מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.

עדויות לטיהור אתני ברוג'בה

"אם עלינו לבחור בין פשרות לבין רצח עמנו", כתב לפני קצת יותר מחודש מזלום עבדי, מפקד הSDF, הכוחות הסוריים הדמוקרטיים, "בוודאי שנבחר בחיים עבור העם שלנו". עבדי, המפקד על עשרות אלפי לוחמים ולוחמות שנלחמו ונצחו את דאע"ש, יודע על מה הוא מדבר. בימים אלו נמצא שוב "המנהל האוטונומי של צפון ומזרח סוריה" (רוג'בה) על סף תהום. הנטישה האמריקאית, המתקפה של תורכיה ובעלי-בריתה הג'יהדיסטים והמעורבות של משטר אסד ופטרוניו הרוסיים אילצו את תושבי האזור, ובעיקר את הכורדים, לתמרן ולהתפשר בכדי לשמור על חיי אדם ולהפסיק את האש.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8161302#commentsSection

אך ההסכמים שהושגו משרתים יותר מכל את צרכיה של תורכיה שהישגיה כוללים פגיעה בכוחות הכורדים המזוינים, בריחה של אזרחים מ"רצועת ביטחון" נוספת והסטה של תשומת הלב הבינלאומית למקומות אחרים. לאחר שבמשך כמה ימים העולם הראה סימני דאגה לנוכח מאות ההרוגים והפצועים ומאות אלפי המגורשים, הפסקת-האש המדומיינת מרגיעה את דעת-הקהל הבינלאומית ומאפשרת לתורכיה להמשיך בתוכניותיה להשתלטות אזורית. במציאות, האש לא הופסקה והשקט לא חזר. כל שהעולם צריך לעשות הוא להפסיק לאטום אוזניים.

בשבועיים האחרונים שוחחתי עם כורדים ששהו ברוג'ובה בזמן המבצע התורכי. כששומעים את סיפוריהם ומצרפים דיווחים ממקורות נוספים אי אפשר כבר להאמין לתורכיה הטוענת שהיא בסה"כ נלחמת בטרוריסטים ומשיבה את הסדר. בֶּיָאן ראשיד, למשל, הוא סורי שמצא מקלט באירופה לפני תשע שנים. אחרי שקיבל דרכון אירופאי הוא חזר לעיר מולדתו, קמישלי, לביקור. "הייתי בסרקנייה (ראס אל-עין) כשהתחילו הקרבות", הוא מספר, "בשעות אחה"צ החלו מטוסי F-16 להפגיז יעדים שונים, חלקם אזרחיים, הם הפגיזו בתי-ספר, בנייני מגורים ובתי חולים". ביאן מספר שהוא נרתם לסייע להעביר פצועים לבית-החולים. "ראיתי הרוגים ופצועים רבים. רוב הפצועים היו מחוסרי ידיים או רגליים או עם רסיסים בגוף. ניסיתי לסייע בעיקר לילדים ולמבוגרים. הדבר שהכי קשה לי לשכוח הוא ילדה כבת שמונה, יושבת ליד גופתו של אחיה המת, ומנסה להעיר אותו".

כמה ימים אחרי תחילת המתקפה התורכית פרסם ארגון אמנסטי דו"ח שחשף את התמונה הרחבה. ע"פ הדו"ח, הפגזת אזרחים התבצעה ללא אבחנה. אחת העדויות בדו"ח היא על הפגזה של אזור סמוך לבית-ספר שהיה מרוחק מכל יעד צבאי. "היו שם שישה פצועים וארבעה הרוגים, ביניהם שני ילדים", סיפר עובד הסהר האדום הכורדי, "לא יכולתי לומר אם אלו בנים או בנות כי הגופות היו שחורות. הם נראו כמו פחם". בעדות נוספת תוארה פגיעה בשיירה אזרחית של מאות אזרחים. שישה נהרגו ו-59 נפצעו בתקרית שאחד העיתונאים שהיה עד לה תיאר כ"טבח מוחלט". עוד טוען הדו"ח ששותפיהם הג'יהדיסטיים של התורכים ביצעו הוצאות להורג בדם קר, כולל הוצאתה להורג של המנהיגה הכורדית האזרחית הברין חאלף בכביש בין א-רקה לקמישלי. טענות אלו מצאו חיזוק גם ב-Wall Street Journal שציטט גורמים אמריקאיים שטענו שפשעי מלחמה חמורים שכאלו צולמו ע"י רחפנים של הצבא האמריקאי.

גם אלו ששרדו את ההתקפות וברחו לאזורים מוגנים חיים בתנאים קשים ובאי-וודאות לגבי העתיד. הלין קרים סומנז, צעירה שוודית ממוצא כורדי, נסעה להתנדב ברוג'ובה לאחר הפלישה התורכית ושהתה כשבוע באזור העיר אל-חסכה. היא סיפרה לי על אלפי פליטים השוהים בבתי-ספר בתנאים היגייניים ירודים, ללא טיפול רפואי, ללא מים זורמים ובחלק מבתי-הספר גם ללא מזרנים או שמיכות. "כשנסענו בין בתי-הספר באזור שבין אל-חסכה לתל טאמר", היא סיפרה, "ראינו בניינים בכפרים שהיו הרוסים לגמרי. כבישים היו הרוסים, ראינו מגדל מים שנהרס ובתי-ספר שנפגעו". שוודית נוספת ממוצא כורדי, לורין איברהים ברזינצי, היתה בקשמילי בביקור משפחתי כשפרצו הקרבות והיתה עדה להפגזות ארטילריה בתוך העיר ולפניקה שהן גרמו. "בלילה הם הפגיזו את אזור העיר העתיקה וביום למחרת הם ירו ממש לתוך מרכז העיר, הם פגעו במאפיה, במגרש כדורגל ופגז אחד פגע ברחוב מרכזי אבל למרבה המזל לא התפוצץ". לורין, ששהתה בעיר עם משפחתה, הצליחה לצאת ממנה לפני שהמצב התדרדר, אך בטרם חזרה לשוודיה הספיקה לפגוש אספקט נוסף של ההתקפה התורכית. בבית חולים מקומי, היא ראתה את מוחמד חאמיד, ילד בן 13 מסירקנייה, שסבל מכוויות נוראיות שנגרמו ככל הנראה מפצצת זרחן. "יותר מחצי גופו היה שרוף", היא אומרת, "והרופא שטיפל בו אמר שהוא מעולם לא ראה פציעות כאלו".

ע"פ רבים מתושבי רוג'ובה פשעים אלו הם חלק ממדיניות מכוונת. אליזבת קורי, ממנהיגות הנוצרים ברוג'בה, טענה בנאום מצולם שהתורכים מתכוונים לטהר את צפון סוריה מנוצרים באמצעות טבח וגירוש. דברים אלו מתחברים לטענה כי מטרתם של התורכים היא ליישב באזור פליטים סורים שיגורשו מתורכיה במקום הנוצרים, הכורדים ואחרים. דו"ח של אמנסטי מאוקטובר מאשש טענות אלו ומביא עדויות לכך שפליטים סורים אכן מגורשים מתורכיה לאזורי הקרבות בסוריה תוך כדי שהנשיא ארדואן מאיים "להציף" את אירופה ב-3.6 מיליון מהגרים אם מנהיגיה יתנגדו לפעולותיו.

וכך, למרות שרוג'בה מתרחקת מהכותרות, האסון עדיין בפתח. קרבות נמשכים באזורי מפתח, פיגועי התאבדות פוגעים באוכלוסייה האזרחית, אנשי דת נרצחים ופליטים לא מורשים לחזור לבתיהם. זהו אסון מעשה ידי אדם המתרחש לנגד עינינו אך בניגוד לאסונות מהעבר, הוא מלווה בתמונות, סרטונים וקריאות לעזרה ברשתות החברתיות. בנאומו בפרלמנט הגרמני ב-1998 הציע ההיסטוריון יהודה באואר להוסיף לעשרת הדיברות שלושה נוספים: לעולם לא להרשות לעצמנו להיות לקורבנות, לעולם לא להפוך לתליינים ולעולם, אבל לעולם, לא להתבונן ברצח-עם כצופים פאסיביים מהצד.