עשור ל״הגשר״: סיור מודרך באתר שהפך לאייקון טלוויזיוני

אינספור בני אדם ברחבי העולם מכירים אותו אף על פי שלא ביקרו בו מעולם — גשר אורסונד המחבר בין שוודיה לדנמרק זכה לתהילת עולם בזכות סדרת הטלוויזיה המופתית "הגשר". מעבר לכך, מגולמים בו יחסים מורכבים בין מדינות וערים, היסטוריה מרתקת וגם התרחשות עכשווית שעודנה תעלומה.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.10230977

בסוף אפריל השנה הופר השקט באחד האזורים השקטים והפסטורליים בשוודיה. על הכביש המחבר את הערים ייסטד (Ystad) ומאלמו (Malmö), בין היערות והיישובים הקטנים של סקונה (Skåne), המחוז הדרומי ביותר בשוודיה, החלו להיזרק אבנים על מכוניות חולפות. תקריות אלו התרחשו לא פעם או פעמיים, אלא עשרות פעמים בחודשים האחרונים. המשטרה אמנם מתייחסת לעניין ברצינות, אך נכון לרגע זה אין לה קצה חוט או עצורים. מה שהופך את המקרים האלו למוזרים במיוחד היא העובדה שהמכוניות שנפלו קורבן לזריקת האבנים היו רק כאלו שנשאו לוחיות רישוי דניות, ברובן כאלה שהיו בדרכן מאזור קופנהגן למעבורת המקשרת את האי בורנהולם (Bornholm) לחצי האי הסקנדינבי. יהיה מוגזם לטעון שתקריות אלו גרמו מתיחות מדינית בין דנמרק לשוודיה, החיות ביניהן בשלום כבר יותר ממאתיים שנה, אך בכירים בשתי המדינות כבר הכריזו שהם מתייחסים לעניין בכובד ראש, התקשורת מראיינת את הנפגעים, ולמרות שאלו חדשות מקומיות מאוד, יש ברחבי העולם לא מעט אנשים שהסיפור הזה, או לפחות מקום ההתרחשות שלו, נשמע להם מוכר.

זוהי דוגמה קלאסית של היכרות שהיא ספרותית וטלוויזיונית בעיקרה – העיר ייסטד היא מקום פעילותו של הבלש הבדיוני קורט וולנדר, המוכר מסדרת הספרים של הסופר השוודי הנינג מנקל, והערים מאלמו וקופנהגן עומדות במרכזה של סדרת הטלוויזיה הדנית-שוודית "הגשר", שעלילותיה מתרחשות סביב גשר אורסונד (Øresundsbron בדנית, Öresundsbron בשוודית) המחבר את דנמרק ושוודיה. "הסדרה הזו היא שוברת הקרח האולטימטיבית כי כולם ראו אותה", אומר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", ארגון שמטרתו להפוך את דרום שוודיה ואת אזור בירת דנמרק, קופנהגן, למטרופולין אחת. "היא מאפשרת לאנשים להתרשם מהמפה המנטלית של הקשר בין שתי הערים, מאלמו השוודית וקופנהגן הדנית. וזו לא רק 'הגשר', סדרות אחרות שנוצרו כאן מעוררות הערכה לחלק הזה של העולם. אפילו שני חברים ישראלים שביקרו אותי בקופנהגן שאלו אותי היכן הם יכולים למצוא את הדמויות מ'בורגן'" (דרמה פוליטית טלוויזיונית דנית מ-2010-2013).

קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות
קים בודניה וסופיה הלין בסדרה "הגשר". במציאות, גשר אורסונד פתר בעיות כלכליות וחברתיות צילום: באדיבות yes

תפקידו של בק הוא לשתף פעולה עם ראשיהן של שתי הערים, לקיים קשר עם הממשלות של שתי המדינות וליזום ולנהל פרויקטים שיתרמו להפיכת האזור לישות מוניציפלית מאוחדת. לגשר אורסונד יש, כמובן, תפקיד מרכזי ביכולת להגשים את המטרה. "יש לגשר אספקט מנטלי", הוא אומר, "דנים ושוודים נעשו קרובים יותר. במקום מעבורות במים סוערים ומזג אוויר גרוע, הגשר מאפשר נסיעה קצרה ומהירה בין שתי המדינות. במובן הזה המדינות נהיו קרובות יותר. מעבר לכך, הגשר מאפשר לתיירים בקופנהגן לראות גם את שוודיה; רבים מהם חושבים שהגשר עצמו הוא אטרקציה בכך שהוא מחבר שתי מדינות בעשרים דקות נסיעה בלבד משני צדיו של שדה התעופה הבינלאומי קסטרופ. חוץ מזה, הגשר נראה טוב. אולי לא כמו גשר הזהב בסן פרנסיסקו, אבל לא רחוק מזה".

מעבר לתחבורה, איך משפיע הגשר על החיים, על הכלכלה ועל הסחר משני צדדיו?

"הגשר עוזר בעיקר לכוח העבודה. שוודים רבים עובדים, למשל, במסעדות של קופנהגן. קל לעשות יותר כסף בדנמרק, והרבה דנים מעריכים את השוודים והשוודיות המטפלים בסבים ובסבתות שלהם בבתי האבות ואת אלו הנוהגים באוטובוסים הדניים. הם גם מעריכים את שדה התעופה הבינלאומי הגדול, שלא היה אפשרי או כדאי לולא הקרבה לשוודיה. מעבר לכך, זמרי אופרה, מוזיקאים, ציירים ואוהבי תרבות מדנמרק אוהדים את סצינת האמנות והתרבות התוססת של מאלמו, והם נוסעים לשם הרבה".

מה עם החסרונות, הבעיות והמשברים שעברו על המטרופולין המשותפת, כמו מעבר של פשע מאורגן בין המדינות?

"זה נכון שהיו בעיות ואי הסכמות. היה, למשל, פיצוץ במשרדי רשות המסים הדנית לפני כשנתיים. בזמן משבר הקורונה אנשים בדנמרק התקשו להבין מדוע שוודיה, 'האח הגדול', נוקטת מדיניות הפוכה מזו שלהם ושל שאר העולם. היו גם חילוקי דעות פוליטיות, למשל בענייני הגירה. אבל אני לא מאוד מודאג. שיעורי הפשיעה בשוודיה מתחילים לרדת ומדיניות ההגירה שלה נעשית עם הזמן קרובה יותר לשלנו. בשנים האחרונות הוגבל המעבר החופשי על הגשר. קודם בגלל משבר הפליטים, אחר כך בגלל פשיעה ולאחרונה בגלל הקורונה. יש תחושה שזה הנורמלי החדש, אבל יש גם הבנה שזו איננה התפתחות חיובית, ואנו מנסים לפתור את זה גם ברמה הפוליטית וגם ברמה הכלכלית. חייבים לחזור לנורמלי – ונורמלי זה גשר פתוח".

גם בעיר השוודית מאלמו, בצד השני של גשר אורסונד, מאמינים בעתיד הדו-לאומי של האזור. "אנחנו ניזונים זה מזה", אומרת אנה וויטגרן, הממונה על שיווקה של העיר מאלמו לתיירים, בעלי עסקים ותושבים פוטנציאליים. "קופנהגן היא הבירה של האזור ותישאר כזו לפחות בשנים הבאות, אבל יש למאלמו יתרונות שקופנהגן יכולה להרוויח מהם, ואנחנו בוודאי מרוויחים מהקשר עם קופנהגן". וויטגרן, כמו בק, מציינת את המעבר המבורך של תיירים מקופנהגן לדרום שוודיה ואת כוח העבודה השוודי הנודד לדנמרק, אך היא גם מוסיפה שהחיבור בין הערים פותח אפשרויות כמו כניסתן של חברות גדולות לאזור ויוצר מגוון והיצע גדול יותר בעבור סטודנטים משני צדי הגבול, הנהנים מאפשרויות אקדמיות רבות בשתי המדינות. ובכל זאת, היא אומרת, האינטגרציה בין שתי הערים אינה מלאה: "אנחנו עדיין לא מכירים מספיק טוב את התרבות של אלו החיים בצד השני של הגשר, יש עדיין חסמים מנטליים. אם אני מעיינת במגזין רכילות דני, לא אכיר את כל המפורסמים המופיעים בו. אנחנו לא מכירים את הלב הדני, את היומיום הדני. כשאנחנו עושים יחד עסקים לא ברור באיזו שפה נתקשר ואנחנו עדיין לא מבינים איך הדנים סופרים" (שמות המספרים בשפה הדנית הם מסובכים, מסורבלים ושונים מאוד מאלו שבשוודית או באנגלית). ובכל זאת, אומרת וויטגרן, צריך להמשיך להתקרב. "אנחנו לא צריכים להשתנות", היא מסכמת, "רק להכיר אלה את אלה טוב יותר. למדנו זאת גם מהמגיפה. הפגישה חשובה, לשבת סביב אותו שולחן זה חשוב".

החששות התבדו

גשר אורסונד נפתח לתנועה בשנת 2000 והוא שייך ל-Øresundsbro Konsortiets, חברה הנמצאת בבעלות המדינות שוודיה ודנמרק ושעובדים בה כ-150 בני אדם. בניית הגשר מומנה בהלוואות המוחזרות באמצעות התשלום הנגבה על המעבר בו. כיום המחיר המלא על מעבר חד-פעמי למכונית הוא 64 אירו (כ-250 שקלים), מחיר גבוה מאוד, אך מי שמחזיק כרטיס מנוי שמחירו 44 יורו בשנה (כ-170 שקלים) משלם 24 יורו בלבד (כ-93 שקלים) על מעבר אחד. תקופת הקורונה השפיעה בצורה דרמטית על התנועה בגשר. בחמש השנים שלפני 2020 עברו בו למעלה משבעה מיליון כלי רכב בשנה. ב-2020 עברו בו קצת יותר מארבעה מיליון וחצי כלי רכב בלבד ובחמשת החודשים הראשונים של 2021 — קצת יותר ממיליון ומאתיים אלף. הקורונה השפיעה גם על תנועת הרכבות בגשר. אם בשנים שלפניה מספר הרכבות בשנה היה בין 50,000 ל-60,000, ב-2020 הוא היה כ-40,000 בלבד. לאחר חודשים רבים של הגבלות משמעותיות, מאז חודש יוני השנה מאפשרת שוודיה מעבר חופשי על הגשר לתושבים דנים. דנמרק מצדה דורשת בדיקת קוביד שלילית מהשוודים הנכנסים לתחומה, אך המעבר מהיר ויעיל.

"2018 ו-2019 היו השנים הטובות ביותר לאזור מבחינה תיירותית", מספרת גודרון טנדרי, מדריכת טיולים ותיקה. "2020 היתה אמורה להיות שנה פנטסטית והיו לי המון הזמנות, אך מאז משבר הקורונה דנמרק נסגרה למעשה, כל ההזמנות בוטלו. זו היתה קטסטרופה. רק עכשיו זה מתחיל להיפתח מחדש". טנדרי חיה בעיר סמוכה למאלמו ומדריכה בעיקר תיירים גרמנים בדרום שוודיה וגם בצד השני של הגשר, בקופנהגן. היא מספרת שהמעבר החופשי בין המדינות היה חסר לא רק למדריכי תיירים אלא גם לתושבי מחוז סקונה השוודי, שמאלמו היא העיר הגדולה ביותר בו. "אנשי סקונה אוהבים לנסוע לקופנהגן ליום או לסופ"ש ברכבת (הם מתלוננים על כך שיקר מאוד לנסוע ברכב), שם הם אוכלים במסעדה, שותים בירה והולכים לתיאטרון. הם מתגעגעים לזה. היום גם הדנים רוצים לבוא לשוודיה. יותר זול כאן והם באים לעשות קניות".

לדבריה, יש הרבה מה לראות בשני צדי הגבול. היא ממליצה ליהנות מ"הארכיטקטורה המדהימה" של קופנהגן ומספרת על מבקרים רבים באתרים תיירותיים דניים כמו פארק השעשועים גני טיבולי (Tivoli) הפועל מאז 1843 ואקווריום הענק "הכוכב הכחול" (Den Blå Planet) הסמוך למצר אורסונד, שנפתח ב-2013 ומציג כ-20,000 דגים. טנדרי מספרת גם על ביקורים פופולריים באיים הדניים בורנהולם, המכונה פנינת הים הבלטי וידוע בטבע המרשים ובחופים שלו, ופין (Fyn), שם אפשר לבקר באתרים רבים הקשורים לחייו המוקדמים של הסופר הדני הידוע הנס כריסטיאן אנדרסן. גם בצד השוודי לא חסר מה לראות, בין אם מדובר בטבע של המחוז הדרומי או בעיר מאלמו עצמה. "אני חיה באזור מאז 1981", היא מספרת, "מאלמו, שהיתה פעם עיר אפורה ומכוערת, הפכה בשלושים, ארבעים השנים האחרונות לעיר של עתיד. יש בה שבילי אופניים, מסלולי טיולים, חופים, וכמובן האזור של הנמל המערבי עם ה-Turning Torso הוא אטרקציה גדולה".

"הטורסו המסתובב" הוא המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, 190 מטר גובהו, והוא עוצב על ידי האדריכל והמהנדס הספרדי המפורסם סנטיאגו קלטרווה (שעיצב, בין השאר, גם את גשר המיתרים בירושלים). הנמל המערבי (Västra Hamnen), האזור שבו עומד המבנה, הוא אזור מספנות תעשייתי ישן שעבר שינוי דרמטי בראשית שנות האלפיים והפך לאחד האזורים המודרניים והאטרקטיביים ביותר בשוודיה. הוא קרוב מאוד למרכז העתיק של מאלמו, שנוסדה עוד בימי הביניים, ומעבר למגורי היוקרה שבו, הוא ידוע כמודל של אזור מגורים ידידותי מאוד לסביבה – האנרגיה שלו מגיעה מרוח, שמש וגז, הוא מלא בריאות ירוקות ומתכנניו שמו דגש על תחבורה ציבורית ומִחְזוּר.

"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווה
"הטורסו המסתובב" במאלמו, שוודיה. המגדל הגבוה ביותר במדינות הנורדיות, בעיצובו של קלטרווהצילום: Santiago Calatrava/ Barbarossa

ההיסטוריה של אזור הנמל המערבי במאלמו וזאת של גשר אורסונד קשורות מאוד זו לזו ואחד האנשים שהיה מעורב בהקמה של שניהם הוא פר-ארנה נילסון, אסטרטג בכיר במחלקת איכות הסביבה של עיריית מאלמו. "בשנות השישים מאלמו היתה אחת הרשויות המוניציפליות העשירות בשוודיה, עיר תעשייתית מצליחה שחיו בה בעיקר תושבים ילידי שוודיה, עובדי ייצור ומסחר", הוא מספר. "כמה עשורים מאוחר יותר, בשנות התשעים, למאלמו היה הגירעון הגדול ביותר בתולדות שוודיה והיו בה הרבה בעיות. נבנו בעיר המון שיכוני בטון במסגרת תוכנית המיליון (פרויקט ממשלתי של בניית יותר ממיליון דירות בשוודיה בשנים 1965-1974, ד"ס), משלמי המסים יצאו מהעיר לבתים פרטיים בפרברים, ולמרכז העיר הגיעו מהגרים רבים ממקומות שונים בעולם, הרבה מהם אנשים עניים שחיו בתנאים פחות טובים, מה שהיה רקע לצמיחה של פשע ותופעות שליליות אחרות".

נילסון מלווה את הסיפור של גשר אורסונד שנים רבות לפני שהוא הוקם בפועל. לדבריו, היום אפשר לומר שהגשר, פיתוח אזור הנמל המערבי של מאלמו ופרויקטים נוספים היו שלבים חשובים בדרך להפיכת מאלמו למקום אחר, אחרי המשבר של שנות התשעים. מנהיגי העיר, מספר נילסון, רצו פיתוח וקידמה וגם קשר לאירופה (שוודיה הצטרפה לאיחוד האירופי ב-1995). הרעיון להקמת גשר המחבר את שוודיה לדנמרק נידון בשוודיה כבר זמן רב, אבל לא היה בו הרבה עניין והידע הנדרש לפרויקט גדול כל כך היה חסר. כשהממשלה השוודית החלה סוף סוף לדון ברצינות בהקמת הגשר, התפתחה התנגדות פוליטית בקרב חלק מהמפלגות והיתה גם התנגדות ציבורית שהתבטאה בהפגנות וצעדות מחאה.

ממה בעצם חששו המתנגדים?

"היו שחששו מהצפות של הים הבלטי והיה חשש גם מתנועת כלי הרכב בדרום שוודיה, כלומר חשש שיהיו יותר משאיות וכלי רכב על הכבישים ופחות אוניות. התפתח דיון סביבתי גדול בנושא, ושר מטעם מפלגת המרכז השוודית, מפלגת האיכרים לשעבר שראתה את עצמה כמייצגת אוכלוסיות מהפריפריה, אפילו התפטר. זה היה חלק מ'גל ירוק' של מעבר לפריפריה, התנגדות לבנייני הבטון של העיר וחזרה לטבע. הגשר לא התאים לחזון הזה".

האם החששות התממשו?

"היום ברור שהבעיות שדובר עליהן לא נוצרו. עד כמה שאני יודע, לגשר אין השפעה על זרימת המים לים הבלטי. במובן מסוים הגשר אפילו עוזר למים של האורסונד, כי חיות עליו צדפות (Blue Mussels) שעושות למים פילטריזציה". בסופו של דבר פתר גשר אורסונד בעיות חברתיות וכלכליות לא מעטות – כשמחירי הדירות בקופנהגן עלו, תושביה יכלו להמשיך לעבוד בה ולעבור לחיות בשוודיה. כששוק העבודה הדני סבל ממחסור בידיים עובדות, שוודים רבים מילאו את החסר. וכשהיה צורך לחבר את חצי האי הסקנדינבי לרשת הרכבות והכבישים של היבשת ולרשת המידע והאינטרנט שלה, הגשר היה בסיס לכבלים, לכבישים ולמסילות הברזל הנדרשות. כיום עשרות מיליוני בני אדם עוברים בו בכל שנה, והוא גם הבסיס לתעבורת המידע האינטרנטית בין שוודיה ונורווגיה ליבשת".

מפגשים מלכותיים

הדרך להקמת הגשר לא היתה פשוטה או קצרה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה התקיימו דיונים בשתי המדינות על האפשרות להקמת גשר מעל מצר אורסונד. אף שהדיונים נמתחו על פני עשרות שנים ותמיד היו לרעיון תומכים, הוא לא התממש. לפעמים היתה זו תוצאה של אי יציבות פוליטית, לפעמים תוצאה של משבר כלכלי ולפעמים התגלעו חילוקי דעות בסוגיות מפתח כמו המיקום הנכון של הגשר או אופן עיצובו ובנייתו. בסופו של דבר, הפרלמנטים של שוודיה ודנמרק הסכימו על הקמת הגשר כפרויקט משותף לשתי המדינות רק ב-1991. שנתיים אחר כך בחרה החברה שהוקמה לצורך העניין בעיצוב של גשר דו-שלבי שעיצב הארכיטקט הדני גאורג רוטנה (Georg Rotne) בעבור תאגיד של חברות פרטיות מבריטניה, צרפת ודנמרק.

העיצוב היה פשוט יחסית. המתכננים העניקו לגשר עיצוב מעוקל כדי שהנסיעה בו תהיה מעניינת ולא מונוטונית (תחילה התכנון היה בצורת S אך זו הוחלפה לצורת C מתונה). המתכננים גם הפרידו לשתי קומות את מסלולי כלי הרכב והרכבות. מרבית הגשר עשוי מפלדה, העמודים בבסיסו עשויים בטון, משקלו הכולל הוא כ-82,000 טונות ויש עליו שני מסלולי רכבת ומעליהם ארבעה נתיבי כביש. אורכו של הגשר כמעט שמונה ק"מ הנמתחים בין העיר מאלמו לבין האי המלאכותי פבּרהולם, (Peberholm) שהוקם כדי לקשר בין הגשר לבין מנהרה באורך כארבעה ק"מ שתשלים את המעבר בין הצד השוודי והדני של המצר. ההפרדה לגשר, אי ומנהרה נוצרה כדי שהתוכנית לא תפריע לתנועה ימית במצר ולתנועה האווירית סביב שדה התעופה קסטרופ. ב-1995 נבחרו מבצעי העבודות, מיזם משותף של חברות מדנמרק, שוודיה וגרמניה, והעבודות החלו. עלות ההקמה של הגשר היתה בערך ארבעה מיליארד יורו, וכשהעבודות הושלמו שוודיה ודנמרק ציינו את המועד בדרך מקורית – יורשי העצר של שתי המדינות, הנסיכה ויקטוריה השוודית והנסיך הדני פרדריק, נפגשו במרכז הגשר. ביום הפתיחה, האחד ביולי 2000, מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה השנייה השתתפו בטקס החגיגי. "היתה הרגשה טובה מאוד במאלמו", מתאר פר-ארנה נילסון את האווירה עם פתיחתו של הגשר, "הרגשה שמשהו חדש מתחיל, שאנחנו חלק מאירופה ושאנחנו יוצאים מהמשבר".

מלך שוודיה קארל גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל
מלך שוודיה קארל ה-16 גוסטאב ומלכת דנמרק מרגרטה בטקס חנוכת הגשר, יולי 2000. היתה תחושה שמשהו חדש מתחיל
צילום: HENRIK MONTGOMERY/AFP

כיצד התפתח האזור בשנים שלאחר מכן?

"יש באזור מבקרים רבים והרבה מקומות בעיר שהיו אזורים תעשייתיים בעבר הפכו לאזורי מגורים יוקרתיים קרובים לים. היום אזור הנמל המערבי וה-Turning Torso הוא האזור המתויר ביותר במחוז סקונה, והגגות הירוקים, התוכנית האקולוגית והטבע בעיר הם דרך חדשה להסתכל על פיתוח ערים. דנים ושוודים חיים ועובדים משני צדי הגבול, יש במאלמו יותר מסעדות, מלונות, בידור ותרבות בזכות הגשר ובאופן כללי העיר הפכה לגשר לאירופה". נילסון מדבר על טרנספורמציה של העיר אבל הוא מודע לכך שהתמונה אינה מושלמת. "הצלחנו בדברים מסוימים ונכשלנו באחרים", הוא אומר, "עד היום יש במאלמו אזורים עשירים מאוד ואזורים עניים מאוד, אנחנו ממשיכים להתמודד עם זה וזה לא קל. אין קוויק פיקס. האתגר גדול – יצירת אינטגרציה, מקומות עבודה ואפשרות לחיים טובים יותר. מצד שני, זה חלק מהאטרקטיביות של מאלמו, יש כאן כור היתוך, לטוב ולרע, לצד הבעיות יש הרבה דברים מעניינים שקורים, זה חלק מאוד יזמי של שוודיה ויש בו גם מפגש של טעמים, תרבויות ומוזיקה".

מלחמה ושלום

ישנן לא מעט סיבות שבגינן מגיעים תיירים לגשר אורסונד. מעבר לאתרים הרגילים, מספרת מדריכת הטיולים גודרון טנדרי, תיירים רבים מבקשים לשמוע על הגשר מסדרת הטלוויזיה המפורסמת ובאופן כללי על כל סדרות הפשע השוודיות-דניות, שפופולריות מאוד בקרב המבקרים שהיא פוגשת. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו יודעת שאכן היו תיירים שהגיעו לראות את "הגשר" מהטלוויזיה, אך היא לא בטוחה שדווקא זו האטרקציה המרכזית. עם זאת, היא מספרת על פרויקט שעלול לעניין יותר תיירים ישראלים – מפה של "מאלמו היהודית", יוזמה של העירייה המאפשרת לעשות טיול בעקבות יהדות מאלמו. המפה, המיועדת בעיקר לתיירים שוודים, חושפת אירועים מרכזיים בתולדות הקהילה, דמויות ובניינים חשובים וגם כמה מושגי יסוד ביהדות. המפה מכסה למעלה ממאה שנה של היסטוריה יהודית, מראשית התבססותה של הקהילה ע"י מהגרים מגרמניה ופולין במחצית השנייה של המאה ה-19, דרך תור הזהב שלה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ועד דעיכה מסוימת ואתגרים גדולים בעשורים האחרונים שלה. אבל לאזור יש היסטוריה כללית ארוכה הרבה יותר.

"סקונה הוא אזור בעל היסטוריה ארוכה של מחלוקות ושיתופי פעולה", מספרת ההיסטוריונית ד"ר אורנה קרן-כרמל מהאוניברסיטה העברית, שספרה על ראשית היחסים בין ישראל לסקנדינביה ראה אור השנה (בהוצאת פרדס). "מאז ימי הביניים, בתקופה שבה נוסדו הממלכה הדנית וזו השוודית, סימל האזור את הגבול בין דנמרק לשוודיה, ולא פחות מ-11 מלחמות התנהלו ביניהן על גבול זה בין 1521 ל-1814. עד המאה ה-17 היתה ידה של דנמרק על העליונה בסכסוכי הגבול, אולם לאחר 1658, בעקבות אחד מהסכמי השלום שנחתמו, עבר האזור לשליטה שוודית. לאורך השנים, ולמרות גלי המלחמות והיריבות המדינית, למדו תושבי האזור הדנים והשוודים לא רק להסתדר אחד עם האחר, אלא גם לחיות זה לצד זה בשכנות טובה. לאורך המאה ה-19 מערכת היחסים בין שני העמים הלכה והתהדקה כתוצאה מהתחזקותם של כוחות חדשים ומאיימים יותר בצפון אירופה, רוסיה מחד גיסא וגרמניה מאידך גיסא".

על פי ד"ר קרן-כרמל, תחושת האחווה הכלל סקנדינבית אחרי המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 הובילה להקמתה של תנועה חדשה, הסקנדינביניזם, ששאפה ליצור איחוד לאומי בין הדנים, השוודים והנורווגים (נורווגיה זכתה לעצמאות מדינית רק ב-1905). "התנועה זכתה לתמיכה רבה הן בקרב פוליטיקאים והן בקרב האזרחים, ואגודות הסטודנטים שהובילו אותה קיבלו השראה מהדוגמאות המצליחות של איחוד גרמניה ואיטליה באותן שנים", היא אומרת. "למרות שכפרויקט פוליטי היוזמה לא קרמה עור וגידים, הרי כפרויקט רעיוני היא זכתה להצלחה לא מבוטלת. שיתופי הפעולה ההדוקים בשלל תחומים בין המדינות הנורדיות החל בשנות השלושים של המאה ה-20, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הצטרפו גם פינלנד ואיסלנד, והיו הבסיס לעיצובו של 'המודל הנורדי', שבמרכזו עומדת תפישה חברתית-כלכלית ייחודית שמשלבת בין שוויון, רווחה, תחרותיות ויוזמה וזוכה, גם כיום, להערכה בינלאומית רבה".

כיצד התמודדו השוודים והדנים בשני צדדי המצר עם המשבר של מלחמת העולם השנייה?

"חשיבותו של מצר האורסונד, ששימש למעבר בין דנמרק הכבושה לשוודיה הניטרלית במשך רוב מלחמת העולם השנייה, לא תסולא בפז. הדימוי שלו כתעלת מגן, כאשר מצד אחד נמצאת הגדה המערבית, הכבושה והמואפלת, ומצד שני הגדה המזרחית, השלווה והמוארת, שיקף את מצב המלחמה באותן שנים. אינטלקטואלים שוודים ודנים רבים השתמשו בדימוי זה של המצר כדי לבטא את ההבדלים בין שתי המדינות באותה תקופה, כמו כדי להדגיש את תחושת הסולידריות הנורדית. תחושה זו הגיעה לשיאה באוקטובר 1943, כאשר גם הדנים וגם השוודים יצאו בגלוי, במחאות מילוליות ובמעשים, נגד המבצע של הגרמנים לגירוש יהודי דנמרק". 

מה שבעצם נותן למצר מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה היהודית.

"נכון, בהיסטוריה היהודית-סקנדינבית שמור למצר האורסונד מקום מיוחד במינו, שכן בזכותו, בין היתר, הצליחה בסתיו 1943 להינצל רובה המכריע של יהדות דנמרק. במשך שלוש וחצי שנות המלחמה הראשונות, מיום הכיבוש ב-9 באפריל 1940, חוותה דנמרק 'כיבוש רך' על ידי גרמניה הנאצית. אולם באוגוסט 1943 סירבו הדנים להמשיך ולשתף פעולה עם הגרמנים, ובתגובה הכריז ורנר בסט, נציב הרייך, על מצב חירום במדינה ועל גירושה של כל הקהילה היהודית לטרזיינשטט. תגובתם יוצאת הדופן של הדנים להכרזת הגירוש היתה חסרת תקדים: במשך שלושה שבועות הם עזרו לכ-7,200 יהודים דנים ועוד כ-700 בני משפחתם הלא יהודים לחצות את מצר אורסונד, בעיקר בסירות דיג, ולהגיע לחוף המבטחים של שוודיה הניטרלית. שוודיה, מצדה, פרסמה ברדיו הודעה מפורשת, כי כל מי שיצליח להגיע לגבולותיה יתקבל במדינה בזרועות פתוחות. עם זאת, 482 יהודים דנים לא הצליחו להימלט בזמן ונשלחו לטרזיינשטט, שם נשארו עד לשחרורם באפריל 1945. מעל ל-99% מיהדות דנמרק ניצלה בזכות שלושה מרכיבים: הסכמתה של שוודיה לקבל את כל הפליטים, העזרה המשמעותית שהגישו הדנים לשכניהם היהודים והמעבר הימי הקצר באופן יחסי בין המדינות – מצר האורסונד".

בשוודיה ובדנמרק ניתן למצוא היום לא מעט אתרים הקשורים להיסטוריה של האזור שעליה מספרת ד"ר קרן-כרמל. טירת מאלמו ההיסטורית, למשל, מציגה תערוכות על ההיסטוריה של העיר והאזור, מוזיאון ההתנגדות הדנית מספר את סיפור מלחמת העולם השנייה בדנמרק, בעיירות הקטנות בין קופנהגן לגילליה (Gilleleje) ניתן לראות את החופים שבהם התרחשה הדרמה של הצלת היהודים ב-1943, ובטירת קרונבורג, הידועה כמקום ההתרחשות של המחזה "המלט", ניתן ללמוד, בין השאר, על היסטוריית המלחמות בין שוודיה לדנמרק. "לקחתי את ילדי לאחד המבצרים העתיקים בדנמרק והראיתי להם את התותחים", מספר טואה דייוויד בק, מנהל "קופנהגן רבתי", "הם צחקו. הם חשבו שקונפליקט בין דנמרק לשוודיה הוא בדיחה. זה היה לפני כל כך הרבה זמן והיום היריבות האינטנסיבית היחידה בין המדינות היא בספורט. אנחנו כמו אחים שמתחרים זה בזה. גם אנחנו הדנים היינו פעם אימפריה, אבל היום אנחנו מרגישים בסדר עם מה שאנחנו ואין געגועים לעבר האימפריאלי".

ובכל זאת, בקיץ האחרון מישהו התעקש לעורר מחדש את הסכסוך. אמנם לא התקיימו קרבות רבי משתתפים, אבל אין להקל ראש גם באבנים הנזרקות על מכוניות דניות העושות דרכן ביערות שוודיה. אנה וויטגרן מעיריית מאלמו חושבת שזה עניין רציני והיא מודעת לכך שדנים רבים חשים שגם העיר מאלמו עצמה מסוכנת. "אמנם יש בעיות", היא מסכמת, "אבל אנחנו צריכים להראות לדנים שבטוח כאן". טואה דייוויד בק מקופנהגן אומר בעניין האבנים: "זה ודאי נורא בעבור מי שנפגע, אבל זו תקרית שתישכח בקרוב. אני מקווה שזה רק תעלול של בני נוער. היחסים שלנו חזקים יותר מאירועים כאלו והמדינות שלנו יתמודדו עם זה. בסך הכל, אנחנו אוהבים את השוודים".

האבנים מהעולם האמיתי והבלשים מסדרות הטלוויזיה אמנם מספקים לאזור איזו תחושה של ריגוש וסכנה, אבל הימים שבהם מימי מצר אורוסונד היו שטח גבול צבאי שראה כיבושים אכזריים, מוות, ביזה ורעב עברו. היום נחצים מי המצר על ידי מבנה גדול, מעשה ידי אדם, המקשר את מציאות החיים של התושבים משני צדדיו ומאפשר להם להכיר זה את זה, להיפגש ולבנות עתיד משותף. כך מתגבר הגשר על ההיסטוריה האלימה ועל עולם הפשע הבדיוני והאמיתי כאחד והופך, סליחה על הקלישאה, לגשר מעל מים סוערים.

שוודי טוב לא פותח את הפה

כשהקומיקאי היהודי-שוודי, ארון פלאם, כתב ספר פרובוקטיבי על יחסה של שוודיה אל הנאצים, הוא ידע שיעורר מחלוקת. אבל הוא לא ציפה שהמדינה תדרוש להשמיד את ספריו. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.9029866

ארבעת השוטרים, אישה אחת ושלושה גברים, הגיעו קצת אחרי תשע בבוקר. חלקם היו חמושים ולבושי אפודי מגן. כשהגיעו לבניין באזור מסחרי בדרום סטוקהולם הם עלו במעלית ומצאו את המחסן אליו נשלחו ע"י התובע ממחלקת פשיעה בינלאומית ופשע מאורגן. במחסן היו כ-150 ארגזי קרטון. הם ניגשו לעבודה. במשך כשעה וחצי הם העבירו את הארגזים למשטחי עץ, הוציאו אותם החוצה, העמיסו אותם על משאית ופינו אותם מהמקום. עכשיו מחכים הארגזים להכרעת בית-משפט כדי שאפשר יהיה להשמיד את תוכנם. זה יכול היה להיות סיפור פשע סקנדינבי רגיל אם ארגזי הקרטון היו מכילים סמים או תוצרת גנובה והמשטרה יכולה היתה להתגאות במודיעין מוצלח ובשוטרים אמיצים אם מאחורי ארגזי הקרטון היה עומד אחד מראשי כנופיות הפשע שהיא מנסה להילחם בהם בשנים האחרונות. אך הסיפור הזה הוא אחר. פשיטת המשטרה בבוקר ה-11 ביוני היתה יוצאת דופן בגלל שהארגזים לא היו שייכים לעבריין מסוכן, אלא לקומיקאי ותוכנם הממתין להוראת ההשמדה אינו מורכב מחומרים מסוכנים אלא מספרי היסטוריה.

ארון פלאם (Aron Flam) הוא קומיקאי יהודי שוודי בן 42 המתגורר בסטוקהולם. בנוסף למופעי סטנד-אפ, פלאם משתתף בסרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, הוא כותב ספרים ומקליט פודקסטים. במהלך הקריירה שלו הוא מרבה לעסוק בנושאים מורכבים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פה ושם הוא שוחט פרות קדושות ולא אחת הוא מעביר ביקורת מעוררת מחלוקת על תופעות תרבותיות, תנועות פוליטיות והשקפות עולם, בעיקר מהצד הפמיניסטי והסוציאליסטי, שיש להן אהדה בקרב חוגים מסוימים בשוודיה. ספרו של פלאם "זהו טיגריס שוודי" (Det här är en svensk tiger) יצא לאור השנה, הוא עוסק בהיסטוריה השוודית, בעיקר בזו של מאה השנים האחרונות, ואחד מנושאיו המרכזיים הוא המדיניות השוודית בזמן מלחמת העולם השנייה. הנושא אמנם נחקר לעומק ע"י אחרים, אך פלאם טוען שהתמונה שהוא מצייר היא חדשה ומקיפה יותר. בניגוד למרבית ההיסטוריונים המציגים את שוודיה כמדינה ניטרלית שנטתה לכיוון הגרמנים עד 1943 ושינתה את נטייתה לטובת בעלות הברית ככל שהתקרבה המלחמה לסופה, פלאם מציג את שוודיה כ"מדינה צמיתה" (vassal state) של גרמניה לאורך כל הדרך. זוהי טענה רדיקלית המעוררת עניין רב בשוודיה, עניין שלא דעך ואולי אפילו התגבר, לאחר ששתי המהדורות הראשונות נמכרו והמהדורה השלישית הוחרמה ע"י המשטרה. החרמה כזו היא אירוע נדיר בשוודיה ובאופן רשמי הסיבה להתרחשותו אינה תוכן הספר, אלא תביעה על הפרת זכויות יוצרים. מקור הסכסוך הוא הציור המופיע על עטיפת הספר – טיגריס בצבעי כחול-צהוב. הטיגריס, כך מסתבר, הוא נושא רגיש בשוודיה והעיסוק בו פותח תיבת פנדורה שתוכנה מתחיל באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים וממשיך עד לימינו אנו.

IMG_5219
ספרו של פלאם וגרסתו לנמר השוודי על עטיפתו

הכל התחיל לפני כמעט שמונים שנה. ע"פ מרבית ההיסטוריונים שמרה שוודיה בימי מלה"ע על ניטרליות למרות שבלא מעט תחומים היא סייעה בדרכים שונות גם לגרמניה וגם לאויבותיה. ב-1941 עיצב המאייר והסופר השוודי ברטיל אלמקוויסט (Bertil Almqvist) בהזמנת הרשויות השוודיות פוסטר של טיגריס צבוע בכחול-צהוב, צבעי הדגל השוודי, תחת הסיסמה "טיגריס שוודי". הביטוי עצמו הוא משחק מילים. המילה "שוודי" (Svensk) יכולה להיות גם שם תואר וגם שם עצם, והמילה "טיגריס " (Tiger) יכולה להיות שם עצם, כלומר בעה"ח טיגריס, אבל גם פועל – הטיית ההווה של הפועל "לשתוק". כלומר "טיגריס שוודי" אינו רק בע"ח טורף הצבוע בצבעי הדגל הלאומי אלא גם מעין הנחיה בקריצת עין האומרת: שוודי טוב לא פותח את הפה. זוהי סיסמא הדומה לסיסמאות שהיו בשימוש במדינות רבות בזמן במלה"ע השנייה. האמריקאים והבריטים, לדוגמא, הפיצו סיסמאות כמו "loose lips sink ships" ו-"careless talk costs lives" על מנת לחזק את ביטחון השדה. לאחר המלחמה יצא הטיגריס משימוש רשמי ולאחר מותו של האומן ב-1972 תרמו קרובי משפחתו את זכויות השימוש בו ל"מוזיאון המוכנות הצבאית השוודי", מוזיאון פרטי בדרום שוודיה העוסק בהיסטוריה הצבאית של המדינה.

"הטיגריס השוודי" המופיע על עטיפת ספרו של ארון פלאם אינו העתק מדויק של המקור. בניגוד לטיגריס המקורי, הטיגריס של פלאם קורץ בעינו האחת, הוא מניף את רגלו הקדמית כהצדעה במועל יד ורגלו השנייה מעוטרת בצלב קרס. מעבר לכך הוא מטיל צל ארוך על הקרקע שלצידו. "שוודיה היא המדינה היחידה שמתגאה בשתיקה בהמנון הלאומי שלה", הוא אומר בראיון ל"הארץ" ומכוון למשפטים הראשונים בהמנון השוודי המהללים את הארץ העתיקה והחופשית של הרי הצפון, ארץ שהיא גם טובה ומלאת שמחה אבל גם שקטה, "אנחנו אוהבים את השתיקה עד כדי כך שאנחנו שרים עליה. הנמר הוא בעצם מעין בדיחה על השתיקה הזו, הוא משחק מילים שמשמעותו היא שהשוודים הם חזקים אבל הם גם שתקנים. זה אמנם דומה לסיסמה האמריקאית Loose Lips Sink Ships אבל לנו, בניגוד לאמריקאים, לא היו אוניות בסכנת טביעה בזמן מלה"ע השנייה, אנחנו היינו לכאורה ניטרליים, מה שמעלה את התהיה – למה בעצם נועדה השתיקה השוודית? בזה בדיוק עוסק הספר שלי. זוהי תרבות השתיקה השוודית והעטיפה היא פרודיה על הטיגריס, כלומר פרודיה על בדיחה. בספר אני עוסק בפסיכולוגיה, במשפט, בפוליטיקה ובפילוסופיה והכל מתחיל בבדיחה הזו. שוודים היום לא מכירים את ההקשר ההיסטורי, הם לא מבינים את הבדיחה כי סביהם הבינו אותה טוב כל כך ושתיקתם על מה שהתחולל בשוודיה במשך מלה"ע השנייה היתה מוחלטת. בקומדיה, על מנת להבין בדיחה צריך להבין את הרפרנסים הספר בעצם מסביר את הרפרנס".

AronFlam_by_Cajsa Borgström
ארון פלאם. צילמה: קייסה בורגסטרום

עולם התרבות והקהילה המשפטית השוודיים לא נשארו אדישים להליך נגד פלאם ולהחרמה של ספרו. "התביעה נגד פלאם בגין הפרת זכויות יוצרים, כמו גם החרמת הספר שלו הן סקנדל", כתב טורשטן קארס, משפטן שוודי בכיר ביומון הנפוץ סבנסקה דגבלדט, "קשה להבין איזה אינטרס יש למחזיקי זכויות היוצרים, שאפילו אינם קשורים לאמן עצמו, בתביעה ובהחרמת הספרים. קשה עוד יותר להבין כיצד הפגיעה במדינה, בעם וב"סמל הלאומי" שלו היא קשה כל כך שהיא מצדיקה תביעה והחרמה". כמו אחרים, מכנה קארס את פעולת המשטרה והתביעה "התערבות בוטה בחופש הביטוי". "זה נשמע כמו תגובה מוגזמת של בעלי הזכויות", אמר לערוץ 4 השוודי העיתונאי נילס פונקה, מומחה לחופש הביטוי בשוודיה, שטוען שהחרמת מהדורה שלמה של ספר היא נדירה, "ומוזר שהתובע נוקט בצעד דרסטי כל כך".

גם חלק מהקולגות של פלאם, קומיקאים שוודים ידועים, יצאו להגנתו. "קומדיה והומור הם חלק חשוב מאוד של חופש הביטוי והשיח הציבורי, אפילו בשוודיה שהיא ארץ נטולת הומור", אמרה בחיוך הקומיקאית סנדרה אילר והוסיפה שאסור לשתוק לנוכח האיום עליהם. "לא צריך להסכים עם ארון בשביל לתמוך בו", אמר קומיקאי אחר, אוז נוין, והוסיף: "זהו סקנדל. לא ראוי לתבוע קומיקאי וסופר בגלל שהוא מטיל ספק ועושה סאטירה – זאת בדיוק העבודה שלו".

עם זאת, לא כל התגובות בשוודיה תומכות. העיתונאי אנדרס לוקו, למשל, כתב מאמר בו הוא טוען שפלאם הופך את עצמו לקדוש מעונה ונותן לקהל שלו בדיוק מה שהוא רוצה ע"י כך שהוא מפריד את הסאטירה שלו מהומור. "מה שפלאם קורא לו צנזורה כמו זו של מזרח-גרמניה, הוא בעצם מה שרובנו קוראים לו פייק-ניוז", הוא כותב, "המעבר שלו מתפקידו כקומיקאי, למעצב דעה ומשם להיסטוריון נותן לו גמישות גדולה שלפיה הוא יכול לבחור איזה כובע שמתאים לו באותו רגע". לוקו מאשים את פלאם בהיותו דובר של הימין הקיצוני האלטרנטיבי והוא אינו הראשון הטוען כך. בשנים האחרונות פלאם הכחיש לא פעם כל קשר לאלט-רייט השוודי או לאנשי הימין הפופוליסטי וטען שבניגוד אליהם הוא ליברל, דמוקרט, תומך בחופש הביטוי ואינדיבידואליסט. עם זאת, ניתן למצוא בקרב תומכיו ברשת כאלו הטוענים שהתלות של עולם התרבות השוודי בתמיכות מהממשלה הסוציאל-דמוקרטית גורמת לכך שאנשי תרבות רבים אינם עומדים לצידו של פלאם האנטי-סוציאליסט. אחרים טוענים שההליך נגד פלאם הוא תגובת נגד של הממסד הסוציאל-דמוקרטי המנסה להסתיר את ההיסטוריה האפלה של המפלגה. לטענות אלו אמנם אין ראיות או הוכחות אך הן מתודלקות בין השאר ע"י שתיקתו של הממסד הפוליטי בנושא. הסופר והמוסיקאי ינס גנמן, למשל, ביקר את הממשלה והתקשורת הממלכתית על שתיקתה בנושא במאמר שכתב תחת הכותרת "כיצד אנו יכולים לישון כשספרינו בוערים?" ושאל: "מדוע לא הוזמן שר המשפטים לאולפן החדשות הגדול במדינה להגיב על כך שאנחנו שולחים את המשטרה להחרים ספר על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ו(קשריה עם) היטלר שנכתב ע"י סופר יהודי?".

דומה שהכוחות העומדים מול פלאם הורידו פרופיל בימים אלו. עוה"ד מארי אנדרה המייצגת את המוזיאון המחזיק את הזכויות סרבה להגיב לדברים למרות פניות חוזרות ונשנות של "הארץ". את עיקר טיעוניה ניתן למצוא בדברים שכתבה בעבר בהקשר של תביעות שונות בהן היתה מעורבת. היא רואה את הטיגריס כ"סמל למלחמת העולם השנייה וחלק מהמורשת התרבותית השוודית" והיא טוענת שהמוזיאון מסרב לכל הבקשות לשימוש בו. גם התביעה בשוודיה סרבה מספר פעמים לענות לשאלות "הארץ" והפנתה להודעה לעיתונות שפורסמה לפני שבועיים ושלפיה בית-המשפט יכריע בתיק העוסק ב"קונפליקט העקרוני בין חופש הביטוי לזכויות יוצרים". ע"פ ההודעה לעיתונות אין מדובר בצנזורה של התוכן אלא בזכויות על עטיפת הספר. "הספרים הוחרמו מכיוון שלא ניתן להפריד בין העטיפה לספר עצמו".

לפני שנכנסים לתוכן הספר, איך קורה שקומיקאי, איש תקשורת ופודקסטר כותב פתאום ספר היסטוריה? זה עניין אישי? פוליטי? אקדמי?

"הייתי אומר שכל הסיבות האלו נכונות. כפודקסטר ומי שעוסק בסאטירה פוליטית אני נשאל הרבה על המורשת היהודית שלי ועל האופן שבו הקונפליקט בין הישראלים והפלסטינים מוצג בתקשורת השוודית. כשהחלטתי לכתוב תשובות לשאלות אלו הבנתי שהן קשורות למה שקורה בחברה היום אבל יש להן שורשים בתרבות השתיקה השוודית, שאיננה חדשה, היא הולכת הרבה אחורה".

לא מעט נכתב על שוודיה במלה"ע השנייה, כולל על קשריה עם גרמניה הנאצית, החל במכירת ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, דרך המתנדבים השוודיים בוואפן אס-אס ועד לנטיות הפרו-נאציות של האליטה השוודית. מה בעצם חדש בעבודה שלך?

"הספר התחיל בעצם כפרקים בפודקסט שלי. לאחר שקראתי ספרים, עברתי על חומר בארכיונים דיגיטליים וניתחתי מידע ממדינות אחרות, עשיתי משהו שעד כמה שאני יודע אף אחד אחר עדיין לא עשה – שמתי את מה שמצאתי על ציר-זמן. מחקרים אחרים כבר עסקו בהרבה ממה שכתבתי עליו, אבל כל אחד מהם הוא כמו שבר זכוכית על הרצפה אחרי שחלון נשבר. אני אספתי מידע רב וכשחיברתי את הכל יחד התוצאה היתה סיפור קוהרנטי וברור שגם מסתדר טוב יותר עם ההיסטוריה של לאומים אחרים. למעשה אני טוען שהסוציאל-דמוקרטים השוודים (המפלגה שהיתה בשלטון בשוודיה בזמן עליית הנאצים לשלטון והנמצאת בשלטון גם היום, ד.ס) התחילו לעבוד עם היטלר עוד לפני שהוא עלה לשלטון. הגרסה השוודית של ההיסטוריה משאירה בחוץ את העובדה ששוודיה היתה תלויה בגרמניה ומשתפת פעולה עם גרמניה לפני ובזמן המלחמה. שוודים שדיברו שפה שנייה דיברו ברוב המקרים גרמנית, רוב השוודים היום לא יודעים על זה אבל שוודיה היתה בת-ברית של גרמניה מ-1933 ועד נובמבר 1944 כשהמלחמה היתה כבר גמורה לגמרי. רק אז הודיעה שוודיה שתפסיק לעשות עסקים עם גרמניה. אני חיברתי את חתיכות הזכוכית האלו ובניתי את החלון מחדש. יש בו אמנם סדקים אבל הוא מגן בפני הרוח".

פלאם, שיש לו הכשרה כלכלית, מפרט בספר גם את הצד הכלכלי של הסיפור. "הספר עוסק גם במודל העסקי של שוודיה, שוויץ וגרמניה בזמן המלחמה והוא מוסבר בצורה קלה להבנה", הוא אומר, "הגרמנים היו זקוקים לכלי נשק כדי שיוכלו לשדוד יהודים וגם בני עמים אחרים. לשוודיה היו החומרים לבניית כלי נשק (ברזל לפני תחילת המלחמה ומסבים כדוריים אחרי תחילתה), הגרמנים היו זקוקים לחומרים אלו והבנקים השווייצריים יכלו לכבס את הכסף שהוחלף ידיים בעסקאות האלו. כך סיפקה שוודיה לגרמניה את המרכיבים שאף צבא מודרני לא יכול לירות, לנסוע, לטוס או לנוע מעל ומתחת למים בלעדיהם".

גם אם המדיניות השוודית סייעה לגרמנים וגרמה למלחמה להיות ארוכה וקשה יותר, האם אתה לא מתעלם מהאמביוולנטיות שלה? האם אין משמעות, למשל, להצלת עשרות אלפי יהודי הונגריה ע"י ראול וולנברג, למקלט ששוודיה נתנה ליהודי דנמרק ולאוטובוסים הלבנים של הצלב-האדום השוודי שחילצו פליטים מהמחנות הנאצים?

ע"פ הדוגמאות שנתת הייתי אומר שאין לזה משמעות. מטרתו של פולקה ברנדוט (הדיפלומט השוודי ששימש כיו"ר הצלב-האדום השוודי ולימים שימש כמתווך האו"ם בסכסוך היהודי-ערבי ונרצח ע"י הלח"י בירושלים, ד.ס) לא היתה להציל יהודים. הוא אסף יהודים על הדרך ואז כתב ספר שמסביר איזה גיבור גדול הוא היה. זה עיצוב היסטורי עצמי. גם המקרה של יהודי דנמרק (שהוברחו לשוודיה בסיוע המחתרת הדנית, ד.ס) הוא מורכב. הם העמידו את הממשלה השוודית במבוכה. הם התקבלו בשוודיה מסיבות של דימוי ונראות ציבורית והציבור השוודי לא בהכרח ידע מה קורה. ובעניין ראול וולנברג, עד כמה שאני מבין הוא היה גיבור. תמיד יש יוצאי דופן וסיפורים רבים הם מסובכים ומורכבים, וולנברג פעל לבדו, זו היתה יוזמתו האישית, מצפונו לא יכול היה להתמודד עם מה שממשלתו עושה. אני די בטוח שהוא הבין את אחריותה של ממשלתו למה שקורה בשטח במקום שהוא נמצא".

בקרב חוקרים ישנם חילוקי דעות רבים על דמויות דוגמת וולנברג וברנדוט. ישנם היסטוריונים שלא יסכימו עם התזה של פלאם בעניינם, אך גם חוקרים ביקורתיים עלולים להסתייג ממסקנותיו של פלאם שטוען שיש אמנם לכבד את היוזמות ההרואיות השוודיות במידה שהצילו חיים, אך צריך לזכור את העובדות "שלא מוזכרות אף פעם". ראשית, הוא טוען ששוודיה היתה בצד הגרמני לאורך כל הדרך וקורא לסיפור הניטרליות הרשמי "בולשיט". שנית, הוא טוען שמדינת הרווחה השוודית "נבנתה על זהב שנשדד מיהודים ועמים אירופאים אחרים". אלו טענות רציניות מאוד ולמרות שאפשר להתווכח על חלקים רבים בספרו של פלאם, אין ספק שזהו פרויקט מרתק המדלג בין דיסיפלינות, תקופות ואירועים שונים בהיסטוריה השוודית. פלאם מחבר בין יחסו של הממסד השוודי לישראל לאנטישמיות בחברה השוודית ולמגמות האידאולוגיות, הכלכליות והפוליטיות שבבסיסה, כולן, טוען פלאם, מבוססות על תרבות השתיקה.

אך האם השתיקה עליה מדבר פלאם נמשכת עד היום? בשנות התשעים, למרות עברה הבעייתי, ואולי בגללו, נקטה ממשלת שוודיה בראשות יוראן פאשון, מספר פעולות שהפכו את שוודיה למובילה עולמית בחקר והנצחת השואה. פאשון, מדינאי סוציאל-דמוקרטי שגם היה ראש-הממשלה השוודי האחרון שביקר בישראל, יזם את הקמתו של "הפורום להיסטוריה חיה", מוסד ממלכתי העוסק בחינוך ומחקר ששואת יהודי אירופה היא נקודת המוצא שלו. פאשון גם נקט בצעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ויזם את "הצהרת שטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שבה חברות כיום עשרות מדינות. פלאם אינו מתנגד לפעולות אלו אבל הוא חושב שהדברים נעצרו באיבם. "זה אולי התחיל נכון", הוא אומר, "אבל מהר מאוד הדברים השתנו חזרה. הנושא עבר משולחנו של ראש הממשלה לזה של שר המשפטים ושם הוא נשכח". פלאם מסביר שאמנם ארכיונים שוודים מסוימים נפתחו בגלל העיסוק בשאלת הזהב השדוד שהנאצים השתמשו בו כדי לשלם לשוודים, אבל "זו היתה תוצאה של לחץ בינלאומי. נעשתה עבודה טובה בעניין חקירת הבנק השוודי המרכזי אבל ברור שהיתה שם צנזורה ושזה לא נעשה עד הסוף". למעשה, טוען פלאם, השתיקה השוודית לא הסתיימה בשנות התשעים. גם אחריהן רבים מאלו שניסו להפר אותה הוקעו כמשוגעים והפכו למעין דיסידנטים. האירועים סביב ספרו שלו מעלים את החשד שייתכן ויש צדק בטענותיו.

"כבר מהתחלה החלטתי להשתמש בטיגריס השוודי כי הוא סמל לשתיקה השוודית בזמן המלחמה", מספר פלאם, "בזמן המלחמה הסמל הזה היה בכל מקום, על קופסאות אוכל ועל קלמרים, על חולצות, על ארונות ועוד. אני סטיריקן כבר הרבה שנים, חלק מהסגנון ודרך הביטוי האסתטית שלי היא יצירת קולאז'ים שממחישים את הסיפורים או הבדיחות שלי. גם במקרה הזה יצרתי בעבור הפודקסט שלי קולאז' שהנמר השוודי היה חלק ממנו ושממחיש את מדיניותה ותרבותה של שוודיה. מתישהו, בין הפרק השני והשלישי של הפודקסט, התקשרה אלי עו"ד מארי אנדרה המייצגת את מוזיאון המוכנות הצבאית השוודית (אנדרה ובעלה הם גם בעלי המוזיאון, ד.ס). היא צרחה עלי בטלפון ואמרה שאני צריך להתבייש בעצמי על כך שאני פוגע במורשת התרבותית שלנו".

פלאם מספר שהוא לא נענה לדרישה מפני שע"פ פרשנותו הוא אמנם משתמש בטיגריס השוודי אבל העבודה שלו משנה אותו ויוצרת לו משמעות חדשה. מעבר לכך, מדובר בפרודיה וזו מוגנת בשוודיה על פי נוהג משפטי (אם כי לא באופן מפורש בחוק). כשעוה"ד אנדרה לא וויתרה החל מעין משחק של חתול ועכבר בין המוזיאון לפלאם וכשהאחרון החליט להוציא לאור את ספרו הוא פנה למעצב גראפי שיצור בעבורו את הטיגריס השוודי כפי שהוא רואה אותו – קורץ, מצדיע במועל יד, עונד צלב קרס ומטיל צל. בשלב זה נכנסה המשטרה לתמונה. בעקבות פניית המוזיאון היא יצרה קשר עם החברה שמדפיסה את הספר, הזמינה את פלאם לחקירה והעניין הגיע לשיא לפני מספר שבועות. "הייתי בשירותים ועשיתי מה שאנשים בד"כ עושים בבוקר בשירותים", מספר פלאם, "קיבלתי הודעת טקסט מבניין המשרדים שבו אני משכיר מחסן. בהודעה היה כתוב "המשטרה כאן". כעת מחזיקה המשטרה בספרים, המשפט מתחיל ב-24 בספטמבר ואם התביעה תנצח הספרים יושמדו ופלאם יאלץ לשלם למוזיאון מיליון וחצי כתר שוודי (כ-580,000 ₪).

האם לדעתך התביעה אכן נובעת מהפרת זכויות יוצרים או שהיא בעצם על התוכן?

"אני לא יודע ולא רוצה לעשות ספקולציות. אני יכול לומר שתגובתה של המתלוננת אנדרה היתה רגשית מאוד. היא מדברת על "הפרת זכויות יוצרים" ומצד שני על "חילול מורשת תרבותית". זה גם מה שהתובע הראשי בתיק אמר, הוא טען שאני "מחלל" את העבודה המקורית בכך ששמתי עליה צלב-קרס. הם טוענים שזה נוגע רק לעטיפת הספר ולא לתוכן אבל מארי אנדרן אמרה למשטרה שהיא רוצה שכל עותקי הספר, גם אלו שכבר נמכרו, יושמדו. אם הם חושבים שהעבודה שלי מחללת את המורשת השוודית זו זכותם אבל סאטירה לא אמורה מנומסת ומכבדת".

האם אתה חושב שהם מנסים להשתיק אותך?

"אם זה מה שהם מנסים לעשות, הם עושים עבודה גרועה מאוד".

האם התביעה מביאה לך יותר פרסום ועוזרת למכירות?

"אני לא יכול להכחיש שאני מקבל פרסום וזה עוזר למכור את הספר. זה הצד החיובי בכך שאני עומד על זכותי כסאטיריקן לעשות צחוק גם מדברים שאנשים חושבים שהם קדושים. את הקרב הזה הייתי מוכן לעשות בכל תנאי ובמקרה הזה אני לא מתבייש לעמוד מול בית-משפט ולהגן על עבודתי". פלאם רואה בזה עניין עקרוני. "האם זכות הדיבור קיימת ללא הזכות לעשות פרודיה?", הוא שואל ועונה: "אני חושב שלא, אבל אני לא אובייקטיבי. אני קומיקאי".

ראש-השנה במאלמו

כמו לפני 72 שנה גם בראש-השנה הזה צריכים השוודים להחליט אם לפתוח או לסגור את שעריהם. גם היום הם במחלוקת, טיעוני שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.

פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2736051

זה היה בערב ראש-השנה לפני בדיוק 72 שנה. הקהילה היהודית הקטנה של דנמרק, שמנתה קרוב ל-8,000 בני-אדם, ניצלה כמעט כאיש אחד מציפורני הנאצים רגע לפני שחל עליה הפתרון הסופי. היהודים חולצו ע"י שכניהם הדנים והמחתרת המקומית והועברו, מתחת לאפם של הגרמנים, בסירות דיג קטנות מדנמרק הכבושה לחופיה של שוודיה הניטרלית. כך שרדה כמעט כל יהדות דנמרק את השואה והעם הדני כולו זכה באות חסיד אומות העולם.
הייתי השבוע בתחנת הרכבת במאלמו שבדרום שוודיה אליה הגיעו חלק מהפליטים היהודיים ב-1943. גם בראש השנה הזה מלאה העיר פליטים. הם הגיעו אל חוף המבטחים שלה אחרי מסע ארוך מהמזרח-התיכון לאחר שחצו את המיצר בין דנמרק לשוודיה, אותו המיצר עליו היטלטלו הסירות הדניות לפני 72 שנה. במאלמו חיכו לפליטים מתנדבים עם חבילות מזון, חיתולים והסעות למחוז חפצם.
השוואות רבות נערכו בין הפליטים של אז ושל היום אך מעניין יותר להשוות את הצד השני, הצד של החברה הקולטת. גם היום, כמו אז, החברה השוודית איננה מקשה אחת. מצד אחד, רשויות ההגירה הרשמיות וארגונים חוץ פרלמנטריים מקבלים את הפליטים בנדיבות שכמעט אין שנייה לה בעולם. מצד שני, יש המתנגדים למדיניות זו. מפלגת הימין "הדמוקרטים השוודים" המתנגדת להגירה היא השלישית בגודלה בפרלמנט, כוחה עולה מסקר לסקר ותקריות אלימות כנגד מהגרים הופכות נפוצות יותר. אמביוולנטיות זו איננה חדשה. בשנות הארבעים חלק מהאליטה השוודית הייתה פרו-גרמנית והעסקים עם גרמניה פרחו. היו אפילו שוודים שהתנדבו לאס.אס. עד 1942 הייתה שוודיה הרשמית אדישה לגורל היהודים אבל אז בא השינוי: שוודיה נתנה מקלט ליהודי נורבגיה ודנמרק, דיפלומטים שוודים דוגמת ראול וולנברג הצילו יהודים ברחבי היבשת והאוטובוסים הלבנים חילצו אלפים מהמחנות הנאצים בסוף המלחמה. מעניין לציין שהמפלגה שהייתה בשלטון בזמן הצלת יהודי דנמרק היא בדיוק אותה מפלגה הנמצאת בשלטון היום והמפלגה המתנגדת למדיניות ההגירה שלה היא גלגול מודרני, גם אם מעונב ומנומס יותר, של תנועה ניאו-נאצית וותיקה.
וכאן נכנס ההקשר הישראלי. בדיון הציבורי בישראל אומץ טיעון של הימין הקיצוני באירופה הטוען שהאיסלם משתלט על היבשת, שפתיחת הדלתות לפליטים מהעולם הערבי היא סופה של תרבות המערב ותחילתה של מלחמת דת שיהודי אירופה הם בין קורבנותיה העיקריים. קצרה היריעה מלהתמודד במסגרת טור זה עם טענות אלו וזו איננה מטרתו. הנקודה המעניינת מבחינת השיח הציבורי בישראל היא אחרת.
רבים בישראל תמהים כיצד המדינה שהצילה יהודים רבים כ"כ מהנאצים ותמכה במדינת ישראל בראשית דרכה הפכה את עורה והיא כעת לא רק פרו-פלסטינית אלא גם קולטת לתוכה מאות אלפי מוסלמים. אך בעיניים שוודיות אין כאן סתירה או מהפך, להיפך, בפרספקטיבה מקומית לא יכולה להיות מדיניות עקבית יותר. בשנות הארבעים הצילו השוודים את היהודים כי הם היו זקוקים להצלה, בשנות השמונים הם הצילו את העיראקים והאיראנים מאותה סיבה בדיוק, בשנות התשעים היו אלה תושבי יוגוסלביה המתפרקת ואח"כ באו הסומלים, האפגנים והסורים. כל מדינה על פני הגלובוס שחוותה רצח-עם, מלחמת אזרחים ודיקטטורה אלימה מיוצגת בקהילות המהגרים של שוודיה שברובן השתלבו היטב במארג החברתי בזכות מדיניות תעסוקה מלאה ומערכות חינוך, בריאות ודיור שוויוניות ואוניברסליות.
יש הטוענים שעם המוסלמים זה אחרת. המוסלמים לא רוצים להשתלב בחברה, הם אומרים, הם רוצים להשתלט עליה, הם עושים יותר מדי ילדים, הם אנטישמים וטרוריסטים. קשה להגיב באופן רציונאלי לטענות אלו. קליטת ההגירה בשוודיה איננה נקיה מבעיות אך הטענות על מזימות להשלטת חוקי השריעה על המדינה הן תעמולה מנותקת מהמציאות. יש אמנם אתגרים גדולים במרכזי ההגירה הגדולים, ובמיוחד במאלמו שם קיימת בעיה חמורה של אנטישמיות ותופעות שליליות אחרות האופייניות לחברות הגירה מהמזה"ת אך שוודיה, ע"פ רוב, מתמודדת בהצלחה יחסית עם אתגר הרב-תרבותיות.
שוודיה יכולה הייתה לסגור את גבולותיה ולהימנע מהאתגר הזה אך היא בחרה שלא לעשות זאת. כמו בשנות הארבעים היא בחרה להביט לטרגדיה הגדולה של ימינו בעיניים ולנקוט עמדה למרות הקשיים. בסופו של יום יש בשוודיה שני מחנות כלפי סוגיית הפליטים – מחנה אחד מקבל בברכה את מבקשי המקלט והוא גם זה שתמך בקבלת היהודים בשנות הארבעים. המחנה השני התנגד לקבלת היהודים והצלתם משואה והוא תומך היום בסגירת גבולות ומניעת כניסת מבקשי מקלט. הטיעונים של שני המחנות היום דומים להפליא לאלו שהיו להם בימי מלה"ע השנייה ותגובותיהם מזכירות את קשת התגובות העומדות בפני כל אדם הנאלץ להביט בפניהם של קורבנות מלחמה ורצח-עם. המחנה הראשון נחלץ לעזרה ונרתם להצלה, המחנה האחר מפיץ שנאה ופחד או מפנה את המבט הצידה, ממלמל משהו על דרכו של עולם וממשיך בעיסוקיו.
אך זה אינו רק וויכוח בין בעלי לב טוב לשונאי אדם. זהו בראש ובראשונה ויכוח פוליטי. פתיחת שערי אירופה היא אמנם התגובה הדמוקרטית וההומניסטית היחידה האפשרית אך אם אירופה אינה רוצה להיקלע למשבר חמור כתוצאה מכוונותיהם הטובות של אזרחיה היא חייבת לאמץ צעדים פוליטיים אמיצים – הראשון הוא חלוקת הפליטים בצורה מאוזנת יותר בין המדינות ובין מרכזי האוכלוסייה השונים בתוך כל מדינה. שנית, מבין השיטות הכלכליות החברתיות השונות הקיימות רק מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית יכולה לעמוד באתגר הקליטה של הפליטים מבחינת מקומות עבודה, דיור ושירותי בריאות וחינוך. כך זה באירופה לפחות. ואולי בעצם, כך זה בכל מקום.

שירת הים

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.

מוזיאון החירות בקופנהגן. צילם: דיויד סטברו

 
 

לחופי מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו

 
 

מיצר אורסונד. צילם: דיויד סטברו

 
 

טירת קרונברג. צילם: דיויד סטברו