ומה אם במיאנמר השתמשו בנשק ישראלי?

מדוע לציבור הישראלי אסור לדעת לאילו מדינות נמכר נשק ישראלי ולאילו צרכים הוא משמש?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-10-05/ty-article-opinion/.premium/00000183-9def-d425-abef-ddefbaca0000

הפשיטה על מון טאינג פין החלה בשש בבוקר. כ-150 חיילים נכנסו לכפר ממערב כשהם יורים לכל עבר. רבים מהתושבים ברחו, אחרים מצאו מחבוא במנזר המקומי. את מה שקרה אחר כך תיארו עדים שסיפרו את סיפורם לרדיו אסיה החופשית (RFA). החיילים הגיעו למנזר, מצאו את הכפריים שהסתתרו בו והושיבו אותם בשורות, גברים ונשים לחוד. הנשים נלקחו לאחד החדרים וננעלו בו. הגברים נקשרו ודברי הערך שלהם נלקחו. מאוחר יותר הם הופשטו, תוחקרו ועונו בדקירות סכין ובמכות. בערב, הם ננעלו באחד החדרים ללא מזון, מים או גישה לשירותים. בבוקר שלמחרת עשרה מהם אולצו לסחוב רכוש שנבזז לגדת הנהר. כשסיימו את המלאכה הם הוצאו להורג באמצעות מצ'טות. גופותיהם נשרפו. אחר-הצהריים, נלקחו מרבית הגברים הנותרים לכפר כשידיהם קשורות ופניהם מכוסים. הם הוצאו להורג בירי ובמצ'טות וגופותיהם נגררו לתוך הבתים. חלקן נחתכו לשלושה או ארבעה חלקים לפני שהבתים הוצתו. אחר כך החיילים עזבו. שעות אחר כך, השורדים המעטים שנותרו במנזר חזרו לכפר ומצאו שלוליות דם מחוץ להריסות הבתים וחלקי גופות שאת חלקם אכלו כלבים משוטטים.

הכפר שבו נערך הטבח במאי השנה נמצא במחוז סגאינג שבצפון מיאנמר, אזור המזוהה עם מתנגדי החונטה שהדיחה את ממשלתה האזרחית למחצה של אונג סן סו צ'י בפברואר 2021 והשתלטה על המדינה. יש עדויות לכך שבאזור נערכו לאחרונה מעשי הרג והצתת כפרים נוספים. זוהי תקופה סוערת במיאנמר מכיוון שכוחות רבים נלחמים זה בזה תוך כדי פגיעה באוכלוסייה אזרחית. הקונפליקט במדינת ראקין במערב המדינה נמשך גם אחרי שכבר הדרדר לרצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה, מפגינים נגד המשטר נהרגים בהפגנות בערים הגדולות ובמקביל מתקיימים עימותים עם ארגוני מיעוטים אתניים. על רבים מהאירועים אנו לא יודעים דבר בגלל הגבלות על חופש העיתונאות. הסיבה שהטבח במון טאינג פין הגיע לתקשורת היא מעניינת וחריגה. אחד החיילים שהיו מעורבים בו שכח או איבד את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. הטלפון נמצא ותוכנו נשלח ל-RFA, גוף תקשורת הממוקם בוושינגטון וממומן על ידי גורמים אמריקאים.

התמונות והסרטונים שהתגלו בטלפון הם אקדח מעשן – ישנה תמונה של גברים קשורים היושבים בשורות מחוץ למנזר. תמונה אחרת, המתוארכת ליום מאוחר יותר, חושפת את גופותיהם של חמישה מאותם הגברים כאשר מעליהם עומדים שלושה חיילים. אחד מעשן סיגריה, השני בוהה בגופות ואוחז ברובה, השלישי מצלם את הגופות בטלפון סלולרי. תמונות אחרות מראות גבר צעיר, ישוב על ברכיו, קשור בידיו ומעונה בדקירות סכין. ויש גם סרטון של בעל הטלפון ושניים מחבריו המתפארים בהוצאות להורג שביצעו. הפנים חשופות וסמלי ומספרי היחידות הצבאיות גלויים.

אלו עדויות מזעזעות לכל אדם, אך ישנו אספקט שלהן שעלול להיות מדאיג במיוחד בעבור קוראים ישראלים. ידוע שבעבר קיימה ישראל קשרים ענפים עם המשטר במיאנמר ושכלי נשק, מערכות סייבר, כלי רכב ורחפנים מתוצרת ישראלית שימשו ומשמשים את הצבא במדינה. לא מדובר רק בקשרים היסטוריים, אלא גם בעסקאות מאמצע העשור הקודם, כשידיו של צבא מיאנמר היו טבולות עמוק בדם רצח-העם נגד בני הרוהינגה. על פי הידוע, היצוא הביטחוני הישראלי למיאנמר הופסק לפני כחמש שנים, אך האם יכול להיות שנשק ישראלי משמש עדיין את צבא מיאנמר? האם יכול להיות שיש לזוועות בכפר מון טאינג פין גם הקשר ישראלי? כעיתונאי שכותב על רצח-עם, טיהורים אתניים והפרות זכויות-אדם, ביקשתי מה-RFA את התמונות והסרטונים המקוריים וכשקיבלתי אותם שמחתי לגלות שאין עדות לכך שכלי הנשק והציוד המופיעים בהם הם ממקור ישראלי. לכאורה, סיבה לאנחת רווחה.

אבל רק לכאורה. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. למרות זאת, היא לא אשררה את האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ה-ATT) כפי שעשו מרבית הדמוקרטיות המערביות. ישראל גם נמנעת מתיקון תקנות שיפקחו על פעילותם של מתווכים, בעיקר בכירים לשעבר במערכת הביטחון, בעסקאות ביטחוניות ומכירת נשק. בנוסף, לפני מספר שבועות פרסם אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני במשרד הביטחון הצעה לתקנות חדשות שמקלות על שיווק מוצרים בלתי מסווגים. רשימת המוצרים הבלתי מסווגים שניתן לשווק ללא רישיון הורחבה וכך גם רשימת המדינות אליהן מותר לשווק. כל זאת כשלציבור אסור לדעת באילו מוצרים בדיוק מדובר ולאילו מדינות מותר לשווק אותם. ידוע, עם זאת, שפשעים ומעשי זוועה שעלולים להתבצע אינם שיקול בקביעת רשימת המדינות והממשלה יכולה בלאו הכי לעקוף את הרשימה באמצעות הסכמים מדיניים סודיים.

נכון, במון טאינג פין לא נמצאו עדויות לנשק ישראלי, אבל במבט רחב יותר, אין לאזרחי ישראל שום דרך לדעת שמדינתם או חברות הפועלות במדינתם לא שותפות בשיווק, במכירה או בתיווך בעסקאות עם מדינות המבצעות טבח באזרחים כמו מיאנמר, מדינות שבהן מבוצעים טיהורים אתניים כמו אתיופיה או דרום סודן או דיקטטורות המחזיקות מיעוטים אתניים במחנות ריכוז ותוקפות את שכנותיהן כמו רוסיה וסין. שקיפות והוספה של ממד אתי לשיקולים בתחום זה לא יפגעו בביטחון ישראל והם אינם עניין מפלגתי. עמותת ינשו"ף העושה עבודה חשובה בנושא זה פנתה לאחרונה לכל המפלגות על מנת לקבל את עמדתן הרשמית. רק אחת מהן, מרץ, טרחה לענות. ובכל זאת, גם אם יש מי שיפסיד כסף מרגולציה קשוחה יותר בתחום, החברה הישראלית כולה תרוויח מכך שתסיר את תרומתה מהזוועות הגדולות של תקופתנו וששמה ייצא בגויים כאומת הסטרט-אפ, הטפטפת והקופקסון ולא מדינת "אדוני המלחמה".

מדוע העולם מתעניין באוקראינה יותר מאשר במיאנמר?

הפלישה הברוטאלית של הרוסים לאוקראינה מזעזעת, ובצדק, את העולם. מדוע מדינות שבתחומם מתבצעות זוועות לא פחות חמורות, כמו אתיופיה, סין, סוריה ומיאנמר, לא גורמות לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10701302

בשבוע שעבר הכריז שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, שארה"ב מכירה בכך שצבא מיאנמר ביצע פשעים נגד האנושות ורצח-עם נגד בני מיעוט הרוהינגה במדינה. רצח האלפים וגירוש מאות האלפים בוצע ברובו ב-2016 ו-2017 אך ע"פ בלינקן המצב החמור במיאנמר נמשך גם היום לאחר שהצבא תפס את השלטון במדינה ב-2021. בנאומו דיבר בלינקן על מתקפות "נרחבות ושיטתיות" ועל מעשי זוועה שהתבצעו בכוונה ברורה להשמדה. זהו המקרה השמיני אחרי השואה שבו ארה"ב מכירה ברצח-עם. הקודמים היו רצח-העם הארמני בזמן מלה"ע הראשונה, רצח הכורדים בעיראק, מעשי רצח-העם בבוסניה, ברואנדה ובדארפור, רצח היזידים ומיעוטים אחרים בידי המדינה האסלאמית ורצח-העם המתבצע במחוז שינג'יאנג בסין נגד האויגורים ומיעוטים נוספים.

בנאומו סיפר בלינקן על התהליך שהוביל לרצח – האפליה, שלילת הזכויות והאזרחות, ההסתה, הגזל והגירוש. הוא גם פירט חלק מהזוועות – אימהות שנאנסו בפני ילדיהם, הוצאות המוניות להורג, מחיקת כפרים שלמים, ילדים שנשרפו חיים או נרמסו ע"י חיילים וסירות שהוטבעו כשעל סיפונן משפחות שלמות. למרות חשיבות ההצהרה האמריקאית, היא אינה מחייבת סנקציות והיא אינה גוררת אחריה בהכרח יישור קו בינלאומי נגד המשטר במיאנמר. זאת, בניגוד בולט ליחס לרוסיה אחרי המתקפה על אוקראינה. קשה אולי להודות בזה, אך אוקראינה זוכה לתשומת לב גדולה בהרבה ממדינות שיש בהן לא פחות סבל, הרס והרג. אלו לא רק בני הרוהינגה. אלו הקורבנות הכלואים והמעונים במחנות בשינג'יאנג, הקבוצות האתניות הטובחות זו בזו באתיופיה וגם אלו העושות זאת לא רחוק מהגבול הישראלי. אף אחת מפרשות אלו לא ממש גרמו לעולם לעצור את נשימתו, לפתוח את ליבו או לשנות את סדר-יומו.

מדוע בעצם רצח-העם במיאנמר מייצר פחות כותרות ותגובות מאשר הפלישה הברוטאלית לאוקראינה? זה לא כי הנושא איננו אקטואלי שהרי המשטר הבורמזי ממשיך לדכא את אזרחיו ולרצוח ולאסור את מתנגדיו. קשה גם לייחס את האדישות לשיקולים גיאו-פוליטיים בלבד. השלכות המלחמה באוקראינה יכולות אמנם להיות הרסניות, אבל גם המתרחש במיאנמר איננו סכסוך קטן ומקומי – הרוסים מוכרים נשק למשטר, הסינים, שעושים זאת גם הם, גובלים במיאנמר ממזרח ויש להם השקעות ענק במדינה. לא רחוק מהגבול, בבנגלדש, נמצאים מאות אלפי בני רוהינגה המאכלסים את מחנה הפליטים הגדול בעולם ומוסדות, ארגונים ובתי-משפט בינלאומיים בוחשים גם הם באזור. נכון, למיאנמר אין נשק גרעיני, אבל זוהי מדינה גדולה יותר ומאוכלסת יותר מאוקראינה באזור אסטרטגי בין הודו לסין. צריך להיות עיוור או מיתמם כדי לא להכיר באמת הפשוטה העומדת מאחורי שתיקת העולם ואדישותו.

זה טבעי בסה"כ. בני הרוהינגה, האויגורים והטיגראים אינם דומים לנו. הם רחוקים, הם זרים ורובנו יודעים עליהם מעט מאוד. הפליטים האוקראינים המופיעים במהדורות החדשות הם אחרים. הם נושאים מזוודות צבעוניות על גלגלים, לא שקים מסחבות. בדרך לגבול, הם יושבים במאזדות וטיוטות, לא על חמורים או סירות רעועות. הם האנשים הלובשים בגדים של H&M, לא אלו שמייצרים אותם. הם אלו שפולין והונגריה פותחות בפניהם את גבולן, לא אלו שהן מעמידות לפניהם חיילים חמושים וגדרות תיל. זה אנושי מאוד ולכן אפשר וצריך להודות בזה – האוקראינים דומים לאירופאים וזו לפחות אחת הסיבות שהאירופאים פותחים להם את הלב. אין גם כל צורך בהטפות מוסר בעניין זה. האמפתיה של בני-אדם היא דיפרנציאלית. הקשר הרגשי למשפחה, לשבט ולעם, הוא חלק אינטגרלי מהציביליזציה שלנו, הוא כלי הישרדותי ומקור ליופי ועושר תרבותי, לא רק תירוץ לאדישות. למרות זאת, אין הכרח לעשות מזה אידאולוגיה. מותר, אפשר וצריך גם לפעול למען השונים מאיתנו, למען הזרים והרחוקים. זו לא רק סיסמה, הנה שתי דוגמאות קונקרטיות.

בלינקן בחר להכיר ברצח-העם במיאנמר דווקא במוזיאון השואה בוושינגטון מכיוון שחלק מרכזי מכל רצח-עם הוא הכחשתו. מטרת ההכחשה איננה רק הסתרת הפשע, אלא גם הכחשת עצם קיומה של הקבוצה המושמדת. לכן, ההכרה ברצח-עם איננה הכרחית רק למען הצלה או ענישה, היא אקט של תקומה ומאבק מהותי נגד הרוצחים. לאחרונה יצא לאור בעברית ספר בשם "קול דמי אחיך" (הוצאת "דרור לנפש") הכולל שירה שנכתבה ע"י קורבנות רצח-עם, כולל קורבנות הרצח במיאנמר. ספר זה, הכולל גם את "השיר על העם היהודי שנהרג" מאת יצחק קצנלסון, מראה שגם כשההזדהות המיידית שלנו מופנית ליהודים ולישראלים, אפשר גם לשמוע שירת אחרים, אפשר ללמוד אותה בבתי-הספר לקרוא אותה בטקסים וכך לסייע לקורבנות וגם להיאבק ברוצחים.

לא פחות חשוב מכך, אדם הגון מחויב לשאול את עצמו מה חלקה של מדינתו באסונם של אחרים. במקרה של ישראל ומיאנמר התשובה היא ברורה. הצבא הבורמזי מצויד, בין השאר, בנשק ישראלי שנמכר לו לפחות עד 2018. אין טעם להכביר מילים על הממד הטראגי שיש בעובדה שייצוא ממדינת היהודים מסייע לרצח-עם. יש, עם זאת, טעם במאבק בתופעה. עמותה ישראלית בשם ינשו"ף עושה בדיוק את זה כשהיא מקדמת חקיקה נגד מכירת נשק למשטרים רצחניים. ישראל היא מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, היא איננה חתומה על האמנה לפיקוח על סחר בנשק והיא מוכרת גם למשטרים רצחניים. יש לתמוך במאבק של ינשו"ף, לקדם חקיקה בנושא ולסייע למנוע את רצח-העם הבא.

אל מול פני הרוע

בתחילת פברואר השנה נהרג מנהיג ארגון המדינה האיסלמית (דאע"ש) בזמן פשיטת כוחות קומנדו אמריקאיים על ביתו. המבצע האמריקאי הוצא לפועל כמה ימים לאחר שאנשי דאע"ש פרצו לבית-כלא בו מוחזקים אלפים מאנשי הארגון בעיר חסקה שבסוריה. כתוצאה מהפריצה התנהלו בכלא ומחוצה לו קרבות קשים בין דאע"ש לכוחות הכורדים השולטים באזור בתמיכה אמריקאית. זה לא היה פיגוע טרור מבודד. בשטח התנהלו קרבות במשך ימים ארוכים שהפילו מאות חללים מקרב אנשי הארגון, אנשי הכוחות הסורים הדמוקרטים (SDF) ואזרחים מן השורה. השמועות על מותו של הארגון שהטיל את חיתתו על העולם בעשור הקודם, מסתבר, היו מוקדמות מדי. ליילא, צעירה יזידית ששרדה את תופת רצח-עמה בידי אנשי דאע"ש, מזכירה מדוע צריך דווקא כעת, כאשר תשומת הלב העולמית מופנית למזרח אירופה, לזכור את קורבנותיו של דאע"ש, להבין שהזוועה טרם נגמרה ולהתגונן בפני הסכנה המתהווה במרחק שעות ספורות של נסיעה מגבול ישראל.

פורסם ב"דבר": https://www.davar1.co.il/366613/

האזור בו נולדה ליילא, צעירה יזידית המתגוררת כיום במחנה פליטים בכורדיסטאן העיראקית, מלא בהקשרים מקראיים. המחוז בצפון עיראק שבו נמצא כפר מולדתה הוא מחוז נינווה, הנקרא על שם בירת אשור אליה נשלח יונה הנביא. מתחם קברו של הנביא המקראי, לפי אחת המסורות, נמצא במוסול, העיר הגדולה במחוז כיום, והוא נהרס ע"י דאע"ש כמה ימים לפני שהם כבשו את הכפר של ליילא. קרוב יותר לכפר עצמו נמצאים הרי סינג'אר שע"פ האמונה היזידית הם הר אררט הקדום עליו סיימה תיבת נח את מסעה לאחר המבול. היזידים, שחיו באזור במשך מאות שנים, נרדפו ע"י כוחות רבים לפני דאע"ש – מוסלמים פרסים, עות'מאנים וכורדים. מכיוון שדתם כוללת מרכיבים אזוטריים ומיסטיים שקודמים לאסלאם, הם נחשבו ועדיין נחשבים ע"י הסונים הקיצוניים כ"כופרים". מכיוון ששפתם היא קורמאנג'י, אחת השפות הכורדיות, רבים רואים ביזידים חלק מהעם הכורדי, אך עובדה זו לא עזרה להם בקיץ של 2014 כאשר הם נותרו לבדם מול לוחמי המדינה האיסלמית.

עד האירועים הידועים היום כרצח-העם היזידי בידי דאע"ש, התגוררה משפחתה של ליילא בכפר גירזרק, לא רחוק מהעיר סינג'אר (שינגאל בכורדית) שהותקפה באוגוסט 2014 ע"י כוחות דאע"ש. בשלב הזה דאע"ש הכריז כבר על הקמת החליפות העולמית ועל שינוי שמו ל"המדינה האסלאמית" והוא החזיק חלקים נרחבים של צפון עיראק כולל העיר מוסול, העיר השנייה בגודלה במדינה, ותיכרית שעל נהר החידקל. בעת הזו מנתה משפחתה של ליילא עשר נפשות. היו לה הורים, אחים ואחיות, חלקם נשואים כבר, אחרים שחיו איתה בבית. "היו לי חיים טובים לפני שדאע"ש הגיעו. היתה לי משפחה וחברים. הילדות שלי היתה כמו חלום", היא נזכרת, "כמו כל הבנות, חשבתי שאגדל, אתחתן ואקים משפחה. אבל התבגרנו מהר מדי".

השלושה באוגוסט היה יום הרה גורל בחבל סינג'אר. עוד לפני עלות השחר פשטו כוחות דאע"ש על האזור וכבשו אותו כמעט ללא התנגדות. כשהושלמה ההשתלטות על העיר סינג'אר והכפרים הסובבים החלו דיווחים על מעשי טבח ועל דרישה מהאוכלוסייה המקומית לבחור בין התאסלמות להוצאה להורג. ברבים מהמקרים, גם אלו שהסכימו להתאסלם הוצאו להורג ורבים מהיזידים בכפרים החלו לברוח לכיוון ההרים. "אני זוכרת את היום הזה", אומרת ליילא, "זה היה היום הקשה בחיי. היינו כולם בבית. שמענו שדאע"ש באים ובשתיים וחצי בלילה שמענו קולות קרב. הכפר שלנו היה קטן, היו בו אולי 3,000 תושבים וחלק מהגברים נלחמו והתנגדו. שמענו קולות של מרגמות וירי של תתי-מקלע, שכבנו על הרצפה ולא העזנו אפילו להסתכל מהחלון. זה נמשך עד בערך שמונה בבוקר. אז נכנסנו לשתי מכוניות והתחלנו לנסוע לכיוון ההרים. אבל בדיוק כשעמדנו להגיע להרים אנשי דאע"ש תפסו אותנו, עצרו אותנו ולקחו אותנו לאחד הכפרים". מהכפר נלקחו ליילא ובני משפחתה לעיר תלעפר הממוקמת בין סינג'אר למוסול וששימשה לריכוז, מיון וגירוש היזידים שנתפסו בידי דאע"ש. ליילא הוחזקה שם באחד מבתי-הספר ששימשו למטרה זו יחד עם הוריה, אחיה ואשתו של אחיה שילדה את ילדה הראשון שעות לפני התקיפה של דאע"ש. "בבית-הספר בתלעפר הגברים הופרדו מהנשים", מספרת ליילא, "הגברים תושאלו ע"י אנשי דאע"ש שהיו ממדינות שונות ובגילאים שונים, צעירים מקומיים ומתנדבים מחוץ לארץ. עם הנשים, בשלב זה, הם לא דיברו בכלל. לא ידענו מה יקרה לנו. מדי פעם הם באו ולקחו בנות משם. אבל אני נשארתי עם המשפחה".

ליילא לאחר שחרורה משבי דאע"ש. תמונה: Lolav Media

בימים שליילא ובני משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר אנשי המדינה האיסלמית ביצעו זוועות בשטחים שכבשו. ע"פ האו"ם כ-5,000 גברים הוצאו להורג בעיר סינג'אר ובכפרים סמוכים. זו לא היתה פעולה צבאית המכוונת כנגד התקוממות אזרחית. בשלב זה התרכזו אנשי דאע"ש ברדיפת היזידים ללא כל מטרה צבאית. הם אפילו לא ניסו להסתיר את מה שביצעו. הם צילמו הוצאות להורג, פרסמו את הסרטונים והשאירו את הגופות חשופות לעיני כל. במקרה של כפר בשם קוצ'ו, מאות גברים הוצאו להורג וגופותיהם נקברו בקברי אחים. שיטת ההוצאה להורג הנפוצה של הגברים היזידים בסינג'אר היתה ירי לראש שהתבצע ברחובות הכפרים והערים או במחסומים שהוקמו בבסיס ההר. אחרים נרצחו באמצעות סכינים או בכריתת ראשיהם. במקרים רבים הנשים והילדים נאלצו לצפות בטבח. במקביל, נערים צעירים אולצו להצטרף ולהתגייס לדאע"ש וע"פ האו"ם, כ-7,000 נשים, נערות וילדות נמכרו לעבדות והפכו לשפחות מין. מאות קורבנות, כולל תינוקות וילדים, נפלו גם בְּקֶרֶב עשרות האלפים שהצליחו לברוח להר סינג'אר. רבים נורו מרחוק, אחרים לא שרדו את תנאי מזג האוויר הקשה, הרעב והקשיים הפיזיים ומתו לפני שכוחות כורדים בתמיכה אווירית אמריקאית הצליחו לחלץ את הנמלטים לאזור בטוח בסוריה.

לאחר כעשרים ימים שליילא ובני-משפחתה הוחזקו בבית-הספר בתלעפר היא הועברה ע"י דאע"ש לעיר מוסול שם הוחזקה באולם חתונות גדול בשם "גלקסי". מקום זה מוזכר בעדויות רבות של נשים יזידיות והוחזקו בו אלפי בנות ונשים בתנאים קשים עם מזון מועט, ללא טיפול רפואי ובפחד גדול מפני הבאות. משם הוחזרה ליילא לתלעפר שם היא ובני משפחתה עבדו בעבור דאע"ש בטיפול בכבשים. "לא הרביצו לנו בתקופה זו, אבל כל הזמן פחדנו. רק עבדנו בשבילם, אבל אפילו השם שלהם לבדו מעורר פחד", היא אומרת. אחרי כחמישה חודשים באו אנשי דאע"ש ולקחו חלק מהבנות. את היום לאחר מכן ליילא לא שוכחת. היא אפילו זוכרת את התאריך המדויק. "זה היה ב-25 באפריל, 2015", היא נזכרת, "ביום הזה אנשי דאע"ש אספו את כולנו ועשו הפרדה. גברים נלקחו לצד אחד. נשים מבוגרות לצד אחר. הם יצרו עוד שלוש קבוצות – אימהות עם ילדים עד גיל תשע, נערים צעירים בני 12 ו-13 ובנות ונשים צעירות מגיל תשע, אולי אפילו צעירות יותר. אני לא יודעת מה קרה לגברים. היו שם כ-500 גברים בגיל של אבי ואחי ועד היום אנחנו לא יודעות מה קרה להם. כך גם הנשים המבוגרות, אף אחד לא יודע מה קרה להן. הנערים הצעירים נלקחו גם הם, היו בערך 300 כאלה, חלקם חזרו מאז, חלקם היו פצועים ואחרים עדיין לא נמצאו".

ליילא היום. תמונה פרטית.

ליילא, שהיתה בקבוצה של הנשים הצעירות, מספרת שכל הזמן שהתבצעה ההפרדה וגם בתקופות אחרות בזמן שהוחזקה בידי דאע"ש היא ראתה מטוסים שטסו בגובה נמוך מספיק בשביל לראות ולצלם את הנעשה. העובדה הזו (שלא מצאתי לה עדויות נוספות, ד.ס) מכעיסה אותה מאוד. היא בוכה ונרגשת. "אנחנו רוצים לדעת איפה האנשים שנעלמו. איפה אבא שלי, איפה אחי וכל הדודים והאחיינים שלא חזרו. גם אם זה רק כדי לחפור ולמצוא את העצמות של הקרובים שלנו. אני לא יודעת של מי המטוסים האלו היו, אבל איך יכול להיות שהכל נצפה וצולם ושאף אחד לא יכול להגיד לנו להיכן נלקחו הגברים ואחרי כל מה שעברנו, עכשיו, כשאנחנו חיים באוהלים בגשם ובשלג, אף מדינה לא מבררת מה קרה להם ועוזרת לנו לחפש את האנשים האלו".

מה קרה לאחר שהופרדת מהגברים, הנערים והנשים המבוגרות יותר?

"היינו קבוצה גדולה של בנות. אני לא יודעת כמה בדיוק אבל הם השתמשו בכמה בתים כדי לאכלס אותנו. הצעירות ביותר היו בנות תשע והמבוגרות היו בגיל שנישאים בו. דאע"ש לקחו את כל הבנות. היינו כולן באותו מצב. אני הייתי בידיים שלהם במשך חמש שנים. מכרו אותי, היכו אותי, הייתי בכל האזורים בסוריה שהיו בידי דאע"ש. כמו כל האחרות, ראיתי פחד, ראיתי רעב".

תוכלי לספר על המקומות שהיית בהם ועל היחס שקיבלתן?

"כשהייתי שם זה היה כמו להיות מתה. החיים והמוות היו אותו דבר. ראינו רק אותם (את אנשי דאע"ש) והם דיכאו אותנו עד שהרגשנו מתות לגמרי. ברגע שהתעוררנו ראינו רק את הפנים שלהם וחווינו רק את הדיכוי שלהם. לא היה אפילו יום רגוע אחד, אפילו לא יום אחד של חיים נורמליים. עבדנו בשבילם והם מכרו אותנו הלאה. בחמש השנים האלו הייתי תחת השליטה המוחלטת שלהם כל הזמן".

ראית כיצד התייחסו לבנות האחרות ומה עשו להן?

"ראינו הכל וחווינו הכל יחד. ראינו לפעמים כשהם מכרו את הנשים והבנות. לעיתים הם לקחו בנות ונשים חדשות למקומות שגם אני הייתי בהם. ראיתי כשהן הגיעו ומתתי איתן בכל פעם שהן נמכרו. הכאב שלנו היה אחד. היו איתנו נשים שהיו להן ילדים והילדים נלקחו מהן כדי לשמש עבדים. לא היה לנו כל ערך בעבור השובים שלנו. הם היו מרביצים לילדים, לא היה אכפת להם אם היינו רעבים, לא נחשבנו כלל לבני-אדם. הם אמרו לנו שבני משפחותינו הם כופרים ושהג'יהאד נגדנו לא יסתיים לעולם. חלק גדול מהם היו השכנים שלנו, לא רק אנשים מארצות אחרות, שכנים ממוסול, מתלעפר, משינגאל. הם יצרו אצלנו פחד ותחושה שזה לא ייגמר לעולם, חיינו בגיהינום והגהנום הזה נמצא אצלי עד היום. הם היו מכים ומענים את כל מי שניסה לברוח ונתפס והם היו לוקחים אפילו ילדות בנות תשע. הם אמרו שהדת שלהם מאפשרת את זה, אבל באיזו דת זה בסדר שגבר בן ארבעים ייקח נערה בת תשע?

למה בדיוק את מתכוונת שהם "לקחו" ילדה בת תשע?

לקחו אותן בכוח, עשו איתן הכל, מכרו אותן. התעללו בהן. אנסו אותן.

באופן טבעי מתקשה ליילא להיכנס לפרטים של התקופה שהיא חיה כשבויה בסוריה ובעיראק, אך עדויות נוספות משלימות את התמונה. אישה יזידית המצוטטת בדו"ח של משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (OHCHR) מ-2016 מספרת על שוק העבדים של דאע"ש בא-רקה: "אחרי שישה ימים הלוחמים העבירו אותנו לאולם לבן וגדול ליד הנהר. שם אנשי דאע"ש היו מוכרים וקונים את הנערות. היה אזור מוגבה שם עמדנו. אם היינו מסרבות הלוחמים היכו אותנו במקלות. היו שם אולי 200 נערות יזידיות. הצעירה ביותר היתה בין גיל שבע לתשע. הרוב היו צעירות. אמרו לנו להוריד את כיסויי הראש. רצו לראות את השיער שלנו. לפעמים אמרו לנו לפתוח את הפה כדי שהגברים יוכלו לראות את השיניים שלנו". נערה אחרת סיפרה שבשוק נשים בבית בעיר חומס הנערות התבקשו ללכת בחדר כמו במסלול תצוגת אופנה. כאשר גבר היה מתעניין באחת הנערות, הוא היה מרים את ידו, מקבל מסמך עם שם הנערה והמחיר שלה, משלם בעבורה, מכניס אותה למכוניתו ונסע. המחירים נעו בין 200 ל-1,500 דולר לנערה, בהתאם לגיל, מספר הילדים שלה והמראה החיצוני שלה. ע"פ אותו הדו"ח הנשים היזידיות החטופות, המכונות בשם סבאיא (Sabaya מהמילה "שבויות" בערבית) נחשבות לשלל מלחמה ולכן ללוחם שקונה אותן יש עליהן זכויות קניין מלאות, כלומר, מותר לו להשתמש באישה כפי שהוא מחליט, מותר לו לנצלה כשפחה לביצוע עבודות הבית או כשפחת מין ומותר לו גם לתת אותה כמתנה או למכור אותה.

"חלק מהנשים הוחזקו בבתי משפחות, אחרות בדירות לבדן ואחרות באתרים ובסיסים צבאיים", מספרת ליילא, "היו אנשי דאע"ש שקנו נערה אחת וכאלו שקנו יותר. והן נמכרו שוב ושוב". עדויות רבות ודו"חות שונים שעסקו בנושא מאשרים את דבריה של ליילא. נערות אכן נוצלו באופן שהיא מתארת ונמכרו מספר רב של פעמים, אם כי חל איסור על מכירת הנערות והנשים מחוץ למעגל הפנימי של אנשי דאע"ש. זאת הסיבה שמשפחותיהן של הנשים, במידה והן שרדו, התקשו לקנות אותן בחזרה. במקרים שבהם אנשי דאע"ש לקחו סיכון והסכימו למכור אישה בחזרה למשפחתה, הם גבו לעיתים סכומי עתק של עשרות אלפי דולרים.

בפרויקט איסוף עדויות שנערך במסגרת קורס באוניברסיטת בן-גוריון בהנחיית פרופ' דרור זאבי ועידן בריר חשפו מספר נשים ונערות יזידיות חלק מזיכרונותיהן מהשבי. אחת הנערות, שהיתה בכיתה ז' כשנשבתה, מספרת שהועלתה על אוטובוס יחד עם נערות נוספות ונלקחה לחווה בסוריה. "אחרי שסיימו את המכירה, גבר מדאע"ש, סורי בשם אבו-מוחמד אל עדנאני, לקח אותי לא-רקה", היא סיפרה, "הוא לקח אותי לבית שבו הוא גר. היו שם עוד בנות יזידיות. גרתי שם איתו ועם שאר הבנות במשך תשעה חודשים. בזמן הזה הוא התעלל בי, עינה אותי ואח"כ מכר אותי כשפחת מין לאבו-מוחמד מעיראק. הוא היה עוד יותר גרוע מהראשון. הוא לקח אותי למשפחה שלו ולביתו בא-רקה. הם לא התייחסו אלי כבן-אדם, הם התעללו בי ועינו אותי. הוא ואשתו יחד. נשארתי אצלו במשך שנה. הוא אנס אותי והשתמש בי כשפחת מין. מלבד האונס, אשתו השתמשה בי כמשרתת". אותה נערה מספרת שהיא חיה בבתים של אנשי דאע"ש שרכשו אותה, אם כי במקום נפרד מבני הבית כאשר היא חיה משאריות של ארוחותיהם. "סיממו אותי הרבה", היא מספרת, "ישנתי המון, במיוחד לקראת סוף השבי. התנאים הקשים בהם שהיתי גרמו להידרדרות במצב הפסיכולוגי שלי, האירועים שעברתי, האונס והטראומה גרמו לי לנסות לשים סוף לחיי. ניסיתי להתאבד פעמיים, בפעם הראשונה ניסיתי להתחשמל ובפעם השנייה ניסיתי לחתוך את הוורידים, שתי הפעמים לא צלחו".

צעירה אחרת, כבת עשרים, סיפרה על הגבר העיראקי שעינה אותה כאשר קנה אותה יחד עם ביתה, בת השנה. "בלילה הראשון הוא הביא לי בגדים והכריח אותי להתקלח ולהתנקות כדי שיוכל לשכב איתי. התחננתי ובכיתי. אמרתי שאני לא מוסלמית והוא כן, ושאיבדתי את בעלי ואני לא מסוגלת לשכב איתו, אבל הוא לא הקשיב לי. לאחר שהכניס אותי למקלחת מצאתי שם כלי חד וחתכתי את עצמי. כשגילה, הוא קרא לשותפיו להיכנס, הוא חבש אותי ואמר 'אם את רוצה או לא, אני אאנוס אותך', סירבתי והתפתלתי. הם קשרו אותי למיטה ברגליים ובידיים ואז הוא אנס אותי באגרסיביות. נשארתי שם חמישה ימים, הוא אנס אותי פעמיים ביום. או יותר. או פחות. אני לא זוכרת והוא היה מתעלל בי לפני או אחרי. בגלל שכל הזמן התנגדתי הייתי קשורה. מה שהיה עבורי קשה יותר מכל היתה העובדה שבתי בת השנה היתה באותו חדר, היא ראתה איך מתעללים בי והיתה בוכה. התחננתי ללכת אליה אבל ידי היו כבולות".

צעירה אחרת סיפרה שעשרים אנשי דאע"ש קנו ומכרו אותה. כל אחד מהם אנס אותה וילדיה נלקחו ממנה. "האנשים האלו שהשתמשו בי, מכרו וקנו אותי היו מארצות שונות, אנשים מסוגים שונים והם היו נוראיים. הם הראו לי בווידאו את הפשעים שהם עושים. לדוגמא, אחד מהם היה נכה עם יד אחת, והוא צילם בווידיאו את הפשעים שהוא היה עושה… אחד מהם, אבו מאזן מסעודיה, הכריח אותי לנקות את הנשק והכדורים שלו. פעם אחת הוא ניסה לשטוף לי את המוח, לתת לי חגורת נפץ ולשכנע אותי ללכת עם חגורת הנפץ ולפוצץ את עצמי במרכז של יזידים. עד עכשיו, בגלל הדברים שראיתי וחוויתי, אני לא בסדר מבחינה פסיכולוגית, עד עכשיו אני יכולה לשמוע את קולה של הילדה היזידית בת ה-11 שאנסו אותה בחדר שהיה צמוד אליי. אני לא יכולה לעולם לשכוח את הקולות והדברים הנוראיים שראיתי ועברתי". כמו נערות רבות אחרות, גם צעירה זו ניסתה להתאבד ולברוח מספר פעמים. הבריחה היתה, כמובן, מסוכנת מאוד. "אני בעצמי ראיתי איש יזידי שברח", היא מספרת על אחת החוויות המוקדמות של השבי שלה, "דאע"ש תפסו אותו, הרגו אותו וחתכו את ידיו ורגליו. לאחר מכן הם קשרו את הגופה לרכב ונסעו בכל הכפר כדי שנראה מה קורה למי שמנסה לברוח".

"אני ניסיתי לברוח פעמיים", מספרת ליילא, "אבל תפסו אותי, התעללו בי ועינו אותי".

כיצד נוצרה ההזדמנות לברוח?

זה היה בשנה הראשונה לשבי. ברגע שנוצרה הזדמנות ניסיתי לברוח. לפעמים זה היה קורה. אם היו משאירים אותנו לבד בבית, אם השאירו את הדלת פתוחה. באחת הפעמים הצלחתי להגיע די רחוק, אבל הם מצאו אותי בכל זאת.

ברחת לבד?

כן.

לא פחדת?

ברור שפחדתי. הם אמרו שאם אברח שוב הם יהרגו אותי. זה היה אחרי הפעם השנייה שניסיתי לברוח ויותר לא ניסיתי.

בזמן שהיית בשבי, היתה לך איזושהי תקווה?

לא היתה שום תקווה. לא האמנתי שאפגוש אי פעם את משפחתי.

בשלב האחרון של שבייה היתה ליילא בעיר באר'וז בזמן הקרבות המכריעים בין הכוחות הכורדיים לדאע"ש. "היה שם רעב גדול", היא מספרת, "לא נתנו לנו אוכל ולפעמים היו ימים שלמים שלא אכלנו בהם. היינו שם בזמן הקרבות, ארבעה ימים רצופים. היה מצור מלא ופחד גדול. מטוסים הפילו פצצות, צלפים ירו, כדורים ופצצות היו כל כך קרובים אלי שהשיער שלי היה שרוף, הבגדים היו קרועים וידיי נפצעו. היו גופות בכל מקום, גברים, נשים וילדים, רציתי לברוח אבל לא יכולתי בגלל המוקשים שדאע"ש הטמינו. בסוף לוחמי דאע"ש העמיסו אותנו על משאיות ולקחו אותנו למדבר. כשהורידו אותנו חשבתי שהם יוציאו אותנו להורג. אבל פתאום הם עזבו ונותרנו שם תקועים במדבר. אח"כ מטוסי הקואליציה פיזרו דפים בהם נכתב שיש הפסקת אש ושמותר לנו לעזוב. אז הכוחות הכורדים לקחו אותנו למחנה אל-הול (מחנה המאכלס עשרות אלפי אנשי דאע"ש לשעבר, בעיקר נשים וילדים, באזור שבשליטת הכורדים בצפון-מזרח סוריה, ד.ס). "שהיתי באל-הול חמישה חודשים. אחרי שנים בכלא לא ידעתי אם אני יכולה לסמוך על הכורדים, אז לא סיפרתי שאני יזידית. לא ידעתי אם המשפחה שלי עדיין חיה. לא ידעתי אם הם בכלל ירצו אותי בחזרה בגלל מה שעבר עלי אצל אנשי דאע"ש. הייתי מבולבלת והרגשתי אשמה. אז לא אמרתי כלום".

לבסוף שוחררה ליילא ממחנה אל-הול ע"י אנשי "מרכז הבית היזידי", קבוצה קטנה של יזידים בסוריה שחילצו, תוך כדי סיכון גדול, נערות יזידיות מאל-הול והחזירו אותן למשפחותיהן. מבצע החילוץ של ליילא תועד בסרט התיעודי "סבאיא" של הבמאי הוגיר הירורי. גיבורי הסרט מחמוד וזיאד, אנשי המרכז היזידי, נראים בסרט כשהם מוציאים אותה מאוהל במחנה כשהם חמושים באקדח, טלפון סלולארי ומידע מודיעיני שמקורו במסתננות יזידיות במחנה. בשלב זה ליילא פחדה להודות שהיא יזידית והיא היססה להצטרף למחלציה ולהימלט מהשבי. הסצנה מסתיימת כאשר היא מצטרפת למחלצים למרות הכל ונמלטת מהמחנה כאשר אנשי דאע"ש רודפים אחרי הרכב ויורים עליו. בסוף הנסיעה, אחרי שהצליחו מחמוד וזיאד להתחמק מהרכב הרודף אומרת ליילא "בבקשה אל תיתנו להם לחטוף אותי יותר. אני לא יכולה יותר".

ליילא ואמה לאחר השחרור. תמונה פרטית.

ּוֹד מחמוד לקח אותי משם", היא מספרת כעת על החילוץ ועל מחמוד, איש מרכז הבית היזידי שנפטר בינתיים, ושאירח אותה בבית משפחתו עם שחרורה מהשבי, "כשאני חושבת על הנסיעה הזו, זה מרגיש לא אמיתי, המחשבות שלי היו בכל מקום. פחדתי מאוד ולא דיברתי עם אף אחד. ואז התחילו היריות. אני עדיין בקושי מאמינה שיצאתי משם". היום חיה ליילא במחנה עקורים בעיר זאכו, סמוך לגבול עיראק-סוריה. "אני גרה באוהל יחד עם אשתו של אחי וילדיה", היא מספרת, "אני עובדת בבית-חולים. אמא שלי שרדה ויחד עם אח ואחות שלי ששרדו גם הם, הם קיבלו מקלט בקנדה. אבי וכמה מאחיי ואחיותיי נעדרים עדיין". ליילא לא מוכנה לעזוב את אחותה של בעלה שאיננה זכאית למקלט בקנדה אבל היא מקווה ששתיהן תוכלנה לקבל מקלט באוסטרליה.

ליילא איננה לבדה. אלפי נשים יזידיות אחרות ששוחררו מהתופת של דאע"ש טרם הגיעו למנוחה ולנחלה. עידן בריר, חוקר הקהילה היזידית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מספר שהיו נשים יזידיות שזכו להיות חלק מתכנית שיקום והתאזרחות בגרמניה. מדובר בכ-1,200 או 1,300 נשים, בעיקר כאלו שברחו, הוברחו או נקנו מאנשי דאע"ש בחודשים הראשונים לאחר השתלטות המדינה האיסלמית על האזור. "בעבור נשים ששוחררו מאוחר יותר האופציה של יציאה לאירופה כבר כמעט לא היתה קיימת כי השערים ננעלו", הוא אומר, "חלקן ניסו לצאת לאירופה ונתקעו בתורכיה, אחרות חזרו למחנות עקורים בצפון עיראק ולקהילה היזידית. בשנים 2016-2017 הקהילה אף נקטה בצעדים מרחיקי לכת שמעולם לא נעשו קודם כדי לאפשר את חזרת הנשים. הן הוטבלו מחדש בצעד סמלי של חזרה לקהילה למרות שבעבר לא היתה שום דרך להחזיר אדם שהתאסלם לקהילה היזידית, גם אם ההתאסלמות נעשתה בכפייה. במקביל אפשרו היזידים, גם זאת בפעם הראשונה, לנשים שחזרו והיו בהריון לבצע הפלות. ב-2017, כשסינג'אר כבר היתה משוחררת, חלק מהיזידים חזרו לביתם, אך זו היתה חזרה מוגבלת מאוד, עשרות אלפים במקרה הטוב, מתוך חצי מיליון שגורשו. לרוב המקומות אין כבר לאין לחזור". רוב הנשים, וליילא בתוכן, נמצאות עדיין במחנות עקורים. חלקן אף מטופלות ע"י ארגונים מקומיים וארגונים זרים.

רצח-העם של 2014 נתפס ע"י הקהילה היזידית כחלק משרשרת ארוכה של רדיפות. "הקהילה היזידית, קצת כמונו, הם קהילת טראומה", מסביר בריר, "כמו שיהודים סופרים פוגרומים, היזידים סופרים פֶרְמָאנִים, מסעות המרת דת שנעשו נגדם ומעשי טבח שבוצעו בהם. הרצח של דאע"ש הוא הפרמאן ה-74 לספירתם, הוא החל הרבה לפני 2014, כבר ב-2007 היו נגדם רדיפות של אל-קעידה בצפון עיראק, והרדיפות נגדם יימשכו, כפי שהם תופסים את זה, לנצח. חשוב לזכור שהתוקפנות כאן איננה רק של הארגון הספציפי, דאע"ש, והקורבנות אינם רק היזידים. דאע"ש הרי רצח גם את השיעים בעיראק, את העלוואים בסוריה, את האשורים הנוצרים וגם סונים שלא קיבלו את הפרשנות המאוד מסוימת הזו של האסלאם הסוני. דאע"ש גם איננו מתעניין בעניין האתני, הרי היו אצלו גם צ'צ'נים ומלזים שאין להם כלום עם הערביות, זהו עניין של דתיות קיצונית ואקסקלוסיבית ושל חוסר עכבות מוחלט ביחס למי שאינו מקבל את האסלאם הסוני שלהם". ע"פ בריר גם אם דאע"ש כארגון יכול לבוא וללכת, לנצח או להפסיד בקרב כזה או אחר, התפיסה הזו, כרעיון, איננה רק שלו והיא ממשיכה לסכן את האזור כולו ולסכן נשים כמו ליילא שבונות כעת את חייהן מחדש.

אך יש קבוצה נוספת של נשים. אלו שלא שוחררו כלל. "בהערכה גסה יש כ-2,000 או 3,000 נשים שלא שוחררו", אומר בריר, "אף אחד לא יודע בדיוק היכן הן וכמה מהן עדיין בחיים. חלקן וודאי מתו בדרכים, חלקן בוודאי נרצחו ע"י שוביהן וחלקן התאסלמו וחיות עם האנשים שקנו אותן. במציאות אף יזידי לא יגיד שהנשים האלו מתות. אין נכונות או יכולות להודות בעובדה שככל הנראה רוב הנשים האלו כבר אינן בין החיים. יש הכחשה ויש וודאי גם הרבה נשים שמסיבות שונות כבר לא רוצות לחזור. בעבר היו אנשים שפעלו במרץ לשחרר את הנשים השבויות. היו פשיטות פרטיזניות על מחנות וכפרים ונשים שוחררו. היום אני כבר לא מכיר אף אחד שעושה את זה וברמה ממשלתית בוודאי שאין פעילויות כאלו. מעולם גם לא היו".

"בכיתי הרבה כשהם שחררו אותי" מספרת ליילא על רגעי החופש הראשונים שלה, "בתחילה סירבתי לדבר, לא אמרתי להם שאני יזידית, למרות שהם אמרו לי שהם יודעים ושהכל בסדר. בסוף הרגשתי שחזרתי לחיים. דּוֹד מחמוד עשה כל כך הרבה בשבילנו והציל עוד הרבה בנות אבל עכשיו כשהוא נפטר וזיאד עזב את המדינה, אין כבר מי שמתאמץ כדי לחלץ את הבנות שנותרו בשבי. אף ממשלה לא דואגת להן. אף אחד אחר לא מנסה. אבל הבנות עדיין שם והן צריכות שמישהו ימצא אותן. שמישהו יציל אותן".

תודה למתרגמת ליילאן מארוניסי.

האם פשעי שינג'יאנג הם מקרה מבודד או רמז לעתיד של כולנו?

פסק-הדין של הטריבונל האויגורי בלונדון, דו"ח מצב הדמוקרטיה בעולם של ארגון IDEA ודו"ח הבנק העולמי על הקונפליקטים האלימים על פני הגלובוס מעלים את השאלה – האם הפשעים של המשטר הסיני בשינג'יאנג הם אירוע מבודד או שהם רמז לעתיד של כולנו.

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10469317

לפני שנתיים עוד היה אפשר להתעלם. העדויות היו מעטות וההכחשות היו גורפות. אפשר היה לטעון שהסיפורים על מדיניות השלטון הסיני כלפי בני המיעוטים בשינג'יאנג הם תעמולה אנטי-סינית וחלק ממאבק בין מעצמות. או שאפשר היה פשוט להפעיל את הווטאבאוטיזם הישן והטוב; למה לא מדברים על בתי-הכלא האמריקאים? למה שוכחים את המיליונים שהבלגים שחטו בקונגו? למה מתעלמים מהסעודים שתולים אנשים ברחובות? אבל אז, אחד אחר השנייה, הגיעו הניצולים – מאות נשים וגברים המספרים על מה שקרה להם וליקיריהם. מהם כבר היה קשה להתעלם. סיפוריהם מסמרי שיער: ענישה במעשי אונס קבוצתי, עקירת ציפורניים, מכות באלות חשמליות, כליאה בכלובים שלא ניתן לעמוד או לשכב בהם, אינדוקטרינציה פוליטית, ניסויים רפואיים, מערכת הייטק של מעקב ופיקוח במרחב הציבורי, פלישת המדינה למרחב הפרטי, מאסרים ללא הליך משפטי וכליאה בתנאים לא אנושיים.

אחרי העדים הגיעו בני משפחות אויגוריות, קזחיות ואחרות, וסיפרו על יקיריהם שנעלמו ללא שוב במנגנון הכליאה הסיני. לבסוף הגיעו החוקרים והעיתונאים ונתנו הקשר רחב יותר באמצעות צילומי לווין, מסמכים שהודלפו ונתונים, תמונות וכתבות שנקטפו מהאינטרנט הסיני לפני שהועלמו. אלו חשפו רשת של "מחנות לחינוך מחדש" בהם נכלאו ע"פ הערכות למעלה ממיליון בני-אדם, במקביל התבצעו טרנספרים של אוכלוסייה, הרס של בתים, שכונות ומסגדים, העסקה של מאות אלפי עובדי כפייה בתנאי עבדות וכפייה המונית של עיקורים והפלות שנועדו לצמצם את אוכלוסיית בני המיעוטים. בשבוע שעבר (חמישי) התפרסם פסק דין של טריבונל ציבורי עצמאי בלונדון בנושא מדיניות סין כלפי האויגורים. הטריבונל אסף מאות אלפי עמודי מידע, תיעד את סיפוריהם של כ-500 עדים ושמע את הסבריהם של כמאה מומחים מתחומים שונים. כך הוא יצר את גוף הידע המשמעותי ביותר בעולם בנושא ופסיקתו היתה חד-משמעית: סין אשמה, מעבר לכל ספק סביר, בעינויים, בפשעים נגד האנושות וברצח-עם נגד המיעוט האויגורי.

פסק-הדין בלונדון לא יגרום לסינים לשנות את מדיניותם. לטריבונל אין סמכות משפטית, כוח פוליטי או אפילו משקל ציבורי רב. למעשה, אין כוח בעולם שמאיים על עצמאות הפעולה הסינית בשינג'יאנג – סין לא חברה ולא כפופה לבית-הדין הפלילי הבינלאומי, אין חשש שצבא זר יפלוש לשינג'יאנג כי סין היא מעצמה צבאית וגרעינית, גופים כלכליים יהססו לפעול נגד סין בגלל עוצמתה הכלכלית, הסינים מחזיקים זכות ווטו במועהב"ט של האו"ם, שינג'יאנג עצמה סגורה הרמטית וכמעט שאין אפשרות לבצע בה עבודה עיתונאית ונכון להיום, אין עדות לכך שבסין פועלת אופוזיציה משמעותית או התנגדות עממית נרחבת למשטר. ארגוני חברה אזרחית ואמצעי תקשורת במערב כמו גם פוליטיקאים בפרלמנטים אירופאיים ובממשל האמריקאי מעלים אמנם את הנושא לסדר-היום העולמי, אך אלו הן בעיקר הצהרות, לא מעשים. למרות זאת, יש שאלה אחת שכדאי לשאול, לא רק לטובת האויגורים, אלא למען האנושות כולה – האם מדיניות סין בשינג'יאנג היא מקרה יוצא מן הכלל או שהיא עלולה להפוך למודל לחיקוי ועתיד אפשרי לכולנו?

המשפט האחרון עלול להישמע קצת דרמטי, אבל הוא מתבסס על תופעות מדאיגות המתרבות בשנים האחרונות. ראשית, למרות ההבטחה החגיגית "לעולם לא עוד" מאמצע המאה ה-20 והתיאוריה על "קץ ההיסטוריה" מסופה, עושה רושם שרצח-עם, פשעים נגד האנושות והפרות מאסיביות של זכויות-אדם זוכים לקאמבק מרשים. המאה ה-21 לבדה מספקת אין-סוף דוגמאות לכך, החל ברצח-העם בחבל דארפור ועד רצח-העם היזידי. במיאנמר נרצחו עשרות אלפי בני רוהינגה ומאות אלפים גורשו ע"י חיילי המשטר ותומכיהם. דו"ח של האו"ם חשף פוגרומים ברוטליים שכללו השלכה של תינוקות לנהר, מעשי אונס קבוצתי שהסתיימו ברצח, הצתה של כפרים על יושביהם והרג נשים וילדים בירי, סכינים ומצ'טות. באתיופיה, מתקיים בשנה האחרונה טבח נרחב של אזרחים כחלק מהסכסוך בין המשטר לבין אנשי חבל תיגראי. גם כאן ישנן עדויות על הוצאות המוניות להורג, הרעבת אזרחים ואסון הומניטרי בעקבות בריחתם של מיליוני פליטים.

מה הנסיבות המאפשרות את כל אלו? רמזים לכך ניתן למצוא בשני דו"חות שהתפרסמו לאחרונה. הראשון, דו"ח של IDEA, ארגון בינ"ל לחיזוק מוסדות דמוקרטיים, מראה שמצב הדמוקרטיה בעולם מדרדר. בעשור האחרון הוכפל מספר המדינות המוגדרות כ"דמוקרטיות בנסיגה", כלומר, מדינות בעלות ממשלות שנבחרו בדרך דמוקרטית הנוקטות בטקטיקות אוטוריטריות כמו הונגריה, ברזיל, הודו וסלובניה. כמו כן, בשנים האחרונות נוספו למועדון המדינות הלא דמוקרטיות יותר ויותר חברות. גם אם יש תחושה שהמצב בקמרון, זימבבווה או ניקרגואה לא משפיע עלינו ישירות, קשה להתעלם מהעובדה שע"פ הדו"ח, שני-שליש מאוכלוסיית העולם חיה כיום ב"דמוקרטיות בנסיגה" או תחת משטרים אוטוקרטיים. גם אם אנחנו חיים עדיין בווילה (ויש שיכפרו גם בזה), הג'ונגל הפך להיות גדול ומסוכן יותר. הדו"ח השני, של הבנק העולמי, הראה שיש בשנים האחרונות עלייה במספר הקונפליקטים האלימים בעולם. זהו שיא של שלושת העשורים האחרונים. הקונפליקטים אמנם פחות קטלניים משהיו בעבר אך הדו"ח קושר אותם לבעיות קשות וגורליות – יותר פליטים מאי פעם ועלייה ברמות העוני ואי-השוויון בעולם.

כאילו שכל זה לא מספיק, הנסיבות הספציפיות של המאה ה-21 מאפשרות לרודני כל העולם גישה למערכות נשק קטלניות יותר מאי-פעם ואפשרויות חסרות תקדים למעקב אחרי אזרחים. בנוסף נותנת המגפה העולמית את התירוץ המושלם לסגירת גבולות, דחיית בחירות ושלילת זכויות. שנאה גזעית ולאומנית מפומפמת ע"י רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן פועל למען שורת הרווח בלבד והנסיבות הכלכליות הופכות לקיצוניות יותר במקומות רבים בעולם בעקבות משבר האקלים. מבחינת נטיותיו הרצחניות של האדם, זוהי סערה מושלמת.

בתנאים אלו ייתכן ששינג'יאנג היא רק ההתחלה. אין ספק שלעולם כולו, החל מההנהגה הפוליטית ועד לאחרון צרכני עליבאבא, נוח להתעלם מהמחנות, מהעינויים ומעבודות הכפייה. אך יש להכיר בכך שהמשך ההתעלמות מהפשעים המתבצעים בשינג'יאנג איננה רק פגיעה בקורבנות המשטר הסיני, היא תעודת הכשר להמשך הזוועות ותרומה ישירה להתפשטותן בעולם שהופך לאלים, דכאני ומסוכן יותר.

לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.

גם אם הקהילה הבינלאומית התעוררה, בשביל בני הרוהינגה זה כנראה מעט מדי, מאוחר מדי

בחודש שעבר הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו ביניים המורה למיאנמר למנוע את הטבח באחד מהמיעוטים הנרדפים כיום בעולם, אך למשפטנים יהיה קשה להוכיח כוונה לרצח עם והדיונים צפויים להימשך עוד שנים.

פורסם ב-"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/MAGAZINE-1.8556500

"חיילים הפרידו את הקבוצות לנשים וגברים", כך ע"פ אחת העדויות, "הגברים, שהיו כולם בקבוצה אחת, הוצאו להורג. אלו שלא מתו כתוצאה מהירי, אלו שנאבקו על חייהם או נפצעו קשה, הומתו באמצעות סכינים. אח"כ הורידו מהגופות תכשיטים ודברי ערך, שמו אותן בתוך שלושה בורות והציתו אותן. אני חושב שאנשי הצבא שפכו עליהן דלק כי הלהבות עלו מהר והיו גבוהות מאוד". עדים נוספים סיפרו על מה שקרה אח"כ; חלק מהילדים נורו, תינוקות נלקחו מאימותיהן, חלקם נזרקו לנהר, אחרים נזרקו אל תוך האש. לאחר מכן נלקחו הנשים, הילדות והנערות בקבוצות קטנות אל בתי הכפר, שם הן נשדדו ונאנסו באכזריות. "אחד החיילים אנס אותי", אמרה אחת הקורבנות, "הם דקרו אותי בצוואר ובבטן. ניסיתי להציל את התינוק שלי שהיה בן 28 ימים אבל הם זרקו אותו על הקרקע והוא מת. הנשים האחרות שהיו שם נאנסו גם הן. אחה"צ חזרתי להכרה כי להבות נפלו מהגג על גופי. הייתי היחידה בחדר ששרדה. בקושי יכולתי לזוז אבל הבנתי שאישרף למוות. למרות שהתינוק שלי מת, החזקתי אותו קרוב לליבי, אך לא יכולתי לקחת את גופתו איתי. נמלטתי דרך דלת קטנה במטבח שלא היתה נעולה".

אלו רק חלק קטן מהעדויות שנאספו מפי ניצולי הטבח בכפר טולה טולי (Tula Toli) שבמדינת ראקין במערב מיאנמר. עד סופו של אותו יום, ה-30 באוגוסט 2017, נשרפו בכפר כ-440 מבנים ונהרגו מאות בני-אדם, חלקם תושבי כפרים אחרים ששהו במקום לאחר שנמלטו מכפריהם שהותקפו גם הם. מהכפר, כך מראים צילומי לווין, לא נותר זכר. קורבנות הטבח היו בני רוהינגה, קבוצה אתנית המהווה את אחד המיעוטים הנרדפים בעולם. בני הרוהינגה הם מוסלמים ברובם ולמרות שהם חיים במיאנמר הרבה לפני שזו הפכה למדינה עצמאית, הם אינם נחשבים אזרחים והם חסרי זכויות-אדם בסיסיות. מבצעי הטבח היו חיילי צבא מיאנמר מתוגברים באזרחים בני הרוב האתני הבודהיסטי של ראקין שהיו חמושים בסכינים ובמצ'טות. העדויות מהטבח ומתקריות דומות שהתרחשו באותה תקופה, נאספו יחד עם מסמכים, תמונות, סרטונים וצילומי לווין ע"י צוות בדיקה של האו"ם שהציגן למועצת זכויות-האדם ב-2018. ב-2019 הוגשה לבית הדין הבינ"ל לצדק בהאג, תביעה נגד מיאנמר באשמת הפרת האמנה בדבר מניעת וענישת רצח-עם. לפני כשלושה שבועות הוציא בית-הדין לבקשת התובעת, הרפובליקה של גמביה, צו ביניים המורה למיאנמר למנוע מעשי רצח-עם, למנוע השמדת ראיות בקשר לאישומים שהוגשו ולהגיש דו"חות תקופתיים עד סוף ההליך המשפטי שע"פ הערכות עלול להימשך בין 3 ל-5 שנים.

***

ניי סאן לווין הוא בן רוהינגה שנולד במדינת ראקין, גדל בראנגון, העיר הגדולה במיאנמר וחי כיום בפרנקפורט, שם היה לאחד ממייסדי "קואליציית רוהינגה החופשית". "בני הרוהינגה נרדפים כבר 42 שנה", הוא מספר ל"הארץ", "עכשיו, בית-הדין הגבוה בעולם יוצא להגנתנו ואנו מעריכים את זה מאוד. עם זאת, ברור שממשלת מיאנמר לא תמלא את הצו. יומיים אחרי ההחלטה כבר נהרגו שתי נשים, אחת מהן היתה בהריון, אתמול היו הפגזות על אוכלוסייה אזרחית והשלטונות השביתו את האינטרנט באזור בו חיים הרוהינגה". השנים הארוכות של הרדיפות, הקיפוח והאפליה שלווין מדבר עליהם התפרצו ב-2012 בסבב עימותים אלימים בין בני הרוהינגה המהווים את הרוב בצפון מדינת ראקין לבין הבודהיסטים המקומיים המהווים את הרוב בדרומה. מהומות אלו הובילו לפוגרומים נגד הרוהינגה שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים ובכ-150,000 עקורים. 130,000 מהם עדיין חיים, ע"פ לווין, במה שהוא מכנה "מחנה ריכוז". ב-2015 נמלטו אלפי בני רוהינגה ממיאנמר ומבנגלדש וניסו להגיע בסירות למלזיה, אינדונזיה ותאילנד, בריחה שהביאה למאות קורבנות שטבעו בים. ב-2016 החל סבב אלימות נוסף. תחילה היתה זו תגובה של צבא מיאנמר להתקפות של צבא "הישע הרוהינגי של ראקין" (ARSA), שמיאנמר מגדירה כארגון טרור. מהר מאוד, עם זאת, הפכה המתקפה הצבאית לטיהור אתני, ויש שיטענו רצח-עם.

"הם מתכננים למחוק אותנו מעל פני האדמה מאז 1978", אומר לווין, "ב-1982 חוק האזרחות החדש הפך אותנו לחסרי אזרחות בארצנו שלנו ומאז 1992 הרוהינגה חיים בתנאי אפרטהייד". ע"פ לווין גם בני הרוהינגה שאינם חיים במחנות חיים ב"בית-כלא פתוח" – הם אינם רשאים לצאת מיישוביהם, מאזינים לשיחות הטלפון שלהם והם נרדפים ע"י הצבא. "כשהאלימות החלה ב-2016, נהרגו 1,500 בני-אדם, כשלושים יישובים הוצתו ע"י הצבא, מאות נשים נאנסו, ו-93,000  נאלצו לברוח לבנגלדש", מספר לווין, "במתקפה של 2017 נהרגו מעל ל-10,000 בני-אדם, 390 כפרים נהרסו, מעל ל-1,000 נשים נאנסו וכ-750,000 נמלטו לבנגלדש , שם חיים כיום כ-1.1 מיליון פליטים מבני הרוהינגה. מאות אלפים נוספים ברחו בשנים האחרונות והם חיים בערב-הסעודית, פקיסטן, מלזיה ומדינות אחרות". "מדובר ברצח-עם במאה ה-21", מסכם לווין, "זוהי בושה לאנושות וזה חייב להיפסק".

***

ב-27 באוגוסט 2017 הקיפו חיילים חמושים ובני ראקין בודהיסטים מצוידים בסכינים ובחרבות את הכפר שואפ פארונג (Shuap Parung). "מבצע הפינוי" החל, ע"פ דו"ח צוות הבדיקה של האו"ם, בסביבות שתיים בצהריים אז נשמעו היריות הראשונות. בהמשך הוצתו מבנים רבים לאחר שאנשים הוכנסו אליהם ונשרפו חיים. אישה מבוגרת שנגררה מביתה עם אחיה בן ה-70 סיפרה: "חיילים השתמשו בכתות רובה כדי להכות את אחי בראשו. ראיתי את המוח שלו נשפך החוצה. ראיתי אנשים שהומתו באמצעות סכינים ארוכות. החיילים גם ריססו כדורים ורבים נהרגו ונפצעו. הכפר היה מלא בגופות. ראיתי עשרות הרוגים. קודם הם ירו ואח"כ, אם הם ראו מישהו שנותר בחיים ועדיין זז, הם שחטו אותו במצ'טה". הדו"ח מספר שגם בכפר זה נרצחו תינוקות וילדים באכזריות, גם כאן היו מעשי אונס אלימים, גם כאן נמצאו בורות קבורה המוניים וגופות רבות נצפו ע"י שורדים כאשר הן צפות במורד הנהר.

מאונג זרני, אקדמאי, איש חינוך ופעיל זכויות-אדם ממיאנמר המתגורר בבריטניה, מסביר את מקורה של האכזריות יוצאת הדופן הזו. "הברוטליות וחוסר האנושיות של החיילים, הכפריים הרגילים והנזירים הבודהיסטים שהשתתפו באינספור מעשי זוועה נגד הרוהינגה נובעת משני מקומות עיקריים", הוא אומר, "ראשית, יש שיתוף פעולה מלא בין השלטון לבין החברה האזרחית, ממש כמו שהחברה הגרמנית המושפעת מהנאצים אפשרה למפלגה הנאצית ולשלוחותיה לבצע השמדה טוטאלית של היהודים. שנית, לפני שהרוהינגה היו מטרה למתקפה פיזית הם היו קורבן של תעמולה שגרמה לציבור הכללי לא לראות בהם בני-אדם אלא ווירוסים, פרזיטים, ג'וקים ועלוקות. זה הרבה מעבר לגזענות רגילה. זו דה-הומניזציה מוחלטת שגורמת לרוצחים לחוש כאילו הם נלחמים באויב גם כשהם רוצחים תינוקות. אלו שהשתתפו בהשמדה הג'נוסיידיאלית לא הרגישו שהם עוברים עברה, להיפך, הם הרגישו שהם מגנים על ארצם, על אדמתם ועל הקהילה שלהם. הם רואים את עצמם כקורבנות". ע"פ זרני, רצח-העם של הרוהינגה הולך צעד רחוק יותר ממעשי רצח-עם אחרים. ההנדסה הדמוגרפית של שלטונות מיאנמר מבוססת על אידאולוגיה שאיננה מכירה כלל בקיומה של זהות רוהינגית. "אין עם כזה", טוענים השלטונות במיאנמר, "מדובר בפולשים לא חוקיים וחסרי זכויות". כלומר, בני ובנות הרוהינגה נרצחים כאשר זהותם נשללת מהם ואלו ששורדים חייבים לקבל על עצמם את הזהות הקבוצתית החדשה שקבעו הרוצחים – "נוכרים בנגלים". "הציבור שטוף המוח במיאנמר קיבל את השמדת הזהות הרוהינגית", אומר זרני, "הוא מגבה את הרצח והופך את הקורבן לאִיוּם".

זרני שופך אור גם על ההקשר הפוליטי. "יש קונצנזוס במדינה, בקרב כל המעמדות והקבוצות החברתיות, אפילו בקרב מוסלמים שאינם בני רוהינגה, שמדובר בפולשים לא חוקיים", הוא אומר, "הם טוענים שזוהי לא סוגיה של גזע או דת אלא סוגיה של הגירה. יש גם כאלו הטוענים שזה ניסיון השתלטות של האיסלם הגלובלי המגובה במוסר הכפול של המערב הצבוע. זה לא מאוד שונה מתאוריות קונספירציה על השתלטות יהודית". גורמים אלו, בתוספת גזענות כלפי בעלי עור כהה יותר ומגמות היסטוריות שמקורן בשנים רבות של קולוניאליזם אנגלי וחמישים שנים תחת שלטון צבאי, מובילים לכך שרצח-העם, זוכה בסה"כ לתמיכה. גם מנהיגת מיאנמר בפועל, זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י, שנתלו בה תקוות רבות בכל הנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם במיאנמר, היא חלק ממגמות אלו. "סו צ'י, למרות החינוך שקיבלה באוקספורד ועשורים של חיים במערב הליברלי, היא גזענית שאיננה מסוגלת לקבל את העובדה שבני הרוהינגה הם חלק מהחברה במיאנמר", אומר זרני, "סו צ'י איננה משקל נגד לגנרלים, היא משבחת בעקביות את הטיהור האתני והיא גם מרוויחה פוליטית מכך שהיא מצדיקה את פעילות הצבא בפני העולם".

***

ואכן, כאשר היה צורך לייצג את מיאנמר בפני בית-הדין הבינלאומי לצדק היתה זו סו צ'י עצמה שהתייצבה בהאג. למרות הצו הזמני המהווה אזהרה למיאנמר והגנה על בני הרוהינגה, תהיה זו טעות להסיק שסו צ'י הפסידה בזירה הבינלאומית. מייקל בקר, מומחה למשפט ציבורי בינלאומי המלמד בטריניטי קולג' בדבלין (וגם עבד במשך ארבע שנים בבית-הדין הבינלאומי לצדק), טוען שפשע רצח-עם הוא קשה מאוד להוכחה. "גם אם יש הוכחות רבות למעשי זוועה, קשה להוכיח את ההגדרה החוקית של רצח-עם ובמיוחד את הדרישה להוכחת כוונות ג'נוסיידיאליות" הוא אומר. במקרה הזה, מסביר בקר, בית-הדין טרם הכריע אם התקיים כאן רצח-עם. "בהמשך ההליכים תוכל מיאנמר לטעון שכוונתה היתה להילחם בטרור ובאופן פרדוקסלי גם אם יוכח שהיה כאן טיהור אתני מיאנמר תוכל לטעון שהדבר מראה שלא היה בכוונתה להשמיד את האוכלוסייה, אלא לעודד הגירה כחלק מביצוע שינויים דמוגרפיים באזור". ע"פ בקר, אפילו אם בית-הדין יכריע שאכן בוצע רצח-עם במיאנמר, לא ברור לאלו צעדים ההחלטה תוביל. "האם בית-הדין יורה למיאנמר לשלם פיצויים לבני הרוהינגה? האם הוא ידרוש שמיאנמר תבנה מחדש בתים וכפרים שנהרסו? האם יעניק זכויות קניין מחודשות לאלו שנאלצו לברוח? ואולי חשוב מכל, האם ירצה ויוכל בית-הדין לתבוע ממיאנמר לבצע רפורמות חוקיות, בעיקר בנוגע לחוק האזרחות, כך שבני הרוהינגה יוכלו לחזור למיאנמר בביטחון ולחיות בכבוד?  אלו שאלות מורכבות כמו גם השאלה האם ובאיזה מידה מיאנמר תקיים בכלל את החלטות בית-הדין".

אם זהו המצב, האם ההליך בבית-הדין הבינלאומי הוא סמלי בלבד והאם יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות יותר נגד רצח-עם? "זה לא סביר שמועצת הביטחון של האו"ם תשחק תפקיד משמעותי בזמן שמתקיים ההליך בבית-הדין ואפילו אחרי שתתקבל הכרעה", אומר בקר, "היחסים הקרובים בין סין למיאנמר ימנעו ככל הנראה פעולה של מועה"ב (מה שכבר ניכר בישיבה סגורה של מועה"ב ביום שלישי שעבר בה מנעה סין הצהרה משותפת הקוראת למיאנמר לקיים את הדין הבינלאומי ולנקוט צעדים להעניש את האחראים להפרת זכויות-אדם, ד.ס). זה גם לא סביר שצו הביניים יאפשר חזרה של פליטים למיאנמר. אם כבר ההיפך הוא הנכון, החלטת בית-הדין מאשרת שהמצב במיאנמר הוא מסוכן מאוד בעבור בני-הרוהינגה וכל חזרה לשם תהיה מוקדמת מדי". מייקל בקר טוען שבהחלט ייתכן שצו הביניים יוסיף ללחץ על מדינות שלישיות וחברות בינלאומיות הקשורות במיאנמר. "אני מאמין שהפיקוח על מיאנמר שיוצר התיק בית-הדין הבינלאומי ושהוגבר בעקבות צו הביניים שהתקבל פה אחד המכיר בבני הרוהינגה שנותרו במיאנמר כזקוקים להגנה, מקשה על מיאנמר להמשיך להתנהל כרגיל. זה מראה שלתיק יש יותר מערך סימבולי. עם זאת, קשה לקבוע אם זה יוביל לשינויים מבניים עמוקים יותר. הכוח של הצהרות בית-הדין תלוי במידה רבה ברצון הפוליטי המושקע ביישומן".

גם אם דבריו של בקר משאירים מקום מסוים לאופטימיות, ההיסטוריה מלמדת שבני הרוהינגה יעשו נכון אם ימנעו מלתלות תקוות רבות מדי במוסדות הבינלאומיים. זו הפעם הרביעית שבית-הדין הבינ"ל לצדק דן בנושאים הקשורים לאמנה למניעת רצח-עם. שני הליכים שהחלו בשנות התשעים היו קשורים למלחמה ביוגוסלביה לשעבר (בוסניה וקרואטיה נגד יוגוסלביה, שהפכה מאוחר יותר לסרביה). תוצאותיהם היו אמביוולנטיות והן התקבלו שנים רבות אחרי סיום הסכסוך. תיק נוסף הוגש ב-2002 נגד רואנדה, אך בית-הדין החליט שאין בסמכותו לדון בו. הקהילה הבינלאומית התמודדה עם טרגדיות אלו ואחרות, במידה משתנה של הצלחה, גם באמצעות טריבונלים פליליים בינלאומיים והליכים משפטיים בבית-הדין הפלילי הבינ"ל (שבניגוד לבית-הדין הבינלאומי לצדק מעמיד לדין נאשמים קונקרטיים ולא מדינות). במקרה של בני הרוהינגה, שני בתי-הדין הבינלאומיים כבר עוסקים בנושא אך ההליכים, אם אכן ימוצו, ייקחו שנים. בעבור יותר ממיליון וחצי בני רוהינגה, הנמצאים בתנאי מאסר ותחת איום פיזי במיאנמר ובתנאי מחסור קשים במחנות בבנגלדש, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי.

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? ב'

"מי שבידו השליטה על העבר, נאמר בסיסמה המפלגתית, בידו השליטה על העתיד", כך כתב ג'ורג' אורוול ברומן "1984" והוסיף: "מי שבידו השליטה על ההווה, בידו השליטה על העבר". (תרגום: ג.אריוך). לשְמה של ההחלטה שאימץ הפרלמנט האירופי ב-19 בספטמבר השנה יש ארומה אורווליינית: "חשיבות הזיכרון האירופי למען עתידה של אירופה". ולמרות זאת, לא כל מה שכתוב בה הוא רע. ההחלטה עוסקת בחשיבות זיכרון פשעי מלה"ע השנייה, גם אלו שטרם נחקרו לעומק, לא רק לשם כיבוד זכרם של הקורבנות והענשת התליינים. הזיכרון, ע"פ ההחלטה, מחזק את הדמוקרטיה, שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם שמאפשרים לאיחוד האירופי למנוע את הישנות פשעי העבר. מטרה ראויה בהחלט.

פורסם ב"הארץ":https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8087161

אך המילים היפות מסתירות השקפה מסוכנת המתבטאת בסיפור ההיסטורי שהן מספרות. "מלה"ע השנייה, המלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה", כך ע"פ ההחלטה, "החלה כתוצאה מיידית של הסכם אי-ההתקפה הנאצי-סובייטי מה-23 באוגוסט 1939". הצהרה זו אינה בעייתית בגלל שהיא שקר, אלא בגלל שהיא לא כל האמת. נכון, הסכם ריבנטופ-מולוטוב אִפשר להיטלר להימנע מחזית שנייה. אבל הגרמנים תכננו את המלחמה הרבה לפני שהוא נחתם, וגורמים נוספים שהובילו למלחמה אינם מוזכרים כלל בהחלטה, ביניהם, הבעייתיות של הסכמי וורסאי, הסכם מינכן ותמיכת בעלי בריתו הנאמנים של הפיהרר: ממנהיגי איטליה, ספרד ויפן ועד בעלי-הון שהרוויחו משלטונו. ע"פ המחוקקים האירופים, מלה"ע השנייה לא היתה תוצאה של תוקפנות גרמנית אלא של תוקפנות נאצית-קומוניסטית. הדגש שניתן בהחלטה על סטלין וההתעלמות מדמויות כמו פרנקו ומוסוליני, מעלה את החשד שההיסטוריה החליפית של האיחוד מתחשבת במעמדן של רוסיה, איטליה וספרד בהווה יותר מאשר באמת ההיסטורית.

זו הפרשנות לתחילת המלחמה אך הפרשנות לסיומה היא בעייתית אף יותר. עם כל הביקורת המוצדקת על פשעי סטלין, יש לזכור שהיו אלה חיילים רוסים שניצחו את הנאצים באירופה (בסיוע בעלות-הברית האחרות כמובן). את אושוויץ לא שחררו פציפיסטים הומניסטים ולא פעילי זכויות-אדם ליברלים, אלא חיילים חמושים תחת דגל אדום עם חרמש ופטיש. החלטת הפרלמנט האירופי חוזרת פעם אחר פעם על ווריאציות שונות לביטוי "נאצים, קומוניסטים ומשטרים טוטליטריים אחרים", אך העמדת הקומוניזם, כאידאולוגיה ואפילו כמשטר, בשורה אחת עם הנאציזם היא עיוות היסטורי שמתעלם מגבורתם של הלוחמים בנאציזם. גם אם מתעלמים מגבורת הצבא האדום בגלל תפקידו בדיקטטורה הסובייטית, שורות הלוחמים בנאצים היו מלאות בקומוניסטים וסוציאליסטים נאמנים כמו הפרטיזנים היוגוסלבים, לוחמי הארמיה לודובה בפולין ורבים מאנשי הרזיסטנס הצרפתים ולוחמי הגטאות היהודיים. האם גם הם אחראים למלחמה ולפשעיה?

והפשעים עצמם הם הבעיה הגדולה ביותר בהחלטה האירופית. "המשטרים הנאציים והקומוניסטיים בצעו רצח המוני, ג'נוסייד ומעשי גירוש וגרמו לאיבוד חיים וחירות בקנה מידה שטרם נראה בהיסטוריה האנושית", כך סעיף שלוש. גם משפט זה איננו שגוי, אך ערבוב מעשי הזוועה יוצר תמונה מעוותת. המחוקקים האירופיים אמנם מתייחסים לשואת יהודי אירופה ומגנים את הכחשתה, אך ההחלטה בכללותה יוצרת רושם שפשעי הנאצים ופשעי "דיקטטורות קומוניסטיות ואחרות" הם בעלי חומרה שווה. אך לא היא. גם ברוע יש מדרג, וטשטושו מקשה על המאבק בו.

כשמושחתים מנסים לברוח מאימת הדין הם טוענים שכולם מושחתים ושכל השחיתויות דומות. כך הם פוטרים עצמם מאחריות. באופן דומה, כשמטילים על הנאצים והקומוניסטים גזירה שווה מכחישים למעשה את משמעותה של השואה בהיסטוריה האנושית. המדינות הבלטיות מעניינות במיוחד בהקשר זה. הן תומכות כבר שנים בהחלטות שכאלו בכדי לגמד את שותפותן בפשעי הנאצים ע"י יצירת מצג שווא שגורלן תחת הכיבוש הרוסי היה דומה לגורל היהודי. זו הסיבה שההחלטה מקדמת צעדים פרקטיים כמו קביעת ימי זיכרון, הסרת אנדרטאות והשפעה על תכני לימוד בבתי-הספר.

זהו רביזיוניזם היסטורי שמדגיש את חשיבות דבריו של פרופ' יהודה באואר, בין השאר, בעמודים אלו: השואה איננה ייחודית במובן שהיא איננה יכולה להתקיים שוב, אך היא חסרת תקדים בכך שהיתה ניסיון השמדה פיזי וטוטאלי של עם שלם שנרדף עד קצה העולם בשם אידאולוגיה גזענית ורצחנית ללא סיבות פרגמטיות. הבחנה זו לא מקלה אמנם על קורבנות הסטליניזם, אך היא נדרשת בעבור המאבק ברצח-עם בהווה ובעתיד הדורש הבנה של המנגנונים המאפשרים את הרצחנות ושל אלו היכולים להגן מפניה. אלו לא יובנו לעולם אם כל הרוע האנושי יעורבב בסלט אחד גדול שלא ניתן להבחין בין מרכיביו.

אך רבים מתומכי ההחלטה באיחוד האירופי אינם אנטישמים או רביזיוניסטים. הם תומכים בה מתוך שיקולים הקשורים לעימות עם רוסיה, לקידום האינטגרציה האירופית ולמאבק במגמות גזעניות ובדלניות המרימות ראש ברחבי היבשת. אך גם כשהכוונות טובות, הביצוע מרושל. טוב יעשו מנהיגי אירופה אם יבססו את מדיניותם על תפיסה מוסרית ועובדות מוצקות ולא על עיוות ההיסטוריה. במקום ניסיונות אורווליאנים לשנות את העבר, עדיף שיתרכזו בתיקון ההווה ובעיצוב העתיד.

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? א'

בשבוע שעבר נשמעה בעולם ביקורת קשה על התבטאותו של נשיא ארה"ב, דונלד טרמפ, שטען ש״הכורדים לא עזרו לנו עם נורמנדי״. בהתבטאות משונה זו הוא ניסה, בדרכו העילגת, לתת הקשר היסטורי לנסיגה האמריקאית מצפון סוריה שמאפשרת לתורכים לטבוח בלוחמים ובאזרחים כורדים הנמצאים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7990444#commentsSection

הביקורת על דברי הנשיא היתה כמעט אוטומטית – שוב התייצבו אנשי הניוז נגד אנשי הפייק-ניוז ובידם עובדות מוצקות נגד הדברים חסרי השחר של הנשיא. הניו-יורק טיימס, הסי-אנ-אן ואמצעי תקשורת נוספים שלפו מיד את מיטב המומחים שהסבירו שלכורדים לא היו מדינה, ממשלה או צבא ב-1944 ולכן הם לא יכלו להילחם בגרמנים בחופי צרפת. חלקם אף סיפרו על כורדים אמיצים שבכל זאת נלחמו בנאצים במסגרת הצבא האדום. שוב טרמפ משקר, הם טענו, שוב הראינו לעולם שהנשיא שלנו אידיוט.

והם צודקים כמובן. הבעיה היא שהסיבה שהתבטאותו של הנשיא טרמפ היא מסוכנת היא לא הטעות ההיסטורית אלא עצם ההנחה שמה שהכורדים עשו במלה"ע השנייה הוא רלוונטי לקבלת ההחלטות. נניח, לשם הוויכוח, שהכורדים יכולים היו לשלוח גייסות לחופי אומהה, יוטה וג'ונו והחליטו לוותר על התענוג. מה אז? האם אז היה מוצדק לרצוח את נשיהם וילדיהם, 75 שנה מאוחר יותר? ומה עם הגרמנים? אם הכורדים לא ראויים להגנה כי הם לא תרמו למאמץ המלחמתי בשנות הארבעים, מדוע מקיימת ארה"ב קשרים צבאיים ומסחריים עם הגרמנים והיפנים, האויבים המרים עצמם? המניע האמיתי לנטישת הכורדים הוא הרי שונה לגמרי. הוא נחשף כמה ימים מאוחר יותר וייאמר לזכות הנשיא האמריקאי שהוא לא טרח להסתירו. "אתם מוכנים לזה?", הוא שאל כשדיבר על הסיוע הצבאי לסעודיה, "לבקשתי, הסעודים הסכימו לשלם על כל מה שאנחנו עושים. זה תקדים". עכשיו הכל ברור: הגנה על העולם החופשי וזוטות שכאלו זה שמאל חלש. אצל החזקים הביזנס הוא אמת המידה היחידה. צריך לשחרר את בוכנוואלד ודכאו? אין בעיה, הנה מספר חשבון הבנק שלנו. צריך להתערב ביוגוסלביה המדממת? וודאי, רק תעבירו קודם מקדמה.

זה לא שמדיניות החוץ של ארה"ב היתה מופת של סולידריות ואלטרואיזם בעבר, אבל ליד הנשיא הנוכחי מחווירים גם הציניקנים שבמדינאים. ומהם טיעוני האופוזיציה נגד הדוקטרינה הנלוזה הזו? במקום לבקר את העקרון שעומד בבסיסה, השמאל הליברלי מלגלג על האינטליגנציה של הנשיא ומשקיע את כוחותיו בשיעורי היסטוריה, בעוד הימין, שמתנגד גם הוא אבל נזהר בכבודו של הנשיא, הולך על טיעונים סנטימנטליים יותר. מאיילת שקד ועד הרפובליקנים בקונגרס, נשמעות טענות על כך שיש להגן על הכורדים כי הם קורבנות נצחיים ובעלי-ברית נאמנים שננטשו.

כל זה אולי נכון אבל ההגנה על הכורדים דורשת יותר מסימפטיה – היא דורשת כסף, נשק ולחץ דיפלומטי. אולי גם מגפיים על הקרקע. זוהי מדיניות הדורשת תשלום מחיר ואם היא תתבסס על שקר היא לא תעבור. הדוגמא של הכורדים היא קלאסית. אם העולם יגן עליהם רק כי הם קורבנות נצחיים, יצוצו תמיד טיעוני נגד. לא נהוג לדבר על זה היום, אך היו כורדים שהיו שותפים של התורכים ברצח העם הארמני. אם ההגנה עליהם מבוססת על טיעונים היסטוריים, מה יאמרו הארמנים? מדינאות זו של פנקסנות היסטורית מולידה תמיד נרטיבים סותרים ולכן קל לשתק אותה. הדבר משול לאוהדי כדורגל התומכים בנבחרת הולנד כי "הם הצילו יהודים". זה לא רציונאלי, זה לא הוגן וזה גם לא מדויק. בכדורגל זה נסבל, במדינאות, לא.

חשוב אמנם ללמוד מההיסטוריה אך למי ששבוי בה, מימין ומשמאל, יש נקודות עיוורון בקריאת המציאות. השמאל האירופאי, לדוגמא, מתעלם מכך שגם פלסטינים יכולים להיות סרבני שלום אלימים למרות מה שקרה להם ב-48 ו-67. הימין האירופי, לעומת זאת, מדרדר לגזענות ולאומנות קיצונית בגלל ההתמקדות במופעים הנוכחיים של הלאומיות הערבית והתפיסה שהמוסלמים לעולם יהיו ברברים ופנאטיים. אבל תפיסות אלו הן קריקטורות של המציאות. לא המציאות עצמה.

השאלה איננה אם עמים משתנים או אם יש להם "גן רצחני" או "תרבות דכאנית". מדיניות חוץ היא בד"כ תוצר של אינטרסים כלכליים, שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח פנימיים, לא של "תת-מודע קולקטיבי". בעולם האמיתי סביר להניח שאלו ימשיכו להיות הבסיס להחלטות המכריעות. אבל אם כבר אפשר להוסיף שיקולים, עדיף שאלו לא יהיו שיקולים רומנטיים המבוססים על התחשבנויות היסטוריות, אלא שיקולים מוסריים המבוססים על תפיסה ברורה של טוב ורע. צריך לסייע לכורדים לא בגלל נורמנדי ולא למרות נורמנדי, אלא בגלל שרצח-עם הוא המחלה הגדולה של זמננו ויש לרפא אותה בלי קשר לנסיבות היסטוריות. ובכלל, מי שלא ייקח בחשבון שיהודים יכולים לרצוח למרות השואה, שמוסלמים יכולים לאהוב למרות דאע"ש ושגרמנים יכולים לחיות במדינה משגשגת, חופשית ודמוקרטית למרות אושוויץ, לא רק עיוור למציאות ולוקח סיכונים אדירים, אלא גם מאבד תקווה ומפספס את כל הסיכויים.