מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.