לזכור, לדעת, למנוע

הכרה ברצח-העם הארמני היא אמנם תנאי הכרחי למניעת מעשים דומים בעתיד, אבל לא תנאי מספיק.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9769422#commentsSection

כשבוע לפני פרוץ מלה"ע השנייה נפגש אדולף היטלר עם מפקדי צבאו בביתו שבאלפים הבוואריים. בפגישה זו הוא דיבר על השמדת הפולנים, כולל הרג חסר רחמים של גברים, נשים וילדים. יש המייחסים לו בנאום זה גם את השאלה הרטורית: "אחרי הכל, מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". משפט זה משמש מאז כאזהרה והמחשה לכלל הידוע שמי שלא זוכר את העבר נדון לחזור עליו. אבל זוהי רק סיבה אחת לחשיבות ההכרה ברצח-העם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מנית בזמן מלה"ע הראשונה. סיבה אחרת היא שהכחשת רצח-עם היא חלק אינטגרלי מרצח-העם עצמו. היא הסתרת הפשע, זלזול בקורבנות, מחיקת קיומם כקבוצה וטיהור הרוצחים.

בגלל כל אלו נשמעו בשבוע שעבר ברחבי העולם, וגם בעמודים אלו, דברי שבח על הכרת נשיא ארה"ב ברצח-העם הארמני. במקביל לשביעות הרצון מההחלטה האמריקאית נשמעה ביקורת על מדינות אחרות, כולל ישראל, שאינן מכירות ברצח הארמנים בגלל אינטרסים פוליטיים וכלכליים. מוצדקת ככל שתהיה הביקורת וחיובית ככל שתהיה הכרזת הנשיא ביידן, יש לזכור שבנוסף לחשיבות הזיכרון ההיסטורי, ההווה והעתיד מעוצבים גם ע"י כוחות אחרים. ההכרה ברצח-עם שהתרחש לפני למעלה ממאה שנה היא רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

הדרך הארוכה עוברת למשל בשינג'יאנג שבצפון-מערב סין שם חיים בני מיעוטים כמו המיעוט האויגורי המונה מעל 12 מיליון איש. בשנים האחרונות נשלחו מאות אלפי אויגורים ואחרים בשינג'יאנג למחנות "חינוך מחדש" בהם אסירים מוחזקים ללא משפט בתנאים קשים. עדויות של שורדי המחנות סיפרו על אינדוקטרינציה אכזרית, על עינויים ואונס כאמצעי ענישה. בנוסף לעדויות, מסמכים מודלפים, צילומי לווין ופרסומים בתקשורת, מגלים שורת צעדים נוספים נגד האוכלוסייה בשינג'יאנג – עבודות כפייה, מעקב וריגול בתוך הבית ומחוצה לו, הפרדת ילדים מהוריהם ואיסור קיום אורח-חיים מוסלמי. ישנן גם עדויות על ניסויים רפואיים, עיקור בכפייה וסחר באיברים. כל אלו מתקיימים כמעט בלי הפרעה או התערבות של הקהילה הבינלאומית.

אבל זוהי רק ההתחלה. בחבל תיגראי שבאתיופיה מתקיים סכסוך אתני ארוך שבחודשים האחרונים מדרדר, ע"פ דיווחים של עיתונאים וארגוני סיוע, למעשי טבח, ביזה, עקירת אוכלוסייה תיגראית מביתה, הרעבה מכוונת ע"י שריפת יבולים ואונס בקנה מידה רחב. כוחות של השלטון האתיופי בסיוע כוחות מאריתריאה ומיליציות אמהריות הם האחראים לסיבוב הזוועות הנוכחי וגם כאן התגובה הבינלאומית מוגבלת. ואם כל זה לא מספיק, יש להזכיר את המתרחש במיאנמר ואת מעשי הטבח הנוראיים נגד בני הרוהינגיה, תושבי חבל ראקין. במחצית השנייה של העשור הקודם נרדפו וגורשו מאות אלפים החיים כיום במחנות פליטים בבנגלדש ומדינות שכנות. במקביל נרצחו עשרות אלפים. דיווחים המבוססים על עדויות הפליטים חשפו מעשי זוועה – הצתה של כפרים שלמים והשלכת תושביהם לאש, מעשי אונס קבוצתי של נשים לעיני ילדיהם והשלכת תינוקות לנהר. כעת, לאחר המהפכה הצבאית בפברואר, מצבם של בני הרוהינגיה עלול להחמיר עוד יותר.

צריך לומר בבירור – למרות החשיבות ארוכת הטווח של ההכרה ברצח-העם הארמני, בטווח הקצר היא אינה מסייעת לקורבנות בסין, אתיופיה ומיאנמר. אין בכך בכדי להפחית מחשיבות ההכרה, אך ההיסטוריה מלמדת שמעשי רצח-עם לא נמנעו בשנות התשעים והאלפיים במקומות כמו רואנדה, קוסובו, דארפור וסוריה למרות ההכרה האוניברסאלית ברצח-העם הנרחב והמקיף ביותר בהיסטוריה, שואת יהודי אירופה. הם גם לא התרחשו בגלל אי ההכרה ברצח הארמנים. הכרה היא תנאי הכרחי למניעה, אבל לא תנאי מספיק. על מנת להילחם ברציחות עמים בהווה ובעתיד יש צורך לפחות בשלושה מרכיבים נוספים: עובדות, גבולות ומוסדות.

רבות מדובר על כך שהתקשורת והשיח הציבורי במאה ה-21 סובלים מרלטיביזציה וריבוי נרטיבים. בנוסף לכך, חלק מהסכסוכים המובילים לרצח-עם הם מורכבים מאוד וקשים להבנה. התוצאה האיומה היא שהרוצחים יכולים תמיד להציג תמונה שעל פיה הם הקורבנות. כך מתפרסמות ידיעות המבוססות על אמיתות חלקיות על כך שהאויגרים הם פונדמנטליסטים וטרוריסטים, בני הרוהינגיה הם פולשים מוסלמים והתיגראים ביצעו בעצמם מעשי טיהור אתני. לכן חשובה העיתונות שתחקור ותפרסם עובדות הנותנות הקשר לים העמדות והפרשנויות.

אך עובדות אינן מספיקות. "יש גבול תחת השמש המרסן את כולם", כתב אלבר קאמי, "כל איש יגיד לרעהו שאין הוא אלוהים" ("האדם המורד", תרגום: צבי ארד). בעולם בו משטרים ומנהיגים חותרים לשלטון סמכותני ואוטוריטרי, חייבת ההכרה בעבר והבנת ההווה להוביל להצבת גבולות. מלחמות ימשיכו ככל הנראה ללוות את האנושות עוד שנים רבות. יש להכיר בכך ולחתור להציב להן גבול ברור. אין בכך חדש – אמנות בינלאומיות, מוסדות בינלאומיים, בתי-דין וטריבונלים ניסו בעשרות השנים האחרונות להציב גבולות ולמנוע מעשי רצח-עם, טיהור אתני, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מצבם של מוסדות אלו אמנם מעולם לא היה גרוע יותר, אך גם אם הם סובלים מחולשה, הטיות פוליטיות ואפילו שחיתות, בהעדר מעצמה עולמית המחויבת והמסוגלת לעצור את זוועות ההמונים, המוסדות הבינלאומיים חייבים להכיר בעבר, לגלות את עובדות ההווה, להציב את הגבול ולמנוע את רצח-העם הבא.

מישהו יודע מה עלה בגורלם של הפליטים?

בעוד מדינות העולם מרוכזות בעצמן ונלחמות, כל אחת בדרכה, בנגיף הקורונה, מתרחשות בפינות הפחות סימפטיות של כדור-הארץ טרגדיות אנושיות קשות. גם מי שהתרגלו להתעלם מצרות של אחרים עלולים לגלות עם הזמן שזה לא כל כך פשוט. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8859873

זה לא היה מזמן אך זה נראה כמו נצח. בסוף פברואר הודיע נשיא תורכיה שלא ימשיך למנוע מפליטים לחצות את גבולות ארצו ולעשות את דרכם לאירופה. מבצע הסחיטה והאיומים של רג'פ טייפ ארדואן כלפי האיחוד האירופי הביא אלפי פליטים נואשים וחסרי כל, בעיקר מסוריה, לגבול היווני שם הם מצאו גדרות תיל וחיילים חמושים. אירופה נערכה לעוד משבר פליטים: הטלוויזיה שידרה תמונות של ילדים נחנקים מגז מדמיע, הימין הפופוליסטי הכין את ארסנל ההפחדות הרגיל והפוליטיקאים בבריסל הכינו את התירוצים. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. מספר אזרחים סינים שאושפזו ברומא, בורדו ופריז כמה שבועות קודם לכן התגלו כנשאים של ווירוס חדש ליבשת האירופית. בזמן ההתנגשויות בגבול היווני התגלו כבר כמה עשרות נדבקים נוספים בלומברדיה. במרץ היתה כבר איטליה כולה, על 60 מיליון תושביה, בסגר מלא. מה עלה בגורלם של אלפי הגברים, הנשים והילדים בגבול היווני? את התשובה לשאלה זו לא ניתן היה למצוא במהדורות החדשות שהופקעו לטובת בתי-חולים שקרסו, צווים מגבילים של הרשויות ומושגי יסוד באפידמיולוגיה.

הפליטים בגבול תורכיה-יוון, מסתבר, הועמסו על אוטובוסים והועברו למחנות בתורכיה עד סוף המשבר. אלו חדשות רעות בעבורם שהרי בתורכיה נמנעת מפליטים רבים הגישה לאישורי עבודה ושירותי רווחה. דו"ח של אמנסטי אף חשף שיש כאלו המוחזרים בכפייה לגיהינום הסורי. בצד השני של הגבול, ביוון, מחנות הפליטים מלאים עד אפס מקום. התנאים הקשים, הצפיפות והמגפה המאיימת מספקים את התנאים האידיאליים לשלטונות להפעיל מדיניות חדשה – איסור יציאה מהמחנות ואולי בעתיד העברה למתקני כליאה. במקביל ישנם דיווחים שבאנקרה מתכננים שוב להציף את אירופה בפליטים. הפעם, רק כדי להפוך את הסיפור לעוד יותר ציני, אלו יהיו פליטים נושאי נגיף הקורונה. כך הופך הנגיף לכלי עזר, למסך עשן ולתירוץ להפרת החוק הבינ"ל ולפגיעה בזכויות אדם.

אך הגבול המזרחי של אירופה הוא רק ההתחלה. באותו היום שהתיירים הסינים שהביאו את הקורונה לאיטליה נחתו במילאנו, התרחש אירוע היסטורי בהאג. בית-הדין הבינלאומי לצדק הממוקם בעיר הכריע כי ממשלת מיאנמר חייבת למנוע רצח-עם נוסף של בני הרוהינגה, מיעוט מוסלמי הסובל במשך עשרות שנים מדיכוי, רדיפה ואלימות. זהו אינו מקרה רגיל של אזרחים הנפגעים מקונפליקט צבאי. עדויות ממחוז ראקין במדינה חשפו מקרים רבים של אונס קבוצתי אלים, שחיטת קורבנות במצ'טות, הטבעת תינוקות וילדים, הוצאות להורג בירי ושריפת כפרים. במקביל, במיאנמר עצמה נאסרת התנועה על בני הרוהינגה ומחוצה לה חיים יותר ממיליון פליטים בבנגלדש השכנה. יש ספק גדול לגבי היכולת של בית-הדין בהאג לסייע לבני הרוהינגה, אך הוא לפחות הראה כוונה לפקח על המשטר במיאנמר ולסייע לקורבנותיו. שלושה חודשים אחרי ההחלטה משבר הקורונה השתלט על סדר-היום, בית-הדין עבר לעבוד בזום ומי שמתעניין בבני הרוהינגה לא ימצא להם זכר במרבית אמצעי התקשורת גם עם זכוכית מגדלת.

אך האם הקורנה גרמה למיאנמר להתרכז במאבק במגפה ולוותר על תוכניות ג'נוסיידיליות? מסתבר שלא. כך לפחות לפי השליחה המיוחדת היוצאת של האו"ם יאנגי לי, הטוענת שצבא מיאנמר מפגיז אזרחים במכוון, מונע מהם קבלת טיפול רפואי וייתכן שגם מבצע פשעים נגד האנושות. בינתיים, המצב במחנות בבנגלדש הפך חמור יותר עם מציאת נשא קורונה ראשון ביום חמישי שעבר. בעוד ארגונים בינלאומיים מזהירים מפני אסון הומניטרי, בני הרוהינגה עצמם מדווחים על מאות מבני עמם התקועים בלב ים ללא מזון ומים נקיים. פליטים אלו יצאו לדרך המסוכנת במפרץ בנגל בגלל התנאים הקשים בבנגלדש ומדינות מפלט כמו מלזיה מונעות את כניסתם כביכול בגלל סכנת הקורונה. כך, בעוד במערב דנים במועד שבו יהיה אפשר לטוס לחופשות בחו"ל, שָׁטוֹת לא רחוק מחופי תאילנד הפסטורליים סירות רעועות הנושאות מאות בני-אדם מורעבים ללא נמל לעגון בו.

נורא ככל שיהיה המצב בבנגלדש, לפחות ישנם ארגונים בינלאומיים המפקחים עליו. בחבל שינג'יאנג שבסין, לעומת זאת, אפשר רק לחלום על זה. בשנים האחרונות מחזיק השלטון הסיני מעל למיליון בני-אדם במחנות "לחינוך מחדש" כחלק מפרויקט דיכוי, יש הטוענים ג'נוסייד, של בני המיעוטים באזור. לא ידוע אם הווירוס הגיע למחנות אלו, אך אפשר לשער שאם אכן תהיה בהם הדבקה היא תהיה מהירה וקשה בגלל הצפיפות והתנאים ההיגייניים הירודים. מעבר לדיכוי, לעינויים ולשטיפת המוח המתקיימת במחנות, טוען מכון המחקר האוסטרלי ASPI שהסינים אילצו בני מיעוטים משינג'יאנג לצאת למחוזות אחרים בסין ולהחליף עובדים במפעלים שפועליהם נכנסו לסגר. המכון מעריך שעשרות אלפי עובדי כפייה נאלצים לעבוד במפעלים העובדים עבור חברות כמו אמזון, אפל, ב.מ.וו, נייק וסמסונג. הסינים אולי נאבקים בנגיף, אך הם לא מהססים לעשות זאת על חשבון האויגרים, הקזחים ובני-מיעוטים אחרים.

משבר הקורונה, ע"פ פרשנים רבים, אילץ את מדינות העולם להסתגר, לדאוג לאינטרסים שלהן ולטפל בבעיותיהן בעצמן. זו אולי תגובה טבעית אך היא מוטעית. אם ישנה מסקנה ממשבר הקורונה עד כה זוהי האמת הפשוטה שמשבר המתרחש בפינה אחת של העולם יכול להפוך במהרה לאסון בצידו השני. זוהי דרכם של ווירוסים, וזוהי גם דרכם של בני-אדם. אין ספק שגם מי שיצא בשלום מהגל הנוכחי עלול להיות מושפע, גם אם באופן עקיף, מקורבנות הגל הבא, יהיו אלו פליטים אפריקאים בלוב, בני שבטים ילידים באמזונס או אסירים פוליטיים בפיליפינים. גלי פליטים, מלחמות סחר, זליגת סכסוכים צבאיים ומשברי אקלים כבר ידאגו לזה. אחרי הכל, כמאמר השיר, אנחנו רקמה אנושית אחת חיה. לטוב ולרע. מי שלא יכיר בכך כצו מוסרי, יאלץ לקבל זאת כאילוץ ואיום קיומי.

גם אם הקהילה הבינלאומית התעוררה, בשביל בני הרוהינגה זה כנראה מעט מדי, מאוחר מדי

בחודש שעבר הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו ביניים המורה למיאנמר למנוע את הטבח באחד מהמיעוטים הנרדפים כיום בעולם, אך למשפטנים יהיה קשה להוכיח כוונה לרצח עם והדיונים צפויים להימשך עוד שנים.

פורסם ב-"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/MAGAZINE-1.8556500

"חיילים הפרידו את הקבוצות לנשים וגברים", כך ע"פ אחת העדויות, "הגברים, שהיו כולם בקבוצה אחת, הוצאו להורג. אלו שלא מתו כתוצאה מהירי, אלו שנאבקו על חייהם או נפצעו קשה, הומתו באמצעות סכינים. אח"כ הורידו מהגופות תכשיטים ודברי ערך, שמו אותן בתוך שלושה בורות והציתו אותן. אני חושב שאנשי הצבא שפכו עליהן דלק כי הלהבות עלו מהר והיו גבוהות מאוד". עדים נוספים סיפרו על מה שקרה אח"כ; חלק מהילדים נורו, תינוקות נלקחו מאימותיהן, חלקם נזרקו לנהר, אחרים נזרקו אל תוך האש. לאחר מכן נלקחו הנשים, הילדות והנערות בקבוצות קטנות אל בתי הכפר, שם הן נשדדו ונאנסו באכזריות. "אחד החיילים אנס אותי", אמרה אחת הקורבנות, "הם דקרו אותי בצוואר ובבטן. ניסיתי להציל את התינוק שלי שהיה בן 28 ימים אבל הם זרקו אותו על הקרקע והוא מת. הנשים האחרות שהיו שם נאנסו גם הן. אחה"צ חזרתי להכרה כי להבות נפלו מהגג על גופי. הייתי היחידה בחדר ששרדה. בקושי יכולתי לזוז אבל הבנתי שאישרף למוות. למרות שהתינוק שלי מת, החזקתי אותו קרוב לליבי, אך לא יכולתי לקחת את גופתו איתי. נמלטתי דרך דלת קטנה במטבח שלא היתה נעולה".

אלו רק חלק קטן מהעדויות שנאספו מפי ניצולי הטבח בכפר טולה טולי (Tula Toli) שבמדינת ראקין במערב מיאנמר. עד סופו של אותו יום, ה-30 באוגוסט 2017, נשרפו בכפר כ-440 מבנים ונהרגו מאות בני-אדם, חלקם תושבי כפרים אחרים ששהו במקום לאחר שנמלטו מכפריהם שהותקפו גם הם. מהכפר, כך מראים צילומי לווין, לא נותר זכר. קורבנות הטבח היו בני רוהינגה, קבוצה אתנית המהווה את אחד המיעוטים הנרדפים בעולם. בני הרוהינגה הם מוסלמים ברובם ולמרות שהם חיים במיאנמר הרבה לפני שזו הפכה למדינה עצמאית, הם אינם נחשבים אזרחים והם חסרי זכויות-אדם בסיסיות. מבצעי הטבח היו חיילי צבא מיאנמר מתוגברים באזרחים בני הרוב האתני הבודהיסטי של ראקין שהיו חמושים בסכינים ובמצ'טות. העדויות מהטבח ומתקריות דומות שהתרחשו באותה תקופה, נאספו יחד עם מסמכים, תמונות, סרטונים וצילומי לווין ע"י צוות בדיקה של האו"ם שהציגן למועצת זכויות-האדם ב-2018. ב-2019 הוגשה לבית הדין הבינ"ל לצדק בהאג, תביעה נגד מיאנמר באשמת הפרת האמנה בדבר מניעת וענישת רצח-עם. לפני כשלושה שבועות הוציא בית-הדין לבקשת התובעת, הרפובליקה של גמביה, צו ביניים המורה למיאנמר למנוע מעשי רצח-עם, למנוע השמדת ראיות בקשר לאישומים שהוגשו ולהגיש דו"חות תקופתיים עד סוף ההליך המשפטי שע"פ הערכות עלול להימשך בין 3 ל-5 שנים.

***

ניי סאן לווין הוא בן רוהינגה שנולד במדינת ראקין, גדל בראנגון, העיר הגדולה במיאנמר וחי כיום בפרנקפורט, שם היה לאחד ממייסדי "קואליציית רוהינגה החופשית". "בני הרוהינגה נרדפים כבר 42 שנה", הוא מספר ל"הארץ", "עכשיו, בית-הדין הגבוה בעולם יוצא להגנתנו ואנו מעריכים את זה מאוד. עם זאת, ברור שממשלת מיאנמר לא תמלא את הצו. יומיים אחרי ההחלטה כבר נהרגו שתי נשים, אחת מהן היתה בהריון, אתמול היו הפגזות על אוכלוסייה אזרחית והשלטונות השביתו את האינטרנט באזור בו חיים הרוהינגה". השנים הארוכות של הרדיפות, הקיפוח והאפליה שלווין מדבר עליהם התפרצו ב-2012 בסבב עימותים אלימים בין בני הרוהינגה המהווים את הרוב בצפון מדינת ראקין לבין הבודהיסטים המקומיים המהווים את הרוב בדרומה. מהומות אלו הובילו לפוגרומים נגד הרוהינגה שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים ובכ-150,000 עקורים. 130,000 מהם עדיין חיים, ע"פ לווין, במה שהוא מכנה "מחנה ריכוז". ב-2015 נמלטו אלפי בני רוהינגה ממיאנמר ומבנגלדש וניסו להגיע בסירות למלזיה, אינדונזיה ותאילנד, בריחה שהביאה למאות קורבנות שטבעו בים. ב-2016 החל סבב אלימות נוסף. תחילה היתה זו תגובה של צבא מיאנמר להתקפות של צבא "הישע הרוהינגי של ראקין" (ARSA), שמיאנמר מגדירה כארגון טרור. מהר מאוד, עם זאת, הפכה המתקפה הצבאית לטיהור אתני, ויש שיטענו רצח-עם.

"הם מתכננים למחוק אותנו מעל פני האדמה מאז 1978", אומר לווין, "ב-1982 חוק האזרחות החדש הפך אותנו לחסרי אזרחות בארצנו שלנו ומאז 1992 הרוהינגה חיים בתנאי אפרטהייד". ע"פ לווין גם בני הרוהינגה שאינם חיים במחנות חיים ב"בית-כלא פתוח" – הם אינם רשאים לצאת מיישוביהם, מאזינים לשיחות הטלפון שלהם והם נרדפים ע"י הצבא. "כשהאלימות החלה ב-2016, נהרגו 1,500 בני-אדם, כשלושים יישובים הוצתו ע"י הצבא, מאות נשים נאנסו, ו-93,000  נאלצו לברוח לבנגלדש", מספר לווין, "במתקפה של 2017 נהרגו מעל ל-10,000 בני-אדם, 390 כפרים נהרסו, מעל ל-1,000 נשים נאנסו וכ-750,000 נמלטו לבנגלדש , שם חיים כיום כ-1.1 מיליון פליטים מבני הרוהינגה. מאות אלפים נוספים ברחו בשנים האחרונות והם חיים בערב-הסעודית, פקיסטן, מלזיה ומדינות אחרות". "מדובר ברצח-עם במאה ה-21", מסכם לווין, "זוהי בושה לאנושות וזה חייב להיפסק".

***

ב-27 באוגוסט 2017 הקיפו חיילים חמושים ובני ראקין בודהיסטים מצוידים בסכינים ובחרבות את הכפר שואפ פארונג (Shuap Parung). "מבצע הפינוי" החל, ע"פ דו"ח צוות הבדיקה של האו"ם, בסביבות שתיים בצהריים אז נשמעו היריות הראשונות. בהמשך הוצתו מבנים רבים לאחר שאנשים הוכנסו אליהם ונשרפו חיים. אישה מבוגרת שנגררה מביתה עם אחיה בן ה-70 סיפרה: "חיילים השתמשו בכתות רובה כדי להכות את אחי בראשו. ראיתי את המוח שלו נשפך החוצה. ראיתי אנשים שהומתו באמצעות סכינים ארוכות. החיילים גם ריססו כדורים ורבים נהרגו ונפצעו. הכפר היה מלא בגופות. ראיתי עשרות הרוגים. קודם הם ירו ואח"כ, אם הם ראו מישהו שנותר בחיים ועדיין זז, הם שחטו אותו במצ'טה". הדו"ח מספר שגם בכפר זה נרצחו תינוקות וילדים באכזריות, גם כאן היו מעשי אונס אלימים, גם כאן נמצאו בורות קבורה המוניים וגופות רבות נצפו ע"י שורדים כאשר הן צפות במורד הנהר.

מאונג זרני, אקדמאי, איש חינוך ופעיל זכויות-אדם ממיאנמר המתגורר בבריטניה, מסביר את מקורה של האכזריות יוצאת הדופן הזו. "הברוטליות וחוסר האנושיות של החיילים, הכפריים הרגילים והנזירים הבודהיסטים שהשתתפו באינספור מעשי זוועה נגד הרוהינגה נובעת משני מקומות עיקריים", הוא אומר, "ראשית, יש שיתוף פעולה מלא בין השלטון לבין החברה האזרחית, ממש כמו שהחברה הגרמנית המושפעת מהנאצים אפשרה למפלגה הנאצית ולשלוחותיה לבצע השמדה טוטאלית של היהודים. שנית, לפני שהרוהינגה היו מטרה למתקפה פיזית הם היו קורבן של תעמולה שגרמה לציבור הכללי לא לראות בהם בני-אדם אלא ווירוסים, פרזיטים, ג'וקים ועלוקות. זה הרבה מעבר לגזענות רגילה. זו דה-הומניזציה מוחלטת שגורמת לרוצחים לחוש כאילו הם נלחמים באויב גם כשהם רוצחים תינוקות. אלו שהשתתפו בהשמדה הג'נוסיידיאלית לא הרגישו שהם עוברים עברה, להיפך, הם הרגישו שהם מגנים על ארצם, על אדמתם ועל הקהילה שלהם. הם רואים את עצמם כקורבנות". ע"פ זרני, רצח-העם של הרוהינגה הולך צעד רחוק יותר ממעשי רצח-עם אחרים. ההנדסה הדמוגרפית של שלטונות מיאנמר מבוססת על אידאולוגיה שאיננה מכירה כלל בקיומה של זהות רוהינגית. "אין עם כזה", טוענים השלטונות במיאנמר, "מדובר בפולשים לא חוקיים וחסרי זכויות". כלומר, בני ובנות הרוהינגה נרצחים כאשר זהותם נשללת מהם ואלו ששורדים חייבים לקבל על עצמם את הזהות הקבוצתית החדשה שקבעו הרוצחים – "נוכרים בנגלים". "הציבור שטוף המוח במיאנמר קיבל את השמדת הזהות הרוהינגית", אומר זרני, "הוא מגבה את הרצח והופך את הקורבן לאִיוּם".

זרני שופך אור גם על ההקשר הפוליטי. "יש קונצנזוס במדינה, בקרב כל המעמדות והקבוצות החברתיות, אפילו בקרב מוסלמים שאינם בני רוהינגה, שמדובר בפולשים לא חוקיים", הוא אומר, "הם טוענים שזוהי לא סוגיה של גזע או דת אלא סוגיה של הגירה. יש גם כאלו הטוענים שזה ניסיון השתלטות של האיסלם הגלובלי המגובה במוסר הכפול של המערב הצבוע. זה לא מאוד שונה מתאוריות קונספירציה על השתלטות יהודית". גורמים אלו, בתוספת גזענות כלפי בעלי עור כהה יותר ומגמות היסטוריות שמקורן בשנים רבות של קולוניאליזם אנגלי וחמישים שנים תחת שלטון צבאי, מובילים לכך שרצח-העם, זוכה בסה"כ לתמיכה. גם מנהיגת מיאנמר בפועל, זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י, שנתלו בה תקוות רבות בכל הנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם במיאנמר, היא חלק ממגמות אלו. "סו צ'י, למרות החינוך שקיבלה באוקספורד ועשורים של חיים במערב הליברלי, היא גזענית שאיננה מסוגלת לקבל את העובדה שבני הרוהינגה הם חלק מהחברה במיאנמר", אומר זרני, "סו צ'י איננה משקל נגד לגנרלים, היא משבחת בעקביות את הטיהור האתני והיא גם מרוויחה פוליטית מכך שהיא מצדיקה את פעילות הצבא בפני העולם".

***

ואכן, כאשר היה צורך לייצג את מיאנמר בפני בית-הדין הבינלאומי לצדק היתה זו סו צ'י עצמה שהתייצבה בהאג. למרות הצו הזמני המהווה אזהרה למיאנמר והגנה על בני הרוהינגה, תהיה זו טעות להסיק שסו צ'י הפסידה בזירה הבינלאומית. מייקל בקר, מומחה למשפט ציבורי בינלאומי המלמד בטריניטי קולג' בדבלין (וגם עבד במשך ארבע שנים בבית-הדין הבינלאומי לצדק), טוען שפשע רצח-עם הוא קשה מאוד להוכחה. "גם אם יש הוכחות רבות למעשי זוועה, קשה להוכיח את ההגדרה החוקית של רצח-עם ובמיוחד את הדרישה להוכחת כוונות ג'נוסיידיאליות" הוא אומר. במקרה הזה, מסביר בקר, בית-הדין טרם הכריע אם התקיים כאן רצח-עם. "בהמשך ההליכים תוכל מיאנמר לטעון שכוונתה היתה להילחם בטרור ובאופן פרדוקסלי גם אם יוכח שהיה כאן טיהור אתני מיאנמר תוכל לטעון שהדבר מראה שלא היה בכוונתה להשמיד את האוכלוסייה, אלא לעודד הגירה כחלק מביצוע שינויים דמוגרפיים באזור". ע"פ בקר, אפילו אם בית-הדין יכריע שאכן בוצע רצח-עם במיאנמר, לא ברור לאלו צעדים ההחלטה תוביל. "האם בית-הדין יורה למיאנמר לשלם פיצויים לבני הרוהינגה? האם הוא ידרוש שמיאנמר תבנה מחדש בתים וכפרים שנהרסו? האם יעניק זכויות קניין מחודשות לאלו שנאלצו לברוח? ואולי חשוב מכל, האם ירצה ויוכל בית-הדין לתבוע ממיאנמר לבצע רפורמות חוקיות, בעיקר בנוגע לחוק האזרחות, כך שבני הרוהינגה יוכלו לחזור למיאנמר בביטחון ולחיות בכבוד?  אלו שאלות מורכבות כמו גם השאלה האם ובאיזה מידה מיאנמר תקיים בכלל את החלטות בית-הדין".

אם זהו המצב, האם ההליך בבית-הדין הבינלאומי הוא סמלי בלבד והאם יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות יותר נגד רצח-עם? "זה לא סביר שמועצת הביטחון של האו"ם תשחק תפקיד משמעותי בזמן שמתקיים ההליך בבית-הדין ואפילו אחרי שתתקבל הכרעה", אומר בקר, "היחסים הקרובים בין סין למיאנמר ימנעו ככל הנראה פעולה של מועה"ב (מה שכבר ניכר בישיבה סגורה של מועה"ב ביום שלישי שעבר בה מנעה סין הצהרה משותפת הקוראת למיאנמר לקיים את הדין הבינלאומי ולנקוט צעדים להעניש את האחראים להפרת זכויות-אדם, ד.ס). זה גם לא סביר שצו הביניים יאפשר חזרה של פליטים למיאנמר. אם כבר ההיפך הוא הנכון, החלטת בית-הדין מאשרת שהמצב במיאנמר הוא מסוכן מאוד בעבור בני-הרוהינגה וכל חזרה לשם תהיה מוקדמת מדי". מייקל בקר טוען שבהחלט ייתכן שצו הביניים יוסיף ללחץ על מדינות שלישיות וחברות בינלאומיות הקשורות במיאנמר. "אני מאמין שהפיקוח על מיאנמר שיוצר התיק בית-הדין הבינלאומי ושהוגבר בעקבות צו הביניים שהתקבל פה אחד המכיר בבני הרוהינגה שנותרו במיאנמר כזקוקים להגנה, מקשה על מיאנמר להמשיך להתנהל כרגיל. זה מראה שלתיק יש יותר מערך סימבולי. עם זאת, קשה לקבוע אם זה יוביל לשינויים מבניים עמוקים יותר. הכוח של הצהרות בית-הדין תלוי במידה רבה ברצון הפוליטי המושקע ביישומן".

גם אם דבריו של בקר משאירים מקום מסוים לאופטימיות, ההיסטוריה מלמדת שבני הרוהינגה יעשו נכון אם ימנעו מלתלות תקוות רבות מדי במוסדות הבינלאומיים. זו הפעם הרביעית שבית-הדין הבינ"ל לצדק דן בנושאים הקשורים לאמנה למניעת רצח-עם. שני הליכים שהחלו בשנות התשעים היו קשורים למלחמה ביוגוסלביה לשעבר (בוסניה וקרואטיה נגד יוגוסלביה, שהפכה מאוחר יותר לסרביה). תוצאותיהם היו אמביוולנטיות והן התקבלו שנים רבות אחרי סיום הסכסוך. תיק נוסף הוגש ב-2002 נגד רואנדה, אך בית-הדין החליט שאין בסמכותו לדון בו. הקהילה הבינלאומית התמודדה עם טרגדיות אלו ואחרות, במידה משתנה של הצלחה, גם באמצעות טריבונלים פליליים בינלאומיים והליכים משפטיים בבית-הדין הפלילי הבינ"ל (שבניגוד לבית-הדין הבינלאומי לצדק מעמיד לדין נאשמים קונקרטיים ולא מדינות). במקרה של בני הרוהינגה, שני בתי-הדין הבינלאומיים כבר עוסקים בנושא אך ההליכים, אם אכן ימוצו, ייקחו שנים. בעבור יותר ממיליון וחצי בני רוהינגה, הנמצאים בתנאי מאסר ותחת איום פיזי במיאנמר ובתנאי מחסור קשים במחנות בבנגלדש, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי.

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? ב'

"מי שבידו השליטה על העבר, נאמר בסיסמה המפלגתית, בידו השליטה על העתיד", כך כתב ג'ורג' אורוול ברומן "1984" והוסיף: "מי שבידו השליטה על ההווה, בידו השליטה על העבר". (תרגום: ג.אריוך). לשְמה של ההחלטה שאימץ הפרלמנט האירופי ב-19 בספטמבר השנה יש ארומה אורווליינית: "חשיבות הזיכרון האירופי למען עתידה של אירופה". ולמרות זאת, לא כל מה שכתוב בה הוא רע. ההחלטה עוסקת בחשיבות זיכרון פשעי מלה"ע השנייה, גם אלו שטרם נחקרו לעומק, לא רק לשם כיבוד זכרם של הקורבנות והענשת התליינים. הזיכרון, ע"פ ההחלטה, מחזק את הדמוקרטיה, שלטון החוק וההגנה על זכויות האדם שמאפשרים לאיחוד האירופי למנוע את הישנות פשעי העבר. מטרה ראויה בהחלט.

פורסם ב"הארץ":https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8087161

אך המילים היפות מסתירות השקפה מסוכנת המתבטאת בסיפור ההיסטורי שהן מספרות. "מלה"ע השנייה, המלחמה ההרסנית ביותר בהיסטוריה של אירופה", כך ע"פ ההחלטה, "החלה כתוצאה מיידית של הסכם אי-ההתקפה הנאצי-סובייטי מה-23 באוגוסט 1939". הצהרה זו אינה בעייתית בגלל שהיא שקר, אלא בגלל שהיא לא כל האמת. נכון, הסכם ריבנטופ-מולוטוב אִפשר להיטלר להימנע מחזית שנייה. אבל הגרמנים תכננו את המלחמה הרבה לפני שהוא נחתם, וגורמים נוספים שהובילו למלחמה אינם מוזכרים כלל בהחלטה, ביניהם, הבעייתיות של הסכמי וורסאי, הסכם מינכן ותמיכת בעלי בריתו הנאמנים של הפיהרר: ממנהיגי איטליה, ספרד ויפן ועד בעלי-הון שהרוויחו משלטונו. ע"פ המחוקקים האירופים, מלה"ע השנייה לא היתה תוצאה של תוקפנות גרמנית אלא של תוקפנות נאצית-קומוניסטית. הדגש שניתן בהחלטה על סטלין וההתעלמות מדמויות כמו פרנקו ומוסוליני, מעלה את החשד שההיסטוריה החליפית של האיחוד מתחשבת במעמדן של רוסיה, איטליה וספרד בהווה יותר מאשר באמת ההיסטורית.

זו הפרשנות לתחילת המלחמה אך הפרשנות לסיומה היא בעייתית אף יותר. עם כל הביקורת המוצדקת על פשעי סטלין, יש לזכור שהיו אלה חיילים רוסים שניצחו את הנאצים באירופה (בסיוע בעלות-הברית האחרות כמובן). את אושוויץ לא שחררו פציפיסטים הומניסטים ולא פעילי זכויות-אדם ליברלים, אלא חיילים חמושים תחת דגל אדום עם חרמש ופטיש. החלטת הפרלמנט האירופי חוזרת פעם אחר פעם על ווריאציות שונות לביטוי "נאצים, קומוניסטים ומשטרים טוטליטריים אחרים", אך העמדת הקומוניזם, כאידאולוגיה ואפילו כמשטר, בשורה אחת עם הנאציזם היא עיוות היסטורי שמתעלם מגבורתם של הלוחמים בנאציזם. גם אם מתעלמים מגבורת הצבא האדום בגלל תפקידו בדיקטטורה הסובייטית, שורות הלוחמים בנאצים היו מלאות בקומוניסטים וסוציאליסטים נאמנים כמו הפרטיזנים היוגוסלבים, לוחמי הארמיה לודובה בפולין ורבים מאנשי הרזיסטנס הצרפתים ולוחמי הגטאות היהודיים. האם גם הם אחראים למלחמה ולפשעיה?

והפשעים עצמם הם הבעיה הגדולה ביותר בהחלטה האירופית. "המשטרים הנאציים והקומוניסטיים בצעו רצח המוני, ג'נוסייד ומעשי גירוש וגרמו לאיבוד חיים וחירות בקנה מידה שטרם נראה בהיסטוריה האנושית", כך סעיף שלוש. גם משפט זה איננו שגוי, אך ערבוב מעשי הזוועה יוצר תמונה מעוותת. המחוקקים האירופיים אמנם מתייחסים לשואת יהודי אירופה ומגנים את הכחשתה, אך ההחלטה בכללותה יוצרת רושם שפשעי הנאצים ופשעי "דיקטטורות קומוניסטיות ואחרות" הם בעלי חומרה שווה. אך לא היא. גם ברוע יש מדרג, וטשטושו מקשה על המאבק בו.

כשמושחתים מנסים לברוח מאימת הדין הם טוענים שכולם מושחתים ושכל השחיתויות דומות. כך הם פוטרים עצמם מאחריות. באופן דומה, כשמטילים על הנאצים והקומוניסטים גזירה שווה מכחישים למעשה את משמעותה של השואה בהיסטוריה האנושית. המדינות הבלטיות מעניינות במיוחד בהקשר זה. הן תומכות כבר שנים בהחלטות שכאלו בכדי לגמד את שותפותן בפשעי הנאצים ע"י יצירת מצג שווא שגורלן תחת הכיבוש הרוסי היה דומה לגורל היהודי. זו הסיבה שההחלטה מקדמת צעדים פרקטיים כמו קביעת ימי זיכרון, הסרת אנדרטאות והשפעה על תכני לימוד בבתי-הספר.

זהו רביזיוניזם היסטורי שמדגיש את חשיבות דבריו של פרופ' יהודה באואר, בין השאר, בעמודים אלו: השואה איננה ייחודית במובן שהיא איננה יכולה להתקיים שוב, אך היא חסרת תקדים בכך שהיתה ניסיון השמדה פיזי וטוטאלי של עם שלם שנרדף עד קצה העולם בשם אידאולוגיה גזענית ורצחנית ללא סיבות פרגמטיות. הבחנה זו לא מקלה אמנם על קורבנות הסטליניזם, אך היא נדרשת בעבור המאבק ברצח-עם בהווה ובעתיד הדורש הבנה של המנגנונים המאפשרים את הרצחנות ושל אלו היכולים להגן מפניה. אלו לא יובנו לעולם אם כל הרוע האנושי יעורבב בסלט אחד גדול שלא ניתן להבחין בין מרכיביו.

אך רבים מתומכי ההחלטה באיחוד האירופי אינם אנטישמים או רביזיוניסטים. הם תומכים בה מתוך שיקולים הקשורים לעימות עם רוסיה, לקידום האינטגרציה האירופית ולמאבק במגמות גזעניות ובדלניות המרימות ראש ברחבי היבשת. אך גם כשהכוונות טובות, הביצוע מרושל. טוב יעשו מנהיגי אירופה אם יבססו את מדיניותם על תפיסה מוסרית ועובדות מוצקות ולא על עיוות ההיסטוריה. במקום ניסיונות אורווליאנים לשנות את העבר, עדיף שיתרכזו בתיקון ההווה ובעיצוב העתיד.

כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה למדיניות חוץ? א'

בשבוע שעבר נשמעה בעולם ביקורת קשה על התבטאותו של נשיא ארה"ב, דונלד טרמפ, שטען ש״הכורדים לא עזרו לנו עם נורמנדי״. בהתבטאות משונה זו הוא ניסה, בדרכו העילגת, לתת הקשר היסטורי לנסיגה האמריקאית מצפון סוריה שמאפשרת לתורכים לטבוח בלוחמים ובאזרחים כורדים הנמצאים באזור.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7990444#commentsSection

הביקורת על דברי הנשיא היתה כמעט אוטומטית – שוב התייצבו אנשי הניוז נגד אנשי הפייק-ניוז ובידם עובדות מוצקות נגד הדברים חסרי השחר של הנשיא. הניו-יורק טיימס, הסי-אנ-אן ואמצעי תקשורת נוספים שלפו מיד את מיטב המומחים שהסבירו שלכורדים לא היו מדינה, ממשלה או צבא ב-1944 ולכן הם לא יכלו להילחם בגרמנים בחופי צרפת. חלקם אף סיפרו על כורדים אמיצים שבכל זאת נלחמו בנאצים במסגרת הצבא האדום. שוב טרמפ משקר, הם טענו, שוב הראינו לעולם שהנשיא שלנו אידיוט.

והם צודקים כמובן. הבעיה היא שהסיבה שהתבטאותו של הנשיא טרמפ היא מסוכנת היא לא הטעות ההיסטורית אלא עצם ההנחה שמה שהכורדים עשו במלה"ע השנייה הוא רלוונטי לקבלת ההחלטות. נניח, לשם הוויכוח, שהכורדים יכולים היו לשלוח גייסות לחופי אומהה, יוטה וג'ונו והחליטו לוותר על התענוג. מה אז? האם אז היה מוצדק לרצוח את נשיהם וילדיהם, 75 שנה מאוחר יותר? ומה עם הגרמנים? אם הכורדים לא ראויים להגנה כי הם לא תרמו למאמץ המלחמתי בשנות הארבעים, מדוע מקיימת ארה"ב קשרים צבאיים ומסחריים עם הגרמנים והיפנים, האויבים המרים עצמם? המניע האמיתי לנטישת הכורדים הוא הרי שונה לגמרי. הוא נחשף כמה ימים מאוחר יותר וייאמר לזכות הנשיא האמריקאי שהוא לא טרח להסתירו. "אתם מוכנים לזה?", הוא שאל כשדיבר על הסיוע הצבאי לסעודיה, "לבקשתי, הסעודים הסכימו לשלם על כל מה שאנחנו עושים. זה תקדים". עכשיו הכל ברור: הגנה על העולם החופשי וזוטות שכאלו זה שמאל חלש. אצל החזקים הביזנס הוא אמת המידה היחידה. צריך לשחרר את בוכנוואלד ודכאו? אין בעיה, הנה מספר חשבון הבנק שלנו. צריך להתערב ביוגוסלביה המדממת? וודאי, רק תעבירו קודם מקדמה.

זה לא שמדיניות החוץ של ארה"ב היתה מופת של סולידריות ואלטרואיזם בעבר, אבל ליד הנשיא הנוכחי מחווירים גם הציניקנים שבמדינאים. ומהם טיעוני האופוזיציה נגד הדוקטרינה הנלוזה הזו? במקום לבקר את העקרון שעומד בבסיסה, השמאל הליברלי מלגלג על האינטליגנציה של הנשיא ומשקיע את כוחותיו בשיעורי היסטוריה, בעוד הימין, שמתנגד גם הוא אבל נזהר בכבודו של הנשיא, הולך על טיעונים סנטימנטליים יותר. מאיילת שקד ועד הרפובליקנים בקונגרס, נשמעות טענות על כך שיש להגן על הכורדים כי הם קורבנות נצחיים ובעלי-ברית נאמנים שננטשו.

כל זה אולי נכון אבל ההגנה על הכורדים דורשת יותר מסימפטיה – היא דורשת כסף, נשק ולחץ דיפלומטי. אולי גם מגפיים על הקרקע. זוהי מדיניות הדורשת תשלום מחיר ואם היא תתבסס על שקר היא לא תעבור. הדוגמא של הכורדים היא קלאסית. אם העולם יגן עליהם רק כי הם קורבנות נצחיים, יצוצו תמיד טיעוני נגד. לא נהוג לדבר על זה היום, אך היו כורדים שהיו שותפים של התורכים ברצח העם הארמני. אם ההגנה עליהם מבוססת על טיעונים היסטוריים, מה יאמרו הארמנים? מדינאות זו של פנקסנות היסטורית מולידה תמיד נרטיבים סותרים ולכן קל לשתק אותה. הדבר משול לאוהדי כדורגל התומכים בנבחרת הולנד כי "הם הצילו יהודים". זה לא רציונאלי, זה לא הוגן וזה גם לא מדויק. בכדורגל זה נסבל, במדינאות, לא.

חשוב אמנם ללמוד מההיסטוריה אך למי ששבוי בה, מימין ומשמאל, יש נקודות עיוורון בקריאת המציאות. השמאל האירופאי, לדוגמא, מתעלם מכך שגם פלסטינים יכולים להיות סרבני שלום אלימים למרות מה שקרה להם ב-48 ו-67. הימין האירופי, לעומת זאת, מדרדר לגזענות ולאומנות קיצונית בגלל ההתמקדות במופעים הנוכחיים של הלאומיות הערבית והתפיסה שהמוסלמים לעולם יהיו ברברים ופנאטיים. אבל תפיסות אלו הן קריקטורות של המציאות. לא המציאות עצמה.

השאלה איננה אם עמים משתנים או אם יש להם "גן רצחני" או "תרבות דכאנית". מדיניות חוץ היא בד"כ תוצר של אינטרסים כלכליים, שיקולים פוליטיים ומאבקי כוח פנימיים, לא של "תת-מודע קולקטיבי". בעולם האמיתי סביר להניח שאלו ימשיכו להיות הבסיס להחלטות המכריעות. אבל אם כבר אפשר להוסיף שיקולים, עדיף שאלו לא יהיו שיקולים רומנטיים המבוססים על התחשבנויות היסטוריות, אלא שיקולים מוסריים המבוססים על תפיסה ברורה של טוב ורע. צריך לסייע לכורדים לא בגלל נורמנדי ולא למרות נורמנדי, אלא בגלל שרצח-עם הוא המחלה הגדולה של זמננו ויש לרפא אותה בלי קשר לנסיבות היסטוריות. ובכלל, מי שלא ייקח בחשבון שיהודים יכולים לרצוח למרות השואה, שמוסלמים יכולים לאהוב למרות דאע"ש ושגרמנים יכולים לחיות במדינה משגשגת, חופשית ודמוקרטית למרות אושוויץ, לא רק עיוור למציאות ולוקח סיכונים אדירים, אלא גם מאבד תקווה ומפספס את כל הסיכויים.