הקשר בין ארגוני הג'יהאד הג'נוסיידיילי להגירת מוסלמים לאירופה – לא בדיוק מה שחשבתם

גל התגובות הראשון לפיגועים בצרפת בשבוע שעבר חשף קונצנזוס רחב של שותפות באבל, התנערות מהרוצחים וגם כמה מסקנות פוליטיות שאין חולק עליהן. אך יש כמה עובדות שהשיח הציבורי, ובייחוד זה המתקיים בישראל, מתעלם מהם.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2538353

כולם מסכימים על כך שתנועות הג'יהאד הג'נוסיידלי מהוות איום על האנושות כולה. קו ברור מחבר בין מעשי הטבח של בוקו-חראם בניגריה, מסעות הרצח של דאע"ש במזה"ת ופיגועי אל-קעידה במערב. אין גם ספק שיעדים מסוימים כמו מערכות עיתונים המביעים ביקורת על האסלאם נמצאים כעת על הכוונת ושמצבן של הקהילות היהודיות באירופה בעייתי במיוחד. אלו נאלצות להתמודד לא רק עם הפחד ודרישות האבטחה המגבילות אלא גם עם הידיעה שהטרור הג'יהדיסטי מחזק את כוחו של הימין הקיצוני השקוע עד צוואר באנטישמיות ומהווה איום חמור על הקיום היהודי ביבשת.

אך מעבר לקונצנזוס יש מספר עובדות חשובות החסרות בשיח הציבורי שבעקבות פיגועי ינואר 2015.

ראשית, יש להכיר בכך שתנועות הג'יהאד הג'נוסיידלי הם ארגונים צבאיים ופוליטיים יותר מאשר הם דתיים. גם אם הם משתמשים בטרמינולוגיה דתית יש לפונדמנטליזם הפשיסטי שלהם מטרות הקשורות למלחמות במזה"ת, למאבקי יוקרה ביניהם ולגיוס תמיכה, כספים ולוחמים באירופה. בניגוד למה שנטען לעיתים בתקשורת, אין לטרוריסטים שאיפה להשתלט על אירופה ולהנהיג בה את חוקי השריעה. באופן כללי הטענה על האיסלמזציה של אירופה היא דמגוגית – אין מפלגות מוסלמיות בפרלמנטים במערב אירופה, יש מעט מאוד מוסלמים במוקדי הכוח הכלכליים והתרבותיים וייצוגם במוסדות האיחוד האירופי הוא זניח.

ניתן כמובן לטעון שההשתלטות המוסלמית נעשית בצורה מתוחכמת יותר, דרך השפעה תרבותית והשתלטות דמוגרפית, אך העובדות סותרות את תיאוריית התמנון המוסלמי רב הזרועות המרעיל בארות ומשתלט על מקורות המחייה.

למרות שאין נתונים רשמיים על מספר המוסלמים באירופה הערכות של גופי מחקר רציניים, כגון מכון PEW האמריקאי, טוענות שהם מהווים פחות מ-7% מאוכלוסיית היבשת (כולל מדינות בעלות רוב מוסלמי דוגמת קוסובו ואלבניה). מספר זה נמצא אמנם בצמיחה בשנים האחרונות אך הוא לא צפוי לעבור את ה-9% ב-2030, כאשר במדינות מסוימות כמו שוודיה, צרפת ובלגיה המספר יהיה סביב 10%. לא מיעוט מבוטל אבל גם לא ממש כוח המאפשר השתלטות עוינת.

זאת ועוד, מחקרים שונים מראים שאחוזי הילודה בקהילות המוסלמיות נמצאים בירידה (כך שאין ממש בתיאוריית ההשתלטות דרך הרחם) ושהזהות הדתית של מוסלמים רבים מפנה מקום או לפחות חיה בשלום עם הזהות הלאומית החדשה. מצב זה מבהיל את הג'יהדיסטים ובאמצעות אימאמים קיצוניים מחד ורשתות חברתיות מאידך הם עושים כל מאמץ לשנות את המגמה. על רקע זה יש לראות את גיוס צעירי אירופה למסעות חינוך מחדש בשדות הקטל של המזה"ת ואת חזרתם לאירופה במטרה להטביע אותה בדם.

צעירים אלו הם הטרוריסטים החדשים של אירופה אך גם הטענה בדבר הקשר ההכרחי בין הטרור ביבשת לקהילות המוסלמיות שלה לא עומדת במבחן העובדות. ראשית, ע"פ נתוני היורופול אחוז מזערי של פעולות הטרור באיחוד האירופי בוצעו ע"י ארגוני ג'יהאד. רוב מעשי הטרור מיוחסים לבדלנים לאומניים וארגוני שמאל וימין קיצוניים. זהו אמנם נתון מטעה מכיוון שהוא לא כולל את הפעולות שסוכלו ומפני שהפיגועים הג'יהדיסטיים הם גדולים ואכזריים יותר. ובכל זאת מעניין לציין שבצרפת רק 4 מתוך 125 פעולות הטרור ב-2012 ואף אחת מ-63 פעולות הטרור ב-2013 מיוחסות לגורמים ג'יהדיסטיים.

שנית, התפיסה הרואה בטרור הג'יהדיסטי ביטוי של מלחמת תרבות עממית של מהגרים מתעלמת מכך שארגוני הג'יהאד הם הסיבה המרכזית שהמוסלמים באירופה היגרו מהעולם הערבי מלכתחילה, ופעילותם של ארגונים אלו באירופה מביאה על המהגרים אפליה, התנכלויות ופשעי שנאה מצד החברות הקולטות. הטרור איננו תוצאת ההגירה, הוא תוצאה של פוליטיקה אכזרית המגייסת לטובתה טרמינולוגיה דתית וכסף גדול של אינטרסנטים בעולם הערבי. הוא פוגע במהגרים באירופה יותר מאשר הוא מייצג אותם ורובם המוחלט מתנערים ממנו וממבצעיו.

עם זאת, ישנה סכנה מוחשית שהטרוריסטים יצליחו במשימתם, שהתמיכה בהם תגדל ושאירופה תסחף בגל אלימות על רקע גזעי ודתי. בהקשר זה אפשר להמשיך להתפלסף על הצלחותיה וכישלונותיה של הרב-תרבותיות ועל עתיד מדינת הלאום ומדיניות ההגירה שלה אבל מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית המציאות אינה מסובכת כל כך: בחצי השני של המאה העשרים נהנו האירופאים משפע כלכלי, דמוקרטיה וזכויות אדם. בשאר העולם, לעומת זאת, נהם הסער. באפריקה ובמזה"ת, התרבו קורבנות ההרעבה, העוני, מעשי הטבח וההרס שנגרמו, בין השאר, כתוצאה מאינטרסים מערביים – שווקים פיננסיים מופקרים, מדיניות חוץ צינית ואוזלת יד של מוסדות בינלאומיים. כעת נאלצת אירופה להתמודד עם תופעות הלוואי של הצלחתה.

אפשר, כמובן, לעצור את זרם הפליטים. אך בנסיבות הבינלאומיות הנוכחיות, הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות גדרות תיל, מחנות ריכוז וגירוש אניות פליטים. מרבית האירופאים מחפשים בצדק מוצא אחר.

המוצא החלופי לטרגדיה המבקשת להתפרץ ברחובות בירמינגהם, מאלמו ומארסיי עוברת ביצירת קואליציות חדשות. אירופאים מכל הדתות, הגזעים והלאומים חייבים ליצור ברית נגד שורפי המסגדים ומרססי צלבי-הקרס. יהודים, מוסלמים ובני מיעוטים אחרים באירופה חייבים לחבור לכוחות המסורתיים התומכים בשוויון, צדק וסובלנות דתית. יחד עם המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, ארגוני העובדים והכוחות הליברליים ביבשת הם צריכים לא רק לארגן עצרות הזדהות אלה לקדם צעדים פוליטיים אופרטיביים וארוכי טווח שיעצרו את התפשטות הפונדמנטליזם והגזענות.

צעדים אלו כוללים את חיזוק כוחות המשטרה והמודיעין ועידוד בני מיעוטים להתגייס אליהם ואת עצירת ההפרטה של מערכות החינוך העוצרת את השתלבותם של מהגרים בחברה. כמו כן יש צורך בעצירת מדיניות הצנע הכלכלית, בהשקעת משאבים במערכות הכשרה מקצועית, לימודי שפה וחינוך בלתי-פורמאלי ובחזרה למודל של מערכות בריאות ורווחה ממלכתיות המצמצמות פערים חברתיים ומטפלות בצורה מקצועית בבעיות של מצוקה ורדיקליזציה בקרב קבוצות שבשולי החברה.

צעדים אלו אינם החומר של סטטוסים מרגשים בפייסבוק ואינם מספקים כותרות דרמטיות בעיתונים אך הם היחידים שבכוחם לתת לאירופה סיכוי להגשים את המוטו שהיא בחרה לאיחוד מדינותיה – מאוחדים בגיוון (United in diversity).