השנה ייבחר נגיד חדש לבנק האירופי המרכזי שיחליף את הנגיד ז'אן קלוד טרישה המכהן מאז 2003. לקראת תום כהונתו של טרישה, הנה כתבה מ-2008 המציירת קווים לדמותו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בכלכלה העולמית והמשווה את מדיניותו לזו של עמיתו האמריקאי, נגיד הפדרל-ריזרב, בן ברננקי.
הכתבה פורסמה במגזין השבועי של גלובס * http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000309347
הטקס הוא כמעט קבוע. פעם בחודש מתייצב נשיא הבנק האירופי המרכזי, ז'אן קלוד טרישה, מול הכתבים הכלכליים בפרנקפורט ומודיע במבטא צרפתי כבד וחיוך מאופק מה יהיה שיעור הריבית בגוש האירו. בשבוע שעבר (7.2) הוא הכריז כי גם הפעם החליט הבנק שלא לשנות את גובה הריבית ושלח תעשיינים ובנקאים, יצואנים ויבואנים, אנשי ממשל ואנשי אקדמיה מכל רחבי היבשת לנסות ולפענח את תכניותיו העתידיות. גם הפעם סגנונו המעורפל של הכלכלן הצרפתי הוותיק הותיר מקום רב לספקולציות וניחושים. "ההחלטה לא לשנות את גובה הריבית משקפת את הערכתנו שהסיכון לעליית מחירים בטווח הבינוני עולה", הוא אמר אחרי ישיבת מועצת המנהלים של הבנק, "ייצוב האינפלציה היא בראש סדר העדיפויות שלנו".
לאור המשבר הכלכלי בארה"ב ותגובותיו הפעלתניות של הבנק המרכזי האמריקאי ונגידו, בן ברננקי, מעורר האיפוק של טרישה תגובות מעורבות. גוש האירו, המשק השני בגודלו בעולם, לא נקלע אמנם עדיין למשבר חמור כמו המשק האמריקאי, אך טרישה עצמו מודה כי "נתונים מראים שחוסר הוודאות לגבי הצמיחה גבוהה באופן חריג". פרשנים חלוקים אמנם לגבי השאלה האם הבנק האירופי המרכזי יכול לשמר את אירופה מחוץ למשבר העולמי אך ברור שהפעילות הכלכלית משני צדי האוקיינוס האטלנטי מייצגת לא רק קרב יוקרה אישי בין ראשי שני הבנקים הגדולים בעולם אלא גם אינטרסים סותרים והבדלים של השקפות עולם.
החלטת הבנק באירופי המרכזי (ECB) שלא לשנות את הריבית לא הפתיעה אמנם את רוב הפרשנים הכלכליים אך היא עוררה שוב את השאלה האם מדיניותו המתמשכת של הבנק משמרת את יציבות המשק האירופי או שהיא מונעת את התפתחותו. ריצ'רד סנוק מהמרכז לכלכלה ועסקים בבריטניה (CEBR), אמר ל-BBC ש"אמינותו של הבנק בסכנה בגלל הלחץ על המגזר הפיננסי, האטת הצמיחה במדינות האירו והפעילות הנרחבת של בנקים מרכזיים אחרים". ז'אן קלוד טרישה, המשמש כנגיד הבנק מאז נובמבר 2003, רגיל כבר לביקורת. הוא מתחמק מאמירות ברורות, מסרב לדבר על שערי מטבע ושומר על עמעום בעניין שינויים עתידיים בגובה הריבית. "אנחנו לא מתחייבים לעולם למדיניות אחת", הוא אמר בשבוע שעבר, "אנחנו תמיד ערניים מספיק כדי לקבל החלטה שתספק יציבות מחירים". טרישה סירב גם להתייחס ישירות לצעדיו של הבנק האמריקאי המרכזי, "הפדרל ריזרב", מכיוון שלטענתו המצב בארה"ב שונה מזה האירופי. "אנחנו מאוזנים וממנים את ההשקעות שלנו באמצעות החסכונות שלנו", הוא אמר, "המצב בארה"ב, כידוע, איננו כזה".
הבנק האירופי המרכזי (ECB) נוסד כיורשו של האיחוד המוניטארי האירופי ב-1998 בהתאם לאמנת מאסטריכט והחל לפעול לקראת כניסתו לתוקף של מטבע האירו בתחילת 1999. תפקידו המרכזי הוא שמירה על יציבות מחירים בגוש האירו. את פעילות הבנק מנהלים דירקטוריון ומועצת מנהלים. המועצה מורכבת מחברי הדירקטוריון ומנגידי הבנקים המרכזיים של מדינות האירו והיא מקבלת החלטות בנוגע למדיניות מוניטארית, שערי ריבית ורזרבות. מועצה נוספת, המועצה הכללית, אחראית על תהליך קביעת שערי המטבע של מדינות שעמדו בקריטריונים והחליטו לאמץ את האירו. הדירקטוריון הוא הזרוע המבצעת של הבנק והוא מורכב מנשיא, סגן נשיא וארבעה חברים נוספים. כיום בנוסף לנשיא טרישה וסגנו היווני, משרתים בו חברים נוספים מגרמניה, ספרד, איטליה ואוסטריה (גרטרוד טומפל-גוגרל האוסטרית היא האישה היחידה בדירקטוריון).
ז'אן קלוד טרישה בן ה-65, מנהל את פעילות הבנק ביד רמה. הוא בן למשפחת אקדמאים מבוססת מליון. בצעירותו למד הנדסה ואפילו עבד במכרה. באותה תקופה הוא השתעשע בפעילות פוליטית בצד השמאלי של הפוליטיקה הצרפתית אך כל זה השתנה כשהחל ללמוד כלכלה. לאחר שסיים את לימודיו במוסדות יוקרתיים ללימודים פוליטיים בפאריס ולאחר שנתיים של עבודה במגזר הפרטי, החל טרישה קריירה שנמשכה לאורך שנות השבעים והשמונים במשרד האוצר ובזרועותיו השונות של הממשל הצרפתי. ב-1987 הוא הצטרף לדירקטוריון הבנק המרכזי הצרפתי ושימש בתפקידים מרכזיים בקרן המטבע הבינ"ל ובבנק העולמי. שש שנים אח"כ מונה טרישה לנגיד הבנק הצרפתי ושימש בתפקיד זה שתי קדנציות.
טרישה נחשב לאסטרטג רחב אופקים והוא ידוע בחיבתו לאמנות ושירה. הוא רואה את תפקידו בבנק האירופי כשליחות שהיא חלק ממורשת תרבותית מפוארת. בנאום מפורסם בהולנד ב-2004 הוא דיבר על ון-גוך, הומרוס, גטה ושייקספיר כמקורות השראה ומופת לאחדות אירופית. "אירופה מלאה בתהילת עבר וגם בחרטה, יש בה מגוון אדיר כמו גם אחדות עמוקה", הוא אמר, "הבנק המרכזי והמוסדות הכלכליים האירופיים האחרים הם נדבך חשוב באחדות זו".
אסטרטג על
טרישה הוא בנקאי זהיר, יסודי ושמרן היודע להתמודד עם משברים והמתמקד בבלימת אינפלציה. הוא מסרב בתוקף לדרישות להורדת ריבית ומאז מונה לתפקידו ב-2003 הריבית האירופית עולה בהתמדה. טרישה נלחם גם בנטיות להעלות שכר ודורש ממשלות האיחוד משמעת תקציבית. קובעי מדיניות רבים במדינות האיחוד טוענים שמדיניותו מקשה על עידוד צמיחה ותעסוקה מלאה. בזמנו נאבק טרישה, כראש הבנק הצרפתי המרכזי, בנשיא שיראק שדרש ממנו להשתמש בכלים מוניטאריים ליצירת צמיחה ולא רק למאבק באינפלציה. לאחרונה תקף טרישה יוזמה גרמנית לקביעת שכר מינימום, הזוכה לתמיכה של הקאנצלרית אנג'לה מרקל והתעמת עם ניקולא סרקוזי, הנשיא הצרפתי, שהאשים אותו באחריות לשקיעה כלכלית בגלל סירובו להוריד את הריבית.
אלו המתנגדים למדיניותו של טרישה מתקשים, עם זאת, להשפיע עליה בגלל מעמדו העצמי של הבנק האירופי. מבנהו מושפע ממבנה הבנק המרכזי הגרמני ויש לו סמכויות ותקציבים נפרדים הן ממוסדותיו האחרים של האיחוד האירופי והן מהמדינות המרכיבות אותו. לעצמאותו של הבנק תורמת גם העובדה שבעלי התפקידים בו ממונים לקדנציות ארוכות מאלו של נגידי הבנקים של המדינות הממנות. מבנה זה תואם את השקפותיו של טרישה בנוגע לתפקידיו של הבנק. עצמאותו ואי תלותו בדרגים פוליטיים מאפשרות לו להתמקד ביציבות מחירים ולפתח אסטרטגיה עצמית. אוליביה גרנייר, ששימש כיועצו בשנות התשעים, סיפר לפייננשל טיימס ש"הוא מתעניין ברעיונות גדולים ובאסטרטגיה. הוא איננו בנקאי טהור אלא אסטרטג על".
עצמאותו של הבנק האירופי המרכזי היא גם הסיבה המרכזית לביקורת עליו ועל נשיאו. מדיניותו, כך טוענים רבים, נוטה להתעלם מצרכים כלכליים מרכזיים של מדינות האירו. למרות ניסיונות שונים ברמה האירופית, עדיין לא נפתר חוסר האיזון הנוצר מכך שמדיניות מוניטארית נקבעת ע"י בנק מרכזי ומדיניות כלכלית הנוגעת לצמיחה ותעסוקה נתונה בפועל בידי המדינות עצמן. מבין כלל הגופים הכלכליים האירופיים, הרשות המוניטארית המבצעת את מדיניות ה-ECB היא ה"יורוסיסטם" (EUROSYSTEM), המורכבת מהבנק המרכזי ומהבנקים המרכזיים של מדינות האירו. רשות זו משמשת בתפקיד שנועד במקור ל ESCB, איגוד הבנקים המרכזיים האירופיים הכולל גם נציגות של מדינות האיחוד שלא אימצו את האירו.
12 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי לא הצטרפו עדיין לגוש האירו. חלקן נמצאות בתהליך לקראת אימוץ המטבע המשותף (הונגריה, פולין וצ'כיה למשל) אך חלקן מסרבות עדיין לעשות כן. החזקות שביניהן הן בריטניה, שוודיה ודנמרק (האחרונה מצמידה את המטבע שלה לאירו ברצועת ניוד צרה). גם שוויץ ונורבגיה אינן בגוש האירו מכיוון שאינן חברות באיחוד האירופי (הוותיקן, מונקו וסן-מרינו אימצו בהסדרים מיוחדים את האירו למרות שאינן חברות באיחוד). "תפקידו של האירו הוא להיות המטבע של כל מדינות האיחוד ו 500 מיליון תושביהן", אומרת אמיליה טורס, דוברת הנציב האירופי לכלכלה ועניינים מוניטאריים, "ואנחנו מאמינים שבמוקדם או במאוחר כל המדינות אכן יאמצו אותו".
בימים טובים הוא מחליף את הדולר, בימים רעים מכריזים על מותו
האירו, המטבע הרשמי של כ 320 מיליון אירופאים, עבר מאז השקתו תקופות טובות יותר ופחות. הוא החל את דרכו באמנת מסטריכט ב-1992 ונכנס לשימוש בנקאי ב-1999. שטרות ומטבעות נכנסו למחזור בתחילת 2002 ושלחו את אירופה לעידן חדש של אחדות מוניטארית. כמטבע חדש בכלכלה העולמית עליותיו ומורדותיו גוררים תגובות קיצוניות. בימיו הטובים הוא נחשב למחליפו של הדולר בעתודות ובמסחר העולמי ובימיו הרעים מכריזים על מותו.
היחלשות הדולר בחודשים האחרונים חיזקה משמעותית את האירו. תופעה זו מוסיפה אולי יוקרה למדינות האיחוד וכסף לארנקיהם של גורמים פיננסיים ביבשת המרוויחים מאירו חזק, אך המשבר המתהווה בארה"ב והדולר החלש משפיע לרעה על הכלכלה האירופית בכללה. יצואנים אירופאים נפגעים מכיוון שהם משלמים באירו ומקבלים הכנסות בדולר. האמריקאים אולי אוהבים יינות צרפתיים, שוקולד בלגי ומכוניות גרמניות אך בעת האחרונה נעשה יותר ויותר קשה למכור להם אותם. הצמיחה במדינות האיחוד מאטה והאינפלציה עולה עם עליית מחירי הנפט והמזון ועמדה בינואר על 3.2% (יעד הבנק המרכזי הוא 2%). גם הפערים החברתיים והעוני לא נעלמו מהמפה. ע"פ דו"ח של הנציבות האירופית משנה שעברה, אחד מכל שישה אירופאים חיו מתחת לקו העוני (60% מההכנסה הממוצעת במדינה) וכ-10% מאזרחי אירופה בגיל העבודה חיו במשקי בית ללא אף מפרנס.
נתונים אלו חמורים במיוחד לאור העובדה שאתגרים כלכליים-חברתיים משמעותיים עדיין ניצבים בפני מדינות האיחוד. ישנם עדיין פערים אדירים בין מזרח למערב, יש עדיין צורך להתמודד עם תוצאות הרסניות של סכסוכים אתניים ועם בעיות הנובעות מהגירת עבודה, קיפוח ואפליה של מיעוטים וחוסר שיווין בנגישות למערכות בריאות וחינוך.
במוסדות האיחוד משדרים, עם זאת, אחידות דעים עם מדיניותו של טרישה. "הסכנות הכלכליות הגדולות ביותר לאיחוד מגיעות מבחוץ", אומרת אמיליה טורס, דוברת הנציב האירופי לכלכלה ועניינים מוניטאריים, "יש סכנות במידה שמחירי הנפט הגבוהים והזעזועים בשווקים הפיננסיים משפיעים על המשק בארה"ב ובחוסר האיזונים הגלובליים שמדאיגים אותנו זמן רב". מעבר למצב בארה"ב, טורס מציינת את עודפי הענק בסין, ביפן וביצואניות הנפט כגורמים נוספים לחוסר האיזון הגלובלי. "אזור האירו והאיחוד האירופי בכלל נעשו עמידים יותר לזעזועים חיצוניים בעשור האחרון. ייצרנו מקומות עבודה רבים ושיעור התעסוקה הגיע לרמות שלא ראינו כמותן כבר 25 שנה. הצלחנו גם לספוג את העלייה הדרמטית במחירי הנפט ללא רמות האינפלציה והריביות הגבוהות שראינו בעליות של שנות השבעים. כל זאת תודות לאירו".
"אנחנו מקווים שהיסודות היציבים שלנו יסייעו לגוש האירו ולאיחוד לחמוק מהסערה הפיננסית העולמית", מוסיפה טורס, "המצב הפיננסי הציבורי הרבה יותר טוב כעת מאשר לפני האיחוד המוניטארי, המצב בשוק העבודה השתפר, מאזני החברות בריאים וחסכונות משקי הבית גבוהים".
עכשיו כולנו קיינסיאנים
לעומת המצב באירופה, המצב בארה"ב איננו משתמע לשתי פנים. אינסוף מילים נשפכות בשבועות האחרונים על מצבו הקשה של המשק האמריקאי. הגרעון התקציבי, אי היציבות בשוק ההון והמחירים העולים הצטרפו למשבר בשוק הסאב-פריים (משכנתאות בריבית גבוהה). מיליוני אמריקאים אינם יכולים להחזיר את מאות מיליארדי הדולרים שהם לוו ושוק האשראי נקלע למשבר שעלול לגרור, ויש האומרים שגרר כבר, את כל המשק למיתון. למרות ניסיונותיהם של בנקאים וגורמים ממלכתיים שונים להפיל את האשמה למשבר על הלווים עצמם, שהם קורבנותיו, מוטחות בעת האחרונה האשמות גם בבנקים ובבנק המרכזי. בנובמבר האחרון האשים הכלכלן זוכה פרס הנובל, ג'וזף שטיגליץ, את יו"ר הבנק הפדראלי המרכזי לשעבר, אלן גרינספן, במשבר והצטרף לגל של תחזיות פסימיות בנוגע לעתידו של המשק האמריקאי. "הבנקים הכינו את הרעל הזה", אמר בשבוע שעבר המשקיע המיליארדר וורן באפט, "עכשיו הם שותים ממנו".
"השנתיים הבאות יהיו קשות מאוד לכלכלה האמריקאית", אומר הפרשן דין בייקר מהמרכז למחקר כלכלה ומדיניות בוושינגטון (CEPR), "הביקושים צפויים לרדת בגלל התנפצות בועת הדיור. לחצים אינפלציוניים וירידת ערך הדולר יעלו את מחירי היבוא". בייקר מוסיף שנראה כי הפרודקטיביות של המשק תרד ותהיה דומה לזאת של ההאטה הכלכלית בשנים 1973-1995.
למרות הקושי נראה כי יש מוצא. והמוצא אינו חדש. מאז המשבר הגדול של סוף שנות העשרים וה"ניו-דיל" שבא בעקבותיו, נוטה הכלכלה האמריקאית לאמץ תכניות כלכליות של התערבות ממשלתית נרחבת בעיתות משבר. "יציבות המוסדות הדמוקרטיים שלנו תלויה בנחישות הממשלה להעניק עבודה למובטלים", אמר נשיא ארה"ב רוזוולט ב 1938, "הממשלה חייבת להוכיח שהיא חזקה מכוחות השפל העסקיים". גם הנשיא ניקסון הצטרף למגמה זאת בראשית שנות השבעים. "עכשיו כולנו קיינסיאנים" הוא אמר ב-1971 כשניגש לעודד את הצמיחה והתעסוקה במשק בעזרת סוכנויות ממשלתיות שונות וביטול סטנדרט הזהב, "שריד ברברי מהעבר" כדברי קיינס עצמו. כעת נראה שנגיד הבנק האמריקאי המרכזי הנוכחי, בן ברננקי, ממשיך את המורשת הזאת.
בניגוד לטרישה המקפיד לא להוריד את גובה הריבית במשק, הוריד ברננקי מאז אוגוסט 2007 את הריבית ב 2.25%. הורדה זו כללה את הורדת הריבית הגבוהה ביותר ב-23 השנים האחרונות בינואר האחרון, צעד החירום הראשון של הבנק האמריקאי המרכזי, ה"פדרל ריזרב", מאז 9/11. אך פעילותו של ה"פד" אינה ההתערבות הממשלתית היחידה במשק האמריקאי בימים אלו. הקונגרס והבית הלבן מקדמים חבילת תמריצים בשווי יותר מ 150 מיליארד דולר, כסף שאמור לחזור לידי הציבור ולהגדיל את כוח הקנייה שלו על מנת להמריץ את הכלכלה.
"ייתכן שהמצב הנוכחי יוצר מקום למדיניות כלכלית פרוגרסיבית יותר באמריקה", אומר דין בייקר, "המלחמה בעיראק מורידה את הפופולאריות של הנשיא בוש והרפובליקנים שחוששים מבחירות בקונטקסט של אבטלה גואה ומיתון ומוכנים לעשות צעדים להמרצת הכלכלה". "תגובתו של ה"פד" היא אגרסיבית מאוד", הוא מוסיף, "בהורדת הריבית ב 2.25% למרות שהאינפלציה עברה כבר את יעד ה 2%, ברננקי מראה כי הוא מוכן לזנוח את יעד האינפלציה כדי להילחם בחולשה הכלכלית". "לצד השמרני של המפה פשוט נגמרו הרעיונות", אומר בייקר, "הייתה להם אג'נדה חדשה לפני 15 שנה והיא התאיידה ברובה. דומה שהתנופה השמרנית, שהחלה עם עלייתו של רונלד רייגן לשלטון, נעצרה".
לעומת האמריקאים הממהרים להגיב למשבר המתהווה, הבנק האירופאי לא מגיב בצורה נמרצת. מצבה העדיף של הכלכלה האירופית, העובדה כי רוב מדינות אירופה לא סבלו מבועת דיור והצמיחה הנמשכת לפחות בשלב זה, גרמו לתגובות שונות של שני הבנקים המרכזיים החשובים בעולם. אך לניגוד הגישות בין שני הבנקים יש גם צד פרסונאלי. שני האישים העומדים בראשם שונים זה מזה גם כבנקאים בעלי גישות שונות וגם כאנשי ציבור בעלי אופי ורקע שונה.
נלחם במשבר שווקים עם בלקברי מחוף הים
כשהתבקש ז'אן קלוד טרישה להגיב במסיבת עיתונאים במדריד ב-2006 לטענות של רה"מ ושר האוצר של לוקסנבורג, ז'אן קלוד יונגר, הוא ניסה לשמור על לשון דיפלומטית. יונגר, ששימש גם כנשיא המועצה האירופית וכונה "מר אירו", ביקש יותר השפעה על קביעת המדיניות המוניטארית האירופית. טרישה ענה בפשטות: "אני מר אירו, אני חותם על השטרות"! אך זה לא היה תמיד המצב. לקח זמן עד שטרישה הגיע למעמד זה והדרך לא הייתה קלה.
בשנת 2000 עמדה הקריירה שלו בסכנה כאשר נפתחה נגדו חקירה פלילית. כבכיר באוצר הצרפתי הוא הואשם, יחד עם שמונה אחרים, בהונאה כתוצאה מהסתבכות הבנק הצרפתי החשובCredit Lyonnais שהיה אז בבעלות הממשלה בהלוואות כושלות שכמעט הובילו אותו לפשיטת רגל. הממשלה נאלצה לשלם עשרות מיליארדי דולרים כדי לחלץ את הבנק מהמשבר. טרישה, שטען כי לא היה מודע למצב וכי לא הייתה לו סיבה לפקפק בדיווחי מנהלי הבנק, זוכה במשפט ב-2003 ולאחר שנות ציפייה רבות הוא מונה להחליף את נגיד הבנק האירופי הראשון, ווים דיסנברג ההולנדי.
למרות הפרשה יש לטרישה תומכים רבים בקרב העלית הכלכלית באירופה. היומון הבריטי החשוב, הפייננשל טיימס, העניק לו את תואר איש השנה ב-2007 (בין שאר המועמדים היו וולדימיר פוטין, אנג'לה מרקל וניקולא סרקוזי). העיתון תיאר את טרישה כגיבור הנלחם במשבר כלכלי עולמי ממקום חופשתו בעיירת החוף הצרפתית סן-מילו ביום קיץ מנומנם. "זה משבר השווקים הראשון", תיאר הכתב הנלהב, "שנבלם באמצעות בלקברי מחוף הים". ואכן בסוף השנה שעברה, ממקום מושבו בחוף הסלעי בבריטני, הזרים טרישה עשרות מיליארדי אירו לשוק הצמא לאשראי ונזילות. הנגיד האמריקאי, בן ברננקי, לא איחר ללכת בעקבותיו.
ברננקי צעיר מטרישה ב 11 שנה. את שנות ילדותו הוא בילה בדרום-קרוליינה. משפחתו הייתה אחת המשפחות היהודיות המעטות באזור. אביו היה רוקח, אמו הייתה מורה. כנער צעיר הוא הצטיין בלימודיו, למד עברית וניגן בסקסופון. כסטודנט הוא עבד בעבודות מזדמנות ונחשף גם למעמד העובד האמריקאי וגם למקרים של קיפוח ואפליה. הקריירה האקדמית שלו עברה בין השאר בהרוורד, MIT ופרינסטון. לפני שנכנס לתפקידו כיו"ר ה"פד" שימש ברננקי כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא בוש וכחבר דירקטוריון של הבנק המרכזי.
שנותיו הרבות באקדמיה, ניסיונו בבית הלבן ותדמיתו הא-פוליטית עשו אותו למועמד קלאסי לתפקיד נגיד הבנק של הכלכלה הגדולה בעולם. הוא מונה בסוף 2005 ע"י בוש להחליף את הנגיד היוצא אלן גרינספן. בניגוד לגרינספן, שהגיע למעמד כמעט מיתי בארה"ב, ברננקי נחשב לטכנוקרט, אקדמאי מבריק, כלכלן חסר מחויבויות פוליטיות החי הרחק ככל האפשר מאור הזרקורים.
נגידים שונים – אינטרסים מנוגדים
למרות אופיו, זרק המצב הכלכלי העולמי את ברננקי יחד עם עמיתו האירופי, טרישה, ללב הזירה ויצר מעין קרב יוקרה ביניהם. מדי פעם הם עוקצים אחד את השני בנושאים מקצועיים ובניואנסים זהירים אך לאחרונה נוספה להבדלי הגישות ביניהם גם פרשת ההונאה הבנקאית הגדולה בהיסטוריה. פרשת ההונאה בסוסייטה ג'נרל, הבנק הצרפתי שאחד מסוחריו סחר בחוזים עתידיים של מדדי מניות אירופיות וגרם להפסדים של מיליארדי אירו, השפיעה על הנפילות החדות בבורסות העולם לקראת סוף ינואר. נפילות אלו היו חלק מהרקע להורדת הריבית של הבנק האמריקאי המרכזי ויש הטוענים כי ב"פד" שורר זעם רב על הצרפתים שידעו על הפרשה לפני האמריקאים ולא יידעו אותם בזמן. פרשה זו הוסיפה אולי למתח ביחסים הכלכליים הטראנס-אטלנטיים אך מעבר לתקריות הדיפלומטיות, להבדלי האישיות והביוגרפיות ניתן להצביע בבירור על הבדלים בהשקפות העולם של שני הנגידים ובאסטרטגיות הפעולה שלהם.
עמדותיהם של ברננקי וטרישה מנוגדות בשלל נושאים החל מתפקיד אספקת כסף בחיזוי אינפלציה וקביעת ריבית ועד למהות התפקיד שהם נושאים בו. בררנקי, מומחה לשפל הגדול בארה"ב ומתנגד וותיק למדיניות דיפלציונית, מאמין ביעדים כלכליים משולבים. טרישה, איש העילית האקדמית הצרפתית, מתמקד ביעד אחד ויחיד – יציבות מחירים ובלימת האינפלציה. "בסופו של יום השקפותיו של ברננקי נטועות בהשקפות קיינסיאניות", אומר הפרשן דין בייקר, "הוא מבין של"פד" יש אחריות לשמור על הכלכלה בזמנים קשים. אני לא בטוח שכך רואה גם טרישה את הדברים. בכל מקרה, שניהם חייבים להיענות לצרכים פוליטיים מידיים". ואכן ההבדלים בהשקפות העולם מסתירים גם פערים גדולים באינטרסים של שני המנהיגים ושולחיהם.
כמו כל משק, המשקים האמריקאיים והאירופיים בנויים מגורמים רבים בעלי אינטרסים מנוגדים. המגזר הפיננסי הוא המרוויח הגדול מאינפלציה נמוכה ושער מטבע גבוה (אם כי בנקים רבים העומדים בפני פשיטת רגל יכולים להרוויח מריבית נמוכה בטווח הקצר וריבית גבוהה בטווח הארוך). התעשיינים והיצואנים מרוויחים מריבית נמוכה ומטבע חלש כמו גם השכירים ובעלי ההכנסות הנמוכות שנפגעים מפגיעה בשכר ומשליחת מקומות עבודה למדינות מתפתחות. "מהמהירות בה הוריד את הריבית נראה בבירור כי ברננקי נענה לתעשיינים ולמשקיעים בוול-סטריט", אומר בייקר, "מדיניות זו אמנם טובה לכלכלה כולה אך היא בוצעה בגלל הדאגה לסקטורים אלו".
כמו עמיתו האמריקאי שנענה לצרכי סקטורים מסוימים ולצרכי ממניו המוטרדים משנת הבחירות והמלחמה בעיראק, גם טרישה מקדם אג'נדה ונאבק למנוע "גל שני" של אינפלציה כתוצאה מעליות שכר והתייקרויות נוספות. גישה זו זוכה לתמיכתם של בנקאים ואנשי הון ברחבי היבשת. הוא לוחץ על ממשלות האיחוד לא להיכנע לדרישות להעלות שכר, להגמיש את שוק העבודה ולהגביר את התחרותיות. הכל למען יציבות מחירים. "האסטרטגיה שלנו ברורה", אמר טרישה בשבוע שעבר בפרנקפורט, "המטרה שלנו ברורה והמדיניות המוניטארית שלנו ברורה. יש לנו רק מחט אחת במצפן".
ימים יגידו אם יצליח ז'אן קלוד טרישה להגן על אירופה מהסופה המגיעה מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי. בינתיים, עד שיתפזרו העננים ותתבהר התמונה עושה רושם שעיני רבים יהיו נשואות לפרנקפורט ולוושינגטון. גם בישראל יעקבו רבים אחרי טרישה וברננקי, המשפיעים לא רק על מדינותיהם הם, אלא גם על מדינות רחוקות יותר המושפעות משינויי מזג האוויר הכלכלי שהם יוצרים.
* הכתבה פורסמה בפברואר 2008
דיויד סטברו 