הדֶבֶר כבר כאן

זה מתחיל עם שעטות ההמון. אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים. הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.

התפרסם בהארץ  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2148340

יום אחד בעיר אוראן, כך מספר אלבר קאמי בספרו הדֶבֶר, החלו אלפי חולדות לצאת מחוריהן ולמות מדממות ברחובות. החולדות, כך מתגלה במהרה, מביאות איתן את מחלת הדֶבֶר הזורעת בעיר פאניקה, מוות וייסורים. על העיר מוטל סגר ותושביה נאלצים להתמודד לבדם עם המחלה ותוצאותיה. בעיני רבים זהו רומן אלגורי. הדֶבֶר הוא סמל לנאציזם שהשתלט על אירופה בשנות הארבעים והדמויות מייצגות את התגובות אליו. חלקן משתפות איתו פעולה, אחרות נאבקות בו ועושות הכל כדי לסייע לקורבנותיו.
ספרו של קאמי התפרסם ב-1947 אך בשבועות האחרונים דומה שגל חדש של לאומנות, גזענות ואפילו פשיזם שוטף את אירופה. תנועת "השחר הזהוב" היוונית, הנמצאת בכותרות בימים אלו, ידועה כתנועה קסנופבית אגרסיבית במקרה הטוב וכניאו-נאצית במקרה הרע. בבחירות האחרונות ביוון קיבלה התנועה כ-7% מהקולות ו-21 מנציגיה יושבים בפרלמנט היווני ומפזרים מדי פעם אמירות נאציות, הכחשות שואה והבטחות "לנקות" את יוון מהלכלוך ולכבוש שטחי מולדת ישנים (כמו איסטנבול למשל). במקביל ממשיכים תומכי המפלגה להיות מעורבים בתקריות אלימות, בחוליגניזם ובפשע מאורגן.
אך יוון לא לבדה. המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט ההונגרי, "יוביק", כבר הספיקה להקים מיליציה משלה (שפורקה בינתיים בצו בית-משפט) וחבריה מספקים ללא הרף יוזמות והתבטאויות אנטישמיות וגזעניות. בבחירות בגרמניה בחודש שעבר זכתה ה-NPD, מפלגה שרבים רואים בה ניאו-נאצית במעל 600,000 קולות ושבוע אח"כ זכתה "מפלגת החירות" האוסטרית, מפלגתו של יורג היידר לשעבר, ב-20% מהקולות בבחירות הארציות, תוצאתה הטובה ביותר מאז תחילת המאה.
המפלגה האוסטרית היא רק אחת ממפלגות הימין הפופוליסטיות באירופה. מפלגות כמו ה-PVV בהולנד, החזית הלאומית בצרפת וה-SVP בשוויץ הפכו בשנים האחרונות לחלק מהזרם המרכזי של הפוליטיקה האירופית והן מקדמות לאומנות קיצונית, שחיקת זכויות-אדם ושנאת זרים. בשוליהן פורח גם הימין הפשיסטי והטרוריסטי. בשוודיה, למשל, נרשמה ב-2012 עלייה של 24% בפעילויות בעלות אופי גזעני של הימין הקיצוני. אויביו ברורים והם משותפים לימין האירופי כולו – מוסלמים, הומוסקסואלים, שמאלנים, יהודים ובני-רומה.
רבים מייחסים את הצלחת הימין הקיצוני באירופה למשבר הכלכלי הפוקד את היבשת. יש בכך מידה רבה של אמת. המוני מובטלים ומדיניות צנע ממשלתית היא קרקע טובה לצמיחתן של תנועות קיצוניות (כולל תנועות שמאל בעלות נטיות טרוריסטיות ואנטישמיות). אך זוהי אמת חלקית מאוד. בספרד ופורטוגל למשל, מקורבנות המשבר המרכזיות, אין מפלגות ימין קיצוני משמעותיות. אחרים מייחסים את התופעה להגירה הנרחבת לאירופה במיוחד זו ממדינות משבר במזה"ת. גם בכך יש מידה מסוימת של צדק. הפחד מהשונה ומהזר ופערי התרבות יכולים להביא לפוליטיקה של הסתגרות ומדיניות של קיפוח ואפליה על רקע גזעי.
אך אלו הן לא רק האבטלה וההגירה. הפשיזם באירופה הוא זרם וותיק בעל שורשים עמוקים והוא מתפרץ כשהתנאים מתאימים אבל גם כשגורמים אינטרסנטים מעוררים אותו. כמו שלא האבטלה לבדה הביאה את היטלר לשלטון בשנות השלושים בגרמניה אלא גם המימון והתמיכה הפוליטית של חוגים שהתנגדו למודרנה ורצו לנתק את גרמניה מהמשק העולמי, כך אי אפשר לייחס את עליית הימין האירופי החדש למשבר הכלכלי ולהגירה בלבד.
גורמים רבים מרוויחים מנוכחותם של חמומי מוח המתפרעים ברחובות ומעבודתם של מחוקקים אולטרה-שמרנים בפרלמנטים. חלקם מעוניינים בהגבהת החומות מסביב ליבשת מסיבות פוליטיות, אחרים מחפשים את פירוק האיחוד האירופי מסיבות כלכליות. במזרח היבשת הפשיזם תמיד היה חזק והוא נסמך גם היום על ממסדים דתיים ופוליטיים רבי עוצמה. במערב היבשת הצליחו מדינות-הרווחה המפותחות להילחם בו בהצלחה יחסית במשך עשרות שנים אך עם היחלשותן ו/או התפרקותן הגל העכור מתחזק. זוהי תופעת לוואי כמעט הכרחית של פירוק מדינת-הרווחה הקלאסית והיא ניכרת במדינות סקנדינביה כאשר במקביל להיחלשות הממסד הסוציאל-דמוקרטי ופרוק מסגרות הרווחה, שדאגו בין השאר להשתלבותם של מהגרים בחברה, נרשמת עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות. מסתבר שהמשבר הכלכלי איננו חזות הכל. הימין האירופי מתחזק גם כתוצאה מחילוקי דעות בדבר דמותה הפוליטית של היבשת והכיוון הכלכלי שלה. כך או כך, אירופה לא נפטרה מהדֶבֶר.
בהקשר הישראלי מעניין להתייחס לשתי תופעות הקשורות לימין האירופי. הראשונה היא הנטייה הישראלית לתמוך במפלגות אירופאיות המתנגדות להגירה והנלחמות במה שהן מכנות ה"איסלמיזציה של אירופה". זוהי תגובה ילדותית משהו הנובעת מנטייה אנושית להתנחם בצרת רבים. תמונות של אימאמים פונדמנטליסטים בלונדון ונשים בבורקות בפאריז יוצרות אשליה כאילו ישראל ואירופה באותו צד. הימין האירופי נלחם במוסלמים והנה סוף-סוף מושתתים היחסים על אויב משותף ולא הצקות טרחניות על כיבוש ואפרטהייד. פוליטיקאים ישראלים מתעטפים בחמימות המלטפת הזו ומשכנעים את עצמם שישראל חזרה לצד הנכון של ההיסטוריה. זוהי אשליה כמובן. הימין הקיצוני באירופה לא תומך באמת בישראל, אבל חשוב מכך – שונאי המוסלמים של היום הם רודפי היהודים של אתמול ותמיכה בהם היא לא רק חסרת פרספקטיבה היסטורית אלא גם סיוע לכוחות האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית.
אך ההקשר השני הוא מהותי יותר. ישראל איננה גרועה יותר או טובה יותר ממדינות אחרות ואזרחיה אינם שונים באופן מהותי מתושבי אירופה. שנאת זרים, גזענות, וכמיהה למנהיג חזק קיימים גם בישראל, כמו באירופה, כזרם עומק המתפרץ בהינתן הנסיבות המתאימות ובקידום גורמים אינטרסנטים. הזירה הציבורית – זו הפוליטית וזו האזרחית – אמורה לרסן מגמות כאלו באמצעות יצירת מציאות חיים של שלום ורווחה ובאמצעות חינוך, תרבות, חקיקה מתאימה וכו'. כשזה לא קורה הרסן מותר, במיוחד במציאות של הפרטה, חיסול אחריות המדינה על אזרחיה וקונפליקט עם אויב חיצוני שאיש לא מתכוון ברצינות לפתור.
לא, ישראל אינה גרועה או טובה יותר מאירופה כי לכולם אותה מחלה וסימני ההתפרצות דומים באתונה, בווינה, בכיכר מלכי-ישראל ובכפר ג'אלוד. תחילה נשמעות שעטות ההמון, אח"כ מתפרצת האש ומאכלת עצי זיתים או ספרים או בתי-תפילה. כתובות שטנה מרוססות על כלי-רכב, בנייני מגורים וקברים ואחריהן מגיעות האלות. זגוגיות מתנפצות והלילות מתמלאים בדולח. תמיד אלו נערים, לעיתים ראשיהם מגולחים לעיתים הם מעוטרים כיפות או כאפיות. מאחורי הנערים עומדים גברים, הם מצטטים פסוקים, מניפים דגלים ובכיסיהם ארנקים תפוחים. בסופו של דבר נשלפים האקדחים, גדרות התיל נמתחות והשכבה הדקה המגינה עלינו כבני-תרבות קורסת.
כמו באוראן של אלבר קאמי, מרביתם של תושבי אירופה שמחים עדיין על תבוסת הפשיזם לפני יותר משישים שנה. הם שאננים ולא מייחסים חשיבות רבה מדי לגידולי הפרא הנובטים בשולי הערוגה הפוליטית שלהם. ישראלים רבים מתנחמים גם הם בסדר הדמוקרטי ושמים את מבטחם במשטרה, בבתי-המשפט ובשלטון החוק. לאלו גם לאלו כדאי לזכור את דבריו של גיבור הדֶבֶר, הרופא רייה המתבונן בהמון העולז אחרי הדברת המחלה וזוכר שהניצחון זמני. הדֶבֶר, כך הוא מבין, אינו מת לעולם, "יכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, לחכות בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת". (תרגום: אילנה המרמן, עם עובד, 2001).