הימין השוודי נוגס במודל הנורדי

יש משהו מבלבל באופן שבו מוצג המודל הנורדי בתקשורת הישראלית. מצד אחד, מתרכזים אנשי השמאל הכלכלי במערכת הרווחה המפותחת, באחוזי ההתאגדות הגבוהים ובפערים המצומצמים. מצד שני, מתרשמים אנשי הימין מהגמישות בשוק העבודה ומהריסון התקציבי. במאמר בדה-מרקר, המבוסס על מאמר דומה באקונומיסט, מנסה גיא רולניק לפתור את התעלומה. השיח בין ימין ושמאל הוא מיושן, הוא טוען, והמודל הנורדי הוא הוכחה לכך שהפרקטיקה גוברת על אידאולוגיה ופוליטיקה.

הכתבה פורסמה בדה-מרקר http://www.themarker.com/opinion/1.1983108

שוודיה מייצגת היטב את המודל הנורדי. זוהי הכלכלה הגדולה ביותר במדינות הנורדיות והיא מתפקדת כמדינת-רווחה סוציאל-דמוקרטית כבר עשרות שנים. ייתכן שמחוץ לגבולותיה נראה המודל שנבנה בה כיצירה א-פוליטית החורגת מהחלוקה בין קפיטליזם לסוציאליזם אך אלו "דברים שרואים משם", ממקומות כמו מערכת האקונומיסט בלונדון ומערכת דה-מרקר בת"א. מסטוקהולם, עם זאת, הדברים נראים אחרת.
בעקבות המחאה החברתית המודל הנורדי נעשה נושא פופולרי כמקור השוואה והשראה בישראל. הבעיה היא שכל אחד לוקח מה שנוח לו. רולניק, למשל, אוהב את הגמישות התעסוקתית במשק ואת מחויבותם של העובדים ליעילות ולרווחים של מקום עבודתם. אכן חשוב. אך יש לקחת בחשבון שהגמישות השוודית עובדת מכיוון שבשוודיה העבודה המאורגנת היא ערך ודרך-חיים. לפחות בינתיים. למרות הגמישות, העובדים לא נזרקים לכלבים כאשר הם מפוטרים, הם מפוצים בנדיבות, מנגנונים יעילים מחזירים אותם למעגל העבודה או להכשרה מקצועית, הם יכולים לצאת לחופשות לידה ארוכות והם חיים בחברה בה חינוך, דיור, בריאות ורווחה הם זכויות בסיסיות מובנות מאליהן ולא קרב הישרדות. ולא פחות חשוב מכך, אין עובדים עניים. בשוודיה גישה זו מאוימת ע"י אלו הרוצים את הגמישות אבל לא את המערכת המגנה על העובדים. אפשר אולי להסכים איתם אבל אי אפשר להגיד שזה איננו מאבק פוליטי בין ימין לשמאל.
באותו אופן חייב מי שמתרשם מהריסון התקציבי הממשלתי בשוודיה, לזכור שהצד השני של המטבע הוא רמת המיסים הגבוהה והמגזר הציבורי הענק. העודף התקציבי איננו תוצר של מיעוט הוצאות אלא של מיסוי גבוהה מאוד ופרוגרסיבי מאוד. רולניק רוצה לקחת מהמודל הנורדי את התחרותיות, היעילות והשקיפות שלו. מידות טובות ללא ספק ואין בשוודיה וויכוח על כך שהמערכת הציבורית צריכה להיות יעילה ושקופה כמו שאין וויכוח על חשיבות התחרותיות במגזר העסקי. אין, עם זאת, קונצנזוס על ערכה של התחרותיות בתחומים כמו חינוך הילדים והטיפול בקשישים. כאן יש וויכוח חשוב על כניסתם של גורמים פרטיים למערכות החינוך, הבריאות והרווחה. וניחשתם נכון – גם זהו וויכוח פוליטי בין ימין לשמאל.
הראייה המרכזית לכך שהמודל השוודי איננו חורג מהשיח בין ימין לשמאל היא המאבק המר המתנהל סביבו בשנים האחרונות והשינויים המתרחשים בו. אין ספק שזהו מאבק מנומס יותר מזה הנהוג בישראל, והוא בוודאי ענייני ואחראי יותר, אך הוא רחוק מלהיות א-פוליטי. זהו הוויכוח שהפך בעבר את המודל השוודי ממודל קיינסיאני המאופיין בהשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, מדיניות תקציבית מרחיבה וחתירה לתעסוקה מלאה, למודל המקפיד על איזון תקציבי ושמרנות מוניטרית.
השינוי התרחש אחרי המשבר הכלכלי של שנות התשעים שבעקבותיו קיצצה הממשלה את הוצאותיה, העלתה מיסים, ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. לטענת יוזמיהם הצילו צעדים אלו את המודל השוודי והפכו את הגרעון לעודף. טענה זו מוטלת בספק וייתכן מאוד שהייתה זו רפורמה ניאו-ליברלית שהכניסה את שוודיה למשבר מלכתחילה, אך בדבר אחד אין ספק – בעקבות הרפורמות של שנות התשעים שינה המודל השוודי את פניו. אלו היו שנות "הדרך השלישית" באירופה והמודל השוודי הושפע מהנעשה בממשלות אירופיות אחרות כמו זו של בלייר בבריטניה וזו של שרדר בגרמניה. כבר אז לווה השינוי במאבק ציבורי ובטלטלות פוליטיות.
מרכיב אחד, עם זאת, לא נפגע באופן מהותי עד ראשית המאה ה-21. זהו שוק העבודה שהתאפיין תמיד באחוזי התאגדות גבוהים ובמערכת מרכזית של הסכמים קולקטיביים. זהו ה'פלקסקיוריטי' המפורסם (בשוודיה הוא נקרא מודל רהן-מיידנר) ששומר על רמת שכר גבוהה, רמת אבטלה נמוכה ופערי שכר נמוכים יחסית, תוך שמירה על שוק עבודה גמיש שבו העובדים, לאו דווקא מקומות העבודה, מוגנים ע"י מדיניות ממשלתית של עידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות המשמשים לוויסות מחזורי שפל.
ב-2006 עלתה לשלטון בשוודיה קואליציית מרכז-ימין. השלטון החדש הוריד מיסים, הפריט חברות ציבוריות, הכניס גורמים פרטיים למשק הציבורי והתיר חלק מהרגולציות והמנגנונים של מדינת הרווחה הישנה. בניגוד לקודמותיה, הממשלה החדשה החלה לנגוס גם במודל התעסוקה השוודי. היא פוגעת בדמי-האבטלה, מחלישה את האיגודים ומנהלת מדיניות המאפשרת העסקה זולה יותר ובטוחה פחות. לכל אלו יש כמובן מחיר. האבטלה עולה כמו גם הסכנה להיקלע אל מתחת לקו העוני. כמובן שאפשר לייחס את אלו גם למשבר העולמי, אבל זהו בדיוק מה שהמודל הנורדי אמור לעשות – להדוף את השפעות המשבר באמצעות התערבות ממשלתית.
קואליציית המרכז-ימין טוענת שהיא בעד המודל הנורדי ושהיא בסה"כ מעדכנת אותו ולא פועלת בניגוד לעקרונותיו. אך זוהי רק תעמולה. למעשה היא יוצרת מודל אחר לגמרי ומי שרוצה להציע חלקים מהמודל הנורדי למשק הישראלי צריך להחליט קודם כל באיזה מהמודלים הוא תומך.
הצלחותיו של המודל הנורדי אינן מיסטיות. אין לייחס אותן, כמו שנהוג לפעמים לטעון, למוסר עבודה פרוטסטנטי או למנטליות סקנדינבית שוחרת שלום. זוהי פוליטיקה. דיור בר השגה למשל, קיים בזכות בנייה ציבורית מאסיבית ובזכות מערכת דיור ציבורי המגבילה את המסחר בנדל"ן. המודל השוודי החדש מעדיף את כוחות השוק, פוגע בדיור הציבורי ויגרום כנראה להעלאת מחירי הדיור. השכר הגבוהה בשוודיה הוא תוצר של ההסכמים הקולקטיביים והאיגודים המקצועיים רבי העוצמה. המודל השוודי החדש נלחם באלו. הסכומים שמשלמים אזרחי שוודיה על גני-ילדים, לימודים אוניברסיטאיים וטיפול בקשישים הם אפסיים בזכות השקעת הענק בבניית ותיחזוק שירות ציבורי איכותי ונגיש לכל. המודל השוודי החדש מכניס גורמים פרטיים ומחליש את המערכת הציבורית.
רולניק צודק בכך שבשוודיה המדיניות הכלכלית-חברתית מכוונת להיטיב עם כלל האזרחים ולא עם מה שהוא מכנה "הטייקונים, הבנקאים, המאעכרים והוועדים". בשוודיה, עם זאת, הוועדים מייצגים את רוב העובדים, איש לא יעלה על דעתו לשלול את הלגיטימיות שלהם והם שותפים במאבק שבמרכזו עומדות שאלות חשובות כמו ערכה של העבודה, כוחו של ההון, זכויות חברתיות, סולידאריות ושוויון. וזהו מאבק פוליטי. ממש כמו בישראל.

העיירה עוברת דירה

תושבי העיר קירונה שבצפון שוודיה חיים על זמן שאול. מכרה הברזל הפועל בעירם גורם בתהליך איטי אבל בטוח לסדקים להיווצר באדמה ולקרקע להישמט מתחת לרגליהם. במקום לשבת חסרי מעש או להתקפל ולברוח החליטו התושבים להעביר את העיר, כמו שהיא, כמה קילומטרים צפונה. הפרויקט המורכב והמסובך הזה, כך טוענים העוסקים בדבר, יכול להיות השראה לישובים אחרים, כאלו הנדרשים לעבור למקום אחר כתוצאה מהתחממות כדה"א או אפילו כאלו הנדרשים להעתיק את מקומם כתוצאה משיקולים פוליטיים או הסכמים מדיניים. סיפורה של התנתקות אחרת. בלי דרמות.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1255342568384&did=1000439939

תסריט האימה הזה תואר לא פעם. בתוך כמה שנים הטמפרטורות יעלו, המים יתפשטו, חלקים מגרינלנד ומאנטרקטיקה יפשירו, ומפלס המים בעולם יעלה. הים יציף חלקים מרצועות החוף של פלורידה, קליפורניה, הולנד, מצרים ועוד ובתיהם של עשרות מיליוני אנשים יימחקו מהפה. גורל דומה מצפה לערים ענקיות כמו שנחאי וכלכותה ולאזורים נרחבים במדינות כמו בנגלדש, הפיליפינים ואינדונזיה. מיליוני בני אדם יושפעו מההרס, החורבן, ההוריקנים והשיטפונות, מי השתייה ייפגעו, מחלות יתפשטו, והעולם יתמלא בפליטים עניים וחסרי כל. התסריט הזה הוא לא נחלתם של מספר מצומצם של נביאי זעם. הוא מקובל, בדרגות משתנות, על מומחים רבים. ולמרות זאת, בערים שעלולות להיפגע בעתיד הלא כל כך רחוק עוסקים בבעיות אחרות. זוהי דרכו של עולם, הבעיות הרבות שיש בטווח הקצר ואולי גם אינטרסים פוליטיים ונטייה להדחקה, גורמים לרשויות לעסוק בדחוף לפני החשוב. אחרינו המבול.

אבל נניח לרגע שמגמות שינוי האקלים לא יטופלו או ישתנו מהר מספיק ומישהו ברמה המקומית ירצה לטפל בבעיה ברצינות. מה כבר אפשר לעשות נגד אפוקליפסה של עיר שלמה השוקעת בים? מה אפשר לעשות חוץ מלברוח? האם הכרכים הגדולים שלנו הם בסה"כ גרסאות מודרניות לכפרים עתיקים הממוקמים לרגלי הרי געש שתושביהם מסרבים לעזוב למרות הסכנה? אי אפשר הרי לעשות שום דבר, יאמרו רבים, אי אפשר לקחת את העיר ולהעביר אותה למקום אחר. ואכן כך היה מקובל לחשוב עד שהעיר הקטנה בצפון הרחוק של שוודיה הוכיחה ששום אפשרות לא דמיונית מדי מלכדי להביא בחשבון.

סכנה קיומית ומיידית

לפלנד איננה רק ארץ מאגדות וסיפורי ילדים. זהו חבל ארץ ענק המשתרע על חלקים משוודיה, נורבגיה, פינלנד ורוסיה והמהווה בית ליותר משני מיליון בני אדם. זוהי פריפריה אמיתית, אולי אזור הספר האמיתי האחרון באירופה. לא רחוק מהנקודה הגבוהה ביותר בלפלנד, כ 145 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, יושבת קירונה בה חיים כמעט עשרים אלף תושבים. למרות שהיא לא עיר חוף והיא לא תוצף במים כתוצאה מהתחממות כדה"א, היא נמצאת בסכנה קיומית ומיידית. פעילות מכרה הברזל הענק הפועל בתחומה גורמת לקרקע להיסדק. הסדקים מתקדמים באיטיות אך בביטחון לעבר בתי המגורים של העיר ובתוך כמה שנים הם מאיימים לבלוע אותם אל בטן האדמה.

"שכונה אחת כבר נהרסה בשנות השבעים", מספרת לינה נסטרום, דוברת מטעם עיריית קירונה, "וגורל דומה מצפה לחלקים אחרים של העיר אם לא ייעשה משהו. תשתיות תת-קרקעיות כבר מתחילות להיפגע ובתוך פחות מעשר שנים יגיע תורה של העיר עצמה". ראשונים להיפגע יהיו מסילת הברזל והכביש שמחבר את קירונה עם העולם החיצון. אח"כ יגיעו הסדקים לאזורי המגורים הקרובים יותר למכרה ולמספר מבני ציבור, ביניהם כאלו שיש להם חשיבות היסטורית. והתהליך לא ייעצר שם. נסטרום, צעירה בת 32 שעברה לקירונה לפני כשנה, מסבירה שבעוד 15 שנה יגיע תורם של מאות נוספות של בתי מגורים, בתי-ספר, תחנת כיבוי האש ואפילו של המשרד שלה בבניין העירייה שמהחלון שלו נשקף המכרה והכביש המוביל אליו. "בעשור שאחרי", היא ממשיכה, "יצטרפו לרשימה גם האצטדיון והכנסייה העתיקה". מכיוון שהעיר איננה יכולה להתקיים כלכלית ללא המכרה, לתושבי קירונה ברור שכדי להציל את ביתם מחורבן יש צורך להעתיק ממקומם אלפי אנשים ומאות מבנים.

לא לחינם ברור לתושבי העיר כי אין ברירה וצריך לבלוע את הגלולה המרה. קירונה חייבת את כל קיומה לגוש הענק המכיל עפרות ברזל בריכוז גבוה הנמצא מתחתיה. לפני שהתחילה כריית הברזל האזור היה כמעט ריק מאדם. מדבר מושלג וקפוא, ללא מבנים, כבישים ותשתיות. ב-1900 כשהמצאות טכנולוגיות, התפתחויות פוליטיות וסלילת מסילת ברזל הפכו את כריית הברזל באזור לרווחית, אנשי חברת הכרייה LKAB ייסדו את העיר כדי שתשרת את עובדי המכרה שהם הקימו ואת העסקים הנלווים אליו. העיר תוכננה בקפדנות כניסיון להקים חברה תעשייתית, מודרנית, כמעט אוטופית. שיקולים אקלימיים וחברתיים נלקחו בחשבון והעיר גדלה והתפתחה ככל שכמויות גדולות יותר של ברזל התגלו והופקו מתחתיה. כך נוצרה תלות כמעט מוחלטת בין העיר למכרה.

למרות השינויים שעברו על האזור במאה השנים האחרונות ולמרות שקירונה פיתחה גם תעשיות נוספות ומקורות פרנסה חדשים, התלות במכרה נמשכת עד היום. כ-30% מכוח העבודה של קירונה מועסק במכרה והדבר ניכר אפילו מבחינה פיזית. אפשר לראות את המכרה כמעט מכל נקודה בעיר. "כשהתחילו הדיונים על עתידה של העיר", מספרת לינה נסטרום, "העלינו גם את האפשרות שהעיר לא תועבר. קראנו לאפשרות זו – אלטרנטיבה אפס. משמעותה של אלטרנטיבה זאת הייתה שהכרייה תיפסק, שחברת LKAB בקירונה תיסגר ו 1,800 אנשים יאבדו את מקום עבודתם באופן מידי. התושבים, שהיו חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות באמצעות מערכת ענפה של אסיפות פתוחות לקהל, הודעות לציבור ופרסומים בעיתונות המקומית, החליטו להעביר את העיר. זהו תהליך שקוף ודמוקרטי ולמרות השינויים בגישות לגבי פרטי ההעברה ובעיות שבוודאי יהיו בעתיד יש כמעט קונסנזוס מלא על עצם העברת העיר".

להעביר עיר שלמה

קירונה היא עיר לבנה במשך רוב ימי השנה, השלג מכסה אותה מאוקטובר עד למאי והטמפ' בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס עשר מעלות ביום ולמינוס עשרים בלילה. כתוצאה ממיקומה הצפוני, במשך כחודש בחורף השמש לא עולה כלל. מיקומה של קירונה על ההר והשתקפות השמש באטמוספרה מקילים קצת את ההתמודדות עם האקלים הקיצוני כמו גם העובדה שבמשך חודש וחצי בקיץ השמש לא שוקעת בכלל. זוהי התקופה בה אפשר ליהנות מהנוף הפראי של האזור. יש בסביבתה של קירונה אלפי אגמים, ושפע של נהרות והרים נישאים ומרשימים, ביניהם קבנקייסה (Kebnekaise), ההר הגבוה ביותר בשוודיה. בתקופות מסוימות אפשר לראות מקירונה גם את זוהר הקוטב, תופעה אופטית ייחודית בה מוארים שמי הלילה באור צבעוני ומרהיב. תושבי קירונה אוהבים את הנוף הפראי שלה ואת שפע אפשרויות הספורט, הנופש והקיט שהאזור מכיל. מגלשי סקי, טרקטורונים, אופנועי שלג ואפילו מזחלות לכלבים הם ציוד נפוץ בעיר. הודות לפעילות המכרה ולעסקים שהתפתחו סביבו הם נהנים כבר שנים לא מעטות מצמיחה כלכלית ורמת חיים גבוה.

אך ככל שמתקרבים הסדקים מכיוון המכרה אל השכונות הסמוכות אליו, מתגברת גם הדאגה. "מבחינתנו, תחושת הביטחון של התושבים היא החשובה ביותר", אומרת לינה נסטרום, "יש בתהליך קשיים רבים. אנשים קשורים לבית שלהם ולשכונה שלהם ויש להם קשר חזק לסביבה גיאוגרפית ותרבותית. לכן התהליך הוא הדרגתי כל כך ואנחנו מעדיפים לומר שאנחנו לא "מעבירים את העיר", אלא עושים בה טרנספורמציה". ארכיטקט העיר קירונה ואחד האחראים על פרויקט הטרנספורמציה, תומס נילונד, מספר שהתחום החברתי הוא אתגר גדול יותר מהתחום הטכני. "חלק מהדירות הישנות יהרסו וחדשות ייבנו תחתיהן", הוא אומר, "לא יהיה פשוט למשל לשכנע אנשים שיעברו בניגוד לרצונם לבתים חדשים שבהם הם יצטרכו לשלם שכירות גבוהה יותר. יהיה גם קשה לשכנע בעלי חנויות, מסעדות ובתי קפה לקחת סיכון כלכלי ולעבור למרכז עירוני חדש כאשר הישן עדיין לא ננטש. צריך להוסיף לזה גם את הרצון שהעיר החדשה תהיה קומפקטית יותר, ידידותית יותר לסביבה ושהיא תמשיך לשאת את האופי הייחודי של ואת החזון המקורי שלה".

נילונד מספר גם על בעיות רבות שאינן פתורות ועל החלטות רבות שטרם התקבלו. למרות שהתכנונים כבר החלו, קיימים עדיין חילוקי דעות לגבי המיקום המדויק של המרכז העירוני החדש. לדבריו, תושבי קירונה משלמים את מחיר הקטנת האופציות העומדות לרשותם בגלל אינטרסים שונים המעורבים בבחירת האתר. חברת LKAB, שחייבת ע"פ החוק השוודי לשאת בעלות הטרנספורמציה, היא הבעלים של החברה שתבנה חלק מהבניינים החדשים ורק כדי לסבך את המצב היא גם בבעלות מלאה של המדינה שאמורה לטפל, דרך הרשויות המוסמכות לכך, בתשתיות כמו כבישים מסילות ברזל והקצאות קרקע. לכל אחת מרשויות אלו כמו גם לאלו המטפלות בחשמל, בביוב ובאספקת המים יש אינטרסים שונים ובעיות ייחודיות משלה. מיותר כמעט לציין שמכיוון שהתהליך ייקח שנים רבות, בחירות מקומיות וארציות ישנו מדי פעם את המדיניות ואת בעלי התפקידים המטפלים בעניין.

ובכל זאת, בשוודיה כמו בשוודיה, התהליך, למרות איטיותו, יצא לדרך והוא מתקדם למרות הקשיים. שתי תחנות הפצת חשמל חדשות ומשודרגת הוקמו ושישים ק"מ של קווי חשמל הונחו במחצית מהזמן שבד"כ נדרש לפרויקט מסוג זה. במקביל החלה גם עבודה על העברת מסילת הברזל החיונית לעיר ולמכרה, כמו גם עבודה על תוכניות נוספות בתחום התשתיות. בתי המגורים ניצבים עדיין על תילם ולא ברור אילו מהם יהרסו ואילו יועברו כמות שהם לאתר חדש. תומס נילונד, ארכיטקט העיר, הוא בן 42, יליד העיר שעזב וחזר אליה לפני ארבע שנים והוא תומך בהעברת בתים בשלמותם ככל שזה ניתן. "במקרים רבים ניתן להעביר אזורי מגורים בשלמותם", הוא אומר, "מבני מגורים רבים פשוט יועלו  על טריילרים ומשאיות גדולות יובילו אותם על גבי כבישים שיותאמו במיוחד לכך (הסרת תמרורים, רמזורים וכו')". מבנים אחרים, לעומת זאת מציבים אתגר גדול יותר. הכנסייה העתיקה של קירונה, מבנה עץ יפהפה בן מאה שנה שנחשב לאחד הבניינים היפים בשוודיה, הוא גדול מדי להעברה על גבי טריילר. נילונד מסביר את האופציות להעברתו: "אפשרות אחת היא לפרק אותו לכמה חתיכות, להעביר אותן ולהרכיב מחדש באתר היעד. אפשרות אחרת, שנשמעת עתידנית למדי ועדיין לא נבחנה במלואה, היא להרים את המבנה באמצעות ספינות אוויר (צפלין) ולהעביר אותו בטיסה".

לא לכל המבנים בקירונה יש פתרון טרנספורמציה מלא. בניין העירייה, למשל, הוא מרכז תרבותי, פוליטי וציבורי חשוב. מגדל השעון שלו והעיצוב הפנימי המיוחד שלו הפכו לסמלי העיר והעברתו מהווה אתגר מיוחד. מדובר במבנה של 50 מ' על 50 מ', הכולל משרדים, אולמות גדולים, יצירות אומנות, מרתף ויציקות בטון. כאן, העברה מלאה תדרוש, לדברי נילונד ונסטרום, בניית כביש מחוזק ברוחב 60 מ' והשקעה עצומה של כסף. אפשרויות אחרות הנשקלות היא בניית חיקוי מדויק באתר החדש או העברה של חלק מהבניין בלבד (מגדל השעון, יצירות האומנות וכו'). בכל מקרה, מובאים בחשבון שיקולים חוקיים (חוקי שימור אתרים למיניהם), רגשות התושבים ושיקולים פונקציונאליים וכלכליים. "להעביר ווילה מהסוג הנפוץ כאן יעלה בסביבות מיליון כת"ש (כ 90,200 אירו, מדובר במבנה מגורים המאפיין את העיר ושאינו כולל מרתף, ד.ס)", אומר נילונד, "לבנות אותה מחדש יעלה פי שש או שבע כך שהמעבר הוא גם נוח יותר לתושבים וגם משתלם כלכלית".

רווחים גדולים והשקעות ענק

הירידה אל מעבה האדמה במכרה של קירונה היא חשוכה ואיטית. היא כוללת קילומטרים רבים של כבישים תת-קרקעיים רחבים המובילים משאיות, עובדים ואפילו תיירים אל עולם שלם היורד קרוב לקילומטר מתחת לפני השטח. מדובר באחד המכרות המודרניים בעולם המבסס את קיומו על גוש עופרות הברזל שככל הידוע לנו הוא הגדול בעולם. למרות שמכרות גדולים בהרבה קיימים בדרום אמריקה ובאוסטרליה, המכרה בקירונה שורד כי הוא מספק מוצר איכותי במיוחד. הגוש עליו הוא יושב הוא בעל ריכוז גבוה של מגנטיט (Magnetite), המינרל המגנטי ביותר בעולם. המגנטיות היא זו הגורמת לתהליך ההפקה של המוצר הסופי של המכרה, כדוריות ברזל קטנות המשמשות להפקת פלדה, להיות זול יותר וידידותי יותר לסביבה מאשר הפקת מוצר מקביל מחומרים אחרים. LKAB מפיקה ברזל ומינרלים תעשייתיים ממכרים בכל רחבי צפון שוודיה. היא מעסיקה כ 3,800 עובדים ברחבי העולם ומוצריה מובלים ברכבות אל נמלים בים הבלטי ובים הנורבגי בצפון האוקיינוס האטלנטי. משם הם מובלים ליצרני הפלדה, בעיקר באירופה אך גם בצפון אפריקה, במזה"ת ובדרום-מזרח אסיה. למרות שהיא החלה את דרכה כחברה פרטית, במימון של הון אנגלי ובהובלתם של דמויות כמו הגיאולוג והכימאי הילמאר לונדבוהם, שהיה למעשה מייסדה של העיר קירונה, היא נמצאת כיום בבעלות ממשלתית מלאה.

סיור במנהרות הרחבות מתחת לאדמה ובמתקנים התעשייתיים שמעליה חושף את המורכבות של כריית הברזל ואת האתגרים שלה. "אורכו של גוש הברזל שקיומה הכלכלי של קירונה תלוי בו הוא כארבעה ק"מ", מספר אנדרס לינדברג, דובר מטעם LKAB, כשהוא מטייל במוזיאון תת-קרקעי, חבוש כובע פלסטיק צהוב. בין מקדחי ענק, קרונות הובלה אוטומטיים וטרקטורי העמסה אימתניים הוא מסביר: "אנחנו לא יודעים בדיוק כמה עמוק הוא מגיע אבל רוחבו של הגוש הוא כמה עשרות מטרים והוא מונח בצורה אלכסונית כך שאנחנו יודעים שהוא מעמיק אל מתחת לעיר קירונה". המשך הכרייה תגרום להמשך התהליך שכבר החל. הכרייה המתבצעת באמצעות קידוח, פיצוצים תת-קרקעיים, העמסת החומר לקרונות ומהם למעליות העולות למפעל העיבוד שעל פני השטח. החלל הנוצר במזמן הוצאת הברזל מתמלא בסלעים, הקרקע שוקעת ובהדרגה נוצרים סדקים על פני השטח. לינדברג שחי בעיר ושמשפחתו נמצאת בה שנים רבות, מודע להשלכות העניין. "אנחנו ב LKAB יודעים שהמשך הכרייה יהרוס את העיר במיקומה הנוכחי. אנחנו מעדיפים להעביר כמה שיותר ממנה לגמרי מחוץ לתחום השפעת פעילות הכרייה. למרות שרבים מהתושבים מעדיפים לא להתרחק מדי אנחנו חוששים ממצב שחלקים מהעיר יעברו פעם אחת עכשיו ופעם שנייה בעוד כמה עשרות שנים". לינדברג מספר שלמרות שבאופן טבעי יש חילוקי דעות בין הרשויות השונות העוסקות בתוכניות הטרנספורמציה, יש צורך במאמץ משותף. לדבריו, LKAB היא בעל המאה והמדינה והרשות המוניציפאלית מחזיקות את הכוח הפוליטי באמצעות חקיקה, אישורים והיתרים. "בסופו של דבר המפעל תלוי בעיר ממש כפי שהעיר תלויה במפעל", הוא אומר, "למרות החיכוכים והאינטרסים השונים, ברור לכולם שצריך לעבור את זה ביחד".

בתור בעל המאה מצבה של LKAB הוא מצוין. 2008 הייתה השנה הטובה ביותר בתולדותיה. הרווח התפעולי שלה עמד על יותר מעשרה מיליארד כת"ש (כמעט מיליארד אירו) והיא מצליחה להעביר דיבידנדים יפים למדינה אבל גם להשקיע השקעות ענק בפיתוח ללא צורך בהלוואות כמעט. הרבע האחרון של השנה, עם זאת, בישר רעות. המפעל אמנם מייצר ברווחים גדולים אך עם המשבר הכלכלי העולמי רבים מהקליינטים נפגעו דבר שמאלץ את החברה לעשות הפסקות בייצור. בכל זאת, ייתכן שהתמונה הרחבה אופטימית יותר. המהפכה התעשייתית שעוברת על הודו ועל סין מביאה לעלייה מתמדת בביקוש ובמחירי הפלדה וחברות הכרייה ועיבוד הפלדה נהנות מימים טובים של צמיחה ופיתוח. ב LKAB בטוחים שהכרייה תמשיך להיות רווחית ומתכננים אפילו העמקה נוספת של המכרה בעלות של 12.5 מיליארד כת"ש (יותר מ 1,100,000,000 אירו).

למרות המיקום הנידח שלה, המשבר הכלכלי הנוכחי הוא לא הפעם הראשונה ש LKAB נקלעה לסערה כלכלית או פוליטית עולמית. ראשית קיומה היה תלוי בבניית מסילת ברזל אל החוף הנורבגי, מסילה שהנורבגים התנגדו אליה מחשש שהרוסים ישתמשו בה למטרות התקפיות. המסילה נבנתה לבסוף הודות להסכם לבנות גשר שאומנם לא היה נחוץ תחבורתית אך אפשר את חסימת הדרך ע"י פיצוצו בעת הצורך. בשנות הארבעים, בזמן מלה"ע השנייה, תעשיית הנשק הגרמנית הייתה זקוקה לברזל רב. הבריטים והגרמנים נאבקו בין השאר גם על המחצבים של צפון אירופה ושוודיה יכולה הייתה להישאר ניטראלית במלחמה ולא להיכבש ע"י הגרמנים מכיוון שהיא המשיכה לספק ברזל למכונת המלחמה הגרמנית ומכיוון שהיא הסכימה לתת לכוחות גרמניים לעבור בתוכה בדרך לנורבגיה ולפינלנד הכבושות.

ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד

למרות העבר האפל וההווה המטריד יש הרואים בתהליך שקירונה עוברת היום סיכוי גדול. "מתחילתה קירונה הייתה ניסיון חברתי", אומר ד"ר אולוף שרנסטרום מהמחלקה לגיאוגרפיה חברתית-כלכלית באוניברסיטת אומאו, "כשהיא הוקמה מתכנניה ניסו להתמודד עם מזג האוויר הארקטי ולתכנן עיר נטולת שכונות עוני ועתירת שירותים טובים לאזרח, בתי-ספר טובים ותחבורה טובה. זה יהיה אתגר משמעותי לתרגם את האידיאלים החברתיים האלו למציאות בקירונה של היום. יהיה מעניין גם לראות איך שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות וידידותיות יותר לסביבה יפותחו בקירונה. קירונה החדשה היא ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד".

נכון שקירונה קטנה בהרבה ממרכזי האוכלוסין הענקיים שעומדים להיפגע כתוצאה מהתחממות כדה"א והבעיה שבפניה היא ניצבת היא בסדרי גודל אחרים. ובכל זאת, ייתכן שיש הרבה מה ללמוד מההתמודדות שלה עם האסון המתקרב. "לנו אין אף אחד לחקות", אומרת לינה נסטרום מעיריית קירונה, "אנחנו הראשונים שעושים את זה ויש כאן בהחלט תחושה של חלוציות". נסטרום נפגשת עם אקדמאים, עיתונאים ויזמים מכל רחבי העולם שמתעניינים בטרנספורמציה של קירונה והיא בטוחה שהפרויקט יכול להיות מקרה בוחן חשוב לישובים ברחבי העולם שיצטרכו בעתיד, מסיבות שונות, להעתיק את מקומם.

ייתכן שסיפורה של קירונה יכול לעניין גם מעצבי מדיניות בישראל שיצטרכו להתמודד בעתיד עם פינוי התנחלויות בגדה מתוך לקחי ההתנתקות בעזה. גם אם רק מחצית מתושביה של קירונה יושפעו מהמעבר, מדובר עדיין ביותר מכל תושבי גוש-קטיף גם יחד. ההתנתקות שעלתה ע"פ הערכות  כתשעה מיליארד שקלים (כולל פיצויים, הוצאות מערכת הביטחון, דיור זמני ועוד) הייתה יקרה בהרבה מצפי העלות של הטרנספורמציה של קירונה והיא השאירה אחריה טראומה גדולה ואדמה חרוכה מבחינות רבות. נכון, העתקת יישובים לא תפתור התנגדויות אידיאולוגיות ופוליטיות אך במידה והיא תהיה אפשרית מבחינה טכנית, ייתכן שהיא תהיה זולה יותר וטראומטית פחות. היא תאפשר לקהילות להמשיך להתקיים והיא תמנע מחזות קשים כמו הריסת בתי כנסת והוצאות עתק על הרס מיותר של בתים שהושקע בהם עמל של שנים רבות. כך או כך, במרחביה הפתוחים של לפלנד משנים מקום כדי לשנות מזל ומקווים לטוב.

* הכתבה התפרסמה באפריל 2009

קירונה - עיר בצל מכרה. צילם: דיויד סטברו
מפעל העיבוד של המכרה. צילם: דיויד סטברו
סדקים מתקדמים מהמכרה לכיוון העיר. צילם: דיויד סטברו
הכנסייה העתיקה. צילם: דיויד סטברו
בניין העירייה. צילם: דיויד סטברו
כלי התחבורה הנפוצים בקירונה: טרקטרונים, אופנועי שלג ו... מזחלות כלבים. צילם: דיויד סטברו

צרות של עשירים

לעיתים קורה שגורלה של מדינה שלמה משתנה כתוצאה מאירוע אחד. כך קרה לנורבגיה כאשר התגלו בים הצפוני סימני נפט. זה היה בשנות השישים ונורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם. מאז, רבות מההחלטות הפוליטיות שלה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000364448

במבט ראשון נראית אוסלו כמו בירה אירופית טיפוסית. העיר הגדולה ביותר בנורבגיה, היא בת כאלף שנה ויש בה עיר עתיקה, כנסיות וארמון מלוכה כמו גם מקומות בילוי, מוזיאונים, אזורי תעשיה ופארקים. היא נעימה מאוד בקיץ ובחורף היא מתכסה לעיתים בכיסוי לבן חגיגי ונוצץ. יש, עם זאת, משהו שונה באוסלו. משהו מרוחק ופרובינציאלי. היא יושבת בודדה בין הרים ויערות, מרוחקת ומנותקת ממרכז ההוויה של היבשת אליה היא קשורה. אחד הביטויים המוכרים יותר של הבדידות הזאת היא "הצעקה", ציורו הידוע של אדווארד מונק ואחת מיצירות האמנות המוכרות בעולם. הגלריה הלאומית הנורבגית במרכז אוסלו מושכת אליה תיירים מכל העולם הבאים לחזות בתמונה ולהתרשם מן הניכור והבדידות שמשדר הנושא שלה, אדם הניצב על גשר תחת שמי אוסלו האדומים. התמונה עוסקת אמנם במצב נפשי אוניברסאלי אבל היא גם מקומית מאוד. מונק, גדול ציירי נורבגיה, צייר אותה על בסיס הנוף מגבעת אקרברג המשקיפה על הפיורד של אוסלו והאווירה שהיא משדרת היא נורבגית טיפוסית – כובד, רצינות ובדידות. "עמדתי שם, רועד מחרדה", כתב מונק ביומנו על ההשראה לציור, "והרגשתי זעקה אינסופית עוברת בטבע".

במובנים מסוימים נראה כי הנורבגים השאילו את הבדידות הזאת מהמישור האומנותי למישור הפוליטי. נורבגיה היא אחת המדינות היחידות במערב אירופה שאיננה חלק מן האיחוד האירופי ומהרפתקת ההתחדשות של היבשת על זרועותיה הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. היא אמנם חברה באזור הכלכלי האירופי, ה EEA (כמו ליכטנשטיין ואיסלנד) מה שמאפשר לה סחר חופשי עם שאר מדינות אירופה אך הנורבגים הצביעו בשני משאלי עם נגד ההצטרפות לאיחוד עצמו. החברות ב EEA איננה מחייבת את אימוץ האירו ואת כל החקיקה הנדרשת מחברות האיחוד אבל היא גם לא מעניקה השפעה רבה על עיצוב פני היבשת ואין לה משקל במוקדי קבלת ההחלטות בבריסל, פרנקפורט ושטרסבורג.

ניני הלה, עורכת-דין צעירה מאוסלו, הייתה רוצה לראות שינוי כיוון ביחס של נורבגיה לאיחוד האירופי. "המדיניות שלנו אבסורדית בעניין זה", היא אומרת, "הצטרפות לאיחוד הייתה מיטיבה איתנו מבחינה כלכלית ותרבותית. אנחנו מקבלים תכתיבים מהאיחוד האירופי אבל אין לנו כל השפעה על המדיניות שלו". עם זאת מודעת הלה לכך שמבחינה פוליטית הצטרפות נורבגית לאיחוד, אחרי דחיית הנושא בשני משאלי עם, איננה על הפרק. גם יאן אריקסן, מורה בתיכון שיצא לגמלאות, היה רוצה לראות את נורבגיה מצטרפת לאיחוד. "טיילתי הרבה בצרפת וספרד", הוא מספר, "אני מרגיש אירופאי ורוצה שנורבגים רבים יוכלו כמוני לראות את אירופה ולהרגיש חלק ממנה".

אבל ההתנגדות להצטרפות נורבגיה לפרויקט האירופי עמוקה ורחבה. "הנורבגים הצביעו נגד ההצטרפות מסיבות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות", אומר פרופסור טורה האנסן דיקן הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אוסלו, "במשאל הראשון ב 1972, החשש היה שענפי הדייג והחקלאות יפגעו והקונפליקט בעניין קיבל אופי של מרכז מול פריפריה כשתושבי דרום-מזרח המדינה (בעיקר אזור אוסלו) נטו לתמוך בו לעומת תושבי אזורים אחרים שהתנגדו". לחלוקה מרכז-פריפריה היו גם סיבות עומק תרבותיות הנטועות במסורות ובתנועות דתיות מן המאה ה-19 וגם סיבות אינטרסנטיות יותר. יצואנים תמכו בהצטרפות לאיחוד לעומת תעשיינים, שייצרו לצריכה מקומית, שהתנגדו.

פרופסור הנסן מוסיף שבמשאל העם השני ב-1994 הסיבות הפוליטיות היו חשובות מן הסיבות הכלכליות והן אלו שגורמות להתנגדות להצטרפות להיות היום חזקה מתמיד. "הטיעונים הפוליטיים קשורים בעיקר ליחס לערכים דמוקרטיים, לאוטונומיה, לחשש מאופן קבלת ההחלטות של האיחוד ולאיבוד השליטה על משאבים". למרות שהעלית הפוליטית והכלכלית תומכת בהצטרפות לאיחוד, היא לא פועלת לקידום הנושא מכיוון שההתנגדות הציבורית חזקה מדי.

סיבות אלו לניתוקה של נורבגיה מהאיחוד האירופי מחווירות לעומת המרכיב האחד שעומד במרכז המשק הנורבגי וגורם לכך שכל הצרות שיכולות לגרום הניתוק מאירופה הן בסה"כ צרות של עשירים. אפילו עשירים מאוד. מאז שבשנות השישים התגלו בים הצפוני סימני נפט, נורבגיה הפכה בזמן קצר יחסית לאחת המדינות העשירות בעולם והחלטותיה בדבר הקשר לאירופה סובבות סביב רשת מורכבת של אינטרסים הקשורים לרישיונות קידוח, צינורות גז וכסף גדול. כמו אדם שזכה בפיס והפך למיליונר הודות למזלו הטוב, המציאות של נורבגיה השתנתה והמזל הביא איתו גם דילמות. מה לעשות עם הכסף? איפה לשמור אותו? האם להשתמש בו או להשקיע אותו בעתיד? האם לנפנף בו בפני שכנים ומכרים או להסתיר אותו? שאלות אלו הפכו לשאלות המרכזיות של הפוליטיקה הנורבגית והן מהוות עד היום חלק גדול מהדיון הציבורי בארץ הפיורדים והנפט.

הרפתקת הנפט של נורבגיה החלה לפני יותר מארבעים שנה כשהתגלו מרבצי נפט וגז טבעי לאורך המדף היבשתי הנורבגי ונורבגיה החלה להיערך לניצול מקסימאלי של המזל הטוב שנפל בחלקה. אחרי שקיבעה הממשלה את ריבונותה על האזור ויצרה תהליך לקבלת רישיונות לחיפוש והפקת נפט, החלו חברות נפט בינלאומיות לחפש את הזהב השחור. תוצאות לא איחרו להגיע. מאז ועד היום הופקו ע"פ נתוני משרד הנפט והאנרגיה הנורבגי כמויות גז ונפט שייצרו ערכים כספיים העומדים על כמעט טריליון דולר במונחים של היום. סטיין הרנס, דובר המשרד אומר שב 2007 הפיקו 52 שדות הנפט הנורבגים כ 2.4 מיליון חביות נפט ליום ו ב 2006 עמד המספר על כ 2.8 מיליון חביות נפט ו 88 מיליארד מטר מעוקבים של גז טבעי. נורבגיה היא יצרנית הנפט העשירית בגודלה בעולם ויצואנית הנפט החמישית בגודלה (אחרי ערב הסעודית, רוסיה, איחוד האמירויות ואיראן).

למרות הפעילות של חברות נפט בינלאומיות לאורך חופי נורבגיה, לא הייתה לממשלות נורבגיה בארבעים השנים האחרונות שום כוונה לוותר על הרווחים העצומים לטובת גורמים פרטיים. בראשית שנות השבעים הקימה הממשלה את חברת הנפט STATOIL. החברה, שפועלת כיום בארבעים מדינות ואחראית על כ 80% מהתפוקה בנורבגיה עצמה, הופרטה חלקית והונפקה בבורסות של אוסלו וניו-יורק ב 2001 אך המדינה מחזיקה עדיין מעל 60% ממניותיה. החברה אוחדה עם NORSKE HYDRO ב 2007 והיא מהווה את אחת מחברות הנפט הגדולות בעולם.

מעבר לדיבידנדים מ STATOIL, הממשלה מגדילה את רווחי הנפט שלה באמצעות מיסוי ישיר ועקיף של הגורמים הפרטיים בשוק ובאמצעות תיק השקעות שהוקם באמצע שנות השמונים. "באמצעות תיק זה (SDFI)", מסביר דובר המשרד לנפט ואנרגיה, "יש למדינה בעלות ישירה בשיעורים שונים בשדות שונים". ע"פ הרנס, התחרות בין חברות הנפט השונות, המבצעות את העבודה הטכנית, תורמת למיקסום הרווחים של המדינה. זו משקיעה כסף בפרויקטים שונים הפועלים בשטחה ובהתאם לזה מועבר אליה נתח מהרווחים. ב 2006 עמדו רווחי תיק ההשקעות הממלכתי, המנוהל ע"י חברה בבעלות ממשלתית (PETORO AS), על כ 24.6 מיליארד דולר ורווחי הנפט ותוצריו היוו כרבע מהתמ"ג, יותר משליש מהכנסות המדינה ויותר מחצי מהיצוא הנורבגי.

אבל מה שמייחד את משק הנפט הנורבגי הוא לא גודלו אלא המקום אליו זורם הכסף. רוב העודפים שמקבלת המדינה מתעשיית הנפט לא זורמים לתקציב השוטף, לא מושקעים בתשתיות ולא חוזרים לאזרחים בדמות החזרי מס ודיבידנדים. הם מושקעים בקרן ממשלתית שהולכת ותופחת מאז היווסדה בשנות התשעים (THE GOVERNMENT PENSION FUND – GLOBAL). הקרן היא הגדולה מסוגה באירופה, השנייה בגודלה בעולם וערכה עומד על יותר מ 385 מיליארד  דולר. הקרן היא גם מקור השראה למעצבי מדיניות כלכליים ברחבי העולם ובייחוד באירופה וארה"ב מכיוון שהפעילות בה מתנהלת בשקיפות ציבורית מלאה. כך, טוענים רבים, יש להתמודד עם שחיתות העומדת לפתחן של מדינות בעלות ייצוא מסיבי ולהתמודד עם היכולת של ממשלות בעלות עניין להשתלט באופן סמוי על שווקים שונים בחוץ לארץ. "כספי הקרן שייכים לעם הנורבגי", אומרת קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, "לעם הנורבגי מגיע לדעת איך והיכן אנחנו משקיעים אותם. כך זה אמור להיות בדמוקרטיה".

הקרן, המנוהלת ע"י מחלקה מיוחדת של הבנק הנורבגי המרכזי (NBIM), מתמודדת בהצלחה לא רק עם החששות להשתלטויות עוינות בינלאומיות אלא גם עם חשש מקומי מאוד. כשמשק במדינה קטנה כנורבגיה מוצף בסכומי כסף מזומן גדולים כל כך, הוא חשוף ליציאה משיווי משקל. האינפלציה יכולה לעלות, שער המטבע יכול להשתנות בצורה דרמטית ותעשיות מקומיות שלא קשורות לתעשיית הנפט יכולות להפוך ללא אטרקטיביות. כך הופך במקרים רבים הנפט לחרב פיפיות. המשק נכנס לקיפאון והפערים החברתיים גדלים – אלו שקשורים לתעשיית הנפט מתעשרים ללא הכר והשאר סובלים ממחירים גבוהים, אבטלה וירידה ברמת החיים. נורבגיה פתרה את הבעיה הזאת ע"י השקעת כל כספי קרן הנפט שלה בחו"ל. הונה מושקע בהשקעות לטווח ארוך בלבד ב 42 מדינות ו ב 31 מטבעות שונים.

אוסלו לא נראית כמו עיר שמוצפת בכספי נפט. אין בה גורדי שחקים מפוארים, אין גם מכוניות יוקרתיות או אחוזות ענק של טייקונים פיננסיים. למעשה, חלקים גדולים ממנה נראים מוזנחים למדי, הכבישים במצב לא טוב, כתובות גרפיטי מכסות רבים מהקירות ומצב מבני הציבור רחוק ממרשים. מדיניות שמרנית של זהירות ואי לקיחת סיכונים, היא אחת הסיבות המרכזיות לכך. ע"פ מדיניות זו כמעט כל רווחי הנפט נשמרים לעתיד, ליום גשום. "ניהול נכון של העושר שהנפט יוצר הוא אתגר גדול עבורנו", אומר רוגר שיירבה, בכיר במשרד האוצר הנורבגי, "יש קונסנזוס פוליטי רחב שההון הזה צריך לשמש לא רק את הדור שלנו אלא גם את ילדינו ונכדינו. אנחנו מנסים לקחת לתקציב המדינה אך ורק סכום בגובה של הרווח השנתי הצפוי לקרן, כ 4%, כשהעדיפות היא השקעה בחינוך, בריאות ותשתיות".

רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, תומך במדיניות הממשלתית בנושא זה. "אני מסכים עם רוב הפוליטיקאים", הוא אומר, "אם היינו משתמשים בכסף הייתה לנו אינפלציה גבוה והמשק היה נקלע לקשיים כמו מה שקרה לספרדים שמצאו זהב באמריקה במאה ה 16". קרוגר מודע להשפעות הצפויות של הצפת המשק בכסף. תלמידי נורבגיה לומדים כבר בבית הספר היסודי על "המחלה ההולנדית", מונח כלכלי המבוסס על המשבר בהולנד בשנות השישים והמסביר מדוע כושר הייצור והאיתנות הכלכלית של מדינות עשירות במחצבים יכולים להיפגע כתוצאה מהצפת המשק בכסף. למרות הצלחתה של קרן הנפט הנורבגית להימנע ממשבר דומה, מעוררת האסטרטגיה שלה גם ביקורת. נורבגים לא מעטים היו רוצים לראות חלק גדול יותר מההון הנוצר במים הטריטוריאליים שלהם מושקע גם בהווה.

הצורך בהשקעה בהווה בולט למרות שע"פ רבים נורבגיה היא אחת המדינות בעלות איכות החיים הגבוהה בעולם. מדד הפיתוח האנושי של האו"ם הבודק איכות חיים, תוחלת חיים, השכלה ותוצר לנפש, הציב את נורבגיה במקום השני בעולם ב 2007 (אחרי חמש שנים רצופות במקום הראשון). נורבגיה מובילה גם במדדים אחרים העוסקים בחופש עיתונאות, שיווין לנשים, זכויות אדם ועוד. יש בה משכורות גבוהות ותנאים סוציאליים מצוינים. כל אלו לא משנים את העובדה שלמרות רמת החיים הגבוהה, רבים מאזרחי נורבגיה מבקשים לראות שיפורים במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות. יאן אריקסן, פנסיונר בשנות השבעים שלו, מרוצה אמנם מהפנסיה שלו אך הוא היה רוצה לראות מעט יותר מכספי הנפט מושקעים בהווה. "צריך אמנם לשמור לעתיד", הוא אומר, "אבל לא יזיק לחלק קצת יותר לאנשים מבוגרים, לחזק את מערכת הבריאות ולהשקיע בבתי חולים".

פרשנית בעיתון יומי חשוב באוסלו מספרת שלמרות העובדה שממשלת נורבגיה מעולם לא הכניסה כל כך הרבה כסף יש תחושה הולכת וגוברת בציבור שכספי הנפט נעלמים ושאין מספיק תמורה בעבור המיסים. "מחירי הנפט עולים במהירות, עסקים פורחים והציבור משלם מיסים גבוהים מאוד", היא אומרת, "ולמרות זאת חסרים תקציבים למשרדי הממשלה, שירותי הרווחה מקוצצים, בתי החולים ובתי הספר במצב גרוע, הרחובות מלוכלכים, יש איומי שביתה והפשיעה עולה". ההסברים לתופעה זאת שונים. יש הטוענים שנדרשת התייעלות, אחרים אומרים שמחירי הבנייה, האנרגיה והתחבורה גבוהים מדי. איך שלא יהיה, הוויכוח על שמירת נתח גדול כל כך מכספי הנפט לעתיד מעולם לא היה סוער ואקטואלי כל כך. "הנורבגים רגילים להיות סולידאריים ולשלם מיסים בזמן אבל סבלנותם מתחילה לפקוע", אומרת הפרשנית.

אופיינית היא התבטאותו של איש העסקים ואחד האנשים העשירים בנורבגיה, סטיין אריק האגן, שתקף את ראש הממשלה, ינס סטולטנברג. "זה מביש ופתטי שרה"מ מנסה לקחת ממני ומאחרים עוד מיסים", הוא אמר ופירט את השגותיו, "יש לנו בתי ספר טובים יותר? לא! יש לנו כבישים טובים יותר או רכבות טובות יותר? לא ולא! יש לנו מערכת בריאות טובה יותר? נראה שלא! המסקנה – סטולטנברג נכשל". בשנים האחרונות מהווה מפלגת הימין השמרנית, מפלגת הקידמה, פה לדרישה להשקיע יותר מכספי הנפט במשק הנורבגי. המפלגה תומכת במדיניות של שוק חופשי והפחתת מיסים אבל את העובדה כי היא כיום המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, אפשר לייחס  בעיקר לכך שהקונסנזוס על מדיניות ההשקעה בעתיד בלבד נחלש.

וויכוח נוסף שהתעורר סביב פעילות קרן הנפט הממשלתית הוא הוויכוח על המשמעות האתית של השקעת כסף רב כל כך בעולם מלא במלחמות, ניצול ואלימות. במובן הזה הנורבגים מנסים להיות מיליונרים עם מצפון. ב 2004 יצרה הממשלה הנורבגית קוד אתי לקרן ומינתה מועצה מייעצת לשר האוצר שעוסקת בפיקוח על החברות שהקרן משקיעה בהן ובפסילה של חברות שאינן עומדות בקריטריונים האתיים. נושאים שהנורבגים רגישים אליהם במיוחד הם ייצור נשק, הפרת זכויות אדם, שחיתות, נזק לסביבה ועבודת ילדים. בין החברות המוחרמות ניתן למצוא את וול-מארט, בואינג ולוקהיד מרטין.

קיה הלדורסן, יועצת התקשורת של שרת האוצר הנורבגית, אומרת שהקרן הפסיקה את השקעותיה ב 27 חברות מאז נכנס לתוקף הקוד האתי המחמיר. קוד זה, היא אומרת, לא פגע ברווחי הקרן אלא דווקא היטיב איתה מהבחינה הכלכלית. "חברות שיש בהן עבודת ילדים וחברות הפוגעות בסביבה אינן יכולות להצליח בטווח הרחוק", היא אומרת, "מכיוון שהקרן משקיעה לטווח ארוך מאוד רווחיה עולים כשהיא משקיעה בפעילות כלכלית ברת קיימא".

"יש משהו צבוע מאוד בחברה הנורבגית", אומרת פרשנית ביומון נורבגי חשוב העוקבת זמן רב אחרי התפתחויות הקשורות במדיניות החוץ הנורבגית. "מצד אחד היא ביקורתית מאוד על כל מה שנעשה בעולם. הממשלה רגישה להפרות בזכויות אדם ולפגיעה באקלים כדה"א, היא מחלקת כספים רבים בעולם השלישי ומעורבת בנעשה בגופים בינלאומיים. מצד שני, יש לה אינטרסים כלכליים רבים במדינות שהיא מבקרת. במובן זה נורבגיה מתנשאת ומנותקת". אינטרסים הקשורים בנפט בסין ובמזה"ת, למשל, והרווחים שנורבגיה מפיקה במדינות אלו מאירים את הביקורת ההומאניטארית שלה באור חשוד.

מעבר לשיקולים האתיים ולוויכוחים הפוליטיים, הקרן הושפעה בשנים האחרונות גם מטלטלות אישיות. בונוסים כספיים נלקחו מעובדי הקרן שגרמו להפסדים בשוק הריביות. מנהל הקרן, קנוט קייאר, שהתפטר בסוף 2007, הוחלף ע"י ינגבה סלינגסטד שעורר כבר עם תחילת הקדנציה שלו ביקורת רבה בגלל שכרו הגבוה. מקורות בנורבגיה טוענים ששכרו נקבע לסכום גבוה מסכום המשכורת של נגיד הבנק, ראש הממשלה ושר האוצר ביחד. בנורבגיה, שסולידאריות ושיווין חברתי הם מקור גאוותה, סימל נתון זה בעבור רבים תקופה חדשה ומדאיגה במיוחד.

קרן הנפט הממשלתית היא הכלי הפיננסי החשוב ביותר להתמודדות עם דרישות הרווחה העתידיות של נורבגיה. עתודות הנפט של המדינה יגמרו יום אחד, אוכלוסייתה מזדקנת וצרכיה גדלים משנה לשנה בגלל רמת החיים הגבוהה והעובדה שהיא אחת ממדינת הרווחה המתקדמות בעולם. למרות הפיתוי לחשוב שזוהי תוצאה טבעית של העושר במחצבים, אלו אינם פני הדברים שהרי נורבגיה הייתה מדינת רווחה הרבה לפני שהתגלה בה נפט. מערכות החינוך והבריאות שלה הן ציבורית, שירותיהן ניתנים בחינם לכל ומבט בתקציב המדינה מגלה שתחומים אלו זוכים לדגש מיוחד (משרד החינוך מקבל פי שניים ממשרד ההגנה ותקציב משרד הבריאות משלש את תקציב ההגנה). התקציבים "החברתיים" האלו מאפשרים, בין השאר, לימודים אקדמאיים ללא שכ"ל, טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 וחופשת לידה הנמשכת כשנה כאשר במהלכה מקבל ההורה מהמדינה כ 80% ממשכורתו הקודמת.  

"יקר לחיות כאן", מספר רובין קרוגר, בן 25 מאוסלו, "אי אפשר להיכנס לבית קפה או למסיבה בלי לשמוע מישהו שמתלונן על מחירי הדיור או מחירי הדלק". עם זאת, מסביר קרוגר שאין סיבה להתלונן, "המשכורות גבוהות, רוב האנשים מועסקים ורמת החיים שלנו גבוהה ביחס לכל מקום אחר בעולם". מעבר ליוקר המחייה ולמשכורות הגבוהות מאופיין המשק הנורבגי גם במיסים גבוהים ובהתערבות ממשלתית דרמטית במשק. כ 3,000 חברות בבעלות המדינה פועלות בכל תחומי הייצור והשירותים. המגזר הציבורי גדול והוא מקדם מדיניות אקטיבית של הקטנת פערים חברתיים. החלטת הממשלה ב 2006 להגדיל מיסים על דיבידנדים, למשל, גרמה לחוסר השוויון בחלוקת ההכנסות להצטמצם עוד יותר. 

נורבגיה מוכיחה שמדינת רווחה הפועלת עדיין תחת שלטון סוציאליסטי יכולה בהחלט להיות גם סיפור הצלחה כלכלי. התמ"ג ב 2007 צמח ב 6% (ללא משק הנפט) והצמיחה הגבוהה נמשכת כבר כמה שנים ברציפות. התמ"ג לנפש עמד ב 2007 על יותר מ 90,000 דולר ונורבגיה נמצאת דרך קבע בין חמשת המדינות עם התמ"ג לנפש הגבוה בעולם. עודף היצוא הגדול מהווה כ 16% מהתמ"ג. צמיחה במספר ענפים תעשייתיים הוסיפה ב 2007 כ 95,000 איש למעגל העבודה והאבטלה עמדה בסוף השנה על 2.1%. המחירים עלו ב 3.7% בין פברואר 2007 לפברואר 2008 אך המשכורות בנורבגיה עולות בהתמדה באחוז גבוה בהרבה מההתייקרויות. בין 2006 ל 2007 עלו המשכורות ב 6.9% בממוצע.

"משטר הרווחה הנורבגי דומה לזה של המדינות הנורדיות האחרות שיצרו את המודל הסקנדינבי", אומר פרופסור האנסן מאוניברסיטת אוסלו, "הדגש הוא על הזכות לעבוד והמדינה משחקת תפקיד מרכזי בהבטחת מקורות עבודה לאזרחיה. עקרון חשוב נוסף הוא הגישה האוניברסאלית לשירותי הבריאות, הפנסיה, החינוך והסעד. מכיוון ששירותים אלו מסופקים ע"י המדינה והרשויות המקומיות, השירות הציבורי הופך למעסיק החשוב במדינה. ב 2006 היו בו מעל 700,000 עובדים" (מתוך 4.7 מיליון תושבים ו 3 מיליון בגיל עבודה, ד.ס). פרופסור האנסן מוסיף שנורבגיה היא מהמדינות בעלות השוויוניות הגבוה ביותר בנוגע להכנסות התושבים ושיש קונסנזוס פוליטי רחב בעניין מדיניות הרווחה הנורבגית. "התמיכה במודל כלכלי ניאו-ליברלי", הוא טוען, "היא שולית בנורבגיה". כך למשל ההפרטה בנורבגיה היא לא צו השעה. הנורבגים מפריטים במקרים חריגים מאוד וגם באלו התמיכה הכלכלית והפיקוח הממשלתי הם נרחבים. למעט כמה מקרים שוליים, אין בתי ספר פרטיים לתלמידי אוסלו, יש רק בתי חולים ציבוריים לחולי אוסלו, ואין בתי סוהר מופרטים לפושעי אוסלו.

למרות שישראל לא התברכה במזלה הטוב של נורבגיה ומחצביה הטבעיים מדולדלים, ייתכן שלראשי המשק הישראלי יש מה ללמוד מהמודל הנורבגי. הנורבגים לא נוהים אחר חלק מהאופנות הכלכליות הפופולאריות בעולם כמו הפרטות, צמצום תקציבי המדינה והעברת אחריות על שירותים ציבוריים חיוניים מהממשלה לתורמים ונדבנים. ערכה של העבודה בנורבגיה עדיין גבוה, יש עדיין סולידאריות חברתית ואחריות משותפת על המשאבים הלאומיים. כל אלו לא הופכים את נורבגיה למדינה נחשלת. ייתכן אפילו שזהו סוד כוחה. למרות ההבדלים הרבים, אפשר לזהות בנורבגיה לא מעט סממנים שאפיינו את ישראל הצעירה כמו איגודים מקצועיים חזקים, פערי שכר נמוכים ותנועת עבודה הנמצאת בשלטון שנים ארוכות.

נכון אמנם שנורבגיה לא מוטרדת מסכסוכים לאומיים ושכנים עוינים אבל לא חסרים לה אתגרים אחרים. לחלקם יכולות להיות גם השפעות גלובליות – מחירי הנפט ממשיכים להיות גורם מכריע במשק העולמי ואספקת נפט ממשיכה להיות אחד הגורמים החשובים בפוליטיקה העולמית. העולם מכור לנפט ויש יתרון לנפט המופק מאזורים שאינם רגישים פוליטית כמו המפרץ הפרסי. מעבר לכך קידוחי הנפט הנורבגים עולים צפונה ולהמשך הקידוחים בים ברנטס הצפוני, שהוא חלק מהאוקיינוס הארקטי, יהיו ככל הנראה השפעות סביבתיות ופוליטיות. מחירי הנפט, הקרחונים הנמסים וסכסוכי הגבול הפוטנציאלים עם רוסיה הם רק חלק ממה שמטריד כעת את הנורבגים, שממשיכים להוכיח שיש חיבור חזק יותר לאיחוד האירופי מחברות פורמאלית בו – חיבור של צינורות גז, מיכליות נפט והעברות הבנקאיות.

* הכתבה המקורית, הראיונות והנתונים מיולי 2008

הפיורד של אוסלו. צילם: דיויד סטברו
הפיורד של אוסלו. צילם: דיויד סטברו
תחנת דלק באוסלו, 2008. צילם: דיויד סטברו
אוסלו, 2008. צילם: דיויד סטברו

חינוך עממי למבוגרים

 "הנוער", כתב מרטין בובר, "הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות". לחינוך, ע"פ גישה זו, יש תפקיד קריטי של הקניית ערכים ויצירת מודעות וכישורים חברתיים לבני-הנוער שבידם נתון העתיד. אבל מה עם המבוגרים? האם חינוך למבוגרים חייב להיות תכליתי, היררכי ונטול יומרות לתיקון עולם? בבתי-החינוך העממיים למבוגרים הסקנדינביים חושבים שלא. זהו הסיפור שלהם. 
 
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

יום אחד בשנת 1836 פרסם איש הרוח הדני, ניקולאי פרדריק סברין גרונטביג, מנשר בן 83 עמודים. היו אלו ימים סוערים מבחינה פוליטית, צבאית ולאומית בדנמרק אבל המסמך היה דווקא בנושא חינוך. חינוך למבוגרים. במסמך העלה גרונטביג רעיון מהפכני. הוא טען שאפשר באמצעות חינוך מסוג חדש לגשר על הפערים החברתיים שהחלישו וניוונו את האומה. בימים כאלו, הוא כתב, ניתן לגבש את החברה בדנמרק, לחדש את זהותה ולחזק את רוחה באמצעות לימוד משותף במין מוסדות השכלה עממיים. בחזונו של גרונטביג הופיעו מוסדות קהילתיים, נטולי היררכיה אשר שמו דגש על דיאלוג בין מורים לתלמידים במקום על ציונים, עונשים ומבחנים. התלמידים יוכלו להתגורר במוסדות אלו, לא רק ללמוד בהם. שמחת החיים והחופש יחליפו את השינון והפיקוח, וחינוך לחיים יחליף את הניכור האקדמי.

גרונטביג הוא אגדה בדנמרק. כמנהיג דתי, פוליטיקאי, חוקר ומשורר הוא היה ממעצבי הלאומיות והתרבות הדנית המודרנית. "יומו היה הגדול בכל ימי הצפון" נאמר עליו. אחת מהסיבות לכך היא שרעיונותיו לא נשארו בגדר תיאוריה, הם יצאו מן הכוח אל הפועל. ואכן, בשביעי בנובמבר 1844 פתח את שעריו בית-החינוך העממי למבוגרים הראשון. 18 איכרים שהתכנסו בחווה חקלאית ברודינג (Rødding) היו התלמידים הראשונים. כמה שנים אחר כך, היה השליש האחרון של המאה התשע-עשרה לתור הזהב של בתי-החינוך העממיים. כמו בחזונו של גרונטביג, לא היו בהם ציונים ומבחנים, ההשתתפות הייתה וולונטרית והתלמידים חיו בהם לתקופות משתנות תוך שהם יוצרים חיי קהילה שהיו קשורים גם לקהילה המארחת של בית-החינוך.

אך בתי-החינוך לא תרמו רק לתלמידיהם, הייתה להם חשיבות לאומית. דרך לימודי שירה, היסטוריה ופילוסופיה הם חיברו בין חלקי האוכלוסייה השונים והעניקו לתלמידים את היכולת להיות אנשים חופשיים ושותפים מלאים בחברה שהפכה לימים לדמוקרטית ופתוחה יותר. הם גם היו אחד הכוחות המניעים מאחורי הקמת מדינת הרווחה הדנית המודרנית. בשנות השישים של המאה התשע-עשרה התחיל הרעיון להתפשט ועשרות בתי-חינוך עממיים הוקמו בכל רחבי סקנדינביה. המעניין הוא שהם נמצאים שם עד היום ומספרם רק הולך וגדל. כיום ישנם 79 מהם בדנמרק, 77 בנורבגיה, 90 בפינלנד ו 150 בשוודיה.

אילבה וורלינדר, לדוגמא, למדה בבית-החינוך וויאבק (Viebäck) שבמחוז סמולנד (Småland) שבשוודיה. היא שהתה שם כשנה ולמדה אומנות. "הגעתי לבית-החינוך העממי בגיל עשרים", היא מספרת, "בחרתי בו מכמה סיבות – ראשית, לימדו שם את המקצועות שרציתי להמשיך ללמוד בעתיד – אומנות וצילום. שנית, אמא שלי למדה בבית-חינוך עממי והתחנכתי לאור הערכים שעמדו בבסיסו ובעיקר חיפשתי את המפגש והשיח החברתי. רציתי לעזוב את הבית אבל בכל זאת לחיות בסביבה בטוחה, בקהילה'".

היום, עשר שנים אחרי, עובדת אילבה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים בשוודיה. זהו ארגון-גג המפקח על עמידת בתי-החינוך העממיים השונים, שפועלים באופן עצמאי, בקריטריונים ובמטרות שהחוק השוודי מציב. זהו גם הארגון האחראי על חלוקת התקציב הממשלתי לבתי-החינוך השונים. אילבה מספרת על כמעט 30,000 תלמידים שלומדים היום בקורסים הארוכים של בתי-החינוך, כמחציתם אף מתגוררים בהם. אליהם נוספים כ-60,000 תלמידים המשתתפים בקורסים הקצרים ומאות אלפים המשתתפים מדי שנה בתוכניות תרבותיות שונות (בשוודיה יש כתשעה מיליון תושבים).

בתי-החינוך העממיים הגיעו לשוודיה ב-1868. כיום הם מפוזרים בכל רחבי המדינה. כשני שליש מהם מופעלים ע"י תנועות רעיוניות ופוליטיות שונות (כנסיות, מפלגות, ארגוני סיוע, תנועות חברתיות וכו') וכשליש שייכים לרשויות מוניציפאליות. כולן נתמכות ומפוקחות ע"י המדינה שגם מקציבה להם ולאגודות לימוד בלתי-פורמאליות נוספות תקציב שנתי העומד על יותר משלוש ורבע מיליארד קרונות שוודיות (יותר ממיליארד ושבע מאות מיליון ₪). לתקציב זה נוספת תמיכה של הרשויות המקומיות. בבסיס כל בתי-החינוך עומד הרעיון של חינוך אזרחי כללי וההשקפה שדמוקרטיה עובדת טוב יותר כאשר האזרחים הם אקטיביים, משכילים ומעורבים. לשיטתם, דווקא הקניית ערכים שונים ודיאלוג בין תנועות שונות ופלחים שונים באוכלוסייה מחזקים את החברה ואת השיח הדמוקרטי שלה.

שני סוגי קורסים מתקיימים בבתי-החינוך. הסוג הראשון הוא קורס כללי במקצועות מתמטיקה, אנגלית, שוודית, אזרחות, מבוא למדעי הטבע והיסטוריה. זהו קורס המקביל לנלמד בבתי-ספר תיכוניים ולומדים בו בעיקר תלמידים שלא השלימו תיכון או כאלה המעוניינים לשפר את הישגיהם. זהו קורס תלת-שנתי שניתן גם ללמוד חלק ממנו. כמעט מחצית מתלמידי הקורסים הארוכים בבתי-החינוך לומדים בקורסים הכלליים. למרות שהתכנים מבוססים על אלו של מערכת החינוך הפורמאלית על מנת לזכות בהכרה של האוניברסיטאות, למנהלי ולמורי בתי-החינוך יש את הזכות להתאים אותם לאופי של בית-החינוך ולערכים העומדים בבסיסו. "הקורס הכללי הוא תנאי לקיום הרוח האמיתית של בתי החינוך", אומרת אילבה, "חיזוק הדמוקרטיה בחברה השוודית, שיפור אמיתי בחיי המשתתפים, פתיחת אפשרויות חדשות להשתלבות חברתית וצמצום פערים חברתיים".

שאר הקורסים שמקיימים בתי-החינוך הם מגוונים מאוד והם משרתים מטרה נוספת – קידום התרבות והרחבת אופקים. אורכם הוא בד"כ שנת לימודים אחת אם כי קיימים גם קורסים קצרים הרבה יותר. המקצועות הם רבים, ניתן למצוא מקצועות טכנולוגיים ומדעיים, מקצועות אומנותיים ופוליטיים, שפות ותרבויות, ספורט, עיתונאות, הוראה, סיעוד ועוד. כך הופכים בתי-החינוך לבית, לא רק למבוגרים שנשרו בעבר מלימודי התיכון, אלא גם לכאלו שרוצים לקחת פסק זמן מחיי העבודה וללמוד איך לכתוב רומן או לעשות יוגה, ללמוד סינית או לדון בסוגיות פוליטיות, לנגן קלרינט או ללמוד כימיה.

לעיתים נוספות מטרות ממוקדות וקורסים חדשים נולדים. לאחרונה נוספו למשל קורסים לקידום שיווין בין המינים, קורס להחזרת מובטלים שלא השלימו תיכון אל מעגל ההשכלה הגבוהה וקורסים להקניית כישורי מחשב לאוכלוסיה המתקשה בתחום. חשוב לציין שהתלמידים אינם משלמים שכר לימוד. הם נדרשים לשלם רק על המחייה בבתי-החינוך והוצאות נלוות אך הם זכאים למענק והלוואת לימודים בתנאים מצוינים מהממשלה.

אילבה וורלינדר מספרת על סטודנטים שהיא פגשה במסגרת תפקידה ברשות הלאומית לחינוך מבוגרים. לינדה בת ה-35, לדוגמא, למדה רק שנתיים בתיכון והייתה צריכה להשלים בגרות כדי להמשיך ללמוד ולהיות אחות. "האווירה בבית-החינוך חופשית יותר מבתי-ספר אחרים", מספרת לינדה, "אבל התלמידים לוקחים יותר אחריות". תלמידה נוספת, קרולין בת ה-38, משלימה את לימודי התיכון אחרי 11 שנה שהיא הייתה עקרת בית. "אסור לפחד להתחיל ללמוד כמבוגרים", היא אומרת, "יש כאן אפשרות להעיז לנסות, האווירה נהדרת ובית-החינוך הוא בדיוק מה שכל אחד ואחת עושים ממנו. הכל באחריותנו".

ויש עוד – אוסקר, בן ה-29, הגיע לבית-החינוך עם פציעה מוחית אחרי תאונת דרכים קשה. בבית-החינוך הוא מצא תכנית שעזרה לו להשתקם וגם מסגרת חברתית תומכת. אלין בת ה-19 לומדת עיתונאות ותקשורת בכיתה של 21 תלמידים בגילאי 18 עד 40. היא מתארת את בית-החינוך כבית אמיתי וכמשפחה שנייה. יוספין בת ה-23, לומדת אסתטיקה ומספרת: "לא הגעתי לכאן במטרה להפוך למשהו ספציפי. זוהי שנה שבא אני בוחנת מה אני רוצה לעשות". היא מתארת את בית-החינוך כמקום שמעניק לה ביטחון עצמי, תמיכה וחברה טובה.

כמו בחזונו של גרונטביג, גם בתי-החינוך בשוודיה אינם תומכים במערכת של ציונים ותעודות. בקורסי ההעשרה אין ציונים כלל ובקורס הכללי ניתן אמנם ציון כדי שהוא יהיה מוכר במערכת ההשכלה הגבוה אך הציון הוא אחד מארבע דרגות (לא מספר או אחוז) והוא ניתן לקורס בכללותו, לא לכל מקצוע בנפרד. המורים מתכנסים לישיבה על מנת לדון בכל תלמיד ומחליטים על ציון המשקף את הישגיו של התלמיד בכל התחומים הלוקח בחשבון את מאמציו, את תרומתו החברתית ואת ההתקדמות היחסית שלו כמכלול. למורים יש עצמאות בבחירת חומרי הלימוד, הדגשים החינוכיים ואופני הלמידה. שיטות ההוראה נוטות להיות דיאלוגיות ולשלב למידה והתנסות.

ויש מימד חשוב נוסף – החברותא. בתי-החינוך העממיים אינם רק אמצעי להשגת ידיעות, השכלה או מקצוע. הם יוצרים תחושה של בית ומספקים, מעבר לצרכים האינטלקטואליים האישיים, גם צרכים חברתיים באמצעות קבוצות לימוד שהן גם יחידות חברתיות. "בבית-החינוך שלמדתי בו", מספרת אילבה וורלינדר, "היינו אחראים על כל מה שקשור לאחזקת הבית המשותף וגם לפעילות התרבותית. ארגנו תערוכות, יזמנו הרצאות, הקמנו להקות, אכלנו יחד שלוש ארוחות ביום ופגשנו חברים חדשים. עם חלקם אני בקשר עד היום. למקצועות הלימוד שלנו נוספו שיחות שבועיות בנושאים ערכיים והשקפת עולם וגם מפגשים יומיים של כל תלמידי בית-החינוך סביב הרצאה רעיונית, דיון פוליטי, הקראת שירה וכו'".

מפגש עם המעורבים בחינוך העממי למבוגרים בשוודיה מבהיר כי מדובר בשילוב של אידיאל ושל כלי חברתי-פוליטי רב עוצמה. הוא משלב הקניית ערכים, תרבות והשכלה עם משימות לאומיות כמו קליטת הגירה, מלחמה באבטלה והקניית כישורים להשתתפות חברתית פעילה. וזהו כוחו  – שילוב של רוח וחומר, של פרגמאטיות ושאיפה לתיקון עולם.

אנחנו רגילים לדבר על חינוך בהקשר של ילדים. הכל צריך להתחיל מוקדם, הכל קשור בילדות. פוליטיקאים מדקלמים סיסמאות על חשיבות החינוך ורצים להמציא רפורמות חדשות לחינוך היסודי והתיכוני. המכללות והאוניברסיטאות מוכפפות כבר ממילא לקודים של עולם המבוגרים, הן תכליתיות והיררכיות, תחרותיות ומקובעות. הכל מדיד והכל מתוגמל או מוענש. הדיאלוג, המשחק, חופש היצירה והמחשבה החופשית נדחקים למחוזות אחרים. הם הרי לא עניין למבוגרים.

"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות", כתב אמנם בובר, אבל למשפט האופטימי הזה יש גם סיפא – "וזו (האנושות) מאבדת וחוזרת ומאבדת אותו". וזה לא מפתיע שהלחץ הערכי, הפיזי והנורמטיבי של עולם המבוגרים מצליח לעקר את הכוח המהפכני של הנעורים. בתי-החינוך העממים בסקנדינביה מאתגרים את המציאות הזו. החברה יכולה רק להרוויח, כך הם מוכיחים, ממבוגרים שמרחיבים את אופקיהם, בונים מערכות יחסים ומפתחים כישורים שלא לצורך תכליתי. וזה מצליח. שוודיה, צריך להזכיר, היא לא איזו מדינת עולם שלישי. מדובר באחת המדינות המודרניות והמתקדמות בעולם מבחינה כלכלית, טכנולוגית וחברתית. בניגוד לדעה הקדומה המחברת אוטומטית את השוק החופשי ואת החינוך הפורמאלי ההישגי עם הצלחה ומודרניות, המדינות הנורדיות מוכיחות שדווקא שילוב של ערכים הומאניסטיים, מערכת רווחה ממשלתית ענקית ויחס פחות פורמאלי ותכליתי לתחומים כמו עבודה, חינוך ובריאות מביא לקדמה אמיתית.

ואולי דברים אלו חשובים במיוחד לחברה הנמצאת במשבר. ייתכן שהמפתח לפתרון בעיות חברתיות ופוליטיות רבות נמצא דווקא בחינוך המבוגרים, ביכולת ליצור אמירה ומעשה משמעותיים ועמוקים שיוסיפו לחיים מימד נוסף למלחמת הקיום היומיומית. ב 1856 השתתף גרונטביג, הוגה רעיון בתי-החינוך העממיים, בפתיחה חגיגית של בית-חינוך מצפון לקופנהגן (Marielyst) שנקרא על שמו. בטקס הוא אמר את הדברים הבאים: "ראיתי את החיים, את חיי האנוש האמיתיים כפי שהם מתרחשים בעולם הזה, והבנתי מיד שעל מנת לזכות בנאורות, לחיות חיים שימושיים ומאושרים, בני אדם אינם זקוקים לספרים. הם זקוקים ללב מבין ותומך, להגיון בריא, לאוזן קשבת, לדיבור מתחשב ולכוח החיות של שיחה עם אנשים נאורים באמת. אנשים שיוכלו לעורר את סקרנותם ולהראות להם כיצד נראים החיים כאשר מוטל עליהם האור". וגרונטביג צדק. איזה תפקיד חשוב יותר יכול להיות לחינוך מאשר סילוק החושך והטלת אור?

בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו
בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו
בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו
בית החינוך Skeppsholmen, סטוקהולם. צילום: דיויד סטברו