רגע לפני שמכבים את האור

טקסט המלווה כתבה מצולמת של הצלם דניאל צ'צ'יק במוסף הארץ:
 https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.4667384#article-comments

מחר תזרח השמש", כך מבטיחים האופטימיסטים אחרי כל אסון גדול. גם אם נפלו עלינו השמיים, גם אם דומה שהעולם כולו נגדנו, בעלי הנחמה והעצה הטובה יספרו לנו תמיד שמחר השמש תעלה ותביא איתה תקווה חדשה. "מחר תזרח השמש" אומרים לעצמם ספורטאים המפסידים בתחרות, פוליטיקאים הנוחלים תבוסה בבחירות ותלמידים הנכשלים במבחנים. השמש הזורחת כל בוקר מחדש היא נחמה הכרוכה בסדר הטבעי של הדברים ובתחושת הביטחון שמעניק לנו עולם שחוקיו ברורים. היא זו הנותנת לנו להמשיך להאמין. בין אם האמונה היא בכוח עליון או בחוקי הטבע, הזריחה נותנת לנו את הביטחון הדרוש לקום כל בוקר מחדש ולמלא את חלקנו בעולם.

אבל בעבור כארבעה מיליון בני-אדם החיים מצפון לחוג הקוטב הדברים אינם פשוטים כל כך. בימים הקרים של נובמבר ודצמבר, תושבי האזור הארקטי מאבדים בכל יום שעובר עוד דקות ארוכות של אור. כל יום קצר מקודמו ובמרבית הערים, העיירות והישובים הקטנים שמצפון לקו הרוחב 66.5 צפון, מתחילים התושבים להתכונן ללילה ארוך מאוד כבר בסוף אוקטובר. לבד מדמדומי אור חלשים ההולכים ומתקצרים יימשך הלילה בבַּארוֹ שבאלסקה, למשל, קצת יותר מחודשיים תמימים. בערים טרומסו שבנורבגיה ונורילסק שברוסיה הלילה התחיל כבר בסוף נובמבר והשמש תזרח שוב רק באמצע ינואר. בצפון שוודיה תשקע השמש בשבוע הבא ותזרח שוב רק בתחילת השנה האזרחית הבאה. היום הראשון בתחילת ינואר יימשך פחות מ-45 דקות ובמהלך החודש יתווספו כל יום כעשר דקות יקרות של אור. אך עד אז, ב"לילות הפולארים" של דצמבר, הילדים ילכו לביה"ס בחשכה ויחזרו ממנו בחשכה ממש כפי שיעשו הוריהם בדרכם למקומות העבודה. המשחקים בגני השעשועים ותחרויות הספורט יתקיימו לאור תאורה מלאכותית, אלפי נרות יאירו את שולחנות האוכל ופנסי הרחוב יהיו דלוקים מסביב לשעון.

"מת אב ומת אלול ומת חומם. גם נאסף תשרי ומת עימם", כתב בספרד רבי שמואל הנגיד לפני כאלף שנה. כמו שמואל הנגיד, גם בתרבויות הצפוניות, ואולי ביתר שאת, הוקדשו פרקי מיתולוגיה, סיפורי עמים ויצירות אומנות לחילופי העונות ולדרמה הגדולה של הטבע. במיתולוגיה הנורדית הפימְבּוּלְווִינְטֵר, החורף הארוך והקשה, מהווה את השלב הראשון של דמדומי האלים וחורבן העולם. החורף הצפוני מהדהד גם ברומנים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19, בספרות הצפון אמריקאית של המאה ה-20, בסרטים של אינגמר ברגמן השוודי ובציורים של אדוורד מונק הנורבגי. חילופי העונות הם כוח מניע להתקדמות עלילות ולעיצוב עולמן הפנימי של דמויות. הם גורמים לצמחייה להשתנות, לבעלי החיים לנדוד ולבני-האדם לשנות את פעילותם ואת אורחות חייהם. אך החיים בארצות הצפון שונים מאלו שבמזרח-התיכון לא רק בסרטים ובספרים אלא גם בעולם האמיתי – המכוניות זקוקות לצמיגי חורף מיוחדים, שלג מפונה על בסיס יומי מהמדרכות, הגגות והכבישים, הורים נותנים לתינוקות טיפות של וויטמין D שבארצות הקרובות יותר לקו-המשווה מופק מחשיפה לאור השמש ולא מעט צעירים וצעירות סובלים מדיכאון עונתי (המכונה באנגלית SAD, Seasonal affective disorder).

החורף הארקטי אולי נשמע אכזרי, קשה ומדכא אך בעבור האינואיטים מקנדה, גרינלנד ואלסקה, הסאמים של הארצות הנורדיות ותושבי ערי הספר של צפון רוסיה, הימים המתקצרים והטמפרטורות הנמוכות הם חלק טבעי ממחזור השנה. מזג האוויר משפיע אמנם על מצב הרוח אך בניגוד למקובל לחשוב אחוזי ההתאבדות בארצות הצפון רחוקים מלהיות הגבוהים בעולם. "למה אני כל הזמן שומע על דיכאון חורף מאלו שגרים בדרום?", שאל אותי פעם מכר המתגורר מאות קילומטרים צפונה מסטוקהולם עירי, "לאלו הגרים בדרום אולי יש רגשות שונים אבל פה האנשים ממתינים לחורף ושמחים בו". רבים מתושבי הצפון, אם כן, דווקא מחכים לחורף בצפייה. הם רגילים אליו. הם אינם חוששים ממנו ואינם מתחבאים ממנו בבתיהם. הם חיים בתוכו, מטיילים ומבלים בו, הם מתפרנסים ממנו ואפילו נהנים ממנו – מהאור שיוצר השלג הלבן הנערם על האדמה, מהשלווה והשקט העוטפים את הרחובות כאשר השלג מעמעם את קולות הצעדים ומהציפייה לחגי החורף המלבישים את החושך והקור הטבעיים באור ובחום מעשה ידי אדם.

שיר פופ שוודי מ-1984 בשם "סיפור של חורף" מתאר את התקופה הייחודית שאין דומה לה, התקופה בא החורף מגיח, תופס מקום ומתמקם על מנת להישאר. זהו תיאור של עונה באמצעות תמונות קטנות ואפיזודות קצרות מרחבי המדינה הנורדית הענקית הזו, הריקה כמעט מאדם (שוודיה היא המדינה השלישית בגודלה באיחוד האירופי אבל רק במקום ה-13 מבחינת אוכלוסייה). טד סטרום, המוסיקאי שכתב את השיר, מתאר מגדלור בזמן סופת שלגים באזור כפרי ומשאית המשאירה שובל של פתיתי שלג המתעופפים באוויר ונראים כמו עשן. הוא כותב על האור המהבהב בנמל של וויסבי, על הסירנות של המעבורות במאלמו השורטות את הערפל במיצר אורסונד, שהעולם מתחיל רק בצידו השני. מכונית וולבו בודדת יושבת ברוח הנגדית על גשר, הרכבת של לפלנד גועה כמו חיית בר בלילה. בחוף מערבי מוכֶּה סופה אנשים מתפללים, בדרום סופת שלגים גורמת לסגירת כבישים ובפונדקים בצפון הרחוק מתרבים השיכורים. החלומות שם קופאים, מספר סטרום, והאהבה שחיה בין משמרת הלילה לבין החלום מתודלקת ביין זול. "זה הזמן שהדכדוך הגדול מתגלגל פנימה", כך הפזמון, "ומהים נושבת רוח קפואה, אפורה וצוננת". זוהי המלנכוליה העמוקה ומהורהרת, העגמומית והנוגה של החורף השוודי. זו הכמיהה לשמש, הגעגוע לאוֹרה ולחוּמה וההתמסרות לכוח הטבע האדיר שבכל שנה חוזר ומשתלט על המרחב בלי שאיש יוכל לשנות אותו או להשפיע עליו.

וזהו בעצם כוחו האמיתי של החורף הארקטי. הוא מזכיר לנו עד כמה אנחנו לא בוראי העולם ויוצריו. אמנם כן, באזורים הארקטים בני-האדם עוסקים באותם הדברים בהם עוסקים בני-אדם בכל מקום אחר, אך המרחבים העצומים שאין בהם נפש חיה, היערות, הקרחונים, המרחבים המושלגים האינסופיים והחושך הגדול ההולך וגובר הם רקע עוצמתי כל כך עד שהם גורמים לעיתים לבני-האדם להיעלם בהם. הדיונים הפוליטיים וכותרות העיתונים, הרכילות הקטנה והמאבקים החברתיים, ענייני הפרנסה ומערכות היחסים, על כולם נפרשת שמיכה עבה של כוחות אדירים שאינם תלויים ברצונותינו וביכולותינו – רוחות הצפון וזרמי המים, הקרח והשלג, החושך והאור. זה לא שכל השאר איננו חשוב, זו פשוט תזכורת לכך שאנחנו נולדים, חיים ומתים בתוך משהו שהוא גדול מאיתנו. מחוץ לכרכים הגדולים של אזורי האקלים הממוזגים קל יותר לזכור שאנחנו חלק מהעולם. לא שליטיו.

בשירה "הארץ שאינה" כתבה המשוררת הפינית-שוודית המודרניסטית, אדית סודרגרן, על ארץ המתים אליה היא כמהה. השיר נכתב במהלך מחלתה, שהובילה למותה בגיל 31, והארץ שאינה, ממלכת המתים, מזכירה את ארצותיהם של לילות הצפון – היא חשוכה, בעלת ערפילים אינסופיים והיא מוארת באור הירח והכוכבים. "אני כמהה לארץ שאינה, כי את הקיים אני לאה מלרצות", כתבה סודרגרן, "הארץ שבה חלומותינו מתגשמים, הארץ בה כבלינו משתחררים".

העיירה עוברת דירה

תושבי העיר קירונה שבצפון שוודיה חיים על זמן שאול. מכרה הברזל הפועל בעירם גורם בתהליך איטי אבל בטוח לסדקים להיווצר באדמה ולקרקע להישמט מתחת לרגליהם. במקום לשבת חסרי מעש או להתקפל ולברוח החליטו התושבים להעביר את העיר, כמו שהיא, כמה קילומטרים צפונה. הפרויקט המורכב והמסובך הזה, כך טוענים העוסקים בדבר, יכול להיות השראה לישובים אחרים, כאלו הנדרשים לעבור למקום אחר כתוצאה מהתחממות כדה"א או אפילו כאלו הנדרשים להעתיק את מקומם כתוצאה משיקולים פוליטיים או הסכמים מדיניים. סיפורה של התנתקות אחרת. בלי דרמות.

הכתבה התפרסמה במגזין השבועי של גלובס* http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1255342568384&did=1000439939

תסריט האימה הזה תואר לא פעם. בתוך כמה שנים הטמפרטורות יעלו, המים יתפשטו, חלקים מגרינלנד ומאנטרקטיקה יפשירו, ומפלס המים בעולם יעלה. הים יציף חלקים מרצועות החוף של פלורידה, קליפורניה, הולנד, מצרים ועוד ובתיהם של עשרות מיליוני אנשים יימחקו מהפה. גורל דומה מצפה לערים ענקיות כמו שנחאי וכלכותה ולאזורים נרחבים במדינות כמו בנגלדש, הפיליפינים ואינדונזיה. מיליוני בני אדם יושפעו מההרס, החורבן, ההוריקנים והשיטפונות, מי השתייה ייפגעו, מחלות יתפשטו, והעולם יתמלא בפליטים עניים וחסרי כל. התסריט הזה הוא לא נחלתם של מספר מצומצם של נביאי זעם. הוא מקובל, בדרגות משתנות, על מומחים רבים. ולמרות זאת, בערים שעלולות להיפגע בעתיד הלא כל כך רחוק עוסקים בבעיות אחרות. זוהי דרכו של עולם, הבעיות הרבות שיש בטווח הקצר ואולי גם אינטרסים פוליטיים ונטייה להדחקה, גורמים לרשויות לעסוק בדחוף לפני החשוב. אחרינו המבול.

אבל נניח לרגע שמגמות שינוי האקלים לא יטופלו או ישתנו מהר מספיק ומישהו ברמה המקומית ירצה לטפל בבעיה ברצינות. מה כבר אפשר לעשות נגד אפוקליפסה של עיר שלמה השוקעת בים? מה אפשר לעשות חוץ מלברוח? האם הכרכים הגדולים שלנו הם בסה"כ גרסאות מודרניות לכפרים עתיקים הממוקמים לרגלי הרי געש שתושביהם מסרבים לעזוב למרות הסכנה? אי אפשר הרי לעשות שום דבר, יאמרו רבים, אי אפשר לקחת את העיר ולהעביר אותה למקום אחר. ואכן כך היה מקובל לחשוב עד שהעיר הקטנה בצפון הרחוק של שוודיה הוכיחה ששום אפשרות לא דמיונית מדי מלכדי להביא בחשבון.

סכנה קיומית ומיידית

לפלנד איננה רק ארץ מאגדות וסיפורי ילדים. זהו חבל ארץ ענק המשתרע על חלקים משוודיה, נורבגיה, פינלנד ורוסיה והמהווה בית ליותר משני מיליון בני אדם. זוהי פריפריה אמיתית, אולי אזור הספר האמיתי האחרון באירופה. לא רחוק מהנקודה הגבוהה ביותר בלפלנד, כ 145 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, יושבת קירונה בה חיים כמעט עשרים אלף תושבים. למרות שהיא לא עיר חוף והיא לא תוצף במים כתוצאה מהתחממות כדה"א, היא נמצאת בסכנה קיומית ומיידית. פעילות מכרה הברזל הענק הפועל בתחומה גורמת לקרקע להיסדק. הסדקים מתקדמים באיטיות אך בביטחון לעבר בתי המגורים של העיר ובתוך כמה שנים הם מאיימים לבלוע אותם אל בטן האדמה.

"שכונה אחת כבר נהרסה בשנות השבעים", מספרת לינה נסטרום, דוברת מטעם עיריית קירונה, "וגורל דומה מצפה לחלקים אחרים של העיר אם לא ייעשה משהו. תשתיות תת-קרקעיות כבר מתחילות להיפגע ובתוך פחות מעשר שנים יגיע תורה של העיר עצמה". ראשונים להיפגע יהיו מסילת הברזל והכביש שמחבר את קירונה עם העולם החיצון. אח"כ יגיעו הסדקים לאזורי המגורים הקרובים יותר למכרה ולמספר מבני ציבור, ביניהם כאלו שיש להם חשיבות היסטורית. והתהליך לא ייעצר שם. נסטרום, צעירה בת 32 שעברה לקירונה לפני כשנה, מסבירה שבעוד 15 שנה יגיע תורם של מאות נוספות של בתי מגורים, בתי-ספר, תחנת כיבוי האש ואפילו של המשרד שלה בבניין העירייה שמהחלון שלו נשקף המכרה והכביש המוביל אליו. "בעשור שאחרי", היא ממשיכה, "יצטרפו לרשימה גם האצטדיון והכנסייה העתיקה". מכיוון שהעיר איננה יכולה להתקיים כלכלית ללא המכרה, לתושבי קירונה ברור שכדי להציל את ביתם מחורבן יש צורך להעתיק ממקומם אלפי אנשים ומאות מבנים.

לא לחינם ברור לתושבי העיר כי אין ברירה וצריך לבלוע את הגלולה המרה. קירונה חייבת את כל קיומה לגוש הענק המכיל עפרות ברזל בריכוז גבוה הנמצא מתחתיה. לפני שהתחילה כריית הברזל האזור היה כמעט ריק מאדם. מדבר מושלג וקפוא, ללא מבנים, כבישים ותשתיות. ב-1900 כשהמצאות טכנולוגיות, התפתחויות פוליטיות וסלילת מסילת ברזל הפכו את כריית הברזל באזור לרווחית, אנשי חברת הכרייה LKAB ייסדו את העיר כדי שתשרת את עובדי המכרה שהם הקימו ואת העסקים הנלווים אליו. העיר תוכננה בקפדנות כניסיון להקים חברה תעשייתית, מודרנית, כמעט אוטופית. שיקולים אקלימיים וחברתיים נלקחו בחשבון והעיר גדלה והתפתחה ככל שכמויות גדולות יותר של ברזל התגלו והופקו מתחתיה. כך נוצרה תלות כמעט מוחלטת בין העיר למכרה.

למרות השינויים שעברו על האזור במאה השנים האחרונות ולמרות שקירונה פיתחה גם תעשיות נוספות ומקורות פרנסה חדשים, התלות במכרה נמשכת עד היום. כ-30% מכוח העבודה של קירונה מועסק במכרה והדבר ניכר אפילו מבחינה פיזית. אפשר לראות את המכרה כמעט מכל נקודה בעיר. "כשהתחילו הדיונים על עתידה של העיר", מספרת לינה נסטרום, "העלינו גם את האפשרות שהעיר לא תועבר. קראנו לאפשרות זו – אלטרנטיבה אפס. משמעותה של אלטרנטיבה זאת הייתה שהכרייה תיפסק, שחברת LKAB בקירונה תיסגר ו 1,800 אנשים יאבדו את מקום עבודתם באופן מידי. התושבים, שהיו חלק מלא מתהליך קבלת ההחלטות באמצעות מערכת ענפה של אסיפות פתוחות לקהל, הודעות לציבור ופרסומים בעיתונות המקומית, החליטו להעביר את העיר. זהו תהליך שקוף ודמוקרטי ולמרות השינויים בגישות לגבי פרטי ההעברה ובעיות שבוודאי יהיו בעתיד יש כמעט קונסנזוס מלא על עצם העברת העיר".

להעביר עיר שלמה

קירונה היא עיר לבנה במשך רוב ימי השנה, השלג מכסה אותה מאוקטובר עד למאי והטמפ' בחורף יכולה לרדת מתחת למינוס עשר מעלות ביום ולמינוס עשרים בלילה. כתוצאה ממיקומה הצפוני, במשך כחודש בחורף השמש לא עולה כלל. מיקומה של קירונה על ההר והשתקפות השמש באטמוספרה מקילים קצת את ההתמודדות עם האקלים הקיצוני כמו גם העובדה שבמשך חודש וחצי בקיץ השמש לא שוקעת בכלל. זוהי התקופה בה אפשר ליהנות מהנוף הפראי של האזור. יש בסביבתה של קירונה אלפי אגמים, ושפע של נהרות והרים נישאים ומרשימים, ביניהם קבנקייסה (Kebnekaise), ההר הגבוה ביותר בשוודיה. בתקופות מסוימות אפשר לראות מקירונה גם את זוהר הקוטב, תופעה אופטית ייחודית בה מוארים שמי הלילה באור צבעוני ומרהיב. תושבי קירונה אוהבים את הנוף הפראי שלה ואת שפע אפשרויות הספורט, הנופש והקיט שהאזור מכיל. מגלשי סקי, טרקטורונים, אופנועי שלג ואפילו מזחלות לכלבים הם ציוד נפוץ בעיר. הודות לפעילות המכרה ולעסקים שהתפתחו סביבו הם נהנים כבר שנים לא מעטות מצמיחה כלכלית ורמת חיים גבוה.

אך ככל שמתקרבים הסדקים מכיוון המכרה אל השכונות הסמוכות אליו, מתגברת גם הדאגה. "מבחינתנו, תחושת הביטחון של התושבים היא החשובה ביותר", אומרת לינה נסטרום, "יש בתהליך קשיים רבים. אנשים קשורים לבית שלהם ולשכונה שלהם ויש להם קשר חזק לסביבה גיאוגרפית ותרבותית. לכן התהליך הוא הדרגתי כל כך ואנחנו מעדיפים לומר שאנחנו לא "מעבירים את העיר", אלא עושים בה טרנספורמציה". ארכיטקט העיר קירונה ואחד האחראים על פרויקט הטרנספורמציה, תומס נילונד, מספר שהתחום החברתי הוא אתגר גדול יותר מהתחום הטכני. "חלק מהדירות הישנות יהרסו וחדשות ייבנו תחתיהן", הוא אומר, "לא יהיה פשוט למשל לשכנע אנשים שיעברו בניגוד לרצונם לבתים חדשים שבהם הם יצטרכו לשלם שכירות גבוהה יותר. יהיה גם קשה לשכנע בעלי חנויות, מסעדות ובתי קפה לקחת סיכון כלכלי ולעבור למרכז עירוני חדש כאשר הישן עדיין לא ננטש. צריך להוסיף לזה גם את הרצון שהעיר החדשה תהיה קומפקטית יותר, ידידותית יותר לסביבה ושהיא תמשיך לשאת את האופי הייחודי של ואת החזון המקורי שלה".

נילונד מספר גם על בעיות רבות שאינן פתורות ועל החלטות רבות שטרם התקבלו. למרות שהתכנונים כבר החלו, קיימים עדיין חילוקי דעות לגבי המיקום המדויק של המרכז העירוני החדש. לדבריו, תושבי קירונה משלמים את מחיר הקטנת האופציות העומדות לרשותם בגלל אינטרסים שונים המעורבים בבחירת האתר. חברת LKAB, שחייבת ע"פ החוק השוודי לשאת בעלות הטרנספורמציה, היא הבעלים של החברה שתבנה חלק מהבניינים החדשים ורק כדי לסבך את המצב היא גם בבעלות מלאה של המדינה שאמורה לטפל, דרך הרשויות המוסמכות לכך, בתשתיות כמו כבישים מסילות ברזל והקצאות קרקע. לכל אחת מרשויות אלו כמו גם לאלו המטפלות בחשמל, בביוב ובאספקת המים יש אינטרסים שונים ובעיות ייחודיות משלה. מיותר כמעט לציין שמכיוון שהתהליך ייקח שנים רבות, בחירות מקומיות וארציות ישנו מדי פעם את המדיניות ואת בעלי התפקידים המטפלים בעניין.

ובכל זאת, בשוודיה כמו בשוודיה, התהליך, למרות איטיותו, יצא לדרך והוא מתקדם למרות הקשיים. שתי תחנות הפצת חשמל חדשות ומשודרגת הוקמו ושישים ק"מ של קווי חשמל הונחו במחצית מהזמן שבד"כ נדרש לפרויקט מסוג זה. במקביל החלה גם עבודה על העברת מסילת הברזל החיונית לעיר ולמכרה, כמו גם עבודה על תוכניות נוספות בתחום התשתיות. בתי המגורים ניצבים עדיין על תילם ולא ברור אילו מהם יהרסו ואילו יועברו כמות שהם לאתר חדש. תומס נילונד, ארכיטקט העיר, הוא בן 42, יליד העיר שעזב וחזר אליה לפני ארבע שנים והוא תומך בהעברת בתים בשלמותם ככל שזה ניתן. "במקרים רבים ניתן להעביר אזורי מגורים בשלמותם", הוא אומר, "מבני מגורים רבים פשוט יועלו  על טריילרים ומשאיות גדולות יובילו אותם על גבי כבישים שיותאמו במיוחד לכך (הסרת תמרורים, רמזורים וכו')". מבנים אחרים, לעומת זאת מציבים אתגר גדול יותר. הכנסייה העתיקה של קירונה, מבנה עץ יפהפה בן מאה שנה שנחשב לאחד הבניינים היפים בשוודיה, הוא גדול מדי להעברה על גבי טריילר. נילונד מסביר את האופציות להעברתו: "אפשרות אחת היא לפרק אותו לכמה חתיכות, להעביר אותן ולהרכיב מחדש באתר היעד. אפשרות אחרת, שנשמעת עתידנית למדי ועדיין לא נבחנה במלואה, היא להרים את המבנה באמצעות ספינות אוויר (צפלין) ולהעביר אותו בטיסה".

לא לכל המבנים בקירונה יש פתרון טרנספורמציה מלא. בניין העירייה, למשל, הוא מרכז תרבותי, פוליטי וציבורי חשוב. מגדל השעון שלו והעיצוב הפנימי המיוחד שלו הפכו לסמלי העיר והעברתו מהווה אתגר מיוחד. מדובר במבנה של 50 מ' על 50 מ', הכולל משרדים, אולמות גדולים, יצירות אומנות, מרתף ויציקות בטון. כאן, העברה מלאה תדרוש, לדברי נילונד ונסטרום, בניית כביש מחוזק ברוחב 60 מ' והשקעה עצומה של כסף. אפשרויות אחרות הנשקלות היא בניית חיקוי מדויק באתר החדש או העברה של חלק מהבניין בלבד (מגדל השעון, יצירות האומנות וכו'). בכל מקרה, מובאים בחשבון שיקולים חוקיים (חוקי שימור אתרים למיניהם), רגשות התושבים ושיקולים פונקציונאליים וכלכליים. "להעביר ווילה מהסוג הנפוץ כאן יעלה בסביבות מיליון כת"ש (כ 90,200 אירו, מדובר במבנה מגורים המאפיין את העיר ושאינו כולל מרתף, ד.ס)", אומר נילונד, "לבנות אותה מחדש יעלה פי שש או שבע כך שהמעבר הוא גם נוח יותר לתושבים וגם משתלם כלכלית".

רווחים גדולים והשקעות ענק

הירידה אל מעבה האדמה במכרה של קירונה היא חשוכה ואיטית. היא כוללת קילומטרים רבים של כבישים תת-קרקעיים רחבים המובילים משאיות, עובדים ואפילו תיירים אל עולם שלם היורד קרוב לקילומטר מתחת לפני השטח. מדובר באחד המכרות המודרניים בעולם המבסס את קיומו על גוש עופרות הברזל שככל הידוע לנו הוא הגדול בעולם. למרות שמכרות גדולים בהרבה קיימים בדרום אמריקה ובאוסטרליה, המכרה בקירונה שורד כי הוא מספק מוצר איכותי במיוחד. הגוש עליו הוא יושב הוא בעל ריכוז גבוה של מגנטיט (Magnetite), המינרל המגנטי ביותר בעולם. המגנטיות היא זו הגורמת לתהליך ההפקה של המוצר הסופי של המכרה, כדוריות ברזל קטנות המשמשות להפקת פלדה, להיות זול יותר וידידותי יותר לסביבה מאשר הפקת מוצר מקביל מחומרים אחרים. LKAB מפיקה ברזל ומינרלים תעשייתיים ממכרים בכל רחבי צפון שוודיה. היא מעסיקה כ 3,800 עובדים ברחבי העולם ומוצריה מובלים ברכבות אל נמלים בים הבלטי ובים הנורבגי בצפון האוקיינוס האטלנטי. משם הם מובלים ליצרני הפלדה, בעיקר באירופה אך גם בצפון אפריקה, במזה"ת ובדרום-מזרח אסיה. למרות שהיא החלה את דרכה כחברה פרטית, במימון של הון אנגלי ובהובלתם של דמויות כמו הגיאולוג והכימאי הילמאר לונדבוהם, שהיה למעשה מייסדה של העיר קירונה, היא נמצאת כיום בבעלות ממשלתית מלאה.

סיור במנהרות הרחבות מתחת לאדמה ובמתקנים התעשייתיים שמעליה חושף את המורכבות של כריית הברזל ואת האתגרים שלה. "אורכו של גוש הברזל שקיומה הכלכלי של קירונה תלוי בו הוא כארבעה ק"מ", מספר אנדרס לינדברג, דובר מטעם LKAB, כשהוא מטייל במוזיאון תת-קרקעי, חבוש כובע פלסטיק צהוב. בין מקדחי ענק, קרונות הובלה אוטומטיים וטרקטורי העמסה אימתניים הוא מסביר: "אנחנו לא יודעים בדיוק כמה עמוק הוא מגיע אבל רוחבו של הגוש הוא כמה עשרות מטרים והוא מונח בצורה אלכסונית כך שאנחנו יודעים שהוא מעמיק אל מתחת לעיר קירונה". המשך הכרייה תגרום להמשך התהליך שכבר החל. הכרייה המתבצעת באמצעות קידוח, פיצוצים תת-קרקעיים, העמסת החומר לקרונות ומהם למעליות העולות למפעל העיבוד שעל פני השטח. החלל הנוצר במזמן הוצאת הברזל מתמלא בסלעים, הקרקע שוקעת ובהדרגה נוצרים סדקים על פני השטח. לינדברג שחי בעיר ושמשפחתו נמצאת בה שנים רבות, מודע להשלכות העניין. "אנחנו ב LKAB יודעים שהמשך הכרייה יהרוס את העיר במיקומה הנוכחי. אנחנו מעדיפים להעביר כמה שיותר ממנה לגמרי מחוץ לתחום השפעת פעילות הכרייה. למרות שרבים מהתושבים מעדיפים לא להתרחק מדי אנחנו חוששים ממצב שחלקים מהעיר יעברו פעם אחת עכשיו ופעם שנייה בעוד כמה עשרות שנים". לינדברג מספר שלמרות שבאופן טבעי יש חילוקי דעות בין הרשויות השונות העוסקות בתוכניות הטרנספורמציה, יש צורך במאמץ משותף. לדבריו, LKAB היא בעל המאה והמדינה והרשות המוניציפאלית מחזיקות את הכוח הפוליטי באמצעות חקיקה, אישורים והיתרים. "בסופו של דבר המפעל תלוי בעיר ממש כפי שהעיר תלויה במפעל", הוא אומר, "למרות החיכוכים והאינטרסים השונים, ברור לכולם שצריך לעבור את זה ביחד".

בתור בעל המאה מצבה של LKAB הוא מצוין. 2008 הייתה השנה הטובה ביותר בתולדותיה. הרווח התפעולי שלה עמד על יותר מעשרה מיליארד כת"ש (כמעט מיליארד אירו) והיא מצליחה להעביר דיבידנדים יפים למדינה אבל גם להשקיע השקעות ענק בפיתוח ללא צורך בהלוואות כמעט. הרבע האחרון של השנה, עם זאת, בישר רעות. המפעל אמנם מייצר ברווחים גדולים אך עם המשבר הכלכלי העולמי רבים מהקליינטים נפגעו דבר שמאלץ את החברה לעשות הפסקות בייצור. בכל זאת, ייתכן שהתמונה הרחבה אופטימית יותר. המהפכה התעשייתית שעוברת על הודו ועל סין מביאה לעלייה מתמדת בביקוש ובמחירי הפלדה וחברות הכרייה ועיבוד הפלדה נהנות מימים טובים של צמיחה ופיתוח. ב LKAB בטוחים שהכרייה תמשיך להיות רווחית ומתכננים אפילו העמקה נוספת של המכרה בעלות של 12.5 מיליארד כת"ש (יותר מ 1,100,000,000 אירו).

למרות המיקום הנידח שלה, המשבר הכלכלי הנוכחי הוא לא הפעם הראשונה ש LKAB נקלעה לסערה כלכלית או פוליטית עולמית. ראשית קיומה היה תלוי בבניית מסילת ברזל אל החוף הנורבגי, מסילה שהנורבגים התנגדו אליה מחשש שהרוסים ישתמשו בה למטרות התקפיות. המסילה נבנתה לבסוף הודות להסכם לבנות גשר שאומנם לא היה נחוץ תחבורתית אך אפשר את חסימת הדרך ע"י פיצוצו בעת הצורך. בשנות הארבעים, בזמן מלה"ע השנייה, תעשיית הנשק הגרמנית הייתה זקוקה לברזל רב. הבריטים והגרמנים נאבקו בין השאר גם על המחצבים של צפון אירופה ושוודיה יכולה הייתה להישאר ניטראלית במלחמה ולא להיכבש ע"י הגרמנים מכיוון שהיא המשיכה לספק ברזל למכונת המלחמה הגרמנית ומכיוון שהיא הסכימה לתת לכוחות גרמניים לעבור בתוכה בדרך לנורבגיה ולפינלנד הכבושות.

ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד

למרות העבר האפל וההווה המטריד יש הרואים בתהליך שקירונה עוברת היום סיכוי גדול. "מתחילתה קירונה הייתה ניסיון חברתי", אומר ד"ר אולוף שרנסטרום מהמחלקה לגיאוגרפיה חברתית-כלכלית באוניברסיטת אומאו, "כשהיא הוקמה מתכנניה ניסו להתמודד עם מזג האוויר הארקטי ולתכנן עיר נטולת שכונות עוני ועתירת שירותים טובים לאזרח, בתי-ספר טובים ותחבורה טובה. זה יהיה אתגר משמעותי לתרגם את האידיאלים החברתיים האלו למציאות בקירונה של היום. יהיה מעניין גם לראות איך שיטות חדשות וטכנולוגיות חדשות וידידותיות יותר לסביבה יפותחו בקירונה. קירונה החדשה היא ניסוי בתכנון ובבנייה של העתיד".

נכון שקירונה קטנה בהרבה ממרכזי האוכלוסין הענקיים שעומדים להיפגע כתוצאה מהתחממות כדה"א והבעיה שבפניה היא ניצבת היא בסדרי גודל אחרים. ובכל זאת, ייתכן שיש הרבה מה ללמוד מההתמודדות שלה עם האסון המתקרב. "לנו אין אף אחד לחקות", אומרת לינה נסטרום מעיריית קירונה, "אנחנו הראשונים שעושים את זה ויש כאן בהחלט תחושה של חלוציות". נסטרום נפגשת עם אקדמאים, עיתונאים ויזמים מכל רחבי העולם שמתעניינים בטרנספורמציה של קירונה והיא בטוחה שהפרויקט יכול להיות מקרה בוחן חשוב לישובים ברחבי העולם שיצטרכו בעתיד, מסיבות שונות, להעתיק את מקומם.

ייתכן שסיפורה של קירונה יכול לעניין גם מעצבי מדיניות בישראל שיצטרכו להתמודד בעתיד עם פינוי התנחלויות בגדה מתוך לקחי ההתנתקות בעזה. גם אם רק מחצית מתושביה של קירונה יושפעו מהמעבר, מדובר עדיין ביותר מכל תושבי גוש-קטיף גם יחד. ההתנתקות שעלתה ע"פ הערכות  כתשעה מיליארד שקלים (כולל פיצויים, הוצאות מערכת הביטחון, דיור זמני ועוד) הייתה יקרה בהרבה מצפי העלות של הטרנספורמציה של קירונה והיא השאירה אחריה טראומה גדולה ואדמה חרוכה מבחינות רבות. נכון, העתקת יישובים לא תפתור התנגדויות אידיאולוגיות ופוליטיות אך במידה והיא תהיה אפשרית מבחינה טכנית, ייתכן שהיא תהיה זולה יותר וטראומטית פחות. היא תאפשר לקהילות להמשיך להתקיים והיא תמנע מחזות קשים כמו הריסת בתי כנסת והוצאות עתק על הרס מיותר של בתים שהושקע בהם עמל של שנים רבות. כך או כך, במרחביה הפתוחים של לפלנד משנים מקום כדי לשנות מזל ומקווים לטוב.

* הכתבה התפרסמה באפריל 2009

קירונה - עיר בצל מכרה. צילם: דיויד סטברו
מפעל העיבוד של המכרה. צילם: דיויד סטברו
סדקים מתקדמים מהמכרה לכיוון העיר. צילם: דיויד סטברו
הכנסייה העתיקה. צילם: דיויד סטברו
בניין העירייה. צילם: דיויד סטברו
כלי התחבורה הנפוצים בקירונה: טרקטרונים, אופנועי שלג ו... מזחלות כלבים. צילם: דיויד סטברו