האם המוזיאון לזכרו של אביצ'י ישנה את שיח הבושה סביב מקרי התאבדות?

הוא היה אחד הסופרסטארים הגדולים של אומת הדאנס: הפיק להיטי ענק, הופיע באיצטדיונים מול מאות אלפים, הסתובב בעולם והרוויח מיליונים. אבל לפני ארבע שנים, בגיל 28, הדיג'יי והיוצר השוודי אביצ'י שם קץ לחייו. מוזיאון חדש וחסר תקדים שנפתח לזכרו בסטוקהולם מבקש לא רק להעלות על נס את פועלו המוזיקלי, אלא גם, כפי שמספר אביו, לשים קץ להסתרה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10786169

העיסוק בנקודות ציון מוזיקליות שהפכו למיתולוגיות מאפיין בדרך כלל את הדור המבוגר יותר. אלו שנוצְרים, לדוגמה, את הרגע שבו בוב דילן הדהים את הקהל בפסטיבל הפולק בניופורט, רוד איילנד, מלווה בגיטרה חשמלית במקום אקוסטית, או את הופעתו של ג'וני קאש בכלא סן קוונטין. הדברים נכונים גם לגבי הרגעים הטרגיים שבהם העולם איבד את טובי יוצריו, שנפלו קורבן לסמים, תאונות, מעשי רצח או התאבדות. בין שאלו ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין, טופאק שאקור או איימי ויינהאוס – מותם, כמו חייהם, הפך לחלק מיצירתם כי הוא משרטט מפה תרבותית של תקופתם וממקם את מאזיניהם ביחס אליה.

לעומת בומרים המתענגים על להקות רוק מתקדם או בני דור X שרקדו בשחור לצלילי "ג'וי דיויז'ן", חובבי מוזיקת מועדונים אלקטרונית מהעשור השני של המאה ה-21 כמעט שלא מקושרים לרגעים מיתולוגיים משלהם. הדיג'יי והיוצר השוודי טים ברגלינג, הידוע בכינויו אביצ'י (Avicii), סיפק בכל זאת כמה כאלו. האחרון שבהם הוא מהסוג הטרגי. ברגלינג התאבד באפריל 2018, בגיל 28, בשיא הצלחתו. אך אביצ'י סיפק גם רגעים מסוג אחר, כמו הופעתו, כבר אפשר לומר המיתולוגית, בפסטיבל UMF במיאמי ב-2013. 

כבר יותר מעשרים שנה סוף השבוע שבו מתקיים הפסטיבל במיאמי הוא אחד מאירועי החובה של חובבי דאנס מרחבי העולם. ב-2013, כשהופיע בו, אביצ'י כבר היה מוכר מאוד. מאחוריו היו להיטי ענק כמו Levels ושיתופי פעולה עם אמנים כמו דייוויד גואטה ומדונה. באמצע הסט במיאמי, לאחר פתיחה קונבנציונלית של מוזיקת האוס מהסוג שמעריציו ציפו לה, עשה אביצ'י הפוגה פתאומית ולבמה עלו זמר ונגנית בנג'ו מלווים בבסיסט, מתופף וגיטריסט. להפתעת הקהל החל הזמר, אלו בלאק, לשיר את Wake Me Up, שנשמע כמו שיר קאנטרי. אביצ'י על עמדת התקלוט אמנם העניק קצב וכמה צלילים אלקטרוניים, אבל הם בבירור לא היו העיקר. כשהשיר נגמר התשואות לא היו רמות במיוחד. פה ושם היה אפשר לראות בקהל ניצנים של שעמום, אולי אפילו דכדוך. בניגוד לציפיות, השיר החריג לא היה רק גימיק קצר ולא מוצלח. גם פתיחת השיר הבא נשמעה כמו התחלה של בלדת רוק. זמר נוסף, מאק דייוויס, זמר קאנטרי בסוף שנות השישים לחייו, הצטרף לסט ובשיר השלישי נוספה כבר זמרת, אודרה מיי, מלווה בקולות רקע של מקהלה. קשה לומר שהתגובה היתה נרגשת במיוחד כשהיא צעקה "?How are you doing Miami". הקהל נותר אדיש למדי והרושם היה שהיא נהנית הרבה יותר ממנו. גם כאן אביצ'י סיפק כמה צלילים אלקטרוניים שעוררו בקהל תקוות שווא למסיבה שהוא התרגל אליה, אבל לאכזבתו עמדת התקלוט של אביצ'י הפכה לעוד כלי אחד בין כלים רבים. 

לאלו שאינם בקיאים בחוקי הפורמט ההופעה הזאת נשמעת סבירה בהחלט. בסך הכל ערבוב אקלקטי ומעניין למדי של ז'אנרים. בעבור אחרים, ובעיקר אלו שהגיעו למיאמי בשביל להיסחף ולהתפרק על מפלי השיאים האלקטרוניים שהם התרגלו אליהם, מה שאביצ'י עשה על הבמה לא היה סביר בכלל. זו היתה הפרת חוזה. הם לא הגיעו בשביל מלודיות פופיות, מקצבי קאנטרי וכלים אקוסטיים. התגובות היו קשות והמאוכזבים הביעו את תסכולם גם אחרי ההופעה, ברשתות החברתיות. אביצ'י עצמו הגיב לדברים כמה ימים מאוחר יותר. "וואו, עושה רושם שעוררתי מחלוקת עם הסט שלי ב-UMF ביום שישי", הוא כתב בתגובה שהתפרסמה ברשתות והסביר שארבעים הדקות האחרונות של הסט הורכבו מחומר חדש שיופיע באלבום חדש (True, שיצא לאור בספטמבר 2013, ד"ס). "הבאתי נגנים חיים לפסטיבל של מוזיקת ריקודים הנמשכת שלושה ימים ברצף. רציתי לערבב קצת, לעשות משהו כיפי ושונה, כפי שאני מנסה לעשות תמיד. האלבום הזה עוסק בניסוי ומראה את האפשרויות האינסופיות שיש למוזיקה אלקטרונית ולהאוס". בעוד חובבי המוזיקה האלקטרונית הקנאים לא השתכנעו, כמה חודשים מאוחר יותר הגיע השיר Wake Me Up למקום הראשון במצעדים ב-63 מדינות והפך בין השאר לקטע חובה בכל חתונה בישראל.

פסטיבל UMF הוא רק אחד האירועים המונצחים במוזיאון חדש שנפתח לפני חודשיים בסטוקהולם, עיר הולדתו של אביצ'י. המוזיאון, Avicii Experience שמו, מספר את סיפור חייו הקצרים של טים ברגלינג ומשחזר מקומות ואירועי מפתח בקריירה שלו. מעבר לכך הוא גם מציע שלל אפשרויות אינטראקטיביות לעשות היכרות עם המוזיקה שיצר. מבקרי ומבקרות המוזיאון מוזמנים, למשל, ליצור מיקס חדש ומקורי לקטע Levels ולשיר באולפנים שבהם הפיק אביצ'י, יחד עם מוזיקאים ששיתפו איתו פעולה, באמצעות משקפי מציאות מדומה המעניקים חוויית קריוקי משודרגת. המוזיאון הוא חברה-בת של Pophouse מייסודו של ביורן אולבאוס, הידוע, בין השאר, כגיטריסט של "אבבא". אביצ'י היה אחד השמות הגדולים במוזיקה השוודית מאז ומעולם וארבע שנים לאחר מותו נראה שהמוזיאון, על הפעלולים הפירוטכניים שלו, עשוי להפוך אותו לסמל שוודי שחורג בהרבה מקהילת חובבי ה-EDM ותרבות המועדונים.

"הקמת המוזיאון היתה תהליך ארוך שהחל כאשר קלאס, אביו של טים, פנה לפֶּר סונדין, המנהל של פופהאוס. הוא הכיר אותו כי בתפקידו הקודם סונדין היה המנהל של יוניברסל מיוזיק בשוודיה", מספרת ליסה האלינג-אדלנד, מפיקת התוכן של המוזיאון. "קלאס ברגלינג הכיר את מוזיאון אבבא בסטוקהולם, הוא אהב אותו ויחד עם פֶּר הם חשבו על מוזיאון שיעסוק בקריירה של טים שחייו הסתיימו הרבה יותר מדי מוקדם. הרעיון היה לכבד את זכרו. במאי 2019 ביקשו ממני ומאינגמארי האלינג, אוצרת המוזיאון, להכין הצעה ברוח דברים אלו וכך עשינו. ההצעה התקבלה כבר ביוני והוחלט לצאת לדרך. התחלנו להאזין למוזיקת EDM ובעיקר למוזיקה של אביצ'י. ניסינו להבין את הז'אנר ואת התקופה שלא ממש הכרנו קודם". 

מעבר להבנת התקופה, היה צריך גם להכיר את האדם עצמו. האלינג-אדלנד, שלא פגשה את ברגלינג בימי חייו, ריאיינה אנשים רבים שהיו קשורים אליו, מאנשי חברת התקליטים בלוס אנג'לס, דרך חברים ובני משפחה בסטוקהולם, ועד מוזיקאים ומפיקים שעבדו איתו (על פי מקורות שונים, היו לאביצ'י גם בנות זוג, כולל אחת בתקופה שהתאבד, אבל המשפחה החליטה לשמור את הצד הזה לעצמה ואביצ'י עצמו שמר על פרטיות מערכת היחסים האחרונה שלו). היא גם עברה על מכתבים ואימיילים ישנים. היא אומרת שגילתה אדם אינטליגנטי וחריף מאוד עם חוש הומור מפותח, וגם אדם רציני שעבד קשה, שדחף את עצמו כמעט בלי גבול וגם שאל שאלות קיומיות רבות. הוא היה, כמובן, גם מוזיקאי מוכשר מאוד. התכונות האלו עלו בכל הראיונות והאלינג-אדלנד ניסתה לתווך אותן גם לקהל שמגיע למוזיאון.

אביצ'י צילום: Sean Eriksson

בדומה למוזיאון אבבא, שגם ביצירתו היתה האלינג-אדלנד מעורבת, לא רק מעריצים שרופים מגיעים למוזיאון. "זה מוזיאון אינטראקטיבי ומוזיקלי", היא אומרת, "ויש בו פעילות מעניינת ומהנה בשביל כל אחד. ובאמת, כשהמוזיאון נפתח שמחנו לראות שהגיעו אליו הרבה אנשים מחתך דמוגרפי שלא בהכרח ציפינו לו. זו המוזיקה שמדברת בשם עצמה. המוזיקה לא קשורה לגיל או ללאום או לתרבות. המעריץ או המעריצה של אביצ'י יכולים להיות כל אחד ויש מגוון עצום. הם לא כולם מילניאלים או בני שלושים פלוס שגדלו עליו. יש, למשל, אישה בת 80 משוודיה שכתבה למשפחה של אביצ'י שהמוזיקה שלו שינתה את חייה". 

יש, עם זאת, הבדל גדול בין מוזיאון אבבא למוזיאון המוקדש לאביצ'י. בניגוד למוזיאון המספר את סיפורה של הלהקה הצבעונית משנות השבעים, למוזיאון אביצ'י גם צד כבד יותר, אפילו אפל. אביצ'י סבל מהתמכרויות וממחלות קשות, פיזיות ונפשיות, בשנים האחרונות לחייו. סיבובי ההופעות המתישים שערך, כל עוד נמשכו, הקשו עליו מאוד בגלל לחץ, חרדה ופחד במה. וחשוב מכל, הוא כאמור התאבד בגיל צעיר. "אין ברירה", קובעת האלינג-אדלנד, "מה שקרה ידוע, וברור שיש לסיפור של אביצ'י גם חלקים טרגיים. אם לא היינו מזכירים אותם, זה היה לא אותנטי. מצד שני, זה מוזיאון מחווה המוקדש לחיים, למוזיקה, לאמנות ולאישיות של טים. זה לא היה פשוט למצוא את האיזון בין הצדדים האלו". 
המוזיאון כולל, למשל, חדר שבו מדגימים את הלחץ העצום שברגלינג היה חשוף אליו – לו"ז ההופעות, הנסיעות האינסופיות, הדדליינים והצד העסקי של הקריירה שלו. בחדר יש סרטונים ותמונות הכוללים צרחות של קהל, מטוסים ממריאים וצלמי פפרצי. מנגד, יש חדר המוקדש למדיטציה שברגלינג עסק בה, שחזורים של אולפני הקלטות וסרטונים המתעדים את אביצ'י יוצר מוזיקה עם שותפיו. כולם עדות לכישרונו ולהישגיו.

האלינג-אדלנד מספרת שהעבודה על המוזיאון נעשתה בצוות קטן. אביו של טים היה מעורב לכל אורך הדרך. "בכל פעם שהיה לנו רעיון שאהבנו, לקחנו אותו לקלאס ושאלנו אותו מה הוא חושב", היא מספרת, "שאלנו לא רק איך זה נראה ונשמע, אלא גם איך זה מרגיש, כי האיזון היה חשוב. כאן, יותר ממקומות אחרים, היה צריך להשתמש בלב ובתחושת בטן כמצפן ולראות מה נכון לעשות. בסופו של דבר, כמה ימים לפני הפתיחה המשפחה היתה כאן במשך שעות וזה היה אחד הרגעים הטובים ביותר בכל התהליך. הם אהבו את זה מאוד, זה היה אירוע של הרבה חיים ושל אושר. מצד אחד, עצוב כל כך לעשות מוזיאון המוקדש לבן אדם שמת בגיל צעיר כל כך. מצד שני, הוא היה גאון בכל כך הרבה דרכים ולתת לקהל אפשרות ללמוד יותר עליו ועל המוזיקה שלו זה פנטסטי". 

טים ברגלינג נולד ב-1989 ובילה את נעוריו באחד האזורים העשירים והיוקרתיים של סטוקהולם. אמו, אנקי לידן, היא שחקנית, אביו, איש עסקים. הקריירה המוזיקלית שלו החלה כשהעלה רימיקסים של מוזיקה אלקטרונית שיצר בביתו לפורומים באינטרנט. ב-2010 קטע שהפיק, Seek Bromance, זכה להצלחה מסוימת בכמה מדינות אירופיות וב-2011 היה זה Levels שזכה להצלחה בינלאומית. הצלחה זו הובילה אותו להופיע בפסטיבלים חשובים בכל העולם, לפרוץ דרכים מוזיקליות חדשות ולשתף פעולה עם מוזיקאים מובילים. אז הגיע הפסטיבל במיאמי ולאחריו האלבום True שמיצב אותו ככוכב פופ ולא רק כאחד הדיג'ייז הטובים בעולם. 

בשנים הבאות ההצלחה הביאה אותו ללב המיינסטרים. הוא שיתף פעולה עם מותגים כמו קוקה קולה, פיפ"א והאירוויזיון והקליט עם אמנים כמו "קולדפליי" ורובי ויליאמס. על פניו, אביצ'י לא יכול היה להיות במצב טוב יותר – האלבום Stories יצא ב-2015, סיבובי ההופעות היו אינטנסיביים וההצלחה המסחרית היתה ענקית. במקביל היתה גם מציאות אחרת – הוא סבל מבעיות רפואיות קשות, המרכזית שבהן דלקת לבלב חמורה, שגרמה לו כאבים קשים ובעקבותיה התמכר למשככי כאבים. הוא התמכר גם לאלכוהול וסבל מחרדה ומפחד במה שבסופו של דבר הביאו אותו להחלטה להפסיק להופיע ב-2016. התהליך כולו תועד בסרט Avicii – True Stories שביים ידידו, לבן טסיקורישבילי (Levan Tsikurishvili). 

בשנתיים האחרונות לחייו ברגלינג טייל בעולם במקומות כמו מדגסקר, קניה ופרו. באביב של 2018 ההשראה חזרה. הוא הקליט עם שותפים בלוס אנג'לס, שיתף קטעים חדשים ברשתות חברתיות והקדיש מחשבה רבה לכתיבת מלים לקטעים חדשים שהחל ליצור. באפריל נסע לחופשה בעומאן וב־20 בחודש, דווקא כשהיה דומה שהוא בתקופה טובה ורגועה ונהנה מפריחה יצירתית, שם קץ לחייו. מספר ימים לאחר מכן פירסמה משפחתו הודעה: "טים האהוב שלנו היה אדם מחפש, נשמה אמנותית שברירית שחיפשה תשובות לשאלות קיומיות. פרפקציוניסט שחתר תמיד ליותר, שנסע ועבד קשה בקצב שהוביל ללחץ קיצוני. כשהפסיק להופיע, הוא רצה למצוא איזון בחיים כדי להיות מאושר ולעשות את מה שהוא הכי אוהב – מוזיקה. הוא נאבק במחשבות על משמעות, חיים ואושר. כעת, הוא לא יכול היה להמשיך יותר. הוא רצה למצוא שלווה. טים לא נוצר עבור המכונה העסקית שבה מצא את עצמו; הוא היה בחור רגיש שאהב את מעריציו אבל התנער מאור הזרקורים. טים, לנצח תהיה נאהב ותחסר לנו. האדם שהיית והמוזיקה שלך ישמרו את זכרך בחיים. אנחנו אוהבים אותך, המשפחה". ההלוויה התקיימה בסטוקהולם ביוני 2018.

ארבע שנים מאוחר יותר המוזיאון בסטוקהולם מציג את חדר ילדותו של ברגלינג. יש שם ציורים שצייר, ספרי הארי פוטר, מסכי מחשב עם המשחק שבו נהג לשחק, World of Warcraft, גיטרה קלאסית ומכשיר DVD. "כשאני רואה את זה, זה מאוד נוגע ללבי", אומר קלאס, אביו של ברגלינג בראיון מיוחד ל"הארץ", "יש כאן השתקפות של 30 שנה. זו חוויה רגשית מאוד. יוצרי המוזיאון לא עשו הפקת יתר, זה עשוי בטעם טוב ובאיזון ואני חושב שהחדר הוא חלק חשוב בהבנה של תחילת העשייה המוזיקלית של טים. זה בעצם התחיל עם משחקי מחשב".

איך זה בעצם קרה? מתי הבנת שטים הוא לא עוד בחור צעיר שאוהב משחקים, אלא שיש לך גאון מוזיקלי בבית?

"אני לא חושב שהבנתי שהוא גאון, אם להשתמש במלה שלך. עם זאת, כן שמתי לב שיש משהו מאוד מיוחד באנרגיה שלו, באופן שבו היה קורא לי לשמוע משהו שיצר. המוזיקה הזאת היתה, כמובן, שונה מאוד מהמוזיקה שאני אהבתי, זו היתה מוזיקת האוס מוקדמת. אני בן 76, אז הייתי שומע בלוז ודיקסילנד, שגם טים, אגב, שמע. הפעם הראשונה שהבנתי שיש בטים משהו מיוחד היתה כשהבן הבכור שלי, דייוויד, אמר לי שהוא שמע שיר של טים באירוע גדול במסעדה מפורסמת בסטוקהולם. אני חושב שהשיר Bromance היה הראשון שממנו הבנתי שיש כאן משהו מיוחד".

איך הרגשת כשטים התחיל להצליח? מה היית יותר, גאה או מודאג?

"הייתי גם גאה וגם מודאג. ברור שהייתי גאה. עכשיו אנחנו יודעים על מה שקרה לו ומאז דיברתי עם כל כך הרבה הורים שילדיהם הם מוזיקאים, ואין ספק שיש כאן פקטור של לחץ. ילדים צריכים בית, והם נקלעים לסביבה שונה לגמרי. הם מרוויחים כסף וזוכים לתהילה בגיל צעיר מאוד, כשהם לא לגמרי בוגרים ולא מוכנים לסוג כזה של חיים". 

משמאל: אוצרת המוזיאון ליסה האלינג-אדלנד, אינגמארי האלינג, קלס ברגלינג ופר סונדין. פעלו כצוות מצומצם צילום: Johanna Pettersson

מה לגבי הטענה שנשמעת, שהיה משהו מרושע וציני בתעשיית המוזיקה שניצלה את טים? מה אתה אומר על זה ארבע שנים אחרי? אתה כועס על התעשייה? מאשים אותה במה שקרה לו?

"אני לא מאשים את התעשייה כולה או את ההנהלה או את הנהלת סיבובי ההופעות. אני חייב לומר, למרות שטים היה צעיר, הוא היה בוגר מספיק בשביל לקבל החלטות. הוא היה סביב גיל 20 או 21, היה לו כסף, הוא היה נחוש, הוא היה עקשן והוא ידע מה הוא רוצה. הוא חי חיים שלא היו טובים לבריאותו הנפשית והפיזית, אבל אני לא מאשים את התעשייה בכללה. עם זאת, צריך לדבר על החלקים השונים של התעשייה – יש בעלי מועדונים, יש חברות תקליטים, יש לתעשייה הרבה מרכיבים וזה צוות גדול מאוד. המנטליות צריכה להשתנות ואנחנו דיברנו מדי פעם עם אנשים שונים על כך שיש צורך לעשות שינוי באופן שבו חברות מחתימות אמנים צעירים. צריך להיות הסדר מיוחד – עם עורך דין, אמרגן ומנהל, צריך לדאוג לתכנון של דברים כמו מנוחה ושעות שינה. במקום פשוט להאשים את התעשייה באופן כללי – צריך לעשות משהו כמו רישיון נהיגה להחתמת אמנים צעירים. יש רגע שבו אמן מתחיל להצליח ולהרוויח כסף. בשלב הזה הדברים החשובים צריכים להיות כבר מטופלים". 

אני מבין שהיו לפחות פעמיים שבהן המשפחה ואנשים אחרים שהיו קרובים לטים התערבו במה שנגע בהתמכרויות שלו לאלכוהול ולמשככי כאבים. תוכל לספר על זה קצת?

"ההתערבות הראשונה היתה ב־2014, בדירה של טים בסטוקהולם, יחד עם המנהל שלו. זו היתה התערבות אישית מאוד וטים כעס עלינו מאוד. הוא לא הסכים איתנו. היו שיחות ארוכות וניסינו לקבל עזרה, אבל לא היה לנו כאן מקום מתאים שבו אדם צעיר ומפורסם יכול לקבל טיפול טוב. אירגנו עזרה והיו אנשים טובים, אבל זה התחיל בכיוון הלא נכון, טים לא ממש קיבל את העניין וזה לא הצליח במיוחד. הפעם השנייה היתה התערבות גדולה יותר, עם כל חבריו, עם האחים שלו וההנהלה שלו, ב־2015. נפגשנו באיביזה וישבנו איתו לחמש או שש שעות. בסוף הוא הסכים ללכת למרכז טיפול קטן וטוב באיביזה, מקום שהיה רחוק מאוד מהסטייל ההוליוודי. הוא טופל על ידי אדם מבוגר שעשה איתו שיחות ארוכות בסביבה נעימה מאוד וזה היה בהחלט שינוי בכיוון חיובי".

מעבר לעובדה שטים היה ביישן ואינטרוברטי, הוא היה גם רציני ובעל מחשבות עמוקות. תוכל לספר קצת על זה? 

"טים חיפש משמעות בחיים. אחרי הטיפול באיביזה הוא התחיל להבין את עצמו בצורה חדשה בכל הקשור לאנשים אחרים. השאלות הקיומיות היו שאלות כמו, מהיכן מגיעה החרדה שלי? הוא קרא למשל על בודהה. כשיש לך בעיות בחיים, אם רצת מהר מדי במשך זמן רב מדי, יש הרבה עם מה להתמודד וזה מה שהוא התחיל לעשות. זה היה טבעי להתחיל לתהות על הקיום – הוא שאל את עצמו, למשל, 'מה אנחנו עושים על האדמה הזאת?' היינו מדברים ארוכות בטלפון על החיים ועל משמעותם". 

האם אתה חושב שזה הרקע להתאבדותו?

"אני לא חושב ככה. מאז שזה קרה חשבנו על זה הרבה. הוא היה באמצע הפקת אלבום. לא היו סימנים שהוא עומד להתאבד. זה כנראה מקרה של מעין 'תאונת שרשרת', שבו כמה דברים מצטברים יחד למצב פסיכוטי. לא ראינו שהיה שם ממש תכנון. אנחנו חולקים את הדבר הזה עם הורים רבים שלא יודעים. גם אם יש בעיות, מהמורות בדרך, לא חושבים שזה יגיע לזה".

אתה לא מהסס להשתמש במלה "התאבדות", למרות שרבים מתחמקים ממנה. האם זה מכוון? 

"זה מכוון לגמרי, אני ואישתי דיברנו על זה והחלטנו להשתמש במלה הזו. בדרך כלל מתחמקים ממנה, ומתחמקים מהנושא. יש הרבה בושה סביב הנושא. יש אנשים שחושבים שאסור לדבר על זה. זה עניין גדול – חייבים להשתמש במלה, לקרוא לזה בשם האמיתי – להגיד מה שזה באמת ולא להשתמש במושגים שמרחיקים את הנושא מאיתנו. מומחים אומרים של-45% מאוכלוסיית שוודיה יש איזשהו קשר עם מישהו שהתאבד. זה מספר גדול וחבוי. חייבים לדבר על זה בשביל להתמודד עם זה. אם אנחנו יכולים לעזור במשהו כאן, זה קשור בסטיגמה – אנחנו יכולים לדבר על זה ולהקטין את הסטיגמה. אם הסטיגמה תשתנה, הצעדים המונעים והטיפוליים יהיו אחרים. אפילו ברמה הפרקטית – יש, למשל, מדינות שבהן יש גדרות מפרידות בין רציפים למסילות רכבות, ראיתי שבניו יורק יש ארגון שיש לו טלפון אדום מאויש שאליו מגיעות שיחות ישירות מגשרים. כלומר, בגשר יש מספר שאפשר להתקשר אליו כשרואים שמישהו מתכוון לקפוץ".

כשנה לאחר התאבדותו הקימה משפחתו של טים קרן לזכרו. הקרן, שהיא הבעלים של המותג "אביצ'י", הוקמה לדברי המשפחה בעקבות רצונו של טים לעשות שינוי בעולם. בהקשר זה הקרן מצטטת באתר הבית שלה את ברגלינג שאמר לפני מותו: "כשהתחלתי להרוויח כסף גיליתי שאני לא באמת צריך את זה. כשיש לך עודף כסף, כסף שאתה לא צריך, הדבר הכי הגיוני, הכי אנושי והכי מובן מאליו הוא לתת לאנשים נזקקים". ברוח זו ובהתחשב בנסיבות מותו של ברגלינג, הקרן עוסקת בעיקר בסוגיות של בריאות הנפש. 

"אחרי שטים מת הבנו שאנשים צעירים סובלים מבעיות נפשיות מסוגים שונים", אומר קלאס. "זו בעיה גדולה ויש גם בעיה גדולה של התאבדויות אצל צעירים. לכן החלטנו לעשות עם מורשתו של טים משהו בעניין הזה. כעת אנחנו מתמקדים במניעת מחלות נפש אצל ילדים, נוער ובגירים צעירים. אנחנו גם עוסקים במניעת התאבדויות. אנחנו רוצים לעשות כל מה שביכולתנו על מנת להוריד את הסטיגמה שקשורה לבעיות אלו. הרבה פעמים הסטיגמה היא הבעיה הגדולה, כי היא משאירה את הבעיות היכן שהן, מונעת את היכולת לדבר עליהן ולטפל בהן. בעתיד נטפל בדברים אחרים שלטים היה אכפת מהם, למשל הסביבה ובעלי חיים, אבל כרגע ובשנים הקרובות אנחנו מתמקדים בבריאות הנפש". 

לצד הקמת הקרן יצא לדרך ב-2019 פרויקט נוסף הקשור למורשתו של טים ברגלינג. ביוני אותה שנה יצא לאור האלבום Tim שהורכב מחומרים שאביצ'י עבד עליהם לפני מותו ויש מי שמצא בהם רמזים מטרימים להתאבדותו. השיר SOS, למשל, יכול להתפרש כקריאה לעזרה, והשיר Heaven (שיתוף פעולה עם כריס מרטין מ"קולדפליי") כולל משפט כמו "I think I just died and went to heaven".  

"ההחלטה להוציא לאור את האלבום היתה קלה", אומר קלאס, "ידענו שטים רצה להוציא את המוזיקה הזאת לאור. זה גם מתועד. כמובן שגם רצינו שהמוזיקה שלו תישמע. שיתפנו פעולה עם החברה שמחזיקה את המאסטרים ועם חברת ההפצה, עם המפיקים שעבדו איתו על המוזיקה, כך שזה היה קרוב ככל האפשר לרצונות של טים". 

מה אתה חושב על המלים באלבום?

"המלים של טים תמיד היו קצת אפלות. הוא תמיד רצה מלים שאומרות לו משהו והקפיד עליהן מאוד. אני לא חושב, כמו אחרים, שיש במלים רמז להתאבדות שלו. יש שם מחשבות על החיים, על אהבה, על התבגרות, זו השתקפות של אישיותו ושל הדברים שקרא וחשב. וזה שילוב מעניין מאוד של מלים ומוזיקה. מעריצים רבים של טים כתבו לנו עד כמה המלים שלו עזרו להם, עד כמה הן היו משמעותיות בשבילם. נדמה לי שהוא פגע במשהו שמשותף להרבה צעירים". 

המשפט האחרון של קלאס ברגלינג מעניין במיוחד מפני שהוא נותן הקשר חדש לפער שנחשף בכל סרטון או הקלטה של הופעה של אביצ'י. כשצופים באיש הצעיר, המוכשר והרגיש הזה עומד על הבמה ומרקיד אלפי אנשים, אי אפשר שלא לתהות על הפער בינו, על מצבו הנפשי הרעוע, ובין הצעירים הצוהלים שלרגליו. עם זאת, כשמביטים קצת יותר לעומק, בהחלט יכול להיות שהפער הוא לא בין אביצ'י לקהל שלו, אלא בין כל אחד מהצופים והצופות לבין עצמם. כמו אביצ'י, גם הם נראים מבחוץ קצת כמו קריקטורה של שמחת נעורים נטולת דאגות, אבל ייתכן שממש כמו הדיג'יי הנערץ עליהם, גם הם מחפשים תשובות, גם הם מתמודדים עם חרדות, בדידות ופחדים, וגם הם, למרות קפיצות השמחה, הצרחות והידיים באוויר, מוצאים במוזיקה מקלט, גם אם זמני, לקושי הכרוך בלהיות אדם צעיר בעולם הזה בשנות העשרים של המאה ה-21. 

פופ, טכנולוגיה וביזנס, הסיפור המלא מאחורי שני השירים החדשים של להקת אבבא

בעזרת מוסיקה קלילה ומשמחת, טכנולוגיה מתקדמת וחוש עסקי מפותח, להקת אבבא שוברת שתיקה של 35 שנה בשני שירים חדשים ומסע הופעות וירטואלי. עם גרף רווחים של מיליונים, מותג בידור מנצח, בית מלון ומסעדה, מנהליה כבר מתכננים "עשור נוסף של רלוונטיות".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-MAGAZINE-1.6134427

בהודעה מפתיעה שהתפרסמה בסוף אפריל הודיעו חברי הלהקה השוודית אבבא, שהתפרקה בתחילת שנות השמונים, שהם הקליטו שני שירים חדשים שיתפרסמו בדצמבר. ההקלטות נערכו בחשאי כחלק מההכנות לסיבוב הופעות של הולוגרמות של חברי הלהקה המיתולוגית המתוכנן להיערך בשנה הבאה. "כולנו הרגשנו שאחרי כ-35 שנה יכול יהיה להיות כיף לאחד כוחות שוב ולהיכנס לאולפן הקלטות", כך נכתב בהודעה, "ואכן עשינו את זה. זה היה כאילו הזמן עמד על מקומו ורק יצאנו לחופשה קצרה. חוויה נפלאה באמת!".

ההודעה על הקלטת שני השירים החדשים הדהימה את מעריצי הלהקה אבל גם את אלו שאינם חסידיה המובהקים, שכן גם מי שאינו מתחבר למוסיקה של אבבא חייב להודות שלפחות דבר אחד עשתה הלהקה טוב מכולם – אבבא ידעה איך להתפרק. בשנת 1982, לאחר עשר שנים של פעילות מוסיקלית משותפת, הפסיקו חברי אבבא להופיע ולהקליט יחד. הם לא הודיעו רשמית על פירוק החבילה אך ארבעת חברי הלהקה החלו לעבוד על פרויקטים מוסיקליים עצמאיים ואבבא פשוט חדלה להתקיים. עם השנים שעברו הבהירו חברי הלהקה בהזדמנויות שונות כי אין סיכוי שיופיעו יחדיו שוב. כך, בניגוד לאינספור להקות שהתפרקו בקול תרועה וחזרו פעם אחר פעם להופיע יחד, בין אם כמחווה למעריצים נוסטלגיים או כמחווה לחשבונות הבנק של חבריהן, חברי אבבא התמידו בסירובם להתאחד. "לעולם לא נופיע על הבמה יחד", אמר ב-2008 ביורן אולבאוס, גיטריסט הלהקה, לדיילי טלגרף, "פשוט אין לנו שום סיבה לעשות זאת. כסף אינו פקטור ואנחנו רוצים שאנשים יזכרו אותנו כפי שהיינו – צעירים, חיוניים, מלאי אנרגיה ושאיפות. אני זוכר שרוברט פלנט אמר פעם שלד זפלין היא עכשיו להקת גרסאות כיסוי שמכסה את החומר של עצמה. אני חושב שזה בדיוק העניין".

אך למרות העובדה שחברי הלהקה לא הופיעו יחד במשך שנים רבות, הצליחה אבבא להמשיך להיות קיימת במובנים רבים גם אחרי פירוקה. בלב החיים שאחרי המוות, שהצליחו חברי אבבא להקנות לעצמם, היה מחזמר ששני כותבי השירים של הלהקה, בני אנדרסון וביורן אולבאוס, היו מעורבים בהפקתו – "מאמא מיה!". המחזמר, שעלה בלונדון ב-1999, המשיך לארה"ב בשנת 2000 ומשם הפך להצלחת ענק עולמית וגם לסרט הוליוודי, החזיר את אבבא לתודעה אחרי שמותה כבר היה עובדה מוגמרת. עם השנים הצטרפו ל"מאמא מיה!" מוזיאון בסטוקהולם המוקדש ללהקה (נפתח ב-2013), אלבומי אוסף, פרויקטים מוסיקליים שונים ומגוונים, אלבומי תמונות וממרוביליה על סוגיה השונים שמעריצי אבבא יכלו באמצעותם להמשיך ולחיות את השירים הישנים משנות השבעים בעטיפות חדשות ומלהיבות. כך הצליחה אבבא ליהנות מכל העולמות – חברי הלהקה יכלו להמשיך לפתח קריירות סולו ולחיות את חייהם החדשים ובמקביל אבבא הפכה עם השנים למכונה משומנת היטב שמייצרת פרויקטים חדשים, מעריצים חדשים וגם לא מעט מזומנים.

חלק גדול מהעולם המתחדש הזה של אבבא מרוכז בימים אלו בחברה שוודית בשם Pop House Sweden. החברה, שנפתחה ב-2015, היא יוזמה משותפת לחבר הלהקה ביורן אולבאוס ואיש עסקים שוודי בשם קוני יונסון. יונסון עבד בעבר כבכיר במערך העסקי של משפחת וולנברג המפורסמת והוא כיום יושב הראש של חברת השקעות פרטית המגלגלת מיליארדי יורו. באמצעות החברה החדשה שפתחו, השתלטו יונסון ואולבאוס על מוזיאון אבבא בסטוקהולם, על בית המלון והמסעדה הצמודים אליו והם הוסיפו לחבילה אולם מופעים סמוך המציג מחזות זמר והופעות מוסיקליות שונות. בבעלותם של אולבאוס ויונסון נמצא גם המותג "מאמא מיה! – המסיבה", מופע חי בו מבצעים שחקנים וזמרים את שירי הלהקה במסעדה אמיתית המעוצבת כטברנה יוונית ברוח המחזמר המפורסם. החברה מתכוונת להרחיב בעתיד את פעילותה למדינות נוספות וגם לפתוח בקרוב בית-מלון נוסף, דבר שיהפוך את ביורן אולבאוס למתחרה של בני אנדרסון, כותב השירים השני של אבבא,  שגם הוא בעל בית-מלון ידוע במרכז סטוקהולם. "פופ האוס זה חזון של ביורן אולבאוס וקוני יונסון", מספר ל"הארץ" מנכ"ל פופ-האוס מתיאס טנגבלד, "השניים רצו ליצור יעד תיירות מוסיקלי כאן בסטוקהולם, יעד שיכלול מלון, מסעדה ומוזיאון, מקום מפגש לתעשיית המוסיקה, אבל גם לחובבי מוסיקה ולמעריצי אבבא מכל העולם. מגיעים לכאן אנשים מכל הגיליאים, ילדים וזקנים, אנשים ממדינות רבות, באים עם חברים, או עם המשפחה, יש כאן חוויה שמושכת את כולם. הסיפור של אבבא הוא הרי סיפור גלובאלי, זו מוסיקה שכולם מכירים".

טנגבלד אומר שהמוסיקה של אבבא היא ייחודית מאוד. "כשעבדתי ביוניברסל (אחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם, ד.ס) ניסנו לחקור באופן אמפירי מה כל כך מיוחד במוסיקה אבבא", מספר טנגבלד, "המסקנה היתה שהמוסיקה של אבבא, בהשוואה לכל מוסיקה אחרת בפלנטה, היא המוסיקה שעושה אנשים הכי שמחים. זו עובדה. לכן המוסיקה עדיין חיה. זו מוסיקה שלא מתה אלא מכפילה את עצמה. היא ירוקת עד והיא ממשיכה להתפתח גם בשנים שאחרי פירוק הלהקה. היצירתיות הזו של אבבא המשיכה גם בזכות אנשים יצירתיים חדשים שהרחיבו אותה – כך נולדו הסרטים, מחזות הזמר ועכשיו גם סיבוב ההופעות החדש". הסיבוב החדש המתוכנן ל-2019 הוא סיבוב הופעות שבו יופיעו הולוגרמות של חברי אבבא שטנגבלד מכנה "אבבאטאר". ההולוגרמות עוצבו על בסיס סריקות דיגיטלית של חברי הלהקה שעברו תהליך הצערה על מנת שייראו כפי שנראו חברי אבבא בסוף שנות השבעים. הסיבוב יתחיל ככל הנראה לאחר ספיישל טלוויזיוני ב-BBC וב-NBC שבו יושמע לראשונה אחד השירים החדשים שהוקלטו, I Still Have Faith in You. ע"פ טנגבלד סיבוב ההופעות המתוכנן איננו תחליף ממוסחר ומתחמק ל"דבר האמיתי". "להיפך", הוא אומר, "חברי אבבא גאים מאוד במה שהם השיגו בשנים שהלהקה פעלה. הם גאים גם במה שעשו אחר כך אבל הם חשבו שאבבא היתה אבבא בתקופה ההיא ושאין טעם לחזור אחורה. אבל אז מישהו הציע את רעיון ההולוגרמות המאפשרות התחדשות שאינה קאמבק מסורתי. זו פלטפורמה חדשה שתביא את אבבא שוב לצמרת, ועכשיו, עם השירים החדשים, זה יביא ללהקה דור חדש של מעריצים ועשר שנים נוספות של רלוונטיות. כולם כבר עשו קאמבק רגיל, אבבא רוצים לעשות משהו ייחודי וחדש וזה ללא ספק הצעד הבא".

כאמור, תוך כדי העבודה על סיבוב ההופעות החדש הוקלטו גם שני שירים חדשים. באופן די חריג לעולם הפופ השירים החדשים לא הודלפו ואיש מעבר לחברי הלהקה ומספר מקורבים לא שמע אותם עדיין. טנגבלד לא מנדב מידע רב על השירים החדשים ועל האופן שהם הוקלטו. הוא אומר שאפילו הוא טרם שמע אותם. "לפני כשנה נפגשו ארבעת חברי הלהקה באחד מאולפני ההקלטות שלהם במסגרת העבודה על סיבוב ההופעות", הוא אומר, "היתה להם שוב כימיה והם יצרו שני שירים מעולים. הסיבה שהשירים לא הודלפו היא שיש לאבבא צוות קרוב מאוד שעובד על המותג של אבבא ברצינות רבה ובמשך שנים רבות מאוד. לא מפיצים שמועות, לא מדליפים, לא משתפים פעולה עם גורמים שאי אפשר לסמוך עליהם".

הצוות שטנגבלד מדבר עליו כולל את מנהלת הלהקה יורל הנסר ואת המעצבת והאוצרת אינמרי הלינג, שתי נשים השותפות לתכנון הפרויקטים ולקבלת ההחלטות של הלהקה כבר עשרות שנים. הלהקה עצמה נוסדה בראשית שנות השבעים בסטוקהולם ע"י שני זוגות של מוסיקאים שוודיים מצליחים. ביורן אולבאוס ואגנטה פלטסקוג נפגשו באולפן טלוויזיה ב-1969 ונישאו ב-1971. באותה תקופה נפגשו בקדם-אירוויזיון השוודי גם בני אנדרסון ואנני פריד (פרידה) לינגסטאד. גם הם הפכו לזוג והתארסו (הם נישאו לבסוף ב-1978). שני הזוגות בילו זמן רב יחד בתקופה זו, בין השאר הם עסקו בפרויקטים מוסיקליים בהרכבים שונים. תקליטם הראשון כרביעייה הופיע ב-1972 וההרכב אימץ את ארבעת האותיות הראשונות של שמותיהם הפרטיים כשם ללהקה. כך נולדה אבבא. פריצת הדרך הגדולה שלהם הייתה הזכייה באירוויזיון ב-1974 עם השיר ווטרלו. בניסיון לנצל את הזכייה כדי לפרוץ לתודעת הקהל הבינ"ל, הארבעה יצאו לסיבוב הופעות אירופי, הוציאו לאור שירים נוספים וזכו להצלחה במדינות רבות אם כי בשלב זה הייתה זו הצלחה מוגבלת משהו.

בחצי השני של שנות השבעים ההצלחה המוגבלת הפכה להיסטריה. שורה של אלבומים, סיבובי הופעות וסינגלים מצליחים הביאו את אבבא לפסגת הפופ העולמית. הם מילאו אולמות בכל העולם, הגיעו לראשי מצעדי הפזמונים במדינות רבות ומכרו מאות מיליוני אלבומים. בשנות השיא שלהם בבריטניה, למשל, אלבומיהם שהו בראש מצעדי המכירות במשך 43 שבועות ותשעה להיטים שלהם הגיעו למקום הראשון במצעד הפזמונים (שישה נוספים הגיעו למקומות 2-5). בריטניה היא ללא ספק אחד המוקדים המרכזיים של מעריצי אבבא. אלבום האוסף ABBA Gold שיצא לאור ב-1992 הפך שם לאלבום השני הכי נמכר בהיסטוריה (פחות מאלבום האוסף של קווין אבל קצת יותר מסרג'נט פפר שבמקום השלישי והאלבומים של אדל, אואזיס, מייקל ג'קסון ופינק פלויד שבמקומות הבאים). אך הבריטים לא לבדם – מדינות נוספות, כמו גרמניה, מדינות סקנדינביה, אוסטרליה ודרא"פ, הפגינו נאמנות מרשימה לרביעייה השוודית שכבשה אותן בסערה. כל זה נמשך עד ראשית שנות השמונים. בתקופה זו חלה ירידה בפופולאריות ובמכירות ובמקביל החלו סכסוכים בין חברי הלהקה שהגיעו לשיא עם גירושי שני הזוגות הנשואים שהרכיבו אותה. החבילה התפרקה לבסוף ב-1982.

בשלושים השנים שלאחר פירוק הלהקה המשיכו חבריה לעשות את דרכם בעולם המוזיקה הפופולארית. נשות הלהקה, פלטסקוג ולינגסטד, פתחו בקריירת סולו בעוד בני אנדרסון וביורן אולבאוס שיתפו פעולה ביצירת שלושה מחזות זמר מצליחים והיו מעורבים בפרויקטים מוסיקליים רבים נוספים בשוודיה ומחוצה לה. אנדרסון ממשיך להופיע ולהקליט עם להקתו, "התזמורת של בני אנדרסון" גם היום. תערוכה חדשה במוזיאון אבבא בסטוקהולם המוקדשת לפעילותם המוסיקלית של חברי אבבא אחרי שהלהקה התפרקה מציגה את התקופה הזו בחיי חברי הלהקה והיא חושפת צד פחות מוכר שלהם. אחרי שמחת החיים המוחצנת, התלבושות הססגוניות והדיסקו של שנות השבעים, שנות השמונים והתשעים הביאו איתן התמודדויות אנושיות מורכבות יותר. מטבע הדברים חברי הלהקה הרחיבו את המנעד המוסיקלי שלהם וגם את מקורות ההשראה שלהם. התערוכה מציגה את המוסיקה שנוצרה בתקופה זו הכוללת בין השאר השפעות של מוסיקת עם שוודית (התזמורת של בני אנדרסון), דרמות פוליטיות (המחזמר Chess שיצרו אנדרסון ואולבאוס עם הסופר טים רייס) וחומרים ביוגרפיים קשים שחדרו למוסיקה (לינגסטאד איבדה בזמן קצר את ביתה שנהרגה בתאונת דרכים ואת בעלה שנפטר מסרטן ופלטסקוג התמודדה עם גירושים קשים ופחד מטיסות שהשפיע מאוד על הקריירה שלה).

כעת עושה רושם שחברי אבבא חוזרים לכותרות. הם עושים זאת שוב בעזרת השילוב הייחודי האופייני להם הכולל מנגנון מסחרי ויחסי ציבור מפותחים לצד הברקות יצירתיות. אך הפעם יש גם מוסיקה חדשה – שני שירים חדשים שאיש עדיין לא שמע ושבצירוף התערוכה החדשה, סרט "מאמא מיה!" חדש שייצא בקרוב והופעות ממוחשבות חדשניות יימשכו בוודאי מיליוני מעריצים, חובבי מוסיקה וסתם סקרנים לקראת סוף השנה. תגובותיהם יתחלקו ככל הנראה לשני מחנות עיקריים – אלו שיגדירו את הפרויקט כ-Money, Money, Money ואלו שפשוט יאמרו Thank You For the Music.