תגית: איראג' מסדאגי

בסוף שנות ה-80 העמידה איראן אלפי אזרחים מול כיתות יורים, במסגרת גל טיהורים אכזרי. 30 שנה אחר כך, אחד האדריכלים של מסע ההרג הזה עשה את טעות חייו: הוא המריא לביקור פרטי בשוודיה, נעצר בשדה התעופה, ואז הבין – ניצולים איראנים טמנו לו פח. כעת הם ניצבים מולו בבית המשפט, נחושים לעשות צדק היסטורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-06-29/ty-article-magazine/.highlight/00000181-af76-d786-a1a7-ff774bb70000

מנוצ'ר אשחגי לא ממש הבין מדוע הוציאו אותו מהשורה באותו היום. כמו יתר האסירים לצדו הוא יצא בעיניים מכוסות מאולם בית המשפט אווין בטהרן, לאחר הליך משפטי שנמשך דקות ספורות בלבד. כמו כולם הוא עלה על האוטובוס, אבל כשירדו ממנו בתום הנסיעה נאמר לו להמתין בצד. מתחת לכיסוי העיניים הוא יכול היה לראות את שאר האנשים. הם צורפו לאסירים מאוטובוסים נוספים שהגיעו למקום וחולקו לקבוצות של ארבעה. אלה היו הרגעים האחרונים שלהם, ואשחגי, הניצול היחיד, לא יכול לשכוח אותם.

הם עמדו בגבם לכיתת היורים, גזר הדין הוכרז בקצרה, וכמה מהם צעקו מילים אחרונות. ואז נשמעו היריות.

"אף אחד לא התחנן או הפגין חולשה", אומר אשחגי כעבור יותר מ–40 שנה, בראיון בבית קפה בסטוקהולם הסמוך לביתו. "חלקם צעקו — יחי החופש, אחרים — מוות לחומייני. אחרי סבב יריות ראשון, המפקד בדק את הגופות וירה בהן שוב בראש. פשוט ישבתי שם ובכיתי". ככל הנראה, אשחגי ניצל מההוצאה להורג משום שעדיין לא הגיע לבגרות. הוא בדיוק עמד לחגוג את יום הולדתו ה–14.

היום, בגיל 55, אשחגי זוכר את ההפגנה שהביאה למעצרו ב–1981. לדבריו, הוא בא להפגנה כדי לתמוך בדודו שהיה מתומכי מוג'אהדין ח'לק, תנועת סטודנטים ששילבה באותם ימים בין גרסה מודרנית של האיסלאם, השפעות מרקסיסטיות והתנגדות למנהיגות הדתית של אייתוללה חומייני. הוא נידון לעשר שנות מאסר, תחילה בבית הכלא אווין ולאחר מכן בגוהרדש, שם ראה רבים מחבריו לכלא מוצאים להורג. 34 שנים חלפו, אבל אשחגי לא שכח את חבריו לתא שנרצחו או את האנשים שהיו אחראים לרציחות. אחד מהם, סגנו של עוזר התובע, היה חמיד נורי. בעקבות השתלשלות אירועים בלתי־צפויה, עומד כעת נורי למשפט על מעשי הרצח הללו בבית המשפט בסטוקהולם. לטענת התובעים, בתוך שבועות אחדים בלבד אספו נורי ועמיתיו אלפי אסירים פוליטיים, העמידו אותם למשפטים מבוימים וגזרו עליהם גזרי דין מוות מהירים.

סוף־סוף זכה מנוצ'ר אשחגי, שהתבקש להעיד במשפט, לעמוד מול אחד ממעניו. "אני בטוח במאה אחוז שזה הוא", הוא אומר, "וגם הוא יודע בדיוק מי אני. אני ושני אחיי, שגם הם נכלאו איתי בכלא, היינו מטרות עבורו. כשראיתי אותו לראשונה בבית המשפט, נבהלתי. אבל אחר כך נרגעתי. כשהעדתי הרגשתי טוב. סוף־סוף הוא נאלץ לענות על שאלות ולשאת באחריות". נורי, בן 61, מואשם ברצח ובפשעי מלחמה. פסק הדין יפורסם ב–14 ביולי, ואם הוא יורשע בשני האישומים הוא עשוי לבלות את שארית חייו בכלא השוודי.

המשפט נדד עד אלבניה

המשפט בבית המשפט המחוזי בסטוקהולם החל באוגוסט 2021, כמעט שנתיים לאחר שנורי נעצר בנמל התעופה הבינלאומי של סטוקהולם. בית המשפט השוודי והתובעים השקיעו עבודה ומשאבים רבים במשפט המיוחד הזה המבוסס על עקרון השיפוט האוניברסלי. עיקרון זה מאפשר העמדה לדין בגין פשעים שהם איום על האנושות כולה בבתי משפט מקומיים ללא קשר למקום שבו בוצעו הפשעים. המשפט אף עבר לאלבניה למשך כמה שבועות בנובמבר כדי לשמוע עדים שעדיין תומכים במוג'אהדין וחיים שם. אבל לא עבודתן הבלתי־נלאית של הרשויות בשוודיה היא שהביאה לשם את נורי מלכתחילה. היתה זו נחישותו של אדם אחד — תומך מוג'אהדין איראני לשעבר ושמו אירג' מסדאגי, שניצל גם הוא מהטבח ב–1988.

אירג' מסדאגי

מסדאגי מתגורר כבר שנים בשוודיה. הוא אמנם ניצל מהטבח ב–1988, אבל היה כלוא שנים בכלא האיראני וספג שם אלימות ועינויים. ב–2019 נודע לו כי אחד ממעניו, חמיד נורי, מגיע לסטוקהולם לביקור פרטי. התברר שאחת מבנותיו החורגות של נורי היתה נשואה לשוודי ונקלעה לסכסוך משמורת על בנה בן השנתיים.

כשמסדאגי שמע על כך הוא רקם מזימה משפטית בינלאומית מורכבת. "בעזרת אחד ממכריו השוודים של נורי שסייעו לי בסתר, השגתי לנורי כרטיסים לשיט והזמנתי לו מלונות כדי לפתות אותו להתחיל את הטיול בסטוקהולם, לפגוש כאן את המשפחה ואז לצאת לחופשה", הוא אומר בראיון מחוץ לאולם בית המשפט. "לאחר שאירגנתי את הסידורים האלה נסעתי ללונדון ונפגשתי עם עורכי דין ויועצים משפטיים בריטים כדי להתחיל בבניית התיק. בהמשך הם יצרו קשר עם עורך דין שוודי שיצר קשר עם התובע השוודי. לאחר מכן נסעתי לארה"ב כי רציתי לוודא שאיש אינו חושד בדבר".

התוכנית עבדה. נורי נעצר עם הגעתו לסטוקהולם, כתבי האישום הוגשו, וכשהמשפט התחיל לבסוף היה זה אך טבעי שמסדאגי יהיה העד הראשון. הוא סיפר לבית המשפט כיצד נלקח מתאו בגוהרדשט והועמד בעיניים מכוסות בשורה עם אסירים אחרים בהמתנה למשפט מהיר. היה לו ברור שהתשובות שייתן עלולות לשלוח אותו ישירות אל כיתת היורים שהמתינה בצדו השני של מה שיכונה "מסדרון המוות". מסדאגי היה מוכן אפוא להבטיח שלא יעסוק בפעילות פוליטית לאחר שחרורו. בימים שלאחר מכן פגש שוב את הוועדה, חתם על הצהרות שונות בכתב, הוטרד ועונה על ידי סוהרים וראה רבים מחבריו האסירים נלקחים להוצאה להורג בשעה שגורלו שלו מתנדנד בין חיים למוות.

קשה היה להתעלם מהתנהגותו של נורי במהלך המשפט — הוא החליף מבטים נוקבים עם העדים ועם מעט האנשים שבקהל. מדי פעם מילמל כמה מילים או חיווה את דעתו בתנועות גוף. הוא עקב אחר כל מילה, קרא את החומר שהוצג לבית המשפט והחליף הערות עם השופט, עורכי הדין והשוטרים. בימים שבהם סיפר את גרסתו נדמה היה לעתים שהוא נושא נאום גדוש שבחים עצמיים, תיאוריות פוליטיות ומחוות תיאטרליות. הוא טען שאינו אדם אלים, שמעולם לא פגע באיש ושכולם אוהבים אותו. הוא גם שיבח את המשטר האיראני שנאלץ להתמודד עם "השקרים הנוראיים" שבהם הוא מואשם, והשמיע האשמות קשות נגד תנועת המוג'אהדין, שאותה סירב להזכיר בשמה והתייחס אליה כאל "הקבוצה הקטנה שרצחה אלפי איראנים באופן שגורם לדאעש להיראות כמו ילדים תמימים". נדמה היה שנורי בטוח שהוא חוזר הביתה בקרוב, ומנסה שלא להיתפס כאדם שהפנה עורף לאידיאלים ולחבריו הישנים.

לעתים נראה היה שלעדותו של נורי היה קשר קלוש ביותר להגנה משפטית קוהרנטית או לעצת עורכי הדין השוודים שלו. הוא טען כי אף על פי שהשתמש בכינוי חמיד עבאסי ועבד בכלא אווין, הוא לא היה חמיד עבאסי היחיד שם וכלל לא הועסק בגוהרדשט. עוד טען כי מכיוון שאשתו ילדה הוא היה בחופשה בתאריכים שבהם התבצעו ההוצאות להורג לכאורה, אך לטענתו לא היו הוצאות להורג המוניות כלל.

אינקוויזיציית המחשבות

לאחר שחרורו ובריחתו מאיראן ב–1994 כתב מסדאגי בהרחבה על האירועים שקדמו לקיץ 1988. לטענתו, בתוך האליטה הפוליטית האיראנית התחולל מאבק כוחות לקראת תום מלחמת איראן־עיראק. בריאותו של חומייני הידרדרה ושאלת האסירים הפוליטיים פילגה את יורשיו המשוערים. חוסיין עלי מונתזרי, היורש המיועד, התנגד לטבח, בעוד בכירים אחרים כמו האשמי רפסנג'אני ועלי חמינאי תמכו בו ללא סייג. מסדאגי חווה את תוצאות הדרמה הגיאו־פוליטית הזאת בתא הצינוק שלו כששמע את הסוהרים מדברים על פתווה שתינתן בקרוב על ידי המנהיג העליון. היה ברור שמשהו קורה. הביקורים בכלא בוטלו, אסירים הועברו בין מחלקות והגישה לעיתונים ולטלוויזיה בוטלה.

הפתווה, שאכן הוצאה ב–28 ביולי, אישרה את הוצאתם להורג של אסירים פוליטיים שעדיין היו נאמנים למוג'אהדין. בהמשך, על פי החשד, הוציא חומייני פתווה שנייה שהיתה מכוונת לאסירים שמאלנים. הוועדה שהגיעה לגוהרדשט ב–30 ביולי כללה את השופט חוסיין עלי נאיירי ואת התובע הכללי של טהרן, מורטזה אשראגי. כשמסדאגי התייצב בפני הוועדה ב–6 באוגוסט הוא זיהה שם גם את חמיד נורי ועוד שני פקידים. האחד היה מוסטפא פורמוחמדי, איש מודיעין שכיהן מאוחר יותר כשר, ואילו השני הוא מי שהפך ברבות הימים לנשיא איראן — איברהים ראיסי.

העובדה שראיסי מילא תפקיד מרכזי בטבח ב–1988 הופכת את משפטו של נורי לחשוב עוד יותר. "המשפט הזה הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתקופת שלטון המשטר האיסלאמי", אומר מהדי אסלאני, ניצול נוסף ואחד העדים במשפט. אסלאני הוא סופר שחי כעת בגרמניה ובשנות ה–80 היה חבר בארגון השמאל פדאיאן ח'לק. "עד לאחרונה, מעצרים של פעילי המשטר האיסלאמי היו קשורים בעיקר לפעילותם מחוץ לאיראן. ואילו כעת, לראשונה, מישהו עומד לדין מחוץ לאיראן בשל מעורבות בפשעים נגד אסירים פוליטיים באיראן". אך מבחינתו של אסלאני, זה לא רק עניין פוליטי. הוא מספר שכשהביט בעיניו של נורי במהלך המשפט, נזכר בחברים שנספו בצעירותם והזיל דמעה על קורבנות "אינקוויזיציית המחשבות וטבח האינטלקט" ב–1988.

"הפתווה השנייה של חומייני היא מרושעת ומקוממת עוד יותר מהראשונה שהיתה נגד המוג'אהדין", אומר ארוונד אברהמיאן, היסטוריון של איראן המודרנית שחי בארה"ב. "הפתווה הראשונה ניסתה לגרום לאסירים להתכחש למוג'אהדין ולהלשין על עמיתיהם. הפתווה השנייה לקוחה מימי הביניים. היא יוצאת נגד כופרים, חברי קבוצות השמאל. הם נשאלו שאלות כמו אם הם מתפללים, או אם הם מאמינים שהקוראן הוא דבר אלוהים. על פי החוק האיסלאמי המחמיר ניתן להוציא להורג כופרים. זהו מקרה של חוק מימי הביניים באיראן של המאה ה–20. יש כאן שני סיפורים שונים. הראשון, המלחמה ביריבים פוליטיים, הוא אכזרי אבל מקובל בפוליטיקה של המאה ה–20. השני, הוצאה להורג של אסירים משום שהם לא מאמינים, זה כמו האינקוויזיציה".

אברהמיאן מעריך שמספר חברי המוג'אהדין שהוצאו להורג היה בין 2,500 ל–7,000, בעוד מספר פעילי השמאל שנרצחו היה קטן יותר (כנראה כמה מאות). יהיה המספר האמיתי אשר יהיה, אברהמיאן אומר שהמשטר "רצה לשמור את המידע בסוד ומעולם לא הודה בדבר". אבל הטבח לא נשאר סוד. הפזורה האיראנית מדברת על כך כבר עשרות שנים. ספרים ודיווחים פורסמו על מעשי הרצח, וארגונים בינלאומיים דרשו צדק. רבים מהארגונים האלה נכחו במשפט בסטוקהולם, וניכר היה כי אף שהם מאוחדים נגד המשטר האיראני ונורי כנציגו, לעתים הם מתנגדים בתוקף זה לזה. מתחת לפני השטח יש האשמות רבות ועוינות עמוקה בין תומכי המוג'אהדין, מרקסיסטים לשעבר, פעילי זכויות אדם וקבוצות שונות של הפזורה האיראנית.

אולם בתוך איראן נראה שהמשטר מאוחד באסטרטגיה חדשה כלפי המערב. "ח'אתמי, רוחאני ורפסנג'אני התעניינו ביחסי חוץ ובתדמית של איראן במערב אירופה", מסכם אברהמיאן. "לראיסי לא אכפת כלל. אני חושב שהם כבר לא מודאגים מהמערב. הם בדלנים, והם סומכים על רוסיה וסין. אשר לדיוני הגרעין בווינה, למשל, הנחת היסוד במערב היא שאיראן רוצה בהסכם, אבל ייתכן שזה לא נכון כעת, כשהקיצונים המושבעים מהימין הם האחראים באיראן".

דוגמה טובה לתגובתה של איראן לאירופה בעת הזאת ניתנה בימים האחרונים של משפט נורי. בצעד שנראה כמו ניסיון להשפיע על בית המשפט בסטוקהולם, טהרן מאיימת כעת להוציא להורג רופא שוודי ממוצא איראני שהואשם בריגול ובשיתוף פעולה עם ישראל. הרפובליקה האיסלאמית, כך נראה, מנסה להחזיר את נורי ובהחלט אינה מקבלת על עצמה כל סוג של אשמה בטבח ב–1988. נורי עצמו ממשיך להכחיש שהטבח אירע אי־פעם, משבח את מנהיגי איראן ומאיים על מתנגדיו. אולי המשפט הזה הוא נורת אזהרה למערב, בבואו לנהל משא ומתן עם איראן.