טאלין, בירת אסטוניה, הממוקמת על הגדה הדרומית של מפרץ פינלנד שבים הבלטי, היא אחת מערי-הבירה הקטנות ביותר באירופה. עם אוכלוסייה של פחות מחצי מיליון בני-אדם ועם היסטוריה ארוכה ועשירה היא נבחרה ע"י האיחוד האירופי להיות בירת התרבות של אירופה ב-2011 (יחד עם טורקו שבפינלנד). אבל טאלין היא יותר מאתרים היסטוריים ואירועים תרבותיים – היא גם עיר של דילמות אנושיות, חיפוש זהויות ומאבק עליהן.
הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il *
בין מזרח למערב – שאלה של זהות תרבותית
בשנים האחרונות הפכה טאלין ליעד תיירותי אופנתי. תיירים החלו לגלות שהעיר הסובייטית לשעבר היא פנינה אמיתית בה הזמן כאילו עצר מלכת כדי להשאיר עדות מרשימה לחיים שהיו בה פעם. צריחיה הגבוהים, רחובותיה המעוקלים וסמטאותיה הציוריות הם שרידים מימי הביניים, ויחד עם גגות הרעפים, חומות האבן והמבצרים העתיקים הם מהווים אטרקציה לתיירים שמחפשים קצת מהזוהר של אירופה במחירים סבירים יותר. וזה לא חדש. כבר במאה העשירית הייתה טאלין מרכז מסחרי חשוב אך חשיבותה הייתה תמיד חלק מכיבוש של מעצמה אחרת. במאה ה-13 למשל, האוכלוסייה המקורית, שהתבססה על שבטים פינו-אוגרים שהגיעו לאזור לפני אלפי שנים, נכבשה ע"י אבירים גרמנים וחיילים דנים. ב-1285 הפכה טאלין לחברה בברית ערי הנזה, ברית מסחרית וצבאית של ערי מדינה ששלטה במסחר הצפון אירופי בימי הביניים. זה היה תור הזהב שלה.
שרידי התקופה הזאת מפוזרים בכל חלקי העיר העתיקה המחולקת לשניים – החלק המערבי, טומפאה (Toompea) והחלק המזרחי, התחתי הסמוך לנמל. בכניסה לעיר התחתית, בתחילתו של רח' פיק טנב (Pikk Tänav) עומדים שער החוף ומבצר מרגרט השמנה (Suur Rannavärav ja Paks Margareeta) שנבנו כדי להגן על העיר. המבצר הוא חלק מהחומה העירונית וכיום נמצא בו מוזיאון ימי. כ-25 מבצרים נוספים השתמרו לאורך החומה, מפורסמים במיוחד הם המגדלים העגולים בעלי גגות הרעפים האדומים Nunna, Sauna ו Kuldjala.
שלושה בתי סוחרים המכונים "שלושת האחיות" שנבנו במאה ה-14 ניצבים עדיין בהמשכו של רחוב פיק טנב, שהיה ציר עירוני מרכזי מאז המאה ה 15. מבנים נוספים, שרידי אותה תקופה, נמצאים בהמשך הרחוב ובקצהו ניצבת כיכר העירייה המרשימה (Raekoja Plats). זו שימשה במשך מאות שנים כשוק, מרכז אירועים וכיכר הוצאות להורג. כיום היא משכנם של בתי קפה ומסעדות, הופעות רחוב ופסטיבלים, שווקים ואירועים עירוניים. בניין העירייה הגותי הניצב במרכז הכיכר (Raekoda) הוא סמל עירוני ואוצר אדריכלי שחגג לאחרונה 600 שנה. עוד בסמוך לכיכר נמצאים מבנה המשמש כבית מרקחת מאז 1422 (Raeapteek) וכנסיית רוח הקודש (Puha Vaimu Kirik) שהשתמרה בצורתה המקורית מאז 1360.
כחברה הצפונית ביותר בברית הנזה, טאלין שאבה את חשיבותה וכוחה ממיקומה כחוליית קישור בצומת הדרכים בין מערב אירופה לרוסיה. עד כמה היא הייתה חשובה אפשר להבין מכנסיית סנט-אולוף (Oleviste Kirik). הצריח הגבוה שלה הגיע בשנת 1500 לגובה של 159 מ' מה שהפך אותה למבנה הגבוה ביותר בעולם. בעיר העילית, טומפאה, ניתן למצוא שרידים לכיבושים נוספים שעברה טאלין כמו גינת מלכי דנמרק הנמצאת למרגלות הגבעה. שם ע"פ האגדה, זכו הדנים בניצחון בעזרת שמיים שזיכה אותם בשליטה על העיר. גם כנסיית מרי הבתולה (Toomkirik), הכנסייה העתיקה ביותר באסטוניה, היא זכר לתקופת ההיא שקדמה לכיבוש נוסף, הכיבוש השוודי. טיפוס לטומפאה, דרך רח' פיק יאלג (Pikk Jalg) הפסטוראלי, המשובץ באומנים מקומיים המוכרים ממרכולתם, מוביל למבצר טומפאה ולמגדל הרמן הגבוה (Pikk Herman) שבקצהו. למבצר העתיק נוסף במאה ה-18 בניין ברוקי וורוד המשמש היום את הפרלמנט האסטוני. זהו זכר לכיבוש הרוסי של 1710 שנמשך כמאתיים שנה כמו גם הכנסייה הרוסית האורתודוכסית הענקית (Aleksander Nevski Katedraal) שנמצאת במרכז כיכר לוסי (Lossi Plats). את ההיסטוריה של העיר ניתן להכיר במוזיאון העירוני (Linnamuuseum) שנוסד לפני כשבעים שנה ומציג את סיפורה של טאלין מייסודה ועד ימינו. דגמים, תמונות, מפות, סרטים ומוצגים אותנטיים מציירים בקווים מדויקים ובהירים את ההיסטוריה העשירה של העיר. באזור זה אפשר להתרשם גם משרידי המנזר הדונימיקני האפל (Dominiiklaste Klooster) ומסמטת סנט-קתרינה (Katariina Käik) המכילה בתי מלאכה, גלריות, חנויות מזכרות ואווירה ימי ביניימית קסומה.
אתרים אלו מספרים סיפור של טלטלה נצחית בין מזרח ומערב, בין האימפריה הרוסית לאירופה המערבית. וטאלין היא כזאת גם היום. עיר קטנה בארץ זעירה מטלטלת בין שני עולמות גדולים ורבי עוצמה, מושבה של עם קטן המצליח למרות הכל לשמר שפה ייחודית, תרבות מיוחדת ואופי לאומי משלו. פחות ממיליון וחצי תושבים יש באסטוניה היום והם סוחבים על גבם זיכרונות של אינסוף כיבושים ועריצים. הסופר האסטוני הידוע, יאן קרוס, אמר פעם שחוסר האמון של האסטונים בדברים שהעולם מלעיט אותם בהם מנע מהם להיטמע בתרבויות אחרות. "האסטונים", הוא הסביר, "תמיד חושדים בערכים שמוצעים להם ע"י אחרים". בסופו של דבר מדובר כאן בשאלה של זהות. "כל האנשים נולדו ליד הים הכחול", כתב קרוס באחד משיריו הידועים העוסקים בדיוק בעניין זה, "כל אחד צריך להפליג", הוא ממשיך, "ולגלות את עולמו שלו".
מהומות בכיכר – עניין של זהות לאומית
זהות אסטונית היא עניין לא פשוט. כרבע מאוכלוסיית אסטוניה ו כ-35% מאוכלוסייתה של טאלין היא ממוצא רוסי. זהו מיעוט שצובר בשנים האחרונות תחושות של תסכול וקיפוח היות והוא הפך משלוחה של מעצמה אדירה לסתם מיעוט לאומי מופלה לרעה. תחושות אלו התגברו כשבאפריל 2007 הועתקה ממקומה אנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום ששחררו את אסטוניה מהנאצים. האנדרטה סימלה בעבור אסטונים רבים את ימי הכיבוש הסובייטי והיא הוזזה, יחד עם מספר קברים שנחפרו למרגלותיה, מכיכר במרכז העיר אל בית עלמין צבאי בפאתיה. מי שמגיע היום לכיכר טיניסמייגי (Tynismyagi) מגלה כיכר מלאה בפרחי קיץ צבעוניים, עצים מוריקים וספסלי ישיבה. אין זכר לפסל הברונזה הרוסי או למה שהתרחש כאן כשהוזז. אלפי אסטונים ממוצא רוסי, שראו באנדרטה סמל חשוב של זהותם הלאומית, פתחו בהפגנות שהפכו אלימות וסוערות והובילו למעצרים המוניים, לפציעות ולמותו של צעיר ממוצא רוסי. כתגובה הוצפו אתרי אינטרנט אסטונים רשמיים בווירוסים, ג'אנק מייל ונתונים מזיקים במה שכונה המלחמה הווירטואלית הראשונה, דיפלומטים הותקפו והמתח בין טאלין למוסקבה גאה.
למתח הזה יש שורשים עמוקים מאוד. המדינות הבלטיות, ליטא, לאטביה ואסטוניה, שזכו לתקופת עצמאות קצרה מאוד אחרי מלה"ע הראשונה, סופחו לברה"מ ב-1939 כתוצאה מנספחו הסודי של הסכם ריבנטופ-מולוטוב שחילק את מזרח אירופה בין גרמניה לרוסיה. כעבור שנתיים כבשו הנאצים את המדינות הבלטיות ושלטו בהן עד תבוסתם ב-1944. אז החלה התקופה הרוסית השנייה שהסתיימה רק ב-1991 עם פירוקה של ברה"מ. כמעט מיותר לציין שכל הכיבושים לוו בדיכוי אכזרי ורצח המוני שהשאירו תהום עמוקה בין הרוב האסטוני למיעוט הרוסי שהיגר לאסטוניה בימים שהיא הייתה לוויין סובייטי.
דקה וחצי הליכה מכיכר המריבה, ברח' Toompea, נמצא מוזיאון הכיבוש והמאבק לחירות המספר את סיפור החיים באסטוניה תחת המגף הנאצי והסיפוח הסובייטי. זה מוזיאון חדש, מודרני ומושקע שמטרתו לספר את האמת על שישים השנים ההן ועל המאבק האסטוני לחירות. מבקרים יוכלו למצוא בו חומר אינפורמטיבי והיסטורי, טקסטים, תמונות וסרטים אבל גם מוצגים אותנטיים של חיי היומיום בתקופות הכיבוש השונות – מכוניות רוסיות מיושנות, תאי טלפון עתיקים, כלי בית וממורביליה סובייטית מכל הסוגים. בקומה התחתונה יש אפילו מעין בית קברות לפסלים קומוניסטיים ישנים. המוזיאון משתמש בעבר ובזיכרון הקולקטיבי כדי להתמודד עם הזהות האסטונית בהווה אבל גם כדי לדון בעתיד.
בית הכנסת – מחשבות על זהות יהודית
האסטונים אמנם בעיצומו של דיון על זהותם המתחדשת, אך כמו בכל אומה שנאבקת על זהותה, יש קבוצה אחת שמאבקה מורכב אפילו יותר. אלו הם כמובן היהודים – תמיד מיעוט, תמיד מחפשי דרך, תמיד באיזשהו מסע פנימי. "איש לא חשב שיש לחפש את הארץ המובטחת במקום ששם היא נמצאת", כתב פעם הרצל, "הנה היא, בתוך עצמנו פנימה". ואסטוניה הייתה רחוקה מלהיות ארץ מובטחת ליהודיה במאה העשרים. לפני מלה"ע השנייה היו בה כ-4,500 יהודים, מחציתם חיו בטאלין, רובם נמלטו לברה"מ עם הכיבוש הנאצי. אלו שנשארו נרצחו ע"י הנאצים. אלפי יהודים נוספים שהובאו ממדינות אחרות נאסרו ולבסוף נרצחו במחנות ריכוז שהקימו הגרמנים באסטוניה. יהודים רבים שברחו מאסטוניה לפני הגעת הגרמנים לא שרדו את המלחמה. כ-1,500 מהם הצליחו לחזור הביתה אחרי המלחמה, חלקם מהווים את הבסיס לקהילה היהודית בת 3,000 החברים שעדיין קיימת במקום.
באמצע מאי 2007 התרחש מאורע היסטורי בטאלין. נשיא אסטוניה, ושאר צמרת הממשל הצטרפו לאנשי הקהילה היהודית ולנציגים ישראלים ובראשם שמעון פרס והרב יונה מצגר כדי לחנוך בית כנסת חדש בעיר. בטאלין אירוע כזה הוא נדיר, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ב-1882. בית הכנסת ההוא הופצץ ב-1944 כשנסוגו הגרמנים ומאז הייתה טאלין לבירה האירופאית היחידה שלא היה בה בית כנסת. בטקס נישאו נאומים, היו שירים וריקודים, ספר תורה הוכנס למבנה ומזוזות נקבעו בו. "אפשר לשרוף מבנה", אמר שמעון פרס בהתייחסו להרס בית הכנסת הישן, "אך אי אפשר לשרוף תפילה". אך למרות הטקסים החגיגיים והנאומים הנרגשים לא ברור עדיין איזה עתיד יש לקיום היהודי באסטוניה ואיזו זהות יפתחו חברי הקהילה בטאלין.
ביקור בבית הכנסת החדש ברחוב קארו (Karu), מדרום לנמל, יכול להתאים למטיילים ישראלים המתעניינים בזהות היהודית בגולה ובעתידה. יש בו מטען הסטורי כבד, קשרים פוליטיים חובקי עולם וכסף גדול. שני מיליון דולר מכספי תרומות פרטיות הושקעו במבנה המודרני בן 180 מקומות הישיבה המשמש את הקהילה הנמצאת בבנייה מחודשת מאז ראשית שנות התשעים. ניתן לסייר במקום, להשתתף בתפילות ובאירועים ובקרוב יהיו בו גם מוזיאון קטן, מקווה ומסעדה כשרה.
מקלות, אבנים וביצים – מזהות מינית לזהות מעמדית
קהילה נוספת שנרדפה ע"י הנאצים ושעניינה נידון בהרחבה בטאלין המודרנית היא הקהילה ההומו-לסבית. ברחוב סאונה, במזרח העיר העתיקה, עומד ה X-BAAR, מועדון המשמש את הקהילה ההומו-לסבית המקומית, מעוטר בדגל גאווה וכרזות תואמות. מהסמטה הציורית הזאת יצא באוגוסט 2006 מצעד הגאווה העירוני שהותקף ע"י עשרות גלוחי ראש מקומיים במקלות, אבנים וביצים. כמה מהצועדים נפצעו. כמה מהמתפרעים נעצרו. לכאורה אירוע מקומי די זניח. למעשה זהו חלק מגל עכור השוטף את מזרח אירופה בחודשים האחרונים. מצעדים דומים הותקפו גם בליטא, לאטביה, רוסיה ופולין.
למרות התלבושות הססגוניות והמבעים המיניים, המאבק הזה הוא יותר ממאבק על זהות מינית. זהו מאבק פוליטי בין הימין השמרני, הלאומנים והפאשיסטים המקומיים לבין אלו המבקשים חברה פתוחה והמחפשים את הדרך למערב אירופה. למרות המכות שחטפו משתתפי המצעד עושה רושם שטאלין בכל זאת בדרך מערבה. מועדוניה וחיי הלילה התוססים שלה הפכו למוקדי משיכה לתיירים מצפון אירופה, רמת החיבור לאינטרנט ולטלפונים סלולאריים היא מהגבוהות בעולם, המטבע המקומי מוצמד ליורו וההצטרפות לנא"טו ולאיחוד האירופי ב-2004 חיזקו את מעמדה העצמאי ואת ניתוקה מרוסיה.
אך השחרור מהדוב הרוסי נוטה כיום דווקא לשמרנות מסוג חדש. אסטוניה הפכה למדינה קפיטליסטית לגמרי עם כלכלה ניאו-ליברלית אגרסיבית. יש בה מס הכנסה קבוע ולא פרוגרסיבי, ענף היי-טק חזק והשקעות גדולות ממדינות שכנות המחפשות שכר נמוך ומיסים נמוכים. הצמיחה המהירה, השוק המתפתח והתיעוש המואץ זיכו אותה ואת שכנותיה הבלטיות בכינוי "הנמרים הבלטים" (על משקל הנמרים האסייתים של שנות השבעים והשמונים). בטווח הקצר זה נראה לרבים מבטיח אך הבועה התנפצה והובילה למשבר כלכלי חריף שלווה בהגירה שלילית מערבה, קריסת שירותים חברתיים ומתח גזעי גואה. סיור בטאלין איננו שלם ללא שיטוט קצר בחלקה המודרני של העיר. רחובות רחבים, חלונות ראווה וקניונים חדשים לא מצליחים להסתיר את המתח, את המצוקה והעוני. כך עוברת טאלין, עיר הזהויות המשתנות, דרמה של הגדרה עצמית מתחדשת בין בתי האבן העתיקים לרבי הקומות המודרניים ההולכים ונבנים בה.
כמו אדם, כך גם עיר יכולה לשאול את עצמה שאלות של זהות במשך שנות קיומה. מניין באתי, לאן אני הולך ובפני מי אני נותן דין וחשבון – זוהי הגרסה המקראית של השאלה. בגרסאות מודרניות יותר בני אדם שואלים את עצמם מי הם, לאיזו קהילה, מדינה או תרבות הם שייכים, במה הם מאמינים ולמה הם מחויבים. לשאלות אלו אין מענה סופי ומוחלט. כמו עיר, כך גם אדם עובר מסע במשך חייו, הוא מתלבט, מתחבר, מתנתק ומחליף זהויות. אבל התשובות חשובות פחות מהמסע עצמו ואין כמו סיור בעיר הנאבקת כבר שנות דור על זהותה כדי להמשיך את המסע בעקבותיהן ולהעמיק אותו.
* הכתבה פורסמה באוגוסט 2007.
דיויד סטברו 