אל נעמיד תליין מתוכנו

ע"פ דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה, עשרות אלפי בני-אדם יושבים בתאי נידונים למוות ברחבי העולם. למרות שרוב מדינות העולם ביטלו את עונש המוות בכוח או בפועל, בכל שנה מוצאים להורג מאות בני-אדם ואלפי גזרי-מוות חדשים נגזרים במדינות שונות מארה"ב, דרך מדינות רבות במזה"ת ועד יפן והודו. כמה נקודות למחשבה לפני ששאלת עונש המוות חוזרת לדיון הציבורי בישראל.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9945443

ינואר השנה היה חודש עמוס בבית-הסוהר טרה הוט שבאינדיאנה המשמש לכליאה והוצאה להורג של אסירים פדרליים שנידונו למוות. כמה ימים לפני סיום כהונתו, זירז ממשל טרמפ את הוצאתם להורג של שלושה נידונים למוות שהצטרפו ל-17 אמריקאים שהוצאו להורג בשנה שעברה. ראשונה היתה ליסה מונטגומרי, שב-2004 חנקה למוות אישה הרה וחתכה מבטנה את תינוקה. ע"פ ההגנה סבלה הרוצחת בילדותה מאונס והתעללות קשה וכאסירה תוארה כסובלת מהזיות. ב-13 בינואר היא נלקחה לחדר ההוצאות להורג. השעה היתה מאוחרת מאוד, היא נראתה מבולבלת וויתרה על האפשרות לומר מילים אחרונות. לאחר זריקת הרעל, היא נקשה באצבעותיה בעצבנות במשך כמה שניות ועצמה את עיניה. באחת וחצי בלילה נקבע מותה. למחרת הגיע תורו של קורי ג'ונסון, שרצח שבעה בני-אדם במהלך עסקת סמים ב-1992. ממש לפני הוצאתו להורג הוא קיבל פיצה ומילקשייק תות, הוא התנצל על פשעיו והספיק ללחוש לבני משפחתו, שישבו בחדר סמוך, שהוא אוהב אותם. בחדר אחר ישבו בני משפחות קורבנותיו וצפו בו כשהוא מנסה לשווא לדבר אחרי שהרעל החל לפעול. עשרים דקות אח"כ, מותו הוכרז ובחדר הסמוך נשמעו מחיאות כפיים ושריקה. עורכי דינו של ג'ונסון טענו שהיה מוגבל שכלית. בלילה הבא הובל לאותו חדר דאגלס היגס שהורשע ברצח שלוש נשים והומת גם הוא. כ-2,500 אסירים נוספים נידונים למוות כלואים כעת בארה"ב.

אבל ארה"ב אפילו לא קרובה להיות המובילה העולמית בגזרי-דין מוות. דו"ח של אמנסטי שהתפרסם לאחרונה מגלה שמספר ההוצאות להורג באיראן, מצריים, עיראק וערב-הסעודית עמד על לפחות 246, 107, 45 ו-27 בני-אדם בהתאמה. למספר זה יש להוסיף אלפי נדונים למוות בסין שבה הוצאות להורג הן סוד מדינה. במדינות רבות דוגמת איראן ומצריים עונשי מוות מוטלים בגין פעילות פוליטית ובאחרות, דוגמת, סינגפור, תאילנד ואינדונזיה הם מוטלים במשפטי סמים. בסה"כ הוצאו להורג ב-2020 לפחות 483 בני-אדם. זהו מספר נמוך משמעותית משנים קודמות (ב-2015, למשל, המספר עמד על 1,634), אך הוא אינו כולל מדינות כמו צפון קוריאה, סין, ווייטנאם וסוריה המסתירות את המתרחש בהן והוא בוודאי אינו כולל מעשים של טיהור אתני, פשעי מלחמה, רצח במתקני כליאה סודיים וחיסולים ממוקדים. מדובר רק בהוצאות להורג כתוצאה מהליכים משפטיים רשמיים, גלויים וחוקיים לכאורה.

54 מדינות בעולם עדיין דנות בני-אדם למוות והן כוללות, בין השאר, מדינות רבות במזה"ת, את יפן, הודו, בלארוס, סומליה, בוצוואנה וטאיוואן. ב-2020 הוטלו בעולם לפחות 1,477 גזרי-דין מוות בשיטות המתה מגוונות הכוללות כריתת ראש, חישמול, תלייה, וכיתת יורים. מרבית המדינות הדמוקרטיות, לרבות מדינות רבות בארה"ב, כבר אינן מטילות עונשי מוות בחוק או בפועל. מדינות אחרות, דוגמת רוסיה, מנהיגות מורטוריום. אך ישנן כאלו שאינן מוותרות וכך יושבים למעלה מ-28,000 בני-אדם ברחבי העולם בבתי-כלא וממתינים לתלייניהם, חלקם לאחר משפט לא הוגן, ללא שהועמדה לרשותם הגנה ראויה או לאחר שהודו כתוצאה מעינויים. בנוסף ל-2,485 האסירים האמריקאיים, ממתינים לביצוע גזר-דין מוות כ-7900 בני-אדם בעיראק, 4,000 בפקיסטן, 2,700 בניגריה ו-1,800 בבנגלדש.

ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת שאיש לא נידון למוות במערכת המשפטית שלה בעשורים האחרונים. ע"פ דו"ח אמנסטי היא נחשבת למדינה שביטלה את עונש המוות לפשעים רגילים בלבד, מפני שבספר החוקים הישראלי העונש עדיין קיים בחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בסעיפי חוק סיוע לאויב בשעת מלחמה ובחוק השיפוט הצבאי למחבלים ולחיילים שסייעו לאויב. בפועל, כידוע, לא בוצע גזר-דין מוות בישראל מאז הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ב-1962. עם זאת, בשנים האחרונות שורת חברי כנסת, מהליכוד, ישראל ביתנו וש"ס, הניחו הצעות חוק שנועדו להקל על בתי-דין להטיל עונש מוות על מחבלים רוצחים. מכיוון שהצעות כאלו יכולות לשמש גם ככלי פוליטי, ייתכן שגם הכנסת והממשלה הנוכחיים יצטרכו להחליט לאיזו מגמה ישראל תצטרף – למדינות הרואות בעונש מוות שריד ברברי מהעבר או לאלו הרואות בו כלי לגיטימי בארגז הכלים המשפטי שלהן.

כשיעמדו מול הדילמה, טוב יעשו המחוקקים הישראלים אם יזכרו שקשה למצוא ראיות מחקריות לכך שעונש מוות אכן מרתיע מחבלים פוטנציאליים. טיעון נוסף נגד העונש הוא שזהו עונש שלא ניתן לתיקון כאשר המערכת המשפטית טועה. זאת ועוד, במדינות רבות, וייתכן שישראל תהיה אחת מהן, עונשי מוות יוטלו בפועל רק על קבוצה אתנית אחת וישנן גם בעיות משפטיות בינלאומיות עם עונשי מוות שיוטלו בפועל רק בבתי-דין צבאיים באיו"ש ולא בתוך מדינת ישראל. אך כל אלו אינם הטיעון העיקרי. עונש מוות הוא מנגנון הדורש תליינים – מישהו צריך ללחוץ על ההדק, לכרוך את החבל או להפעיל את המתג, אחרים צריכים לטפל בגופה ולהצטרף לשורה ארוכה של משפטנים, אנשי כוחות הביטחון ואנשי רפואה שיהיו מעורבים בהליך שיהפוך לעונש בפני עצמו – בארה"ב תועדו מקרים של אחיות שנאבקו זמן רב על מנת למצוא ווריד להחדרת רעל למוצאים להורג, במקרים אחרים עלו בני-אדם באש על כיסא חשמלי ואפשר רק לדמיין את הייסורים הכרוכים בהליכים במדינות דוגמת ערב-הסעודית בה מתקיימות הוצאות להורג פומביות בכריתת ראש ע"י חרב. גם אם אין סליחה או רחמים לקורבן עצמו, קשה להמעיט בהשפעה החברתית של אירועי הוצאה להורג על החברה בה הם מתקיימים. המתה מכוונת, מתוכננת ובחסות החוק אינה יכולה שלא להשפיע על המבצעים, על הצופים ועל המעגלים האנושיים שסביבם. חשוב מכך, חברה שבה החיים הם ערך עליון אינה יכולה לחיות בשלום עם ההשקפה שיש מי שזכותו לקחת חיים, גם אם מדובר בחיי אלו הבזים לחיים עצמם. יום לפני הוצאתו להורג של אדולף אייכמן כתבו שורת אנשי רוח, ביניהם נתן רוטנשטרייך, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן ולאה גולדברג מכתב לנשיא בן-צבי. "סיום משפט אייכמן ע"י הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה ויסלף את משמעותו ההיסטורית והמוסרית של משפט זה", הם כתבו והסבירו: "אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו".

מלחמה בתיגראי

זה היה בסוף נובמבר. העיר אקסום שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה נערכה לחג המסורתי בכנסיית מריה מציון. ע"פ המסורת המקומית זהו התאריך שבו הובא למקום ארון הברית מירושלים. הפעם נערך החג בצל מלחמת אזרחים שהחלה כמה שבועות קודם לכן ושבמסגרתה פלש הצבא האתיופי למחוז כחלק מסכסוך פוליטי עם מפלגת ה-TPLF השולטת בו. לסכסוך הצטרפו גם כוחות מזוינים ממחוז אמהרה הסמוך ומאריתראיה השכנה. ע"פ עדויות שנאספו ע"י אמנסטי מפי אזרחי העיר שנכבשה ב-19 בחודש, רצחו חיילים אריתראים מאות בני אדם ב-24 השעות שלפני החג. העדויות מספרות על רצח בדם קר באמצעות הוצאות להורג ברחוב, פשיטות מבית לבית וירי צלפים כאשר גופות הנרצחים מוטלות ברחובות במשך ימים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9604056

"הם סידרו אותם בשתי שורות ושאלו היכן כלי-הנשק שלהם", אמר אחד העדים שצפה מהחלון בשישה גברים שנתפסו, "הם ענו: "אין לנו נשק, אנחנו אזרחים" ואחד החיילים ניגש למפקדו ושאל: "לשחרר אותם או להרוג אותם?". העד מספר שהמפקד פקד להרוג את השבויים. החיילים, שהיו חמושים בתת-מקלע ברן, ירו בשלושה מהם בכדור אחד. "הראשון והשני נפלו מתים", סיפר העד, "השלישי נפצע. הם ירו בו פעם שנייה והרגו את שלושת הנותרים בכדור אחד. הם הועמדו בצורה מושלמת". ד"וח אמנסטי מספר גם על ביזה והפגזות בלתי פוסקות של יעדים אזרחיים שגרמו לתושבי אקסום ל"טראומה קולקטיבית של אלימות, אֵבֶל וקבורות המוניות".

"המשפחה שלי נמצאת בתיגראי", סיפר לי הָילה שעזב את אתיופיה לפני כמה שנים וחי כעת באירופה, "מאמי, מאחיותיי והמשפחה המורחבת לא שמעתי כבר ארבעה חודשים, אבל אחי נמצא בעיר כ-25 ק"מ מאקסום ושוחחתי איתו בטלפון לפני כעשרה ימים. הוא סיפר שהכל הרוס – תשתיות, בתי-ספר ובתי-חולים. החנויות סגורות, אין תרופות בבתי-מרקחת, אין מים נקיים וחשמל, האזור נשלט ע"י חיילים אריתראים והקרבות עם ה-TPLF נמשכים". עדות זו תואמת דיווחים מתיגראי על שריפת שדות והרס מפעלים. הילה טוען שהמצב מזכיר לו אירועים היסטוריים. "אתיופים ממוצא תיגראי מסומנים ע"י השלטון וצעדים שונים כגון איסור טיסות ופיטורים מעבודות ממשלתיות ננקטים נגדם. זה נראה כמו היחס ליהודים לפני מלה"ע השנייה. חשוב מאוד שהעולם יפסיק רק לדבר על המשבר ויתחיל לעשות משהו לפני שיקרה מה שקרה ברואנדה (רצח-עם בו נרצחו ב-1994 כחצי מיליון בני אדם)".

לא בטוח עד כמה העולם מדבר על המתרחש באתיופיה, אבל הניו-יורק טיימס חשף לאחרונה שדו"ח של הממשל האמריקאי מפברואר טוען שבתיגראי מתבצע טיהור אתני. הטענה מתבססת על עדויות בדבר כפרים נטושים ועשרות אלפי תושבים שברחו או נעלמו. גם התקשורת הבינלאומית הצליחה בשבועות האחרונים להביא עדויות על המתרחש. רשת אל-ג'זירה פרסמה עדות של אישה מהעיר מאי-קדרה המספרת שעברה עם חברותיה אונס קבוצתי בידי חיילים. באותה כתבה מצולמת גם צעירה בת 18 ששרדה ניסיון אונס וידיה נכרתו כתוצאה מירי. רשת CNN פרסמה לפני מספר ימים מידע על טבח שנמשך שלושה ימים בכפר דנגלט. ע"פ הדיווח האירוע החל בחסימת הכניסה לכפר ע"י חיילים אריתראים ונמשך בירי על הכנסייה המקומית בשעה ששהו בה מאות מתפללים. לאחר מכן עברו החיילים מבית לבית, גררו החוצה את דייריהם וירו בהם. חלק מהעדויות מספרות על נשים שאולצו לקשור את ילדיהן ולצפות בהוצאתם להורג.

כמו מקרים אחרים של פשעי מלחמה וטיהור אתני, הרקע לאירועים בתיגראי הוא מורכב. מפלגת ה-TPLF השולטת במחוז שלטה באתיופיה כולה במשך שלושים שנה ובעקבות מלחמת אתיופיה-אריתראה (1998-2000) היא הביאה לבידודה של אריתראה וגרמה לפגיעה קשה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מומחים לפוליטיקה אתיופית מסבירים גם שהמפלגה התיגראית מואשמת בעצמה בטיהור אתני בבני האמהרה, השכנים מדרום, במסגרת סכסוך גבולות ישן. כך, יש המגדירים את מה שמתרחש כעת כקמפיין נקמה אכזרי שבמסגרתו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר על מעשי האליטות מכל הצדדים. ראש-ממשלת אתיופיה אבייה אחמד, שנחשב כרפורמטור וזכה בפרס-נובל בעקבות הסכם השלום שחתם עם אריתראה, הפך בפועל לשותף בקואליציה שבחסותה נרצחים אלפי אזרחים על לא עוול בכפם. "מבחינה פוליטית אין כאן טובים ורעים", אמר לי פעיל זכויות-אדם מאתיופיה, "כבר שלושים שנה שהלאומנות האתנית ממוסדת באתיופיה ומחריפה את השנאה והאלימות בין הקהילות השונות. כל עוד לא יימצא הסדר פוליטי והלאומנות האתנית המסוכנת לא תשכח, האלימות והשנאה לא ייפסקו".

וזהו אכן אחד האספקטים הקשים של מה שמכונה "זוועות המונים" (פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח-עם). כשהרצח מונע מנקמה, הרוצחים רואים בעצמם את הקורבנות שנדחקו למעשה בלית ברירה. לעיתים זו תוצאה של שטיפת מוח לאומנית וגזענית, לעיתים אינדוקטרינציה פוליטית ולעיתים תוצאה של סכסוך מתמשך. כך או כך, מבחינה זו תחילת המאה ה-21 דומה לתחילת המאה ה-20. שתיהן מתאפיינות בזוועות המוניות ובשתיהן אין בנמצא מנהיגות עולמית, מנגנוני הגנה או הסדרים חוקיים בעלי שיניים שבכוחם למנוע את הזוועה. גם היום, כמו אז, הלאומנות הגואה היא התשתית האידיאולוגית ואינטרסים כלכליים ופוליטיים הם הכוח המניע. זה הזמן לשאול האם גם בסיבוב הזה נזדקק לשתי מלחמות עולם לפני שנרגיע את הלהט הלאומני ונרסן את תאוות הבצע של בעלי השררה? האם העתיד שייך לליברליזם ולדמוקרטיה שיתגברו על הלאומנות או שהעתיד, כמאמר המשורר, הוא רצח? מי שזקוק להמחשת התוצאות יכול למצוא את החזרה הכללית כבר עכשיו בשינג'יאנג, מיאנמר ועכשיו גם בתיגראי.

אלימות ברוטלית, מאסרים אכזריים והפרה סיטונאית של זכויות-אדם – שיחה עם שלושה קורבנות של דיכוי המחאה בבלארוס

ואלרי נאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו ונדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. בשיחה עם "הארץ" מספרים שלושה אזרחים בלארוסים על היד הקשה של משטר לוקאשנקו – ממעצרים שרירותיים ועד למכות רצח.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-MAGAZINE-1.9160666

ב-9 באוגוסט נערכו הבחירות לנשיאות בלארוס. ע"פ התוצאות הרשמיות זכה הנשיא המכהן ב-26 השנים האחרונות, אלכסנדר לוקשנקו, בכ-80% תמיכה בעוד המתמודדת העיקרית נגדו, סבטלנה טיחנובסקאיה, זכתה בכ-10% בלבד. עם זאת, רבים במדינה ומחוצה לה טוענים כי תוצאות הבחירות זויפו. גורמים אופוזיציוניים פרסמו עדויות לזיופים בקלפיות, ארגונים בינלאומיים טוענים שהבחירות לא היו הוגנות וחופשיות ומדינות רבות אינן מכירות בניצחון לוקשנקו. מאז פרסום התוצאות נערכות הפגנות ענק בכל רחבי בלארוס והשלטונות מדכאים אותן באלימות רבה. מנהיגי האופוזיציה מאוימים, נעצרים או נאלצים לעזוב את המדינה ואלפי אזרחים שנעצרו במהלך ההפגנות באוגוסט מעידים כי סבלו מאלימות, עינויים והפרה בוטה של זכויותיהם בכלא. אלו הם סיפוריהם של שלושה מהם.

וואלרי סאמלזאו הוא מהנדס תוכנה בן 32 ממינסק שקיבל וויזת עבודה בבריטניה ביוני האחרון וחזר למינסק לבקר את חבריו ובני משפחתו באוגוסט. הוא נשוי, יש לו שלוש ילדות קטנות ולדבריו הוא מעולם לא נעצר, מעולם לא חשף את דעותיו הפוליטיות ומעולם לא עבר על החוק. "אף פעם לא קיבלתי אפילו דו"ח נהיגה", הוא אומר. ב-8 באוגוסט, יום לפני הבחירות, הוא היה עם משפחתו בקמפינג, מנותק מהמתרחש במדינה. עם החזרה לעיר הוא גילה שהיא מלאה בכוחות צבא ושהאינטרנט חסום. "החלטנו לקחת את הבנות אל מחוץ לעיר, אל אמא של אשתי", הוא מספר, "להציל אותם מאי-הוודאות ומסכנות אפשריות".

"חזרנו העירה קצת לפני שהקלפיות נסגרו והלכנו להצביע. אחרי זה עשינו טיול עם הכלב, הכנו ארוחת ערב ורצינו לברר מה התוצאות. מכיוון שלא היה אינטרנט התחברתי דרך מחשב מהחברה שאני עובד בה (חברה בבעלות ישראלית), הצלחתי לעקוף את החסימה וראיתי שהמדגמים הרשמיים מכריזים על לוקשנקו כמנצח. חשבנו שזה לא יכול להיות והחלטתי לבדוק שוב בבוקר. בבוקר גיליתי הודעות מאנשים מחו"ל ששלחו סרטונים של מעצרים ואלימות. לא ידעתי כלום והחלטתי לבדוק בעצמי. בערב, כבר לא היה אינטרנט בכלל ואחרי שפגשתי קולגות שאישרו שאכן היו במינסק סצנות כמו ממלחמה, החלטתי ללכת למרכז העיר, להביע את דעתי ולמחות על גניבת הקול שלי".

"כשעברתי ליד תחנת הרכבת המרכזית ראיתי אנשים במסכות שחורות מתחבאים מעבר לפינה. מכיוון שלא שברתי שום חוק עברתי לידם. הם חסמו את דרכי, תחקרו אותי, ביקשו תעודה מזהה ושאלו אותי שאלות על בגדיי ומה שהיה לי בכיסים. אחר כך הם תפסו אותי, נתנו לי מכות בראש וגררו אותי לרכב משטרתי שישבו בו כבר כחמישה עצורים". אחרי דקה או שתיים הוצא וואלרי מהניידת, נגרר לבניין סמוך שם חלצו את נעליו, היכו אותו שוב, תחקרו אותו, בדקו את התמונות, ההודעות והשיחות בטלפון שלו והתעכבו בעיקר על כך שהיו לו כסף, תמונות וכרטיסי בנק מאנגליה. "התייחסו אלי כמרגל", ממשיך וולארי, "כשהגיע האחראי, בבגדים אזרחיים וללא מסכה, הוא פקד להעביר אותי לתחנת המשטרה. זה היה מפקד התחנה (תחנת זבצקיה) שאיים עליי ואמר שאהיה בכלא כל כך הרבה זמן שהבנות שלי כבר יהיו נשואות כשאצא. הוא גם איים לאנוס אותי באמצעות אלה (במקור: "לדחוף לי אלה לתחת"). לאחר מכן העלו אותי על רכב משטרתי שנסע לתחנה כאשר לאורך הדרך הוא עוצר ומעלה עצורים נוספים".

"בתחנת המשטרה הורידו אותנו בכוח מהרכב. לקחו אותנו למגרש חנייה, הפילו אותנו על הקרקע  ומישהו כיוון מצלמה לפנים שלי ושאל אותי מה תפקידי. כשאמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר הוא אמר שהוא רצה להקל עלי אבל אני מקשה עליהם. לאחר סבב שאלות נוסף ביקשתי שייצרו קשר עם משפחתי, הם אמרו שיעשו את זה אבל אני יודע עכשיו שזה לא קרה. בזמן ששכבנו שם מדי פעם הגיעו שוטרים ונתנו מכות באופן רנדומלי, במיוחד לצעירים יותר. חלק מהאנשים הוכו כל כך חזק עד שהתעלפו. לא נתנו לנו להסתכל אבל שמענו את קול הפגיעה של האלות בגוף. גיליתי שיש לזה צליל אחר כאשר אדם מוכה עם אלה והוא כבר לא בהכרה. היתה שם בחורה שביקשה שיפסיקו להרביץ למי שהתעלף ואז היכו גם אותה ברגליה. מי שביקש רופא, מים או שירותים קיבל מכות חזקות יותר, אז לא ביקשתי כלום. באחד המקרים מישהו ביקש רופא, השומר צעק: "דוקטור!" ומיד באו שני שוטרים עם מסכות והרביצו לאיש השוכב מכות רצח".

"בשלב מסוים נלקחתי לבניין לחקירה. הם ניסו להוכיח שאני מרגל, נשאלתי על העבודה שלי ועל דעותיי הפוליטיות. הם גילו באמצעות הטלפון שלי שהצבעתי בעבור טיחנובסקאיה והם היכו אותי על זה. בסוף הוחזרתי למגרש החנייה. באמצע הלילה הביאו לשם עצורים מההפגנות שהוכו חזק יותר, הם היו עם פרצופים מרוסקים ומלאי דם. שהיתי במגרש הזה כפות ובשכיבה על הקרקע כ-18 שעות. הבנתי שאנחנו לא עצורים אלא חטופים והם יכולים לעשות לנו מה שהם רוצים".

"בבוקר, אחרי לילה קר בחוץ, הגיע רכב צבאי ולקחו אותנו לבית-סוהר. ברכב השכיבו אותנו על הרצפה, מי שעלה אחרינו היה צריך לדרוך עלינו וכך השכיבו אותנו בשלוש שכבות. אח"כ העמידו אותנו על ברכינו עם הפנים לדופן כך שכאב מאוד בנסיעה. מישהו התחיל לבכות, אחר התחיל לצעוק, מישהו התחנן לרחמים והיו כאלו שהתפללו. בנסיעה אזקו אותי חזק יותר והדם לא הגיע לכפות ידיי. זה היה עינוי. כשהגענו כבר לא הרגשתי כלל את ידיי והייתי חייב לבקש שישחררו אותן. כתגובה החלו לסובב את ידיי מאחורי הגב. הכאב היה בלתי ניתן לתיאור, צרחתי והתעלפתי. כשהתעוררתי ביקשתי שוב שישחררו את ידיי והם עשו זאת שוב. כשנשארתי לבד במשאית שני שומרים הרביצו לי והורידו אותי לבית-הסוהר עצמו. שם, בחצר פנימית, שוחררו סוף סוף הידיים שלי שהיו כחולות וסגולות וללא תחושה כלל".

אחרי כשש או שבע שעות הועבר וואלרי עם עוד שלושים עצורים לתא המיועד לעשרה אנשים. היו שם שירותים וברז אבל בשלב זה הוא לא אכל כבר יומיים. בהמשך הגיע מזון, אנשים נכנסו ויצאו, ווואלרי פגש אקדמאים, מתכנתים, ברמנים, מכונאים, בני-נוער ומבוגרים. "בכלא הזה לא היו מכות אבל התנאים היו נוראיים", הוא אומר. בסופו של דבר שוחרר וואלרי ללא כל הסבר, הוא חתם על טופס המחייב אותו לא להשתתף בהפגנות ואושפז בבית-חולים במשך כשבועיים עם פגיעות ראש. כעת, חזר וואלרי לעבודתו בלונדון והוא מקווה שאשתו ובנותיו שאין להן עדיין וויזה, יוכלו להצטרף אליו. את אצבעות ידיו הוא לא מרגיש עד עכשיו.

וואלרי סאמלזאו ושלושת בנותיו

גם ווצ'סלאו קרסולין נאלץ לעזוב את בלארוס לאחר אירועי אוגוסט. הוא רווק, בן 32, מרצה לתרבות ואומנות באוניברסיטת מינסק שעובד גם כמוסיקאי העוסק בפולקלור בלארוסי. ב-3 בספטמבר הוא נמלט לווילנה, בירת ליטא, מכיוון ששלטונות בלארוס פתחו נגדו תיק שעלול להסתיים בכמה שנות מאסר. סיפור מעצרו מתחיל במרכז הקניות "ריגה", שם הוא וחבריו הצטרפו להפגנה שהתקיימה במקום. "היו שם אולי 100 אנשים בסביבות חצות", הוא מספר, "הם היו רגועים, לא היה שם נשק, היו מפגינים שבנו חסימות וכמה מהצעירים אספו אבנים לזרוק, אבל הרוב היו רגועים. אז הגיעו מכוניות משטרה, שוטרים זרקו רימוני הלם, אנשים ברחו והשוטרים החלו לפרק את החסימות. החברים שלי ברחו אבל אני חשבתי שאם לא אברח, הם לא יתפסו אותי. זאת היתה טעות".

"כשניסיתי לעזוב את המקום ראיתי שאחד השוטרים ירה באיש מבוגר ופגע לו בבטן. האיש לא זז בכלל. הייתי בשוק. ראיתי שבחור צעיר רץ לעבר האדם שנפגע כדי לעזור לו, רציתי להצטרף אליו, אבל אז קפצו עלי ארבעה אנשים במדים ירוקים. הם התחילו להכות אותי ולקחו אותי למכונית משטרה. שם התנפלו עלי עוד שניים, אחד מהם חתך לי את השיער בסכין, השכיבו אותי על הרצפה, צעקו שאני הומו ואזקו אותי באזיקון. אח"כ העמיסו גם את האיש שעזר לאיש שנורה. מסתבר שהוא היה רופא. בהמשך העלו עוד אנשים, השכיבו אותם עלינו כך ששני אנשים שכבו עלי ואחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לאקריסטינה (בית-מעצר במינסק). בירידה מהרכב היכו אותנו, הריצו אותנו לקיר בחצר, העמידו אותנו על הברכיים והשאירו אותנו כך במשך שעתיים. אח"כ השכיבו אותנו על האדמה ונשארנו שם עד שמונה בבוקר, אז נחקרנו והועברנו לתא מאסר".

"זה היה תא של שישה אנשים, הכניסו לשם כשלושים מאיתנו ופקדו עלינו להתפשט ולהישאר בתחתונים בלבד. לא היכו אותנו אבל אסרו עלינו להתקרב לחלונות כדי שאנשים שעמדו מחוץ לכלא לא יוכלו לראות או לשמוע אותנו. בסוף היו בתא כארבעים אנשים. לא היה מקום לשכב ואפילו לא לשבת. הייתי שם ארבעה ימים בסה"כ. בשלושת הימים הראשונים קיבלנו רק ארוחת בוקר של קצת לחם ודייסה. שתינו מים אבל לא היה עוד אוכל. ביום השלישי נערכו משפטים. עמדנו בתור למשפט שהתקיים באותו בניין בקומה אחרת. לא היו עורכי-דין, אסור היה להתקשר והמשפט נמשך כשש דקות. השופט שאל מה עשיתי, מי היכה אותי ומדוע. עניתי שאין לי מושג מדוע הרביצו לי. גזר הדין שקיבלתי היה 11 ימי מאסר. שמחתי שלא קיבלתי יותר כי אחרים קיבלו גזר דין גרוע בהרבה. ביום למחרת קיבלנו גם ארוחת ערב, נחקרנו שוב, הועברתי לתא אחר, פחות צפוף, ואז שוטר פשוט שחרר אותי. קיבלתי את בגדיי שהיו מלוכלכים מאוד אבל לא קיבלתי את התיק שלי שהיו בו דרכון, מסמכים וכרטיסי אשראי. גם הטלפון שלי נשאר במשטרה כי הוא משמש במשפט של מישהו אחר. לפני השחרור החתימו אותי על מסמך שלא אשתתף יותר בהפגנות והעלו אותי ושישה נוספים על רכב משטרתי שלקח אותנו לבית-קברות בעיר, שם שוחררנו". לאחר השחרור קיבל ווצ'סלאו טיפול רפואי והחליט להתלונן על שוטרים שהיכו אותו. בעקבות התלונה נפתח נגדו תיק והוא עזב את המדינה בעצת עורך-דינו.

ווצ'סלאו קרסולין

אלכסיי נוביק הוא בעל חברת טכנולוגיה בן 37 ממינסק. בבחירות הוא היה משקיף עצמאי מטעם מפלגת אופוזיציה. "אסור היה לנו לשבת בקלפי במשך היום בגלל הקורונה", הוא מספר, "אבל בסוף יום הבחירות חיכינו מחוץ לקלפי לפרסום הפרוטוקול. כשהוא פורסם, שעתיים אחרי סגירת הקלפיות, הסתבר שלוקשנקו ניצח בגדול. זאת היתה בדיחה. ברור שהתוצאה זויפה. בסוף היום הייתי צריך להגיע הביתה אבל גיליתי שאין תחבורה ציבורית ואין אינטרנט. ניסיתי ללכת למרכז העיר ולמצוא מונית אבל כשהתקרבתי לאחת מתחנות המטרו ראיתי כוחות גדולים שנראו כמו כוחות צבא. נשכבתי על הדשא באחת החצרות, שמעתי צרחות חזקות ויריות וחיכיתי שהכל ייגמר. כשקמתי רצתי בכיוון ההפוך ופגשתי פטרול משטרתי. הרגשתי בטוח ושאלתי אותם איך אוכל להגיע הביתה, הם הצביעו על אוטובוס צהוב שעמד שם ואחד מהם אמר: "זאת הנסיעה שלך הביתה". אולי הוא התבדח. אח"כ כמה מהם תפסו אותי וחמשת הימים הבאים ילוו אותי לכל חיי".

כמו ווצ'סלאו, גם אלכסיי נלקח לאקריסטינה, שם הוא נשפט ל-15 ימי מאסר והועבר לבית-כלא אחר, ג'ורדנה. גם הסיפור שלו כולל אלימות נוראית כלפי עצירים, פריצה לטלפון, הודאות כפויות ושקריות שצולמו בווידאו, איומי אונס של השוטרים ורעב וצפיפות נוראית בתא המעצר שטווח הגילאים בו היה 16 עד 74. "היו שם אנשים עם צלעות שבורות", הוא מספר, "וראינו גם דברים מהחלון. באחד הלילות ראינו שוטרים מכים איש בחצר. האיש בכה ובכה ואז הפסיק לבכות והיה שקט. אז ראיתי שהגיעו כמה רופאים וכיסו את ראשו. אני לא יודע בוודאות שהוא מת אבל אני חושב שכמה אנשים מתו באקריסטינה". תיאוריו של ווצ'סלאו מהכלא כוללים צלפים מלמעלה, כלבים בחצר וקולות של נשים מתא סמוך. הוא מתאר את המשטרה כ"גסטאפו" ואומר שאחד השוטרים גם קרא לו "יהודי". לאחר שהשתחרר, כנראה בעקבות התערבות האיחוד האירופי וארגוני זכויות-אדם, הוא הגיש תלונה נגד המשטרה ונמצא כעת במאבק משפטי. עם זאת, הוא נמצא עדיין במינסק, פצוע נפשית ופיזית ומתקשה להירדם בלילות. 

אלכסיי נוביק

העדויות המתפרסמות כאן אינן היחידות. ישנן רבות נוספות המחזקות את הטענות הקשות נגד המשטר בבלארוס. מרכז זכויות האדם המקומי Viasana דיווח על מעל 7,500 עצירים ומעל 500 מקרים של עינויים באוגוסט, כאשר מאות עצירים נוספו מאז. מדינות רבות גינו את האירועים וארגונים בינלאומיים פרסמו אזהרות חמורות מהדרדרות המצב. "ע"פ המידע שבידינו לא נפתח אפילו תיק פלילי אחד נגד שוטרים שעינו באופן ברוטאלי מאות מפגינים שלא השתמשו באלימות", כך ע"פ הודעת "אמנסטי" מסוף אוגוסט. במכתב למועצת זכויות האדם של האו"ם כתבו מספר ארגוני זכויות אדם, ביניהם הארגון העולמי נגד עינויים, ש"נראה כי העינויים וההתעללויות היו נרחבים ומערכת אכיפת החוק הוכנה והוכשרה מראש למאבק הברוטלי נגד האזרחים".

לדברים אלו יש חיזוק גם מתוך שורות כוחות הביטחון. "ההכנה האידאולוגית היתה כזו: אם הממשלה הנוכחית תפסיד, כולנו (קציני המשטרה) נהיה תלויים על עצים לאורך הכביש, לכן יש הכרח להגן על השלטון בכל דרך ובכל אמצעי", כך התוודה קצין בכיר מהעיר לידה שפרש מהמשטרה במחאה וסיפר בסרטון שפרסם על "הכנות למלחמה נגד האזרחים" לפני הבחירות, ועל מעצרים אלימים, הכאות ועינויים שהתרחשו בתחנת המשטרה שלו. ומהצד השני, אומר אלכסיי נוביק: "העם הבלארוסי מתחיל מחדש. אנחנו חיים במרכז אירופה, אני רואה איך אנשים חיים באוקראינה, בפולין ובליטא ושואל – למה שלי לא יהיו זכויות-אדם, חופש ביטוי וחופש התאגדות? אני לא רוצה איחוד עם רוסיה, אנחנו לא אח קטן, אנחנו עם עצמאי באירופה וזאת מלחמת העצמאות שלנו".

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.

עדויות לטיהור אתני ברוג'בה

"אם עלינו לבחור בין פשרות לבין רצח עמנו", כתב לפני קצת יותר מחודש מזלום עבדי, מפקד הSDF, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, "בוודאי שנבחר בחיים עבור העם שלנו". עבדי, המפקד על עשרות אלפי לוחמים ולוחמות שנלחמו ונצחו את דאע"ש, יודע על מה הוא מדבר. בימים אלו נמצא שוב "המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה" (רוג'בה) על סף תהום. הנטישה האמריקאית, המתקפה של תורכיה ובעלי-בריתה הג'יהדיסטים והמעורבות של משטר אסד ופטרוניו הרוסיים אילצו את תושבי האזור, ובעיקר את הכורדים, לתמרן ולהתפשר בכדי לשמור על חיי אדם ולהפסיק את האש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8161302#commentsSection

אך ההסכמים שהושגו משרתים יותר מכל את צרכיה של תורכיה שהישגיה כוללים פגיעה בכוחות הכורדים המזוינים, בריחה של אזרחים מ"רצועת ביטחון" נוספת והסטה של תשומת הלב הבינלאומית למקומות אחרים. לאחר שבמשך כמה ימים העולם הראה סימני דאגה לנוכח מאות ההרוגים והפצועים ומאות אלפי המגורשים, הפסקת-האש המדומיינת מרגיעה את דעת-הקהל הבינלאומית ומאפשרת לתורכיה להמשיך בתוכניותיה להשתלטות אזורית. במציאות, האש לא הופסקה והשקט לא חזר. כל שהעולם צריך לעשות הוא להפסיק לאטום אוזניים.

בשבועיים האחרונים שוחחתי עם כורדים ששהו ברוג'ובה בזמן המבצע התורכי. כששומעים את סיפוריהם ומצרפים דיווחים ממקורות נוספים אי אפשר כבר להאמין לתורכיה הטוענת שהיא בסה"כ נלחמת בטרוריסטים ומשיבה את הסדר. בֶּיָאן ראשיד, למשל, הוא סורי שמצא מקלט באירופה לפני תשע שנים. אחרי שקיבל דרכון אירופאי הוא חזר לעיר מולדתו, קמישלי, לביקור. "הייתי בסרקנייה (ראס אל-עין) כשהתחילו הקרבות", הוא מספר, "בשעות אחה"צ החלו מטוסי F-16 להפגיז יעדים שונים, חלקם אזרחיים, הם הפגיזו בתי-ספר, בנייני מגורים ובתי חולים". ביאן מספר שהוא נרתם לסייע להעביר פצועים לבית-החולים. "ראיתי הרוגים ופצועים רבים. רוב הפצועים היו מחוסרי ידיים או רגליים או עם רסיסים בגוף. ניסיתי לסייע בעיקר לילדים ולמבוגרים. הדבר שהכי קשה לי לשכוח הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופתו של אחיה המת, ומנסה להעיר אותו".

כמה ימים אחרי תחילת המתקפה התורכית פרסם ארגון אמנסטי דו"ח שחשף את התמונה הרחבה. ע"פ הדו"ח, הפגזת אזרחים התבצעה ללא אבחנה. אחת העדויות בדו"ח היא על הפגזה של אזור סמוך לבית-ספר שהיה מרוחק מכל יעד צבאי. "היו שם שישה פצועים וארבעה הרוגים, ביניהם שני ילדים", סיפר עובד הסהר האדום הכורדי, "לא יכולתי לומר אם אלו בנים או בנות כי הגופות היו שחורות. הם נראו כמו פחם". בעדות נוספת תוארה פגיעה בשיירה אזרחית של מאות אזרחים. שישה נהרגו ו-59 נפצעו בתקרית שאחד העיתונאים שהיה עד לה תיאר כ"טבח מוחלט". עוד טוען הדו"ח ששותפיהם הג'יהדיסטיים של התורכים ביצעו הוצאות להורג בדם קר, כולל הוצאתה להורג של המנהיגה הכורדית האזרחית הברין חאלף בכביש בין א-רקה לקמישלי. טענות אלו מצאו חיזוק גם ב-Wall Street Journal שציטט גורמים אמריקאיים שטענו שפשעי מלחמה חמורים שכאלו צולמו ע"י רחפנים של הצבא האמריקאי.

גם אלו ששרדו את ההתקפות וברחו לאזורים מוגנים חיים בתנאים קשים ובאי-וודאות לגבי העתיד. הלין קרים סומנז, צעירה שוודית ממוצא כורדי, נסעה להתנדב ברוג'ובה לאחר הפלישה התורכית ושהתה כשבוע באזור העיר אל-חסכה. היא סיפרה לי על אלפי פליטים השוהים בבתי-ספר בתנאים היגייניים ירודים, ללא טיפול רפואי, ללא מים זורמים ובחלק מבתי-הספר גם ללא מזרנים או שמיכות. "כשנסענו בין בתי-הספר באזור שבין אל-חסכה לתל טאמר", היא סיפרה, "ראינו בניינים בכפרים שהיו הרוסים לגמרי. כבישים היו הרוסים, ראינו מגדל מים שנהרס ובתי-ספר שנפגעו". שוודית נוספת ממוצא כורדי, לורין איברהים ברזינצי, היתה בקשמילי בביקור משפחתי כשפרצו הקרבות והיתה עדה להפגזות ארטילריה בתוך העיר ולפניקה שהן גרמו. "בלילה הם הפגיזו את אזור העיר העתיקה וביום למחרת הם ירו ממש לתוך מרכז העיר, הם פגעו במאפיה, במגרש כדורגל ופגז אחד פגע ברחוב מרכזי אבל למרבה המזל לא התפוצץ". לורין, ששהתה בעיר עם משפחתה, הצליחה לצאת ממנה לפני שהמצב התדרדר, אך בטרם חזרה לשוודיה הספיקה לפגוש אספקט נוסף של ההתקפה התורכית. בבית חולים מקומי, היא ראתה את מוחמד חאמיד, ילד בן 13 מסירקנייה, שסבל מכוויות נוראיות שנגרמו ככל הנראה מפצצת זרחן. "יותר מחצי גופו היה שרוף", היא אומרת, "והרופא שטיפל בו אמר שהוא מעולם לא ראה פציעות כאלו".

ע"פ רבים מתושבי רוג'ובה פשעים אלו הם חלק ממדיניות מכוונת. אליזבת קורי, ממנהיגות הנוצרים ברוג'בה, טענה בנאום מצולם שהתורכים מתכוונים לטהר את צפון סוריה מנוצרים באמצעות טבח וגירוש. דברים אלו מתחברים לטענה כי מטרתם של התורכים היא ליישב באזור פליטים סורים שיגורשו מתורכיה במקום הנוצרים, הכורדים ואחרים. דו"ח של אמנסטי מאוקטובר מאשש טענות אלו ומביא עדויות לכך שפליטים סורים אכן מגורשים מתורכיה לאזורי הקרבות בסוריה תוך כדי שהנשיא ארדואן מאיים "להציף" את אירופה ב-3.6 מיליון מהגרים אם מנהיגיה יתנגדו לפעולותיו.

וכך, למרות שרוג'בה מתרחקת מהכותרות, האסון עדיין בפתח. קרבות נמשכים באזורי מפתח, פיגועי התאבדות פוגעים באוכלוסייה האזרחית, אנשי דת נרצחים ופליטים לא מורשים לחזור לבתיהם. זהו אסון מעשה ידי אדם המתרחש לנגד עינינו אך בניגוד לאסונות מהעבר, הוא מלווה בתמונות, סרטונים וקריאות לעזרה ברשתות החברתיות. בנאומו בפרלמנט הגרמני ב-1998 הציע ההיסטוריון יהודה באואר להוסיף לעשרת הדיברות שלושה נוספים: לעולם לא להרשות לעצמנו להיות לקורבנות, לעולם לא להפוך לתליינים ולעולם, אבל לעולם, לא להתבונן ברצח-עם כצופים פאסיביים מהצד.