לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

מלחמה בתיגראי

זה היה בסוף נובמבר. העיר אקסום שבמחוז תיגראי בצפון אתיופיה נערכה לחג המסורתי בכנסיית מריה מציון. ע"פ המסורת המקומית זהו התאריך שבו הובא למקום ארון הברית מירושלים. הפעם נערך החג בצל מלחמת אזרחים שהחלה כמה שבועות קודם לכן ושבמסגרתה פלש הצבא האתיופי למחוז כחלק מסכסוך פוליטי עם מפלגת ה-TPLF השולטת בו. לסכסוך הצטרפו גם כוחות מזוינים ממחוז אמהרה הסמוך ומאריתראיה השכנה. ע"פ עדויות שנאספו ע"י אמנסטי מפי אזרחי העיר שנכבשה ב-19 בחודש, רצחו חיילים אריתראים מאות בני אדם ב-24 השעות שלפני החג. העדויות מספרות על רצח בדם קר באמצעות הוצאות להורג ברחוב, פשיטות מבית לבית וירי צלפים כאשר גופות הנרצחים מוטלות ברחובות במשך ימים.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9604056

"הם סידרו אותם בשתי שורות ושאלו היכן כלי-הנשק שלהם", אמר אחד העדים שצפה מהחלון בשישה גברים שנתפסו, "הם ענו: "אין לנו נשק, אנחנו אזרחים" ואחד החיילים ניגש למפקדו ושאל: "לשחרר אותם או להרוג אותם?". העד מספר שהמפקד פקד להרוג את השבויים. החיילים, שהיו חמושים בתת-מקלע ברן, ירו בשלושה מהם בכדור אחד. "הראשון והשני נפלו מתים", סיפר העד, "השלישי נפצע. הם ירו בו פעם שנייה והרגו את שלושת הנותרים בכדור אחד. הם הועמדו בצורה מושלמת". ד"וח אמנסטי מספר גם על ביזה והפגזות בלתי פוסקות של יעדים אזרחיים שגרמו לתושבי אקסום ל"טראומה קולקטיבית של אלימות, אֵבֶל וקבורות המוניות".

"המשפחה שלי נמצאת בתיגראי", סיפר לי הָילה שעזב את אתיופיה לפני כמה שנים וחי כעת באירופה, "מאמי, מאחיותיי והמשפחה המורחבת לא שמעתי כבר ארבעה חודשים, אבל אחי נמצא בעיר כ-25 ק"מ מאקסום ושוחחתי איתו בטלפון לפני כעשרה ימים. הוא סיפר שהכל הרוס – תשתיות, בתי-ספר ובתי-חולים. החנויות סגורות, אין תרופות בבתי-מרקחת, אין מים נקיים וחשמל, האזור נשלט ע"י חיילים אריתראים והקרבות עם ה-TPLF נמשכים". עדות זו תואמת דיווחים מתיגראי על שריפת שדות והרס מפעלים. הילה טוען שהמצב מזכיר לו אירועים היסטוריים. "אתיופים ממוצא תיגראי מסומנים ע"י השלטון וצעדים שונים כגון איסור טיסות ופיטורים מעבודות ממשלתיות ננקטים נגדם. זה נראה כמו היחס ליהודים לפני מלה"ע השנייה. חשוב מאוד שהעולם יפסיק רק לדבר על המשבר ויתחיל לעשות משהו לפני שיקרה מה שקרה ברואנדה (רצח-עם בו נרצחו ב-1994 כחצי מיליון בני אדם)".

לא בטוח עד כמה העולם מדבר על המתרחש באתיופיה, אבל הניו-יורק טיימס חשף לאחרונה שדו"ח של הממשל האמריקאי מפברואר טוען שבתיגראי מתבצע טיהור אתני. הטענה מתבססת על עדויות בדבר כפרים נטושים ועשרות אלפי תושבים שברחו או נעלמו. גם התקשורת הבינלאומית הצליחה בשבועות האחרונים להביא עדויות על המתרחש. רשת אל-ג'זירה פרסמה עדות של אישה מהעיר מאי-קדרה המספרת שעברה עם חברותיה אונס קבוצתי בידי חיילים. באותה כתבה מצולמת גם צעירה בת 18 ששרדה ניסיון אונס וידיה נכרתו כתוצאה מירי. רשת CNN פרסמה לפני מספר ימים מידע על טבח שנמשך שלושה ימים בכפר דנגלט. ע"פ הדיווח האירוע החל בחסימת הכניסה לכפר ע"י חיילים אריתראים ונמשך בירי על הכנסייה המקומית בשעה ששהו בה מאות מתפללים. לאחר מכן עברו החיילים מבית לבית, גררו החוצה את דייריהם וירו בהם. חלק מהעדויות מספרות על נשים שאולצו לקשור את ילדיהן ולצפות בהוצאתם להורג.

כמו מקרים אחרים של פשעי מלחמה וטיהור אתני, הרקע לאירועים בתיגראי הוא מורכב. מפלגת ה-TPLF השולטת במחוז שלטה באתיופיה כולה במשך שלושים שנה ובעקבות מלחמת אתיופיה-אריתראה (1998-2000) היא הביאה לבידודה של אריתראה וגרמה לפגיעה קשה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלה. מומחים לפוליטיקה אתיופית מסבירים גם שהמפלגה התיגראית מואשמת בעצמה בטיהור אתני בבני האמהרה, השכנים מדרום, במסגרת סכסוך גבולות ישן. כך, יש המגדירים את מה שמתרחש כעת כקמפיין נקמה אכזרי שבמסגרתו האנשים הפשוטים משלמים את המחיר על מעשי האליטות מכל הצדדים. ראש-ממשלת אתיופיה אבייה אחמד, שנחשב כרפורמטור וזכה בפרס-נובל בעקבות הסכם השלום שחתם עם אריתראה, הפך בפועל לשותף בקואליציה שבחסותה נרצחים אלפי אזרחים על לא עוול בכפם. "מבחינה פוליטית אין כאן טובים ורעים", אמר לי פעיל זכויות-אדם מאתיופיה, "כבר שלושים שנה שהלאומנות האתנית ממוסדת באתיופיה ומחריפה את השנאה והאלימות בין הקהילות השונות. כל עוד לא יימצא הסדר פוליטי והלאומנות האתנית המסוכנת לא תשכח, האלימות והשנאה לא ייפסקו".

וזהו אכן אחד האספקטים הקשים של מה שמכונה "זוועות המונים" (פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני ורצח-עם). כשהרצח מונע מנקמה, הרוצחים רואים בעצמם את הקורבנות שנדחקו למעשה בלית ברירה. לעיתים זו תוצאה של שטיפת מוח לאומנית וגזענית, לעיתים אינדוקטרינציה פוליטית ולעיתים תוצאה של סכסוך מתמשך. כך או כך, מבחינה זו תחילת המאה ה-21 דומה לתחילת המאה ה-20. שתיהן מתאפיינות בזוועות המוניות ובשתיהן אין בנמצא מנהיגות עולמית, מנגנוני הגנה או הסדרים חוקיים בעלי שיניים שבכוחם למנוע את הזוועה. גם היום, כמו אז, הלאומנות הגואה היא התשתית האידיאולוגית ואינטרסים כלכליים ופוליטיים הם הכוח המניע. זה הזמן לשאול האם גם בסיבוב הזה נזדקק לשתי מלחמות עולם לפני שנרגיע את הלהט הלאומני ונרסן את תאוות הבצע של בעלי השררה? האם העתיד שייך לליברליזם ולדמוקרטיה שיתגברו על הלאומנות או שהעתיד, כמאמר המשורר, הוא רצח? מי שזקוק להמחשת התוצאות יכול למצוא את החזרה הכללית כבר עכשיו בשינג'יאנג, מיאנמר ועכשיו גם בתיגראי.