אל מול פני הרוע

בתחילת פברואר השנה נהרג מנהיג ארגון המדינה האיסלמית (דאע"ש) בזמן פשיטת כוחות קומנדו אמריקאיים על ביתו. המבצע האמריקאי הוצא לפועל כמה ימים לאחר שאנשי דאע"ש פרצו לבית-כלא בו מוחזקים אלפים מאנשי הארגון בעיר חסקה שבסוריה. כתוצאה מהפריצה התנהלו בכלא ומחוצה לו קרבות קשים בין דאע"ש לכוחות הכורדים השולטים באזור בתמיכה אמריקאית. זה לא היה פיגוע טרור מבודד. בשטח התנהלו קרבות במשך ימים ארוכים שהפילו מאות חללים מקרב אנשי הארגון, אנשי הכוחות הסורים הדמוקרטים (SDF) ואזרחים מן השורה. השמועות על מותו של הארגון שהטיל את חיתתו על העולם בעשור הקודם, מסתבר, היו מוקדמות מדי. ליילא, צעירה יזידית ששרדה את תופת רצח-עמה בידי אנשי דאע"ש, מזכירה מדוע צריך דווקא כעת, כאשר תשומת הלב העולמית מופנית למזרח אירופה, לזכור את קורבנותיו של דאע"ש, להבין שהזוועה טרם נגמרה ולהתגונן בפני הסכנה המתהווה במרחק שעות ספורות של נסיעה מגבול ישראל.

פורסם ב"דבר": https://www.davar1.co.il/366613/

האזור בו נולדה ליילא, צעירה יזידית המתגוררת כיום במחנה פליטים בכורדיסטאן העיראקית, מלא בהקשרים מקראיים. המחוז בצפון עיראק שבו נמצא כפר מולדתה הוא מחוז נינווה, הנקרא על שם בירת אשור אליה נשלח יונה הנביא. מתחם קברו של הנביא המקראי, לפי אחת המסורות, נמצא במוסול, העיר הגדולה במחוז כיום, והוא נהרס ע"י דאע"ש כמה ימים לפני שהם כבשו את הכפר של ליילא. קרוב יותר לכפר עצמו נמצאים הרי סינג'אר שע"פ האמונה היזידית הם הר אררט הקדום עליו סיימה תיבת נח את מסעה לאחר המבול. היזידים, שחיו באזור במשך מאות שנים, נרדפו ע"י כוחות רבים לפני דאע"ש – מוסלמים פרסים, עות'מאנים וכורדים. מכיוון שדתם כוללת מרכיבים אזוטריים ומיסטיים שקודמים לאסלאם, הם נחשבו ועדיין נחשבים ע"י הסונים הקיצוניים כ"כופרים". מכיוון ששפתם היא קורמאנג'י, אחת השפות הכורדיות, רבים רואים ביזידים חלק מהעם הכורדי, אך עובדה זו לא עזרה להם בקיץ של 2014 כאשר הם נותרו לבדם מול לוחמי המדינה האיסלמית.

עד האירועים הידועים היום כרצח-העם היזידי בידי דאע"ש, התגוררה משפחתה של ליילא בכפר גירזרק, לא רחוק מהעיר סינג'אר (שינגאל בכורדית) שהותקפה באוגוסט 2014 ע"י כוחות דאע"ש. בשלב הזה דאע"ש הכריז כבר על הקמת החליפות העולמית ועל שינוי שמו ל"המדינה האסלאמית" והוא החזיק חלקים נרחבים של צפון עיראק כולל העיר מוסול, העיר השנייה בגודלה במדינה, ותיכרית שעל נהר החידקל. בעת הזו מנתה משפחתה של ליילא עשר נפשות. היו לה הורים, אחים ואחיות, חלקם נשואים כבר, אחרים שחיו איתה בבית. "היו לי חיים טובים לפני שדאע"ש הגיעו. היתה לי משפחה וחברים. הילדות שלי היתה כמו חלום", היא נזכרת, "כמו כל הבנות, חשבתי שאגדל, אתחתן ואקים משפחה. אבל התבגרנו מהר מדי".

השלושה באוגוסט היה יום הרה גורל בחבל סינג'אר. עוד לפני עלות השחר פשטו כוחות דאע"ש על האזור וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות. כשהושלמה ההשתלטות על העיר סינג'אר והכפרים הסובבים החלו דיווחים על מעשי טבח ועל דרישה מהאוכלוסייה המקומית לבחור בין התאסלמות להוצאה להורג. ברבים מהמקרים, גם אלו שהסכימו להתאסלם הוצאו להורג ורבים מהיזידים בכפרים החלו לברוח לכיוון ההרים. "אני זוכרת את היום הזה", אומרת ליילא, "זה היה היום הקשה בחיי. היינו כולם בבית. שמענו שדאע"ש באים ובשתיים וחצי בלילה שמענו קולות קרב. הכפר שלנו היה קטן, היו בו אולי 3,000 תושבים וחלק מהגברים נלחמו והתנגדו. שמענו קולות של מרגמות וירי של תתי-מקלע, שכבנו על הרצפה ולא העזנו אפילו להסתכל מהחלון. זה נמשך עד בערך שמונה בבוקר. אז נכנסנו לשתי מכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון ההרים. אבל בדיוק כשעמדנו להגיע להרים אנשי דאע"ש תפסו אותנו, עצרו אותנו ולקחו אותנו לאחד הכפרים". מהכפר נלקחו ליילא ובני משפחתה לעיר תלעפר הממוקמת בין סינג'אר למוסול וששימשה לריכוז, מיון וגירוש היזידים שנתפסו בידי דאע"ש. ליילא הוחזקה שם באחד מבתי-הספר ששימשו למטרה זו יחד עם הוריה, אחיה ואשתו של אחיה שילדה את ילדה הראשון שעות לפני התקיפה של דאע"ש. "בבית-הספר בתלעפר הגברים הופרדו מהנשים", מספרת ליילא, "הגברים תושאלו ע"י אנשי דאע"ש שהיו ממדינות שונות ובגילאים שונים, צעירים מקומיים ומתנדבים מחוץ לארץ. עם הנשים, בשלב זה, הם לא דיברו בכלל. לא ידענו מה יקרה לנו. מדי פעם הם באו ולקחו בנות משם. אבל אני נשארתי עם המשפחה".

ליילא לאחר שחרורה משבי דאע"ש. תמונה: Lolav Media

בימים שליילא ובני משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר אנשי המדינה האיסלמית ביצעו זוועות בשטחים שכבשו. ע"פ האו"ם כ-5,000 גברים הוצאו להורג בעיר סינג'אר ובכפרים סמוכים. זו לא היתה פעולה צבאית המכוונת כנגד התקוממות אזרחית. בשלב זה התרכזו אנשי דאע"ש ברדיפת היזידים ללא כל מטרה צבאית. הם אפילו לא ניסו להסתיר את מה שביצעו. הם צילמו הוצאות להורג, פרסמו את הסרטונים והשאירו את הגופות חשופות לעיני כל. במקרה של כפר בשם קוצ'ו, מאות גברים הוצאו להורג וגופותיהם נקברו בקברי אחים. שיטת ההוצאה להורג הנפוצה של הגברים היזידים בסינג'אר היתה ירי לראש שהתבצע ברחובות הכפרים והערים או במחסומים שהוקמו בבסיס ההר. אחרים נרצחו באמצעות סכינים או בכריתת ראשיהם. במקרים רבים הנשים והילדים נאלצו לצפות בטבח. במקביל, נערים צעירים אולצו להצטרף ולהתגייס לדאע"ש וע"פ האו"ם, כ-7,000 נשים, נערות וילדות נמכרו לעבדות והפכו לשפחות מין. מאות קורבנות, כולל תינוקות וילדים, נפלו גם בְּקֶרֶב עשרות האלפים שהצליחו לברוח להר סינג'אר. רבים נורו מרחוק, אחרים לא שרדו את תנאי מזג האוויר הקשה, הרעב והקשיים הפיזיים ומתו לפני שכוחות כורדים בתמיכה אווירית אמריקאית הצליחו לחלץ את הנמלטים לאזור בטוח בסוריה.

לאחר כעשרים ימים שליילא ובני-משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר היא הועברה ע"י דאע"ש לעיר מוסול שם הוחזקה באולם חתונות גדול בשם "גלקסי". מקום זה מוזכר בעדויות רבות של נשים יזידיות והוחזקו בו אלפי בנות ונשים בתנאים קשים עם מזון מועט, ללא טיפול רפואי ובפחד גדול מפני הבאות. משם הוחזרה ליילא לתלעפר שם היא ובני משפחתה עבדו בעבור דאע"ש בטיפול בכבשים. "לא הרביצו לנו בתקופה זו, אבל כל הזמן פחדנו. רק עבדנו בשבילם, אבל אפילו השם שלהם לבדו מעורר פחד", היא אומרת. אחרי כחמישה חודשים באו אנשי דאע"ש ולקחו חלק מהבנות. את היום לאחר מכן ליילא לא שוכחת. היא אפילו זוכרת את התאריך המדויק. "זה היה ב-25 באפריל, 2015", היא נזכרת, "ביום הזה אנשי דאע"ש אספו את כולנו ועשו הפרדה. גברים נלקחו לצד אחד. נשים מבוגרות לצד אחר. הם יצרו עוד שלוש קבוצות – אימהות עם ילדים עד גיל תשע, נערים צעירים בני 12 ו-13 ובנות ונשים צעירות מגיל תשע, אולי אפילו צעירות יותר. אני לא יודעת מה קרה לגברים. היו שם כ-500 גברים בגיל של אבי ואחי ועד היום אנחנו לא יודעות מה קרה להם. כך גם הנשים המבוגרות, אף אחד לא יודע מה קרה להן. הנערים הצעירים נלקחו גם הם, היו בערך 300 כאלה, חלקם חזרו מאז, חלקם היו פצועים ואחרים עדיין לא נמצאו".

ליילא היום. תמונה פרטית.

ליילא, שהיתה בקבוצה של הנשים הצעירות, מספרת שכל הזמן שהתבצעה ההפרדה וגם בתקופות אחרות בזמן שהוחזקה בידי דאע"ש היא ראתה מטוסים שטסו בגובה נמוך מספיק בשביל לראות ולצלם את הנעשה. העובדה הזו (שלא מצאתי לה עדויות נוספות, ד.ס) מכעיסה אותה מאוד. היא בוכה ונרגשת. "אנחנו רוצים לדעת איפה האנשים שנעלמו. איפה אבא שלי, איפה אחי וכל הדודים והאחיינים שלא חזרו. גם אם זה רק כדי לחפור ולמצוא את העצמות של הקרובים שלנו. אני לא יודעת של מי המטוסים האלו היו, אבל איך יכול להיות שהכל נצפה וצולם ושאף אחד לא יכול להגיד לנו להיכן נלקחו הגברים ואחרי כל מה שעברנו, עכשיו, כשאנחנו חיים באוהלים בגשם ובשלג, אף מדינה לא מבררת מה קרה להם ועוזרת לנו לחפש את האנשים האלו".

מה קרה לאחר שהופרדת מהגברים, הנערים והנשים המבוגרות יותר?

"היינו קבוצה גדולה של בנות. אני לא יודעת כמה בדיוק אבל הם השתמשו בכמה בתים כדי לאכלס אותנו. הצעירות ביותר היו בנות תשע והמבוגרות היו בגיל שנישאים בו. דאע"ש לקחו את כל הבנות. היינו כולן באותו מצב. אני הייתי בידיים שלהם במשך חמש שנים. מכרו אותי, היכו אותי, הייתי בכל האזורים בסוריה שהיו בידי דאע"ש. כמו כל האחרות, ראיתי פחד, ראיתי רעב".

תוכלי לספר על המקומות שהיית בהם ועל היחס שקיבלתן?

"כשהייתי שם זה היה כמו להיות מתה. החיים והמוות היו אותו דבר. ראינו רק אותם (את אנשי דאע"ש) והם דיכאו אותנו עד שהרגשנו מתות לגמרי. ברגע שהתעוררנו ראינו רק את הפנים שלהם וחווינו רק את הדיכוי שלהם. לא היה אפילו יום רגוע אחד, אפילו לא יום אחד של חיים נורמליים. עבדנו בשבילם והם מכרו אותנו הלאה. בחמש השנים האלו הייתי תחת השליטה המוחלטת שלהם כל הזמן".

ראית כיצד התייחסו לבנות האחרות ומה עשו להן?

"ראינו הכל וחווינו הכל יחד. ראינו לפעמים כשהם מכרו את הנשים והבנות. לעיתים הם לקחו בנות ונשים חדשות למקומות שגם אני הייתי בהם. ראיתי כשהן הגיעו ומתתי איתן בכל פעם שהן נמכרו. הכאב שלנו היה אחד. היו איתנו נשים שהיו להן ילדים והילדים נלקחו מהן כדי לשמש עבדים. לא היה לנו כל ערך בעבור השובים שלנו. הם היו מרביצים לילדים, לא היה אכפת להם אם היינו רעבים, לא נחשבנו כלל לבני-אדם. הם אמרו לנו שבני משפחותינו הם כופרים ושהג'יהאד נגדנו לא יסתיים לעולם. חלק גדול מהם היו השכנים שלנו, לא רק אנשים מארצות אחרות, שכנים ממוסול, מתלעפר, משינגאל. הם יצרו אצלנו פחד ותחושה שזה לא ייגמר לעולם, חיינו בגיהינום והגהנום הזה נמצא אצלי עד היום. הם היו מכים ומענים את כל מי שניסה לברוח ונתפס והם היו לוקחים אפילו ילדות בנות תשע. הם אמרו שהדת שלהם מאפשרת את זה, אבל באיזו דת זה בסדר שגבר בן ארבעים ייקח נערה בת תשע?

למה בדיוק את מתכוונת שהם "לקחו" ילדה בת תשע?

לקחו אותן בכוח, עשו איתן הכל, מכרו אותן. התעללו בהן. אנסו אותן.

באופן טבעי מתקשה ליילא להיכנס לפרטים של התקופה שהיא חיה כשבויה בסוריה ובעיראק, אך עדויות נוספות משלימות את התמונה. אישה יזידית המצוטטת בדו"ח של משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (OHCHR) מ-2016 מספרת על שוק העבדים של דאע"ש בא-רקה: "אחרי שישה ימים הלוחמים העבירו אותנו לאולם לבן וגדול ליד הנהר. שם אנשי דאע"ש היו מוכרים וקונים את הנערות. היה אזור מוגבה שם עמדנו. אם היינו מסרבות הלוחמים היכו אותנו במקלות. היו שם אולי 200 נערות יזידיות. הצעירה ביותר היתה בין גיל שבע לתשע. הרוב היו צעירות. אמרו לנו להוריד את כיסויי הראש. רצו לראות את השיער שלנו. לפעמים אמרו לנו לפתוח את הפה כדי שהגברים יוכלו לראות את השיניים שלנו". נערה אחרת סיפרה שבשוק נשים בבית בעיר חומס הנערות התבקשו ללכת בחדר כמו במסלול תצוגת אופנה. כאשר גבר היה מתעניין באחת הנערות, הוא היה מרים את ידו, מקבל מסמך עם שם הנערה והמחיר שלה, משלם בעבורה, מכניס אותה למכוניתו ונסע. המחירים נעו בין 200 ל-1,500 דולר לנערה, בהתאם לגיל, מספר הילדים שלה והמראה החיצוני שלה. ע"פ אותו הדו"ח הנשים היזידיות החטופות, המכונות בשם סבאיא (Sabaya מהמילה "שבויות" בערבית) נחשבות לשלל מלחמה ולכן ללוחם שקונה אותן יש עליהן זכויות קניין מלאות, כלומר, מותר לו להשתמש באישה כפי שהוא מחליט, מותר לו לנצלה כשפחה לביצוע עבודות הבית או כשפחת מין ומותר לו גם לתת אותה כמתנה או למכור אותה.

"חלק מהנשים הוחזקו בבתי משפחות, אחרות בדירות לבדן ואחרות באתרים ובסיסים צבאיים", מספרת ליילא, "היו אנשי דאע"ש שקנו נערה אחת וכאלו שקנו יותר. והן נמכרו שוב ושוב". עדויות רבות ודו"חות שונים שעסקו בנושא מאשרים את דבריה של ליילא. נערות אכן נוצלו באופן שהיא מתארת ונמכרו מספר רב של פעמים, אם כי חל איסור על מכירת הנערות והנשים מחוץ למעגל הפנימי של אנשי דאע"ש. זאת הסיבה שמשפחותיהן של הנשים, במידה והן שרדו, התקשו לקנות אותן בחזרה. במקרים שבהם אנשי דאע"ש לקחו סיכון והסכימו למכור אישה בחזרה למשפחתה, הם גבו לעיתים סכומי עתק של עשרות אלפי דולרים.

בפרויקט איסוף עדויות שנערך במסגרת קורס באוניברסיטת בן-גוריון בהנחיית פרופ' דרור זאבי ועידן בריר חשפו מספר נשים ונערות יזידיות חלק מזיכרונותיהן מהשבי. אחת הנערות, שהיתה בכיתה ז' כשנשבתה, מספרת שהועלתה על אוטובוס יחד עם נערות נוספות ונלקחה לחווה בסוריה. "אחרי שסיימו את המכירה, גבר מדאע"ש, סורי בשם אבו-מוחמד אל עדנאני, לקח אותי לא-רקה", היא סיפרה, "הוא לקח אותי לבית שבו הוא גר. היו שם עוד בנות יזידיות. גרתי שם איתו ועם שאר הבנות במשך תשעה חודשים. בזמן הזה הוא התעלל בי, עינה אותי ואח"כ מכר אותי כשפחת מין לאבו-מוחמד מעיראק. הוא היה עוד יותר גרוע מהראשון. הוא לקח אותי למשפחה שלו ולביתו בא-רקה. הם לא התייחסו אלי כבן-אדם, הם התעללו בי ועינו אותי. הוא ואשתו יחד. נשארתי אצלו במשך שנה. הוא אנס אותי והשתמש בי כשפחת מין. מלבד האונס, אשתו השתמשה בי כמשרתת". אותה נערה מספרת שהיא חיה בבתים של אנשי דאע"ש שרכשו אותה, אם כי במקום נפרד מבני הבית כאשר היא חיה משאריות של ארוחותיהם. "סיממו אותי הרבה", היא מספרת, "ישנתי המון, במיוחד לקראת סוף השבי. התנאים הקשים בהם שהיתי גרמו להידרדרות במצב הפסיכולוגי שלי, האירועים שעברתי, האונס והטראומה גרמו לי לנסות לשים סוף לחיי. ניסיתי להתאבד פעמיים, בפעם הראשונה ניסיתי להתחשמל ובפעם השנייה ניסיתי לחתוך את הוורידים, שתי הפעמים לא צלחו".

צעירה אחרת, כבת עשרים, סיפרה על הגבר העיראקי שעינה אותה כאשר קנה אותה יחד עם ביתה, בת השנה. "בלילה הראשון הוא הביא לי בגדים והכריח אותי להתקלח ולהתנקות כדי שיוכל לשכב איתי. התחננתי ובכיתי. אמרתי שאני לא מוסלמית והוא כן, ושאיבדתי את בעלי ואני לא מסוגלת לשכב איתו, אבל הוא לא הקשיב לי. לאחר שהכניס אותי למקלחת מצאתי שם כלי חד וחתכתי את עצמי. כשגילה, הוא קרא לשותפיו להיכנס, הוא חבש אותי ואמר 'אם את רוצה או לא, אני אאנוס אותך', סירבתי והתפתלתי. הם קשרו אותי למיטה ברגליים ובידיים ואז הוא אנס אותי באגרסיביות. נשארתי שם חמישה ימים, הוא אנס אותי פעמיים ביום. או יותר. או פחות. אני לא זוכרת והוא היה מתעלל בי לפני או אחרי. בגלל שכל הזמן התנגדתי הייתי קשורה. מה שהיה עבורי קשה יותר מכל היתה העובדה שבתי בת השנה היתה באותו חדר, היא ראתה איך מתעללים בי והיתה בוכה. התחננתי ללכת אליה אבל ידי היו כבולות".

צעירה אחרת סיפרה שעשרים אנשי דאע"ש קנו ומכרו אותה. כל אחד מהם אנס אותה וילדיה נלקחו ממנה. "האנשים האלו שהשתמשו בי, מכרו וקנו אותי היו מארצות שונות, אנשים מסוגים שונים והם היו נוראיים. הם הראו לי בווידאו את הפשעים שהם עושים. לדוגמא, אחד מהם היה נכה עם יד אחת, והוא צילם בווידיאו את הפשעים שהוא היה עושה… אחד מהם, אבו מאזן מסעודיה, הכריח אותי לנקות את הנשק והכדורים שלו. פעם אחת הוא ניסה לשטוף לי את המוח, לתת לי חגורת נפץ ולשכנע אותי ללכת עם חגורת הנפץ ולפוצץ את עצמי במרכז של יזידים. עד עכשיו, בגלל הדברים שראיתי וחוויתי, אני לא בסדר מבחינה פסיכולוגית, עד עכשיו אני יכולה לשמוע את קולה של הילדה היזידית בת ה-11 שאנסו אותה בחדר שהיה צמוד אליי. אני לא יכולה לעולם לשכוח את הקולות והדברים הנוראיים שראיתי ועברתי". כמו נערות רבות אחרות, גם צעירה זו ניסתה להתאבד ולברוח מספר פעמים. הבריחה היתה, כמובן, מסוכנת מאוד. "אני בעצמי ראיתי איש יזידי שברח", היא מספרת על אחת החוויות המוקדמות של השבי שלה, "דאע"ש תפסו אותו, הרגו אותו וחתכו את ידיו ורגליו. לאחר מכן הם קשרו את הגופה לרכב ונסעו בכל הכפר כדי שנראה מה קורה למי שמנסה לברוח".

"אני ניסיתי לברוח פעמיים", מספרת ליילא, "אבל תפסו אותי, התעללו בי ועינו אותי".

כיצד נוצרה ההזדמנות לברוח?

זה היה בשנה הראשונה לשבי. ברגע שנוצרה הזדמנות ניסיתי לברוח. לפעמים זה היה קורה. אם היו משאירים אותנו לבד בבית, אם השאירו את הדלת פתוחה. באחת הפעמים הצלחתי להגיע די רחוק, אבל הם מצאו אותי בכל זאת.

ברחת לבד?

כן.

לא פחדת?

ברור שפחדתי. הם אמרו שאם אברח שוב הם יהרגו אותי. זה היה אחרי הפעם השנייה שניסיתי לברוח ויותר לא ניסיתי.

בזמן שהיית בשבי, היתה לך איזושהי תקווה?

לא היתה שום תקווה. לא האמנתי שאפגוש אי פעם את משפחתי.

בשלב האחרון של שבייה היתה ליילא בעיר באר'וז בזמן הקרבות המכריעים בין הכוחות הכורדיים לדאע"ש. "היה שם רעב גדול", היא מספרת, "לא נתנו לנו אוכל ולפעמים היו ימים שלמים שלא אכלנו בהם. היינו שם בזמן הקרבות, ארבעה ימים רצופים. היה מצור מלא ופחד גדול. מטוסים הפילו פצצות, צלפים ירו, כדורים ופצצות היו כל כך קרובים אלי שהשיער שלי היה שרוף, הבגדים היו קרועים וידיי נפצעו. היו גופות בכל מקום, גברים, נשים וילדים, רציתי לברוח אבל לא יכולתי בגלל המוקשים שדאע"ש הטמינו. בסוף לוחמי דאע"ש העמיסו אותנו על משאיות ולקחו אותנו למדבר. כשהורידו אותנו חשבתי שהם יוציאו אותנו להורג. אבל פתאום הם עזבו ונותרנו שם תקועים במדבר. אח"כ מטוסי הקואליציה פיזרו דפים בהם נכתב שיש הפסקת אש ושמותר לנו לעזוב. אז הכוחות הכורדים לקחו אותנו למחנה אל-הול (מחנה המאכלס עשרות אלפי אנשי דאע"ש לשעבר, בעיקר נשים וילדים, באזור שבשליטת הכורדים בצפון-מזרח סוריה, ד.ס). "שהיתי באל-הול חמישה חודשים. אחרי שנים בכלא לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על הכורדים, אז לא סיפרתי שאני יזידית. לא ידעתי אם המשפחה שלי עדיין חיה. לא ידעתי אם הם בכלל ירצו אותי בחזרה בגלל מה שעבר עלי אצל אנשי דאע"ש. הייתי מבולבלת והרגשתי אשמה. אז לא אמרתי כלום".

לבסוף שוחררה ליילא ממחנה אל-הול ע"י אנשי "מרכז הבית היזידי", קבוצה קטנה של יזידים בסוריה שחילצו, תוך כדי סיכון גדול, נערות יזידיות מאל-הול והחזירו אותן למשפחותיהן. מבצע החילוץ של ליילא תועד בסרט התיעודי "סבאיא" של הבמאי הוגיר הירורי. גיבורי הסרט מחמוד וזיאד, אנשי המרכז היזידי, נראים בסרט כשהם מוציאים אותה מאוהל במחנה כשהם חמושים באקדח, טלפון סלולארי ומידע מודיעיני שמקורו במסתננות יזידיות במחנה. בשלב זה ליילא פחדה להודות שהיא יזידית והיא היססה להצטרף למחלציה ולהימלט מהשבי. הסצנה מסתיימת כאשר היא מצטרפת למחלצים למרות הכל ונמלטת מהמחנה כאשר אנשי דאע"ש רודפים אחרי הרכב ויורים עליו. בסוף הנסיעה, אחרי שהצליחו מחמוד וזיאד להתחמק מהרכב הרודף אומרת ליילא "בבקשה אל תיתנו להם לחטוף אותי יותר. אני לא יכולה יותר".

ליילא ואמה לאחר השחרור. תמונה פרטית.

ּוֹד מחמוד לקח אותי משם", היא מספרת כעת על החילוץ ועל מחמוד, איש מרכז הבית היזידי שנפטר בינתיים, ושאירח אותה בבית משפחתו עם שחרורה מהשבי, "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, זה מרגיש לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם". היום חיה ליילא במחנה עקורים בעיר זאכו, סמוך לגבול עיראק-סוריה. "אני גרה באוהל יחד עם אשתו של אחי וילדיה", היא מספרת, "אני עובדת בבית-חולים. אמא שלי שרדה ויחד עם אח ואחות שלי ששרדו גם הם, הם קיבלו מקלט בקנדה. אבי וכמה מאחיי ואחיותיי נעדרים עדיין". ליילא לא מוכנה לעזוב את אחותה של בעלה שאיננה זכאית למקלט בקנדה אבל היא מקווה ששתיהן תוכלנה לקבל מקלט באוסטרליה.

ליילא איננה לבדה. אלפי נשים יזידיות אחרות ששוחררו מהתופת של דאע"ש טרם הגיעו למנוחה ולנחלה. עידן בריר, חוקר הקהילה היזידית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מספר שהיו נשים יזידיות שזכו להיות חלק מתכנית שיקום והתאזרחות בגרמניה. מדובר בכ-1,200 או 1,300 נשים, בעיקר כאלו שברחו, הוברחו או נקנו מאנשי דאע"ש בחודשים הראשונים לאחר השתלטות המדינה האיסלמית על האזור. "בעבור נשים ששוחררו מאוחר יותר האופציה של יציאה לאירופה כבר כמעט לא היתה קיימת כי השערים ננעלו", הוא אומר, "חלקן ניסו לצאת לאירופה ונתקעו בתורכיה, אחרות חזרו למחנות עקורים בצפון עיראק ולקהילה היזידית. בשנים 2016-2017 הקהילה אף נקטה בצעדים מרחיקי לכת שמעולם לא נעשו קודם כדי לאפשר את חזרת הנשים. הן הוטבלו מחדש בצעד סמלי של חזרה לקהילה למרות שבעבר לא היתה שום דרך להחזיר אדם שהתאסלם לקהילה היזידית, גם אם ההתאסלמות נעשתה בכפייה. במקביל אפשרו היזידים, גם זאת בפעם הראשונה, לנשים שחזרו והיו בהריון לבצע הפלות. ב-2017, כשסינג'אר כבר היתה משוחררת, חלק מהיזידים חזרו לביתם, אך זו היתה חזרה מוגבלת מאוד, עשרות אלפים במקרה הטוב, מתוך חצי מיליון שגורשו. לרוב המקומות אין כבר לאין לחזור". רוב הנשים, וליילא בתוכן, נמצאות עדיין במחנות עקורים. חלקן אף מטופלות ע"י ארגונים מקומיים וארגונים זרים.

רצח-העם של 2014 נתפס ע"י הקהילה היזידית כחלק משרשרת ארוכה של רדיפות. "הקהילה היזידית, קצת כמונו, הם קהילת טראומה", מסביר בריר, "כמו שיהודים סופרים פוגרומים, היזידים סופרים פֶרְמָאנִים, מסעות המרת דת שנעשו נגדם ומעשי טבח שבוצעו בהם. הרצח של דאע"ש הוא הפרמאן ה-74 לספירתם, הוא החל הרבה לפני 2014, כבר ב-2007 היו נגדם רדיפות של אל-קעידה בצפון עיראק, והרדיפות נגדם יימשכו, כפי שהם תופסים את זה, לנצח. חשוב לזכור שהתוקפנות כאן איננה רק של הארגון הספציפי, דאע"ש, והקורבנות אינם רק היזידים. דאע"ש הרי רצח גם את השיעים בעיראק, את העלוואים בסוריה, את האשורים הנוצרים וגם סונים שלא קיבלו את הפרשנות המאוד מסוימת הזו של האסלאם הסוני. דאע"ש גם איננו מתעניין בעניין האתני, הרי היו אצלו גם צ'צ'נים ומלזים שאין להם כלום עם הערביות, זהו עניין של דתיות קיצונית ואקסקלוסיבית ושל חוסר עכבות מוחלט ביחס למי שאינו מקבל את האסלאם הסוני שלהם". ע"פ בריר גם אם דאע"ש כארגון יכול לבוא וללכת, לנצח או להפסיד בקרב כזה או אחר, התפיסה הזו, כרעיון, איננה רק שלו והיא ממשיכה לסכן את האזור כולו ולסכן נשים כמו ליילא שבונות כעת את חייהן מחדש.

אך יש קבוצה נוספת של נשים. אלו שלא שוחררו כלל. "בהערכה גסה יש כ-2,000 או 3,000 נשים שלא שוחררו", אומר בריר, "אף אחד לא יודע בדיוק היכן הן וכמה מהן עדיין בחיים. חלקן וודאי מתו בדרכים, חלקן בוודאי נרצחו ע"י שוביהן וחלקן התאסלמו וחיות עם האנשים שקנו אותן. במציאות אף יזידי לא יגיד שהנשים האלו מתות. אין נכונות או יכולות להודות בעובדה שככל הנראה רוב הנשים האלו כבר אינן בין החיים. יש הכחשה ויש וודאי גם הרבה נשים שמסיבות שונות כבר לא רוצות לחזור. בעבר היו אנשים שפעלו במרץ לשחרר את הנשים השבויות. היו פשיטות פרטיזניות על מחנות וכפרים ונשים שוחררו. היום אני כבר לא מכיר אף אחד שעושה את זה וברמה ממשלתית בוודאי שאין פעילויות כאלו. מעולם גם לא היו".

"בכיתי הרבה כשהם שחררו אותי" מספרת ליילא על רגעי החופש הראשונים שלה, "בתחילה סירבתי לדבר, לא אמרתי להם שאני יזידית, למרות שהם אמרו לי שהם יודעים ושהכל בסדר. בסוף הרגשתי שחזרתי לחיים. דּוֹד מחמוד עשה כל כך הרבה בשבילנו והציל עוד הרבה בנות אבל עכשיו כשהוא נפטר וזיאד עזב את המדינה, אין כבר מי שמתאמץ כדי לחלץ את הבנות שנותרו בשבי. אף ממשלה לא דואגת להן. אף אחד אחר לא מנסה. אבל הבנות עדיין שם והן צריכות שמישהו ימצא אותן. שמישהו יציל אותן".

תודה למתרגמת ליילאן מארוניסי.

"כולם חשבו שאני מטורף": הבמאי שתיעד את הנשים שנשבו בידי דאעש

דאעש הכריז עליהן ככופרות והפך אותן לשפחות־מין ומשרתות המועברות מגבר לגבר. אלפיים נשים יזידיות עדיין נעדרות, ומאתיים ניצלו בזכות חברותיהן שחזרו אל התופת בצפון־מזרח סוריה. "סבאיה", הסרט שתיעד את חייהן, זכה באוסקר השוודי והוקרן ברחבי העולם, אבל ההצלחה לא מנחמת את הבמאי הוגיר הירורי.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.10594254

כסרט תיעודי העוסק במלחמה, "סבאיה" (Sabaya) הוא חריג למדי. אין בו ראשים מדברים והסברים פוליטיים, לא מפות עם חצים וצירי זמן ולא מוזיקה דרמטית. אין גם מנחה המסתובב באזורי הקרבות ומדבר למצלמה בין שריקות הכדורים. אין אפילו ראיונות במובן המקובל של המילה. כל מה שיש בו הן פיסות מציאות המועברות ללא פילטר, ללא ריגושים זולים וללא מעטפת קולנועית מסובכת מדי. למרות כל זאת, הוא זכה בשבוע שעבר בפרס הסרט התיעודי הטוב של 2021 בטקס פרסי ה"גולדבאג", המקבילה השוודית לאוסקר, ופסטיבלים רבים ברחבי העולם, כולל דוקאביב הישראלי וסאנדנס האמריקאי, העניקו לו ולבמאי שלו, הוגיר הירורי, פרסים יוקרתיים.

הסרט, שזמין לצפייה בשירות ה־VOD של יס, מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו — גורלן של נשים יזידיות שנשבו בידי כוחות דאעש בעיראק ובסוריה. הוא עושה זאת באמצעות התמקדות בקבוצה קטנה של פעילים ופעילות יזידים שלקחו על עצמם לחלץ את הנשים שהוחזקו בידי דאעש כ"סבאיה" — שפחה שניתן לאנוס אותה, להעביד אותה ולמכור אותה הלאה בהסתמך על אידיאולוגיה דתית והצדקות תיאולוגיות. אנשי דאעש טוענים שהנשים והנערות היזידיות הן בנות דת הכופרת באיסלאם ועובדת את השטן, לכן זוהי מצווה דתית להפכן לסבאיה. 

מציאות זו מתרחשת גם בימים אלו וזו אולי הסיבה שהבמאי הירורי אומר שהצלחתו של הסרט בפסטיבלים במערב איננה העיקר. "מה שראיתי בשטח, מה שצילמתי הוא מה שאני מראה בסרט. בלי ראיונות והסברים", הוא אומר בראיון. "הרעיון הוא שהצופים ירגישו את המציאות עצמה ושיהיה תיעוד שאפשר להשתמש בו. שהיזידים יוכלו להשתמש בו. ברור שהיה חשוב לי גם שזה יהיה סרט טוב, שאנשים יאהבו אותו, אבל הכי חשוב היה התיעוד".

סיפורו האישי של הירורי הוא שהביא אותו לעסוק במלחמה ובתוצאותיה. הוא נולד ב–1980 בכורדיסטאן העיראקית והגיע לשוודיה כפליט בן 19 אחרי מסע קשה בן שלושה חודשים. "כמו כל בני גילי באזור, ראיתי כילד צעיר בשנות ה–90 את השלכות המלחמה בכורדיסטאן העיראקית. כמו כולם ברחתי ב–1991, הלכתי לאיבוד כבן 11 והייתי בלי הוריי במשך שבועות. אבי היה לוחם פשמרגה בהרים ואמי וסבתי העבירו אותנו ממקום למקום כי המשטר העיראקי רדף אחרי המשפחה שלי". 

הוגיר הירורי
הוגיר הירורי צילום: Dogwoof

אבל ילדותו של הירורי כללה גם דברים אחרים. הוא היה תלמיד בבית ספר למוזיקה, ניגן מוזיקה קלאסית וחלם על קריירה של צ'לן באירופה. כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא גילה שהדברים לא פשוטים כל כך. הוא היה צריך ללמוד את השפה, לבסס את עצמו בחיי העבודה ולהשתלב בלימודים. בסופו של דבר, בעידודה של בת זוגו שאותה פגש בשוודיה, החל ללמוד תקשורת והשתלב בעבודה בטלוויזיה. 

הסרט "סבאיה" הוא למעשה חלק שלישי בטרילוגיה שהירורי החל ליצור ב–2014 עם המתקפה של דאעש על העיר סינג'אר בעיראק. נהרגו בה אלפי גברים יזידים ואלפי נשים נאנסו ונחטפו. מאות־אלפים ברחו מהאזור וחיפשו מסתור בהר סינג'אר. "הייתי בהלם מכך שאיש לא מדווח על מה שקורה", נזכר הירורי, "הרגשתי שהאסון בדרך אבל אף אחד לא רוצה לדווח על זה. אז ארזתי תיק, את המצלמה ואת הציוד שלי ונסעתי בלי לדעת מה בדיוק אעשה שם. אשתי היתה בהריון מתקדם עם בננו הראשון. חשבתי שאם אתחיל לדווח משם אולי יבואו עיתונאים נוספים ואז גם פוליטיקאים יתחילו לפעול. זה היה ממש בתחילת המלחמה, באותו יום שאנשים החלו לברוח מבתיהם ודאעש הוציאו את תמונות התעמולה של עריפת ראשים ברחובות. 

"אני זוכר שלמרות שהטיסה היתה אמורה להיות מלאה, רק תשעה אנשים היו עליה כי רק מי שממש היה חייב טס לשם. היתה במטוס שתיקה ותחושה שאנחנו טסים אל המוות. כולם חשבו שאני מטורף. כשהגעתי לשם הבנתי שזה לא בדיוק אפשרי לעצור את המלחמה עם המצלמה שלי, שהאפשרויות מוגבלות והתמונות שהעברתי ברשתות החברתיות אמנם מגיעות לחברים שלי ולכמה אמצעי תקשורת בשוודיה — אבל השפעתן היתה חלקית". כמה ימים מאוחר יותר הגיעו גם עיתונאים אחרים והירורי החל לצלם את מה שנהפך לסרט ראשון בטרילוגיה — "הילדה שהצילה את חיי" (The Girl Who Saved My Life, 2014). בהמשך הוא יצר את סרטו השני, "שולה המוקשים" (The Deminer, 2018). תהליך היצירה של שני הסרטים החזיר אותו שוב ושוב לארץ הולדתו ולזיכרונות הילדות שהדחיק — ההפגזות, הקרבות מהם ברח והאנשים שנשארו מאחור. "כשסיימתי את הסרט השני החלטתי שוב, ממש כמו אחרי שסיימתי את הראשון, שלעולם לא אחזור לשם", הוא אומר, "היה לי כבר ילד, הרגשתי טוב עם הסרטים שכבר עשיתי וחשבתי שאין צורך להסתכן שוב".   

היתה זאת דווקא לורין, אשתו של הירורי ועיתונאית בעצמה, שהציעה לעשות בכל זאת סרט נוסף ולתאר את סיפורן של הנשים היזידיות שנחטפו. הרעיון המקורי היה לנסוע יחד לסוריה ולקחת צוות צילום גדול, אבל המצב בשטח לא איפשר זאת. הם החליטו שהירורי ייסע לבדו כדי לא לסכן אחרים, וישתלב בפעילות של "מרכז הבית היזידי", ארגון מקומי שמנהליו החליטו לחלץ את הנערות היזידיות מידי שוביהן. בסופו של דבר נזקק הירורי לשש נסיעות לסוריה כדי להשלים את הסרט. בכולן הוא תפקד כבמאי, צלם, מפיק ומקליט. העובדה שנאלץ לפעול ללא צוות צילום איננה טכנית בלבד: הוא נבלע בעבודה על הסרט. 

הבית שבו מצילים

הירורי אינו יזידי בעצמו. הוא גדל בעיר עם רוב מוסלמי, אבל היו לו בילדותו שכנים, חברים ושותפים ללימודים שהיו יזידים. אחרי שהשלים את סרטו הראשון הוא הבין טוב יותר את מה שעברו היזידים כמיעוט דתי, ולדבריו הבין לעומק את הצורך לעסוק בשנאה ובאפליה המתבססת על חזות האנשים, מוצאם ודתם. בסרט הוא לוקח את צופיו עמוק אל שני מקומות קרובים אך שונים מאוד. הראשון הוא מחנה אל־הול שבצפון־מזרח סוריה, קרוב לגבול סוריה־עיראק. המחנה מנוהל בידי הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) וחיים בו כ–73 אלף פליטים, רובם נשים וילדים, בהם אלפי תומכי ופעילי דאעש. המקום השני הוא ביתו של מחמוד המשמש גם בית מחסה לנשים, לנערות ולילדות היזידיות שמחמוד וחבריו, מתנדבי מרכז הבית היזידי, מצליחים לחלץ תוך סיכון חיים ממחנה אל־הול. כך מתוודעים הצופים גם לחלק ממשפחתו של מחמוד, ובעיקר אמו, רעייתו ובנו הצעיר.

"אל־הול הוא מחנה גדול מאוד, כמו עיר שלמה, וקשה לשלוט בו", מסביר הירורי, "הוא מחולק לשבעה חלקים, מתוכם אחד מיועד לזרים שהגיעו מרחבי העולם. הנשים שחיות בו לבושות ניקאב, אבל לעיתים גברים מסתננים פנימה ומסתתרים גם הם תחת ניקאב. הכל יכול לקרות שם: מבריחים נשק למקום, מכינים פצצות, רוצחים בדקירות ובירי. צריך להיות מוכן לכל. המצב הכלכלי במקום לא יציב, הכל כאוטי, ולמרות שדאעש נוצח צבאית — הוא עדיין מגייס חברים והוא מתחזק מיום ליום". בסרט נחשפים הצופים לחילוץ של נערות יזידיות שנחטפו על ידי דאעש מתוך המחנה כאשר מחמוד וזיאד, איש המרכז היזידי, שולפים אותן מתוך אוהלים כשהם חמושים באקדח, בטלפון סלולרי ובמידע מודיעיני שקיבלו ממסתננות יזידיות, רבות מהן נערות שנשבו בעבר בידי דאעש והסכימו לחזור לתוך התופת. מהצד השני חושף הסרט את ביתו של מחמוד. זהו אי של עזרה הדדית, אמפתיה וסולידריות. "חייתי שם בתקופה שצילמתי את הסרט", נזכר הירורי, "הם היו כמו משפחה בשבילי. לא היה להם הרבה אבל הם חלקו כל מה שהיה להם איתי ועם 'האורחות' — הבנות היזידיות שחולצו מאל־הול. אמו של מחמוד קראה לי 'בני'. זה טיפוסי כל כך למזרח התיכון והזכיר לי את הילדות שלי — את קבלת האורחים כשהאורח מקבל אוכל אפילו לפני הילדים, והנשים עוזרות זו לזו גם במצבים הכי קשים".  

בת שבע, חטופה

וזהו לבו של הסרט — סיפורן של הנשים עצמן. הן אמנם לא מתראיינות במובן המקובל, אך יש קטעי שיחה. "אני שונאת את העולם הזה, הכל שחור", אומרת אחת מהן, "חמש שנים בשבי ועכשיו אני פה לבד". אחת הנערות שואלת "איך אלוהים נתן לזה לקרות?" ואחרת מספרת בתמצית את קורותיה: "חטפו אותנו ולקחו אותנו למוסול. שם הכריחו אותי להתחתן לראשונה. אני ועוד 61 בנות. רק בנות צעירות. אחר כך לקחו אותנו ממוסול לא־רקה בסוריה. שם הם נתנו אותנו לגברים שונים. הם חושבים שהדת היזידית היא של כופרים ולכן כל הבנות היזידיות צריכות להיות סבאיה שתנקה להם את הבית ותהיה השפחה שלהם. שם עבדול־רחמן בחר בי. הוא כפה עלי להתחתן איתו. אחרי שנה הוא מת במלחמה אז העבירו אותי לבית עם נשים של דאעש, כדי למכור אותי לגבר אחר. שמרו עלי כל הזמן, כל החיים שלטו בי, מאז שהייתי קטנה. הלב שלי שבור לגמרי".

אחת החטופות היא מיטרה בת השבע. היא נחטפה מסינג'אר כשהיתה בת שנה. הוריה עדיין נעדרים והיא דוברת ערבית בלבד ולא כורדית, כי שהתה כמעט כל חייה הקצרים בשבי. משוחררת אחרת מספרת על מה שעוללו לה אנשי דאעש: "מכרו אותי ל–15 גברים שונים. איש דאעש הראשון שלקח אותי היה שוודי. הוא היכה אותי ועשה לי חור בראש. אחר כך ישבתי בכלא שלהם ומכרו אותי למישהו בסוריה. ואחר כך למישהו מתוניסיה. הוא שבר לי את השיניים". למרות כל זאת החליטה אותה אישה לשמש כמסתננת למחנה אל־הול אחרי שכבר שוחררה. "הייתי בהלם כשפגשתי את המסתננות היזידיות בפעם הראשונה", אומר הירורי. "שמעתי עליהן קודם אבל הייתי המום מזה שיש בני אדם עם אומץ כזה, נשים שמוכנות לחזור ולסכן את חייהן אחרי שניצלו. כששאלתי אותן אם הן באמת רוצות לעשות זאת, אם הן אינן מפחדות, הן רק התעצבנו ואמרו שברור שהן רוצות. הן אמרו שאין להן ממה לפחד, שאין להן כבר מה להפסיד, שחשוב להן לעזור לנשים האחרות".

טרילוגיה של חורבן

הטרילוגיה של הירורי היא על המלחמה המחריבה את עיראק וסוריה בשנים האחרונות. "המלחמה הזאת איננה רק פצצות הנופלות על ערים במזרח התיכון שגורמות לאנשים לברוח מבתיהם ולבוא לאירופה", הוא מסכם. "יש כאן מלחמה שכולנו אחראים עליה בצורה זו או אחרת. יש מדינות מודרניות ומערביות המייצרות את הנשק, יש את אלו הנאבקות על הנפט ואת אלו הנאבקות על השפעה בגלל אינטרסים באזור. כתוצאה מכך, מדינות האזור נמצאות במלחמה שנים רבות כל כך עד שדור אחרי דור נולד ומת בהן בלי שיספיק אפילו לקבל חינוך והשכלה, בלי שקיבל אפשרות להגיש אוכל לשולחן ללא פחד מהפגזה". 

הירורי מדבר על פתרונות ארוכי טווח למצוקה ולסיום מעגל האלימות, אבל בחודשים שעברו מאז שסיים את צילומי הסרט — ההתרחשויות בפיסת הארץ העקובה מדם של צפון־מזרח סוריה אינן מבשרות טובות. מצד אחד כוחות דאעש התחזקו וחזרו להילחם ולתקוף בתי כלא באזור. מהצד השני מחמוד, גיבור הסרט, מת מהתקף לב וזיאד נאלץ לעזוב את המדינה לאחר שאנשי דאעש שמו אותו על הכוונת וניסו לחסלו כמה פעמים. חלק מהנשים היזידיות חזרו אמנם לבתיהן ולבני משפחותיהן, אך לחלקן לא נותר אל מי לחזור. פעילות הבית היזידי הצילה יותר מ–200 נשים, ילדות ונערות, אבל זהו סיפור שטרם נגמר. וכאן אולי מונחת השורה התחתונה והחשובה של "סבאיה": השנה היא 2022 ויותר מ–2,000 נשים יזידיות המוחזקות כשפחות מין ונמכרות מיד ליד עדיין נעדרות.