זוהי סצנה מוכרת. סוף שבוע רגוע בבית, הילדים יושבים על הספה וצופים בטלוויזיה. ההורים, שסוף סוף יש להם רגע שקט, מדברים ביניהם במטבח או יושבים ליד המחשב, מדברים בטלפון או קוראים עיתון. הם יודעים שצריך לשים עין. הורה טוב יודע הרי שתמיד צריך לדעת מה הילדים רואים ושאסור להפקיר אותם לאינטרסים הכלכליים ולעולם הערכים המעוות של ערוצי הילדים המסחריים. אבל עכשיו הם צופים בטלוויזיה החינוכית. זה שירות ציבורי. מה כבר יכול לקרות?
פורסם בהארץ, 18.01.2015: http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.2540333
כך נראו הדברים בבתים רבים בשוודיה בסוף השבוע שעבר. אבל אז קרה משהו מפתיע. הורים חדי עין שהגניבו מבט למרקע לא היו בטוחים תחילה שהם רואים נכון. מתוך מסך סגול ותמים למראה הגיח לפתע ייצור מצויר שהיה דומה באופן מחשיד לאיבר מין זכרי. הוא היה מוארך וקצת עקום בקצה. בבסיסו היו שני עיגולים דמויי אשכים.
"לא יכול להיות", אמרו סימולטנית אימהות ואבות בכל רחבי שוודיה, "זו הרי הטלוויזיה הממלכתית". אך הספקות הוסרו כשנשמעו מילות השיר המלווה את ריקודו של הייצור המצויר המסתורי. זו לא הייתה שירה מעודנת ואלגורית, גם לא שיר ילדים מוכר. המילים היו פשוטות והמסר היה ברור – "בופ בי בופ בופ סניפי פי סנופ, הנה בא הפין בדהרה!" (בשוודית זה גם מתחרז).
השיר נמשך קצת יותר מדקה והוא מקפיץ ומשעשע. אל הפין המרקד מצטרפים במהלך הסרטון פינים נוספים, חלקם בכובעים, אחרים עם שפמים. אח"כ מצטרף הגיבור הנוסף, איבר המין הנשי, פות עם עיניים גדולות וריסים ארוכים. אם לרגע לא היה ברור מי הדמות החדשה המילים לא משאירות מקום לספק – "הפות הוא מגניב, שתדעו". ואם נדמה היה שרק איברי מין צעירים ויפים זכאים להשתתף בחגיגה, מופיע פתאום פות מבוגר למראה, עיניו עטורות משקפיים וברקע המילים "אפילו באישה זקנה הפות יושב בצורה מהודרת ונאה".
אח"כ מתחילה מסיבה קטנה כאשר פינים ופותים מרקדים ושרים יחד בליווי המילים המספרות שהפין והפות הם "חבורה עליזה", באמצעותם אנחנו משתינים, ובו בזמן "הם שרים את הפזמון, הם תלויים ומתנדנדים". בסוף נראה שהם גם מתאהבים.
ערוץ SVT אליו משתייך ערוץ הילדים בו שודר הסרטון הוא השידור הציבורי בשוודיה. הוא ממומן ע"י תשלום אגרה ובניגוד לשידור הציבורי במדינות רבות כמו ישראל, הוא גם הערוץ בעל שיעור הצפייה הגבוהה ביותר במדינה. לא מפתיע לכן שהסרטון על איברי המין עורר דיון ציבורי סוער ברגע שהוא עלה לשידור. אלפי תגובות זועמות הופיעו באתר הפייסבוק של הערוץ וכתבות בעיתונות המודפסת וברשת מיהרו להביא את השיר והסרטון לידיעתו של מי שהחמיץ את השידור המקורי. משם הדרך הייתה קצרה להפצתו בכל רחבי הגלובוס.
"ידענו שיגיבו אבל לא ציפינו לתגובות רבות כל כך" אומרת מפיקת התכנית, קייסה פיטרס, בראיון לגלריה, "זה מדהים איך שסרטון קטן כזה יכול להתפשט בכל העולם". פיטרס מסבירה שהתכנית Bacill Akuten (בתרגום חופשי: חדר מיון לחיידקים) איננה סדרה העוסקת באיברי מין באופן מיוחד. "זוהי סדרה העוסקת בגוף האדם ובמחלות יומיומיות", היא אומרת, "זוהי העונה השלישית וכבר עסקנו ברוב איברי הגוף. בנוסף לפרקים על כפות רגליים ועל אפים למשל, עשינו הפעם פרק על פין ופות". הסדרה, מסבירה פיטרס, מיועדת לגילאי שלוש עד שש והיא מבוססת על שאלות ששולחים ילדים. "ילדים רבים שלחו לנו שאלות בנושא ולכן החלטנו להקדיש לו פרק. בכל תכנית יש שיר על איבר מסוים. לפרק הזה כתב יוהאן הולמסטרום שיר קליט מאוד והחלטנו גם לעשות לו גם קליפ".
הפרק על פין ופות, כמו פרקי הסדרה האחרים, נועד להתייחס לשאלות וסוגיות רלוונטיות לילדים. דוגמאות נפוצות לשאלות כאלו הן: מדוע לא תמיד מתעוררים כשצריך פיפי, מדוע כואב יותר כשמקבלים מכה בפין או בפות וכיצד שומרים על הגיינה באיברים אלו. מטבע הדברים לא היו בתכנית תכנים מיניים אך זה לא מנע מצופים מבוגרים יותר לטעון שהתכנית מובילה ל"סקסואליזציה" של גוף הילדים. אחרים אפילו טענו שזו פדופיליה. "אל תתפלאו אם איזה פדופיל יָראה את איבר המין שלו לילדים בגן או בי"ס", כתב אחד הצופים בעמוד הפייסבוק של הערוץ, "מותר הרי להראות את זה בערוץ הילדים". "אלוהים אדירים!", כתב צופה אחר, "אין לכם גבולות?". מגיב אחר אפילו מצא הקשר פוליטי וכתב: "זאת רק דוגמא אחת למה שמתעסקת בו ממשלת השחיתות המוסרית הזו".
קייסה פיטרס דוחה את הטענות. "אין כאן שום קשר למין", היא אומרת, "התייחסנו לפין ולפות כאיברים לכל דבר וזה טבעי לגמרי שילדים שואלים עליהם שאלות. הם רואים באיברים אלו חלק מהגוף ממש כמו ידיים ורגליים ואנחנו בסה"כ מסייעים להורים להציג את הנושא ולהסביר אותו".
מעניין לציין שהיו גם תגובות אחרות לסרטון. היו שטענו שהוא הטרו-נורמטיבי מדי מכיוון שאפשר להבין מסוף הסרטון שהפין מאוהב בפות. אחרים טענו שהסרטון הוא טראנסופובי מכיוון שהוא יוצר זהות בין איברי המין לבין המגדר של בעליהם. קייסה פיטרס מיהרה להגיב לטענות אלו ולאחרות בבלוג של התכנית.
ראשית, היא טענה שניתן לפרש את האהבה בשיר לא כאהבת הפין לפות אלא כמסר שעלינו לאהוב את הגוף שלנו ואפילו את החלקים הנתפסים כ"מביישים". שנית, ע"פ פיטרס, לא הייתה לתכנית כוונה לקבוע עמדה ערכית בנוגע לכך שראוי שלבנות יהיה פות ולבנים יהיה פין. "יכולה להיות משמעות פדגוגית להסבר שבאופן כללי אנשים בעלי פות נתפסים כבנות עם לידתן ואנשים שנולדים עם פין נתפס כבנים", היא כתבה, "מצד הילדים זה נתפס כך במציאות. עם זאת, אנחנו לעולם לא נעמוד מאחורי שיר שיטען שבנות עם פין אינן בנות אמיתיות ושבנים עם פות אינם בנים אמיתיים".
אך אלו אינם הנושאים הרגישים היחידים הנוגעים למילות השיר. בחירה ערכית נעשתה גם לגבי המילה שנבחרה לייצג את איבר המין הנשי. המילה "סניפה" (פות) היא מילה חדשה למדיי. היא הומצאה תוך כדי דיון ציבורי בשוודיה של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. אז היו בשימוש מילים רבות לאיבר המין הנשי אך, כמו בשפות אחרות, חלקן שמשו כקללות או נשאו מטען שלילי ומכוער. מילים אחרות היו אקדמיות מדי. חסרה הייתה מילה לתיאור ניטרלי ואובייקטיבי של איבר המין הנשי לצרכים דוגמת שיח עם ילדים או שימוש בספרי ילדים. ב-2006 התקבלה המילה "סניפה" באופן רשמי ע"י האקדמיה ללשון השוודית. זוהי מילה המתכתבת עם כינוי איבר המין הגברי, "סנופ". יחד שתיהן, סניפה וסנופ, נותנות לשיר של ערוץ הילדים קצב קליט וילדותי.
קייסה פיטרס מספרת שלא הופעל לחץ על ההפקה לא לשדר את הסרטון או לגנוז אותו לאחר ששודר. כעת מעניין לדעת אם הורים, מחנכים וערוצי טלוויזיה במדינות נוספות ילכו בעקבות הדוגמא השוודית ויעבירו מסר לילדים שהפין והפות הם לא מקור לבושה, אין סיבה להיות נבוכים בגללם וכמו כל איבר אחר בגוף יש להם שמות, תפקידים ואפילו חוקים של מותר ואסור.
דיויד סטברו 