במלחמה במגפות – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות?

מקורו של נגיף הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדו הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות". האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9422111

לעיתים מומלץ להביט גם על מקומות רחוקים כדי להבין טוב יותר משמעויות של משברים. הנה למשל בסרי-לנקה, מדינה שאוכלוסייתה מונה למעלה מ-21 מיליון בני אדם, מספר קורבנות הקורונה הוא קצת יותר מ-200. זה לא הפריע לממשלה לנקוט צעדים אגרסיביים נגד המגפה, כמו ההחלטה שגופותיהם של קורבנותיה תישרפנה ולא תיקברנה. ארגון הבריאות העולמי אמנם אינו ממליץ על כך, אך שלטונות המדינה בעלת הרוב הבודהיסטי החליטו להתעלם מזכות-אדם בסיסית ולשרוף גם את גופות המתים שמשפחותיהם מתנגדות לכך. הדבר פוגע בעיקר במיעוט המוסלמי ויש הטוענים שזוהי פגיעה מכוונת. במקביל, אלפי קילומטרים משם, החליט לפני למעלה מחצי שנה נשיא טנזניה שהמגפה נעלמה ממדינתו כתוצאה מתפילות אזרחיה. בהתאם לכך הוא הפסיק לדווח לעולם על נדבקים, חולים ומתים. כאשר תחנת טלוויזיה מקומית התריעה על המחדל, הממשלה פשוט לקחה לה את הרישיון.

אלו הן רק שתי דוגמאות לאופן שבו הקורונה הופכת לנשק שימושי נגד אויבים פוליטיים, מיעוטים ועיתונאים ובמקרים מסוימים היא גם מסייעת להסב את תשומת הלב העולמית ממיליוני פליטים, קורבנות רצח-עם ומלחמות אזרחים. ע"פ נתוני IDEA, ארגון בינ"ל שמטרתו קידום הדמוקרטיה בעולם, מעל למחצית ממדינות העולם הכריזו בתחילת המגפה על מצב חרום לאומי המאפשר להן להגביל זכויות בסיסיות כמו זכות ההפגנה וחופש התנועה. גם אם אלו היו צעדים הכרחיים במרץ, בסוף נובמבר נקטו כבר 61% ממדינות העולם צעדים שהארגון מגדיר כ"מדאיגים מפרספקטיבה דמוקרטית", כלומר צעדים ללא בסיס חוקי, לא פרופורציונאליים, לא הכרחיים מבחינה רפואית או לא מוגבלים בזמן.

זאת ועוד, ע"פ הארגון "עיתונאים ללא גבולות" כ-450 עיתונאים נעצרו, נשבו או נעלמו ב-2020 ברחבי העולם, רבים מהם כתוצאה מסיקור משבר הקורונה. במדינות כמו סין, מיאנמר ואיראן עצורים עיתונאים הנאשמים בהפצת מידע מוטעה על המגפה, באפריקה ובדרום-אמריקה מותקפים עיתונאים באלימות וצעדים חוקיים נגד עיתונאים וכלי-תקשורת ננקטו במדינות כמו הודו, גוואטמלה, פולין וסרביה. למצב העיתונות ולהגבלות על חופש התנועה ניתן להוסיף את העובדה שעשרות מערכות בחירות דמוקרטיות נדחו בעולם השנה. המסקנה היא עגומה למדי: כפי שהקורונה פוגעת בזקנים יותר מאשר בצעירים ובעובדי התיירות יותר מאשר בהייטקיסטים, היא פוגעת בדמוקרטיות יותר מאשר בדיקטטורות.

עוד מוקדם להסביר מדוע, אבל בשלב זה ברור שהמדינות שנפגעו באופן החמור ביותר מהמגפה הן מדינות דמוקרטיות. כל המדינות שבהן מספר המתים למיליון תושבים הוא מעל לאלף, בהן ארה"ב, בריטניה, איטליה וספרד, הן דמוקרטיות. ברוסיה, לשם השוואה, מספר המתים למיליון תושבים הוא כ-400 בלבד, בערב-הסעודית 178 ובבלארוס 153. בסין המספר הוא שלוש. מקורה של הקורונה הוא אמנם במדינה דיקטטורית והחיסון המופץ נגדה הוא תוצאה של מדע שצמח במדינות דמוקרטיות, אך המציאות מראה שמדינות בעלות משטר דיקטטורי נפגעו הרבה פחות מהנגיף או שהן נפגעו יותר ומצליחות להסתיר את הפגיעה. גם אם הם משקרים, יכולים משטרים דיקטטוריים לספר לנתיניהן סיפור פשוט ושימושי: "הדמוקרטיות המערביות חסרות אונים מול הנגיף שקוטל את תושביהן, בעוד אנחנו מצילים אתכם ממוות".

גם אם טענה זו היא צינית ומניפולטיבית, יש ביסודה אמת. הדמוקרטיות המערביות, שעסקו בעשורים האחרונים בחגיגה של הפרטות ובחיסול המגזר הציבורי, העבודה המאורגנת ומערכות הרווחה האוניברסליות, אמנם העשירו שכבה מסוימת של אזרחיהן והעפילו לפסגות טכנולוגיות ותרבותיות, אך הן הגיעו למשבר הנוכחי כשארגז הכלים שלהן ריק בדיוק בתחומים הנדרשים: בריאות הציבור, טיפול באוכלוסייה המבוגרת ויצירת מקומות עבודה ומנועי צמיחה. כל זה מעורר את השאלה הקשה – האם דיקטטורות עדיפות על דמוקרטיות כשמדובר במלחמה במגפות? או במילים אחרות, האם, כחברה, אנו נידונים לבחור בין דמוקרטיה לבריאות?

התשובה, למרות הנתונים המדאיגים, היא לא. זאת מפני שיש סוג מסוים של דמוקרטיות שלא נכשל. אלו הן המדינות הסוציאל-דמוקרטיות. ציות עיוור להנחיות רפואיות הנובע מפחד ושיטור אכזרי הוא אמנם יעיל במלחמה במגפה, אך המדינות הסוציאל-דמוקרטיות מוכיחות שהמלצות רפואיות יכולות להישמר גם מכוח אמון בנבחרי הציבור וערבות הדדית בין קבוצות שונות באוכלוסייה. הן גם מוכיחות שטיפול רפואי הניתן ע"י אנשי מגזר ציבורי מקצועי ומתוגמל כהלכה הוא לא פחות טוב מטיפול רפואי הניתן בבתי-חולים צבאיים או במערכי חירום של מדינות סמכותניות. מדינות כמו דנמרק, פינלנד ונורבגיה הצליחו, לפחות עד שלב זה, לשמור על תמותה נמוכה מאוד (232, 101 ו-80 מתים למיליון תושבים בהתאמה) למרות שיש בהן אוכלוסייה מבוגרת, ערים מודרניות וצפופות ושדות תעופה בינלאומיים מרכזיים. אפילו שוודיה שנקטה במדיניות של אי-הטלת סגרים ועוברת גל שני קשה במיוחד, נמצאת עדיין במצב טוב יותר ממדינות היפר-קפיטליסטיות מצד אחד וממדינות המאופיינות בשחיתות שלטונית ואי-אמון בין הציבור והשלטון מצד שני. החל בארה"ב, דרך מקסיקו וארגנטינה ועד בולגריה התמונה המסתמנת היא ברורה – דמוקרטיות החסרות מערכת רפואית ציבורית חזקה, שקיפות שלטונית ודרג מקצועי עצמאי וחזק אינן מצליחות להתמודד עם המגפה לאורך זמן.

כך מתברר שהדילמה בפני המשבר הבא היא זו: כשהיד-הנעלמה לא עובדת, במה נבחר – בציות או באמון. ביד ברזל של רודן או בדמוקרטיה וסולידריות? מי שמסתייג עדיין מהפתרונות הדיקטטורים יוכל אולי ללמוד משהו מהמכנה המשותף של פינלנד, דנמרק ונורבגיה: בכולן יש מגזר ציבורי גדול, מערכת רווחה אוניברסלית שאיננה מופרטת, רמה גבוהה יחסית של שוויון חברתי ועבודה מאורגנת חזקה. ואולי גם זו איננה יד המקרה – כולן מונהגות ע"י נשים.

מסע אמריקאי

אמריקה היא הבטחה לכל מיני מסעות. שמורות הטבע שלה מבטיחות מסעות בעקבות נופים עוצרי נשימה, כבישיה הם תפאורה למסעות מוטוריים מאתגרים ודרכיה היו לא פעם בית לנדודים פנימיים של הנפש או למסעות בעקבות אמת וערכים. אבל יש אפשרות גם למסע אחר – מסע חברתי-פוליטי ברחבי המעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *

וושינגטון היא המרכז הפוליטי של העולם המערבי ולכן כמעט חובה לפתוח בה כל מסע פוליטי אמריקאי. בירת ארה"ב מציעה סיורים מודרכים במוסדותיה הפורמאליים ומרכזי מבקרים מפותחים במסדרונות הכוח והעוצמה. ספריית הקונגרס למשל, היא הספרייה הגדולה בעולם, ניתן למצוא בה בנוסף לאוצרות הידע הנדירים שלה גם מסמכי מפתח כמו טיוטא מקורית של הכרזת העצמאות האמריקאית. בבניין בית המשפט העליון אפשר לקבל הסברים מקיפים על הפרדת הרשויות בארה"ב ומערכת המשפט האמריקאית. בנוסף לאתרים אלו ולאינסוף המוזיאונים שמציעה וושינגטון, מבקרים המחפשים אייקונים פוליטיים והיסטוריים יעמדו משתאים לנוכח האנדרטאות לזכר וושינגטון, לינקולן וחללי המלחמות, בנייני הבנק הפדראלי והאף.בי.איי וכמובן הבית הצבוע לבן בשדרות פנסילבניה 1600.

למרות שוושינגטון היא בחירה טובה לתחילת המסע, אם רוצים לגעת בנשמתה של הדמוקרטיה האמריקאית, בחיי גיבוריה ובמאבקים שלה, צריך לצאת לדרכים, אל הכבישים הצדדיים וחצרותיה האחוריות של אמריקה, הרחק מהקריה הזוהרת. ההחלטות מתקבלות אמנם במוקדי הכוח והמרכזים הפיננסיים של הערים הגדולות, אך חלק מרכזי מההיסטוריה האמריקאית נכתב בעיירות הקטנות ובערי השדה והשיח הפוליטי לא מוגבל לבתי המחוקקים והלשכות המפוארות. הוא נשמע ברמה גם בדיינרים, טריילרים ובתי-קפה במרחביה של ארץ החופשיים ובית האמיצים.

רב-החובל

חשובים ככל שיהיו חילוקי הדעות האקטואליים של הפוליטיקה האמריקאית, הם מחווירים לעומת אלו שעמדו בלב הדיון הציבורי האמריקאי לפני 147 שנה, והובילו יחד עם הוויכוחים הפוליטיים והאינטרסים הכלכליים למלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארה"ב, למהפכה אמריקאית שנייה. מאות אלפי אמריקאיים מצאו את מותם במלחמת אזרחים, שנסבה סביב מבנה המשק האמריקאי ומעמד העבדות. למרות ניסיון הפילוג של מדינות הדרום, עם שוך הקרבות נותרה אמריקה מאוחדת, ההגמוניה הפוליטית נפלה לידי תעשייני הצפון וחקלאי המערב והעבדות, שהייתה נפוצה בחוות הדרום, דעכה. תוצאה נוספת של המלחמה הייתה שנשיא אחד, אברהם לינקולן, זכה למעמד מיתולוגי.

לינקולן נולד בחווה נידחת בלב מדינה לא חשובה במיוחד. היום נחשבת קנטקי לאחת ממדינות הדרום, היא ממוצעת בגודלה ויש בה חקלאות ענפה ותעשיית מכוניות מפותחת. אחת מהאטרקציות המרכזיות שלה היא האתר הלאומי המשמר את מקום לידתו של בחיר בניה, הנשיא לינקולן. האתר ממוקם במחוז LaRue, שם היו ממוקמות שתי חוות בהן חיה משפחת לינקולן בשנות ילדותו של הנשיא לעתיד. האתר מכיל מבנה זיכרון ניאו-קלאסי מרשים, שחזור של צריף העץ בו נולד לינקולן ומרכז מבקרים בו ניתן למצוא מוצגים שונים מהתקופה וסרט קצר. לינקולן שחי בקנטקי רק שבע שנים, עבר לאינדיאנה, יצא בכוחות עצמו ממעגל הבורות והעוני ועשה קריירה צבאית משפטית ופוליטית באילינוי לפני שהוא הפך לנשיא ה-16 של ארה"ב והראשון מן המפלגה הרפובליקנית.

מלחמת האזרחים, שבצילה עמדה נשיאותו של לינקולן, נחשבת עד היום לאחד האירועים המכוננים של האומה האמריקאית ושרידיה מפוזרים עדיין ברחבי המדינה. ב Adams County שבפנסילבניה ממוקם הפארק הלאומי גטיסברג במקום בו נערך הקרב שהכריע את המלחמה לטובת הצפון. באתר בו נהרגו למעלה מ 50,000 חיילים, נערכים היום סיורים מודרכים מכל הסוגים ויש בו גם שחזורים ואירועים מיוחדים. מוזיאון, שנפתח במקום לפני מספר חודשים, מציג את אחד מאוספי מלחמת האזרחים הגדולים בעולם. אחד הנאומים החשובים בהיסטוריה האמריקאית נישא כאן חודשים ספורים אחרי הקרב המכריע כשלינקולן סיכם את משמעות המלחמה בפחות משלוש דקות. "לפני 87 שנים אבותינו הביאו לעולם, על יבשת זו, אומה חדשה שנולדה בחירות והוקדשה לרעיון שכל בני האדם נבראו שווים", הוא פתח. הוא סיים בכך שהמתים בגטיסברג יביאו לאומה "לידה מחדש של חירות, בה ממשל העם, בידי העם ולמען העם לא יסור מן הארץ". לינקולן נרצח ב-1865 ולא סיים את הקדנציה השנייה שלו כנשיא. המשורר וולט וויטמן תיאר אז את תחושותיהם של רבים כשכתב שיר המוכר לישראלים רבים בהקשר אחר. לינקולן המנהיג שנרצח ע"י בן עמו וארצו מתואר בו כרב-חובל השרוע, מת, על סיפון ספינתו.

הבטחה שלא קוימה

לינקולן היה הנשיא האמריקאי הראשון שנרצח אבל לא האחרון. אחריו נרצחו הנשיאים גרפילד ומקינלי, אך הרצח הפוליטי שהטביע את החותם העמוק ביותר על החברה האמריקאית היה זה של הנשיא ה-53, הצעיר ביותר שנבחר לתפקיד מעולם. ג'ון פיצג'רלד קנדי, סנטור מבטיח ממסצ'וסטס ובן למשפחת אצולה פוליטית וותיקה, נבחר לנשיאות באחת ממערכות הבחירות הצמודות בתולדות ארה"ב. שנותיו הקצרות כנשיא (1961-1963) היו סוערות ומלאות אירועים דרמטיים כמו משבר הטילים בקובה והמהומות הגזעיות במדינות הדרום. הוא ניסה עם זאת להילחם ככל יכולתו במה שהוא הגדיר בנאום ההכתרה שלו האויבים המשותפים של האנושות – טיראניות, עוני, מחלות ומלחמות.

מאמציו של קנדי הסתיימו ב-22 בנובמבר 1963 בעת ביקור בטקסס. הוא נורה ונהרג כשחלף במכונית פתוחה ב Dealy Plaza במערב דאון-טאון דאלאס, סמוך למחסן הספרים העירוני. האירועים שעקבו היו ועודם נושא לויכוחים וספקולציות. רבים טוענים כי הגרסה הרשמית לפיה קנדי נרצח ע"י מתנקש בודד בשם לי הרווי אוסוולד, איננה הגיונית. סימני השאלה הרבים סביב עובדות הרצח והעובדה כי לקנדי היו אויבים רבים, חלקם בתוך הממסד הפוליטי האמריקאי, מצביעים על הסבר מורכב יותר. אוסוולד עצמו נרצח יומיים אחרי הרצח ומעולם לא נשפט. אחיו של הנשיא, רוברט קנדי, נרצח גם הוא תוך כדי מסע בחירות ב-1968 והמשיך את שרשרת הטרגדיות והתעלומות המשפחתיות שנמשכה עוד שנים רבות.

גבעת הדשא המפורסמת ברח' אלם שבצילה התרחש הרצח ומחסן הספרים הישן מושכים עדיין תיירים רבים. בקומות השישית והשביעית של הבניין, נמצא מוזיאון מצוין המוקדש לחייו, מותו ומורשתו של קנדי כמו גם לבחינת האירועים שסביב הרצח. אלפי פריטים, ביניהם סרטים, מסמכים, תמונות ודגמים שופכים אור על הנושא והם עושים זאת בדיוק במקום ממנו נורו לכאורה היריות הקטלניות. זהו מקום טוב ללמוד על חייו ומורשתו של קנדי וגם לזכור את האדם שחייו ונשיאותו נותרו הבטחה שלא קוימה.

הפצצה

מורשתם של נשיאי ארה"ב השונים יכולה להיות בסיס למסע מרתק לא פחות ממסע בעקבות נופים או מסעות ספרותיים מיתולוגיים כמו אלו של סטיינבק, פירסינג וקרואק. אחד הראשונים ששילב מסע ברחבי היבשת עם פוליטיקה טובה היה הנשיא הארי טרומן שיצא ב-1948 למסע בחירות מרתק של עשרות אלפי קילומטרים על גבי רכבת. היה זה מסע של נאומים קצרים וקולעים שנישאו לרוב מעל גבי אחד הקרונות. היו שם בדיחות על חשבון יריביו הרפובליקניים, לחיצות ידיים ועסקאות פוליטיות. המסע חשף את טרומן למיליוני אמריקאים שהפכו אותו, באחד המהפכים הדרמטיים של הפוליטיקה האמריקאית, מאנדרדוג מוחלט לנשיא הבא של ארה"ב.

טרומן, שהפך לנשיא אחרי מותו של רוזוולט, נכנס להיסטוריה האמריקאית עוד לפני מסע הרכבות כשהפך למנהיג היחידי בעולם שהחליט להטיל פצצת אטום. את רוחן של הפצצות שהוטלו על יפן בסוף מלה"ע השנייה אפשר למצוא בעיר אחת בהרים המושלגים של צפון ניו-מקסיקו. העיר, לוס-אלמוס, הייתה חלק מ"פרויקט מנהטן", חדר הלידה של פצצת האטום ושל מאזן האימה של החצי השני של המאה העשרים. ב-1942 החליט הממשל האמריקאי לייצר נשק על בסיס ידע בדבר ביקוע של אטומים כבדים. האמריקאים, שידעו שהגרמנים כבר עובדים על פצצה כזאת, רצו לסיים את המלחמה במהירות ללא צורך בפלישה פיזית ליפן והפכו את העיירה בניו-מקסיקו לקהילה סודית של מדענים ואנשי מקצוע שניסו לחיות חיים נורמאליים במקום ובזמן שהם ייצרו את כלי הנשק הקטלני ביותר בתולדות האנושות.

אל לוס-אלמוס מטפסים בכביש המתפתל צפון-מערבית לסנטה-פה. היום היא שלווה ופסטוראלית אך ביולי 45, עת נערך הניסוי הראשון של הפצצה שנולדה בה רוברט אופנהיימר, המנהל המדעי של הפרויקט, ציטט את הבהגאוואדגיתה: "אילו קרעו אלף שמשות בקרינתן את השמיים", הוא אמר, "דומה היה לזוהרו של האדיר מכל, כי מוות אני, מחריב העולמות". פצצת אורניום שכונתה "הילד הקטן", הוטלה באוגוסט 1945 על הירושימה. 70,000 מתוך 300,000 תושבי העיר נהרגו במקום, מספר דומה נפגע ומת מאוחר יותר והעיר הוחרבה לחלוטין בכדור אש, גלי הדף כבירים וקרינה קטלנית. שלושה ימים אח"כ הופגזה נגאסקי בפצצת פלוטוניום. כך החל העידן הגרעיני.

לוס אלמוס מלאה באתרים המזכירים את "ימי הזוהר" שלה. החשוב בהם הוא המוזיאון המדעי במרכז העיר, שם מוצגים בפני המבקרים שחזורים, מסמכים, סרטים ותמונות מן הימים בהם שימשה העיר כמעבדה סודית, כולל שחזור של "האיש השמן", הפצצה שהוטלה על נגסאקי. למרות שהמוזיאון מקיף ומספק אינפורמציה חשובה, הוא עלול לעורר גם לא מעט תמיהות, בעיקר בקרב מתנגדים לנשק גרעיני. למעט מספר התייחסות מינוריות, פרויקט מנהטן, שזרק את האנושות לעידן של מוות, אימה וטרור, מוצג בגאווה כהישג פטריוטי מדעי לטובת שלום העולם ורווחתו.

כך היא אמריקה. כל מסע במרחביה חושף את הקיצוניות ואת האמביוולנטיות שלה. מצד אחד ניתן למצוא בכל מקום את ערכי החירות והדמוקרטיה שהיא תורמת לעולם ומצד שני האכזריות והאלימות שנטועים בליבה לא מרפים. כל שיחה פוליטית, כל תכנית בתחנת רדיו מקומית וכל טוק-שאו טלוויזיוני חושף שילוב כמעט מפחיד של פונדמנטליזם דתי, תקשורת המונים ושואו-ביזנס. כבר שנים רבות שהאמריקאים מתווכחים על עונש המוות, הפלות וזכותם של האזרחים לשאת נשק. ובינתיים בשנה שעברה הוצאו להורג 42 בני-אדם בארה"ב והאמריקאים מחזיקים יותר מ-200 מליון כלי נשק פרטיים (חלקם מגיע גם לבתי-הספר ובלא מעט מקרים ילדים רצחו את חבריהם לספסל הלימודים).

והאלימות לא נעצרת שם. מבט מעמיק בכל מסע אמריקאי יבחין בה. מרכזי הערים הגדולות מלאים גטאות של עוני, כנופיות וסמים. העשירים מהגרים לשכונות חיצוניות שהופכות למלכודות מוקפות גדרות וחומות. לא משנה אם המסע עובר במדינות הדרום, בחוף המערבי או במערב התיכון, הוא יתקל בחלק ממיליוני מחוסרי הבית ומעשרות המיליונים שלא מחזיקים ביטוח בריאות.

הימין הקיצוני כולל מאות מיליציות חמושות המתנגדות לשלטון הפדראלי, לחלק מגורמי אכיפת החוק יש סמכויות כמעט טוטאליטריות ופעילותן של כתות דתיות מסתיימות לעיתים במעשי התאבדות או טבח. ובכל זאת, בעולם שבו מדינות כמו סין ורוסיה הן כוח עולה, לא בטוח שאפשר לוותר בקלות על הערכים האמריקאיים. למרות המעורבות הכבדה של כסף גדול בפוליטיקה האמריקאית, למרות האלימות והפערים, החירויות הבסיסיות שארה"ב הפכה לקונסנזוס הן לא מובנות מאליהן.

חטאים קדמוניים

אבל החירויות האלו נולדו בייסורים. העיר ממפיס שבטנסי ראתה את התנועה לשיווין זכויות אזרחיות ונגד אפליה בארה"ב, מגיעה לשיא ואת הכומר מרטין לותר קינג, המנהיג הבולט שלה, משלם בעבורה את המחיר האולטימטיבי. הוא נרצח במוטל בו התארח כשהגיע לתמוך בשביתת עובדי תברואה מקומיים. גם במקרה זה, כמו במקרה של קנדי, קיימים ספקות לגבי עובדות הרצח. ג'יימס ארל ריי, שהואשם ברצח וישב בכלא עד סוף ימיו, טען שהודאתו הוצאה ממנו תחת לחץ ורבים, כולל בני משפחתו של קינג, טוענים שהרצח היה תוצאה של מאבקי כוחות בוושינגטון.

גם את מורשתו של קינג אפשר לבקר במקום הרצח. מי שמגיע למקום בו עמד הלוריין מוטל בדרום ממפיס, ימצא זר לבן-אדום תלוי במרפסת שמחוץ לחדר 306, שם נורה קינג בערבו של הרביעי באפריל 1968. המבנה, שהפך יחד עם הבניינים שמסביבו למוזיאון לאומי, מציג סיפור של מאבק בן מאות שנים לשוויון זכויות באמריקה. העבדות, שיחד עם נישול האינדיאנים מאדמתם, היא אחת מהחטאים הקדמונים של החברה האמריקאית, היא נקודת המוצא לבחינת מורשתו של קינג במוזיאון, המציג את תולדות התנועה שהוא הנהיג ואת הישגיה.

ימים רבים עברו ודם רב נשפך מאז נוסדה ארה"ב כהבטחה לעולם חדש ועד שאדם ממוצא (חצי) אפריקאי זכה בנשיאות. ובכל זאת המאבק בעוני, באפליה ובקיפוח לא תם ואמריקה מלאה באתרים שמזכירים אותו. בבירת אלבמה, מונטגומרי, ניתן לעקוב אחרי סיפור החרמת התחבורה הציבורית בשנות החמישים שהחלה כשפעילת זכויות אזרח מקומית, רוזה פארקס, סירבה לתת את מקומה באוטובוס לגבר לבן בהתאם לחוקי המדינה. בעיר ניתן למצוא גם מרכז מעניין לזכויות אזרחיות ואת הכנסייה בה כיהן ככומר מ.ל.קינג באותה תקופה. שניהם מציגים עדויות ומוצגים מאחת התקופות האפלות בתולדות ארה"ב. ערים נוספות ברחבי אלבמה, שהייתה ידועה באפליה קשה ובאלימות נגד שחורים, הן סימני דרך במאבק – בסלמה מציינים עדיין במוזיאונים מקומיים את העבדות ואת המצעדים המפורסמים שנערכו בה בשנות השישים על מנת לאפשר לשחורים זכות הצבעה ובבירמינגהם מציינים את הקמפיין של אביב 1963 בו נלחמו קינג וחבריו באמצעות החרמות, הפגנות ומצעדים באפליה אזרחית וכלכלית.

הבטחות ומאבקים

אמריקה היא הבטחה לכל מיני מסעות ומסע פוליטי אמריקאי הוא מסע בעקבות הבטחה. לידתה של ארה"ב הייתה אמנם תוצר של מאבקים בין אימפריות אירופיות ובתוכן, אך גם של הבטחות כמעט פילוסופיות לחירות, חופש ושוויון. אך ארה"ב לא הייתה מעולם ניסיון ליצור חברה אוטופית. שחרור היחיד מרודנות המדינה, האריסטוקרטיה והאוטוריטה הדתית, כוונה בעיקר לטובתם של אלו שהעולם הישן מנע מהם להתעשר והחופש שהוליד את הדמוקרטיה המודרנית ואת זכויות האדם, עיצב גם חברת של מאבק תמידי בין כתות, גזעים ומעמדות. ההבטחה, אם כן, היא מקור המאבק שמהווה בתורו בסיס לכל מערכת בחירות, לכל דיון פוליטי וגם לכל מסע חברתי ברחבי היבשת.

את המסע ראוי לסיים במקום בו הסתיים מסע חברתי אחר, המצעד המפורסם של 1963 בו עלו על הבירה האמריקאית מאות אלפי מפגינים שהתכנסו בסופו תחת אנדרטת לינקולן והאזינו לנאומו הידוע ביותר של מרטין לותר קינג. במקום הזה, בו נערכו כמה מההפגנות הסוערות והחשובות בתולדות האומה כמו ההפגנה נגד מלחמת וייאטנם ב-1969, ומצעד הנשים המפורסם ב 2004, נשמעו מילותיו הנצחיות של קינג. "כשניתן לחירות לצלצל", הוא אמר, "שניתן לה לצלצל מכל עיירה, צריף ומדינה, נוכל להביא את היום בו כל ילדי האלוהים, שחורים ולבנים, יהודים וגויים, פרוטסטנטים וקתולים יוכלו לאחוז יד ביד ולשיר את מילות התפילה "חופשיים סוף סוף, חופשיים סוף סוף, השבח לאל, סוף סוף חופשיים".

* הכתבה התפרסמה בנובמבר 2008.