לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.