הנביא

לכבוד יום הולדתו ה-200 של קארל מארקס מובא כאן הפרק הראשון של "צלב ישראלי" המוקדש להוגה ולנביא שנולד בגרמניה, נקבר בלונדון וביותר ממובן אחד שינה את ההיסטוריה האנושית..

מרקס נקבר בהייגייט ודניאל עולה לקבר; נשאלת השאלה הרעילה האם אנחנו בורגנים; דניאל נזכר בנעוריו בכפר סבא; הרהורים על הסיפור הקצר; ביקור באיסט-אנד; דיויד בהופעה של רוזאן קאש; מדף הספרים בבית אבא אמא; אדם-העל.

 דניאל:

זו הייתה פינה נידחת בבית הקברות בהייגייט, צפון לונדון. על הקבר עמדו אחד-עשר אבלים. אבי המהפכות ירד אל הבוץ ואז בנאום הספד, יילד פרידריך אנגלס את המרקסיזם. עכשיו כשהאיש מת, התורה הייתה של כולם. אנגלס אמר: "בארבעה עשר למרץ, ברבע לפני שלוש אחר הצהרים, ההוגה הגדול של זמנינו חדל להגות. וזו הייתה התגלית החשובה של המת: שהאדם צריך שתיה, מחסה ומזון לפני שיוכל לעסוק בפוליטיקה, מדע, אמנות ודת". העובדה הזו, אמר אנגלס, היתה לפני מרקס, "מוסתרת על ידי אידיאולוגיה". וזהו. זה פשוט עומד באוויר מאז, הרעיון הזה, מופרע ומובן מאליו כמו ילד רחוב והאיש שחשב אותו מת. היה עוד הרבה חדש בעבודה של מרקס, אבל זה עיקר העיקרים: שאפשר להבין כל דבר על ידי בחינה של העולם החומרי. והחלק השני, של אנגלס, זה שמדבר על ההסתרה שמבצעת האידיאולוגיה, זה פשוט ממתק לבני הנעורים. כלומר כל מה שאומרים לנו, מה שמלמדים אותנו, המילים שמשתמשים בהן, הסיפורים, הדברים שנחשבים Common Sense, בתי ספר, הצבא, עיתונים, אופנה, הכל: זה לא ככה כי זה טבע העולם. זה ככה בגלל יחסי הייצור- זה כך משום היחסים החומריים בחברה. כי כך מכתיבים את פני הדברים הבורגנים. זה ככה כדי שלא תיחשף האמת: שלא יפילו אותם.

לפעמים אני חושד שגם אנחנו בורגנים, אולי זעיר –בורגנים. החשד מתגנב ללבי כי רק בורגני אמיתי יכולה להיות לו משאלת לב אחת: לא להיות בורגני. אבל מה זה משנה? בשנות התשעים בכפר סבא הסתובבתי כאילו הבנתי משהו שאף אחד לא קולט. וכשאתה צעיר זה גדול ומסובך ומשחית. אף אחד לא קלט כלום. איפה, כדי שהדפוקים האלו מסביבי יבינו על מה אני מדבר, הייתי צריך להעסיק מאייר. הבנתי מה הזקן אמר, וזה הדבר האמיתי, זו האפשרות שיהיה משהו יפה בפוליטיקה. אבל יותר מזה, המחשבה הזו של מרקס היא החיפוש האמיתי אחרי משמעות: חיפוש יופי לא- סנטימנטלי.

 

דיויד:

מתחילים בתיאוריה. יפה. ואין כמו הזקן מרקס לפתוח איתו מסע כזה. נדמה לי שאחד הדברים הראשונים שגיליתי אצלו היה ההסבר על התוצאה הכפולה של העבודה האנושית. זה מתחיל, כמו שכתבת, בצרכים הבסיסיים. כדי לספק אותם היה האדם, כבר מתחילת דרכו, צריך לעבוד, כלומר לעשות פעולה תכליתית כלפי הטבע. העבודה סיפקה את הצורך. זה ברור. אבל מרקס הוסיף עוד משהו – העבודה שינתה גם את האדם העובד עצמו. גם לרעיון הזה יש איכויות של משהו שהוא מובן מאליו מצד אחד אבל גם הוא חומר נפץ. למעשה, בעבורי, זהו הסוד שיסביר מעתה את כל ההיסטוריה. התכונות האנושיות שלנו אינן תוצאה של התערבות אלוהית או התגשמות של אידיאה וקורותינו אינן מקריות. מרקס נתן לנו את המפתח. כבר מהתחלה, העבודה הייתה החוליה החסרה. בגלל העבודה ביחד, פיתח אדם הראשון שפה, זו נתנה לו את האפשרות לחשוב מחשבות, שיצרו צרכים חדשים שהביאו בתורן עבודה חדשה, ששינתה שוב את האדם. כך נולדה התודעה האנושית. לא אצבע אלוהים ולא נעליים. נדמה לי שהיה זה אנגלס שתיאר את זה יפה: "היד האנושית איננה רק האיבר של העבודה", הוא כתב, "היא התוצר של העבודה". התאמה מתמדת לפעולות חדשות, הוא הסביר, שינתה את הפיזיולוגיה שלנו עד שהיד "קיבלה את השלמות שהביאה לעולם את ציוריו של רפאל, את פסליו של תורוואלדסן ואת המוסיקה של פאגאניני". כך אנגלס.

שמע, אני לא פילוסוף אבל למדתי דרך התזה הזאת לנתח את הכל. הפרקסיס האנושי ובהרחבה, אמצעי-היצור ויחסי-היצור, הם המנוע של ההיסטוריה. לא הפילוסופיה, הדת או תקשורת ההמונים. ברור שזה לא תמיד כל כך פשוט אבל אני מאמין שמה שהסביר את שחר ההיסטוריה עובד גם על כל מה שקרה אחרי. וגם אני, כמוך, האמנתי למרקס כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. לפעמים אני קורא לו 'הנביא'. זהו כינוי מטעה ואני משתמש בו רק בגלל שאלבר קאמי קרא לו פעם 'נביא הצדק ללא רחמים'. אבל האמת היא שאני לא ראיתי בו נביא אף פעם. לא, אני נמשכתי לכתביו לא בגלל ההתגלות הנבואית או ההשראה האלוהית אלא דווקא בגלל היסודיות של שלהם, ההתעסקות בפרטים, הראיה המפוכחת, ההתגרות במתנגדיו והציניות המרושעת. אלו לא כתבי קודש. אלו כתבי חול, מלאים בתאריכים, מספרים, תיאוריות כלכליות ואינטרסים פוליטיים. ולמרות זאת יש בהם יופי. וכן, זהו בהחלט יופי לא סנטימנטאלי.

אבל בעניין הבורגני אני לא לגמרי מסכים איתך. אם היית שואל את מרקס מיהם הבורגנים, הוא היה עונה שהם בני המעמד החברתי שהוא בעליו של אמצעי-הייצור, שהם בעלי הקפיטל, מנצלי הפרולטריון. מאז המבנה החברתי, לפחות בחלק שלנו של העולם, השתנה. אבל נדמה לי שאנחנו לא בורגנים ע"פ ההגדרה המרקסיסטית. לא יודע מה איתך, אבל אני לא בעלים של שום אמצעי-יצור. אבל האם אנחנו בורגנים אם משתמשים במושג בשימושו העממי יותר,כלומר, ממוסדים, שאננים, קונבנציונאליים, קונפורמיסטיים, האם אנחנו מעמד-ביניים, מקצועות חופשיים, צווארון לבן?

יש לי בעיה לענות על השאלה הזאת כי ברגע שאני מנסה להכיל את התיאוריה של מרקס על עצמי היא פתאום לא עובדת. כלומר, אצל מרקס לבורגנים, שהם בעלי אמצעי-היצור, יש עולם רוחני של בעלי אמצעי-יצור – הכנסיות שלהם, המוסיקה שהם אוהבים והמפלגות שלהם, הם כולם תוצר של הבעלות הזאת, של האינטרס שלהם כבעלי הקניין הזה. ואז בא הקונפליקט – יש אלוהים של בעלי-בית והוא הקובע את אלוהי שוכרי הדירות. יש אתיקה ואסתטיקה של דירקטורים והם הקובעים את האתיקה והאסתטיקה של הפועלים. ואני חושב שהוא צודק.

אבל מה קורה איתי? אני הייתי כבר חייל, חקלאי, איש-חינוך ועיתונאי, הייתי תפרן וגם גמרתי את החודש, חייתי במזה"ת וחייתי באירופה ולמרות השינויים בפרקסיס ובמעמד, אם לנקוט בלשון מרקסיסטית, תמיד חשבתי פחות או יותר אותו דבר, תמיד התנגדתי לשיטה, תמיד האמנתי בערך באותם הדברים ותמיד הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. מרקס עזר לי להסביר את ההיסטוריה האנושית אבל בשביל להבין את עצמי רעיתי בשדות זרים. אולי זה כמו שקראתי פעם על תורת היחסות ותורת הקוונטים – למרות ששתיהן נכונות, הראשונה עובדת רק על דברים גדולים מאוד והשנייה רק על דברים קטנים מאוד. ואני לא המרקסיסט הראשון (אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו ככה נכון?) שנתקל בבעיה הזאת. היו כאלו שהזדקקו לפרויד, אחרים הזדקקו לוובר וכך קיבלנו את מרקוזה, וולטר בנימין וכל שאר הפרשנים. אבל עזוב אותך מכל הניים-דרופינג וממיטב הלהיטים של הניאו-מרקסיזם. הנקודה שלי היא שאנחנו לא בורגנים אחרי הכל.

כי מה הוא עושה, הבורגני? הוא מאמין למה שכתוב בעיתונים, הוא משתעבד לכסף וקריירה, הוא עושה מה שכולם עושים. כשהוא שומע על אסונות טבע רחוקים הוא אדיש כי זה סבל של אחרים. כשהוא שומע על מלחמות, קיפוח, ואפליה הוא חושב שאין מה לעשות כי זה טבע האדם. הוא חי את חייו כמרוץ, הוא חלק מהשוק החופשי, הוא תכליתי, הוא מקבל את חוסר השוויון בין המינים כגזרת גורל, הוא פוחד מזרים, והוא לכוד בזהות שהוא לא בחר בה. הבורגני הוא אדם לא חופשי. ואולי לא ראוי שאעיד על עיסתי – אבל על פי הקריטריונים הלא-מדעיים והלא מטריאליסטיים האלו מעולם לא הייתי בורגני.

אז מה זה אומר? שאני משלה את עצמי ושבעצם אני קבור בפי-הטבעת של הבורגנות? יכול להיות. שהמאה ה-21 לא דומה למאה ה-19 של מרקס ושיש בה מגוון גדול יותר של מצבים חברתיים ותודעתיים? אולי. אבל אני חושב שיש עוד משהו – מרקס תוקף באגרסיביות ובצדק את הניסיונות לשחרר את האדם באמצעות מחשבות. הוא קורא לזה טינופת ושטויות. השחרור הוא מעשה היסטורי, הוא אומר, לא פעולה מחשבתית, והוא יבוא כתוצאה ממהפכות וביטול הבעלות הפרטית על אמצעי-היצור. אבל מרקס גם מצביע על האלטרנטיבה, ובלי להתכוון לזה, הוא זורק עצם גם לנו, אלו שלא ממגרים את שלטון הבורגנות. לפחות לא מחר בבוקר.

וככה אני מבין את זה – יש בידינו לעצב לפחות חלק מהעבודה וממערכות היחסים שלנו בצורה בלתי-תכליתית ובלתי-אמצעית. יש בידינו להתנתק מאלילי הממון, התארים האקדמיים, הצרכנות האובססיבית והדת. ויש בידינו להתבונן בצורה ריאלית על העולם. רוצה לומר, כשאתה מכיר את הסוד המסובך והמשחית, כפי שקראת לו, יש לך יתרון על האחרים. למרות שאף אחד לא יכול להילחם בחוקי הטבע, אפשר לנסות לעצב לפחות חלק מהזהות שלך, לפסל פיסה מהעולם שלך בעצמאות יחסית. לפחות לנסות.

 

ואם כל זה לא משכנע אותך, יש גם תשובה פשוטה יותר. אנחנו מהגרים ואנחנו גולים. ואלו לעולם אינם יכולים להיות בורגנים. ואצלנו זה כבר מילדות.

 

דניאל:

נכון, זה כבר מילדות. ובילדותינו אני זוכר הקמנו ארגון חתרני של רדיקלים בגן ציבורי. קראנו לו נש"ר[1]. אבל האמת היא, אותי עניין פחות המעשה, היית מרקסיסט רע. אותי עניין הרעיון, היכולת לחשוף את דרכי העולם. אני לא רציתי פרקסיס; אני רציתי להתפלפל. אז אחרי כמה פגישות התפרקה תנועת המחתרת – תוצאה של מאבק עיקש על אופי התנועה, אחי יושב-הראש השותף. חייב להיות מאבק על אופי התנועה: בלי הסכמה על עקרונות מידרדרים לרלטביזציה. אבל בלי מחלוקת על פרשנות נידונים לדוגמה. תמיד תהיה בינינו איזו אי-הסכמה, מין פיצול אידיאולוגי. כבר כשנולדנו היית אתה תל אביב: העיר העברית ואני יפו: העיר הישנה המעורבת. ואחר כך אתה נותרת נאמן לתנועת הנוער – דרך חוות ההכשרה אל הנח"ל ואל הקיבוץ. אני עזבתי. אתה זה כתבים קאנוניים, אני זה סמיזדט. אתה בסטוקהולם אני בלונדון. אתה מתנגד למוסד הנישואין אני נשוי כדת משה. במבט קדימה אתה תמיד היית שתי מדינות לשני עמים ואני חוטא במחשבות על קונפדרציה. אז נש"ר התפרקה והחזרנו את הספסלים בגן הציבורי לשימוש המחששה של בית הספר התיכון על שם כצנלסון. אבל היו לי עוד שני חברים בכפר סבא של שנות התשעים, שגם הם נחשפו אל הבשורה: אנשי השומר הצעיר. היינו משתעשעים בלקסיקון המרקסיסטי. בתקופת הצבא היינו יושבים במין בית-קפה-בר על רחוב וייצמן ושרים שירי מהפיכה ומדברים על דיאלקטיקה שחר, ניצן ואני. שחר היה סטאליניסט. בנאדם פרגמטי בלי יסורי יצירה ובלי פקפוק עצמי. הוא היה מתבל את הטיעונים שלו בקוריוזים על החברים שלו הבדואים שפגש בצבא. או נותן דוגמא מתנועה מהפכנית באמריקה הלטינית, ומצטט ניטשה. במיוחד, כמובן, 'דמדומי שחר'. היינו יושבים אצלו במרפסת הרבה, אצל ההורים. מדברים על מרקס ויחידות מובחרות והשתכרויות מפורסמות שנגמרו בטוב ומדי פעם מישהו היה נכנס אל חדר השינה שלו כדי להחליף מוסיקה או משהו והוא נכנס אחריך לחדר ומצביע על הספר ואומר 'דמדומי שחר', אה? פאג'ר; זה שחר בערבית, חסיין לימד אותי.

ככה זה היה בכפר סבא בשנות התשעים. מבית הקפה-בר הזה על וייצמן, שחר היה חוזר הביתה בשעות המאוחרות ברגל, אף פעם לא שתוי לגמרי, עם כפיה סביב הצוואר ובדרך כלל איזו ניידת או מכונית לא מסומנת הייתה עוצרת אותו אבל תמיד אחרי דקה הוא כבר היה מתבדח איתם, נשען על החלון.

וניצן היה מרקסיסט טהור יותר, אינטלקטואל. כבר אז ידעתי שיש לו מוח נהדר. היה לו מין מצפן, היה בלתי אפשרי לנצח אותו בוויכוח. אבל הוא אהב מאוד לשתות ובענייני נשים היה פשוט חסר בושה. את רוב השעות שלי עם המוח המרקסיסטי הנהדר הזה ניצלתי לשתייה וניתוח הסיכויים שלנו עם הבחורות שהכרנו. אני זוכר שיצאתי לחופשה רגילה מהצבא וגיליתי שגם ניצן בחופש – אנחנו מדברים על 1994 או 95. נסענו צפונה לבית של מישהו מהמשפחה שלו, במושב רמות. לבשנו את המדים שלנו כדי לתפוס טרמפים וירדנו בכביש הראשי ואת הכביש האחרון, שעולה על ההר מול הכינרת אל תוך המושב, הלכנו ברגל. ההרים סביבינו וביקשתי ממנו ללמד אותי את המילים של ה'אינטרנציונל'. הוא היה בשומר הצעיר. רק עכשיו, כשאני יושב בלונדון, כשאני חושב על זה המעמד נדמה לי כמו סצינה מסרט זר. אבל זר ביחס למה? ואני לא הייתי טרוצקיסט, ולא אנרכיסט ולא סינדיקליסט או סוציאל דמוקרט. הייתי אבוד. הייתי באגוטריפ ובחרדות ובמדי חיל הים. הכל היה מסובך וגדול ומשחית אבל ידעתי שחלק מזה הוא שלי. אני עדיין חושב שיש לי מקום בין כל הפרשנים של האיש הגדול ואני עדיין מרגיש לפעמים שאני מבין משהו עלום. בכל אופן, אחרי מבצע ענבי זעם בשנת תשעים ושש אני זוכר כמה טוב זה הרגיש להיות במדי חיל הים ובבחירות לכנסת להצביע לקומוניסטים.

 

דיויד:

ואני לא רציתי להיות אבוד אז הלכתי לתנועה. זו שהיום קוראים לה דרור-ישראל. זו הפכה עם השנים למשפחה החדשה שלי ולמסגרת שהיה בה כל מה שהייתי צריך – למידה, אוונגרד חברתי, פעילות ציבורית ומאבק פוליטי. רק שם מצאתי המון אנשים שלוקחים ברצינות את הכתובת על הקבר בהייגייט, הדיבר האחד-עשר מהתזות על פויארבך[2]. קראנו יחד את מרקס (אם כי לא רק אותו) ומתוך הקריאה יצאנו לחנך, להפגין, לאגד עובדים ולבנות ישובים. ואני לא הצבעתי לקומוניסטים. לא, אני הייתי עמוק בתוך תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, חלק אורגאני מתנועת-הנוער, ההסתדרות והתנועה הקיבוצית. במשך יותר מעשר שנים כל חיי היו מוקדשים למפעל הזה. עד היום אני חושב שזה הדבר הכי חשוב שעשיתי. ובפעמים המעטות שהגעתי ללונדון בתקופה הזאת הגעתי תמיד למצבה הגדולה בהייגייט והתבוננתי בה בגאווה. עד כדי כך.

אבל בוא נחזור רגע ליום עצמו. מה אנחנו יודעים עליו? מי היו האחד-עשר שעמדו על הקבר? מה נאמר? על מה כתבו באותו יום בעיתון? הדיווח של אנגלס מפורט למדי. אדם בשם גוטליב למקה הניח על הארון שני זרים עטורי סרט אדום בשם כתב העת הגרמני Der Sozialdemokrat ובשם האגודה החינוכית של הפועלים הקומוניסטים של לונדון. אח"כ נשא אנגלס את הנאום שציטטת ממנו. אחרי אנגלס דיבר בעלה של בתו הבכורה של מרקס, צ'ארלס לונגואט. הוא קרא הודעות שהגיעו מצרפת. ראשונים היו דברים בשם הסוציאליסטים הרוסים ששלח המהפכן הרוסי הגולה פיוטר לברוב. אח"כ באו טלגרמות מפאריז ומדריד מאת נציגי מפלגות הפועלים המקומיות. אחרי הטלגרמות נאם בגרמנית ווילהלם ליבקנכט, אחד ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (וגם אביו של קרל ליבקנכט, שהקים יחד עם רוזה לוקסמבורג את ליגת הספרטקיסטים). מלבד ליבקנכט, לונגואט, למקה ואנגלס היו במקום גם פול לאפרג', בעלה של בתו השנייה של מרקס,  פרידריך לסנר, מקורבם של מרקס ואנגלס ואדם בשם לכנר, איש האינטרנאציונאל הראשון וחבר וותיק בליגה הקומוניסטית. שני מדענים מהאגודה המלכותית למדעים השתתפו גם הם בלוויה, פרופ' ריי לנקסטר הזואולוג ופרופ' שורלמר הכימאי. את רשימת הנוכחים השלימו הבת אלינור ועוד מישהו. חיפשתי במקורות ומסתבר שיש כאן חידה היסטורית. אולי אתה יודע, דניאל, אולי אתה מכיר את המתאבל האחד-עשר?

 

דניאל:

המתאבל האחד עשר בלוויה של הדוד קארל היה אחד הנרי מוס שעשה את הדרך מהאיסט-אנד להמפסטד ברגל ושבר את תחום השבת באותו יום במרץ 1883. לא משום שהיה סוציאליסט הלך להמפסטד; לא משום שהיה ידיד אישי; לא משום שהיה גולה גרמני כמו מרקס; לא משום שהיה שוטר חרש. היהודי מוס עלה לקבר כיון ששני ערבים קודם לכן שמע בבית המרזח על המוות: 'מת הנביא', אמר פלוני-אלמוני. 'מת אבי העם'. שמע זאת הנרי מוס והיות והיה שם לבדו, בבית המרזח, חידד אזניו והקשיב לשיחתו של האלמוני. שמע שמת האיש שהיה תקוות האדם העמל; שמע שואלים אם ייקבר כיהודי – 'ייקבר כאביון', באה התשובה. ובכל זאת, חשב, היה אולי האיש יהודי? המשיכה השיחה על דא ועל הא ואזלו המטבעות בכיסיו של מוס ויצא הוא אל ביתו עובר על פני הסרסורים של ספיטלפילדס. אך בליבו כבר גמלה ההחלטה שתהפוך אותו לאורח המסתורי, האחד-עשר למעמד קבורת הנביא. הוא חשב שתהיה לוויה גדולה, אולי מצעד, מדינאים, חורים ושועים או תזמורת והתאכזב כשראה את האסופה העלובה של הג'נטלמנים מהיבשת. בכל זאת הוא עמד שם והרכין ראש ואסף אבן אל כיסו שעמדה על האח בבית המשפחה עד שהגיע הבליץ ב-1940 ושלח את האבן מהייגייט למות בין שאר אבנים. מי שקרא את הדיילי טלגרף באותו היום, יום שבת השבעה עשר במרץ, קרא על הסיפור הגדול של היום: הפיצוץ במתחם הממשלה ברחוב צ'ארלס- עבודה של האירים. בבית התחתון תשאלו את גלאדסטון על הפיצוץ וכן על המצב עם הילידים בדרום אפריקה. היו פרסומות לקונצרטים של יום סנט פטריק ברויאל אלברט הול. במלבורן הפסידה נבחרת אנגלית בקריקט לנבחרת המקומית, 'אנשי הקולוניה'. באיטליה חבורות של רפובליקנים התפרעו לציון יום הולדתו של המלך: ברימיני הושלך בוץ על פסלו של ויקטור עמנואל. בצרפת נגזרו שנתיים מאסר וקנס של שלושת אלפים פראנק על סוציאליסט בשם דורומי בגין הסתה. הוא נשא נאום בו צעק: 'אנחנו נירה בבורגנים כפי שירו הם בנו ב-71!'

 

ובידיעה בת ארבע שורות:

מותו של קארל מרקס

"טלגרם מרויטרס: פאריס, מרץ 16. העיתון 'Justice', אשר אחד מעורכיו הוא חתנו של קארל מרקס, מוסר הערב כי האחרון נפטר אתמול בלונדון. הוא שהה חודשיים בארגנטוויל בקיץ שעבר אך שב ללונדון באוקטובר".

 

דיויד:

לימים, בשנות הארבעים, הוחלט להעביר את קברו של מרקס ממקומו בפאתי בית-העלמין בהייגייט לנקודה טובה יותר, נוחה לביקורים. המבצע נערך בשלוש לפנות בוקר על מנת לא לעורר מהומות. אז טולטלו עצמותיו של מרקס בפעם האחרונה. מאוחר יותר נבנו מעליהן פסל ומסיכה. ואנחנו מבקרים שם לעיתים, מילדות ועד היום, בתחנות שונות לאורך חיינו, ואנחנו מדברים אל האיש שנטמן באדמה, אדם חולה בן כמעט 65, שבילה את תקופת חייו האחרונה במסעות מרפא, לאי ווייט, לאלג'יר, למונקו, צרפת ושוויץ. בשלב הזה כנראה שמרקס ידע היטב שמפעל חייו ישמש לאחר מותו למטרות שאין לו עליהן שליטה, שתורתו תעוות, שממשיכיו יתקוטטו ביניהם, ששותפיו בעבר עלולים לחולל אסונות נוראיים. אפילו משתתפי הלוויה לא היו נקיים מחשד. ידוע סיפורו של אנגלס על מרקס המתווכח עם סוציאליסטים מצרפת ועם אחד ממנהיגיהם, אדם שלמורת רוחו נישא לבתו לורה. "אם הם מרקסיסטים", אמר מרקס על הסוציאליסטים הצרפתיים, "אני לא מרקסיסט". זה לא היה וויכוח יוצא דופן. מרקס היה אדם קשה, פולמוסן בלתי נלאה. אדם שנאבק  בעיקשות באויביו ונטה להסתכסך גם עם חבריו. במותו, הוא ידע, הוא משאיר מורשת מסובכת שתנוצל בציניות ע"י כל אלו והוא לא יהיה שם כדי לתקן, להסביר, לעמוד על שלו.

כשאדם עומד אצל קבר, נודדות לעיתים המחשבות לרגעיו האחרונים של המת. אנגלס היה עם מרקס ביומו האחרון. הוא בא בשעות הקבועות, בין שתיים לשלוש. באותו בוקר, מספר אנגלס, מרקס עוד אכל מרק בתיאבון רב ושתה חלב ויין. מאוחר יותר באותו יום מרקס היה לבד בחדרו. רק לשתי דקות. כאשר אנגלס נכנס לחדר עם עוזרת הבית הוותיקה, הם מצאו אותו מת בכורסתו. אז מה היה ברגעיו האחרונים של המת? מה עבר לו בראש בשתי הדקות האלו? האם הוא הגה במהפכות שהיו ושעוד יהיו? האם הוא חשב על האינטרנציונאל הראשון? על הריב עם באקונין? על הקפיטל? או אולי לא. אולי הוא נזכר בטיולים השבועיים להמפסתד הית' עם ג'ני והבנות, בבילויים הליליים אפופי העשן ואדי האלכוהול בפאבים של לונדון, אולי הוא חשב על בנותיו ובני-הזוג השנואים שלהן, אולי על הילד פרדי שנשלח לאימוץ ואולי הוא הודה בליבו לנאמנותם של חבריו, לאהבה שהורעפה עליו, אולי הוא חשב על ג'ני, על שותפיו למאבק או על אנגלס, אדם מבריק ומוכשר שהקדיש לו את חייו. אולי כל שנותר לאדם בשתי דקות אחרונות הם משפחה וחברים.

 

דניאל:

אני מבקר את קארל מרקס לעתים קרובות. זה מעודד אותי, המחשבה שהאיש הגדול עצמו חי באותה העיר שבה יושב אני בגלות. בית הקברות בהייגייט חושף את הפנים היפות של לונדון: טבע מבוית, אקסצנטרי. מקום עם זיכרון חזק: המורשת הויקטוריאנית, בתי המלוכה, הגולים החתרנים שהורשו להיכנס אל ערש הליברליות. הספריות הגדולות של הנאורות.

משלמים שלושה שטרלינג בבודקה בכניסה ואני מכיר כבר טוב את השביל שמוליך אל הקבר, תמיד קצת מתוח לראות אם יהיו שם כמה סינים בחליפות, או איזה נורווגי זקן עם סיכות של האינטרנציונל תקועות לו בז'קט. או שמישהו מה-Marx Memorial Library השאיר שם זר גדול, מתחת לראש הענק של הזקן מרקס. אני עכשיו שוב בדרך אליו, דיויד. בחדשות שוב תהליך שלום נידון לכישלון במזרח התיכון. בפעם האחרונה שהיינו שם יחד, עוד דיברו כולם על המתקפה בעזה. אני שוב בדרך לקבר בהייגייט, וכשאני יוצא מהעבודה בדרך לשם, אני עובר ליד בית המלון 'מטרופול' והמנקות הסלובקיות בהפסקת עישון עומדות במעגל ליד תחנת האוטובוס. לרוע המזל אני כבר לא זרוק ודפוק כמו בימים הראשונים שלי בלונדון. יש לי קצת כסף בכיס ואני לא צריך לטפס על הגדר כדי להתחמק מתשלום. לפחות מזג האויר התקדר וגשם יורד עכשיו רצוף ואני מגיע לשער בית הקברות רטוב לגמרי וקצת מה Hardship הויקטוריאני בכל זאת דבק בי. פונה שמאלה מהשביל המרכזי, כאן תמיד מכריח את עצמי ללכת יותר לאט, תן זמן לצלבים הקלטיים והכתובות המחוקות והאזכורים של שנים ומלחמות, והסגנון המצועצע; כאן מונחת כך וכך שנרדמה בשנת 1924, והיא בת ארבעים ושלוש. אני מבחין במורד השביל בחבורה שעומדת תחת מטריות; הזקן לא לבד. זו חבורה של אפריקאים שהגיעו עם מכונית דיפלומטית. הם לבושים לחתונה, יש איתם ילדה קטנה אחת והם מצטלמים ליד הקבר. אחד מהם שואל אותי: באת לראות את מיסטר מרקס? הוא מחייך אלי כמו שותף. אני אומר לו: דוקטור מרקס. יפה מאוד הוא אומר. בקבר מונחים גם אשתו, עוזרת הבית, אחד הנכדים והבת אלינור, שאת האפר שלה שמרו במשך שישים שנה וקברו לבסוף ליד אביה, בשנות החמישים. החיים של מרקס היו חייו של הוגה דיעות. טרגדיה ויקטוריאנית עם מחלת ריאות ועוני וניסיון לשמור על מראית עין מכובדת, ומכתבים ארוכים שנשלחים ליבשת, והצנזורה, ותמותת תינוקות. אבל המוות, והאלכימיה שהיתה כאן ב17- במרץ שמונים ושלוש, זה דבר שתמיד יהיה רלוונטי. תמיד מודרני.

האפריקאים עוזבים במכונית המבריקה שלהם ויושב על ספסל בחלקה צדדית, מול קברי הקומוניסטים העיראקים והכורדים, בחור לבן רזה חיוור כמוני. הוא גם חיכה שהם יעזבו וקם, וניגש אל גוש השיש. הוא סלובקי. ואני? איך אדם מציג את עצמו במעמד האיש הגדול? מה, אני ישראלי? ישראלי גולה? אנגלי חדש? מרקסיסט? אתה ואני, דיויד, מאז שעזבנו שנינו את הארץ, הדו-שיח בינינו הפך תיאורטי יותר, דחוף יותר: איך עושים את זה נכון? כלומר את החיים. איפה חיים? למה זהות לאומית עדין עושה בנו שמות? איזה יום בהיסטוריה? מה דעתך על השבעה-עשר ביולי אלפיים ושלוש? בבוקר הייתי אצל ההורים בכפר סבא. בלילה בתחנת פדינגטון עם התיקים. היום שהתחיל את לונדון. גם מרקס הגיע ללונדון, ובשבילי זו גאווה ואולי אני זן נכחד, אבל עדין אני חושב שהאיש הגדול ידע את התשובות. ואני כנראה לא היחיד כי חוץ מהאפריקאים והסלובקי והישראלי הגולה היו כאן עוד אנשים היום, והשאירו שלושה זרי ענק.

 

דיויד:

אצלי זה הארבעה עשר בנובמבר 2004. אחרי יותר מעשר שנים של ציונות-סוציאליסטית בארץ-ישראל הגעתי לסטוקהולם. תרמיל, תיק יד וגיטרה קלאסית ב soft case. לא ידעתי כמה זמן אשאר ומה לעזאזל אעשה בארץ הקפואה הזאת עם השפה הבלתי אפשרית. ולא סתם אמרתי שגולים ומהגרים לא יכולים להיות בורגנים. בגיל 31, מתוך הצורך להתפרנס ובגלל שלא היה לי שמץ של הכשרה מקצועית או השכלה אקדמית, צללתי אל ים עבודות הדחק – התחלתי במרתף של חניון סוחב שקי אדמה, ממלא עציצים ושותל פרחים לעציצי חג המולד, אח"כ חילקתי מדריכי טלפונים לבנייני מגורים כשאני מדדה בשלג עם עגלות עמוסות דפי-זהב. אח"כ שטפתי כלים, אח"כ עבדתי בשדה-התעופה. כל יום ברכבת התחתית של חמש בבוקר עם פועלי בתי-האריזה כשאריק איינשטיין באוזניות שר על עין-גדי ובית-הערבה. חלקתי את ימי עם קאסם העיראקי, כריטסר התיכוניסט, אלכס הרוסי וערב רב של פולנים, אסטונים ודרום-אמריקאים שמחפשים כאן חיים טובים, שלא לדבר על הסטודנטים העניים, האימהות החד-הוריות מהפרברים והפליטים מאפגניסטאן, איראן וסומליה שלמדו איתי שוודית בביה"ס למהגרים. ואל תחשוב שאני מתלונן. להיפך, אף פעם לא הייתי פרולטר אמיתי, כזה שאין לו ברירות או מוצא. רק השתעשעתי בזה, נגעתי בעדינות בעוני, בעייפות הכרונית ובתשישות הפיזית ואח"כ הסתדרתי. למדתי את השפה וגיליתי שאני יכול לכתוב ולנגן גם בשביל כסף. לא הרבה כסף אמנם אבל בכל זאת משהו. ומרקס, תודה לאל, היה שם בשבילי כל הזמן, מפרש את המציאות, תחילה כאשר אני מטלטל בין המעמדות ואח"כ כשאני כותב בעבור כל מיני עיתונים וכתבי-עת על הנפט הנורבגי, התרבות הדנית, הריבית האירופית והתעשייה השוודית. ולמרות שלא הייתי פרולטר אמיתי, גם לא נהייתי בורגני והרווחה היחסית ששוודיה יודעת להעניק לא ביטלה את הזרות, הגלות והגעגועים. ובימים האלו כשהייתי מגיע להייגייט, הייתי מביט במצבה במין מבוכה והבעת תודה. לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון.

 

דניאל:

ואילו אני, כשאני חוזר מהייגייט ועוד לפני השכונה שלי יש את שכונת מיידה וייל, והקולג'  ותלמידי שיעורי הערב כולם מהגרים או דור שני לתת-מעמד העירוני המוחלש. בשיכונים שלהם הבנות בהיריון בגיל שש עשרה ומסתדרים בלי מקצוע. הפרולטריון החדש רוצה רק רחם וקעקועים. מה היה ביום ההוא? הורידו את האיש הגדול אל הקבר. וקראתי שמעט לפני שמת, בין התקפי שיעול, הוא גילח את הזקן הענק שלו. ביקש לשתות חלב חם בערבים וגילח את הזקן הענק. מה היה ביום ההוא? נביא מגולח ירד אל הקבר ובטקס אפל העלה אנגלס מאותו הקבר את המרקסיזם. מה היה ביום ההוא? ככה זה, לא משנה כמה גדול האדם; הדבר הכי גדול שהוא יכול לעשות, זה למות. ואחרי שכוסה קרל מרקס בעפר, התחילו לקום מן העפר כל הנביאים שלו. המרקסיסטים הרוסים והפינים. השוייצרים האוסטרו-גרמנים הספרדים והקטלנים והבסקים והטיבטים וכל הלטינו-אמריקאים. הטרוצקיסטים של צפון אמריקה. והציונות הסוציאליסטית. והיוונים וכל הפאן-ערביים. וגראמשי ואלתהוסר ולוקאש. וההומניסטים כמו ראש הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת, מסייה ליאון בלום מהחזית הפופולרית.

מה הבעיה הגדולה שלו, אתה יודע? של המרקסיסט האורבאני, ההומניסט המובס, הישראלי הגולה, יום לפני שהוא חותם משכנתא? שהוא לא יודע מי הם. ההם מההגמוניה, הבורגנות, המידל-קלאס הלבן, הרי זה היה יכול להיות הוא, לא? אבל הוא לא. הוא בהחלט לא, את זה הוא יכול להרגיש. אני חושב שאני אמור לשאול מי מחזיק באמצעי הייצור. ייצור של מה, בכלל?

אתה עכשיו בקרון רכבת. הקרון נראה לך ארוך. בקצה הקרון הרחוק ממך יושבים שניים. קשה לראות, אולי בחור ובחורה. תחזור לחשוב על השאלה עכשיו. מי הם? מי זה האויב הבורגני, הממסד, השיטה? אלו שיש להם את ההגמוניה, שמייצרים את כל מבנה -העל בשבילינו שנשחק, בזמן שהם מחזיקים בדבר האמיתי? התשובה צריכה להיות: בעלי אמצעי הייצור. המעמד המכריע, הבוס של האפוס. אז שוב אתה שואל: אמצעי הייצור של מה? וקם זה בסוף הקרון, הוא באמת בחור ולידו עכשיו אתה רואה זו בחורה. צועק לכיוונך, מגביר את הקול עם יד מצדיעה: אמצעי הייצור של משמעות! אתה מוציא מכיס המעיל תפוח ובזריקת-בייסבול דופק לבחור את התפוח בצד של הראש. הוא מקלל אבל מתיישב ויורד בתחנה אחר כך. אתה מתיישב ליד חברה שלו. שיקום הגאון הבא ויגיד לי 'ייצור משמעות'. אבל איך נמצא את המעמד השליט? המעמד השליט המודרני הוא חמקמק, אי אפשר להגדיר אותו. הוא קונספירציה אבל גם בדיוק כפני הדברים.

היסטוריה מודרנית היא אוסף סיפורים קצרים. ככה המודרנה מארגנת את זה: נקודות התייחסות, ימי-רעם. הנאום של לותר-קינג, דיין בכותל, אנטבה, ניין-אלבן, ליברפול-יובנטוס בבריסל, 1985, פסלים נופלים, פסק-דין בהאג, רצח רבין. רצח לינקולן, רצח לנון. אורון ירדן. רצח בעיניים. בשר זה רצח. הם, השיטה, השליטים הלא-נראים שלנו, הצליחו לגרום לנו לחשוב שיש כאן סדר, קשר  ברור בין הדברים. בגלל שהם בג'ט-סט ומושקעים בבורסה הגרמנית. אנחנו? טוב יותר היה לנו אם היינו מדברים על ההיסטוריה של הרחובות שלנו, טוב היה לנו יותר אם היינו עושים היסטוריה כמו שבטים,  מדברים על משפחות  ויריבויות בין שכנים ומגיפות. הם דוחפים לנו היסטוריה לוויינית גיאומטרית במקום סיפורי המוסר הארוכים שאנחנו רוצים. אז אנחנו מבינים את ההיסטוריה בצורת ימים בודדים, פזורים על הכדור, זרוקים על פני המאות אבל הקשר היחיד שבין הימים הללו הוא שהסיפור שלהם בא מאותו המקום: השופר של השיטה. וזה, זה כמו הסיפור הקצר. למה אתה קורא אותם אחד אחרי השני? הרי הם לא יחידה ספרותית. בגלל שככה הם יוצרו. כרוכים יחד. הסיפור הקצר עושה לפרוזה את מה שאנחנו כאן נעשה להיסטוריה.

בחוג לספרות השוואתית, היה מרצה אחד יווני-צרפתי שלימד ביקורת ספרות מרקסיסטית. אחד הרעיונות שהמרקסיסטים המאוחרים עסקו בו היה שכל ז'אנר ספרותי משקף את יחסי הכוחות החברתיים בו הוא 'יוצר'. הרומאן הוא ביטוי לעליית הבורגנות, והטרגדיה שיקפה את ערכי האריסטוקרטיה, והבלדה את אלו של המעמד האגררי. אם ננתח את הסיפור הקצר, אולי אני אדע מי הם בדיוק הבורגנים של תקופתינו לפי תורת הגאון הדוד קארל. אז כתבתי לדוקטור מהחוג לספרות השוואתית. המרצה החביב עלינו, 'הדייג'. היה מספר לנו על חברה שלו שהיא ציירת ואיך הוא לא ישן בלילה ועל מה הם דיברו בזמן שהם שתו יין. אני זוכר כי היה מזכיר במפורש את היין. לובש חולצות משובצות ומגפיים. אז אני כותב לו אימייל, אולי הוא יכול להסביר לי את מי הסיפור הקצר משרת? מי הם בדיוק אם הוא יודע, הבורגנים עם ההגמוניה על כולנו. כל פעם כשאני חוזר מהקבר, במיוחד אם ירד גשם כבד ואני חוזר רטוב, נאדין חוקרת אותי, מה אתה עושה שם? ותבין, אנחנו עכשיו זוג צעיר, קיבלנו משכנתא ואנחנו קונים דירה עם גינה בפינצ'לי. נאדין בהיריון. אני מבוהל ואני יודע מה הם חושבים, כולם: תפסו אותי. בביצים תפסו אותי, הבנאדם התברגן, הבנאדם הלך. לחיצות ידיים עם ג'יימי סוכן התיווך, לחיצות ידיים במשרד של העורך דין וזה נכון: עוד מעט יהיה לי הרבה יותר מדי להפסיד. ואני עובד בשבילם קשה, זה נכון. אבל תפסו אותי בביצים? לא. כשאני חוזר מהעבודה אני באינטרנט קורא מאמרים של טרוצקי ולפני שיעור הערב בקולג' אני יושב עם הפרקים הכי מיזנטרופיים של בקט על השולחן ואם אחד התלמידים ניגש ושואל אני מראה לו את המשפטים הכי גסים. הם לא תפסו אותי בביצים. זה אני ככה הדבקתי אותם, עם הידיים על השק כשאני רץ, כמו ענבל לפעמון.

בכל אופן עכשיו אני צריך לחדור לספריה של UCL ולמצוא משהו על ההיסטוריה של הסיפור הקצר. אבל לאט לאט, כשיהיה לי יום חופש, כשיהיה לי יום חופש שבו לא אצטרך לפגוש את הסוכן תיווך או העורך דין או הבוס שלי לשיחה על איך דברים מתקדמים. אני משלם חמישים שטרלינג לשנה על זכויות השאלה בספריה הזו. זה מחיר טוב: הטבה לתלמידים לשעבר. מה שהוא הציע לי, הדייג, זה לבדוק את ההיסטוריה. אני שאלתי אותו, מה זה אומר? מה מרקסיסט אמור לחשוב על הסיפור הקצר?

"אני לא בטוח", הוא כתב. "אני יכול לראות איך הרומן משקף את מבנה החברה והאידיאולוגיה הבורגניים.

מבנה החברה: בדרך שבו הרומן נצרך. באופן פרטי, בבית. לעומת האפוס שהיה נצרך בעל-פה, מדוקלם בציבור על ידי טרובדור. זה קרה גם לציור, כשעלתה הבורגנות בהולנד התחילו הציירים לצייר ציורים קטנים בשביל הבתים של הסוחרים והנובורישים במקום ציורי הקיר לכנסיות ולארמונות האצולה. אבל בזה לא שונה הרומן מהסיפור הקצר. אידיאולוגיה בורגנית: לרומן יש כלים נרטולוגיים כמו זמן ומקום, ודמויות; כמו לסיפור הקצר. וכמו הסיפור הקצר הוא כרוך בחשיפת דמות ראשית להרפתקה שאמורה להאיר אור על המציאות החברתית. אבל יש הבדל בצורה: הצורה של הסיפור הקצר אולי קשורה ליחסי הייצור: באמצע המאה התשע-עשרה התפתח הרומן בשלושה חלקים בגלל התפשטות השימוש ברכבות. תעיף מבט בספר שלי, Love and the Novel. תוכל למצוא אותו בספריה".

אז מה כל זה מלמד אותנו? הדוקטור חשב על זה הרבה ואמר בסוף שהסיפור הקצר והרומן שונים בצורתם. ואני אומר: כן. יחסי הייצור. רומן אמור להיות מאוחד בגלל התוכן שלו: העלילה שהיא אחת, והדמויות והקול המספר ואותו השם. הסיפור הקצר מאוחד רק בגלל איך שהוא נוצר. רק הכריכה מחזיקה אותו יחד, רק הדבק הפיסי מחייב את הסיפורים הקצרים באסופה להיות יחד. וזה משקף את המצב החומרי שלנו, דיויד, כי הרי ככה בדיוק מרגיש המרקסיסט הגולה, שמקשיב לגלי צהל באינטרנט ועושה ילדים בגולה: החיים שלו, הזהות שלו, מפוררת. רק אותו השם על כרטיסי טיסה וחשבוניות ותלושי משכורת ומרשמים מחזיק הכל ביחד. ועכשיו גם כרטיס הספריה שלי, עם הקוד אפס-חמש שזה אלומנוס (בוגר האוניברסיטה) ותמונת פספורט ופס מגנטי שיוכל, יום אחד אם אני אשתגע, להיות מוצלב עם הפס של האשראי ושל כרטיס המורה שלי בקולג' ורישיון הנהיגה וכרטיס החבר במרפאת טרום הלידה בהמפטסד. את הכל יצליבו עם תמונות טלויזיה במעגל סגור ליד איזה פאב באיסט אנד ויוכלו למצוא אותי לפני שאעשה נזק. ואני נכנס לספריה ולומד. אמצע המאה התשע-עשרה. אז התפתחה האוריינות של מעמד הביניים. אז התחילו לפעול מגזינים ואז מצאו הסופרים את הסיפור הקצר. ואז: יעלה ויבוא צ'כוב ופתאום זה התאים למציאות החיים החברתית: אין דווקא התחלה ואמצע וסוף. אין תקווה אלא רק חמלה שאי אפשר לבטא. ואין זהות פרטית אלא מצב אנושי. ובמאה העשרים כבר שילמו לפיצ'ג'רלד ארבעת אלפים דולר לסיפור במגזינים באמריקה. וזה הבסיס בעולם החומר וזה מבנה העל: הסיפור הקצר. אז מי אתה שואל הם הבורגנים, השיטה, מוקד הכוח, בעלי אמצעי הייצור? אני לא יודע. בפאב השכונתי שלי, 'פונדק הפיל', אני שוב עושה הערכת מצב. אני לא פועל, לא יעזור שום דבר. אני זעיר בורגני אולי: כמו כמה מהמהפכנים הגדולים, כמו ליאון בלום הצעיר. ניצן המוח הנהדר הוא היום פרופסור לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי ושחר הסטאליניסט סוחר נדל"ן בכפר-סבא.

 

דיויד:

אז כמו ספר של סיפורים קצרים, אתה אומר, הזהות שלנו, בניין-העל של חיינו, מפוררת ומפוצלת לזהויות משנה. כל זה בגלל הבסיס החומרי – המעבר בין הארצות, העבודות המזדמנות, הדירות השכורות, הדרכונים שמתחלפים בין המראה לנחיתה, חשבונות-הבנק השונים והרשתות השונות של הטלפונים הניידים. אני מוכן להודות שיש בזה משהו אבל אני מרגיש בכל זאת שיש איזושהי נקודה פנימית שמחברת את הזהויות. כמו מוטיב שרץ לאורך סיפורים קצרים המאוגדים באותו קובץ. מהימים בבית אבא אמא ועד היום שאני אבא לשלושה בנים, מפוצלי זהות כמעט כמוני. זאת לא מיסטיקה ולא מטפיזיקה. בסה"כ תוצר של ביוגרפיה, שחלקה אחוזה, כמו שמרקס אומר, במישרין בפעילות החומרית, וחלקה היא תוצאה של הכרעות ובחירות. גם אלו אינן בלתי-מוגבלות אבל יש בהן מרחב תמרון מסוים. ויש בהן רציפות מהבית ששנינו גדלנו בו ועד המקום שבו אנחנו עכשיו.

שמע סיפור שמסכם יפה את העניין מבחינתי. כשרוזאן קאש הייתה בת 18 אבא שלה, ג'וני קאש, נתן לה רשימה של מאה ממיטב שירי הפולק והקאנטרי של תקופתו. הוא רצה להרחיב את האופקים המוסיקליים שלה והרשימה הייתה חתיכת מורשת אמריקאית מפוארת. יותר משלושים שנה מאוחר יותר החליטה רוזאן, שהייתה בינתיים לזמרת בזכות עצמה, להקליט חלק קטן מהשירים ולהוציא אותם לאור. לאלבום היא קראה בפשטות The List, הרשימה. אני לא יודע מה ג'וני קאש היה חושב על הביצועים של הבת שלו אבל אני, על כל פנים, חושב שהם מצוינים ובכלל, היא מצוינת רוזאן קאש, כבר לא רק הבת של. ראיתי אותה פעם מופיעה במועדון אירופי גבוה תקרה ומואר בקפידה בערב מושלג במיוחד. הסאונד היה מצוין והקהל היה מבוגר ורציני. לכולם היו כוסות בירה או יין והרוח הייתה טובה.

לקראת סוף ההופעה סיפרה רוזאן על בתה צ'לסי שעמדה להוציא את אלבומה הראשון. היא סיפרה על השאלה-דרישה המתבקשת שהבת הפנתה אליה: "מה עם הרשימה שלי אמא?" אני, שהייתי בהופעה לבד זמן קצר אחרי שנולדו התאומים, ידעתי מה רוזאן ענתה לבתה עוד לפני שהיא סיפרה לקהל. "I'm working on it", היא אמרה. ואני חזרתי אחריה כאילו אני מדבר אל ילדיי שלי. אני עובד על זה חבר'ה, אני עובד על זה.

למה אני מספר לך על רוזאן וג'וני קאש כשאנחנו מדברים על מרקס? ובכן כך… הם מזכירים לי שכולנו תוצרים של רשימות כאלו, רשימות של שירים וסיפורים, של ספרים, תמונות ותקליטים. כולנו מקבלים רשימות וגם עובדים על רשימות משלנו לאורך חיינו. בתורנו אנחנו גם מעבירים את כל החומר הזה הלאה כאשר חלקו עובר כמות שהוא מדור לדור ומחזיק מעמד עשרות שנים וחלק אחר הופך ללא רלוונטי ונעלם במעבר מאב ואם לבניהם ובנותיהם. שירים מתווספים ונעלמים, ספרים מופיעים ונגנזים, קלסרים, תמונות, גזרי עיתונים, פוסטרים ושלל מזכרות ואלבומים נכנסים ויוצאים מעליות גג ומחסנים ומסתדרים מחדש על כונניות ומדפים או מוצאים את דרכם למערומי אשפה וחנויות יד-שנייה.

ספרים הם חשובים במיוחד. הספרייה בבית שילד גדל בו היא לא רשימה של כותרים. תחילה הוא לא יודע לקרוא כלל וגם כשהוא כבר מיומן בקריאה לוקח זמן רב עד שיש לו את היכולת להבין ולהעריך את הטעם או את ההעדפות הפוליטיות-תרבותיות של בעלי הספרים שהם הוריו. אבל זה לא אומר שהוא לא מתעניין. הוא מסוקרן מעובי הספרים, מצורתם, מהריח שלהם, מהצבעים, האיורים והפונטים המעטרים אותם. הוא מכיר היטב את האזור אבל לא לפי מה שהאותיות מסמלות אלא לפי איך שהן מוצגות. ספר אחד קרוע ובלוי, לאחר יש תמונה של הסופר בכריכה הצידית, יש כמה ספרים עם עטיפה דומה, אחד גבוה מדי בעבור המדף והוא נוטה הצידה, אחר הוא קטן, עבה וכחול. עוד לפני שהילד יודע לקרוא הוא יודע שיש ספרים שאין לגעת בהם, כאלו שיש בהם רמיזות למין או למהפכה. אני זוכר היטב את המדפים בבית שלנו ואני זוכר שהיה בהם גם לא מעט מהחומר של מרקס וממשיכיו. לא שההורים היו בולשביקים פנאטיים או משהו כזה. כלומר היינו מציינים את האחד במאי והייתה איזו שייכות כללית למחנה שפעם קראו לו השמאל הישראלי אבל זה לא היה בית עם אג'נדה דוגמאטית. היה בו כיוון ערכי ובהחלט היו בו ספרים ממיטב החומר הרעיוני של השמאל האירופי אבל אני חושב שהם היו שם יותר בגלל המטען התרבותי-אינטלקטואלי שלהם, לא בגלל מחויבות פוליטית. כמו שלא צריך להיות אדם דתי בשביל להחזיק עותק של התנ"ך או חובב תיאטרון בשביל להחזיק עותק של הטרגדיות של שייקספיר.

קשה לדעת מה בדיוק מושך ילד לספר מסוים אבל אני יודע שנמשכתי למדף של מרקס כבר מהתחלה. הרבה שנים לפני שהתחלתי לקרוא אותו בספרייה של בי"ס. נמשכתי למרקס בצורה פשוטה ומוחשית, לא עמוקה ופוליטית, הרבה לפני שהצטרפתי לתנועה ונמניתי על המרקסיסטים המאורגנים עם ישיבות העבודה, תוכניות הפעולה, הטלפונים הניידים וכלי-התחבורה. אני זוכר את המדף בבירור. ספר אחד (לימים הסתבר שזה המניפסט) היה לבן ודק, בעל כריכה רכה ומעט קרועה. הוא משך את תשומת הלב שלי בעיקר בגלל תבליטי הפרופילים המזוקנים של מרקס ואנגלס שהיו על חזיתו. כשפתחת אותו יכולת לראות בשני העמודים הראשונים גם תצלומים שלהם לצד כתב ידו של אבא. שם ושנה. דרק סטברו. 1964. זה ספר ישן ודהוי למדי, שהגיע כל הדרך מהוצאת Progress שבמוסקבה. מעל הכותרת הופיע המשפט הפשוט והקולע: "Workers of all countries unite!".

והיה שם עוד. את צידו של הספר הירוק עם הכריכה הקשה, למשל, קישטו אותיות זהובות. לימים גיליתי שזהו הכרך השני של הקפיטל שאבא רכש בלונדון ב-1967. תחשוב על זה רגע דניאל. הקפיטל, לונדון, 1967. רק עכשיו אני מבין איזה מטען יש על הספר הזה עוד לפני שאפילו קוראים בו מילה אחת. והיו החוברות החומות שאבא קנה בין-1965 ל-1967. הן הוצאו לאור ע"י הוצאה שכנראה היה חשוב לה יותר להפיץ את הבשורה מאשר להשקיע בכריכות איכותיות ועמידות. Books for Socialism קראו לה. היום הן כבר מתחילות להתפרק ובכל זאת עדיין אפשר לקרוא בהן. חומר רציני יש שם – הטקסט של פלאכנוב על הסוציאליזם האוטופי של המאה ה-19, הביקורת של מרקס על תכנית גותה וכמובן המאמר המבריק על ה-18 בברימר של לואי נפוליאון. והיה הספר הקטן עם הכריכה הקשה הכחולה שמוטבעת על כריכתו מילה אחת בלבד – Marx. זוהי הביוגרפיה שכתב ישעיה ברלין. מהדורה שנייה מ-1948. והספר האדום הקטן של מאו צה טונג. והחוברת הקטנה של אנגלס, סוציאליזם אוטופי ומדעי, והחוברת העבה בצרפתית שמוטבעות עליה אותיות שחורות וחתרניות – La literature de combat, De tous les temps, et de toutes, les tendances. ספרות של מאבק. בכל המגמות. בכל התקופות.

כל התקופות. רוצה לומר, משהו שהוא רלוונטי תמיד, שמחזיק מעמד, שעובר מאב ואם לבניהם ובנותיהם וכעבור עשרות שנים עובר הלאה, לדור הבא. אולי אפילו לדור שבו נשאל את עצמנו כיצד בלוגים, עדכוני סטאטוס בפייסבוק וטוויטים מבטאים את יחסי-היצור בחברה. אנחנו עושים את ההיסטוריה שלנו, כמו שמרקס כותב בפתיחה של ה-18 בברימר, אבל לא מתוך חופש גמור. "מסורת כל הדורות המתים מעיקה כהר כבד על מוחות האנשים החיים. ובשעה שנדמה כי הם עוסקים בהפיכת עצמם ובהפיכת הכל, שהם עומדים לברוא דבר אשר עוד לא היה – דווקא בתקופות כאלה של משבר מהפכני הם קוראים בחרדה את רוחות העבר לעזרתם, שואלים מהם שמות, סיסמאות-מלחמה ומדי-תפאורה, כדי להעלות בלבוש התחפשות זה, עתיק הימים והנכבד, ובלשון שאולה זו את המחזה החדש בדברי ימי העולם". כך מרקס. אבל אני, כמו רוזאן קאש, מנסה בכל זאת לחדש משהו, אני עדיין עובד על הרשימה שלי אותה אוסיף למסורת כל הדורות המתים. יש לי זמן ושום דבר לא סגור סופית אבל אני בטוח שהיא תכלול הרבה מהחומר שהיה על מדפי הספרים של אבא ואמא ואין שום ספק שאחד הכוכבים המרכזיים בה יהיה קארל מרקס.

 

דניאל:

והוא יושב דוקטור מרקס על מדפים בכפר סבא ובולוניה, במקסיקו סיטי וקולומבו. וגם בבנגלדש וברלין: יום אחד קיבלתי טלפון מעריפה. עריפה היא אינטלקטואלית בנגלדשית. יחד אתי השלימה תעודת הוראה. היא נוירוטית ומליאת ספק אבל כשהיא משתחררת היא מתחילה עם בדיחות גזעניות ולקשקש על אימפריאליזם תרבותי. בכל אופן, באותו יום עריפה הבטיחה לי משהו מיוחד אם אבוא אליה, למזרח העיר: מבקר אצלה חבר טוב מברלין, מרקסיסט אמיתי, היא אומרת לי. אתה חייב לפגוש אותו. וירדנו נאדין ואני אל האיסט-אנד המתפורר של לונדון אל הדירה של עריפה ויש לה שם מרפסת שמשקיפה על הדירות הצפופות של הבנגלדשים. בעל הבית יהודי, היא אומרת לי. היא כבר שתתה קצת לפני שבאנו. ואל הבניינים השקופים של הסיטי. במרפסת מוטי (Mutti) ואני מהר השלמנו מה שהפסדנו עד עכשיו: מי נולד איפה, מעמד, תחומי עניין מיוחדים, איזה אגף אנחנו. מוטי נולד בבנגלדש להורים אירופאים והוא בעניין של תקליטים ישנים, LP's, ומיצגים. הוא מהמחנה של גראמשי והוא מדבר קצת על הקומוניסטים שהוא מתכתב איתם בחבל הבסקים; הוא מדבר קצת על סינדיקליזם. עריפה מנסה להדליק אותנו, ספר לו על מה שקורה בברלין, מוטי. איך אמר דן תורן? שוב השקר הזה: כל המילים שאנחנו מדברים, האויר המתוחכם, מבנה העל; אמצעי היצור הם השפתיים והחיך ותעלת האף. עריפה ואני  מלמדים את האנגלים אנגלית אם-כי זרים שנינו באלביון. אנחנו מלמדים פונולוגיה: איך מייצרים מילה? אמצעי הייצור של מילים הם איברים ואויר. והאיברים חותכים את האויר כדי ליצור צליל. עיצור. בצליל ב' , למשל, בסיס החיתוך הוא השפתיים. הוגים את מפגש השפתיים.  פ' דגושה זה אותו תהליך ייצור בדיוק, רק מדמימים. זה הכל ייצור אויר. יחסי ייצור האויר.  בדרך לגלרית ווייטצ'אפל אני לוקח אותם אל הקיר של האנארכיסטים: כאן במקום שפעם היה המרכז של השמאל היהודי הרדיקאלי בלונדון, בזמנים שהאשכנזים היו פועלי-יום בסווטשופס, עומד קיר עם ציורים קטנים של כמה מגיבורי תנועות השמאל. וביום ההוא, בשבע-עשרה במרץ, אלף שמונה מאות שמונים ושלוש, כשבהייגייט ירד הזקן מרקס אל הקבר, כאן בוויטצ'אפל חי אחד הנרי מוס, סוחר כללי בן חמישים ושנים שהוא הסבא של סבתא של אבא. והוא עלה להייגייט להיות הפאנטום מלוויית הנביא. אני מספר לגרמנים ולעריפה על המשפחה שלנו ואני קולט: דור אחד בארץ. אפילו לא. מתי אנחנו חוזרים לארץ, דיויד? בגלל שאם לא נחזור, אני לא יודע.  אני מספר לגרמנים ולעריפה שהמשפחה באה מכאן, זה לפחות נכון חלקית. חבל שאין לי איזה קומוניסט לנפנף בו אבל יש לי את הנרי מוס ואני משאיר את זה שם באויר ואנחנו עומדים כולנו בחבורה בסמטה הקטנה הישראלי והבנגלדשית והגרמניה והגרמני-בנגלדשי ואפילו נאדין יכולה להינות מההרגשה הזו של אגודת סתרים בינלאומית. באוטובוס בדרך הביתה אנחנו מדברים על האוכל שעריפה הכינה ואיך הגרמנים אכלו עם הידיים כי זה בנגלדשי ואני שואל אותה: שבע-עשרה במרץ, אלף שמונה מאות שמונים ושלוש. 'אל תגיד לי, זה משהו קשור למרקס'. 'הדוד מרקס, אני אומר לך'.

'בחיי שאתה דפוק'.

אז דוקטור מרקס.

הנה עוד משהו על תקופות. והנה, אגב, כמה להיטים ניאו-מרקסיסטיים: ריימונד וויליאמס הוולשי מהניו-לפט, ג'ורג' לוקאש, טרי איגלטון וכן, גם טרוצקי שאמר שלאמנות 'יש דרגת אוטונומיה גבוהה'. כל זה אני קורא בספר החשמלי שלי שמדפדפים בו עם תנועת אצבע על המסך. כדי ליצור ספרות גדולה, משמעותית, מתקדמת (פרוגרסיבית), הכותב צריך לחיות בזמן שינוי גדול: לראות את עצמו כבתוך ההיסטוריה. כמו שדיקנס ושייקספיר והיוונים וגם מרקס עצמו, האיש-לא הנביא- היו. לוקאש אמר: צריך לראות את העבר כפרה-היסטוריה של ההווה. אחרת, מדרדרים למין אפאטיה שבה ההיסטוריה הופכת לאובייקט ומצב הדברים לטבע הדברים. ואני אומר: מרקס מת. מת מרקס ונקבר בהייגייט ולא צריך אותו יותר, כפי שלא צריך את גליליאו או קופרניקוס; הרעיונות שלו חיים ויחזרו לתוקף בקרוב מתוך כל חצאי המלחמות ופשיטות הרגל והלינצ'ים של דיקטטורים שאפשר לראות ביו-טיוב. מגיע סוף האפוס ואתו הסוף לבורות המעמדית. התוכן, אומרים לי כוכבי הפופ של הניאו-מרקסיזם, משפיע על הצורה הספרותית באותו האופן שבו כוחות הייצור משפיעים על בניין העל. הסיפור הפך להיות סיפור קצר כי הזהות שלו, של הישראלי הגולה, המרקסיסט החובב, הצאצא לאיכר יווני, הזהות שלו נשברה. ואין בו סיפורים ארוכים; יש לו אנקדוטות. אבל חשוב עוד יותר מזה:  מערכת היחסים בין היסטוריה כמו שהיא נכתבת וספרות (פיקשן) היא עצמה מערכת אידיאולוגית ואולי הגיע הזמן לשבש קצת את המערכת הזו.

נניח שאני צריך להמציא אדם – על. כזה שמכיל את כל מה שמשמעותי, גיבור פוליטי אבל לא סופר-הירו. אנושי. הייתי נותן לו הרבה ממרקס: הוא יהיה שעיר, בעל חובות, ידקלם שייקספיר לבתו, יהיה יהודי חילוני וכמובן גולה. אני לא מטיף, לכל אחד צריך להיות אדם-על אחר ואני יודע כמה אשכנזי-סמולני כמו שאומרים בממלכת הטוקבקים כל זה נשמע. אז שכל אחד ימציא לו את אדם העל שלו. בביוגרפיה של אדם-העל שלי יהיו ימים שכולם על סף האפוס: הוא יצטרף לכוחות הלוחמים במדבר; הוא יצליח לצאת ממחנה ריכוז וייצא משם עודנו הומניסט; הוא יוליד ילד; הוא יגיע יום אחד מאירופה ליפו; הוא כמובן יהגר מארצו; והוא ימות כי חובתו של כל אדם למות. וכשיקבר, הוא ישאיר אחריו רעיון נהדר, מסובך ומשחית.

[1] נוער שמאלי רדיקלי.

[2] הסעיף ה-11 ב'תזות על פוירבך', מאמרו של מרקס מ-1845: "עד עתה הפילוסופים רק פירשו את העולם בדרכים שונות. העניין הוא לשנות אותו". משפט זה חקוק על קברו של מרקס בהייגייט.

המסע של רוזאן קאש

לאחר מותם של שלושת הוריה – אביה, האם המאמצת והאם הביולוגית, יצאה רוזאן קאש למסע חייה. המסע הניב שלושה אלבומים יוצאי דופן. בביקורה האחרון בסטוקהולם נפגשתי עם קאש ושוחחנו על האלבומים, על החיים בכלל ואפילו על ישראל.
פורסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3062575
סיפור שלושת אלבומיה האחרונים של הזמרת האמריקאית רוזאן קאש אינו רק סיפור מוסיקלי. זהו סיפור של יצירה מתוך אובדן וחיפוש אחר זהות ומשמעות הנובעים ממנו. ב-2003 נפטר אביה של רוזאן, הזמר האגדי ג'וני קאש. זה היה מספר חודשים לאחר מותה של ג'וּן קארטר, אשתו של ג'וני ואמה המאמצת של רוזאן. במאי 2005 נפטרה וויוויאן ליברטו, אשתו הראשונה של קאש האב ואמה הביולוגית של רוזאן. כך איבדה רוזאן קאש שלושה הורים בתקופה של שנתיים. ימים קשים אלו הולידו שלושה אלבומים הנובעים מתוך האבל האישי של קאש אבל הם הרבה יותר מזה. הם מסע היסטורי ותרבותי אל לב אחת המשפחות המשפיעות ביותר במוסיקה האמריקאית בת זמננו.
רוזאן קאש נולדה בממפיס, טנסי ב-1955, השנה בה הקליט אביה את שיריו הראשונים באולפני סאן המיתולוגיים. בשנות השישים, כאשר היתה קאש ילדה קטנה, נפרדו הוריה. ג'וני, שהיה בשלב זה מכור לסמים, נישא בשנית לזמרת ג'וּן קרטר שהיתה אף היא בת למשפחה מוסיקלית מאוד. ג'וּן, אמה ואחיותיה הרכיבו את "משפחת קרטר", הרכב מוסיקלי שהיה חלק ממסע ההופעות של ג'וני קאש בשנות השישים. כשהשלימה רוזאן את לימודיה בתיכון היא הצטרפה למסע ההופעות של אביה, תחילה כעוזרת האחראית על הכביסה ואח"כ כזמרת. את החיים בסיבוב ההופעות של אביה היא תיארה בספר זיכרונותיה: "להסתובב בעולם, לצפות בו מופיע, לשיר באוטובוס, כל אלו הם בסיס לתהליך חינוך רציני". בספר מספרת קאש כיצד למדה לנגן בגיטרה מהמוסיקאים שליוו את אביה וכיצד התאמנה במשך שעות בנגינת אקורדים של השירים שהם לימדו אותה. "גיליתי את התשוקה לכתיבת שירים", היא מספרת, "תשוקה זו עדיין איתי והיא מובילה אותי כזמרת וכותבת שירים – המקצוע המשפחתי שלי".
הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה התחילה בהיסוס. במשך חודשים אחדים היא חיה בלונדון, היא למדה תיאטרון בלוס-אנג'לס, הקליטה אלבום בגרמניה, ובסוף שנות השבעים נישאה למוסיקאי רודני קראוול. שנות השמונים הפכו אותה לכוכבת. היא הקליטה חמישה אלבומים ורבים משיריה, ששילבו בין מוסיקת פופ פולק וקאנטרי, כיכבו במצעדי הפזמונים. במקביל להצלחה המסחרית, היא זכתה לביקורות מצוינות ובפרסים רבים (עד היום היא צברה ארבעה פרסי גראמי ו-12 מועמדויות נוספות). בתקופה זו ילדה קאש את שלושת בנותיה, קייטלין, צ'לסי וקארי.
בראשית שנות התשעים נקלעו נישואיה של קאש למשבר, היא הוציאה שני אלבומים שתיארו, בין השאר, את הקשיים בחיי הנישואים שלה שהסתיימו לבסוף ב-1992. במקביל לפרידה מבעלה היא נפרדה גם מבירת הקאנטרי של אמריקה, נאשוויל, ועברה לניו-יורק. בחייה החדשים בחוף המזרחי של ארה"ב היא נישאה בשנית למוסיקאי ג'ון לוונטל שהיה שותף ביצירת אלבומיה הבאים והפך לאב לבנה הצעיר של רוזאן, ג'ייקוב בן ה-17. מאז המעבר לניו-יורק הקריירה של רוזאן קאש התפתחה לכיוונים רבים: היא כתבה וערכה מספר ספרים, תרמה מכתביה לניו-יורק טיימס, ניוזוויק ורולינג סטון והופיעה והקליטה עם מוסיקאים כמו ברוס ספרינגסטין ואלביס קוסטלו. בשנים האחרונות היא זכתה בפרסים רבים והיתה פעילה במספר ארגונים פוליטיים וחברתיים.
סיפור שלושת אלבומיה האחרונים התחיל ב-2003 עם מותם של הוריה. האלבום הראשון בטרילוגיה יצא לאור ב-2006 והוא התמודדות ראשונית, כנה ומטלטלת עם המוות. האלבום השני יצא לאור ב-2009 והוא מבוסס על רשימת שירי קאנטרי קלאסיים שג'וני קאש נתן לביתו על מנת להרחיב את אופקיה המוסיקליים. מתוך 100 השירים ברשימה בחרה קאש 12 ונתנה להם פרשנות משלה. האלבום האחרון יצא לאור ב-2014 והוא מתאר מסע בדרום ארה"ב של קאש ובעלה, ג'ון לוונטל, שגם השתתף בכתיבת השירים והפיק את האלבום.
האלבום הראשון, Black Cadillac, הוא מעין מפה של אובדן ואבל", מספרת קאש בראיון להארץ, "התחלתי לכתוב אותו כאשר אבי עדיין היה חולה. כשכתבתי את שיר הנושא יצא ממני מן "אוי לא", ידעתי שזה מגיע. אבי נפטר אחרי שסיימתי לכתוב את שני השירים הראשונים וכשסיימתי את האלבום והוא היה מוכן לצאת לאור נפטרה אמי הביולוגית. ג'וליאן ריימונד (איש חברת התקליטים קפיטול, ד.ס) התקשר ואמר לי: התקליט לא גמור, את צריכה לכתוב עוד שיר. ואז הוספתי את Like Fugitives". השיר האחרון שנוסף לאלבום בעקבות מותה של וויוויאן ליברטו הוא שיר כועס מאוד, מעין כתב אשמה נגד הכנסייה, נגד עורכי-הדין המרוויחים מסבלם של אחרים ונגד העולם בכלל, עולם שבעבור רוזאן היה עכשיו עולם ללא אמא. "כשאביך מת יש בך צער, כשאמך מתה יש בך כעס", מצטטת רוזאן ביטוי מוכר ומוסיפה, "אפשר לחשוב שאתה מוכן לזה אבל כשמישהו שמחזיק חצי מה-DNA שלך עוזב את הפלנטה זו מכה ענקית. הייתי בהלם שאבי מת למרות שהוא היה חולה במשך זמן רב והייתי באותה מידה של הלם כשאמי, שהיתה חולה חודש אחד בלבד, נפטרה. לא יכולתי להיות מוכנה לזה".
השיחה עם קאש התקיימה בסוף אוגוסט, במהלך סיבוב הופעות אירופי קצר שלה. נפגשנו מאחורי הקלעים של האולם בו היא הופיעה בסטוקהולם, בירת שוודיה. קאש היא לא זמרת של איצטדיונים, היא מופיעה באולמות אינטימיים, מלאים במאזינים המרותקים לסיפוריה ולשיריה. יחד איתה על הבמה עומד בעלה, מלחין, מפיק וגיטריסט מוכשר בפני עצמו והדינמיקה ביניהם נותנת תחושה של מערכת יחסים אמיתית ומורכבת, כזו של זוג אנשים רגילים, לא של כוכבי רוק. החומר שהם מבצעים ברוב ההופעות נכתב ברובו ע"י רוזאן אך ניכר שג'ון, בעלה, הוא המנוע המוסיקלי. כשהם על הבמה הם אמנם זוג אבל הם גם במקום העבודה שלהם. בזמן בדיקת הסאונד הוא מלמד אותה אקורדים של שיר של הביטלס אותו הם מבצעים יחד, לעיתים בסבלנות, לעיתים קצת פחות בסבלנות. במהלך החזרה הוא מנחה אותה במקומות בהם היא מתקשה ומתאים סולמות לקול שלה היכן שצריך. בההופעה מספרת רוזאן בבדיחות הדעת על אחד השירים שהשניים כתבו יחד עם בעלה הראשון של רוזאן. "אני גאה בזה", היא אומרת ומוסיפה, "היה צורך במעט אבולוציה על מנת להצליח לעשות את זה". "ממש משפחה מודרנית", מעיר ג'ון, ספק בגאווה, ספק בציניות.
השיחה עם קאש נטולת גינונים של כוכבת, כשהיא מגיעה להופעה אין לה דרישות מהמארגנים המקומיים זולת כוס תה שחור. היא לבושה בפשטות, שפת הגוף שלה ישירה מאוד, היא נעימה וחברותית אבל גם רצינית. היא מודעת היטב לכך שרבים מעוניינים בה בגלל הייחוס המשפחתי שלה אבל בגיל 61 דומה שהיא כבר מעבר לתסביכים ולנסיונות התמרדות או התנערות ממנו. היא גאה ואוהבת את המקום שממנו היא באה והיא שמחה לשתף ולדבר על הוריה וילדיה כמו גם על יצירותיה וניסיון החיים שלה אם כי היא עושה זאת באופן שאין בו רכילות, חדירה לפרטיות או סגירת חשבונות. היא אישה שראתה דבר או שניים בחייה אבל היא מספרת עליהם בתבונה ובזהירות של אדם שהמילה הכתובה היא המקצוע שלו ושהתוודע כבר בגיל צעיר לכוחה ההרסני של תקשורת ההמונים. בספרה הביוגרפי היא מספרת על זכרון ילדות לא נעים כאשר צוות טלוויזיה הגיע לביתה לצלם את משפחתו של ג'וני קאש. האם היתה עצבנית, הילדים נאלצו להתלבש יפה ונאסר עליהם לזוז ולדבר. קאש בת ה-5 כעסה מאוד על אביה שהכניס את הפולשים הביתה. "מאז אני נזהרת מעיתונאים", מסכמת קאש את הסיפור.
ואכן, החיים באור הזרקורים לא הקלו על חיי משפחת קאש לדורותיה. זו לא היתה משפחה של חיים פשוטים ושלווים. כילדה נאלצה רוזאן להתמודד עם אבא שלצד היותו כוכב היה מכור לסמים ונהג לשתות בכבדות ולבגוד באשתו. יחסיה עם אמא הביולוגית היו מורכבים. היא הייתה אישה עדינה שנשאה על גבה את ניהול הבית וגידול הילדים ואחרי הגירושים גם את כישלון נישואיה. עובדה זו גרמה לרוזאן, הבת הבכורה, לקחת על עצמה לעיתים את תפקיד המבוגר האחראי. גירושיהם של הוריה וכניסתה של אמא חורגת לתמונה סיבכה את העיניינים עוד יותר. וויוויאן המשיכה להאשים את ג'וּן קרטר בפירוק נישואיה, בעוד העולם כולו, ובתוכו הבת רוזאן, צפו בהשתאות בסיפור האהבה הפומבי והמתוקשר של בעלה ואשתו החדשה. אחד הפרקים הקשים במערכת היחסים המשפחתית המורכבת היה יציאתו לאור של הסרט Walk The Line שחשף את סיפורו של ג'וני קאש ושתי נשותיו בפני מיליוני צופים.
"לראות את הסרט היה כמו טיפול שורש ללא הרדמה", אמרה בזמנו קאש לגארדיאן הבריטי והסבירה שזו היתה חוויה קשה מכיוון שהיא לא זיהתה בו את שלושת הוריה כפי שהם היו באמת. בעבור שאר המשפחה הסרט עורר רגשות קשים עוד יותר. וויוויאן ליברטו, אשתו הראשונה של ג'וני קאש המוצגת בסרט בצורה לא מחמיאה, כתבה בספר אוטוביוגרפי לפני מותה ב-2005 שבניגוד למוצג בסרט היתה זו ג'וּן, לא ג'וני, שהיתה המחזרת הראשית. ע"פ ליברטו, שלא ראתה את הסרט אבל היתה מודעת לדמותה המוצגת בו, ג'וּן סיפקה לג'וני סמים והיא זו שפירקה במתכוון את נישואיו. "וויוויאן, הוא יהיה שלי", כך היא אמרה, טוענת וויוויאן, בעימות כעוס איתה מאחורי הקלעים באחת ההופעות. סינדי, אחותה של רוזאן, הסכימה עם אמה הביולוגית וכעסה מאוד על יוצרי הסרט ורק כדי לעשות את הדרמה המשפחתית הזאת מורכבת עוד יותר, אחיה החורג של רוזאן, ג'ון, בנם המשותף של ג'וני וג'וּן, היה מעורב בהפקה.
רוזאן מעולם לא ניסתה ברצינות לתקן את הרושם שנוצר בסרט. היא מודעת לכך שזהו טבע הדברים בסרטים הוליווידיים, היא לא כועסת, לפחות לא בפומבי. במהלך השנים היתה רוזאן קאש בקשר עם שלושת הוריה. לקשרים אלו היו אמנם עליות וירידות אבל היחסים תמיד היו פרטיים ותמיד היו משמעותיים. לא פלא שמותם של השלישייה בתוך זמן קצר כל כך הניב יצירה משמעותית כל כך. זוהי יצירה זו, לא ראיונות עיתונאיים או סרטים דוקמנטריים, שדרכה רוזאן מתמודדת עם יחסיה עם הוריה.
ההתמודדות היצירתית עם מות הוריה של רוזאן התחיל באלבום Black Cadillac שהוא תיאור מדויק, עמוק ואמיץ של אבל. הוא פרטי מאוד, חושפני כמעט, אבל יש בו גם משהו אוניברסלי. כל אדם שאיבד מישהו, במיוחד מי שמתאבל על מותם של אב או אם יוכל למצוא בו משהו מהכאב שלו. קאש אומרת שהאבל שלה מגדיר אותה. "אני רשימה של כל מי שיש לי לאבד", היא שרה בשיר היפה באלבום, The World Unseen, "אני מי שהייתי וכמה שאני יכולה לכאוב". לעיתים האבל הוא ישיר וקאש שרה על בדידות וייאוש כתגובה מידית וישירה של אישה שאיבדה את אביה ממש עכשיו. "אני נושאת לב שחור של כאב והוא מתאים לי בדיוק, לא יכולתי לעשות בשבילך כלום כשעוד היית חי", היא שרה בשיר הנושא של האלבום ובשיר אחר היא שואלת "למי נותר לי להאמין בעולם בלי קול, למי נותר לי להאמין עכשיו ששמו אותך באדמה".
אבל לעיתים הרגשות הופכים מופשטים יותר וחשוב מכך, הזמן הופך גמיש יותר. הזמן באלבום אינו לינארי, דבר שיאפיין גם את אלבומיה הבאים של קאש. היא עוברת בין תקופות, מדלגת בין זמנים ונקודות מבט כך שהיא כמעט ומוציאה את העוקץ מהסופיות והמוחלטות של המוות. בתחילתו של השיר I was watching you, למשל, היא צופה מלמעלה בחתונתם של הוריה, כאילו היא קיימת לפני שהיא נולדה. בסופו של אותו שיר אביה הוא זה שמבטיח להתבונן בה מלמעלה אחרי מותו, קיים גם אחרי שהוא איננו. כך נמתח האלבום אחורה וקדימה בזמן. The Good Intent מתאר את האב המייסד של שושלת קאש האמריקאית מלפני 400 שנה ו-God is in the Roses מתאר את בית-הקברות בו מונחים הוריה של קאש "השמש מאירה את בית-העלמין, עלים על האבנים, מעולם לא היה מקום שהרגיש כל כך כמו בית. אנחנו נופלים כמו עלי הקטיפה, אנחנו מדממים וקרועים, אבל אלוהים נמצא בשושנים ובקוצים".
האלבום השני בטרילוגיה, The List, הוא אחר לגמרי. הוא מבוסס על רשימת מאה השירים שאביה נתן לה בגיל 18 כחלק מהחינוך המוסיקלי שלה. השירים הם חלק מה-DNA המשפחתי שלה ובמובן מסוים קאש מתמודדת איתם מאז ועד היום. "האלבום הזה הוא תביעת בעלות מחודשת של המורשת והשושלת המוסיקלית שלי", מספרת קאש ומסבירה שהיא ניסתה להתמודד עם השירים בכבוד של עובדת ארכיון, באהבה של בת ובתבונה של תושבת ניו-יורק. מצד אחד השירים הם קלסיקות אמריקאיות שבוצעו ע"י מבצעים רבים, כולל אביה, מצד שני היא מעניקה למורשת התרבותית של אביה ביצועים אישיים ופרשנות ייחודית. "בהתייחס למורשת המלאה הזו אני עדיין כותבת שירים לפני כל דבר אחר", טוענת קאש, "עבודת האוצרות ותשומת הלב לקול שלי באלבום הזה, לאו דווקא למילות השירים, רק הוסיפו לתחושת הכבוד שלי ככותבת שירים ולהערכה שלי לאומנות ולדיסיפלינה הזו".
התפתלות מעניינת בעלילה התרחשה כאשר בתה של רוזאן, צ'לסי, החלה לעשות בעצמה צעדים ראשונים בעולם המוסיקה. "איפה הרשימה שלי אמא?", היא שאלה ודרשה מאמה רשימה כמו זו שהיא קיבלה מאביה. מאז החלה קאש לכתוב רשימה משלה. "אני עדיין עובדת על הרשימה של צ'לסי", היא מספרת, "הבעיה היא שאני לוקחת את זה ברצינות רבה מדי. אם יהיו רק מאה שירים, הם צריכים להיות בדיוק השירים הנכונים. בשלב זה יש כמה שירים של ניל יאנג של ספרינגסטין ושל הביטלס, יש גם כמה מהשירים שאבי השאיר לי כמו I'm so lonesome I can Cry של האנק וויליאמס, אבל אני מתלבטת אם מותר לי להכניס יצירות מז'אנרים אחרים כמו Freddie Freeloader של מיילס דייוויס".
ההתלבטויות של קאש אינן רק קוריוז. הרשימה היא עניין חשוב. "אני מקווה שאני לא עומדת למות בקרוב", קאש אומרת בצחוק, ומוסיפה שאין לה דד-ליין אבל ניכר שהיא חושבת על זה ברצינות ושזוהי משימה משמעותית בעבורה. לכל משפחה יש את המסורות שלה, במשפחת קאש זוהי מסורת מוסיקלית ורוזאן דואגת לכך שברשימה שלה יהיה שילוב בין שירים שאביה נתן לה לשירים שהיא הוסיפה בעצמה מתוך ניסיון חייה. כך הרשימה המתגבשת מקבלת אופי של המשכיות לצד התחדשות.
"האלבום הזה היה אנומליה בשבילי ככותבת שירים" אומרת קאש שאיננה רגילה לבצע שירים של אחרים, "הדבר הכי קל בשבילי לעשות אחריו היה להוציא עוד אלבום כזה, מעין רשימה מספר שתיים, אבל זה לא היה הדבר הנכון בשבילי לעשות". במקום זה יצאה קאש למסע נוסף, הפעם היה זה מסע פיזי ורוחני בדרום ארה"ב ובמיוחד בדלתא של המיסיסיפי. מסע זה הוליד את אלבומה האחרון The River and the Thread. "זה אלבום הרבה יותר רחב, גם מבחינה גאוגרפית וגם רוחנית", היא אומרת, "אם מסתכלים על שלושת האלבומים כאילו הם צבעים או צורות הייתי מתארת את האלבום הראשון כאפל ועצור ואת השני כחקרני ורב ממדי יותר. לאלבום האחרון יש נוכחות גדולה יותר, הוא מעין מפה גדולה בעבורי".
האלבום זכה לביקורות מצוינות ולשלושה פרסי גראמי. הוא עמוק, הוא מעורר סקרנות ועניין ויותר מכל, הוא נותן תחושה של תנועה. הוא עוסק בעזיבה, בחזרה, בגילוי ובגילוי מחדש של מקומות זרים ומוכרים. כמו מדריך טיולים טוב, הוא מעביר את המאזין במעין מסע בין אתרים שונים בדרום ארה"ב וחושף בפניהם את הרבדים העמוקים של ההיסטוריה שלהם ואת הדמויות האנושיות הקשורות אליהם. "נסיעות ומסעות הם חלק כל כך טבעי בחיים שלי שאני לא יכולה לתאר לעצמי חיים ללא מסעות", אומרת קאש, "אני מקבלת מהם השראה וחוסר המנוחה שהוא חלק מכל מסע הוא טוב ליצירתיות שלי. שירים מהאלבום האחרון כמו Money Road ו Sunken Lands ממש נכתבו במקומות הנושאים את השמות האלו". בהופעותיה מספרת רוזאן שה- Sunken Lands הם האזור בארקנסו בו גדל ג'וני קאש ועבד כילד בקטיף כותנה ו-Money Road היא הדרך המובילה לעיירה Money שבמיסיסיפי שנודעה כמקום שבו ב-1955 נחטף, עונה ונרצח נער אמריקאי שחור ע"י בעל מכולת לבן שנקם בו על שפלירטט עם אשתו. מעבר לפינה נמצא גשר טלהאצ'י, עליו נכתב להיט הקאנטרי Ode to Billie Joe ומעט דרומה משם, ב-Greenwood, נקבר ב-1938 גיטריסט הבלוז הנודע רוברט ג'ונסון שמת חסר כל בגיל 27. "זהו אזור קטנטן", אומרת קאש, "מעין מערבולת קטנה, שג'ון ואני נסענו בה. דבר כזה נשאר אתך תמיד".
רוזאן קאש היא אדם של מסעות. "אני רואה את עצמי כאדם גלובלי ולא לאומני", היא אומרת, "זה מעניין כי האלבום הזה הוא אמריקאי מאוד, הוא ספוג באמריקה אבל אני לא בטוחה שהייתי יכולה לכתוב את השירים האלו אם הייתי ספוגה באמריקה בעצמי, אני חושבת שהיה כאן צורך בצעד אחורה". הפרספקטיבה עליה מדברת קאש איננה חדשה, "חייתי בלונדון ובמינכן, טיילתי הרבה וקיבלתי מבט גלובאלי על הדברים", היא מספרת, "כשחייתי בלונדון ראיתי בעצמי גולה, אהבתי להיות גולה ואהבתי את הפרספקטיבה שהגלות נותנת. יש בארה"ב מעין קוצר ראייה, הרבה אנשים אינם רואים עולם וזה יוצר מעין לאומנות של קצרות רואי. כל מה שצריך זה לצאת החוצה. מסעות הם החינוך הטוב ביותר, הם מרחיבים את הנשמה, הם יוצרים צניעות וחמלה". קאש מחברת את הדברים גם לנושאים פוליטיים. היא מדברת על עלייתו של דונאלד טראמפ. "באירופה שומעים את המבטא שלי וישר מתחילים לדבר איתי על טראמפ. הם מספרים לי שגם באירופה יש אנשים כאלו אבל שבאירופה נבונים מספיק בשביל לא להצביע עבורם".
למרות שקאש היא אשת העולם ולמרות הביקורת שלה כלפי מולדתה היא עדיין פטריוטית במובן הפשוט והיסודי של המילה. היא יוצרת אמריקאית מאוד והיא עוסקת בשורשיה ובמקומה של משפחתה בהיסטוריה האמריקאית. בסרט קצר וניסיוני מ-2006 היא מספרת את סיפורה המשפחתי כמעין הרחבה וויזואלית וטקסטואלית של האלבום Black Cadillac. הסרט, Mariners and Musicians, מציג את קאש, בשחור לבן ובליווי פסנתר כאשר היא מספרת על אבותיה שהגיעו מסקוטלנד למסצ'וסטס באמצע המאה ה-17. במאות השנים שחלפו, הפכו בני המשפחה לחוואים והתפשטו דרומה לווירג'יניה, ג'ורג'יה וארקנסו. ג'וני קאש, יליד 1932, היה הראשון שהפך למוסיקאי. "עכשיו במאה ה-21", מספרת קאש בסרט, "המלחים והחוואים נעלמו אבל מוסיקאים, זמרים וכותבי שירים עושים את דרכם במורד הדורות". בהמשך מספרת קאש על אחד מאבותיה, וויליאם קאש מנאנטקט, שניצל מאניה שטבעה בסערה ליד לונג-איילנד במאה ה-19. הוא שחה לחוף וחייו ניצלו. קאש חוזרת לשם לעיתים, מביטה לים וחושבת: "אני רוח-הרפאים של העתיד שלו, אני האמריקאית שהוא יהיה", וכמו מתוך חלום היא ממשיכה: "אני עוזרת לו כשהוא זוחל אל החוף, אני עומדת לידו ואומרת לו – זה לא הסוף. אנחנו מאמינים בהישרדות. הספינה שלנו שקעה כאן אלף פעמים. הטרגדיות שלנו אינן קבועות, הגאולה באה בגלים, החוף הזה שייך לכולם ואני אהיה רב-חובל יום אחד. אני חלק מנהר של נשמות המרכיבות את החלק של אמריקה השייך לימאים ולמוסיקאים, אלו האוהבים את הים ואלו העושים מוסיקה. הים והאדמה, הגוף והנפש, המילים והמנגינה. אני נמצאת במפגש של ים ועפר ההופך לשיר. אני חלק משורה ארוכה של אמריקאים ללא אשליות, הפכנו בדיוק למי שהיינו. הנהר בו אני שטה הוא נהר של כמיהה למה שיש לי וכאב להיות מי שכבר הנני, אמריקאית ללא אשליות, בת העולם, הנהר והאוקיינוס אליו הוא זורם".
מסעותיה של קאש הובילו אותה גם לישראל. כצעירה היא הצטרפה פעמיים למסעותיהם של אביה ואמה המאמצת לארץ שהם כינו הארץ המובטחת. ג'וני קאש היה נוצרי מאמין. הוא ביקר בישראל מספר פעמים והתקבל בה בכבוד רב מכיוון שהוא נחשב כאוהב ישראל וכתומך בה. באחד הביקורים הוא אפילו נפגש עם ראש-הממשלה, מנחם בגין. במהלך ביקוריו הוא היה שותף בהפקתם של שני סרטים שצולמו בישראל. הראשון צולם ב-1973 והוא מספר את סיפורו של ישו על רקע נופי הארץ. הסרט השני צולם ב-1990 והוא מתאר ביקור של ג'וני, ג'וּן ובנם המשותף ג'ון בארץ הקודש. בסרטים ניתן לצפות בקאש מצטט פסוקים, שר שירי גוספל, מבקר במקומות הקדושים לנצרות, מטיף את הבשורה הנוצרית ובמשתמע גם תומך בישראל ובעם היהודי.
רוזאן זוכרת את הביקורים שלה בישראל כנערה כחוויה מיוחדת. "הייתי צעירה והביקורים היו עוצמתיים מאוד בעבורי. לא נראה לי שהבנתי מה זו היסטוריה עד שהגעתי לישראל. אני זוכרת שהייתי בחנות עתיקות בירושלים והיו שם חריטות שהתעניינתי בהן. כששאלתי אם הן עתיקות המוכר אמר שלא, הן רק בנות 300 שנה. רק בישראל קיבלתי את הפרספקטיבה של תהליכים הנמשכים אלפי שנים. 300 שנה בישראל זה כלום".
"היינו בגליל, בירושלים, בת"א ובית-לחם וזה היה יפהפייה ועוצמתי", ממשיכה קאש לתאר את ביקוריה בישראל, "כשהייתי בכותל המערבי כנערה בת 19 ראיתי את הנשים מקפלות את התפילות שלהן ושמות אותן בחריצים. עמדתי נדהמת ונרגשת, הסתכלתי עליהן במשך זמן רב. כנראה שהמראה הזה נכנס בי עמוק כי עשרים שנה מאוחר יותר קמתי מהמיטה יום אחד, הרמתי את הגיטרה וכתבתי על זה שיר". השיר, Western Wall, הוא אחד מלהיטיה של קאש והיא מבצעת אותו עד היום בהופעותיה. הוא עוסק אמנם באתר המהווה מקום קדוש בעבור מיליונים אבל הוא איננו שיר בעל מסר דתי כמו שירי הגוספל של ג'וני קאש. למעשה יש מרחק רב בין אמונותיו של האב והבת. "אני זוכרת שאבי לקח אותנו לירדן על מנת להטביל אותנו", נזכרת קאש, "אני ישבתי בצד, הסתכלתי ולא רציתי להשתתף עד שאבא שלי ראה אותי ובא אלי ושאל מה קרה. אמרתי לו שאני לא יכולה לעשות את זה כי אני פשוט לא מאמינה, לא באופן הזה. הוא אמר, זה בסדר גמור, אבל בואי נעשה את זה בכל זאת". וכך, למרות היותה אדם לא מאמין, הוטבלה רוזאן קאש לנצרות בנהר הירדן. ג'וני, שהיה כריזמטי ודומיננטי מאוד, שילוב מרתק של אדם אדוק וחוטא, כנראה לא היה אדם שקל לסרב לו.
מבחינה פוליטית קאש בקיאה ועוסקת יותר בפוליטיקה אמריקאית מאשר בזו של המזה"ת. "אני מרגישה שאני לא צריכה להציע דעות גדולות על מה שאני לא יודעת עליו מספיק", היא אומרת, "כמו כל אמא, כואב לי הלב לראות שילדים נהרגים, לא משנה מי הילד ובאיזה צד הוא. אני לא יודעת מה הפתרון אבל אני יודעת שללא ספק הייתי מופיעה בישראל, כל מה שצריך לעשות זה להזמין אותי".
ואכן, המוסיקה של רוזאן קאש יכולה לעשות טוב לישראלים. זו אינה מוסיקה של סיסמאות גדולות, למרות שהיא נושאת מורשת תרבותית גאה ומקומית, אפילו פטריוטית, היא הומניסטית, ללא הצהרות בומבסטיות. זוהי מוסיקה עדינה וצנועה והיא מורכבת מהחומרים של החיים האמיתיים – הורים וילדים, דרמות משפחתיות ויומיום משפחתי, חולי, מוות ואובדן, אהבות ופרידות, נישואין וגירושים, חולשות, התמכרויות ובדידות. למרות ייחוסה המשפחתי רוזאן קאש מכירה בכך שהיא חוותה מכל אלו בדיוק כמו כל אחד אחר. עם זאת, בהתאם למסורת המשפחתית שלה, היא לקחה על עצמה תפקיד. "אנחנו זקוקים למוסיקה ממש כמו שאנו זקוקים לחמצן בדם", היא כותבת בביוגרפיה שלה, "ככל שהתרבות הפופולארית הופכת למפוצצת, מרדימה ותוקפנית יותר, אנו זקוקים יותר לאמת של שיר מלא ביופי הנובע מחוויותיו העמוקות של אדם אמיתי המגיש אותן בכנות".

הנה כמה מהיצירות המוזכרות בטקסט:

השיר The World Unseen מתוך Black Cadillac:

ג'וני קאש וג'וּן קארטר מספרים על הביקור בישראל בסוף שנות השישים: https://www.youtube.com/watch?v=kdccVUX8bZs

הסרט Mariners and Musicians, 2006: https://vimeo.com/28227615

השיר Western Wall: https://www.youtube.com/watch?v=jV-c0NIzEuY

רוזאן קאש ואני…
img_4988