הימין הקיצוני באירופה חווה רנסנס. השמאל יכול למנוע מהיבשת לחזור לאחור

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, המילים "לעולם לא עוד" היו לא רק צו מוסרי אלא גם תוכנית עבודה. תוצאות הבחירות האחרונות בשוודיה, באיטליה ובצרפת מסמנות שאנחנו על סף תקופה של שמרנות והסתגרות

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2022-10-13/ty-article/.highlight/00000183-cc36-d2b7-a5c3-feb7e6600000

בשנים 1945-1950 היו המילים "לעולם לא עוד" מילות מפתח בהבנת ההתרחשויות הפוליטיות והחברתיות באירופה. מיד בתום מלה"ע השנייה נשפטו בנירנברג פושעי המלחמה הנאציים הבכירים, ב-1948 יצאה לפועל תכנית מרשל האמריקאית כדי לשקם את היבשת ולהעלותה על פסים של צמיחה. עוד לפני כן הוקם ארגון האומות המאוחדות בכדי לשמור את השלום והביטחון בעולם. אחת האָמַּנוֹת הראשונות שאומצו על ידי הארגון היתה "האמנה למניעת וענישת הפשע רצח-עם", מונח שטבע עוה"ד היהודי רפאל למקין. בזכות כל אלו ועוד היה הביטוי "לעולם לא עוד" בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים ליותר מצו מוסרי. הוא הפך לתוכנית עבודה.

עם זאת, לצידן של התרחשויות אלו החלה תנועה היסטורית מקבילה, מוכרת פחות. זה התחיל במחשכים, רחוק מעיני התקשורת והממסדים הבינלאומיים. אחר כך הפכו הדברים לגלויים יותר. ההיסטוריונית השוודית, אליזבת אוסברינק, מתארת את התהליך בספרה "1947 – סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה"  (אחוזת בית, תרגום: רות שפירא). אוסברינק מספרת על המנהיג הפשיסטי השוודי, פר אנגדהאל, שחילץ פושעי מלחמה נאצים מגרמניה לשוודיה ומשם למקומות שונים בעולם. במקביל הוא החל לחבר ולהפגיש פשיסטים, נאו-נאצים ולאומנים מרחבי היבשת. כנסים התקיימו, תוכניות עבודה נכתבו ומפלגות הוקמו במדינות רבות. כך נמצא הקו המקשר בין הפשיסט האנגלי אוסוולד מוסלי לחברי "התנועה החברתית האיטלקית" (MSI), ממשיכת דרכו של מוסוליני, לניאו-נאצים מסקנדינביה ומדינות השפלה ולשרידי נאמני היטלר בגרמניה. בצילה של הקמת אירופה חדשה, חופשית ודמוקרטית, החלה להתגבש חזית מאוחדת שתשיב עטרה ליושנה.

אך האחדות לא נמשכה זמן רב. חילוקי דעות לגבי שאלות אידאולוגיות על גזע ותרבות, לאומיות ואחדות אירופית התערבבו במאבקי כוחות אישיים. תנועת האם הכלל-אירופית התמוססה וכך גם התנועות במדינות השונות, חלקן הפכו לארגונים אלימים ומהפכניים בשולי הפוליטיקה, אחרות חתרו להתקרב למיינסטרים. בשוודיה הוקמו בעשורים הבאים תנועות ניאו-נאציות רבות, מ"מפלגת העובדים הנאציונל-סוציאליסטית"(NSAP) בשנות הארבעים ועד "שמרו את שוודיה שוודית" (BSS) בשנות השמונים. באיטליה ה-MSI עברה גלגולים שונים עד שהפכה ל"חזית הלאומית" (AN) בשנות התשעים. בצרפת הוקמה ב-1954 מפלגת "העצרת הלאומית הצרפתית" על ידי מוריס ברדשה, אחד המנהיגים החשובים בתנועתו של אנגדהאל בשיתוף עם ז'אן לואיס טיקשה-ווינינקור ששירת בממשל ווישי משתף הפעולה עם הנאצים. כך, ככל שצילן הארוך של אושוויץ וטרבלינקה התעמעם צצו ברחבי היבשת עוד ועוד תנועות ומפלגות שנשאו את המורשת האנטי דמוקרטית, הגזענית והלאומנית של הנאצים. הרעיונות הישנים לא מתו, מסתבר, להיפך, במקומות רבים הם נולדו מחדש.

אך מה לכל אלו עם המציאות באירופה ב-2022? ובכן, שלושת המדינות שבהן התרכזו רבים ממנהיגי הימין של שנות החמישים והשישים, שוודיה, איטליה וצרפת, מראות את הקשר בבירור. ב-1988 החליטו מספר חברים מהסצנה הניאו-נאציות השוודיות להקים מפלגה חדשה. אחד הפעילים המרכזיים בהתארגנות זו היה גוסטאב אקסטרום בן ה-81. בעברו התנדב אקסטרום לוואפן-אס.אס והיה פעיל ב-NSAP, אחת המפלגות הנאציות השוודיות הוותיקות. המפלגה שהוקמה בסוף שנות השמונים נקראה "השוודים הדמוקרטים". הם עברו את אחוז החסימה בפעם הראשונה ב-2010 ובבחירות בספטמבר האחרון המפלגה זכתה במעל 20% מהקולות. היא כעת המפלגה השנייה בגודלה בשוודיה והממשלה השוודית הבאה תלויה לחלוטין בתמיכתה. במקביל לעלייה בכוחם של השוודים הדמוקרטיים בשנות התשעים, הצטרפה נערה בת 15 בשם ג'ורג'ה מלוני לתנועת הנוער של המפלגה הניאו-פשיסטית האיטלקית. בשנים הבאות היא התקדמה בשורות המפלגה כאשר זו מתפרקת ומתאחדת עם תנועות אחרות עד שלבסוף היא הופכת ל"אחים של איטליה" (Fdl), הזוכה הגדולה של הבחירות שנערכו גם הן בספטמבר השנה. מלוני תהיה ראשת-הממשלה הבאה של איטליה וסמל מפלגתה נשאר הסמל הפשיסטי הישן של "התנועה החברתית האיטלקית" – הלהבה בעלת שלושת הצבעים, ירוק, לבן, אדום.

גם בצרפת נערכו השנה בחירות. כזכור, הנשיא מקרון אמנם ניצח בהן, אך המתמודדת שעלתה לסיבוב השני, מארין לה-פן, זכתה במעל ל-40% מהקולות. שורשיה של לה-פן נטועים באותה ערוגה. לתנועת ההתחדשות של הימין הקיצוני האירופי בראשית שנות החמישים היה כתב-עת חודשי. שמו היה Nation Europa והוא נוסד על ידי קצין אס.אס לשעבר. בין כותבי הטקסטים היו הוגי דעות שהפכו להיות הרוח החיה של הימין האירופי החדש. אחד מהם היה כותב צרפתי צעיר ששימש גם כקמפיינר של "העצרת הלאומית הצרפתית". שמו היה ז'אן מרי לה-פן. מפלגתה של בתו של לה-פן, מארין, דומה למדי למפלגת "השוודים הדמוקרטים" ולמפלגתה של ג'ורג'ה מלוני. שלושתן מהוות הוכחה מאוחרת להצלחה של המהלך הימני קיצוני הפוסט מלחמתי, שלושתן נטועות עמוק בפשיזם ושלושתן טוענות בלהט שהן כבר לא כאלו. נכון, הן שמרניות, הן אוהבות משפחות מסורתיות וחושבות שפמיניזם, זכויות להט"בים והזכות להפלות הלכו רחוק מדי. שלא לדבר על הגירה. גם בתי-משפט עצמאיים מדי או תקשורת ואקדמיה חופשיות מדי הם לא כוס התה שלהן. אבל מגזענות ונטיות אוטוריטריות הן מתנערות בעקשנות. זכותן.

למעשה, ייתכן שכדאי לעסוק פחות בגזענות, באנטישמיות ובקסנופוביה של תנועות הימין הפופוליסטי ויותר בחוסר הרצינות שלהן. בניגוד לתדמית, כאילו השמאל הוא חולמני, תמים ולא ריאליסטי, באירופה של היום דווקא הימין הפופוליסטי הוא כזה. מנותק מהמציאות, חולם חלומות, מתרחק מפרגמטיזם ומשנה את דעתו כל הזמן. פעם הוא מתקרב לרוסיה ולנשיא פוטין, ופתאום הוא תומך בנאט"ו. מצד אחד, הוא רואה את האיחוד האירופי כמקור כל רע, מצד שני, אין לו בעיה לקבל ממנו צ'קים בסכומים אסטרונומיים. גם התנגדותו להגירה ועצימת העיניים שלו לנוכח ההתחממות הגלובלית מעוררת תמיהות. למרות קונצנזוס מדעי מוחלט על כך שהאנושות עומדת בפני משבר קיומי, הימין הפופוליסטי לא מאמין למדענים והוא מתנגד לצעדים להפחתת גזי החממה. באותה מידה הוא גם מתעלם מקיומם של המלחמות האזוריות, הבצורות ומעשי הטבח שיוצרים את הפליטוּת העולמית. בזמן שהשמאל והימין השמרני האירופיים מציעים פתרונות שונים לבעיה, הימין הפופוליסטי מכסה את עיניו וחושב שהיא פשוט תעלם. לדידו אפשר לבנות חומה סביב היבשת ולהמשיך לבלבל את המוח עם תיאוריות קונספירציה ויצירת אויבים שימושיים. מצד אחד, אסור לקלוט פליטים, מצד שני, אסור להעביר כסף לאפריקה ולמזה"ת ואסור להשקיע במוסדות בינלאומיים ובפתירת סכסוכים. מי יעצור את עשרות מיליוני מבקשי המקלט שעושים את דרכם מערבה וצפונה? הימין הפופוליסטי מחפש את הפתרונות איפשהו בין "הפרוטוקולים של זקני ציון" לפוקס ניוז. לעיתים נטען ששיתוף פעולה עם מפלגות כאלו, הוא רכיבה על נמר פשיסטי. האמת היא שזה קרוב יותר לרכיבה על בת-יענה.

ונשאלת כמובן השאלה לאן כל זה מוביל? האם אירופה העתידית תהיה יבשת שמרנית ומסתגרת שחוזרת אחורה בכל הנוגע לזכויות-אדם, קליטת הגירה והתמודדות עם אתגרי כלל האנושות? התשובה לשאלה זו מונחת דווקא אצל השמאל. כבר עתה עובר השמאל האירופי והאמריקאי תהליך התאמה ליריביו מהימין. פופוליזם הרי אינה תופעה ייחודית לימין. גם השמאל יכול להפוך את עורו, או נכון יותר, להפריט את עצמו לדעת ולהציע זר של מאבקים ספציפיים, המחולקים לפי גזע, מין, מגדר וגיל, במקום פתרונות חברתיים כלליים המותאמים לחברה כולה. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שעדיין פועלות ככאלו מנסות לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות מערכות רווחה, חינוך, דיור וביטחון המבוססות על מגזר ציבורי גדול, ארגוני עובדים חזקים וסולידריות חברתית. אך במדינות בהן הסוציאל-דמוקרטים הפסידו ופינו את מקומם לפוליטיקת הזהויות של השמאל ה"רדיקלי" ולנאו-ליברליזם של השמאל ה"מתון", הזירה כבר אינה המציאות עצמה אלא הרשתות החברתיות והמסכים. במדינות אלו קשה לראות מי ישנה את כיוון הספינה המפליגה לקראת הקרחון הפופוליסטי.

העתיד אמנם אינו ידוע, אבל לא צריך לחזור שנים רבות מדי אחורה כדי לדעת מה קורה באירופה כאשר הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נאבקים על השלטון בזמן שהמתונים מתעמתים בינם לבין עצמם ובפריפריה של היבשת נערכת מלחמה שהמעצמות עושות בה ניסוי כלים (פעם בספרד, היום באוקראינה). כפי שכתבו כבר רבים, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ומפתה, בהקשר זה, להשתמש בציטוטו הידוע של ג'ורג' סנטיאנה על כך ש"אלו שאינם זוכרים את העבר נידונים לחיות אותו שוב". כך או אחרת, באירופה של שנה זו מתחיל להצטייר תרחיש שבסופו תבוא תקופה חדשה. תקופה שמשפט המפתח שלה עלול להיות "לעולם לא עוד".

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.