מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על שרת-החוץ השוודית, מרגוט וולסטרום

זהו טקס כמעט קבוע. מאז הושבעה ממשלת שוודיה ב-2014 היא מעוררת את חמתה של ישראל הרשמית אחת לכמה שבועות. ראש החץ הדיפלומטי של הממשלה השוודית הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום. מה עומד מאחורי התבטאויותיה של וולסטרום ומדוע היא הפכה לאחת הנשים המושמצות ביותר בישראל?
התפרסם ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2792477
הסיבוב הנוכחי של העוינות בין ירושלים לסטוקהולם התחיל כאשר הממשלה השוודית הכירה במדינה פלסטינית והחריף לאחר שורה של התבטאויות שהתפרשו בירושלים כאנטי-ישראליות. חוד החנית השוודי בעניין זה הוא שרת-החוץ, מרגוט וולסטרום, שקישרה לאחרונה, ע"פ מבקריה, בין המצב בישראל לבין הפיגועים בפאריז ובשבוע שעבר האשימה את ישראל בהוצאות להורג של מחבלים פלסטינים ללא משפט.
דבריה של וולסטרום מוצאים תדיר מהקשרם באמצעי התקשורת. בעולם האמיתי היא בהחלט לא הצביעה על ישראל כאחראית לפיגועים בפאריז וגם לא הצדיקה טרור פלסטיני. אמירותיה היו מורכבות ומאוזנות יותר. עם זאת, וולסטרום יודעת הרי שבכל פעם שהיא אומרת משהו על ישראל מתחילה מיד תגובת נגד – העיתונות הישראלית משתוללת, השגריר השוודי מוזמן לזובור במשרד-החוץ והיא מוצגת שוב כאויבת העם היהודי בשורה אחת עם המן הרשע, אנטיוכוס והמופתי. גם אם דבריה מוצאם מהקשרם, ברור לה שזה יקרה. מדוע אם כן היא ממשיכה להסתבך?
תזה מקובלת אחת היא שוולסטרום היא נאיבית. מעין שוחרת טוב סקנדינבית שכזו ההופכת לאידיוטית שימושית בשרותם של טרוריסטים. פגשתי מספר פעמים את וולסטרום, ראיינתי אותה ואני בקיא בכתביה ומעשיה. מדובר במדינאית וותיקה, רצינית ומוערכת עם ניסיון פרלמנטרי, מיניסטריאלי ובינלאומי רב ובעלת קשרים חובקי עולם. אסתכן ואומר שלמיטב שיפוטי היא איננה נאיבית. גם לטענה אחרת כלפיה אין בסיס עובדתי – היא איננה אנטישמית. הטענות על כך שהיא ממשיכת דרכם של מדינאים שוודים שבשנות הארבעים סיפקו ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית ואחרי השואה תמכו בצד הערבי בפלשתינה, הן תעמולה העושה שימוש סלקטיבי ומוטעה בהיסטוריה.
גם הטענה שוולסטרום עושה הון פוליטי באמצעות הנושא הפלסטיני אינה נכונה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מרבית המפלגות בשוודיה אינן אנטי-ישראליות. למעט מיעוט פרלמנטרי קטן, הקו הרשמי של הרוב השוודי הוא תמיכה בפתרון שתי המדינות, מדיניות שהייתה בעבר מקובלת גם בישראל ואפילו ראש-ממשלת ישראל הנוכחי הצהיר שהוא מחויב לה. רוב מקבלי ההחלטות השוודים תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הם מעודדים קשרים כלכליים, אקדמיים ותרבותיים איתה והם אינם חסידים של החרמות מוצרים המיוצרים בה.
יתרה מזו גם הטענה כי מהגרים מהמזה"ת משפיעים על מדיניות הממשלה היא מיתוס. למעט כמה נציגים קולניים אך זניחים למדי, המיעוט המוסלמי בשוודיה לא מתבלט בהשפעתו הפוליטית. גם אם המצב היה שונה, מרגוט וולסטרום לא היתה זקוקה לעניין הפלסטיני אם היו לה שאיפות לשפר את מעמדה הפוליטי. וולסטרום יכולה הייתה ב-2006 להתמנות בקלות לראשות מפלגתה, צעד הכרחי בדרך לראשות-הממשלה אך היא וויתרה על המינוי מרצונה והבהירה שהיא לא מעוניינת בו. נכון שניסיון לרצות את מפלגות השמאל השפיע ככל הנראה על ההחלטה להכיר במדינה הפלסטינית אך לא סביר שהצהרות והתבטאויות בראיונות ודיונים פרלמנטריים מהווים אמצעי תשלום קואליציוני בעל ערך רב.
אז למה היא עושה את זה? כמו בעקרון התער של אוקום, ההסבר להתנהגותה של וולסטרום הוא ההסבר הפשוט ביותר. מרגוט וולסטרום היא מדינאית המונעת ע"י (תחזיקו חזק קוראים יקרים) השקפת עולם. אפשר כמובן לטעון שהיא טועה אך קשה למצוא הוכחות לכך שהיא מושחתת או מונעת מאינטרסים זרים. יש לה הסבר לטרור (הייאוש, הקיפאון המדיני וחוסר מעורבותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות), יש לה הצעות לפתרון (מו"מ וחתירה להסדר שתי המדינות בשיתוף הקהילה הבינלאומית) ויש לה גם הקשר אידיאולוגי רחב: מדיניות חוץ פמיניסטית המדגישה זכויות אדם, שימוש מרוסן בכוח ופיתוח אנושי גלובלי המתעלה מעל אינטרסים לאומיים צרים.
שוודיה היא מדינה בת כעשרה מיליון תושבים, אין לה צבא גדול ואין לה נפט. וולסטרום מנסה להעניק לה השפעה בינלאומית רחבה והכלים העומדים לרשותה הם השקעה במפעלים הומניטריים ובמוסדות בינלאומיים ואמירות ברורות בנושאים העומדים על סדר היום הבינלאומי. מי שחושב שאמירותיה כלפי ישראל הן חריפות צריך לשמוע איך היא מדברת על רוסיה וערב-הסעודית.
כאן יש לסיפור טוויסט אירוני. רבים מאשימים את השוודים בנטייה אובססיבית לפוליטיקלי-קורקט. הם טוענים למשל שהשוודים נותנים מקלט לפליטים ה"משתלטים להם על המדינה" בגלל עודף כוונות טובות ותחושות אשמה של קולוניאליסטים. תיאוריה זו איננה נכונה. שוודיה לא הפכה לבירת האונס של אירופה, אין ולא יהיה בה רוב מוסלמי ופיגועי הטרור שלה הם מתוצרת הימין הקיצוני השוודי ולא הג'יהאד העולמי. אך יש לתיאוריה זו בעיה נוספת: פוליטיקלי-קורקט היא עניין יחסי. בקרב פעילי "שלום עכשיו", למשל, יהיה זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שאי אפשר לסמוך על ערבים. ב"בית היהודי", לעומת זאת, זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר שיש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית.
וולסטרום איננה חברה ב"שלום עכשיו" או ב"בית היהודי", היא חלק מהממסד הדיפלומטי האירופאי שלמרות תדמיתו האנטי-ישראלית, מדיניותו היא לא בדיוק שמאלנית רדיקלית. בעוד אנתרופולוגים אמריקאים ואקדמאים בריטיים מפגינים, מחרימים, ומפליגים לעזה כמחאה על 48 שנות כיבוש, הדבר הקיצוני ביותר שהאיחוד האירופי הוציא מעצמו הוא הצעה לסמן, אפילו לא להחרים, מוצרים מההתנחלויות. בעוד הקולגות של וולסטרום, פקידים בבריסל, שרי-חוץ ודיפלומטים מקצועיים, בוחנים כל התבטאות שלהם בקפידה ונזהרים שלא להרגיז את ירושלים ולהיתפס כאנטישמים, היא אומרת מה שהיא חושבת: היא לא נגד ישראל אבל היא נגד מדיניות ממשלת נתניהו, היא נגד ההתנחלויות ונגד מה שהיא רואה כשימוש עודף בכוח. אלו אמירות שהן מאוד לא פוליטיקלי-קורקט כאשר עמיתיה מסתפקים בגינוי כללי של אלימות ופיזור סיסמאות על מו"מ שאיש לא מאמין בו. אפשר להתנגד לכל מה שהיא אומרת אבל צריך לקחת בחשבון שיכול מאוד להיות שזה מה שכולם חושבים.
במובן מסוים שרת-החוץ השוודית מזכירה מאוד את מבקרי מדיניות ההגירה של שוודיה. היא מתעקשת לומר דברים שיעוררו עליה ביקורת, היא מתעלמת מכללי הטקס הדיפלומטיים והיא מתגרה במתנגדיה. מי שחושב שאסור להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי-קורקט, שצריך להגיד את האמת בפנים ולגנות את מי שכולם נזהרים בכבודו מוזמן להסתכל במראה. יש סיכוי טוב שהוא יפגוש שם את מרגוט וולסטרום.