שוודי טוב לא פותח את הפה

כשהקומיקאי היהודי-שוודי, ארון פלאם, כתב ספר פרובוקטיבי על יחסה של שוודיה אל הנאצים, הוא ידע שיעורר מחלוקת. אבל הוא לא ציפה שהמדינה תדרוש להשמיד את ספריו. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.9029866

ארבעת השוטרים, אישה אחת ושלושה גברים, הגיעו קצת אחרי תשע בבוקר. חלקם היו חמושים ולבושי אפודי מגן. כשהגיעו לבניין באזור מסחרי בדרום סטוקהולם הם עלו במעלית ומצאו את המחסן אליו נשלחו ע"י התובע ממחלקת פשיעה בינלאומית ופשע מאורגן. במחסן היו כ-150 ארגזי קרטון. הם ניגשו לעבודה. במשך כשעה וחצי הם העבירו את הארגזים למשטחי עץ, הוציאו אותם החוצה, העמיסו אותם על משאית ופינו אותם מהמקום. עכשיו מחכים הארגזים להכרעת בית-משפט כדי שאפשר יהיה להשמיד את תוכנם. זה יכול היה להיות סיפור פשע סקנדינבי רגיל אם ארגזי הקרטון היו מכילים סמים או תוצרת גנובה והמשטרה יכולה היתה להתגאות במודיעין מוצלח ובשוטרים אמיצים אם מאחורי ארגזי הקרטון היה עומד אחד מראשי כנופיות הפשע שהיא מנסה להילחם בהם בשנים האחרונות. אך הסיפור הזה הוא אחר. פשיטת המשטרה בבוקר ה-11 ביוני היתה יוצאת דופן בגלל שהארגזים לא היו שייכים לעבריין מסוכן, אלא לקומיקאי ותוכנם הממתין להוראת ההשמדה אינו מורכב מחומרים מסוכנים אלא מספרי היסטוריה.

ארון פלאם (Aron Flam) הוא קומיקאי יהודי שוודי בן 42 המתגורר בסטוקהולם. בנוסף למופעי סטנד-אפ, פלאם משתתף בסרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, הוא כותב ספרים ומקליט פודקסטים. במהלך הקריירה שלו הוא מרבה לעסוק בנושאים מורכבים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פה ושם הוא שוחט פרות קדושות ולא אחת הוא מעביר ביקורת מעוררת מחלוקת על תופעות תרבותיות, תנועות פוליטיות והשקפות עולם, בעיקר מהצד הפמיניסטי והסוציאליסטי, שיש להן אהדה בקרב חוגים מסוימים בשוודיה. ספרו של פלאם "זהו טיגריס שוודי" (Det här är en svensk tiger) יצא לאור השנה, הוא עוסק בהיסטוריה השוודית, בעיקר בזו של מאה השנים האחרונות, ואחד מנושאיו המרכזיים הוא המדיניות השוודית בזמן מלחמת העולם השנייה. הנושא אמנם נחקר לעומק ע"י אחרים, אך פלאם טוען שהתמונה שהוא מצייר היא חדשה ומקיפה יותר. בניגוד למרבית ההיסטוריונים המציגים את שוודיה כמדינה ניטרלית שנטתה לכיוון הגרמנים עד 1943 ושינתה את נטייתה לטובת בעלות הברית ככל שהתקרבה המלחמה לסופה, פלאם מציג את שוודיה כ"מדינה צמיתה" (vassal state) של גרמניה לאורך כל הדרך. זוהי טענה רדיקלית המעוררת עניין רב בשוודיה, עניין שלא דעך ואולי אפילו התגבר, לאחר ששתי המהדורות הראשונות נמכרו והמהדורה השלישית הוחרמה ע"י המשטרה. החרמה כזו היא אירוע נדיר בשוודיה ובאופן רשמי הסיבה להתרחשותו אינה תוכן הספר, אלא תביעה על הפרת זכויות יוצרים. מקור הסכסוך הוא הציור המופיע על עטיפת הספר – טיגריס בצבעי כחול-צהוב. הטיגריס, כך מסתבר, הוא נושא רגיש בשוודיה והעיסוק בו פותח תיבת פנדורה שתוכנה מתחיל באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים וממשיך עד לימינו אנו.

IMG_5219
ספרו של פלאם וגרסתו לנמר השוודי על עטיפתו

הכל התחיל לפני כמעט שמונים שנה. ע"פ מרבית ההיסטוריונים שמרה שוודיה בימי מלה"ע על ניטרליות למרות שבלא מעט תחומים היא סייעה בדרכים שונות גם לגרמניה וגם לאויבותיה. ב-1941 עיצב המאייר והסופר השוודי ברטיל אלמקוויסט (Bertil Almqvist) בהזמנת הרשויות השוודיות פוסטר של טיגריס צבוע בכחול-צהוב, צבעי הדגל השוודי, תחת הסיסמה "טיגריס שוודי". הביטוי עצמו הוא משחק מילים. המילה "שוודי" (Svensk) יכולה להיות גם שם תואר וגם שם עצם, והמילה "טיגריס " (Tiger) יכולה להיות שם עצם, כלומר בעה"ח טיגריס, אבל גם פועל – הטיית ההווה של הפועל "לשתוק". כלומר "טיגריס שוודי" אינו רק בע"ח טורף הצבוע בצבעי הדגל הלאומי אלא גם מעין הנחיה בקריצת עין האומרת: שוודי טוב לא פותח את הפה. זוהי סיסמא הדומה לסיסמאות שהיו בשימוש במדינות רבות בזמן במלה"ע השנייה. האמריקאים והבריטים, לדוגמא, הפיצו סיסמאות כמו "loose lips sink ships" ו-"careless talk costs lives" על מנת לחזק את ביטחון השדה. לאחר המלחמה יצא הטיגריס משימוש רשמי ולאחר מותו של האומן ב-1972 תרמו קרובי משפחתו את זכויות השימוש בו ל"מוזיאון המוכנות הצבאית השוודי", מוזיאון פרטי בדרום שוודיה העוסק בהיסטוריה הצבאית של המדינה.

"הטיגריס השוודי" המופיע על עטיפת ספרו של ארון פלאם אינו העתק מדויק של המקור. בניגוד לטיגריס המקורי, הטיגריס של פלאם קורץ בעינו האחת, הוא מניף את רגלו הקדמית כהצדעה במועל יד ורגלו השנייה מעוטרת בצלב קרס. מעבר לכך הוא מטיל צל ארוך על הקרקע שלצידו. "שוודיה היא המדינה היחידה שמתגאה בשתיקה בהמנון הלאומי שלה", הוא אומר בראיון ל"הארץ" ומכוון למשפטים הראשונים בהמנון השוודי המהללים את הארץ העתיקה והחופשית של הרי הצפון, ארץ שהיא גם טובה ומלאת שמחה אבל גם שקטה, "אנחנו אוהבים את השתיקה עד כדי כך שאנחנו שרים עליה. הנמר הוא בעצם מעין בדיחה על השתיקה הזו, הוא משחק מילים שמשמעותו היא שהשוודים הם חזקים אבל הם גם שתקנים. זה אמנם דומה לסיסמה האמריקאית Loose Lips Sink Ships אבל לנו, בניגוד לאמריקאים, לא היו אוניות בסכנת טביעה בזמן מלה"ע השנייה, אנחנו היינו לכאורה ניטרליים, מה שמעלה את התהיה – למה בעצם נועדה השתיקה השוודית? בזה בדיוק עוסק הספר שלי. זוהי תרבות השתיקה השוודית והעטיפה היא פרודיה על הטיגריס, כלומר פרודיה על בדיחה. בספר אני עוסק בפסיכולוגיה, במשפט, בפוליטיקה ובפילוסופיה והכל מתחיל בבדיחה הזו. שוודים היום לא מכירים את ההקשר ההיסטורי, הם לא מבינים את הבדיחה כי סביהם הבינו אותה טוב כל כך ושתיקתם על מה שהתחולל בשוודיה במשך מלה"ע השנייה היתה מוחלטת. בקומדיה, על מנת להבין בדיחה צריך להבין את הרפרנסים הספר בעצם מסביר את הרפרנס".

AronFlam_by_Cajsa Borgström
ארון פלאם. צילמה: קייסה בורגסטרום

עולם התרבות והקהילה המשפטית השוודיים לא נשארו אדישים להליך נגד פלאם ולהחרמה של ספרו. "התביעה נגד פלאם בגין הפרת זכויות יוצרים, כמו גם החרמת הספר שלו הן סקנדל", כתב טורשטן קארס, משפטן שוודי בכיר ביומון הנפוץ סבנסקה דגבלדט, "קשה להבין איזה אינטרס יש למחזיקי זכויות היוצרים, שאפילו אינם קשורים לאמן עצמו, בתביעה ובהחרמת הספרים. קשה עוד יותר להבין כיצד הפגיעה במדינה, בעם וב"סמל הלאומי" שלו היא קשה כל כך שהיא מצדיקה תביעה והחרמה". כמו אחרים, מכנה קארס את פעולת המשטרה והתביעה "התערבות בוטה בחופש הביטוי". "זה נשמע כמו תגובה מוגזמת של בעלי הזכויות", אמר לערוץ 4 השוודי העיתונאי נילס פונקה, מומחה לחופש הביטוי בשוודיה, שטוען שהחרמת מהדורה שלמה של ספר היא נדירה, "ומוזר שהתובע נוקט בצעד דרסטי כל כך".

גם חלק מהקולגות של פלאם, קומיקאים שוודים ידועים, יצאו להגנתו. "קומדיה והומור הם חלק חשוב מאוד של חופש הביטוי והשיח הציבורי, אפילו בשוודיה שהיא ארץ נטולת הומור", אמרה בחיוך הקומיקאית סנדרה אילר והוסיפה שאסור לשתוק לנוכח האיום עליהם. "לא צריך להסכים עם ארון בשביל לתמוך בו", אמר קומיקאי אחר, אוז נוין, והוסיף: "זהו סקנדל. לא ראוי לתבוע קומיקאי וסופר בגלל שהוא מטיל ספק ועושה סאטירה – זאת בדיוק העבודה שלו".

עם זאת, לא כל התגובות בשוודיה תומכות. העיתונאי אנדרס לוקו, למשל, כתב מאמר בו הוא טוען שפלאם הופך את עצמו לקדוש מעונה ונותן לקהל שלו בדיוק מה שהוא רוצה ע"י כך שהוא מפריד את הסאטירה שלו מהומור. "מה שפלאם קורא לו צנזורה כמו זו של מזרח-גרמניה, הוא בעצם מה שרובנו קוראים לו פייק-ניוז", הוא כותב, "המעבר שלו מתפקידו כקומיקאי, למעצב דעה ומשם להיסטוריון נותן לו גמישות גדולה שלפיה הוא יכול לבחור איזה כובע שמתאים לו באותו רגע". לוקו מאשים את פלאם בהיותו דובר של הימין הקיצוני האלטרנטיבי והוא אינו הראשון הטוען כך. בשנים האחרונות פלאם הכחיש לא פעם כל קשר לאלט-רייט השוודי או לאנשי הימין הפופוליסטי וטען שבניגוד אליהם הוא ליברל, דמוקרט, תומך בחופש הביטוי ואינדיבידואליסט. עם זאת, ניתן למצוא בקרב תומכיו ברשת כאלו הטוענים שהתלות של עולם התרבות השוודי בתמיכות מהממשלה הסוציאל-דמוקרטית גורמת לכך שאנשי תרבות רבים אינם עומדים לצידו של פלאם האנטי-סוציאליסט. אחרים טוענים שההליך נגד פלאם הוא תגובת נגד של הממסד הסוציאל-דמוקרטי המנסה להסתיר את ההיסטוריה האפלה של המפלגה. לטענות אלו אמנם אין ראיות או הוכחות אך הן מתודלקות בין השאר ע"י שתיקתו של הממסד הפוליטי בנושא. הסופר והמוסיקאי ינס גנמן, למשל, ביקר את הממשלה והתקשורת הממלכתית על שתיקתה בנושא במאמר שכתב תחת הכותרת "כיצד אנו יכולים לישון כשספרינו בוערים?" ושאל: "מדוע לא הוזמן שר המשפטים לאולפן החדשות הגדול במדינה להגיב על כך שאנחנו שולחים את המשטרה להחרים ספר על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ו(קשריה עם) היטלר שנכתב ע"י סופר יהודי?".

דומה שהכוחות העומדים מול פלאם הורידו פרופיל בימים אלו. עוה"ד מארי אנדרה המייצגת את המוזיאון המחזיק את הזכויות סרבה להגיב לדברים למרות פניות חוזרות ונשנות של "הארץ". את עיקר טיעוניה ניתן למצוא בדברים שכתבה בעבר בהקשר של תביעות שונות בהן היתה מעורבת. היא רואה את הטיגריס כ"סמל למלחמת העולם השנייה וחלק מהמורשת התרבותית השוודית" והיא טוענת שהמוזיאון מסרב לכל הבקשות לשימוש בו. גם התביעה בשוודיה סרבה מספר פעמים לענות לשאלות "הארץ" והפנתה להודעה לעיתונות שפורסמה לפני שבועיים ושלפיה בית-המשפט יכריע בתיק העוסק ב"קונפליקט העקרוני בין חופש הביטוי לזכויות יוצרים". ע"פ ההודעה לעיתונות אין מדובר בצנזורה של התוכן אלא בזכויות על עטיפת הספר. "הספרים הוחרמו מכיוון שלא ניתן להפריד בין העטיפה לספר עצמו".

לפני שנכנסים לתוכן הספר, איך קורה שקומיקאי, איש תקשורת ופודקסטר כותב פתאום ספר היסטוריה? זה עניין אישי? פוליטי? אקדמי?

"הייתי אומר שכל הסיבות האלו נכונות. כפודקסטר ומי שעוסק בסאטירה פוליטית אני נשאל הרבה על המורשת היהודית שלי ועל האופן שבו הקונפליקט בין הישראלים והפלסטינים מוצג בתקשורת השוודית. כשהחלטתי לכתוב תשובות לשאלות אלו הבנתי שהן קשורות למה שקורה בחברה היום אבל יש להן שורשים בתרבות השתיקה השוודית, שאיננה חדשה, היא הולכת הרבה אחורה".

לא מעט נכתב על שוודיה במלה"ע השנייה, כולל על קשריה עם גרמניה הנאצית, החל במכירת ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, דרך המתנדבים השוודיים בוואפן אס-אס ועד לנטיות הפרו-נאציות של האליטה השוודית. מה בעצם חדש בעבודה שלך?

"הספר התחיל בעצם כפרקים בפודקסט שלי. לאחר שקראתי ספרים, עברתי על חומר בארכיונים דיגיטליים וניתחתי מידע ממדינות אחרות, עשיתי משהו שעד כמה שאני יודע אף אחד אחר עדיין לא עשה – שמתי את מה שמצאתי על ציר-זמן. מחקרים אחרים כבר עסקו בהרבה ממה שכתבתי עליו, אבל כל אחד מהם הוא כמו שבר זכוכית על הרצפה אחרי שחלון נשבר. אני אספתי מידע רב וכשחיברתי את הכל יחד התוצאה היתה סיפור קוהרנטי וברור שגם מסתדר טוב יותר עם ההיסטוריה של לאומים אחרים. למעשה אני טוען שהסוציאל-דמוקרטים השוודים (המפלגה שהיתה בשלטון בשוודיה בזמן עליית הנאצים לשלטון והנמצאת בשלטון גם היום, ד.ס) התחילו לעבוד עם היטלר עוד לפני שהוא עלה לשלטון. הגרסה השוודית של ההיסטוריה משאירה בחוץ את העובדה ששוודיה היתה תלויה בגרמניה ומשתפת פעולה עם גרמניה לפני ובזמן המלחמה. שוודים שדיברו שפה שנייה דיברו ברוב המקרים גרמנית, רוב השוודים היום לא יודעים על זה אבל שוודיה היתה בת-ברית של גרמניה מ-1933 ועד נובמבר 1944 כשהמלחמה היתה כבר גמורה לגמרי. רק אז הודיעה שוודיה שתפסיק לעשות עסקים עם גרמניה. אני חיברתי את חתיכות הזכוכית האלו ובניתי את החלון מחדש. יש בו אמנם סדקים אבל הוא מגן בפני הרוח".

פלאם, שיש לו הכשרה כלכלית, מפרט בספר גם את הצד הכלכלי של הסיפור. "הספר עוסק גם במודל העסקי של שוודיה, שוויץ וגרמניה בזמן המלחמה והוא מוסבר בצורה קלה להבנה", הוא אומר, "הגרמנים היו זקוקים לכלי נשק כדי שיוכלו לשדוד יהודים וגם בני עמים אחרים. לשוודיה היו החומרים לבניית כלי נשק (ברזל לפני תחילת המלחמה ומסבים כדוריים אחרי תחילתה), הגרמנים היו זקוקים לחומרים אלו והבנקים השווייצריים יכלו לכבס את הכסף שהוחלף ידיים בעסקאות האלו. כך סיפקה שוודיה לגרמניה את המרכיבים שאף צבא מודרני לא יכול לירות, לנסוע, לטוס או לנוע מעל ומתחת למים בלעדיהם".

גם אם המדיניות השוודית סייעה לגרמנים וגרמה למלחמה להיות ארוכה וקשה יותר, האם אתה לא מתעלם מהאמביוולנטיות שלה? האם אין משמעות, למשל, להצלת עשרות אלפי יהודי הונגריה ע"י ראול וולנברג, למקלט ששוודיה נתנה ליהודי דנמרק ולאוטובוסים הלבנים של הצלב-האדום השוודי שחילצו פליטים מהמחנות הנאצים?

ע"פ הדוגמאות שנתת הייתי אומר שאין לזה משמעות. מטרתו של פולקה ברנדוט (הדיפלומט השוודי ששימש כיו"ר הצלב-האדום השוודי ולימים שימש כמתווך האו"ם בסכסוך היהודי-ערבי ונרצח ע"י הלח"י בירושלים, ד.ס) לא היתה להציל יהודים. הוא אסף יהודים על הדרך ואז כתב ספר שמסביר איזה גיבור גדול הוא היה. זה עיצוב היסטורי עצמי. גם המקרה של יהודי דנמרק (שהוברחו לשוודיה בסיוע המחתרת הדנית, ד.ס) הוא מורכב. הם העמידו את הממשלה השוודית במבוכה. הם התקבלו בשוודיה מסיבות של דימוי ונראות ציבורית והציבור השוודי לא בהכרח ידע מה קורה. ובעניין ראול וולנברג, עד כמה שאני מבין הוא היה גיבור. תמיד יש יוצאי דופן וסיפורים רבים הם מסובכים ומורכבים, וולנברג פעל לבדו, זו היתה יוזמתו האישית, מצפונו לא יכול היה להתמודד עם מה שממשלתו עושה. אני די בטוח שהוא הבין את אחריותה של ממשלתו למה שקורה בשטח במקום שהוא נמצא".

בקרב חוקרים ישנם חילוקי דעות רבים על דמויות דוגמת וולנברג וברנדוט. ישנם היסטוריונים שלא יסכימו עם התזה של פלאם בעניינם, אך גם חוקרים ביקורתיים עלולים להסתייג ממסקנותיו של פלאם שטוען שיש אמנם לכבד את היוזמות ההרואיות השוודיות במידה שהצילו חיים, אך צריך לזכור את העובדות "שלא מוזכרות אף פעם". ראשית, הוא טוען ששוודיה היתה בצד הגרמני לאורך כל הדרך וקורא לסיפור הניטרליות הרשמי "בולשיט". שנית, הוא טוען שמדינת הרווחה השוודית "נבנתה על זהב שנשדד מיהודים ועמים אירופאים אחרים". אלו טענות רציניות מאוד ולמרות שאפשר להתווכח על חלקים רבים בספרו של פלאם, אין ספק שזהו פרויקט מרתק המדלג בין דיסיפלינות, תקופות ואירועים שונים בהיסטוריה השוודית. פלאם מחבר בין יחסו של הממסד השוודי לישראל לאנטישמיות בחברה השוודית ולמגמות האידאולוגיות, הכלכליות והפוליטיות שבבסיסה, כולן, טוען פלאם, מבוססות על תרבות השתיקה.

אך האם השתיקה עליה מדבר פלאם נמשכת עד היום? בשנות התשעים, למרות עברה הבעייתי, ואולי בגללו, נקטה ממשלת שוודיה בראשות יוראן פאשון, מספר פעולות שהפכו את שוודיה למובילה עולמית בחקר והנצחת השואה. פאשון, מדינאי סוציאל-דמוקרטי שגם היה ראש-הממשלה השוודי האחרון שביקר בישראל, יזם את הקמתו של "הפורום להיסטוריה חיה", מוסד ממלכתי העוסק בחינוך ומחקר ששואת יהודי אירופה היא נקודת המוצא שלו. פאשון גם נקט בצעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ויזם את "הצהרת שטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שבה חברות כיום עשרות מדינות. פלאם אינו מתנגד לפעולות אלו אבל הוא חושב שהדברים נעצרו באיבם. "זה אולי התחיל נכון", הוא אומר, "אבל מהר מאוד הדברים השתנו חזרה. הנושא עבר משולחנו של ראש הממשלה לזה של שר המשפטים ושם הוא נשכח". פלאם מסביר שאמנם ארכיונים שוודים מסוימים נפתחו בגלל העיסוק בשאלת הזהב השדוד שהנאצים השתמשו בו כדי לשלם לשוודים, אבל "זו היתה תוצאה של לחץ בינלאומי. נעשתה עבודה טובה בעניין חקירת הבנק השוודי המרכזי אבל ברור שהיתה שם צנזורה ושזה לא נעשה עד הסוף". למעשה, טוען פלאם, השתיקה השוודית לא הסתיימה בשנות התשעים. גם אחריהן רבים מאלו שניסו להפר אותה הוקעו כמשוגעים והפכו למעין דיסידנטים. האירועים סביב ספרו שלו מעלים את החשד שייתכן ויש צדק בטענותיו.

"כבר מהתחלה החלטתי להשתמש בטיגריס השוודי כי הוא סמל לשתיקה השוודית בזמן המלחמה", מספר פלאם, "בזמן המלחמה הסמל הזה היה בכל מקום, על קופסאות אוכל ועל קלמרים, על חולצות, על ארונות ועוד. אני סטיריקן כבר הרבה שנים, חלק מהסגנון ודרך הביטוי האסתטית שלי היא יצירת קולאז'ים שממחישים את הסיפורים או הבדיחות שלי. גם במקרה הזה יצרתי בעבור הפודקסט שלי קולאז' שהנמר השוודי היה חלק ממנו ושממחיש את מדיניותה ותרבותה של שוודיה. מתישהו, בין הפרק השני והשלישי של הפודקסט, התקשרה אלי עו"ד מארי אנדרה המייצגת את מוזיאון המוכנות הצבאית השוודית (אנדרה ובעלה הם גם בעלי המוזיאון, ד.ס). היא צרחה עלי בטלפון ואמרה שאני צריך להתבייש בעצמי על כך שאני פוגע במורשת התרבותית שלנו".

פלאם מספר שהוא לא נענה לדרישה מפני שע"פ פרשנותו הוא אמנם משתמש בטיגריס השוודי אבל העבודה שלו משנה אותו ויוצרת לו משמעות חדשה. מעבר לכך, מדובר בפרודיה וזו מוגנת בשוודיה על פי נוהג משפטי (אם כי לא באופן מפורש בחוק). כשעוה"ד אנדרה לא וויתרה החל מעין משחק של חתול ועכבר בין המוזיאון לפלאם וכשהאחרון החליט להוציא לאור את ספרו הוא פנה למעצב גראפי שיצור בעבורו את הטיגריס השוודי כפי שהוא רואה אותו – קורץ, מצדיע במועל יד, עונד צלב קרס ומטיל צל. בשלב זה נכנסה המשטרה לתמונה. בעקבות פניית המוזיאון היא יצרה קשר עם החברה שמדפיסה את הספר, הזמינה את פלאם לחקירה והעניין הגיע לשיא לפני מספר שבועות. "הייתי בשירותים ועשיתי מה שאנשים בד"כ עושים בבוקר בשירותים", מספר פלאם, "קיבלתי הודעת טקסט מבניין המשרדים שבו אני משכיר מחסן. בהודעה היה כתוב "המשטרה כאן". כעת מחזיקה המשטרה בספרים, המשפט מתחיל ב-24 בספטמבר ואם התביעה תנצח הספרים יושמדו ופלאם יאלץ לשלם למוזיאון מיליון וחצי כתר שוודי (כ-580,000 ₪).

האם לדעתך התביעה אכן נובעת מהפרת זכויות יוצרים או שהיא בעצם על התוכן?

"אני לא יודע ולא רוצה לעשות ספקולציות. אני יכול לומר שתגובתה של המתלוננת אנדרה היתה רגשית מאוד. היא מדברת על "הפרת זכויות יוצרים" ומצד שני על "חילול מורשת תרבותית". זה גם מה שהתובע הראשי בתיק אמר, הוא טען שאני "מחלל" את העבודה המקורית בכך ששמתי עליה צלב-קרס. הם טוענים שזה נוגע רק לעטיפת הספר ולא לתוכן אבל מארי אנדרן אמרה למשטרה שהיא רוצה שכל עותקי הספר, גם אלו שכבר נמכרו, יושמדו. אם הם חושבים שהעבודה שלי מחללת את המורשת השוודית זו זכותם אבל סאטירה לא אמורה מנומסת ומכבדת".

האם אתה חושב שהם מנסים להשתיק אותך?

"אם זה מה שהם מנסים לעשות, הם עושים עבודה גרועה מאוד".

האם התביעה מביאה לך יותר פרסום ועוזרת למכירות?

"אני לא יכול להכחיש שאני מקבל פרסום וזה עוזר למכור את הספר. זה הצד החיובי בכך שאני עומד על זכותי כסאטיריקן לעשות צחוק גם מדברים שאנשים חושבים שהם קדושים. את הקרב הזה הייתי מוכן לעשות בכל תנאי ובמקרה הזה אני לא מתבייש לעמוד מול בית-משפט ולהגן על עבודתי". פלאם רואה בזה עניין עקרוני. "האם זכות הדיבור קיימת ללא הזכות לעשות פרודיה?", הוא שואל ועונה: "אני חושב שלא, אבל אני לא אובייקטיבי. אני קומיקאי".

מאסרו, הפקרתו ומותו של ראול וולנברג

English Follows

דווקא בסוף השבוע הזה, על רקע הדיווחים על המתרחש בסוריה חשוב לחזור לסיפור העלמותו ומותו של ראול וולנברג. מעבר להשוואות בין ההתרחשויות באירופה של שנות הארבעים לסוריה של היום, עצוב להשוות את הכוחות שעומדים מאחורי האסון – מאבקים על כוח, על שליטה ועל כסף. ראול וולנברג נלחם ומת בקרב על ערכם השווה והאינסופי של כל בני-האדם וקדושתם של החיים. בני משפחתו הבכירים לעומת זאת נאבקו על קדושתם של חוזים.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.3152207

לפני מספר שבועות הוכרז בשוודיה על מותו של אדם שכמעט בוודאות נפטר כבר לפני עשרות שנים. מושא ההצהרה, הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, נעדר מאז 1947 אז היה ככל הנראה בשבי שירותי הביטחון הסובייטים בכלא לוביאנקה שבמוסקבה. מכיוון שהרוסים לא הודיעו באופן רשמי מה עלה בגורלו ומכיוון שחוקרים שונים לא הצליחו להוכיח מעבר לכל ספק שוולנברג הוצא להורג או נפטר בכלא, הרשויות השוודיות מעולם לא הכריזו רשמית על מותו. כל זה נגמר במרץ השנה אז פנתה משפחת וולנברג לרשות המיסים השוודית האמונה על מרשם האוכלוסין במדינה בבקשה להצהיר רשמית על מותו. הרשות הכריזה שאם וולנברג לא יתייצב בפניה או שמידע נוסף לא יתקבל בעניינו תוך שישה חודשים, וולנברג יוכרז כמת.

"תאריך המוות הרשמי נקבע ל-31 ביולי 1952", הודיעה פיה גוסטפסון בכירה ברשות המיסים בסוף אוקטובר, "זהו תאריך פורמלי בלבד. חוקית עלינו לבחור תאריך המרוחק חמש שנים לפחות מהיעלמותו של וולנברג ועד יולי 1947 היו עדיין סימני חיים". במקביל נמסר מטעם המשפחה ש: "ההצהרה על מותו היא דרך להתמודד עם הטראומה שחווינו, לסיים את השלב הזה ולהמשיך הלאה". כך סגרו השוודים את תיק וולנברג אך השאירו שאלות רבות בלתי פתורות. מה באמת עלה בגורלו? מדוע לא נעשו מאמצים רבים יותר לאתרו? האם היו גורמים שהיה להם אינטרס להשתיק את הפרשה? ומדוע משפחתו חיכתה שבעים שנה עד שהחליטה "להמשיך הלאה", מושג מעט מוזר שכן אמו ואביו המאמץ של וולנברג התאבדו ב-1979, אחיו נפטר לפני שבע שנים ואחותו היא בת 95.

סיפורו היעלמותו של וולנברג התחיל כאשר הוא הגיע לבודפשט ביולי 1944 כשליח דיפלומטי תחת מינוי אמריקאי-שוודי. בשלב זה נשלחו כבר למעלה מ-400,000 מיהודי הונגריה למותם באושוויץ. משימתו של וולנברג היתה להקטין את מימדי האסון והוא אכן הציל אלפים רבים מהיהודים שנותרו בבודפשט מגורל דומה. הוא הנפיק להם דרכוני חסות שוודים, הסתיר אותם בבתי-מחסה ששכר וניהל מו"מ עם הרשויות שמנע את מותם של יהודים רבים. בסוף המלחמה, הוא נעצר ע"י הרוסים בחשד לריגול ועל פי מרבית החוקרים והעדויות הוא הוצא להורג ב-1947 כאשר הוא בן 34 בלבד. למרות שלאחר מותו הוא הוכר כחסיד אומות העולם ונודע כסמל לגבורה ולפעולה מוסרית בתנאים הנוראים של אירופה הנאצית, באופן מפתיע לא התגייסה הממשלה השוודית לבירור גורלו ועשתה מעט מאוד על מנת לחלצו. מפתיעה עוד יותר היא העובדה שאפילו משפחתו המורחבת לא התגייסה להצילו. דומה שבזמן שוולנברג הפך לסמל ברחבי העולם דווקא השוודים שכחו ממנו.

על מנת להבין את הפסיביות השוודית בעניין זה יש להבין את מעמדה של משפחת וולנברג בשוודיה. הוולנברגים הם המשפחה העשירה והמשפיעה ביותר במדינה כבר למעלה מ-150 שנה. הם החזיקו ומחזיקים עדיין בחלק גדול מאוד מהמגזר הבנקאי ומהתעשייה בשוודיה כמו גם בהשפעה פוליטית לא מבוטלת. ראול וולנברג לא הספיק להגיע לצמרת הפעילות העסקית המשפחתית אך שליחתו לבודפשט היתה ידועה ומקובלת על בכירי המשפחה, יעקוב ומרקוס וולנברג, שגם התכתבו איתו במהלכה.

"מרקוס ויעקוב וולנברג שימשו כאנשי קשר בין משרד החוץ השוודי לבין הבריטים והגרמנים והם היו וודאי מודעים למו"מ שהביא לשליחות ההומניטרית של בן משפחתם בבודפשט", אומר ההיסטוריון דר' פול א.לוין המתגורר בברלין, מומחה לתפקידה של שוודיה במלה"ע השניה שגם כתב ספר על וולנברג, "מצד שני היו לוולנברגים עסקים ואינטרסים כלכליים עם הגרמנים. במאי 1944, למשל, שבועות מעטים לפני D-day, דיפלומט אמריקאי דיבר עם מרקוס וולנברג על האינטרס המוסרי לעצור את הסחר עם הגרמנים. וולנברג ענה שהם אינם יכולים לעשות זאת בגלל חוזים מחייבים. כשהדיפלומט אמר שבזמנים כאלו יש דברים חשובים יותר מקדושתם של חוזים השיב וולנברג שאין דבר חשוב יותר מקדושתם של חוזים".

האמביוולנטיות של משפחת וולנברג כלפי המתרחש באירופה בשנות הארבעים היתה חלק ממה שלוין מכנה הפרדוקס השוודי ומיתוס הנייטרליות השוודית. "לפני המלחמה ובתחילתה השוודים היו אדישים לגורל יהודי מרכז אירופה", אומר לוין, "האדישות הפכה למדיניות אקטיבית להצלת היהודים ב-1942 עם החלת הפתרון הסופי בנורבגיה ש-50% מיהודיה נמלטו לשוודיה. מדיניות ההצלה השוודית התקדמה בהדרגה, ב-1943 יהודי דנמרק ניצלו כשהוצע להם מקלט בשוודיה, הפעילות הדיפלומטית בבודפשט ב-1944 הצילה עד עשרים אלף יהודים (דר' לוין כופר במה שהוא מכנה המיתוס לפיו וולנברג הציל 100,000 יהודים, ד.ס) ואלפים נוספים ניצלו בזכות האוטובוסים הלבנים של הצלב האדום השוודי בסוף המלחמה. הפרדוקס הוא שלכל אורך הזמן הזה מכונת המלחמה הנאצית והתעשייה הצבאית הגרמנית המשיכו לפעול בזכות ברזל שסופק ע"י השוודים".

האינטרסים הכלכליים השוודיים השפיעו גם על גורלו של וולנברג אחרי המלחמה. "בעוד הוריו של וולנברג עשו כל מאמץ לגלות מה עלה בגורלו של בנם, הענף המשפיע יותר של המשפחה, בראשות מרקוס ויעקוב, יכול היה לעשות הרבה יותר", אומר לוין, "הם בקלות יכלו להתקשר לראש-הממשלה השוודי במהלך 1945-6 ולדרוש פעולה נחושה יותר אבל הם לא עשו זאת". נהוג לפרש את הפסיביות השוודית בעניין זה כניסיון של שוודיה הנייטרלית לא להרגיז את הרוסים, השכנים האימתניים ממזרח, בזמן המלחמה הקרה, אבל לפי לוין יש סיבה נוספת. "אחרי המלחמה משפחת וולנברג היתה מעוניית בעסקים עם הסובייטים, הם רצו להלוות להם בערך 250 מיליון דולר והם, כמו גם הממשלה, מאוד לא רצו להרגיז את סטאלין".

האם ייתכן שראול וולנברג הופקר ע"י ממשלתו וחלק ממשפחתו בגלל אינטרסים כלכליים? האם השוודים ויתרו על מנופי הלחץ המועטים שהיו ברשותם ללחוץ על הרוסים בגלל שיקולים פוליטיים? ממש כפי שיש השערות שונות לגבי גורלו הפיזי של וולנברג, יש דעות שונות גם בסוגיה זו. לוין מספר על שני דיפלומטים משוויץ שנעצרו בבודפשט ע"י הסובייטים בנסיבות דומות והוחזרו לארצם כתוצאת מו"מ תקיף שניהלו השווייצרים. השוודים, לעומת זאת, טוען לוין, הפגינו אדישות מוסרית וחוסר באמפתיה ווולנברג נותר בכלא. יש המוסיפים שהפקרתו של וולנברג היא גם תוצאה של מנטליות כנועה ופסיבית הנמנעת מעימותים. ייתכן שיש אמת במרכיבים אלו אך בכל הנוגע ביחסם של השוודים לשואה חל שינוי משמעותי בסוף שנות התשעים אז יזמה הממשלה השוודית, בסיועם של אקדמאים כמו לוין וחוקר השואה הישראלי פרופ' יהודה באואר, סדרה של מפעלים חינוכיים, פוליטיים וחברתיים בנושא השואה ותפקידה הבעייתי של שוודיה בתקופתה.

בעבור ראול וולנברג זה היה כמובן מאוחר מדי. כל שנותר במקרה שלו הוא להכריז על מותו ולהתמודד עם מורשתו. ומורשתו, כך נדמה, היא רלוונטית מתמיד. במציאות נטולת מצפן מוסרי בה רוב אנשי הציבור הגיבו לתעשיית המוות בשילוב של יצר ההישרדות ושיקולים כלכליים ופוליטיים, ראול וולנברג שייך למיעוט מעורר ההשראה שהבדיל בין טוב לרע, בחר בטוב ושילם על כך את המחיר הגבוהה ביותר. זוהי מורשתו האמיתית ויש שיטענו שאירופה של המאה ה-21 זקוקה לה לא פחות מאירופה של שנות הארבעים.

A few weeks ago, the death was announced in Sweden of a person who almost certainly died decades ago. The individual in question, the Swedish diplomat Raoul Wallenberg, has been missing since 1947, when he is presumed to have been in the hands of the Soviet secret services, held in Moscow’s Lubyanka Prison. In the absence of an official Russian statement about Wallenberg’s fate, and because investigators and researchers were unable to prove beyond a reasonable doubt that Wallenberg was executed or died in prison, the Swedish authorities never formally declared him dead. That situation ended last March, when the Wallenberg family asked the Swedish Tax Authority, which oversees the population registry in the country, to pronounce him officially dead. The authority announced that if Wallenberg did not appear before it, or if no additional information was received concerning his case within six months, he would be declared dead.

“The official date of his death is 31 July 1952,” Pia Gustafsson, a senior official at the Tax Authority, said at the end of October. She added, according to the Guardian newspaper, “This date is purely formal. Legally, we must choose a date at least five years after his disappearance and there were signs of life until the end of July 1947.” A statement issued by the family noted that the declaration of death “is a way to deal with the trauma we lived through, to bring one phase to closure and move on.”

The Wallenberg case is closed, but many questions remain unresolved. What really happened to him? Why were no greater efforts made by his government to locate him? Were any of the authorities involved in the case interested in silencing the affair? And why did his family wait 70 years before deciding to “move on”? That’s a rather odd phrase in this context, since Wallenberg’s parents committed suicide in 1979, his brother died seven years ago and his sister is now 95.

The story of Wallenberg’s disappearance begins in July 1944, when he arrived in Budapest as a diplomatic envoy under an American-Swedish appointment. This was made possible when the newly created American War Refugee Board chose Wallenberg as its representative in Budapest and the Ministry for Foreign Affairs of neutral Sweden agreed to the American request to assign him to the local Swedish legation.  By then, some 432,000 Hungarian Jews had been deported and most of them were murdered in Auschwitz over a period of just a few months. Wallenberg’s official mission was to reduce the scale of the disaster, and he was indeed able to save many of the thousands of Jews still remaining in Budapest from a similar fate. He issued them Swedish protective passports and hid them in buildings he rented, while holding negotiations with the authorities that allowed many Jews to survive.

At the end of the war, the Russians who now occupied Budapest arrested him on suspicion of espionage. According to most researchers and available testimonies, he was executed in 1947, at the age of 34. Surprisingly, even though he was declared one of the Righteous Among the Nations  by Jerusalem’s Yad Vashem Holocaust memorial in 1963 and was hailed internationally as a symbol of heroism and moral action – the Swedish government did not make a great effort to discover what had befallen him and did very little to extricate him when it might still have been possible. Still more surprising is the fact that his extended family did not mobilize to save him.

'Sanctity of contracts'

To understand Swedish passivity in this regard, it’s necessary to know something about the standing of the Wallenberg family in Swedish society. For the past 150 years the Wallenbergs have been the richest and most influential family in the country. A large segment of the country’s industry and banking sector was and remains in their ownership, and they wield considerable political influence as well. Raoul Wallenberg did not reach the highest levels of the family’s business activity, but his mission to Budapest was known to and accepted by the family’s senior figures, Jacob and Marcus junior, who corresponded with him while he was in the Hungarian capital.

“On the one hand, Marcus junior and Jacob acted as liaisons between the Swedish Foreign Ministry and the British and Germans, and they were certainly aware of the negotiations that led to the humanitarian mission of their relative in Budapest”, says Dr. Paul A. Levine, a Berlin-based historian who is an expert on Sweden’s role in World War II and has published a book about Raoul Wallenberg.

“On the other hand,” Levine continues, “the Wallenbergs had business and economic interests with the Germans. In May 1944, for example, just a few weeks before the invasion of Normandy, an American diplomat spoke with Marcus Wallenberg junior about the moral interest of stopping trade with the Germans. Wallenberg replied that they could not do that, because of binding contracts. When the diplomat said that at such times there were more sacred things than contracts, Wallenberg replied that there is nothing more important than the sanctity of contracts.”

The Wallenberg family’s ambivalence about the events in Europe in the 1940s was part of what Levine calls the "Swedish paradox" and the "myth of Swedish neutrality".

“Before the war and at its start, the Swedes were indifferent to the fate of the Jews of Central Europe,” Levine says. “The indifference turned into active policy to rescue the Jews in 1942, with the start of the Final Solution in Norway, 50 percent of whose Jews fled to Sweden. In 1943, Denmark’s Jews were saved when they were offered a haven in Sweden. The diplomatic activity in Budapest saved up to 20,000 Jews [Levine rejects the “myth,” in his word, that Wallenberg saved 100,000 Jews], and thousands more were saved thanks to the White Buses of the Swedish Red Cross at the end of the war. The paradox is that during all this time the Nazi war machine and German industry continued to operate thanks to the iron ore supplied to them by the Swedes.”

Swedish economic interests also affected Wallenberg’s fate after the war, the historian adds: “Whereas Wallenberg’s parents made every effort to find out what happened to their son, the most influential branch of the family, headed by Marcus junior and Jacob, could have done much more. They could have easily contacted the prime minister of Sweden in 1945-46 and demanded firmer action. But they did not do so.”

Swedish passivity in this regard is usually interpreted as a means for the neutral country to avoid angering the Russians. Levine, however, puts forward another reason. “After the war, the Wallenberg family wanted to have business dealings with the Soviets. They wanted to loan them about $250 million, and they, like the government, very much wanted to avoid irking Stalin.”

Is it possible that Raoul Wallenberg was abandoned to his fate by his government and his family because of economic considerations? Did the Swedes forgo the few levers of pressure on the Soviets that were available to them because of political calculations?

Just as there are different conjectures about Wallenberg’s physical fate, there are also diverse opinions on this subject. Levine notes that two Swiss diplomats were arrested by the Soviets in Budapest under similar circumstances and were returned to their country following aggressive negotiations by the Swiss. In contrast, the Swedes displayed moral apathy and a lack of empathy, and Wallenberg remained in prison. It was not until the late 1990's that the Swedes’ attitude toward Wallenberg and the Holocaust in general changed dramatically. At that time, the government, with the aid of academics such as Levine and Israeli Holocaust scholar Yehuda Bauer, initiated a series of educational, political and social projects regarding the Holocaust and Sweden’s problematic behavior during the war years.

For Raoul Wallenberg, it was too late, of course. All that remains now is to declare him dead and learn from his legacy. And that legacy is more relevant than ever. In a situation void of a moral compass, when most of Europe's leading public figures responded to the Nazi death industry with a combination of survival instincts and economic and political considerations – Raoul Wallenberg belongs to the inspiring minority who differentiated between good and evil, and paid the highest price for his moral choices. That is his true legacy. Some would say that 21st-century Europe needs it no less than Europe of the 1940s.