אחרי ביטול הנובל לספרות: מה יעלה בגורל הפרס ומדוע מלך שוודיה צריך להתערב?

פרס נובל לספרות לא יוענק השנה, לראשונה מ-1943. כעת יש צורך בשינוי התקנון מהמאה ה-18 על מנת למנות חברים חדשים לאקדמיה השוודית. ואולם, לא נותרו באקדמיה די חברים פעילים לעשות זאת. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.6054506

בפעם הראשונה מאז 1943 לא יחולק השנה פרס נובל לספרות, כך הודיעה הבוקר (שישי) האקדמיה השוודית האמונה על בחירת הזוכים מאז ייסודו של הפרס ב-1901. במקום הפרס שנדחה, תחלק האקדמיה בשנה הבאה שני פרסים, כפי שהיא עשתה רק חמש פעמים בעבר במחצית הראשונה של המאה העשרים. הרקע להחלטה הדרמטית, ע"פ הודעת האקדמיה, היא חוסר האמון באקדמיה ברחבי העולם וחולשתה הנוכחית, תוצאה של משבר חמור והתפטרויות מתוקשרות של כמה מחבריה.

מלך שוודיה, קארל גוסטאב ה-16, הודיע שהוא מכבד את החלטת האקדמיה בעוד ראש-ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, הביע חשש לנזק שייגרם לתדמיתה של שוודיה בעולם. "זה לא טוב למוניטין (של שוודיה)", הוא אמר, "לכן זה חשוב כל כך שהאקדמיה תעבוד על מנת להשיב את האמון בה". גם שרת התרבות השוודית, אליס בה-קונקה, הביעה צער ואמרה שאירועי החודשים האחרונים הם מצערים מאוד בעבור עולם האומנות והתרבות. "האקדמיה השוודית היא מוסד עצמאי", היא כתבה ליומון השוודי אקספרסן, "והיא אחראית לבנות מחדש את האמון בעבודתה".

ע"פ הודעת חברי האקדמיה השוודית, תהליך בחירת הזוכה השנה כבר הגיע לשלבים מתקדמים והוא יימשך כרגיל. עם זאת התקבלה החלטה על דחייה בבחירה הסופית ובהודעה על הזוכה מכיוון ש"זה הכרחי שלאקדמיה יינתן זמן לשוב לכוחות מלאים, לערב מספר גדול יותר של חברים פעילים ולהשיב לעצמה אמון לפני שזוכה פרס הנובל הבא ייבחר". חברת האקדמיה, קריסטינה לוגן, אף סיפרה ליומון השוודי, דגנס ניהטר, שיש כבר רשימה קצרה והאקדמיה כבר בחרה חמישה מועמדים סופיים.

למרות שע"פ החלטת האקדמיה משתמע שהיא זקוקה לחברי אקדמיה פעילים חדשים במקום אלו שהתפטרו, הדברים אינם פשוטים כל כך. ע"פ תקנון האקדמיה, שנכתב עם היווסדה ב-1786, חברי האקדמיה ממונים לכל ימי חייהם ולא ניתן להחליפם עד מותם, גם אם הם התפטרו. במצב הנוכחי, לאחר ההתפטרויות, ישנם רק 11 חברים פעילים באקדמיה המונה בהרכב מלא 18 חברים, אך ע"פ התקנון הקיים יש צורך ב-12 חברים לפחות בכדי למנות חבר חדש או להדיח חברים קיימים. הפתרון המסתמן לבעיה זו היא שמלך שוודיה, שהוא פטרונה של האקדמיה, ישנה את תקנונה כך שניתן יהיה למנות חברים חדשים במקום אלו שכבר אינם פעילים. השינוי טרם נעשה אך המלך כבר הודיע שבסמכותו ובכוונתו לעשות כן. גם ע"פ הודעת האקדמיה כבר החלה עבודה על "פרשנות מודרנית של תקנון האקדמיה במיוחד בכל הנוגע לפרישה מרצון". בנוסף לכך האקדמיה הדגישה את הצורך בנהלי עבודה שיחזקו את ההוגנות, הסודיות ואי ההטיה של החלטותיה. זאת על רקע האשמות שזהותם של כמה מזוכי פרס נובל בשנים האחרונות הודלפו לפני הכרזת הזכייה, ובהם וויסלבה שימבורסקה, הארולד פינטר, פטריק מודיאנו והזוכה המפתיע מכולם – בוב דילן ב-2016.

דחיית הפרס אושרה גם ע"י קרן הנובל, קרן פרטית, עצמאית ונפרדת מהאקדמיה השוודית, שנוסדה בראשית המאה הקודמת על מנת לנהל את הונו של התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל המהווה עד היום את הבסיס לפרס. הקרן מסרה הבוקר (שישי) שהיא תומכת בהחלטת האקדמיה. "משבר האמון של האקדמיה השוודית השפיע בצורה שלילית על פרס הנובל", כתב יו"ר הקרן, קארל הנריק הלדין, "החלטת האקדמיה מדגישה את חומרת המצב ותורמת להגנה על שמו של הפרס לטווח רחוק". הלדין גם הדגיש שההחלטה לא תשפיע על קטגוריות הפרס האחרות.

המשבר באקדמיה שהביא לדחייתו של הפרס השנה נמשך כבר חודשים ארוכים אך השמועות על דחיית הפרס החלו בשבוע שעבר כאשר מקור באקדמיה סיפר לרדיו השוודי הציבורי שהאקדמיה צריכה "לקחת צעד אחורה אחרי הסערה במוסד על מנת להחזיר את האמון בו ולתקן את הנזקים". זמן קצר לאחר מכן אישר המזכיר הזמני של האקדמיה, אנדרס אולסון, שאכן מתקיים דיון בנושא בעוד פטר אנגלונד, מזכיר האקדמיה לשעבר ואחד מחבריה שפרש מפעילותו בה אמר ש"בהתחשב במצב באקדמיה ובטובת הפרס, ייתכן שהכי טוב יהיה לדחות את חלוקת הפרס השנה". היו אמנם חברי אקדמיה שהתנגדו תחילה למהלך, כמו יוראן מלמקוויסט, שאמר שמהלך כזה יהיה "שיגעון מוחלט", אך בסופו של דבר התקבלה ההחלטה הסופית אמש (חמישי) לאחר מה שהמזכיר הזמני, אולסון, הגדיר "דיונים ארוכים ואינטנסיביים". אולסון הוסיף ש: "עלינו לכבד את הזוכים, אלו של העבר ואלו העתידיים. כמוסד, עלינו להיות אמינים". בתשובה לשאלה כיצד תשיב האקדמיה את האמון בה ענה אולסון: "רק בעבודה ארוכה ובהכרה בחומרת המצב. התחלנו לעבוד על התחדשות האקדמיה. אנו נשתמש בייעוץ משפטי, נשתפר במה שאנו עושים ועלינו למנות בהקדם חברים חדשים".

הרקע להחלטה לדלג על חלוקת הפרס של 2018 הוא המשבר באקדמיה שהחל עם חשיפת האשמות בתקיפות מיניות שביצע אדם המקורב אליה, הצלם השוודי-צרפתי ז'אן קלוד ארנו, הנשוי לאחת מחברות האקדמיה, המשוררת קתרינה פרוסטנסון. בירור שנערך בעקבות חשיפת ההאשמות חשף חשדות למחדלים שונים באקדמיה שכללו אי סדרים כלכליים וכאמור, את הדלפת שמותיהם של כמה מזוכי פרס נובל בספרות. המשבר גרם לשורה של התבטאויות קשות של חברי האקדמיה אחד כלפי השני ולהתפטרותם של חמישה חברים וחברות, בהם קתרינה פרוסטנסון עצמה ומזכירת האקדמיה, שרה דניוס, שניסתה באמצעים שונים לשנות את התנהלות האקדמיה ולערוך בה רפורמה. המשבר זוכה להתעניינות רבה בשוודיה ובעולם במיוחד לאור העובדה שהוא החל בשנה שעברה כחלק מתנועת #Metoo עם חשיפת ההטרדות המיניות שביצע ארנו. ביקורת קשה נמתחה על האקדמיה על כך שהיו אלא דווקא שתי נשים, דניוס ופרוסטנסון, שנאלצו לשלם את המחיר ולהתפטר. היו גם שביקרו את האקדמיה על כך שהיא מתנהלת כמוסד אליטיסטי ואנכרוניסטי ואחרים זעמו על סגנונם של חבריה המשמיצים אחד את השני ומקיימים מאבק מחנאי בפומבי. מבקר ספרות אחד קרא לאקדמיה "מאפיה" ואחר תמה כיצד חברי וועדה שאינם מסוגלים אפילו לנהל דיון כמו אנשים מבוגרים יכולים לקבל החלטות על הפרס היוקרתי ביותר בעולם.

פרס נובל לספרות הוא אחד מחמישה פרסים שנוסדו ע"י התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל, ממציא הדינמיט, שהחליט ב-1895 שלאחר מותו הונו ישמש להקמת קרן שמדי שנה תחלק סדרת פרסים ל"אלו שהביאו את התועלת הגדולה ביותר למין האנושי", כך בצוואתו. שנה לאחר שכתב את צוואתו נפטר נובל והוא בן 63. ב-1900 הוקמה הקרן וב-1901 חולקו הפרסים הראשונים. מאז ועד היום מחולקים הפרסים מדי שנה כמעט במדויק ע"פ הנחיותיו של נובל. הוא זה שקבע את הקטגוריות של הפרס – פיזיקה, רפואה, כימיה, שלום וספרות  (פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל אמיתי, הוא נוסף כפרס נלווה ע"י הבנק השוודי המרכזי בשנות השישים) והוא גם זה שייעד לכל פרס וועדה שתקבע את זהות הזוכים, כל פרס והוועדה שלו.

במקרה של פרס נובל לספרות בחר נובל ב"אקדמיה השוודית" (Svenska Akademien),  מוסד שנוסד ב-1786 ע"י מלך שוודיה גוסטאב השלישי בהשראת האקדמיה הצרפתית שמטרתו היתה אז ונותרה עד היום לקדם את ה"טוהר, החוזק והנשגבות של השפה השוודית". מעבר להחלטה על זהות הזוכים בפרסי הנובל, האקדמיה מממשת את ייעודה כבר יותר מ-200 שנה ע"י הוצאה לאור של מילונים ולקסיקונים, חלוקת פרסים ומלגות מסוגים שונים ותמיכה כספית ביוצרים, יוצרות ומוסדות המקדמים את השפה השוודית.

114 יוצרים,זכו עד כה בפרס נובל לספרות, ביניהם  ארנסט המינגווי, אלבר קאמי, תומאס מאן, ווינסטון צ'רצ'יל, סמואל בקט וחוזה סראמגו. בשנים האחרונות לא מעט זוכים עוררו דיון ציבורי ער וגם ביקורת לא מועטה, ביניהם המשוררת הגרמנייה הרטה מולר והמוסיקאי בוב דילן. הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות היה ש"י עגנון, שזכה בפרס במשותף עם המשוררת נלי זקש ב-1966.

 

הטרדות מיניות, הדלפות ושחיתות – משבר האקדמיה השוודית ומה יהיה על פרס נובל לספרות?

בשבוע שעבר, בשעה שרוב העולם עסק בהתפתחויות בסוריה ובסכנת מלחמת-העולם שמעבר לפינה, נפתחו כל מהדורות החדשות בשוודיה במלחמה מסוג אחר לגמרי. היה זה הקרב על המוסד הקובע את זהות הזוכים בפרס נובל לספרות – "האקדמיה השוודית". 18 חברי האקדמיה, שנחשבו עד לשבוע שעבר כענקים אינטלקטואלים, נחשפו כאשר הם מפוצלים לשני מחנות הנאבקים ביניהם בקרב קטנוני ויצרי. כעת, לאחר ההתפטרויות, ההשמצות וזריקת הבוץ ההדדית, לאיש לא ברור האם מעמדם של האקדמיה ושל פרס נובל לספרות הם ברי שיקום.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6013715

התעשיין והממציא השוודי אלפרד נובל היה אדם עשיר מאוד כאשר החליט ב-1895 שלאחר מותו הונו ישמש להקמת קרן שמדי שנה תחלק סדרת פרסים ל"אלו שהביאו את התועלת הגדולה ביותר למין האנושי", כך ע"פ צוואתו. להחלטתו של נובל תרמה ככל הנראה העובדה שהוא לא הקים במהלך חייו משפחה משלו אך גם העובדה שהמצאתו הידועה ביותר היתה המצאת הדינמיט, שייתכן שגרמה לו רגשות אשמה לא מבוטלים. שנה לאחר שכתב את צוואתו נפטר נובל והוא בן 63. ב-1900 הוקמה הקרן וב-1901 חולקו פרסי הנובל הראשונים. מאז ועד היום מחולקים הפרסים מדי שנה כמעט במדויק ע"פ הנחיותיו של נובל. הוא זה שקבע לדוגמא את הקטגוריות של הפרס – פיזיקה, רפואה, כימיה, שלום וספרות (פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל אמיתי, הוא נוסף כפרס נלווה ע"י הבנק השוודי המרכזי בשנות השישים). הוא גם זה שייעד לכל פרס וועדה שתקבע את זהות הזוכים, כל פרס והוועדה שלו. היו אלו וועדות המבוססות על מוסדות שהיו קיימים עוד בימי חייו של נובל במאה ה-19 והן פעילות עד היום. במקרה של פרס נובל לספרות הלך נובל על בטוח – הוא בחר ב"אקדמיה השוודית" (Svenska Akademien), מוסד שכבר במאה ה-19 היה וותיק, מבוסס ומכובד מאוד.

האקדמיה השוודית נוסדה ב-1786 ע"י מלך שוודיה גוסטאב השלישי בהשראת האקדמיה הצרפתית, כאשר מטרתה היתה אז ונותרה עד היום לקדם את ה"טוהר, החוזק והנשגבות של השפה השוודית". מעבר להחלטה על זהות הזוכים בפרסי הנובל, שהצטרפה למשימות האקדמיה לפני 117 שנה, האקדמיה מממשת את ייעודה כבר יותר מ-200 שנה ע"י הוצאה לאור של מילונים ולקסיקונים, חלוקת פרסים ומלגות מסוגים שונים ותמיכה כספית ביוצרים, יוצרות ומוסדות המקדמים את השפה השוודית. "למעשה, האקדמיה השוודית לא היתה מעוניינת להיות זו שאחראית על הענקת פרס נובל לספרות", מספר מתיאס ברג, עיתונאי תרבות בכיר ברדיו השוודי הממלכתי, "בסופו של דבר היא קיבלה על עצמה את המשימה בכל זאת, ומאז ההיסטוריה שלה כרוכה בתולדות פרס הנובל. האקדמיה היא כמו בית-המלוכה של עולם התרבות השוודי. בעבור השוודים היא נחשבת כמוסד אינטלקטואלי, עצמאי ייחודי, לא אוניברסיטה, לא מכון מחקר, אלא משהו שביניהם והיה זה תמיד כבוד גדול להיות אחד מ-18 החברים המרכיבים אותה". אך ההיסטוריה של האקדמיה השוודית היא גם אחת מנקודות החולשה שלה. כגוף שתקנונו נוסח בשלהי המאה ה-18 ערכים כמו דמוקרטיה ושקיפות אינם בדיוק בראש סדרי העדיפויות שלו. 18 החברים והחברות המכהנים באקדמיה נבחרים בבחירות חשאיות ע"י החברים הקיימים, לא ע"י גוף חיצוני והם מתמנים לכל ימי חייהם ללא אפשרות החלפה או פיקוח ציבורי. את פעילות האקדמיה מרכז אחד מחבריה שנבחר ע"י עמיתיו למזכיר קבוע בבחירות חשאיות. פטרון האקדמיה הוא עדיין מלך שוודיה ולא רשות נבחרת והפרוטוקולים של כל הישיבות והדיונים הם סודיים. ובכל זאת, למרות האופי האנכרוניסטי של המוסד, ואולי בגללו, נחשבה תמיד האקדמיה השוודית כעוגן של יציבות אינטלקטואלית, מעין גוף אליטיסטי ורב-השפעה שאלו המכהנים בו הם האורים והתומים של התרבות הסקנדינבית. כל זה נגמר בשבוע שעבר.

הכל התחיל כאשר העיתון היומי  Dagens Nyheter חשף לפני מספר חודשים שהצלם השוודי-צרפתי ז'אן קלוד ארנו, מואשם ע"י 18 נשים בהטרדות ובתקיפות מיניות. ארנו, המכחיש את כל ההאשמות נגדו, נחשב אושיית תרבות בשוודיה, הוא אמנם איננו חבר באקדמיה השוודית אך הוא מקורב אליה בדרכים שונות. ראשית, הוא נשוי לאחת מ-18 החברות בה, המשוררת קתרינה פרוסטנסון. שנית, יחד עם פרוסטנסון, ארנו, שע"פ עדויות מחשיב את עצמו כ"חבר ה-19", באקדמיה, היה בעליו ומנהלו של מוסד תרבותי בסטוקהולם שנהנה במשך שנים מתמיכה כלכלית של האקדמיה השוודית. התמיכה במוסד של ארנו ופרוסטנסון הופסקה כאשר נחשפה התנהגותו של ארנו אך בבירור פנימי שערכה האקדמיה התגלה שההטרדות המיניות היו רק חלק מהבעיה. ע"פ החשד, מעבר לבעייתיות של תמיכה כלכלית במוסד שאחת מחברי האקדמיה מנהלת אותו, מסתבר שארנו חשף את שמותיהם של זוכי פרס נובל בספרות לפני שהם נחשפו בציבור. מדובר ככל הנראה בשבעה זוכים, בין השאר וויסלבה שימבורסקה, הארולד פינטר, פטריק מודיאנו והזוכה המפתיע מכולם – בוב דילן ב-2016. תהליך בחירת זוכי פרס נובל לספרות מתנהל בחשאיות מוחלטת כבר יותר ממאה שנה אך ע"פ מספר עדויות, ארנו שידע את זהות הזוכים לפני פרסומן, ככל הנראה בזכות חברותה של אשתו באקדמיה, השתמש במידע לצורכי התרברבות והדליף אותו לגורמים שונים. זוהי עבירה רצינית מאוד, לא רק משיקולי יוקרה ומסורת של האקדמיה אלא גם בגלל האפשרות לעשות רווחים גדולים בשוק ההימורים שבשנים האחרונות כולל הימורים גם על זוכי פרס נובל.

העדויות על ההטרדות והתקיפות של ארנו, ניגודי האינטרסים של רעייתו והחשדות בדבר הדלפות ושחיתות העמידו את מזכירת האקדמיה, שרה דניוס, בפני מבחן מנהיגות קשה. דניוס, פרופסור לספרות מסטוקהולם והאישה הראשונה לכהן בתפקיד, החליטה, כאמור, לנתק את הקשרים עם ארנו והמוסד שהוא עומד בראשו. עם זאת, לא הוגשה ע"י האקדמיה תלונה למשטרה על ההדלפות וניגודי האינטרסים, והמשטרה גם לא הגישה כתב אישום נגד ארנו בפרשת ההטרדות המיניות בגלל התיישנות ומחסור בראיות. במקום זאת, החליטה דניוס לנסות ולהדיח את רעייתו של ארנו, קתרינה פרוסטנסון, מהאקדמיה. הדחה מהאקדמיה היא מהלך נדיר מאוד והיא מצריכה הצבעה של חבריה. בשלב זה התפתחו באקדמיה שני מחנות: תומכי המזכירה דניוס והתומכים בפרוסטנסון. למרות שהמאבק בין המחנות התנהל בתחילתו הרחק מעיני הציבור, ידוע שהתקיימה בסופו של דבר הצבעה והמחנה של המזכירה דניוס הפסיד בה. בשלב זה, במקום תהליך פנימי, שקט ואלגנטי כמיטב המסורת של האקדמיה התפתח בין המחנות קרב פומבי מאוד.

שלושה חברי אקדמיה שתמכו בדניוס הודיעו שהם עוזבים את עבודת האקדמיה בשישה באפריל. ביום שלמחרת שמונת החברים של המחנה השני פרסמו מאמר ביקורת בעיתונות על כך שהעדויות בדבר הדלפת שמות זוכי פרסי הנובל היו אנונימיות. אין הוכחות חזקות דיין, כך הם טענו, בכדי להצדיק הדחה של חברת אקדמיה. אחד מהשמונה, מזכיר האקדמיה לשעבר הוראס אנגדאהל, תקף בחריפות ובפומבי את שלושת הפורשים. הוא כינה אותם חבורה שלא יודעת להפסיד וטען שההתפטרות שלהם היא פארסה. כמו כן טען אנגדאהל שמזכירת האקדמיה הנוכחית היא הגרועה ביותר מאז 1786. בתגובה ענה אחד הפורשים, שֶׁל אספמרק: "שום כבוד לא נותר אצל האיש הזה". ההתבטאויות החריגות האלו פתחו את כל מהדורות החדשות בשוודיה והיו הכותרות הראשיות של כל העיתונים בשבוע שעבר. היו שביקרו את התנהגתם של חברי האקדמיה וקראו להם לסדר לפני שיהפכו ל"אח הגדול", אחרים ניצלו את ההזדמנות לקרוא לפירוק המוסד "האנכרוניסטי והאליטיסטי הזה", מבקר ספרות אחד קרא לאקדמיה "מאפיה" ואחר תמה כיצד חברי וועדה שאינם מסוגלים אפילו לנהל דיון כמו אנשים מבוגרים יכולים לקבל החלטות על הפרס היוקרתי ביותר בעולם. היו גם רבים שהצביעו על כך שהאקדמיה מתפקדת כמועדון סגור של תרבות גברית שהעלים עין במשך שנים רבות מהטרדות מיניות ושאינו מאפשר לאישה העומדת בראשו לעשות בו רפורמות. לא פחות חשוב מכך, שרת התרבות השוודית, מלך שוודיה בכבודו ובעצמו וגם הנהלת קרן הנובל, שהיא מוסד עצמאי, הביעו דאגה וייתכן שגם התערבו מאחורי הקלעים על מנת להביא סוף למשבר.

"תמיד היו וויכוחים באקדמיה השוודית", אומר העיתונאי מתיאס ברג, "הפרשה הזו החלה עם חשיפת ההטרדות המיניות כחלק מתנועת MeToo ושרה דניוס אמנם איננה אייקון פמיניסטי גדול אבל ההקשר הזה נתן לה תפקיד כזה והעימות הפך למאבק על כוח ולמאבק של נשים מול גברים ושל מסורת מול מודרניות. זהו בעיקר קרב אישי, לא וויכוח על ייעודה או תפקידה של האקדמיה. בעבר היו קרבות קשים באקדמיה שגרמו לאנשים לפרוש מעבודתה כמו פרשת רושדי (וויכוח באקדמיה בסוף שנות השמונים סביב הצעה לפנות לממשלת שוודיה ולבקש התערבות לטובתו של הסופר סלמאן רושדי שמנהיג איראן, ח'ומייני, הוציא פסק-הלכה הקורא לרצוח אותו. האקדמיה החליטה נגד התערבות פוליטית ושלושה מחבריה פרשו במחאה, ד.ס). אז היו סוגיות עקרוניות כמו חופש הביטוי והגנה על סופרים, אבל היום זה קרב אישי. הוראס אנגדאהל, נחשב בשוודיה למלך עולם התרבות והמשפיע התרבותי הגדול ביותר בשוודיה החל משנות השמונים, היום שרה דניוס מאיימת על תפקידו באקדמיה וזה במידה רבה קרב אישי ביניהם".

ישיבת האקדמיה שהתקיימה ב-12 באפריל היתה מתוחה, איש מלבד חברי האקדמיה עצמם לא יודע מה בדיוק נאמר בה אך מה שברור הוא שכאשר שרה דניוס יצאה מבניין האקדמיה שבלב העיר העתיקה של סטוקהולם היא סיפרה לכתבים שחיכו בחוץ שבהתאם לרצונה של האקדמיה היא מתפטרת מתפקידה כמזכירת האקדמיה והיא גם לא תיקח יותר חלק פעיל בעבודתה. בכך היא הפכה לחברה הפורשת הרביעית באותו שבוע. "הייתי רוצה להמשיך אבל יש עוד דברים לעשות בחיים", היא אמרה. חצי שעה בלבד מאוחר יותר פורסמה הודעה דרמטית נוספת – גם קתרינה פרוסטנסון שהיתה המוקד לחילוקי הדעות פורשת מפעילותה באקדמיה. הפרישה הכפולה נראית כמעין פשרה שנועדה להציל את האקדמיה מעצמה. ישנה טענה, גם אם לא מוכחת, שהפשרה נכפתה ע"י מלך שוודיה שהתערב בעניין, ורבים הגיבו בכעס לפשרה מכיוון שבסופו של חשבון, דומה שפרשה שהחלה בחשיפת יותר מעשרים שנה של הטרדות מיניות שביצע גבר המקורב לאקדמיה, מסתיימת דווקא בהקרבתן של שתי נשים המשלמות בתפקידן ובמעמדן את כל המחיר. אך ההתפטרות ההמונית רחוקה מלהיות סוף הפרשה.

"כרגע, ישנם רק 11 חברים פעילים באקדמיה במקום 18. חמישה פרשו מעבודת האקדמיה בשבוע שעבר ושלושה כבר לא היו פעילים משנים קודמות", מסביר מתיאס ברג, "הבעיה היא שע"פ תקנון האקדמיה מהמאה ה-18 אין אפשרות לפרוש מהאקדמיה ואי אפשר להחליף חבר, במידה שלא הודח, לפני מותו. עם זאת, יש צורך ב-12 חברים בכדי למנות חבר חדש או להדיח חברים קיימים. זו בעיה שיש לתקן ע"י שינוי החוקה ומלך שוודיה טוען שבסמכותו לשנות את החוקה. בחוקה אמנם לא כתוב כיצד ניתן לשנות את החוקה אבל צריך לזכור שכשהחוקה נכתבה ב-1786 למלך היה מותר לעשות פחות או יותר מה שהוא רוצה וזה לא בדיוק המצב בימינו. אני חושב שהדבר הסביר ביותר לעשות עכשיו הוא להתחיל מהתחלה, כלומר לבנות את האקדמיה מאפס. איך בדיוק יעשו את זה אין לנו אפשרות לדעת". ב-18 באפריל, לאחר ישיבה חשאית בארמון המלכותי בסטוקהולם, הודיע מלך שוודיה שאכן בדעתו לשנות את החוקה כך שתאפשר פרישה והחלפה של חברי אקדמיה.

"בכל הנוגע לפרס נובל לספרות", מוסיף ברג, "העניין רציני מאוד. מדובר בהרבה מאוד כסף (הפרס עומד בימינו על קצת יותר ממיליון דולר, ד.ס) ובפרס הספרותי החשוב בעולם. הסטטוס הגבוה של הפרס תלוי ביוקרה של המוסד שקובע מי יזכה בו, ממש כמו שהיוקרה של האקדמיה השוודית תלויה בימינו בפרס נובל לספרות. הלגיטימיות של הפרס תלויה בכך שאין עוררים על החוכמה והאינטלקט של אלו הקובעים את זהות הזוכים גם אם הם באים ממדינה קטנה כמו שוודיה. עכשיו, כשהשמועה מתפשטת בעולם והאקדמיה מוצגת כמעין קליקה קטנה ומסוכסכת מסטוקהולם, למה שלמישהו יהיה אכפת מהפרס? באופן קונקרטי, כנראה שאין בעיה עם בחירת זוכה לשנה זאת. למרות שהדיונים חסויים לחמישים שנה, אנחנו יודעים שיש כבר ככל הנראה רשימת מועמדים קצרה (שורט ליסט) ושחלק גדול מעבודת הבחירה כבר נעשתה. עם זאת, המצב לא יוכל להימשך כך בטווח הרחוק. יהיה צורך למצוא פתרון לעבודת האקדמיה ולהציל את מעמדה".

כרגע לא ברור מי בדיוק יהיו אלה שיכריעו מי יזכה או תזכה בפרס נובל לספרות ב-2018, מי יכריז על הזוכה ומי ישתתף בטקס ובנשף המפורסמים. מה שבטוח הוא שהמוטו של האקדמיה שנקבע לפני 232 שנה, "כישרון וטעם" מרגיש פחות ופחות רלוונטי והפרס השנה יהיה קצת פחות זוהר.

אלפרד נובל מתהפך בקברו

למייסד פרס נובל לא היתה כוונה להעניק ולו קרונה אחת לכלכלנים, אבל לא רק שפרס הנובל בתחום נולד כבן חורג — הוא גם מסנן באופן עקבי כלכלנים סוציאל־דמוקרטים. פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד מאמין שזה לא מקרי.

פורסם בדה-מרקר:http://www.themarker.com/markerweek/1.3190550

גם השנה, כבכל שנה מאז תחילת המאה העשרים, נערך בסטוקהולם טקס הענקת פרסי הנובל היוקרתיים. מירב תשומת הלב התקשורתית השנה התמקדה דווקא בזוכה שלא הגיע לאסוף את הפרס, המוסיקאי בוב דילן שטען שהיו לו התחייבויות קודמות. הזוכים האחרים, עם זאת, התייצבו בהרכב מלא. ביניהם היו אוליבר הארט ובנגט הולמסטרום שזכו בפרס לכלכלה. כמו עמיתיהם, זוכי הפרסים לפיסיקה, כימיה ורפואה (הפרס לשלום מוענק באוסלו), הם קיבלו בטקס רב רושם באולם הקונצרטים העירוני בסטוקהולם מדלית זהב ודיפלומה מעוטרת מידיו של מלך שוודיה. בנוסף לכך הם התחלקו בפרס כספי העומד היום על יותר מ-866,000 דולר. בטקס עצמו כמעט לא ניתן היה להבדיל בין הפרס של הארט והולמסטרום לבין הפרסים האחרים אך במבט מעמיק יותר ובהקשר היסטורי רחב יותר ישנו הבדל גדול בין הפרס הכלכלי לשאר הפרסים. למעשה, מה שמכונה פרס נובל לכלכלה איננו פרס נובל כלל, שכן הוא נולד יותר משבעים שנה אחרי מותו של אלפרד נובל, האיש שבצוואתו יזם, מימן ועיצב את מפעל הפרסים היוקרתי.

אלפרד נובל היה מדען ותעשיין שוודי בן המאה ה-19 שעשה הון רב מהמצאת הדינמיט. בסוף ימיו, ככל הנראה כתוצאה של תחושות אשמה על השימוש הצבאי בהמצאתו המרכזית, הוא החליט להעניק את רוב הונו לקרן שתוקם לזכרו ותעניק בכל שנה פרס לאנשים שהביאו את התועלת הרבה ביותר למין האנושי במהלכה. לאחר מותו של נובל ב-1896 הקימו המוציאים לפועל של צוואתו את קרן הנובל האחראית עד היום למפעל הפרס. זוהי קרן פרטית המתנהלת בהתאם לצוואתו של נובל שלא השאיר מקום לספק לגבי התחומים שהוא ראה כמועילים לאנושות. חמשת התחומים שהוא קבע היו: פיסיקה, כימיה, רפואה, שלום וספרות. לא היתה לו שום כוונה להעניק ולו קרונה שוודית אחת לכלכלנים. למעשה, למרות שהוא היה תעשיין בינלאומי הוא שנא עסקים בכל ליבו וראה בעצמו סוציאל-דמוקרט. מאז מותו ביקשו גורמים שונים לעדכן את פרסי הנובל או להוסיף להם קטגוריות כמו מתמטיקה או מוסיקה אך אלו נדחו מתוך המחויבות הקפדנית להוראותיו המפורשות של הוגה המפעל. כיצד קרה שדווקא תחום הכלכלה, שהיה רחוק כל כך ממורשתו של נובל הצליח להשתחל פנימה? ואיך ייתכן שדווקא כלכלנים שאינם סוציאל-דמוקרטים זוכים שנה אחרי שנה בפרס שממציאו סלד מתחום עיסוקם?

פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד, חקר את הפרס הכלכלי היוקרתי בעולם, את נסיבות המצאתו, את הזוכים בו ואת הנימוקים לבחירה בהם. תוצאות מחקרו נפרשות בספר שכתב יחד עם החוקר השוודי גבריאל סודרברג והתפרסם השנה בהוצאת פרינסטון (The Nobel Factor: The Prize in Economics, Social Democracy, and the Market Turn, Princeton University Press).

פרופ' עופר נולד בישראל ב-1944. את התואר הראשון בהיסטוריה וגאוגרפיה הוא השלים באוניברסיטה העברית לאחר שלחם במלחמת ששת-הימים. הוא נלחם גם במלחמת יום-כיפור ואחריה המשיך את הקריירה האקדמית באוקספורד שם הוא סיים דוקטורט בהיסטוריה כלכלית. הוא פרסם ששה ספרי מחקר ומאמרים רבים והחזיק משרות מחקר והוראה במוסדות אקדמאיים ברחבי העולם ובעיקר באנגליה. הוא עמית אמריטוס באוקספורד ובימים אלו הוא מבקר בארץ ומציג את מסקנותיו, בין השאר, כאורח הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית.

פְּרָס נולד

ב-1968 חגג הבנק השוודי המרכזי 300 שנה להיווסדו. לציון האירוע החליט הבנק להעניק פרס בינלאומי למדעי הכלכלה מדי שנה. הפרס הראשון הוענק ב-1969 ובאופן חריג ביותר אישרה קרן הנובל שהוא יוענק באותו הטקס שבו מוענקים פרסי הנובל בעשירי בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל. גם מאפייניו הנוספים של הפרס הוצמדו לפרסי הנובל – האקדמיה השוודית למדעים, אותו מוסד שקובע את זהות זוכי פרסי הנובל בפיסיקה, כימיה ורפואה, היא זו הקובעת את זהות הזוכים בפרס הכלכלי ופרסום שמות הזוכים בו מתרחש במקביל לפרסום שמות זוכי פרסי הנובל. "לבנק השוודי המרכזי היה הרבה כסף", מסביר פרופ' עופר את השתלשלות האירועים, "ואפשר לומר שהוא קנה את הפרס". שורשיו של הסיפור, ע"פ ספרו של עופר, הם במאבק פוליטי בין הבנק המרכזי השוודי שתפקידו היה במשך שנים רבות שימור ערך המטבע לבין התנועה הסוציאל-דמוקרטית שהנהיגה את המדינה ודאגה לרווחת כלל האזרחים באמצעות חתירה לתעסוקה מלאה, שירותי רווחה אוניברסאלים והשקעה עתירת הון בדיור. במסגרת מדיניות זו הממשלה כפתה על הבנק המרכזי בשנים שאחרי מלה"ע השניה לקנות איגרות חוב ממשלתיות ולשמור על ריבית נמוכה לטובת אשראי זול. כל זאת למורת רוחם של ראשי הבנק וגם של האליטה הפיננסית בשוודיה שהממסד של הבנק המרכזי אהד את האינטרסים שלה.

כיצד הוביל המאבק בין ראשי הבנק המרכזי לממשלה ליצירתו של הפרס הכלכלי וכיצד הצליחו ראשי הבנק לשכנע את אנשי קרן הנובל להכליל אותו במפעל הפרסים היוקרתי?

"בשנות החמישים מערכת הבנקאות חתרה להשיב לידיה קצת שליטה על רמת המחירים. בתקופה זו היתה התמרדות זוטא של הבנקים נגד הממשלות לא רק בשוודיה אלא גם בארה"ב, אנגליה וגרמניה. נגיד הבנק השוודי המרכזי, סוציאל-דמוקרט בעברו שנשבה בקסמי הממסד הבנקאי הבינלאומי, העלה את הריבית בלי להודיע לממשלה וגרם למשבר פוליטי במדינה. למרות שהממשלה השתלטה על נגיד הבנק הסורר היתה לה עדיין בעיה. יתרות גדולות שנבעו מריבית על הלוואה של הבנק לממשלה הצטברו בבנק במקום לעבור לאוצר. תגובת הממשלה על מהלכיו של הנגיד היתה החרמת היתרות שנבעו מריבית זו. הבנק ניסה להציל משהו מהכסף המוחרם והציע לממשלה להשתמש בחלק ממנו לטובת הקמת קרן למימון מחקר מדעי שתוקם כחלק מחגיגות 300 השנה לייסוד הבנק. הממשלה הסכימה למהלך מכיוון שהיתה מעוניינת בקרן מחקר מחוץ לתקציב המדינה והקרן הוקמה לבסוף ב-1964. מפעל הפרס הכלכלי יצא לדרך ארבע שנים מאוחר יותר, גם הוא כחלק מאירועי ציון יום הקמתו של הבנק. כך נוצר מצב שהפרס נוסד למעשה מכסף שמקורו במשלמי המיסים השוודיים בשונה מההון הפרטי שהיה מקור העושר של פרסי הנובל. באותה תקופה, תקופת השיא של התיאוריה הקיינסיאנית לא נראה עדיין ניגוד עניינים חריף בין מקצוע הכלכלה לבין הסוציאל-דמוקרטיה אבל הפער התגלה מהר מאוד ונוצר מצב שהממשלה מממנת את החתירה תחתיה ע"י אנשי כלכלה הנמצאים ברובם ימינה מהמרכז".

תרגיל יחסי ציבור מבריק

הרעיון לייסד פרס לכלכלה כשלעצמו לא היה יעיל כל כך לולא נמצאה הדרך להפוך אותו לפרס היוקרתי בתחומו על מנת שהשפעתו תהיה מירבית. הפיתרון היה מבריק אבל קשה לביצוע – להפוך את הפרס החדש לפרס נובל. פרסי הנובל נחשבו כבר אז לפרסים היוקרתיים בעולם אך צוואתו של אלפרד נובל מנעה כניסתן של קטגוריות נוספות. עם זאת, כבנקאים וותיקים ידעו אנשי הבנק שכוחו של כסף גדול לעיתים מכוחם של חוקים וכללים. הם הפעילו לחץ על קרן הנובל והציעו למנהליה הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה. התרגיל עבד. פרופ' עופר מסביר שהיה צורך גם בהסכמת משפחת נובל וזו אומנם התקבלה אך לא בלי התנגדות. "בת אחיו של נובל, מרתה הלנה נובל אולייניקוב, היתה אז בת 87 אבל צלולה מספיק בשביל להתעקש ששם הפרס לא יהיה פרס נובל. וכך, בזכותה, עד היום הפרס לא ידוע כפרס נובל לכלכלה אלא כ"פרס הבנק השוודי המרכזי למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד נובל". בת אחיו של נובל לא היתה בת המשפחה היחידה שהתנגדה למהלך, גם פטר נובל, צאצא נוסף של אחיו של אלפרד נובל, הוא מתנגד חריף לפרס. פטר נובל, פעיל זכויות אדם ועו"ד במקצועו ששימש כמזכ"ל הצלב-האדום השוודי, טוען שמרבית הזוכים בפרס תורמים למטרות שהן מנוגדות למורשתו של מייסדו והפרס הוא לא יותר מתרגיל יחסי ציבור של הבנק המרכזי.

האם יש אמת בטענה זו? האם זוכי הפרס לכלכלה אינם מועילים, כפי שדורשת צוואתו של נובל, לרווחת המין האנושי ולשלומו? על מנת לדון בשאלה זו יש להפנות את תשומת הלב לסוגיית "מדעיותו" של הפרס. פרסי הנובל מחולקים לפרסים מדעיים: כימיה, פיזיקה ורפואה, עליהם מופקדת האקדמיה השוודית למדעים, ולפרסים לא מדעיים, ספרות ושלום, שני פרסים שהקובעים את זהות הזוכים בהם אינם מצוידים בכלים אובייקטיביים המתעלים מעל נטיות פוליטיות וטעם אומנותי בעלי אופי אישי. אמנם גם שיקול דעתה של האקדמיה השוודית למדעים אינו נקי מפגמים ואינטרסים אך יש לתחומי הדעת בהם היא עוסקת דיסיפלינה ברורה ויכולת לבחון תיאוריות במציאות ע"י ניסויים אמפיריים. במובן הזה הפרס לכלכלה הוא אנומליה. וועדת הפרס מבוססת על המחלקה למדעי-החברה של האקדמיה השוודית, זו ממליצה על המועמדים לזכייה לאקדמיה עצמה המהווה את הגוף המחליט לגבי כל הפרסים המדעיים. נוהל זה יוצר את הרושם שכלכלה הוא מדע כמו המדעים המדויקים. "לְמה דומה יותר הכלכלה, לפיזיקה או לספרות", שואל בספרו פרופ' עופר ומראה כיצד פעם אחר פעם תיאוריות כלכליות, אלגנטיות ככל שיהיו, אינן מתיישבות עם המציאות או אינן ניתנות להוכחה כלל. כשהן הופכות למדיניות הן חורצות אמנם גורלות של עמים ואומות אך הן אינן מבוססות בהכרח על מחשבה ביקורתית ותצפיות אמפיריות. "קשה להתמצא בה אך קל להאמין בה", כותב עופר, על הכלכלה אך הסיפוח שלה לפרסים המדעיים בחסות האקדמיה למדעים, מצליח, מעשה קסם, להעניק לה סמכות מדעית גם אם זו איננה מעוגנת במציאות.

כעת, כשברור שהפרס הכלכלי הוא תוצר של מאבק פוליטי ושהוא מעניק יוקרה לסמכות אקדמית המשפיעה על מדיניות, נותר לבחון האם זוכי הפרס מייצגים השקפה מסוימת או שהם מייצגים את כל המחנות. כאן נמצאים הגילויים המשמעותיים בעבודתו של עופר. ע"פ עופר קו ההפרדה הרלוונטי בהקשר זה איננו בין ימין לשמאל. דווקא בתחום זה וועדת הפרס מאזנת בין כלכלנים מהשמאל דוגמאת ג'וזף שטיגליץ לבין כלכלנים ימניים דוגמאת מילטון פרידמן, שני זוכים ידועים בפרס. קו ההפרדה האמיתי הוא בין תומכי דוקטרינת כלכלת השוק לבין הסוציאל-דמוקרטים. למרות שבמבט ראשון נדמה שיש כאן חפיפה לא כך היא. ע"פ עופר הסוציאל-דמוקרטיה מוגדרת כתנועה פוליטית שנועדה להקטין את אי-הביטחון ואי-השיוויון החברתי ולהעניק רווחה חברתית באמצעות מיסוי פרוגרסיבי. בעוד הסוציאל-דמוקרטיה מקדמת פתרונות מוסדיים לבעיית חלוקת המשאבים, כלכלת השוק הליברלית, (Market Liberalism) היא תנועה בעלת מטרות פוליטיות המקדמת פתרונות המתבססים על השוק הפרטי. כלכלת השוק והסוציאל-דמוקרטיה זקוקות שתיהן לכוחות השוק ושתיהן גורסות שיש למדינה אחריות אך הן חלוקות ביניהן בגישתן לביטחון החברתי המסופק במרבית המדינות המפותחות ע"י בערך 30% מהתוצר. ממחלוקת זו נובעים הבדלי מדיניות רבים בתחומים כמו בריאות, חינוך, דיור, רשתות ביטחון חברתיות, מיסוי ועבודה. הפרס לכלכלה מוענק לאנשי תורת הכלכלה, שהיא דיסציפלינה אקדמית עם יומרה מדעית, וספרו של עופר מראה שלמעט זוכה אחד, גונארד מירדאל השוודי שזכה בנובל ב-1974, אף כלכלן סוציאל-דמוקרט לא זכה בפרס.

מדוע בעצם לא זוכים כלכלנים סוציאל-דמוקרטים בפרס?

"לסוציאל-דמוקרטיה אין מודל תיאורטי מורכב. היא פשוט עובדת. הדוקטרינה הניאו-ליברלית, שהיא הבסיס התיאורטי לכלכלת השוק הליברלית, פשוט לא מתיישבת עם המציאות, צריך שמיניות באוויר בשביל להתאים אותה למציאות ובעבור שמיניות באוויר מקבלים פרסי נובל. כחצי ממקבלי הפרס וכשני שליש מהכלכלנים תומכים בפתרונות סוציאל-דמוקרטיים, אבל הם תומכים בהם "בשעות הפנאי" ואינם מפתחים תיאוריה סוציאל-דמוקרטית אלא תיאוריות שׁוּקיוֹת. וועדת הפרס לא החשיבה את הסוציאל-דמוקרטיה כאתגר אנליטי כלכלי מספק. למרות שחברי הוועדה לא התייחסו לכך באופן מפורש אני חושב שייתכן שהעניין הוא שהסוציאל-דמוקרטים לא אימצו את שתי הדוקטרינות המרכזיות של תורת הכלכלה – ההעדפה העצמית המצטברת לאיזון אופטימלי של היד הנעלמה".

מדע או מדע בדיוני

ע"פ עופר, אם כן, חלק מזוכי הפרס לכלכלה הם כלכלנים המבקרים את הסדר הניאו-ליברלי ותומכים במדיניות סוציאל-דמוקרטית אך כמעט ואין זוכים שעבודתם התיאורטית מוקדשת לסוציאל-דמוקרטיה. חברי וועדת הפרס החליטו שרירותית, ע"פ עופר, מהי כלכלה ומהי לא כלכלה והם לא מכירים בתיאוריה סוציאל-דמוקרטית כראויה לפרס.

האם ישנן דוגמאות בולטות לכלכלנים שלא זכו בפרס בגלל שעבודתם התיאורטית הוקדשה למודלים סוציאל-דמוקרטים?

"רודולף מיידנר, למשל, היה כלכלן שוודי של האיגודים המקצועיים. הוא פיתח מודל מתוחכם שיושם והצליח מעל ומעבר אבל זה לא היה מספיק טוב בשביל חברי וועדת הפרס (מודל רהן-מיידנר המשלב שוק עבודה אקטיבי, גידול בשכר ומערכת רווחה ממשלתית רחבה ליצירת צמיחה משקית, ביטחון חברתי וגם יציבות מחירים, ד.ס). גם כלכלנים פוסט-קיינסיאנים לא זכו בפרס ויש תחומים רחבים מאוד של מחקר כלכלי שלא מוכרים ע"י גרעין קובעי היוקרה בתחום שמרוכז סביב שלושה או ארבעה כתבי-עת בארה"ב ושמונה מחלקות אקדמיות. קח לדוגמא את טוני אטקינסון, התיאורטיקן של אי-השיוויון. כבר מזמן הגיע לו הפרס אבל הוא לא מקבל כי תחום ההתמחות שלו נחשב שולי. האתגר האמיתי של האנשים שהם ברמה של זכיה בפרס הוא הפער הענקי בין המדע הבדיוני שהם בונים לבין המציאות. הם צריכים לבנות גשרים באוויר שהם גאוניים ומבריקים. תחום כמו אי-שיוויון דורש פחות חריפות מחשבה".

אחת הדוגמאות להברקה תיאורטית שיש לה בעיות גדולות בהתאמה למציאות היא תיזת ה- Rational expectations המהווה הנחת יסוד במודלים כלכליים רבים והניבה פרסים לרוברט לוקאס (1995), אדווארד פרסקוט (2004), פין קידלנד (2004) ותומאס סרג'נט (2011). "תורת הציפיות הראציונאליות מקובלת באופן כללי באנליזה מקרו-כלכלית, ומשמשת אפילו כלכנים בבנקים המרכזיים (אם כי לא בסקטור הפרטי)", אומר עופר, "אבל לדעתי ולדעת סמכויות אחרות אין בה שום תועלת מעשית והיא הסיחה את הדעת מן המשבר המתקרב בשנים שלפני 2008. ביקורת דומה אפשר להפנות לתיאוריה הפיננסית שזכתה לפרסים בשנת 1990, 1997 ו-2013. התיאוריה ומודל בלאק-שולס המזוהה איתו (מודל שפיתחו פישר בלק ומיירון שולס זוכה הפרס ב-1997, ד.ס) היו בשימוש נרחב ולא היו שימושיות מאוד בזמן המשבר הפיננסי. במידה והיא יושמה בקרן הגידור LTCM ששולס עצמו ישב במועצת המנהלים שלה, היא לא הצליחה להציל אותה מההתמוטטות המרהיבה שלה".

לעומת המודלים הכושלים שזיכו את יוצריהם בפרסים בולטת אי הענקת הפרס לג'ון קנת גלבריית' שהיה לא רק הוגה דעות מבריק אלא גם שימש בתפקידים שונים בממשליהם של רוזוולט, טרומן וקנדי. "הספר "חברת השפע" של גלבריית' מסוף שנות החמישים הוא ספר מפתח עד היום", אומר פרופ' עופר, "גרלבריית' הוא אמנם "כלכלן ספרותי" אבל גם זוכים כמו פון הייאק, ביוקנן וקוז, אנשי הימין, היו כלכלנים ספרותיים. זכויותיו של גלבריית' לא נפלו משלהם והוא לא זכה מפני שהוא היה תיאורטיקן סוציאל-דמוקרטי. ויש גם את המקרה של ג'ואן רובינסון שזכויותיה הן ניאו-קלאסיות ולא סוציאל-דמוקרטיות אבל כשנוסד הפרס היא הפנתה כבר עורף לכלכלה הקלאסית ואפילו פלירטטה עם השמאל הקיצוני, ובכל זאת אפשר היה לתת לה את הפרס בעיקר כי לפרס הזה חסרות נשים. רק אישה אחת, אלינור אוסטרום (כלכלנית פוליטית אמריקאית שזכתה בפרס ב-2009, ד.ס), זכתה בפרס אבל היא לא כלכלנית ממש והזכיה שלה היתה קצת מאולצת".

האם מדובר כאן במאבקי יוקרה אקדמיים בלבד או שיש להטייה של וועדת הפרס השפעה על המציאות החברתית בעולם האמיתי? האם ישנם מקרים שבהם הדרך מהאקדמיה למדיניות בפועל עוברת דרך הפרס?

"ג'יימס מירליס, שזכה בפרס ב-1996, יצר את תיאורית המס האופטימלי שמוכיחה באופן מתמטי ע"י הנחות יסוד מסוימות ורצף של מהלכים לוגיים שבעל ההכנסה השולית הגבוהה ביותר צריך לשלם 0% מס הכנסה שולי. אם מבקשים ממנו להסביר את זה הוא אומר שזה מסובך מדי להבין, אבל לדעתי זוהי תורה מופרכת ומלאה בכשלים לוגיים. עם זאת, היא הבסיס התיאורטי להורדה הסיטונאית של המיסים השוליים שהתרחשה בשנות השמונים ואילך וחתרה תחת השיטה הסוציאל-דמוקרטית. אחרי שנבחרה הממשלה השמרנית באנגליה ב-2010 היא הקימה וועדה לרפורמה של מערכת המס והעמידה בראשה את מירליס שהמליץ המלצות ברוח תורתו. אחרי פרסום המסקנות כמה כלכלנים פרסמו מאמרי נגד, אחד מהם היה פיטר דיימונד שזכה גם הוא בפרס נובל וגם הוא עשה שמיניות באוויר והגיע למסקנה שהמס השולי צריך להיות 78%. שתי מסקנות שונות לגמרי, שתיהן זכו באותו פרס".

התיאוריה של מירליס, אם כן, היתה גורם מסייע ממשי לניסיון הפירוק של מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות וייתכן שהמעבר הזה מתיאוריה לפרקטיקה היה בין הגורמים לכך שחברי האקדמיה השוודית למדעים החליטו להעניק למירליס את הפרס. הפרס בתורו ללא ספק סייע למירליס לקבל את המינוי לראשות הוועדה לרפורמה של מערכת המס בבריטניה. כך, מה שהתחיל בנוסחאות משורבטות על דף באוניברסיטת אוקספורד השפיע על חייהם של מיליונים ברחבי העולם שכן במדינות רבות הורדת המיסים בהשראתו של מירליס לוותה בהפרטות וצמצומים במגזר הציבורי שפגעו קשות בשירותים החברתיים. בעבור רבים זו היתה הדחיפה מהביטחון של המעמד הבינוני אל עבר קו העוני. הפרס המתקרא נובל אמנם לא היה הגורם למדיניות זו אך הוא ללא ספק העניק לה רוח גבית ולגיטימציה אקדמית.

פרופ' עופר לא מבסס את מחקרו על עיון אקדמי בלבד. הוא פגש באופו אישי, כחלק מחייו האקדמיים, כעשרים מזוכי הפרס הכלכלי השוודי וגם שלושה מחברי וועדת הפרס המונה שישה חברים. בין השאר, ראיין עופר את יו"ר הוועדה לשעבר, אסאר לינדבק, שהיה חבר בוועדה במשך 25 שנים. לינדבק, סוציאל-דמוקרט לשעבר שהפך לאחד האינטלקטואלים השוודים העוינים ביותר את מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, סיים את כהונתו ככל הנראה בעקבות אחת ההחלטות מעוררות המחלוקת של הוועדה, הענקת הפרס למתמטיקאי האמריקאי ג'ון נאש. נאש זכה בפרס על עבודתו בתורת המשחקים אך הוא מוכר יותר בזכות הספר והסרט A Beautiful Mind (נפלאות התבונה) המבוססים על חייו. נאש סבל מסכיזופרניה, הוא היה מאושפז בבתי-חולים לחולי נפש והיה ידוע גם כבעל דעות אנטישמיות. בטקס הענקת הפרסים, בניגוד למוצג בסרט, הוא לא היה יציב מספיק בשביל לשאת את נאום הזכיה המסורתי. החלטת הוועדה בראשותו של לינדבק להעניק לנאש את הפרס בתוספת סגנון הניהול שלו היתה, ע"פ מקורות באקדמיה השוודית, אחת הסיבות לפרישתו הכפויה.

הזווית הישראלית

"הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית ע"ש חיים ברקאי" בו הציג השבוע פרופ' עופר את ספרו מתאים לדיון על הפרס הכלכלי השוודי ביותר מבחינה אחת. ראשית, רוחב היריעה של הנושאים הנידונים בו. הפורום, הפועל במסגרת "האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית" בהנהלת יאיר ברק מאוניברסיטת ת"א, דן בסוגיות רחבות של המחשבה הכלכלית, החל במודלים כלכליים ועד למחשבה כלכלית בעולם העתיק. בפורום, המתכנס ארבע פעמים בשנה, נוטלים חלק היסטוריונים, כלכלנים, משפטנים, חוקרי אמנות וגם משתתפים שלא מן האקדמיה. ספרו של אבנר עופר מתאים לפורום ככפפה ליד מכיוון שנפרשת בו תמונה רחבה ואינטרדיספלינרית החורגת מההיסטוריה של הפרס שעומד בבסיסו. מעבר לכך, יש לפרס הכלכלה השוודי ולספר הדן בו זוויות ישראליות נוספות ובראשן שני הישראלים שזכו בו, פרופ' דניאל כהנמן (2002) ופרופ' ישראל אומן (2005).

מה מקומם של הזוכים הישראלים בפרס בתמונה שאתה מציג בספר?

"כהנמן ואומן אינם מייצגים את הקו הרגיל של וועדת הפרס. המהלך של הענקת הפרס לכהנמן היה נחוץ. האסכולה ההתנהגותית שכהנמן מייצג קראה אמנם תיגר על הכלכלה הניאו-קלאסית אבל ע"פ העקרון שפרס נובל צריך לכסות את כל תחומי האורתודוכסיה כבר מזמן היה צריך להעניק לה פרס נוסף (פרס מוקדם יותר הוענק ב-1978 להרברט סימון האמריקאי). זהו פרס חתרני כי הכלכלה ההתנהגותית חותרת תחת יסודות הכלכלה הניאו-קלאסית והיא גורם מהפכני מכיוון שהיא לא מקבלת את הגרעין של הכלכלה הקלאסית: העדפה עצמית מצטברת למיטב הכללי, כלומר הגישה שהפרט מחפש את המיטב בעבור עצמו ומשיג את טובת הכלל בהיסח הדעת. האסכולה ההתנהגותית מראה שיש לכאורה פלח ניכר באוכלוסיה שבתנאי מעבדה וגם בתנאים ריאלים בוחרים להעדיף את טובתו של מישהו אחר. זהו בעצם גם הניגוד בין כלכלת השוק לסוציאל-דמוקרטיה הטוענת שלעיתים יש לנו העדפה למישהו אחר (למשל חולים ופנסיונרים) כי גם תורנו יגיע להיות מישהו אחר".

"המקרה של אומן שונה", מוסיף עופר, "אומן הוא למעשה מתמתיקאי שעוסק בתורת המשחקים שהיא ענף של מה שאני מכנה כלכלת הנוכלות". בבסיסה של כלכלת הנוכלות עומד המידע הא-סימטרי, מצב שבו למשתתפים בפעילות הכלכלית אין את אותו המידע ולכן היא מסבירה תופעות של שחיתות וניגודי אינטרסים. "זהו תחום הנמצא מחוץ לניגוד בין הסוציאל-דמוקרטים לאנשי כלכלת השוק ולכן הוא לא ממחיש את העדפת וועדת הפרס לאחד הצדדים".

האם אפשר ללמוד ממחקרך על הניגוד בין האסכולות השוודיות הוותיקות משהו לגבי המדיניות הכלכלית של ישראל?

"המדיניות הכלכלית בישראל דוחפת במודע מדיניות כלכלית בנוסח האגף הימני של הכלכלה הניאו-קלאסית עם התוצאות הנלוות הידועות של אי-שיוויון קיצוני, עוני מתגבר וחוסר ביטחון כלכלי. אם אנחנו חושבים שחוסר הביטחון שמדיניות זו יוצרת הופכת לבעיה פוליטית כמו ברוב ארצות המערב שיש בהן אתגר פופוליסטי לאליטה הניאו-ליברלית, הפתרון מצוי בהישג יד: חזרה למערכת סוציאל-דמוקרטית. מערכת זו קיימת כבר, לא צריך להמציא שום דבר חדש. צריך רק להפיח בה רוח חיים בשביל להעניק קצת יותר ביטחון כלכלי לאנשים. אם יעשו את זה חלק גדול מאי-השקט יעלם. הביטחון הכלכלי הוא מה שמטריד את בני-האדם ויש מערכת מוסדית שיכולה לשפר אותו. בשיח הבינלאומי יש לזה כבר הדים אלא שאנשים מתעקשים להמציא פתרונות חדשים כמו פתרון ה"הכנסה הבסיסית". זו טעות. הסוציאל-הדמוקרטיה הקלאסית מספקת תשובה לאי-השקט החברתי והכלים כבר נמצאים כאן: מנגנון הפנסיה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הדיור הציבורי, ביטוח נגד תאונות ומנגנון ביטחון תעסוקתי. הכל נמצא בהישג יד צריך רק נכונות מחשבתית ורצון הפוליטי".