הוא יצר סרט מוערך על שפחות המין של דאעש, כעת הוא מואשם בזיוף

הסרט היה אחד מסרטי התעודה הבולטים של השנה שעברה וגרף פרסים רבים. תחקיר עדכני טוען כי חלקים מהסרט זויפו ובוימו על ידי היוצר, שאומר להגנתו שגם אם טעה בהצגת הדברים, כל מה שהוא מספר בסרט הוא נכון.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2022-06-06/ty-article-magazine/.premium/00000181-389e-d07b-a1ed-ba9e5fa70000

הסרט "סבאייה" של הבמאי הכורדי־שוודי הוגיר הירורי נחשב לאחד מסרטי התעודה הבולטים של השנה שעברה. במגרש הביתי של הירורי זכה הסרט ב"גולדבאג", הפרס המקביל לאוסקר בשוודיה, ובפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סטוקהולם. בעולם הוא זכה בפרסים בפסטיבלים מרוסיה, דרך הונג־קונג ועד דוקאביב הישראלי. הירורי אף זכה בפרס הבימוי התיעודי הבינלאומי בפסטיבל סאנדנס האמריקאי היוקרתי.

הסרט עוסק בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים הפועלים במסגרת ארגון בשם "מרכז הבית היזידי" בסוריה. הוא מראה כיצד פעילים אלו לוקחים על עצמם לאתר ולחלץ נשים יזידיות שנחטפו על ידי אנשי ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) והוחזקו כ"סבאייה" — שפחות שניתן לאנוס אותן, להעביד אותן ולמכור אותן הלאה. הנערות, הילדות והנשים המחולצות על ידי גיבורי הסרט, ובראשם הדמות המרכזית שלו, מחמוד רשו, מחולצות ממחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול העיראקי, שם הן שוהות כמעין פליטות לאחר שדאעש הובס בתחילת 2019. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו עשרות אלפי פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. הסרט עוקב אחרי חלק מפעולות החילוץ עצמן ולאחר מכן מלווה חלק מהנשים כאשר הן נלקחות לביתו של מחמוד ומשפחתו, המשמש כמעין בית מחסה.

אחת הסיבות שהסרט זכה לתשומת לב כה רבה היא העובדה שהבמאי, הירורי, מעביר את הסיפור ללא הסברים וללא סיוע של קריינות, מפות או "ראשים מדברים". הירורי צילם את המתרחש לבדו והוא מביא את הסיפור ללא פילטרים, כך שאצל הצופים נוצרת התחושה שהם נמצאים עם הבמאי במקום עצמו בזמן אמת. באחד ממבצעי החילוץ, למשל, הסרט מלווה את מחמוד ושותפיו כאשר הם שולפים נערה יזידית בשם ליילא מתוך אוהל במחנה, חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות הנכנסות למחנה על מנת להציל את חברותיהן תוך כדי נטילת סיכון גדול. בהמשך, בנסיעה מהמחנה אל ביתו של מחמוד, מצולם מרדף מכוניות שבמהלכו חמושי דאעש דולקים אחרי היזידים ויורים לעברם.

כעת, קרוב לשנה וחצי לאחר הקרנת הבכורה, טוען אתר האינטרנט השוודי Kvartal שגיבורי הסרט, אנשי מרכז הבית היזידי, הונו את הנשים היזידיות ולקחו מהן במרמה את ילדיהן. כמו כן טוען האתר שבמאי הסרט, הוגיר הירורי, פיברק סצינות מפתח, הציג מצגי שווא, העלים מידע על הצדדים האפלים של גיבוריו ושיקר לתקשורת שסיקרה את הסרט בהרחבה.

הטענות נחלקות לשתיים: ראשית, ישנן טענות קשות לגבי אנשי מרכז הבית היזידי, ובראשם מחמוד רשו (שנפטר בינתיים) וזיאד אבדאל, שאותם מציג הירורי כגיבורים. על פי התחקיר של Kvartal, חלק מהנשים שנחטפו על ידי דאעש ונולדו להן ילדים כתוצאה ממעשי האונס הרבים שעברו לא היו מעוניינות להשתחרר כלל מהמחנה, מכיוון שידעו שילדיהן עלולים להילקח מהן. למרות זאת הן הוצאו מהמחנה על ידי מחמוד ואנשיו, שהבטיחו להן שגם אם ילדיהן יילקחו באופן זמני, הם יוחזרו אליהן. בפועל, טוען התחקיר, הילדים לא הוחזרו ונשים שסירבו למסור אותם אף הוחזקו בביתו של מחמוד במעין מאסר בית. התחקיר אף טוען שמחמוד הציע לאנשי דאעש לקנות את הילדים. טענה זו מבוססת על ראיון עם מחמוד ששודר ב-CBC, רשת השידור הציבורי הקנדי. עם זאת, התחקיר מכיר בכך שמחמוד לא עשה זאת בפועל אלא השתמש בילדים כמעין פיתיון כדי לקבל מידע מאנשי דאעש ללא כוונה אמיתית למכור אותם.

ובכל זאת, העדויות הן קשות. "הם רימו אותנו, לקחו אותנו לבתיהם, ואז לקחו מאיתנו את הילדים שלנו", כך אמרה אחת הנשים לעורכי התחקיר. בנוסף לכך חושף התחקיר שיחת טלפון שהוקלטה בין הירורי לאחת הנשים שהיו מעורבות בחילוץ, ובה היא מספרת לו ש"אנשים יחשבו שמחמוד מחזיר בנות יזידיות, וזה נכון, אבל מחמוד התייחס אליהן גרוע יותר מאשר דאעש".

הטענות האחרות הקשורות לסרט נטענו כלפי הבמאי עצמו, הירורי, שזייף לכאורה סצינות מפתח והציג מצגי שווא. כך, למשל, מראה התחקיר שהנערה ליילא חולצה מאל־הול לפני שהירורי הגיע לסוריה ולכן הוא לא יכול היה לצלם את חילוצה ואת המרדף הדרמטי שהתקיים אחריו. סצינה זו, טוען התחקיר, היתה חייבת להיות מבוימת עם שחקנית או שהיא חילוץ אמיתי של נערה אחרת (פניה של המחולצת מכוסים בבורקה ולכן לא ניתן לזהותה). התחקיר גם טוען שהיו אלו השומרים החמושים הכורדים שהוציאו את הנערות מהאוהלים והם אלו שמסרו אותן למחמוד ולזיאד שחיכו במרחק ביטחון במשרדי המחנה.

בתשובה לשאלת "הארץ" אישרר העיתונאי שערך את התחקיר, לודה הלברג, את פרסום הדברים. "זה מצער מאוד אם משלמי המסים שמממנים הפקות מהסוג הזה מולכים שולל על ידי יוצרי הסרטים", הוא אמר וטען שזהו לא הסרט התיעודי השוודי הראשון שעליו הוא ערך תחקיר, בשני המקרים מומנו הסרטים בכספי ציבור. "בשוודיה אנחנו משקיעים מיליוני קרונה כל שנה מכספי הציבור בסרטי תעודה מהסוג הזה ועדיין מסתבר שיש חוסר בגוף ביקורת במוסדות כמו רשות השידור הציבורית השוודית ומכון הקולנוע הלאומי, שיוכל לוודא את האותנטיות שלהם".

הלברג מסביר גם שהתבסס על מקורות רבים ומגוונים כשערך את התחקיר. "בכתבה אנחנו מצטטים אחת מהנשים שהוצאה מאל־הול על ידי גיבור הסרט", הוא מספר ומוסיף שהיו מקורות רבים נוספים, בהם שגריר ארה"ב לשעבר באזור, פיטר גלבריית, שהיה מעורב במקרים של איחוד אמהות עם ילדיהן, עיתונאי בינלאומי שעבד באזור זמן רב, ומתרגם בשם נרצ'יוואן מאנדו, שפעל באזור ועבד, בין השאר, עם הרשת הקנדית CBC ועם "גרדיאן" הבריטי. "כמו בכל עבודה עיתונאית רצינית מהסוג הזה", מסכם הלברג, "עשינו הערכות זהירות מאוד של אמינות המקורות שלנו. בפרסום שלנו לא מופיעה שום עובדה שלא נתמכת על ידי מספר מקורות עצמאיים. מאחורי תחקיר כזה יש חודשים של עבודה ובדיקת עובדות על ידי שני עורכים מנוסים".

הירורי, מצדו, טוען שהתחקיר מטעה ומוציא דברים מהקשרם. לאחר פניית "הארץ" הוא מסר תשובה מפורטת לטענות נגדו ונגד הסרט שיצר — "מאז 2014, כשדאעש תקף את היזידים בעיראק, אני מתעד את גורלם. מצב הילדים שנולדו לאמהות יזידיות בשבי כתוצאה מאונס על ידי אנשי דאעש הוא טרגי ביותר ומורכב מאוד. ניסיתי להראות את זה בסרט שלי, לדוגמה בסצינה שבה אחת הנשים שניצלו נאלצת לוותר על התינוק שלה. למרבה הצער, הנשים היזידיות שחולצו לא יכולות לשמור על ילדיהן שיש להם אבות מוסלמים אם הן רוצות לחזור למשפחותיהן. הסיבה לכך היא שעל פי החוק העיראקי, אישה יזידית אינה רשאית להביא ילד לעולם עם גבר מוסלמי (אלא אם כן היא מתאסלמת ואז היא לא תתקבל יותר בחברה היזידית).

בעיה נוספת היא שמנהיגי הדת היזידים נתנו חנינה לנשים שחולצו כדי לחזור לחברה היזידית, אך לא לילדיהן שנולדו בשבי, שכן אלו עדיין נתפסים כ"ילדי האויב". זה מעולם לא היה סוד שהילדים מוכנסים לבתי יתומים ומחכים לפתרון במקרים שבהם הנשים מחליטות לחזור לחברה היזידית, וזה גם לא משהו שניסיתי להסתיר בשום אמצעי. הדברים גם מוסברים היטב לנשים כשהן עומדות בפני ההחלטה לחזור למשפחותיהן, והן מודעות לנסיבות. לא הצלחתי להכניס את כל ההסברים הללו על גורל הילדים לסרט, שכן קו העלילה שלי היה על הצלת הנשים ולא על גורל הילדים. אלו יצטרכו סרט תיעודי שלם בפני עצמו".

לגבי הטענות על בימוי וזיוף סצינות בסרט, טוען הירורי שהנערה המחולצת, ליילא, היתה אחת הנערות שהסכימו לדבר על הסיוט שעברו בשבי ולספר את סיפורן. הירורי מודה שפגש את ליילא לראשונה כמה ימים אחרי שחרורה ושהסצינה שבה היא משוחררת בסרט צולמה בעצם כאשר מחמוד וזיאד שיחררו נערה אחרת (שלא היתה מוכנה להתראיין או לחשוף את פניה). בהצהרתו מודה הירורי שטעה כאשר הציג את הסצינה המדוברת כאילו זהו השחרור של ליילא אך מוסיף: "כל האירועים המתוארים ב'סבאייה' וכל חלקי הסיפור שאני מספר בסרט התרחשו בדיוק כפי שהם מוצגים וכל הצילומים תועדו על ידי במצלמה שלי בשעת התרחשותם. ליילא היתה בשבי דאעש. היא חולצה על ידי מחמוד ואנשי המרכז היזידי ממחנה אל־הול. סצינת החילוץ המרכזית ב'סבאייה' היא חילוץ אמיתי של אישה יזידית שנלקחה ממחנה אל־הול. היא בשום אופן לא מבוימת או מזויפת. אני הייתי במכונית עם המצלמה שלי. מרדף המכוניות שבו יורים עלינו הוא אמיתי לחלוטין. כל מה שאני מספר בסרט על הסיפור של ליילא נכון גם הוא במאה אחוז".

חיזוק לדבריו של הירורי ניתן גם למצוא בראיון שערך כותב שורות אלו עם אותה ליילא עוד לפני פרסום התחקיר השוודי ובהקשר אחר. באותו ראיון סיפרה ליילא על חילוצה, גרסה התומכת בטענתו של הירורי שמבצע החילוץ שצילם היה דומה לזה שלה: "דּוֹד מחמוד לקח אותי משם", היא סיפרה, "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, זה מרגיש לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם".

אך טענה נוספת של הירורי היא מעניינת לא פחות ופותחת דיון גדול יותר מהדיון על "סבאייה" — "חשוב גם לזכור שעקרונות היצירה של סרטי תעודה אינם זהים לאלו של דיווח עיתונאי", הוא טוען, "יצירת סרטי תעודה אינה שיטה נרטיבית ניטרלית ואובייקטיבית. בשוודיה במיוחד, הסוגה הזו הגיעה לרמה אקספרסיבית ואמנותית באמצעות מסורת ארוכה של יוצרי קולנוע תיעודי רבים שהצליחו בעולם. הודות לתמיכתם של מוסדות ציבוריים כמו המכון השוודי לקולנוע והטלוויזיה השוודית התבססה כאן דרך לספר סיפור המעודדת השקפה אישית וביטוי אמנותי יצירתי ומאפשרת ליוצרים עצמאיים להביע את ההשקפה הייחודית שלהם על אירועים. זהו מדיום שונה מדיווח עיתונאי, שיש לו דרישות קפדניות של ניטרליות ואובייקטיביות ובצדק".