ארצך ומולדתך
"מדורת השבט ההיא כבר לא תשוב", אמר הנשיא ריבלין בנאומו המפורסם מ-2015 והוסיף שישראל כבר איננה מדינת רוב ומיעוטים מובהקים אלא חברה המורכבת מארבעה שבטים שונים, לעיתים עוינים, המתקרבים זה לזה בגודלם. אך החברה הישראלית מורכבת אף יותר מכך. לצד השבטים המרכזיים, החילוני, החרדי, הדתי-לאומי והערבי, ישנם שבטים נוספים, קטנים יותר בגודלם אך לא פחות מעניינים. אחד מהם הוא שבט הישראלים המתגוררים מחוץ לישראל. חברי התפוצה הישראלית באירופה, בה עוסק ספר זה, אינם מהווים קבוצה הומוגנית והקשר שלהם לישראל איננו מובן מאליו. בעבר הם נחשבו ל"יורדים", לעיתים אפילו ל"בוגדים", אך בשנים האחרונות המציאות השתנתה. שינויים חברתיים-כלכליים, התפתחויות טכנולוגיות והאופי הבינלאומי של שוק העבודה והאקדמיה מאפשרים לרבים מהם להשתתף בדיון הציבורי הישראלי, להשקיע במשק הישראלי ולתרום לתרבות הישראלית למרות שעזבו את הארץ. הם חיים למעשה בשני מקומות במקביל – בארצם, כלומר המדינה אליה היגרו, ובמולדתם, המהווה מעטפת ווירטואלית למקום מושבם החדש. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" בעבורם כבר איננה כמיהה מופשטת אלא ביטוי של חיים במעין מדינה בענן המתקיימת בעזרת רשתות חברתיות, אינטרנט מהיר, טיסות חסך ותהליכי גלובליזציה. וכך, מעבר לסיפורים על צעירים המהגרים לברלין בגלל מחירי המילקי, הולכת ונוצרת באירופה זהות ישראלית חדשה, מורכבת ועמוקה. מה היקף התופעה? האם יש לישראלים האירופים מאפיינים מובהקים מבחינה פוליטית, דתית או חברתית? מה הקשר שלהם לקהילות היהודיות? האם הם משפיעים על ישראל מרחוק וכיצד ישראל הרשמית מנסה להשפיע עליהם? שאלות אלו ורבות אחרות נדונות ב-"ארצך ומולדתך" דרך ראיונות עם ישראלים מכל הסוגים: אקדמאים שנשארו באירופה אחרי לימודיהם, עולים חדשים שעזבו את הארץ, קיבוצניקים שנישאו למתנדבות, ישראלים שהתגלגלו לאירופה בעקבות עיסוקיהם וגם קצין צה"ל שהפך לפעיל BDS, רב של חב"ד, פלסטיני מהגליל ועובד זר מסודן שהתיישב באירופה עם אשתו הישראלית. חברי התפוצה הישראלית באירופה, כך נראה, מגיעים מכל שבטי החברה הישראלית וייתכן שהם יוצרים בימים אלו ממש שבט ישראלי חדש.
צלב ישראלי
בהפרש של שעות אחדות נולדים שני אחים בשתי ערים סמוכות, האחד בתל אביב והשני ביפו. הימים הם ימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור, וההיסטוריה הגדולה, ההיסטוריה של הפרויקט הציוני והסכסוך היהודי-ערבי ומלחמת המעמדות, כמו נכפית מאז ועד עולם על הביוגרפיה הפרטית שלהם. ארבעה עשורים לאחר מכן הם מוצאים את עצמם הרחק ממולדתם, האחד בלונדון והשני בשטוקהולם – זוג תאומים שאמונתם בחברת מופת, במרקסיזם-ציוני, במוסיקה ובספרות לא התפוגגה גם כשהתנפצה על סלע המציאות, ההתברגנות, ההגירה והסיאוב הפוליטי. את דרכם לשם הם מנסים לפענח כעת בסדרת מכתבים הדדית, שהאישי והציבורי מעורבבים בהם ללא הפרד, וכך גם הפיוטי והריאלי, הביוגרפי והעיוני, הבדוי והתיעודי, המחויך והדאוב, האינטימי וההיסטורי. בין קרל מרקס לליאונרד כהן, בין תיאודור הרצל לאהוד בנאי, בין אהבות נעורים להורות טרייה, בין כפרי יוון לחווה הסינית, דניאל ודיויד סטברו משרטטים דיוקן מרתק ויוצא דופן של משפחה אחת, של דור אחד, של חלום אחד, של מדינה שעצם קיומה הוא ספק נס ספק הזיה. האם יחזרו אליה? השאלה הזאת עומדת בבסיס ההתכתבות, שיותר מביוגרפיה או וידוי, מצטברת לכלל אופציה פואטית וחברתית מרהיבה, שהיא "התגלמות החלומות, הערכים, ההיסטוריה והשורשים שלנו, תרכובת של הגיבורים הפוליטיים והפחדים והתקוות שלנו". שלהם, ואולי של רבים מאתנו.
דיויד סטברו 