still has a design business in Israel. She makes payments to Israel’s National Insurance Institute and her marriage is registered in Israel.

“I gave birth to my son the day Belgium went into lockdown,” she relates. “A few weeks later, we decided to fly to Israel to visit my elderly parents. After I saw hundreds of [Facebook] posts about foreigners not being allowed to enter Israel, I sent an email to the embassy.

Hila Nahmani with partner Reuben and daughter Liv
Hila Nahmani with partner Robin and daughter Liv Credit: ‏‎Nati Maman

She received an unequivocal response: “Because your center of life hasn’t been in Israel for the last year, you cannot currently submit a request for permission for a visit by your husband, who isn’t an Israeli citizen,” it stated.

Moreover, since her son was born at a time when the embassy was operating on a limited basis due to the pandemic, she couldn’t register him as an Israeli citizen. This meant he too was barred from entering Israel. In other words, had Nahmani decided to visit Israel, she would have had to leave her husband and 3-month-old son behind.

‘Violation of basic rights’

Today, Nahmani is fluent in the rules. Married couples registered at the Population Registry and children entitled to Israeli citizenship can in principle be recognized as exceptions to the no-foreigners rule. Nevertheless, she isn’t confident any new request would be granted.

“There’s an important issue of principle here beyond my ability to bring my family – including my young son who has never met his grandfather – on a visit to Israel,” Nahmani says.

“This is a gross violation of my basic rights. I’m an Israeli citizen, but they aren’t letting me bring my family to Israel at a time when yeshiva students in New York and medical tourists are being allowed to enter Israel,” she adds. “This is discrimination and I feel like a second-class citizen because I didn’t marry a Jew, the way the Chief Rabbinate decided people should marry.”

While there are no explicit rules in the travel ban that discriminate against non-Jews, a series of technical, bureaucratic regulations have created de facto discrimination. One exception, for instance, covers yeshiva students.

“Because of the importance of studying Torah and resuming regular study, I decided, in coordination with the foreign and health ministries, to allow avrechim [married yeshiva students] at the holy veteran yeshivas and their families to resume studying at these institutions of learning, if they want to return to Israel and have a valid residency visa,” Interior Minister Arye Dery wrote to yeshiva heads in mid-May. The letter was subsequently published in the ultra-Orthodox press.

“To ease this process, I decided that applications will be made by the yeshiva heads directly to the Population and Immigration Authority rather than through the consulates,” the letter added.

Initially, all foreign yeshiva students were allowed to enter. Two weeks later, permission was canceled for single students, but married yeshiva students and their families can still come.

Another exception concerns the entry permits for those participating in weddings, specifically first-degree relatives as well as the grandparents of the couple. According to a binding letter from lawmaker Rabbi Israel Eichler (United Torah Judaism), one of the documents that must be submitted to gain entry is proof that the marriage registration process began in Israel. In other words, this is only for weddings held under the Orthodox religious establishment.

The Israeli list of priorities states that a religious wedding allows entry into Israel, but partners who are in a serious and committed relationship are unable to meet under any condition if one is a foreigner. Also, Haaretz has obtained documents concerning a number of cases in which the Israeli authorities have asked for “rabbinical wedding certificates” in order to decide on the entry requests of foreigners.

Great efforts

Some 20 cases of requests for the entry of nonnationals from 15 different countries were examined for this story. Almost all were denied.

For example, Shahar Koren, 25, lives in Zichron Yaakov with her Danish partner Mads, who holds a visa allowing him to live and work in Israel. Mads, who went for a visit to Denmark, wants to return to Israel but the Interior Ministry told him he is not allowed to return to his home, work or partner.

Another Israeli, Ella Wigelman, 33, is currently living alone in Israel after she had no choice but to leave her husband, Matthias, in their home in Mannheim, Germany. Her father is hospitalized in serious condition, and after the Interior Ministry twice turned down a request to allow her husband into Israel, she was forced to fly alone.

Ella Wigelman and partner Matthias
Ella Wigelman and partner Matthias. 

“We did the required process of registering our marriage with the Israeli Consulate in Munich,” she says. “We filled out all the forms, paid for the apostille and met all the conditions. But the process is long and the new status is still not updated in Berlin.”

Now they’re awaiting an answer to their third request. In the meantime, Wigelman has been forced to stay in Israel for a long time – even though they are legally married and do not represent a health risk to anyone – and is finding it difficult without the support of her husband.

Michal Erlich, 35, and her Indian husband, who is the head of the Israel Studies department at Jindal University in Delhi, have an Israeli-recognized “Domestic Union Card” issued by the New Family organization, which advocates for family rights in Israel.
Since 2015, they have lived alternatively in India and Israel, and are currently residing in India with their daughter, who has Israeli citizenship. They submitted three entry requests between the end of April and the beginning of June, and all were denied – in spite of the documents testifying to joint parenthood, marriage and special insurance, which was obtained after great effort and includes a clause concerning COVID-19.

Last week, Population and Immigration Authority Director Shlomo Mor-Yosef was quizzed on Israeli radio about the story of a woman who was forced to give birth alone in Israel when her partner, the father of the child – whose entry into Israel was not approved – was forced to watch the birth on WhatsApp from Los Angeles. Mor-Yosef explained that the father was not allowed to enter because the couple had no documentation proving they were married and expecting a child together, which by association means that those who have the proper documentation should be able to enter.

Erlich heard the interview, after which she approached the embassy again. “They helped us a great deal. They turned to the Interior Ministry again, and the fourth time, we received the sought-after entry permit – even though nothing had changed since the previous time,” she recounts.

The last of the “rescue flights” to Israel has long since gone, so Michal and her husband are now searching for another flight to reach Israel. “I thought about whether to tell my story,” she admits. “The Interior Ministry’s laws are not clear; it’s hard to know what they will decide about our fate, and we have a general feeling of fear. Are they able to cancel the permit? Will they single us out? It feels as if they’re doing us a favor by letting us in, even though it’s my daughter’s right to be with her father, and my full right to be with my partner alongside my family in Israel.

Nahmani, who is married to a Belgian citizen with all the necessary documentation, is convinced that discrimination, not lack of proof, lies at the heart of the policy. “My grandfather fought in the Irgun, his sister was in the Haganah [both are pre-state underground militias], our family is connected to Judaism, we did a bris for the child, my husband has been in Israel dozens of times and I always defended Israel,” she says.

“The only reason they aren’t allowing my husband to enter Israel is that he’s not Jewish,”  she adds. “If I need to leave Europe, what am I supposed to do? Leave my partner, my love, my soulmate behind? I don’t want to come in order to show him Lake Kinneret. We aren’t tourists. My father is elderly, my brother is about to get married, it’s my family. When I came to Belgium, I got everything. In Israel, whoever isn’t Jewish doesn’t get anything.”

Physical suffering

In addition to the rejection of requests for family reunification, there are cases in which it seems the Israeli authorities are apathetic to the physical suffering of Israeli patients who want to undergo medical treatments in Israel but are unwilling to be separated from their partners in order to do so. Eden Fainberg, 29, met her partner, Milo, during a visit to Australia three years ago. After living together for about a year in Australia, the couple moved to Berlin, but for medical reasons decided to leave Germany and spend some time in Israel.

Eden Fainberg and partner Milo
Eden Fainberg and partner Milo.

“I am ill with endometriosis,” says Fainberg, an illustrator. “I decided to undergo treatment for the disease in Israel because it is a long and complicated treatment, it includes physical pain and a long rehabilitation process, and I want to be close to my family and, of course, my partner.”
The plan was to come to Israel at the end of February or beginning of March. After leaving Germany, the couple stopped in Spain for a few days prior to heading to Israel. At this stage, everything began to go wrong. Upon arrival at the Spanish airport, the couple discovered Israel had closed its gates to people arriving from Spain. They then decided to cross the border to Portugal, which was still relatively unaffected by the coronavirus. Israel was still accepting passengers traveling from Lisbon at that point, so it seemed the right thing to do.

“Even though I could enter Israel alone, I’m not willing to be separated from my partner,” Fainberg relates. “I need him alongside me, I’m in heavy pain all the time. I went through a psychological crisis, I had depression and anxiety, and the treatment I’m supposed to have could also very well end in a hysterectomy.”

Fainberg says that at the time she was constantly in touch with Israeli embassies in Europe and the authorities in Israel through relatives and friends. “On March 11, I spoke with the Israeli Embassy in Portugal,” she recounts. “I explained my story; they recommended that I buy a ticket and fill out the self-isolation form. I got the impression that it was impossible to rely on that when we reached Israel, but that Milo would be allowed to enter. It was clear the embassy was not familiar about the details.”

“On March 14, everything was already closed [in Israel] and my friend who works in the Population and Immigration Authority told me there was no chance Milo could enter Israel,” she says. “I called the embassy in Lisbon again to clarify the possibility of submitting an exceptional request, but they told me the chances that it would receive a positive answer were very low.”

Now, the couple has to leave Portugal as their three-month visas have expired. They must return to Germany, although their work visas there will run out soon.

“The hardest thing is that there’s no horizon, no expected date when the skies will reopen,” Fainberg says. “I’ve obtained insurance, we can do all the required tests and we’re willing to go into quarantine. All I want is to return home and look after my body – but I need my partner beside me.”

Beyond reasonable

Moran Liani also needs medical attention in Israel. She’s 35 and has spent the past two years living in London with her Italian husband, Mateo, while working as an analyst at a British bank. “Not only are we married,” she says, “we got married three times: in Israel, in Italy and in England.” The Israeli wedding was conducted by a rabbi, but is not recognized by the Rabbinate because Moran’s husband underwent a Reform conversion.

Moran Liani with partner Mateo
Moran Liani with partner Mateo

“When the lockdown began, we thought we’d go to Israel,” Moran relates. “My parents are relatively old and we wanted to be close to them. Moreover, there’s some medical procedure I need to have done in Israel. We turned to the embassy in London in order to ensure that we’d have no problem getting in, and were told that my husband would not be allowed in since we’re not registered as being married in Israel. I told them that I’m ready to update the Population Registry, but the embassy has not yet returned to regular hours of operation, leaving us still here.” Updating the Population Registry by mail takes months and is also quite expensive.

“I want to go to Israel, but I won’t leave my husband here alone,” she says. “It’s beyond any degree of reasonableness. It’s so wrong – what’s the problem with letting foreigners tied to Israelis enter the country if they’re willing to be quarantined and sign whatever they have to? After all, how many such people are there?”

There’s no definitive answer to that question, but Plia Kettner, 35, is in touch with hundreds of Israelis and foreigners affected by the ban. A member of the Kfar Sava City Council, Kettner has founded a Facebook group called “We Want to Meet Each Other,” which now has over 1,000 members.

“At first I thought, like everyone else around the world, that the coronavirus was here for a short period and would soon disappear,” she says. “As soon as I realized that it’s here to stay, I couldn’t accept the fact that Israel was tearing people apart from their loved ones. I set up the group in order to launch a campaign that would exert public pressure to change this decision.”


Plia Kettner
Enter a Plia Kettner Credit: Rita Yurkovichcaption

Kettner has been personally affected by the ban. Her partner, Erik, is in Sweden and the two haven’t met for months. “It was clear to me that they wouldn’t let me and people like me see family members. This especially includes partners if they don’t have a ring on their finger or are not formally registered as such. Registration doesn’t attest to the depth of the connection between people.”

She knows that many other countries aren’t letting nonnationals in, but claims that in contrast to other states, Israel is not offering any hope. “It’s true that other countries have closed their borders, but while the European Union decided that its external borders would slowly reopen to foreigners in July – but only to countries that reciprocate the gesture, which is fair – Israel is not giving any likely date for reopening its borders. This leaves many couples and families in the dark, without any idea of when they’ll see each other again.”

The coronavirus, Kettner concludes, “isn’t going anywhere; it will be with us for a long time. And precisely for that reason, Israel must find a way of keeping these couples and families united. One has to acknowledge that there are different types of families and couples, and be considerate of mixed couples with the understanding that people today don’t always formally register as couples in a world that’s a global village.

“This could mean lifting the prohibition on the entry of foreigners or allowing proof of couplehood by other means – such as correspondence or photos,” she continues. “There’s no shortage of ways in which this can be done. The ban can definitely be lifted while asking people to prove they’re in isolation for two weeks. Anyone coming to meet their partner will have a place in which to be quarantined. These days, the state must find creative solutions in order not to violate the basic human rights of its citizens.”

The Knesset’s coronavirus committee will discuss the issue on Monday. According to MK Merav Michaeli (Labor), the Interior Ministry and Rabbinate “control the most personal affairs of Israelis and deny families the most basic right to reunite.” She tells Haaretz that the “absurd” situation “discriminates against these families and prevents them from entering the country, while many avrechim who are not Israeli citizens are allowed to enter.”

Michaeli adds that she has received many requests from Israelis who live abroad and feel abandoned by the state. “This policy must be changed,” she says.

Monday’s committee meeting was initiated by MK Tamar Zandberg (Meretz), who says the conditions regulating the entry of non-Israeli relatives or partners of Israeli citizens are unrealistic. “We must allow hundreds of families to reunite with their loved ones,” she says.

Asked for comment to this story, the Interior Ministry responded: “Since the global coronavirus outbreak began, most countries, if not all, have closed their gates to foreigners, and so did Israel. This was done to prevent or reduce the entry of the virus into Israel. This was publicized in every possible medium and in every language.

“Despite this, over the last month, leniencies have gradually been introduced. We decided to approve the entry, under certain conditions, of foreign spouses, artists, athletes, experts, students, avrechim and others.

“Needless to say, any Israeli citizen is nevertheless entitled to enter at any given moment.”

Despite Haaretz’s question, the ministry declined to say how many requests for foreigners to enter Israel were approved or rejected in each of these categories (spouses, experts, athletes, avrechim, medical tourists, etc.).

What Can Be Learned from the Swedish Coronavirus Case

STOCKHOLM – In the final analysis the Swedes will disappoint everyone. Those who claim that their own government's reaction to the coronavirus pandemic was hysterical, because "in Sweden it's business as usual," have yet to discover how little they knew about business in Sweden. Even those who claim that countries that opted for a lockdown saved numerous lives, as opposed to the Swedes who are dying in the thousands, will discover that the numbers are misleading and confusing.

Published in Haaretz: https://www.haaretz.com/opinion/.premium-what-can-be-learned-from-the-swedish-coronavirus-case-1.8903160

Both groups will be forced to find another source to prove their arguments. Last week, for example, headlines worldwide declared that the Swedes admit their mistake and that their model for dealing with COVID-19 has collapsed. The headlines were incorrect. The Swedish authorities are still adhering to their initial strategy, and the presumed admission of a mistake was a general statement that was taken totally out of context. But Sweden has long since become a punching bag for those justifying the lockdown policy as well as an exemplar for those who oppose it. Meanwhile, in the real world, the situation is more complex.

First it should be noted that it is not business as usual in Sweden – high schools and universities have switched to distance learning, most of the cultural, entertainment and sports venues are closed, and residents were asked to work from home, maintain social distancing and avoid traveling. Although most of the restrictions are only recommendations, it can be proven that most Swedes observe them meticulously,

Despite that, the elementary schools and preschools did not close, no lockdown was imposed and there is no obligation to wear a mask. These are examples of controversial policies, which may turn out to be more damaging than beneficial. It is definitely possible that the Swedish government is wrong, but the claim that it is practicing “human experimentation” could be directed to all the other governments too. In times of coronavirus uncertainty, steps such as isolating asymptomatic patients, prohibiting swimming in the sea and closing places of business are also a gamble. It’s clear to everyone that they all cause social, economic and health-related damage, but it is still unknown if and to what extent these steps limit the spread of the virus.

As is true of every country, Sweden has advantages and disadvantages in dealing with the pandemic. The advantages include: an efficient public sector, a good health care system, a sparse population and a large number of single-person households (about 40 percent of households). And on the other hand, the Swedish population is elderly (about 20 percent are aged 65 and above), the country has open borders and a cold climate, and about one fifth of the population was born outside the country – and therefore has less trust in the authorities and limited access to their directives.

There is therefore a limit to our ability to learn from the terrible figure – about 4,500 dead. Even if we ignore the differences in the way countries count their dead, and complex data such as overall and excess mortality – it is hard to compare young countries with elderly ones, hot countries with cold ones, and open and closed countries. Although Worldometer charts have become a morbid sport of body counts and patriotic wrestling matches, it is doubtful whether we can learn from counting the dead about the degree of effectiveness in a country’s handling of the pandemic, and especially the effectiveness of lockdowns.

Heading the charts are Belgium, Spain, Italy, England and France – countries which imposed a lockdown, and occasionally adopted tough measures to enforce it. They are followed by Sweden, without a lockdown and with a “soft policy.” And then come the rest of the countries, which have various ways of dealing with the problem. There are countries that imposed a lockdown and have a high mortality rate (Belgium), there are countries with a lockdown and a low mortality rate (Israel), countries without a lockdown and a high mortality rate (Sweden) and some without a lockdown and a low mortality rate (Iceland). And of course there are also differences between one city and the next in the same country.

Why then have so many died in Sweden? At this point it seems that the failure is not related to the failure to impose a lockdown. There is no evidence of a significant contribution by schools or shopping centers to the spread of the pandemic. But there is evidence of a different failure – the treatment of the elderly. Although the handling of senior citizens’ homes was problematic all over the world, in Sweden the situation was especially grave. Recently it was revealed that due to power struggles among the authorities, the personnel were not prepared, there was a lack of equipment and the ban on visits was belated.

And yes, although Sweden is a developed welfare state, in the years when the seeds of the failure were sown it suffered from another plague: privatization, cutbacks and reforms in the public sector. Today, as opposed to the situation in the past, senior citizens’ homes in Stockholm lack work slots, equipment and skilled manpower. This is another example of the helplessness of the “invisible hand” when it comes to managing crises and protecting the weak.

Is it true, as has been claimed, that Sweden gave up on its elderly for the sake of the economy? Definitely not. First of all, public health is managed by an independent authority, which is not subject to economic considerations. Second, the Swedish economy is export-oriented. Initial investigations have shown that the blow to Sweden did not differ greatly from that of its neighbors. In Sweden too there was a decline in consumption, growth was harmed and unemployment increased. Even if local businesses remained open, Volvo cannot manufacture vehicles when there is interference in the supply chains and demand plummets, and H&M cannot sell clothing when factories and malls the world over are closed. Not to mention the tourism industry. Policymakers knew that and did not waste time on attempts to prevent the blow, but instead channeled money to reduce the damage it caused.

Even more serious is the claim that the Swedes tried to save the economy by achieving herd immunity, because initial examinations demonstrated that Sweden is very far from that objective. But Sweden has never claimed that it was aiming at herd immunity – on the contrary, it vehemently denied that. The objectives were to flatten the curve of the number of patients and to protect the populations at risk. The first objective was achieved: intensive care beds and ventilators were ready for use at all times – an impressive achievement, because there was no need for a ruinous lockdown. In the case of the second objective, the Swedes themselves admit failure. Those using the example of Sweden would do well to stop looking at the country for proof for their arguments, and to try to think what can be learned from the Swedish case. In the final analysis, this is not a theoretical exercise, it is an essential preparation for the second wave.

שוודיה, סיפור הצלחה. וכישלון.

בסופו של דבר השוודים יאכזבו את כולם. עם דעיכת הגל הראשון של התפשטות הקורונה, רבים מהמשתמשים בדוגמא השוודית יתאכזבו. הטוענים שישראל נהגה בהיסטריה שהרי "בשוודיה העסקים כרגיל" יגלו כמה מעט ידעו על העסקים בשוודיה. גם הטוענים שממשלת נתניהו הצילה את עם ישראל בניגוד לשוודים "שעושים ניסיונות בבני-אדם ומתים באלפיהם" יגלו שהמספרים מטעים ומבלבלים. בשבוע שעבר, לדוגמא, פורסמו בעולם כותרות שהכריזו שהשוודים מודים בטעותם והמודל שלהם קרס. הכותרות היו מופרכות. הרשויות בשוודיה דבקות עדיין באסטרטגיה שהתוו וההודאה בטעות כביכול היתה אמירה כללית שהוצאה לחלוטין מהקשרה. אך שוודיה הפכה כבר מזמן לשק חבטות בעבור מצדיקי מדיניות הסגר ולדוגמא ומופת למתנגדיה. בינתיים, בעולם האמיתי, המציאות מורכבת יותר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8896691

ראשית, העסקים בשוודיה אינם כרגיל, תיכונים ואוניברסיטאות עברו ללמידה מרחוק, מוסדות התרבות, הבידור והספורט נסגרו והתושבים התבקשו לעבוד מהבית, לשמור על ריחוק חברתי ולהימנע מנסיעות. מרבית ההגבלות הן אמנם בגדר המלצות אך יש הוכחות לכך שרוב השוודים מקפידים לקיימן. עם זאת, למדיניות השוודית יש מרכיבים ייחודיים. למשל, בתי-הספר היסודיים והגנים לא נסגרו, לא הוטל סגר ואין חובת חבישת מסיכות. אלו דוגמאות למדיניות שנויה במחלוקת שעלולה להתברר כמזיקה יותר משהיא מועילה. ייתכן בהחלט שהממשלה השוודית טועה, אך הטענה שהיא עושה "ניסויים בבני-אדם" נכונה כמו הטענה שממשלות אחרות עושות זאת. בממלכת אי-הוודאות הזו צעדים כמו בידוד חולים א-סימפטומים וסגירת בתי-עסק הם הימור. ברור שהם מסבים נזק חברתי, כלכלי ובריאותי, אך המדענים חלוקים לגבי תרומתם למאבק בנגיף שאיש לא יודע בדיוק כיצד הוא מתפשט.

כמו כל מדינה אחרת, יש לשוודיה יתרונות וחסרונות בהתמודדות עם פנדמיה. בין יתרונותיה: מגזר ציבורי יעיל, יציבות פוליטית, מערכת רפואית טובה, אוכלוסייה דלילה וריבוי משקי בית בהם חי אדם אחד בלבד (כ-40% ממשקי הבית). מצד שני, האוכלוסייה מבוגרת מאוד (כ-20% מעל גיל 65), הגבולות פתוחים, האקלים קר וחלק גדול באוכלוסייה (כ-20%) נולד מחוץ לשוודיה וסובל מאמון מופחת ברשויות ונגישות מוגבלת להנחיותיהן. כתוצאה ממאפיינים אלו יש גבול למה שאפשר ללמוד מהנתון הנורא – כ-4,500 מתים. גם אם מתעלמים מההבדלים באופן שמדינות סופרת את מתיהן ומנתונים מסובכים כמו תמותה כוללת ועודפת, ברור שההשוואה בין מדינות צעירות וזקנות, חמות וקרות, פתוחות וסגורות היא בעייתית. טבלאות ה-Worldometer הפכו אמנם לספורט מורבידי של ספירת גופות והתגוששות פטריוטיות, אבל ספק אם ניתן ללמוד מהן על יעילות מדיניות הסגר. במקומות הראשונים נמצאות בלגיה, ספרד, איטליה, אנגליה וצרפת, מדינות שהטילו סגר, לעיתים כזה שנאכף באמצעות קנסות, מאסרים והתערבות צבאית. אחריהן באה שוודיה, ללא סגר ועם "מדיניות רכה" ואחריה, מדינות עם שלל שיטות התמודדות. מתסכל ככל שזה יהיה, ישנן דוגמאות לכל טענה – מדינות עם סגר ומספר מתים גבוה (בלגיה), מדינות עם סגר ומספר מתים נמוך (ישראל), מדינות בלי סגר ומספר מתים גבוה (שוודיה) ומדינות בלי סגר ומספר מתים נמוך (איסלנד). ברור גם שהנגיף לא מכיר בגבולות לאומיים ושהמצב שונה לחלוטין במילאנו ונאפולי, בניו-יורק וקליפורניה, בסטוקהולם ובמאלמו.

ובכל זאת, מדוע מתו בשוודיה רבים כל כך? הדבר עוד ייחקר, אבל בשלב זה נראה שהכישלון אינו קשור לאי הטלת סגר. אין שום עדות לכך שבתי-ספר או מרכזי קניות תרמו באופן משמעותי להתפשטות המגפה. יש, עם זאת, עדויות לכישלון אחר – הטיפול בקשישים. למרות שהטיפול בבתי-אבות היה בעייתי בכל העולם, בשוודיה המצב היה חמור במיוחד. לאחרונה נחשפו מאבקי כוחות בין רשויות שתוצאותיהם היו צוותים לא ערוכים, חוסר בציוד מגן ועיכוב באיסור הביקורים. הכישלון אינו תלוי רק במעצבי המדיניות של 2020. שוודיה היא אמנם מדינת רווחה מפותחת, אך בשנים שנזרעו זרעי המחדל, שוודיה סבלה מרעה חולה ממנה סבלו מדינות רבות: הפרטות, קיצוצים ורפורמות במגזר הציבורי. כיום, בניגוד לעבר, בבתי-האבות בסטוקהולם חסרים תקנים, ציוד וכ"א מקצועי. זוהי עוד דוגמא לכך ש"היד הנעלמה" מעולם לא הצטיינה בניהול משברים והגנה על החלשים.

אך האם, כפי שנטען, שוודיה וויתרה על זקניה למען הכלכלה. כל מי שמכיר את המשק והממשל השוודים יודע שהטענה מופרכת. ראשית, בריאות הציבור מנוהלת ע"י רשות עצמאית שאינה כפופה לשיקולים כלכליים. שנית, הכלכלה השוודית היא מוטת יצוא. בדיקות ראשוניות הראו שהפגיעה בשוודיה לא היתה שונה מאוד מהפגיעה בשכנותיה. גם בשוודיה הצריכה ירדה, הצמיחה נפגעה והאבטלה הכתה. גם אם עסקים מקומיים נותרים פתוחים, וולבו וסקניה לא יכולות לייצר כלי-רכב כששרשראות האספקה נפגעות והביקושים צונחים, H&M לא יכולה למכור בגדים כשמפעלים וקניונים בכל העולם נסגרים, שלא לדבר על ענף התיירות המקומי. מעצבי המדיניות ידעו זאת ולא בזבזו זמן על ניסיונות למניעת המכה אלא התרכזו בהזרמת כסף לצמצום נזקיה.

התזה כאילו השוודים ניסו להציל את הכלכלה ע"י השגת חיסון עדר היא חמורה עוד יותר מכיוון שבדיקות ראשוניות הראו ששוודיה רחוקה מאוד מהמטרה (נוגדנים התגלו רק ב-7.3% מהנבדקים בסטוקהולם ו-4.2% במאלמו). הבעיה בטיעון זה היא ששוודיה לא טענה מעולם שהיא חותרת לחיסון עדר. להיפך, היא הכחישה זאת בתוקף. המטרה תמיד היתה שיטוח עקומת החולים והגנה על אוכלוסיות בסיכון. במטרה הראשונה היא הצליחה. מיטות טיפול נמרץ ומכונות הנשמה היו מוכנות לשימוש בכל עת, הישג מרשים כי הוא הושג בזמן שהחברה התנהלה תחת הגבלות ברות-קיימא וללא סגר הרסני. במטרה השנייה השוודים עצמם מודים בכישלון והם יאלצו לחשב מסלול מחדש. טוב יעשו המשתמשים בדוגמא השוודית אם יפסיקו לחפש בה את ההוכחה לטיעוניהם ויתחילו להפעיל חשיבה ביקורתית ויצירתית הנעזרת במסקנותיה. אחרי הכל, לא מדובר בתרגיל תיאורטי אלא בהערכות הכרחית לגל השני.

שרת האוצר השוודית: "לא הקרבנו חיי אדם כדי להציל את הכלכלה"

"לא הקרבנו חיי אדם כדי להציל את הכלכלה" כך אומרת שרת האוצר של שוודיה, מגדלנה אנדרסון, והודפת טענות על כישלון שוודי כפול – מצד אחד מספר מתים גבוה ומצד שני כלכלה שנפגעה לא פחות מהשכנות הנורדיות שיש בהן הרבה פחות מתים. כמה עמוק המשבר הכלכלי של שוודיה, כיצד מתמודדת איתו הממשלה הסוציאל-דמוקרטית והאם היא ממשיכה לדבוק בתמיכתה באיגודים המקצועיים, במדינת הרווחה ובמערכת רפואית אוניברסלית? 

פורסם ב-TheMarker:


האופן הייחודי שבו שוודיה הגיבה למשבר הקורונה הציב אותה במוקד תשומת הלב העולמית בשבועות האחרונים. היא לא סגרה את בתי-הספר היסודיים וגני הילדים, היא לא הנהיגה סגר ולמרות שנהוגות בה מספר הגבלות, כמו הגבלת אירועים ל-50 איש ואיסור ביקורים בבתי-אבות, מרבית צעדי הריחוק החברתי הם בגדר המלצות בלבד. הממשלה השוודית אמנם חוזרת ומדגישה שמטרת-העל שלה דומה לזו של שאר מדינות אירופה – יישור עקומת החולים והגנה על אוכלוסיות בסיכון, אך יש החושדים שמטרת המדיניות ה"רכה" היא צמצום הנזק הכלכלי של המגפה. מבקרים אלו טוענים שהכישלון השוודי הוא כפול, כלומר שהתגובה המתונה העלתה את שיעורי התמותה אך לא הצליחה להציל את הכלכלה. יותר מ-4,400, בני-אדם מתו עד כה בשוודיה בעוד הכלכלה ספגה מכה דומה לזו של מדינות שכנות עם הרבה פחות מתים (דנמרק עם 576, נורבגיה עם 236 ופינלנד עם 318, נכון ל-1 ביוני). במקביל הראה מחקר שערכו חוקרים באוניברסיטת קופנהגן שהפגיעה בפעילות הכלכלית הצרכנית בשוודיה ובדנמרק היתה דומה.

השוודים טוענים שעדיין מוקדם לשפוט את תוצאות מדיניותם מבחינה רפואית, אך האם הם באמת התכוונו להציל את כלכלתם במחיר של וויתור על חיי אדם? "זו מעולם לא היתה המדיניות שלנו", אומרת שרת האוצר השוודית מגדלנה אנדרסון, בראיון לדה-מרקר, "האסטרטגיה שלנו היתה לפעול ע"פ המלצות המומחים ומעולם לא עשתה הממשלה טרייד-אוף בין הכלכלה להצלת חיי אדם. נהגנו על פי ההמלצות שקיבלנו מהמומחים שלנו, גם אם עצותיהם היו קצת שונות מאלו של מומחים במדינות אחרות. בנוסף לכך, שוודיה לא הוסיפה הגבלות על מה שהמומחים המליצו, כפי שעשו מדינות אחרות". לכל אורך הדרך אנדרסון מדגישה שכשהממשלה החליטה על צעדים לעצירת התפשטות המגפה, היא לא התחשבה בשיקולים כלכליים כלל, אלא נהגה ע"פ המלצת הרשויות המקצועיות.

אנדרסון מביאה נתונים משלה על הפעילות הכלכלית במדינה המבוססים על נתוני בנקים מקומיים. נתונים אלו מראים שבעוד שישנם ענפים שהראו עליה בצריכה כמו מוצרי מזון ומכשירי חשמל, אכן היתה במרץ-אפריל ירידה חדה במגזרים רבים, החל בירידה של עד 20% בענף הריהוט והשיפוצים, דרך ירידות של 40%-60% במסעדנות, המלונאות, ההלבשה וההנעלה ועד ירידות של למעלה מ-80% בענף התעופה והנסיעות. עם זאת, מרבית הענפים מראים סימני התאוששות במאי. בסוף אפריל, מדגימה אנדרסון, נתוני כרטיסי אשראי מבנקים שונים מראים על כך שסך הנפילה בצריכה בשוודיה היתה זהה לנורבגיה (כ-10%) וקצת קטנה יותר מזו של דנמרק (15%) ופינלנד (19%).

האם נתונים אלו מראים שהמדיניות השוודית נכשלה?

"הציבור השוודי הקשיב להמלצות ושומר על הכללים. אנשים עובדים מהבית, שומרים על ריחוק חברתי במסעדות, אין כינוסים של יותר מחמישים אנשים וכו'. מטבע הדברים זה פוגע בכלכלה וזו הוכחה לכך שהמדיניות השוודית (לריחוק החברתי) דווקא עובדת". אנדרסון מוסיפה שהנתונים הצרכניים מתחילת המשבר הם לא סוף הסיפור. "המידה ששוודיה תושפע מהנגיף תלויה באורך זמן השפל בכלכלה העולמית. שוודיה היא מדינה מאוד מוטת ייצוא וההשפעה ארוכת הטווח של המשבר תלויה בזה. ייצוא מרכיב כ-50% מהתמ"ג, כמיליון וחצי עובדים מועסקים בחברות העוסקות בייצוא והייצוא השוודי הוא תעשייתי יותר מהשכנות הנורדיות שלנו". אנדרסון נותנת לדוגמא את דנמרק שאמנם הטילה סגר אבל הייצוא שלה מורכב מתרופות, מזון וסחורות אחרות ששפל עולמי פוגע בהן פחות משהוא פוגע בייצוא השוודי (המורכב מכלי-רכב, מכונות, מוצרי עץ וכו'). זאת ועוד, כ-70% מהייצוא השוודי מיועד לאיחוד האירופי וסגרים בגרמניה, בריטניה ומדינות אחרות ביבשת פוגעים בו באופן מיוחד.

מגדלנה אנדרסון (53) היא מבכירות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והיא מכהנת כשרת האוצר מאז שזו חזרה לשלטון ב-2014. כשהיא מסבירה מה צפי הפגיעה של משבר הקורונה בשוודיה ברור שהיא עומדת בפני אתגר לא פחות גדול מזה של עמיתיה במדינות השכנות. אנדרסון אומרת שברבע הראשון של 2020 הירידה בתמ"ג היתה של 0.3% בהשוואה לרבעון הקודם אבל אפילו התסריט האופטימי שלה מראה על ירידה של 4.2% בתמ"ג ב-2020, כאשר התסריט הפסימי הוא ירידה של עד 10%. נתוני האבטלה קשים גם הם, משרד האוצר השוודי צופה שאחוז המובטלים יהיה בטווח שבין 9% ל-13.5% מכוח העבודה ב-2020 וב-2021.

מהי האסטרטגיה השוודית ליציאה מהמשבר?

"האסטרטגיה שלנו מורכבת מארבעה צעדים. הראשון הוא לעשות כל שניתן באמצעות התקציב להגביל את התפשטות הנגיף. לצורך כך הממשלה המרכזית לוקחת על עצמה את העלויות הנוספות שקשורות להתפרצות. בד"כ הרשויות המוניציפלית מממנות את המערכת הרפואית בשוודיה, אבל במקרה זה הודענו בבירור כבר בשלב מוקדם שהממשלה תישא בעלויות כדי שמחסור בכסף לא יהיה מכשול לטיפול בחולים". במקביל, מסבירה אנדרסון, הממשלה נושאת בעלות הכרוכה בכך שעובדים הסובלים מסימפטומים של Covid-19 נשארים בבית ומממנת את הבדיקות והמחקר הנדרשים לניהול המשבר. הצעד השני ע"פ אנדרסון כולל צעדים להגבלת הפגיעה בתעסוקה והגבלת הפגיעה בעסקים. צעדים אלו כוללים פיצוי לעסקים, תשלום לעובדים בחל"ת, ערבויות וחיזוק נזילות לחברות ועוד. הצעד השלישי הוא תמיכה במובטלים והוא כולל הקצאת משאבים למערכות המופקדות על דמי אבטלה, הכשרה מקצועית והסבה מקצועית. הצעד הרביעי הוא ההערכות לשיקום מהיר אחרי המשבר, כלומר הקצאת תקציבים לתמיכה במערכות המוניציפליות, התחבורה הציבורית ועוד. בסה"כ מקציבה הממשלה, שנכנסה למשבר עם עודף תקציבי וחוב לאומי נמוך (35.1% מהתמ"ג) כ-245 מיליארד כתר (כ-89 מיליארד ש"ח), כ-4.9% מהתמ"ג. ע"פ הנתונים של אנדרסון נתון זה נמוך קצת מזה של נורבגיה (5.1%) וגבוה מזה של גרמניה (4.8%), דנמרק (4.2%), הולנד (4.1%) ופינלנד (1.9%). לכך אפשר להוסיף את הערבויות וחיזוק הנזילות לעסקים, סכום נוסף העומד על כ-335 מיליארד כתר (כ-122 מיליארד ש"ח).

בישראל יש וויכוח בין גישות שונות להתמודדות עם המשבר. האם שוודיה נוקטת בגישה של "שפיכת כסף" על המשק כדי לחלץ חברות ולהחזיר אנשים לעבודה או בגישה של הידוק חגורה ומשמעת תקציבית?

"חשוב לראות שהצעדים הכלכליים שנוקטים בהם יתאימו לשלבים השונים של המגפה. עכשיו, למשל, פחות חשוב לנקוט בצעדים שיעודדו צריכה ביתית, אין טעם לעודד אנשים ללכת למסעדות ובארים למשל. מצד שני, יש כעת צורך בצעדים שימנעו מאנשים להפוך למובטלים, צעדים כמו דאגה לעבודה בטווח הקצר או הורדת הוצאות לחברות על מנת שהן לא יפשטו את הרגל. אחר כך יהיו צעדים אחרים כמו השקעה במערכות הציבוריות והוצאה על רווחה. יהיה נבון ששוודיה, שיש לה חוב לאומי נמוך מאוד, תתחיל בדגש על הצלת מקומות עבודה ותמיכה בעסקים. לכן אנחנו מוציאים עכשיו כ-5% מהתמ"ג שלנו למטרות אלו".

לשוודיה יש שוק עבודה ייחודי המבוסס על איגודים מקצועיים חזקים ושיתוף פעולה בין מועסקים למעסיקים. האם המודל הנורדי עוזר לשוודיה להתמודד עם המשבר או שהוא מהווה מכשול?

אני מקווה שאחרי המשבר יהיה דיון ציבורי על החוזים הזמניים בשוק העבודה שלנו. צריך לדבר על מה שההעסקה הזמנית עושה לשוק העבודה ולאיכות העבודה במגזרים שונים, למשל כיצד היא משפיעה על הטיפול בזקנים. צריך יהיה לראות אם תהיה תמיכה פוליטית להקטנת האפשרות לעבודה בחוזים זמניים. אנחנו רואים שבתקופה זו חלה עלייה בחברות באיגודים המקצועיים השוודיים ואני מקווה שהעלייה הזו תימשך. זה יהיה טוב מאוד בשביל הכלכלה השוודית". המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אנדרסון אמנם נמצאת בשלטון, אך בשנים האחרונות היא נאלצת לשתף פעולה עם מפלגות מרכז-ימין המושכות אותה ימינה בנושאים רבים הקשורים למיסוי, רפורמות במגזר הציבורי והחלשת האיגודים המקצועיים. אחת ההשפעות של המרכז-ימין בשוודיה, ברמה הלאומית והמוניציפלית, היא כניסתן של חברות פרטיות למערכת הבריאות. המערכת עדיין מספקת טיפול אוניברסלי ושוויוני לכלל האוכלוסייה, אך יש הטוענים שרמת הטיפול בקשישים ירדה בעקבות כניסתם של גורמים פרטיים ושזוהי אחת הסיבות לכך שמעל מחצית המתים מנגיף הקורונה בשוודיה מתו בבתי-אבות, בין השאר, בעקבות חוסר בציוד מגן וכוח-אדם לא מקצועי.

האם ייתכן שמשבר הקורונה הוא חמור יותר בשוודיה בגלל רפורמות שגרמו לכך שהרבה מבתי-האבות, ובמיוחד באזור סטוקהולם, מנוהלים ע"י גופים פרטיים למטרות רווח?

גם על זה חשוב שיהיה דיון אחרי המשבר. אנחנו הסוציאל-דמוקרטים עוסקים בסוגיה זו זמן רב. לדעתי צריך לדון במשמעות החתירה לרווח בניהול בתי-אבות. המפלגה שלי מתנגדת למצב כפי שהוא היום. כאמור, כוח-האדם הלא קבוע במגזר הזה הוא בעייתי, גם במוסדות פרטיים וגם בציבוריים. זו בעיה עכשיו בימי הפנדמיה אבל גם בימים רגילים. כשיסתיים המשבר וכשיתקיים דיון כזה, אם תהיה תמיכה פוליטית לתנאי עבודה טובים יותר בשוודיה, ובמיוחד לנשים שעובדות בטיפול בקשישים, אני אהיה הראשונה לתמוך ולהקדיש לכך יותר משאבים.

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.

מותר להשוות

שוודיה מתמודדת בשנים האחרונות עם גלי פליטים ומהגרים, התרחבות הפערים החברתיים והתחזקות הימין הקיצוני. למרות האתגרים הלא פשוטים, המודל הסקנדינבי עדיין מוכיח את עצמו.

התפרסם בכתב העת "תלם":https://telem.berl.org.il/624/

"אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק", כך אמר שר האוצר, יובל שטייניץ, ב-2011, וליתר ביטחון הוסיף: "וגם לא נהיה כמותן בעשור הקרוב". שטייניץ הרגיש ככל הנראה צורך לומר דברים אלה, שהם בחזקת המובן מאליו, מפני שבימים הסוערים של המחאה החברתית בישראל נהפכו המדינות הנורדיות, גם אם רק לרגע, לנושא פופולרי בשיח הכלכלי-חברתי שהתפתח במאהלים, ברחובות ובכיכרות ברחבי המדינה. מדינות אלה, טענו מפגינים רבים, מנפצות את הטענה שיוקר המחיה, השכר הנמוך והפערים החברתיים הם גזירת גורל. הן מוכיחות שאפשר לשלב מדינת רווחה נדיבה ואוניברסלית הממומנת על ידי מסים גבוהים עם כלכלה מפותחת ותחרותית, ובמקביל – לחתור לשוויון חברתי ולא לוותר על צמיחה מרשימה ומגזר פרטי משגשג.

גילויו המחודש של "המודל הנורדי" הביא להתעניינות רבה באמצעי התקשורת. עיתונאים ישראלים ערכו ביקורים בסטוקהולם, הלסינקי וקופנהגן, תוכניות כלכליות בטלוויזיה שידרו כתבות על הדיור הציבורי בשוודיה, מערכת החינוך בפינלנד ומתווה הגז בנורווגיה, ודוגמאות סקנדינביות נשלפו בכל פעם שהועלו לדיון סוגיות כמו מחירי הדיור, החינוך לגיל הרך והביטוח הלאומי. "אנחנו לא נורווגיה, לא שוודיה ולא דנמרק" היתה התגובה האינסטינקטיבית. במלים אחרות, הכל טוב ויפה אבל אנחנו מוקפים אויבים, יש לנו הוצאות ביטחון ענקיות וציבורים גדולים שאינם פרודוקטיביים (מלים מכובסות שפירושן: "בשוודיה אין חרדים וערבים"). לטיעונים אלה יש אמנם תשובות טובות, אך איש לא הספיק לתת אותן. כמו בתחומים רבים אחרים, דיון העומק בנושאים שהעלתה המחאה החברתית נגמר במידה רבה עוד לפני שהוא התחיל – והמודל הנורדי חזר להיות אנקדוטה לא-חשובה במיוחד בשיח הישראלי.

עם זאת, יש סיבות טובות להחזיר את המודל הנורדי, ואת הגרסה השוודית שלו בפרט, לשיח החברתי-כלכלי בישראל. הסיבה המרכזית לחשיבותה של הדוגמה השוודית היא שבניגוד למה שנראה על פני השטח, שוודיה וישראל אינן כה שונות זו מזו. מזג האוויר, הנופים, הגודל הפיזי (שוודיה גדולה מישראל פי יותר מ-20), המיקום הגיאו-פוליטי והסכסוך הישראלי-פלסטיני משכיחים את העובדה שמעבר להבדלים הניכרים לעין, שתי המדינות עוצבו באופן דומה למדי: תנועות עבודה סוציאל-דמוקרטיות, שפעלו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, יצרו בשתי המדינות צמיחה חברתית וכלכלית חסרת תקדים יחד עם הקמת מדינת רווחה אוניברסלית וקליטת גלי הגירה גדולים; שתי המדינות השתמשו במודלים כלכליים דומים גם בשנות ה-60 וה-70; וגם כאשר שתי המדינות, אם כי ישראל הרבה יותר משוודיה, התרחקו לקראת סוף המאה מהמודל שעיצב אותן, נותרו עדיין קווי דמיון.

סדר הגודל של האוכלוסייה דומה בשתיהן: בשוודיה חיים כעשרה מיליון תושבים, רק מעט יותר מישראל. השוק המקומי מוגבל גם בישראל וגם בשוודיה, ולכן שתי המדינות פיתחו כלכלות מוטות ייצוא. במדד התחרותיות העולמי של הפורום הכלכלי העולמי, המשלב נתונים מיקרו-כלכליים ומקרו-כלכליים עם היבטים עסקיים של תחרותיות, שוודיה נמצאת במקום השמיני בעולם וישראל לא מאוד רחוקה מאחור – במקום ה-20 (מתוך 141 מדינות). במדד ההשקעה במחקר ופיתוח ישראל ושוודיה נמצאות שתיהן, על פי נתוני 2017, בשלישייה הראשונה של מדינות ארגון OECD (יחד עם דרום קוריאה); ישראל משקיעה כ-4.5% מהתמ"ג שלה במחקר ופיתוח ושוודיה – כ-3.4%. במדד היזמות העולמי של 2019 דורגה שוודיה במקום השני וישראל בעשירי (מתוך כ-130 מדינות) ושתי המדינות יכולות להתגאות במגזר היי-טק מפואר, שמפתח טכנולוגיות המיוצאות לעולם כולו.

במדדים מקרו-כלכליים, ישנם פערים בין שתי המדינות. התוצר לנפש גבוה יותר בשוודיה (קצת יותר מ-53 אלף דולר לנפש ב-2018 לעומת כ-40 אלף בישראל) בעוד מצב האבטלה בישראל טוב יותר בשנים האחרונות (3.4% מכוח העבודה בישראל מובטל, לעומת 6.6% בשוודיה, על פי נתוני אוקטובר 2019). עם זאת, שתי הכלכלות התמודדו יפה עם המשבר הכלכלי העולמי האחרון ושתיהן צמחו מעל הממוצע העולמי בשנים האחרונות. ב-2010, למשל, עמדה הצמיחה בישראל על 5.5% ובשוודיה על 5.9% – בעוד הממוצע באירופה ובמדינות OECD היה פחות מ-3%. בשנתיים שלאחר מכן הואטה הצמיחה בשתי המדינות והיא סבלה מחוסר יציבות בשנים העוקבות, אך כיום הצמיחה בהן היא שוב מעל הממוצע העולמי (3.3% בישראל ו-2.4% בשוודיה, כאשר הממוצע של OECD הוא 2.2% והממוצע האירופי – 2%). אין ספק שישנם הבדלים דרמטיים בין שוודיה לישראל ככל שהדברים נוגעים למצבן המדיני, להרכב האוכלוסייה ולתרבות השלטונית שלהן, אך בבסיס מדובר בשתי מדינות בעלות כלכלות מפותחות וקטנות יחסית, שיש בהן רמה גבוהה של יזמות, חדשנות ותלות בייצוא. שתיהן מתמודדות בשנים האחרונות עם אתגר מסובך של שילוב אוכלוסיות גדולות בשוק העבודה שלהן (ערבים וחרדים בישראל, מהגרים בשוודיה) וההיסטוריה הכלכלית-חברתית שלהן, כמו גם סדרי הגודל של האוכלוסייה והמשק שלהן, מאפשרים לכל אחת מהן ללמוד מרעותה ולקבל גם אזהרה מטעויותיה וגם השראה מהצלחותיה.

"החברה המוצלחת בעולם"

למרות קווי הדמיון, בכל הקשור להוצאה הציבורית, לשכר, לשוק העבודה ולהשקעה בחברה וברווחתה, ההבדלים בין שתי המדינות גדולים. ההוצאה האזרחית בישראל היא נמוכה – 39.5% מהתמ"ג ב-2017, בעוד בשוודיה היא עמדה באותה שנה על 48.9% מהתמ"ג.. בניגוד למדינת הרווחה הישראלית, שאיבדה רבות מכלליותה ומכוחה מאז שנות ה-70, מדינת הרווחה השוודית היא עדיין אוניברסלית ומעניקה רשת ביטחון לכל האוכלוסייה, מהעריסה ועד הקבר. גם בתחום השכר שמרה שוודיה על מגמות שבישראל השתנו מאוד בעשורים האחרונים. מאחר שכ-66% מהעובדים בשוודיה מאוגדים באיגודים מקצועיים רבי-השפעה ועוצמה (לעומת כ-25% בלבד בישראל), השכר אצל הראשונה גבוה יותר מאשר אצל השנייה (בשוודיה – שכר חציוני של כ-11,230 שקלים בחודש ב-2018, ובישראל – 7,452 שקלים ב-2017), ותנאי העבודה של העובד השוודי טובים בהרבה מאלה של הישראלי. עם זאת, גם במגמות אלה יש שינויים. בשנים האחרונות חלו בישראל עלייה במספר העובדים המאוגדים וגם הגדלה משמעותית בהוצאה הציבורית על חינוך ובריאות, אך בסופו של חשבון, השוודים נהנים עדיין מיתרון על הישראלים בשורה ארוכה של מדדים של איכות חיים ושירותים ציבוריים. במדד ה"חיים הטובים יותר" (Better Life Index) של OECD מובילה שוודיה על ישראל בתחומים רבים: הכנסה פנויה למשק בית, איכות הדיור ומחירו, הכנסה וביטחון תעסוקתי, תמיכת קהילתית, איכות הסביבה, מעורבות דמוקרטית, ביטחון אישי, שביעות רצון כללית, חינוך ואיזון בין חיים אישיים לחיי עבודה. למעשה, הישראלים נהנים על פי מדד זה מיתרון בתחום אחד בלבד – תחום הבריאות, הנמצא במשבר בשוודיה בשנים האחרונות.

דוגמה טובה למדיניות הרווחה השוודית מצויה בתחום החינוך. הורים בשוודיה משלמים מעט מאוד על חינוך לגיל הרך, שמתחיל בדרך כלל אחרי גיל שנה – כיוון שהם זכאים ל-480 ימי חופשת לידה בתשלום בעבור כל ילד, ימים שאמהות ואבות יכולים לחלוק ביניהם. מעבר לימי החופשה בתשלום מקבלים ההורים גם קצבאות ילדים הגבוהות ביותר מפי שלושה מאלה הניתנות בישראל. הלימודים בבתי הספר (כולל באלה הפרטיים, שהם עדיין מיעוט) ניתנים ללא עלות כלל, כלומר – ההורים אינם משלמים על הלימודים עצמם וגם לא על ספרי לימוד, צהרון, טיולים, סמינרים ואף ארוחות חמות המוגשות לכל התלמידים בכל יום. נוסף על כך, הגנים ובתי הספר שבהם לומדים הילדים הצעירים פתוחים ללא עלות גם בחופשות ובחגים. הוסיפו לכך את העובדה שבמערכת ההשכלה הגבוהה אין שכר לימוד והמדינה תומכת בסטודנטים במענקים והלוואות נדיבות, ותקבלו השקעה ממלכתית רחבת היקף בחינוך ובהשכלה המניבה פירות בשלל תחומים – החל באפשרויות התעסוקה של ההורים, עבור בטיפוח כוח עבודה איכותי, משכיל ותחרותי, ועד להשפעות על חיי המשפחה וחתירה לשוויון מגדרי.

מדינת הרווחה השוודית כוללת, כמובן, מרכיבים רבים נוספים מעבר למערכת החינוך: בריאות, טיפול בבעלי נכות, דיור ציבורי, טיפול במבוגרים בגיל הזהב, פנסיה ועוד. בכל הנוגע לבריאות, למשל, המערכת מספקת שירותים לכל האוכלוסייה כאשר שירותים פרטיים וביטוחים משלימים הם נדירים ולא-הכרחיים. טיפול רפואי לילדים ולבני נוער ממומן על ידי הרשויות המקומיות וניתן ללא עלות כלל, לרבות ביקורי רופא, טיפולי שיניים (עד גיל 23), אשפוזים וטיפולים פסיכולוגיים. מבוגרים משלמים על טיפול רפואי אך התשלום מוגבל לתקרה מסוימת. כשפציינט מגיע לסכום של כ-420 שקלים, הוא זכאי לטיפול ללא עלות בשארית השנה. גם בעבור תרופות ישנה תקרת תשלום וישנן כאלה שאינן כרוכות בתשלום כלל. גם הטיפול באזרחים בגיל הזהב ובכאלה הזקוקים לטיפול סיעודי, בין שהוא ניתן בבית או במוסדות נפרדים, נעשה על ידי המדינה – דרך הרשויות המקומיות הממומנות מכספי המסים. גם כאן הטיפול כרוך בתשלום מצומצם ותלוי הכנסה, והוא נחשב לזכות חברתית שהרשות מחויבת לספק.

יש הטוענים כי שוודיה כבר אינה מדינה סוציאל-דמוקרטית כפי שהיתה פעם. טענה זו, המסתמכת על שורה של רפורמות ושינויים שנערכו במדינה החל בשנות ה-90, נפוצה בקרב עיתונאים ופרשנים התומכים במדיניות כלכלית ימנית וניאו-ליברלית ומנסים להציג את המודל השוודי ככזה הנמצא "מעבר לשמאל וימין". מה"אקונומיסט" הבריטי ועד "דה מרקר" הישראלי, המודל השוודי הוצא לא פעם מהקשרו ונקשרו לו כתרי הפרטות והורדת מסים כדי להוכיח שההצלחות אינן תוצאה של מדיניות סוציאליסטית. אך האמת היא אחרת: המודל השוודי, לטוב ולרע, הוא הדוגמה המובהקת ביותר למדיניות של שמאל סוציאל-דמוקרטי.

מעבר למדינת הרווחה האוניברסלית, המודל השוודי גם כולל עקרונות ופרקטיקות שמאליים הנחשבים במקומות רבים לנחלת העבר. בשוק העבודה, למשל, ניכר שרמת המעורבות של העובדים השוודים בניהול מקומות העבודה שלהם ורמת הביטחון התעסוקתי שלהם גבוהות יותר ממרבית המדינות בעולם. שיעור המועסקים במגזר הציבורי הוא השני בגובהו בעולם (אחרי נורווגיה) ועומד על כ-29% מהמועסקים במשק (לעומת כ-20% בישראל, וכ-18% – הממוצע במדינות OECD). בתחום הבעלות הציבורית ניכר שגם אחרי גלי ההפרטות והדה-רגולציה, הממשלה השוודית נותרה הבעלים של חברות גדולות ומשמעותיות במשק. עמן נמנות, למשל, החברות הגדולות של כריית הברזל וכריתת העצים, משאבי הטבע החשובים בשוודיה, וכן הרשת היחידה לממכר אלכוהול, שהיא מונופול ממשלתי. עוד שייכות למדינה חברת הרכבות המרכזית, רשת בתי המרקחת הגדולה במדינה, בנק משכנתאות גדול ועוד עשרות חברות ענק בתחומי האנרגיה, התשתיות, הבנקאות, התיירות, התרבות והתחבורה, המעסיקות רבבות עובדים והשוות מאות מיליארדי שקלים. הממשלה, על רשויותיה וסוכנויותיה, נוכחת מאוד במשק השוודי והיא משקיעה בו יותר ממרבית המדינות. 18.9% מההשקעות במשק ב-2018 היו ממשלתיות – לעומת 12% בישראל ב-2017 ו-13.6% באיחוד האירופי.

בארצות הברית היו קוראים לזה בזלזול "Big Government" ומעדיפים את כוחה של היד הנעלמה, אך בשוודיה של 100 השנים האחרונות – כמעט אין תחום הקשור בחיי האזרחים או בבעיות חברתיות שהממשלה לא החליטה לטפל בו בעצמה, בדרך כלל בשיתוף פעולה עם גורמי החברה האזרחית – החל במחסור בדיור מודרני ובר השגה, דרך הורדת מספר ההרוגים בתאונות דרכים וכלה בטיפול בבעיית האלכוהוליזם, הורדת שיעור האבטלה בקרב מהגרים והתמכרות להימורים.

אין פירוש הדבר שהממשלה השוודית הצליחה תמיד לפתור את כל הבעיות. שוודיה אינה גן עדן. יש לה בעיות לא-מעטות, וביניהן קיצוניות ואלימות פוליטית, אבטלה בקרב צעירים ומכת מדינה של פשע מאורגן. כל זה אינו חדש. את המודל השוודי כבר פקדו בעבר משברים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. אך עם כל השינויים שחלו בו והחולשות שהתגלו בו, הוא נושא עדיין פוטנציאל של התחדשות. שוודיה מעולם לא היתה אוטופיה סוציאליסטית, כפי שצוירה לעתים, אך הישגיו הרבים של המודל החברתי-כלכלי שלה, אלה שבגינם מנסה גם הימין הכלכלי ליטול עליו בעלות, מצדיקים את המאמץ להתאים אותו ל-100 השנים הבאות. אחרי הכל, ב-100 השנים הקודמות הוא היה הבסיס למה שה"גרדיאן" הבריטי קרא לו: "החברה המוצלחת ביותר שידע העולם".

דרך ההסכמה

"משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד שנות ה-90 שלה, המודל השוודי הובן כמודל המבוסס על יחס מיוחד בין איגודים מקצועיים חזקים ומאורגנים מאוד ובין ארגוני מעסיקים חזקים ומאורגנים מאוד", מספר בּוֹ רוטשטיין, חוקר בכיר למדע המדינה מאוניברסיטת גטבורג. "בשנות ה-20 וה-30 היו בשוודיה יחסי עבודה גרועים מאוד והיא נהפכה לשיאנית אירופית באובדן ימי עבודה כתוצאה משביתות. בסוף שנות ה-30 הכל השתנה כאשר נחתם הסכם סלטשובאדן (Saltsjöbadsavtalet) שהביא לשקט תעשייתי ולמשאים ומתנים ישירים בין העובדים למעסיקים, ואלה שימשו בסיס למדיניות כלכלית שאפשר לומר כי החזיקה מעמד עד לשנות ה-90". כאשר רוטשטיין מדבר על הרקע ההיסטורי למודל השוודי, הוא מתייחס לפוליטיקה של פשרות בתקופה שבה לא מעט מדינות ותנועות פוליטיות אימצו מודלים מהפכניים שהביאו בסופו של דבר לאלימות פוליטית, למשטרים טוטליטריים ולמלחמות אזרחים. השוודים, טוען רוטשטיין, הביטו באימה בתוצאות מלחמת האזרחים האכזרית בפינלנד, השכנה ממזרח (1918), ובחרו בדרך אחרת – דרך ההסכמה.

ההסכם שהוא מזכיר נחתם ב-1938 בבית מלון בסאלטשובאדן שעל שפת הים הבלטי, לא רחוק מסטוקהולם. הרעיון היה יצירת נורמה שעל פיה המעסיקים והעובדים יגיעו להבנות ללא התערבות ממשלתית ויקבלו אחריות יחדיו על שוק העבודה השוודי באמצעות שורת הסכמים קיבוציים, המותאמים לצרכים של סקטורים שונים במשק. במסגרת הסכם זה ויתרו הצדדים על הצורך בהתערבות ממשלתית ובחקיקה בתחומים רבים הקשורים לשוק העבודה והחליטו לשתף פעולה ולחתור להסכמות – שימנעו שביתות, יאפשרו צמיחה ופיתוח ויטפלו בצורכי העובדים.

הסכם סאלטשובדן אמנם עודכן עם השנים, אך במובנים רבים הוא עודנו בתוקף כיום. רוחו של הסכם זה גורמת לכך ששוק העבודה השוודי מתפקד על פי רוב על בסיס הסכמות ואינו זקוק לחקיקה בנושאים כמו שכר. לשוודיה אין עד היום שכר מינימום הקבוע בחוק, מכיוון שההסכמות בין עובדים למעסיקים מייתרות אותו. כך החלה החברה השוודית לראות בעצמה "בית של העם" (בשוודית: Folkhemmet), מושג שנכנס לשימוש עוד בסוף שנות ה-20 ובימי כהונתו של פר אלבין האנסון, ראש ממשלת שוודיה בשנות ה-30 וה-40. משמעות המושג היתה ששוודיה חדלה להיות חברה העוסקת במאבק מעמדי וזאת כדי להפוך לחברה שוויונית, שהיא מעין משפחה ובה יש ערבות הדדית, תכנון מרכזי ופרגמטיות פונקציונלית הדואגת לצורכי הפרטים.

ב-1951, מעט יותר מעשור אחרי חתימת הסכם סאלטשובדן, פיתחו שני כלכלנים של האיגודים המקצועיים השוודיים, גוסטאב ראהן ורודולף מיידנר, מודל כלכלי שנקרא על שמם ונהפך לבסיס המדיניות הכלכלית השוודית לשנים רבות. מודל ראהן-מיידנר (Rehn-Meidner modellen) התבסס על מדיניות קיינסיאנית קלאסית, שהובילה לבנייה של מדינת רווחה נדיבה המקדמת השקעה ציבורית נרחבת כדי לשמר יציבות וביקושים גבוהים גם בתקופות שפל כלכליות, בעבור העובדים ובעלי העסקים של המגזר הפרטי כאחד. המודל חתר לתעסוקה מלאה ולשוויון בהכנסות, לאינפלציה נמוכה ולצמיחה גבוהה. הוא עשה זאת על ידי שילוב בין מדיניות פיסקלית מרחיבה וגידול ריאלי בשכר ובכוח הקנייה של העובדים, שנהנו גם משירותי רווחה נרחבים ושילמו מסים גבוהים ופרוגרסיביים. על כך נוספה גם מדיניות של שוק עבודה אקטיבי, שנועדה להיטיב גם עם המגזר הפרטי וגם עם האינטרסים של האיגודים המקצועיים.

שוק העבודה האקטיבי הוא מרכיב חשוב במיוחד במודל השוודי ורוטשטיין מדגיש אותו באמצעות דוגמה מעולם העבודה הבריטי: "כשמנהיג הפועלים הבריטי ארתור סקרגיל, נקרא לפרלמנט בשנות ה-80 ונשאל אם יש גבול להפסדים של מִכְרֶה, גבול שאחריו יהיה מוצדק לסגור אותו ולפטר את העובדים, הוא השיב שאין גבול כזה. מנהיג עובדים שוודי לא היה אומר דבר כזה. הוא היה אומר שלתקופה מסוימת יש אפשרות לסבסד את המכרה, אבל בטווח הארוך העסק צריך להיות רווחי ולכן עדיף לתמוך בעובדים באמצעים אחרים". על פי רוטשטיין, סיפור זה ממחיש את ייחודו של שוק העבודה האקטיבי, שנהפך לאחד מסימני ההיכר של המודל השוודי. מקומות העבודה אינם במרכז ההתעניינות, אלא העובדים עצמם. כאשר ישנם חוסר יעילות, הפסדים גדולים או חוסר ערך כלכלי, העובדים יאבדו אולי את מקום עבודתם אך הם ייתמכו בביטוח אבטלה, בהכשרות מקצועיות, ברשת ביטחון חברתית ובסיוע במציאת עבודה חדשה. מדיניות זו הביאה לכך ששוודיה איבדה את תעשיית הספנות שלה ואת ענף הטקסטיל שלה, אך לא הידרדרה כתוצאה מכך לעוני, מצוקה, מאבקים מעמדיים ופערים חברתיים.

אוניברסלית, למרות הכל

כיום, מוסיף רוטשטיין, שוודיה אינה קיצונית בנוגע לאפשרות לפטר עובדים. "מצד אחד, יש שיעור התאגדות גבוה מאוד, הסכמים קיבוציים חזקים מאוד וחובת משא ומתן", הוא מסביר, "ומצד שני, תעשיות לא-רווחיות אינן ממשיכות לפעול רק מפני שלעובדיהן יש כוח והשפעה". בכל זאת, יש גם יוצאים מן הכלל חשובים בשקט התעשייתי הזה. שביתות היו תמיד חלק מרכזי בהיסטוריה השוודית – החל בגלי השביתות של שנות ה-20 וה-30 שהביאו למעשה ליצירתו של המודל השוודי, דרך שביתת הכורים בצפון שוודיה ב-1970-1969 ועד שביתות מהשנים האחרונות כמו אלה של האחיות ועובדי הנמלים. כמו כל מאבק מעמדי, גם זה של תנועת העבודה השוודית לא הסתיים במכה אחת, אלא היו בו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, וקבוצות עובדים שונות נאלצו – ועדיין נאלצות – להגן על עצמן, בין השאר באמצעות שביתות; אלה נותרו כלי חשוב בארגז הכלים של אותן קבוצות וגם חלק חשוב בתרבות הפוליטית בשוודיה. הסטטוס קוו אמנם גורם לכך שקונפליקטים נפתרים בדרך כלל במשא ומתן ובהסכמה, אך ההיסטוריה השוודית מלאה מנהיגים מהצד הרדיקלי יותר של המפה הפוליטית, שנעזרו בשביתות כדי לשפר את מעמד העובדים במדינה ולקדם תפיסות של צדק חברתי והקטנת פערים.

"מרכיבים רבים של המודל השוודי הם כבר היסטוריה", מציין רוטשטיין. "אחרי שנות ה-80 והמשבר הכלכלי והרפורמות של שנות ה-90, לא נותר מהם הרבה. אבל יש מרכיב אחד שנותר, והוא יציב ואיתן גם היום: מדינת הרווחה האוניברסלית. מדיניות חברתית צריכה להיות אוניברסלית ואינה צריכה להיות מיועדת רק לעניים כמו בארצות הברית, או בנויה מהסכמים מיוחדים לכל קבוצה באוכלוסייה כמו באוסטריה ובגרמניה. כל האוכלוסייה צריכה ליהנות מפנסיה סבירה, מביטוח בריאות שוויוני ומטיפול בילדים. המרכיב הזה של המודל השוודי קיים עדיין בחברה השוודית ואפילו ממשלות שמרניות שכיהנו במשך השנים לא שינו אותו מכיוון שגם אלה שבחרו בהן, לרבות בני המעמד הבינוני והגבוה, תלויים בו. בכל מדידה של רווחה אנושית, בכל בדיקה של בריאות ציבורית, אושר, אמון חברתי וכדומה, אין מודל אחר בעולם שמביא הישגים דומים".

אילו מרכיבים של המודל השוודי השתנו עם השנים? בתחום יחסי העבודה פינה המשא ומתן המרכזי בין איגוד עובדי הצווארון הכחול ובין איגוד המעסיקים המרכזי את מקומו לשורה של משא ומתנים נפרדים בענפים שונים של המשק. חשוב מכך, כוחם העצום של השלטון המרכזי והשלטון המקומי בשוודיה כסוכני שינוי ועיצוב חברתי בשנות ה-50 וה-60 – נחלש. בניגוד למדינה החזקה, על מוסדותיה הביורוקרטיים רבי-העוצמה והמבנה הרציונליסטי שלה, שוודיה מאז שנות ה-90 כבר אינה נלהבת מתכנון מרכזי, שלטון מומחים ותוכניות בהיקפים גדולים המונחתות מגבוה. באותו עשור עברה שוודיה משבר פיננסי קשה וכתוצאה ממנו נעשו בה רפורמות רבות, ששינו את פניה. מעבר לרפורמות במיסוי, במגזר הפיננסי ובמערכת הפנסיונית, הממשלה קיבלה עליה מגבלות תקציביות הנמצאות בתוקף עד היום. מאז, תהליך יצירת התקציב והמדיניות הפיננסית הוא מבוקר, ממושמע וכפוף לחוקים נוקשים: יעד תקציב ממשלתי עודף (שונה ב-2019 מ-1% מהתמ"ג ל-0.33% מהתמ"ג) וחוק תקרת הוצאות ממשלתיות לשלוש שנים. לשינויים אלה אפשר להוסיף גם הפרטות לא-מעטות שבוצעו במדינה בשני העשורים האחרונים – אם כי אלה לא כללו חברות ממשלתיות רבות; לצד זאת, במגזר הציבורי אמנם נכנסו גורמים פרטיים רבים כספקי שירותים, אך הם נמצאים תחת רגולציה ממשלתית מחמירה ושירותיהם ממומנים לציבור על ידי המדינה. כלומר, שירותיהם של בתי הספר הפרטיים ובתי החולים הפרטיים אינם יקרים יותר לציבור והם חלק אינטגרלי מהמערכת הציבורית. כך, למרות המשברים, שינויי המדיניות והרפורמות, מדינת הרווחה השוודית נשארה נדיבה, מקיפה ואוניברסלית.

מיתוס ההגירה

"אם הכל כל כך טוב", שואלים את עצמם בוודאי שוודים רבים המכירים את ההתלהבות העולמית מהישגי ארצם, "למה יש כל כך הרבה בעיות?" ובכן, הכל יחסי, כמובן. שוודיה היא עדיין מדינה שהחיים בה טובים יותר ממרבית המדינות בעולם, אך מבחינות רבות הם פחות טובים מכפי שהיו פעם. מי שיעיין בכותרות העיתונות השוודית בשנים האחרונות יגלה שהמציאות, לפחות זו המתבטאת בתקשורת, אינה נראית כה ורודה: שיעור העוני בקרב פנסיונרים גבוה יותר מזה הקיים אצל השכנות הנורדיות – דנמרק, נורווגיה ופינלנד; עלייה נרשמת בשיעור הפשיעה האלימה וישנה גם עלייה בשיעור האי-שוויון (מדד ג'יני עמד על 0.28 ב-2017 והוא במגמת עלייה מ-0.25 בראשית שנות ה-2000). מי שיעשה סיבוב בפרברים הפחות אמידים של הערים הגדולות בשוודיה, לא ימצא בהם גטאות מנותקים כמו בערים גדולות אחרות באירופה. התחבורה הציבורית מתפקדת, אין קושי למצוא ספרייה ציבורית או מרכז תרבות, ובניגוד למיתוסים הנפוצים – המשטרה ושירותי החירום אינם מהססים להיכנס לאזורים הקשים. עם זאת, בפרברים שיש בהם ריכוזי מהגרים גדולים אפשר למצוא מידה של עוני, פשע, ניכור חברתי וסגרגציה שלא היתה בשוודיה בעבר.

גם בפריפריה השוודית, מחוץ לערים הגדולות, יש בעיות לא-מעטות כמו מחסור גדול בכוח אדם ובמשאבים בבתי החולים, בתחנות המשטרה ובבתי הספר. אלה הובילו לעומסים קשים במערכת הבריאות ולהידרדרות בהישגי מערכת החינוך (אם כי על פי דירוג פיז"ה, הירידה הדרמטית בהישגים שנרשמה ב-2012 נבלמה ומאז 2016 המגמה משתפרת). מגמות אלה, יחד עם גלי ההגירה הגדולים בעשור השני של המאה ה-21, הביאו גם לחוסר יציבות פוליטית. מפלגת ימין קיצוני ששורשיה נטועים בתנועות הניאו-נאציות של שנות ה-80, "השוודים הדמוקרטים" (Sverigedemokraterna), ניצלה את החשש מהגירה המונית ואת ההתנגדות למדיניות ההגירה של ממשלות מימין ומשמאל, וב-2010 היא עברה לראשונה את אחוז החסימה ונכנסה לפרלמנט. בבחירות האחרונות, שהתקיימו ב-2018, היא זכתה ב-17.5% מהקולות, וסקרים שנערכו לאחרונה מלמדים כי כוחה הולך וגדל למרות, ואולי בגלל, העובדה שעד לאחרונה כל המפלגות בשוודיה, כולל הימניות, סירבו לשתף איתה פעולה או להעניק לה לגיטימציה והשפעה.

חוסר היציבות הפוליטית, ההידרדרות בשירותי הרווחה ושורה ארוכה של רפורמות והפרטות שנעשו בשנים האחרונות הם כולם מרכיבים במשבר שעובר המודל השוודי. הסברים רבים ניתנו לו. תזה נפוצה אחת היא שמדינת הרווחה הנדיבה והאוניברסלית תלויה באופי ובהרכב של אוכלוסיית המדינה. על פי תזה זו, כל עוד אוכלוסייתה של שוודיה היתה הומוגנית היא שמרה על רמות גבוהות של אמון ולכן היתה יכולה להמשיך וליהנות מפריון גבוה, לשלם משכורות גבוהות, לגבות מסים גבוהים ולממן מערכת רווחה ברמה גבוהה לכל האוכלוסייה. כעת, על פי תזה זו, כל זה נגמר בגלל גלי ההגירה הגדולים וההטרוגניות של האוכלוסייה. לעתים מוגשת תזה זו בליווי תיאוריות מיסטיות במקצת על הצלחה כלכלית הנובעת ממוסר עבודה פרוטסטנטי ואמון חברתי, שמקורו במורשת ההיסטורית של הוויקינגים. סיפורים על גיבורי תרבות, רובם בלונדינים ותכולי עיניים, שהפכו את שוודיה לסיפור הצלחה בינלאומי – מ"אבבא" ועד ביורן בורג, מראול וולנברג ועד בילבי, מוולבו ועד H&M, ספוטיפיי ואיקאה – הם נחלת העבר. במקומם מוצגים ברחבי העולם תיאורים קשים, רבים מהם מוגזמים או מופרכים, על אותו גן עדן נורדי שנהפך למדינת עולם שלישי. גישה זו, הטוענת שבחברה רב-תרבותית יש ירידה ברמת האמון וקושי לקיים מודל חברתי המבוסס על סולידריות, צדק ושוויון, נשמעת הגיונית, אבל העובדות מצביעות על כיוון אחר.

החלק הראשון של התיאוריה בהחלט נכון: המודל השוודי זקוק לרמה גבוהה של אמון במוסדות המדינה ובמערכות הציבוריות שלה. חשוב, למשל, שמערכת המיסוי תיתפס כאמינה והוגנת כדי ששיעור הגבייה יהיה גבוהים ושהעלמות מס ייחשבו כהפרה של החוזה החברתי. חשוב גם שהציבור יאמין בנציגיו הנבחרים כדי לאפשר את היציבות הפוליטית הנדרשת למדיניות כלכלית-חברתית יציבה וארוכת טווח. לא פחות חשוב הוא האמון במערכת הציבורית ברמה המקומית המספקת שירותי בריאות, חינוך ורווחה. באופן כללי, רמות אמון גבוהות חשובות לכל מערכת חברתית והן מחזקות את הדמוקרטיה, מעודדות צמיחה ומקטינות את רמות השחיתות והפשיעה. המודל השוודי, כמודל בעל יומרות חברתיות גדולות, עלול להיקלע לבעיה חמורה אם הציבור לא יאמין באנשים המנהלים אותו והמתפעלים אותו בכל הרמות – ממנהלת בית הספר, דרך פקיד השומה והאחות הסיעודית בבית החולים ועד שדרת ההנהלה של החברות הציבוריות, הרשויות הממלכתיות ומשרדי הממשלה.

אבל מכאן ואילך, התיאוריה בדבר הקריסה של המודל השוודי הנובעת מהטרוגניות חברתית נקלעת לקושי עובדתי, שכן שוודיה נהפכה למדינה קולטת הגירה כבר מאז סוף מלחמת העולם השנייה. נוסף על מהגרי העבודה הרבים שהגיעו אליה בחצי השני של המאה ה-20, היא העניקה מקלט למאות אלפי פליטים שהגיעו מכל פינה על פני כדור הארץ שסבלה משלטון דיקטטורי, מלחמת אזרחים או רצח עם. כמעט 2.5 מיליון מהגרים נקלטו בשוודיה מאז 1980 (אז חיו בה פחות מ-8.5 מיליון בני אדם), כשקבוצות המהגרים הגדולות הגיעו מפינלנד, עיראק, סוריה ומדינות יוגוסלביה לשעבר; קבוצות משמעותיות נוספות באו מהמדינות הסקנדינביתו השכנות דנמרק ונורווגיה, וכן מצ'ילה, איראן וסומליה. על פי נתוני 2018, 19.1% מתושבי שוודיה נולדו מחוץ למדינה ואם מכלילים בקבוצה זו את ילידי שוודיה ששני הוריהם נולדו מחוץ לשוודיה, היא גְּדֵלה לאחד מכל ארבעה שוודים, כלומר – מהגרים ומהגרים מדור שני הם כרבע מהאוכלוסייה.

אם כך, האם רמת האמון במדינה, בחברה ובמוסדותיה נמוכה בהשוואה למדינות הומוגניות יותר? ובכן, מתברר שההיפך הוא הנכון. מחקרים מראים כי בשוודיה ישנה רמת האמון מהגבוהות בעולם כשזה נוגע לאמון בבני אדם אחרים וכך גם במוסדות המדינה. על פי דו"ח של OECD, שוודיה נמצאת בחמישייה הראשונה בעולם של המדינות בעלות שיעור האמון הגבוה ביותר במערכת הפוליטית (יחד עם דנמרק, נורווגיה, פינלנד ושווייץ). נתון אחר מראה שבשוודיה יש הכי מעט אנשים החושבים שהשחיתות נפוצה במערכת הממשלתית (כאשר דנמרק, פינלנד ושווייץ מיד אחריה)..בפרספקטיבה אירופית, דווקא המדינות שהאוכלוסייה שלהן הומוגנית יותר, כמו פולין או הונגריה, סובלות מרמות אמון נמוכות הרבה יותר.

"כשאנו מודדים מה אנשים חושבים על המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, אנחנו מוצאים בשוודיה אמון חברתי גבוה מאוד", אומר רוטשטיין, שחקר את הנושא וערך השוואות בינלאומיות. "בדקנו את הנושא הזה במקומות רבים. כששאלנו איך אנשים מבינים את ההוגנות ואת האיכות של המערכות הציבוריות ושילבנו את זה עם מידע סטטיסטי על מגוון אתני, ארצות לידה וכדומה, גילינו שאמנם כאשר יש מגוון אתני עלולה להיות ירידה באמון, אך כאשר יש תפיסה של הוגנות ואיכות במערכות הציבוריות – אין למגוון התרבותי השפעה על רמות האמון. כלומר, כאשר המערכות עובדות היטב, המגוון האתני אינו מוביל לחוסר באמון או בסולידריות. אפשר לראות שבמקומות הומוגניים כמו סיציליה או איים יווניים שהם הומוגניים לגמרי אין אמון ברשויות, בעוד במקומות כמו הלסינקי, קופנהגן וסטוקהולם שהם הטרוגניים מאוד ישנן רמות גבוהות של אמון וסולידריות".

משבר פוליטי

כשמדובר בהשפעת ההגירה על הכלכלה, ישנן גישות שונות. לשוודיה יש היסטוריה ארוכה של קליטת גלי הגירה שתרמו רבות לכלכלתה ונקלטו היטב, אבל ישנן גם דוגמאות הפוכות. כאשר מהגרים נקלטים בשוק העבודה הם משמשים כוח אדם חשוב ומוסיפים מסים לקופת המדינה, וכאשר יש בעיות בכניסה לשוק העבודה הנטל על מערכות הרווחה נעשה כבד. גורלו של גל ההגירה האחרון הוא נושא לספקולציה; לעת עתה, הנתונים של OECD מראים ששיעור התעסוקה של אנשים שנולדו מחוץ למדינה עמד ב-2018 על כ-66% מועסקים (מתוך האוכלוסייה של בני 15-64 שלא נולדו בשוודיה), יותר מהממוצע האירופי (62.1%) ויותר ממדינות שקלטו פחות מהגרים כמו דנמרק ופינלנד. נתונים השוואתיים עדכניים בנושאים רגישים כמו רמאות בקבלת קצבאות בקרב מהגרים וייצוג עודף של מהגרים בפשיעה מסוגים שונים הם קשים להשגה ושנויים במחלוקת. זאת ועוד, מרכיבים רבים במדיניות ההגירה של שוודיה השתנו מאוד בשנים האחרונות ולכן קשה עדיין להעריך את השפעתם.

בשלב זה בהתפתחות המודל השוודי, אין ספק כי סוגיית ההגירה היא בעלת חשיבות גדולה מכפי שהיתה בעבר וכי שיעור ההגירה הגדול הוא מקור לאתגרים רבים, אך הבעיות אינן נובעות מאי-אמון או מהרב-תרבותיות כשלעצמה. "לשוודיה יש בעיה עם מספר גבוה מאוד של מהגרים בעלי התאמה נמוכה מאוד לשוק העבודה – למשל, אנשים שהם אנאלפביתים", אומר רוטשטיין, "ויש גם בעיה חמורה במערכת החינוך. ילדי מהגרים, ובאופן ספציפי בנים מהגרים רבים, אינם מצליחים לסיים את בית הספר ואין להם יכולות להיכנס להכשרות מקצועיות בשוק עבודה, שנעשה קשה יותר בגלל הצורך בכישורי שפה ובחינוך טכנולוגי. בעיית התעסוקה יוצרת בעיות בתחומים אחרים – החל בפשיעה וכלה בקיצוניות דתית. זה האתגר המרכזי של החברה השוודית היום". רוטשטיין מוסיף שישנן גם בעיות חברתיות נוספות הקשורות לשוק העבודה – יותר ויותר אנשים עם בעיות חברתיות, תסמונות פסיכולוגיות שונות ואפילו בעיית סמים שבעבר כמעט לא היתה קיימת בשוודיה. שוק העבודה, לדבריו, מתקשה להתמודד עם כל אלה ולפתור בעיות חברתיות, שעליהן יש להוסיף גם את העלייה ברמת האי-שוויון, הצמיחה בפערים החברתיים וחוסר היעילות שגרמו רפורמות שונות בתחום הבריאות והחינוך. אלה הם אתגריו של המודל השוודי היום.

אף על פי שהגירה ורב-תרבותיות מביאות איתן אתגרים חברתיים גדולים, המשבר של המודל השוודי נובע גם משורה ארוכה של בעיות פוליטיות. הבחירות האחרונות, למשל, הסתיימו בשוויון בין המרכז-שמאל למרכז-ימין, מה שאילץ את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להקים ממשלה חלשה מאוד הנתמכת על ידי מפלגות ימין. השותפות הקואליציונית מבוססת על הסכם המכונה "הסכם ינואר", שמאלץ את הסוציאל-דמוקרטים לנקוט מדיניות כלכלית שמרנית המנוגדת לעמדותיהם: הורדת מסים המקטינה את יכולת המדינה להשקיע ברווחה, הקלות על גורמים פרטיים לפעול במגזר הציבורי והגדלה של הפערים החברתיים, שהיא תולדה של אלה. מדיניות זו גורמת לכך שבשורות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה יש הטוענים כי הברית עם הימין המתון, שנועדה לנטרל את התחזקות הימין הקיצוני, מאלצת את המפלגה להיות חתומה על מדיניות שתפגע בחברה השוודית ובסופו של דבר גם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית עצמה. יש מי שמודאג ממשבר בסדר הגודל של המפלגה האחות בגרמניה, SPD, שהגיעה בסקרים בשנה שעברה לשפל של פחות מ-20% תמיכה (הסוציאל-דמוקרטים השוודיים השיגו בבחירות האחרונות 28% מהקולות – התוצאה הגרועה ביותר שלהם במשך יותר מ-100 שנה).

מצד שני, תומכיו של "הסכם ינואר" טוענים כי הממשלה הנוכחית, גם אם היא נאלצת להיות פשרנית יותר ממשלות שמאל שקדמו לה, היא עדיין סוציאל-דמוקרטית בלבה; היא ממשיכה להשאיר את הימין הקיצוני מחוץ לעמדות ההשפעה, היא מחזיקה את המודל השוודי בחיים לקדנציה נוספת ובמקביל גם מעלה "מסים ירוקים", משקיעה בתשתיות, בפריפריה ובתחבורה הציבורית, מעלה את הפנסיה הבסיסית ומורידה את נטל המס על בני 65 ויותר.

בסופו של דבר מתחוור כי כמו במשברים קודמים בשוודיה, לא גלי ההגירה הם אלה שמשנים את המודל השוודי אלא אוסף של גורמים שונים ומגוונים, וביניהם משברים כלכליים, סכסוכים פוליטיים, רפורמות שכשלו והשפעות של תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות מבחוץ (החל בצמיחת הימין הפופוליסטי באירופה וכלה בהשפעות כמו זו של "הדרך השלישית", שהיתה אופנתית בתנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופיות ובקרב מנהיגים דוגמת טוני בלייר וגרהרד שרדר בסוף שנות ה-90).

רווחה נגד הקצנה

בפרספקטיבה היסטורית, אפשר אולי לטעון כי חולשתם הנוכחית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושל המודל שהיא בנתה בשוודיה אינה תופעת לוואי של ההגירה והתופעות השליליות שנלוות אליה, אלא להיפך. ייתכן שהפגיעה במודל השוודי היא הסיבה לתופעות הלוואי השליליות של ההגירה, דהיינו – דווקא הרפורמות, ההפרטות והנסיגה בכוחה של מדינת הרווחה בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 פגעו ביכולתה של החברה השוודית להתמודד עם אתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה. אין זה ייחודי לשוודיה שהאינטגרציה נעשית קשה יותר כאשר ממשלות מושכות את ידיהן מהמשק ונסוגות מאחריותן לרווחת אזרחיהן לטובת השוק החופשי, כאשר האיגודים המקצועיים נחלשים, השכר יורד והפערים גדלים, כאשר מערכת החינוך מופרטת וכאשר המדינה מסייעת פחות במציאת פתרונות דיור ועבודה. האלטרנטיבה היא שכונות עוני וחברות מקבילות ולעתים היא גם כוללת הקמת סניף מקומי של ארגון המדינה האיסלאמית. המודל השוודי הקלאסי לא היה חף מבעיות והשיטה הסוציאל-דמוקרטית אינה מושלמת אך כשמדובר באתגרים חברתיים גדולים כמו קליטת הגירה, מדיניות של שוק חופשי וחוסר מעורבות ממשלתית מסתיימים בסגרגציה.

מבחינה פוליטית שוודיה, כמו אירופה כולה, עומדת בצומת דרכים. משבר האקלים, מדיניות המעצמות הגדולות במזרח התיכון ובאפריקה וחולשתם של המוסדות הבינלאומיים – כל אלה גורמים לכך שככל הנראה גלי מהגרים נוספים יעשו את דרכם לאירופה בשנים הקרובות ויעמידו את מנהיגיה בפני בחירה קשה. מדיניות של תעסוקה מלאה, מערכות חינוך ממלכתיות הכוללות לימודי שפה והכשרה מקצועית, מערכת אכיפת חוק נחושה, דיור ציבורי ובריאות ציבורית הם מרכיבים הכרחיים לקליטה מוצלחת והם דורשים משאבים עצומים, מנגנון מדינתי גדול ומיסוי גבוה. אך מי יקבל עליו את כל אלה?

ודאי שלא השוק החופשי, שיימנע מההוצאות החברתיות הגבוהות; ודאי שלא הימין הקיצוני, שמעדיף להפיץ תיאוריות קונספירציה על "חילופי אוכלוסין" ו"איסלאמיזציה" ובמקביל לבנות חומות ולהשלות את עצמו שהן עובדות רק כלפי חוץ; וגם השמאל החדש לא יוכל להעמיד פתרון אם יתרכז בהפרטת הצדק ובמלחמה על זכויות מיעוטים ויתעלם מחשיבות העבודה המאורגנת והמגזר הציבורי. הסוציאל-דמוקרטיה, על כל חולשותיה, לפחות עולה למגרש. בניגוד לשונאי הזרים, חסידי היחסיות התרבותית והניאו-ליברלים, המפקירים את הזירה, לסוציאל-דמוקרטיה יש יומרות לחנך, להשפיע, לעצב את החברה ולתקן אותה. בסופו של דבר, האתגרים של אירופה במאה ה-21 פשוט גדולים על הליברטנים והפטריוטים-בגרוש של הימין, כפי שהם גדולים על אנשי פוליטיקת הזהויות של השמאל החדש.

כך בשוודיה וכך גם בישראל. שר האוצר שטייניץ צדק כשאמר שישראל אינה נורווגיה, שוודיה או דנמרק, אך אין כל פסול בכך שהיא תלמד שיעור או שניים ממדינות אלה. גם אם נתוני הפתיחה אינם זהים וגם אם מבחינה חברתית, פוליטית ותרבותית יש הבדלים גדולים, בכל זאת מרכיבים רבים של המודל השוודי – וביניהם הגדלת ההוצאה הציבורית, חיזוק העובדים ושיפור תנאיהם, מלחמה באי-שוויון וטיפוח מגזר ציבורי גדול, חזק ואיכותי – יכולים להיות לפחות חלק מהכלים להתמודדות עם האתגרים העומדים בפני החברה הישראלית. ויש דבר נוסף החורג מעבר לפרמטרים הכלכליים: אחד המאפיינים ההיסטוריים של המודל השוודי היה הפרגמטיזם שלו. הוא מעולם לא הצטיין ברטוריקה מרשימה או במנהיגים כריזמטיים, אבל היו לו גישה מעשית, נכונות לפשרות פוליטיות וכישרון לפתח דרג מקצועי שאינו כפוף לשיקולים פוליטיים קצרי טווח. נכון, שוודיה היתה תמיד דוגמה למדיניות של שמאל כלכלי-חברתי, אך לא צריך להיות סוציאליסט גדול בשביל להסכים כי בימים שבהם הפוליטיקה נהפכת לספורט תחרותי של עסקנים, יועצי תדמית וספינולוגים, תכונות כאלה יכולות להיות בדיוק מה שישראל צריכה.

שרת הבריאות השוודית מסבירה כיצד שוודיה מתמודדת עם הקורונה, ולמה העולם טועה לגביה

התקשורת העולמית מיהרה לדווח כי המדיניות השוודית במאבק בנגיף קורונה, שאיפשרה לחיים להמשיך כמעט כרגיל, נכשלה. שרת הבריאות וראש רשות הבריאות הציבורית במדינה מסבירים בראיון ל"הארץ" מדוע הניתוח העולמי שגוי, ואיך מצליחים לשטח את העקומה – בלי לסגור את המדינה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8777018

בזמן שכמעט כל מדינות העולם נוקטות צעדים חסרי תקדים של סגר, השבתת פעילות כלכלית וסגירה מוחלטת של מערכות חינוך ותרבות, ישנה מדינה אירופאית אחת הנוקטת קו שונה. זוהי שוודיה והעובדה שהיא לא מיישרת קו עם שאר העולם מעוררת מחלוקת קשה ותגובות קיצוניות בתוך המדינה עצמה ובעולם כולו. בזמן שעיניהם של רבים מופנות כלפי סטוקהולם, אין זה מפתיע שחדשות כזב ודיווחים שגויים על שוודיה מוצאים את דרכם לחדשות החוץ של עיתונים ומהדורות חדשות בכל רחבי העולם. "יש הטוענים שבשוודיה העסקים כרגיל", אומרת לנה הלנגרן, שרת הבריאות השוודית, "אני מציעה להם לבדוק שוב. אני מציעה לשאול את הצוותים הרפואיים שעובדים מסביב לשעון בבתי-החולים, לשאול את בעלי העסקים הנאבקים כדי לשרוד, לשאול את המבוגרים שלא ראו את ילדיהם ונכדיהם במשך שבועות ואת הסטודנטים ותלמידי התיכון שלא יכולים ללכת לבתי-הספר. לא, העסקים אינם כרגיל בשוודיה. יש לנו אלפי חולים מאומתים והחברה השוודית מושפעת כולה".

אך גם אם העסקים בשוודיה אינם כרגיל, היא בוודאי אינה נוקטת במדיניות זהה למדינות אחרות. בתי-הספר היסודיים וגני-הילדים לא נסגרו ולו ליום אחד, חנויות, מספרות, מסעדות ובתי-קפה עדיין פתוחים. אזרחי שוודיה עדיין הולכים לעבודה, מבלים בפארקים ובגני השעשועים ומתאמנים במכוני כושר. הצעדים המרכזיים שננקטו בכל זאת הם הגבלת אירועים למקסימום של חמישים משתתפים, מוסדות ההשכלה הגבוהה והתיכונים עברו ללמידה מרחוק, נאסרו ביקורים בבתי-אבות ובתי-חולים וננקטו שורה של צעדים מקומיים ליצירת ריחוק חברתי במרחב הציבורי. מטרתה של ההתמודדות השוודית, בדיוק כמו זו של כל מדינה אחרת, היא "השטחת העקומה" אך השיטה השוודית בנויה על שורה של המלצות ובקשות מטעם השלטונות שאינן נאכפות כצווים מחייבים – בעלי סימפטומים כמו חום ושיעול מתבקשים להישאר בבית ומערכת התשלומים של הביטוח הלאומי השוודי עשתה את ההתאמות הנדרשות כדי שהם יוכלו לעשות זאת ללא חשש כלכלי. ואכן בערך 20% מכוח העבודה השוודי מושבת מעבודה בגלל סימפטומים קלים יחסית, עדות לכך שההמלצות נלקחות ברצינות. גם אנשים בקבוצות סיכון וכאלו שהם מעל גיל שבעים התבקשו להישאר בבית ככל הניתן וכלל הציבור התבקש להימנע מנסיעות לא הכרחיות בתחבורה הציבורית, לעבוד מהבית אם זה מתאפשר ולשמור על הגיינה בסיסית וריחוק חברתי.

טעות נפוצה שהתפרסמה במספר מקומות השבוע היא הידיעה ששוודיה הרשמית הכירה בטעותה וכעת היא משנה את מדיניותה. זה איננו המצב. להיפך, קובעי המדיניות השוודים טוענים שדווקא המדיניות שלהם היא כזו שתוכל להחזיק לאורך זמן רב מאוד. "כשנגיע לסוף הפנדמיה, מה שיקרה בעוד שנים, לא בקיץ הקרוב, נהיה חייבים לראות את ההשפעה ארוכת הטווח על בריאות הציבור", אומר יוהאן קרלסון, ראש הרשות השוודית לבריאות הציבור, "אנחנו חושבים שהצעדים שנקטנו בהם הם טובים, יש לנו מידע רב המעיד על כך שצעדי הריחוק החברתי שלנו עובדים, והמדיניות שלנו חייבת להיות כזו שאפשר להחזיק בה זמן רב. אנחנו לא צריכים להחליף מדיניות. ראינו שמדינות אחרות מחפשות עכשיו אסטרטגיית יציאה ודרכים לפתוח את החברה מחדש. המדיניות שלנו היא ברת-קיימא לאורך זמן והיא גמישה מספיק כדי להתאים אותה למצב בזמנים ובאזורים שונים".

קרלסון מסביר את ההבדלים בין שוודיה למדינות אחרות: "ההבדל בין הגישה השוודית לזו של מדינות אחרות אינו גדול מאוד" הוא אומר, "זה בעיקר הטון השונה. במקום להגיד לאנשים מה לעשות אנחנו מנסים להסביר. אנחנו לא אומרים לאנשים להישאר בבית. אנשים צריכים לצאת, להתאמן, לנשום אוויר נקי. זה טוב לבריאות הפיזית והנפשית שלהם. אני לא רואה שום היגיון בלהישאר בבית, אלא אם כן אין אפשרות לצאת ללא מפגש עם שכנים. במיוחד חשוב שאנשים מבוגרים שיכולים לצאת לבד יעשו זאת. אנחנו גם לא סגרנו את בתי-הספר של הילדים הצעירים. לא ראינו שום עדות לכך שזה יכול לתרום למדיניות. אין שום דו"ח או מחקר המוכיח שבתי-הספר הם חלק חשוב בהפצת המחלה. להיפך, יש השפעות שליליות רבות לסגירת בתי-הספר. אנחנו גם לא משאירים אנשים בבית בכפייה. יש לנו דיווחים ממדינות אחרות על אלימות בתוך הבית, על אלכוהוליזם ושימוש בסמים כשאנשים סגורים בבתיהם".

בתשובה לשאלת "הארץ" מספר קרלסון שבשבועיים האחרונים נערכות יותר ויותר בדיקות בשוודיה (בתחילת המשבר התקיימו כ-10,000 בדיקות בשבוע, בשבוע שעבר המספר עלה ל-20,000). הבדיקות כרגע הן בדיקות למציאת הנגיף בפציינטים עם סימפטומים, אנשים בקבוצות סיכון, צוותים רפואיים, קשישים בבתי-אבות ואנשים העובדים איתם, כעת הן מתרחבות גם לעובדי השירותים החיוניים. המספר המוגבל של הבדיקות וההתרכזות בחולים וקבוצות סיכון היא גם הסיבה לרושם המוטעה שאחוזי התמותה בשוודיה הם גבוהים יותר מאלו של מדינות אחרות המקיימות יותר בדיקות, גם בקרב אוכלוסייה בריאה. "אנחנו חושבים שעדיין קצת מוקדם לבסס מדיניות של בדיקות סרולוגיות הבוחנות חסינות", אומר קרלסון, "יש עדיין בעיות מתודולוגיות עם בדיקות אלו, אבל זה בדרך. אנחנו גם עורכים מחקר בסטוקהולם, בונים מחקר לשאר חלקי המדינה ויש גם יוזמות נוספות מהאוניברסיטאות. אנחנו מאוד רוצים להתחיל עם הבדיקות הסרולוגיות כדי לבחון את ההתפשטות באזורים שונים ובקבוצות אוכלוסייה סוציו-אקונומיות שונות ואנחנו מקווים שזה יתחיל בקרוב".

קרלסון הוא איש הדרג המקצועי, הוא מדען המשמש כעובד ציבור ולא כמינוי פוליטי, אך בשוודיה הדרג הפוליטי מקבל כמעט באופן מוחלט את המלצות המדענים, כולל אלו הקשורות באימוץ המדיניות לטיפול בווירוס הקורונה. שרת הבריאות השוודית, לנה הלנגרן, בשונה מקרלסון, היא נבחרת ציבור, אשת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השלטת. "אני רואה שעכשיו מדינות רבות שוקלות כיצד לפתוח את בתי-הספר שלהן", היא אומרת בראיון ל"הארץ" ומחזקת את דברי הדרג המקצועי, "לעומתן, אני חושבת שיש לנו אסטרטגיה שיכולה להחזיק לזמן רב. חלק ממנה היא היכולת לחזק, לשנות ולהוסיף צעדים כשנדרש לכך, צעדים מחייבים חוקית וגם כאלו שהם בגדר המלצות בלבד. אנחנו מוכנים לפעול, אנחנו ממשיכים להיות פתוחים, להקשיב למומחים שלנו ולהתאים את המדיניות שלנו אם יש צורך בכך".

הלנגרן מודעת היטב לטענה שהשיטה השוודית נכשלת בגלל מספר המתים בשוודיה הגבוה משמעותית מזה של שכנותיה הנורדיות. "קשה מאוד לקבוע לאיזו מדינה צריך להשוות אותנו ובאיזה שלב (של ההתפרצות) המדינות האחרות נמצאות", היא אומרת, "זה לא הוגן ודי מסובך לעשות את ההשוואה הזו. מעבר לכך, ההתפרצות בשוודיה היא בעיקר באזור סטוקהולם וקשה לקבוע מה קורה באופן כללי במדינה כולה". מומחים רבים בשוודיה טוענים שרמת התמותה במדינה אינה בהכרח תלויה במדיניות אי-הטלת הסגר שלה. מרכיבים אחרים כמו גיל האוכלוסייה והמצב בבתי-האבות משחקים ככל הנראה תפקיד מרכזי יותר. "בינתיים, כפי שאמרתי בעבר, הדאגה העיקרית שלנו לא נוגעת לאוכלוסייה הכללית מכיוון שזו נענית להנחיות", אומרת הלנגרן, "בסקר שערכנו לפני מספר שבועות גילינו שלפחות 87% מהאוכלוסייה נענית לכל ההנחיות. הדאגה העיקרית שלנו נוגעת לבתי-אבות, זו בעיה ואנחנו מנסים לבדוק מה הסיבה לכך, דיברתי עם קולגות שלי ברחבי העולם המצביעים על מצב דומה ועל אותו החשש. זה אתגר וזה מקור משמעותי לדאגה. בשלב זה קשה לדעת מה בדיוק עלינו לעשות כי במקומות האלו דווקא יש לנו סגר באופן מעשי, הם סגורים למבקרים כבר חודש".

נכון ל-17 באפריל מתו בשוודיה 1,400 בני-אדם כתוצאה מהקורונה, 139 מתים למיליון תושבים. זהו מספר נמוך מזה של בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד, שוויץ וכמובן מזה של ספרד ואיטליה, אך הוא גבוה משמעותית מזה של שכנותיה של שוודיה. עם זאת, חשוב לזכור שכפי שאומרת שרת הבריאות, מדינות שונות נמצאות בשלבים שונים של המגפה. בימים האחרונים הופצה טענה שמספר המתים בשוודיה, כמו זה של מדינות אחרות, נמצא בעלייה. זוהי טענה מוטעית המתבססת על צורת איסוף הנתונים של אתר הסטטיסטיקה העולמי ה- Worldometer שאינו לוקח בחשבון את אופן הבדיקה, הניתוח, הרישום והדיווח על תמותה בשוודיה. "במקרה של שוודיה ובפרט בעניין גרף התמותה ה-Worldometer מציג תמונה שגויה", אומר פרופ' אייל שחר, פרופסור אמריטוס לבריאות הציבור באוניברסיטת אריזונה, "רואים בו טיפוס במספר המתים היומי. שלשום 114 מתים, אתמול 170. לא היה ולא נברא! התמותה היומית יורדת, לא עולה. המתים האלה מתפזרים בין תאריכים שונים. מחר ומחרתיים יהיו כותרות חדשות בעולם על כישלון נוראי של השוודים, מפני שרוב העולם שואב מה-Worldometer את הנתונים, אבל אתר הניטור העולמי אינו מעדכן נתוני ימים קודמים, ומחשב את מספר החולים והמתים החדש כהפרש במספר המתים המצטבר בין ימים עוקבים". ע"פ האפידמיולוג השוודי הראשי, אנדרס טגנל, עומד מספר המתים היומי על כשישים בימים האחרונים וחשוב מכך, הגרפים השוודים, בשונה מאלו המתפרסמים בעולם, מראים על דעיכה איטית אך יציבה במספר המתים בשבוע האחרון. הרשויות השוודיות נזהרות ואינן טוענות שהמגיפה הגיעה לסופה, אך ישנן בהחלט סיבות טובות להעריך שהמגמה חיובית, בעוד שמדינות הנמצאות עדיין בסגר רחוקות מדעיכה, כך שלא ניתן להשוות בין יעילות המדיניות שלהן לבין זו השוודית.

עם זאת, דבר אחד ברור. בשלב זה, ממש כמו ישראל הנמצאת בסגר ממושך, שוודיה מצליחה "לשטח את העקומה". כ-20% מהמיטות במחלקות הטיפול הנמרץ עדיין פנויות לשימוש, מערך לאומי מוכן להעביר חולים בין אזורים שונים אם יהיה צורך בכך, בתי-חולים שדה הוקמו בסטוקהולם ובגטנבורג אך עדיין לא נמצאים בשימוש והצוותים הרפואיים עומדים בעומס למרות התנאים הקשים והבעיות באספקת ציוד מגן. בתקשורת הבינלאומית התפרסמו דיווחים על בני שמונים הנשלחים למות בביתם, על מכונות הנשמה חסרות ועל וויתור על חיי אדם. גם אלו הם דיווחים מוטעים. אף אדם בשוודיה לא מת כתוצאה ממחסור במכונת הנשמה או מיטת טיפול נמרץ. "מערכת הבריאות שלנו מתמודדת עם המצב", אומרת שרת הבריאות הלנגרן, "יחידות טיפול הנמרץ שלנו גדלות בכל יום שעובר, הן משתפות פעולה בין המחוזות השונים בניסיון להיות סולידריות זו עם זו והמערכת בהחלט מתמודדת עם המצב נכון להיום". גם הלנגרן אינה יודעת בוודאות אם מצב זה יחזיק לאורך זמן אך מדיניותה נסמכת על תרבות שוודית ארוכת שנים. "זה זמן רב שאנחנו משלבים בין דרישות חוקיות לבין המלצות וולנטריות בכל הנוגע לבריאות הציבור בשוודיה", היא מסכמת, "מדיניות זו מצליחה. התכנית הלאומית לחיסון ילדים, למשל, איננה דרישה חוקית ובכל זאת 97% מילדי שוודיה מחוסנים בהתאם לתוכנית. שיתוף במידע ובניסיון ההתמודדות עם הפנדמיה הזו היא חשובה ואנחנו יכולים ללמוד אחד מהשני. אנחנו מאמינים שצריך להתמודד עם COVID 19 כמרתון ולא כספרינט, ואנחנו רחוקים עדיין מהמטרה".