הטרגדיה בחאלב מעוררת שוב את דעת־הקהל בעולם המערבי ומחזירה לזמן מה את העניין במלחמת האזרחים בסוריה. אבל הזוועות בסוריה נמשכות כבר שנים רבות ובמקרה של אירופה, הן גם שולחות תזכורת קבועה בדמותם של פליטים הנמלטים מאזורי הקרבות ומבקשים מקלט במדינות היבשת. אף שרק אחוז קטן של פליטי המלחמה בסוריה מגיעים לאירופה ואף שישנן מדינות, כמו טורקיה ולבנון, הנושאות במירב הנטל, מה שמכונה "משבר הפליטים באירופה" מעורר סערה פוליטית וחברתית ברחבי היבשת. אין ספק שמרבית האירופאים מזועזעים מהדיווחים על מעשי טבח, אך כשמדובר בסיוע ממשי לקורבנות הבורחים על נפשם, התמונה מורכבת יותר, שכן המדיניות כלפי המהגרים מסוריה וממדינות אחרות, רחוקה מקונצנזוס. היא מכריעה מערכות בחירות, מחזקת ומחסלת מפלגות ומוציאה המונים לכיכרות. אך אלו רק הביטויים הפוליטיים של המשבר. בלב הסערה הפוליטית, מעבר להמון, ישנם גם בני-אדם. מבקשי-המקלט עצמם, כמו גם אנשי הקהילות האירופאיות הקולטות אותם. אלו אינם רק נתונים סטטיסטיים, הם אנשים הנתונים בסיטואציה מורכבת וטעונה המתמודדים עם אחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר שידעה היבשת בשנים האחרונות. הכתבה שלי המתפרסמת היום בהארץ מספרת על פרויקט אומנותי קטן המתעד את המפגש בין כמה מבקשי-המקלט וקולטיהם. האנשים שראיינתי לכתבה זו היו מעוררי השראה – הם התגברו על הפחד והחשדנות ונרתמו לעזרתם של זרים מוחלטים. הם הפגישו עולמות רחוקים ויצרו קשר אנושי ועמוק בצילה של טרגדיה.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.3164268
פרויקט האומנות של הצלם אוברי ווייד , No Stranger Place שמו, נעשה בשיתוף פעולה עם סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR). הוא יצא לדרך כאשר ווייד עבר להתגורר בברלין ונחשף להמוני מבקשי-המקלט שהגיעו באותה עת לגרמניה. ווייד, צלם תיעודי במקצועו שכבר תיעד חברות במצבי משבר במקומות כמו סיירה-ליאון ונפאל, לא נשאר אדיש. בראיון הוא מספר שכמו ברלינאים רבים הוא ובת-זוגו אירחו משפחה מאפגניסטאן לסופ"ש בביתם. חוויה זו והחשיפה היומיומית לאופן בו קולטת החברה האזרחית בברלין את הפליטים הביאו אותו להחלטה לתעד את האירועים. "דברים מדהימים קורים כאשר נוצרות מערכות-יחסים בין אנשים", אומר ווייד, "צילום, ובמיוחד צילום דיוקנאות, הוא דרך חזקה להציג את הדברים מבחינה וויזואלית. כאשר רואים תמונות של בני-אדם במפגש כזה מזהים מיד מה קורה ומה טיב הקשר". ווייד ובת-זוגו התחילו בפרויקט באופן עצמאי בברלין ואח"כ, בעזרת UNHCR, הרחיבו אותו לאוסטריה ולשוודיה.
במהלך העבודה על הפרויקט צילם וויד כשלושים משקי-בית אירופאיים שאירחו פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן. פגישותיו כללו, בין השאר, משפחה יהודית מברלין המארחת פליט מדמשק, זוג אוסטרי המארח אם חד-הורית מאפגניסטאן וזוג נשים נשואות מגוטנבורג המשכנות בחדר האורחים שלהן פליט מחאלב ואת שני ילדיו. ווייד בחר לצלם אותם בסגנון מוכר – תמונות מבוימות בתוך הבית או בסמוך אליו בסגנון הדיוקן המשפחתי האירופי הקלאסי. "זו שפה וויזואלית שבחרתי בה כדי להעביר מסר ולהתחבר לקהל", מסביר ווייד, "יש לסגנון הזה משמעות באירופה. אנשים מזהים אותו ואני מקווה שהוא גורם להם לשאול את עצמם מה היא משפחה ומהי המשמעות של פתיחת בית לאורחים ויצירת מערכות-יחסים חדשות".
ווייד מודע לכך שלא כל האירופים פותחים את בתיהם וכמו כל אזרח אירופאי הוא מכיר גם את תנועת הנגד – את הגזענות, שנאת הזרים וסגירת הגבולות. עם זאת, הסיפורים שהוא מביא באמצעות התמונות מציגים, לדבריו, תמונת מציאות חשובה לא פחות. "פגשנו אישה באוסטריה בשם סבינה", הוא מספר, "היא גרה בכפר קטן של כשישים משפחות ומארחת אישה מאפגניסטן ואת בתה הקטנה. לפני שהפליטה הגיעה אמרו תושבי הכפר למארחת העתידית שהיא מטורפת. אמרו לה שישדדו אותה, שינצלו אותה ושזה מסוכן. אבל עכשיו כשהפליטה, נורייה, והבת הקטנה שלה חיות שם, הקהילה כולה נרתמת לעזרתן. אנשים שינו את עמדתם לגבי הנושא כי מישהו הראה להם אלטרנטיבה. זה מה שהפרויקט שלי מנסה לעשות. אנחנו מספרים את הסיפורים האלו לקהל גדול ומנסים להשיג את אותה התוצאה בקנה-מידה גדול יותר".
=====
אלקומיט אלחאמד יצא למסעו מהעיר א-רקה שבצפון סוריה הנמצאת בשליטת דאע"ש. עכשיו, כשהוא יושב בבית-קפה במאלמו שבשוודיה הוא יכול לספר את סיפורו בחופשיות אבל זה לא היה תמיד כך. אלחאמד הוא בן למשפחה חילונית, הומוסקסואל מוצהר, בן 24 העוסק באומנות. הופעתו החיצונית איננה מה שרוב האנשים מדמיינים כאשר חושבים על פליטים מהמזה"ת. אצבעותיו צבועות לק שחור, יש לו קעקועים, עגילים ונזם באף. הוא מדבר בקצב מסחרר, באנגלית מצוינת וסיפור הגעתו לשוודיה הוא אופייני לפליטים רבים. הוא הטלטל בסירה רעועה בים התיכון, עבר אינסוף נקודות ביקורת, חצה חומות וגדרות תיל והוברח ע"י מבריחים רודפי-בצע במשאיות צפופות ומסריחות. שוטרי גבול קיללו אותו, רשויות הגירה הפשיטו וחקרו אותו והוא נחשף לכל המוות והמצוקה של נתיבי הפליטים לאירופה. מסעו עבר דרך תורכיה, יוון, מקדוניה, סרביה, קרואטיה, סלובניה, אוסטריה, גרמניה, איטליה וצרפת ותיאוריו מזכירים את סיפורי העקורים של סוף שנות הארבעים, עולם של אנשים העומדים בתור לקערות מרק וחולמים על אישורי מעבר. אבל לצד הטרמינולוגיה הזו סיפורו של אלחאמד כולל גם סצנות מודרניות לגמרי. הוא מספר על טור אינסופי של בני-אדם ההולכים ברגל בחושך ונראים מרחוק כשורת נקודות זוהרות בגלל מסכי הטלפונים המוארים, הוא מתאר מבקשי-מקלט המחפשים מקום להטעין סוללה כדי לעדכן על מצבם בפייסבוק, צוותי טלוויזיה זרים המשדרים בשידור חי וסטודנטים ממדינות עשירות המחלקים מזון ומציעים עזרה. ברוח זו, החזיק אלקומיט בתיקו במשך המסע כולו חטיפי שוקולד, דיסקים של ביורק וליידי גאגא ועותק של "חמישים גוונים של אפור".
כשהגיע לבסוף לשוודיה הוא נקלט באחד ממחנות הקליטה במדינה והחל לתכנן את חייו מחדש. לאחר כשלושה חודשים נכנסה לתמונה לינֶאָה טֶל, סטודנטית ואם חד-הורית מעיירה קטנה בדרום שוודיה שרצתה לתרום משהו ולסייע לפליטים. "אני לומדת, עובדת ויש לי ילד", היא מספרת, "כך שאין לי זמן רב ואין לי הרבה כסף. בכל זאת רציתי לתרום משהו והחלטתי שהחדר הפנוי שיש בדירה שלי ישמש לזה. יצרתי קשר עם ארגון Refugees Welcome וכעבור זמן מה אשת הקשר של הארגון התקשרה ואמרה שהיא מצאה לי זיווג מושלם. לאחר מכן אלקומיט כתב לי מייל והציג את עצמו, הוא הציע שנשוחח בסקייפ והחיבור היה מיידי. שבועיים אח"כ הוא עבר לגור אצלי". "לפני שנפגשנו היו לי חששות", ממשיך אלקומיט את הסיפור, "חשבתי מה יהיה אם זה לא ייסתדר, אם לא נרגיש בנוח, אבל המפגש הראשון היה מדהים. היא גרמה לי להרגיש כמו בן משפחה, לא כמו אורח ועכשיו יש לי חדר מדהים, עם נוף יפה ואפשרות לעסוק באומנות שלי".
התוכניות של אלחאמד הן ללמוד שוודית, להתקבל לאוניברסיטה ולהיות אומן. הוא מרגיש בבית והוא בהחלט לא מתכוון לחזור לסוריה. מטבע הדברים הוא יעזוב את דירתה של לינאה בשלב מסוים אבל בינתיים הסידור מתאים לכל הצדדים כולל בנה בן התשע של לינאה המנצל את האורח מסוריה כדי להתאמן על האנגלית שלו. טל עצמה לא היססה הרבה לפני שהיא פתחה את ביתה, היא מודה שהעובדה שאלקומיט הוא הומוסקסואל ושהוא הגיע דרך אנשי ארגון שהיא מכירה הקלה על ההחלטה (אבל היא מקווה שהיא היתה מקבלת החלטה דומה גם עם מישהו אחר). "ההתנסות הזאת לימדה אותי שלעולם לא אבין לגמרי את העולם. אבל אנשים הם יותר דומים ממה שנדמה. גם אם הם באים ממקומות שונים מאוד", היא אומרת, "אני ואלקומיט די דומים, הילדות שלנו היתה דומה, אנחנו שומעים אותה מוסיקה, רואים את אותן סדרות. העולם הוא גדול מאוד אבל במובן מסוים גם קטן מאוד", היא מסכמת.
אלקומיט ולינאה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade
============
לא רחוק מביתה של לינאה, בעיר מאלמו שבדרום שוודיה, מתגורר לארס אסקלונד, אדריכל במקצועו שדירתו סמוכה לתחנת הרכבת המרכזית בעיר. במהלך 2015 הוא צפה באלפי הפליטים שהגיעו לשוודיה והחליט לעשות משהו. הוא הציע לרשויות לארח בביתו מבקשי-מקלט אבל נענה בשלילה. אסקלונד החליט לקחת יוזמה וניגש למרכז הקליטה הסמוך. אם הרשויות לא יסדרו לו מישהו לארח, הוא חשב, הוא יעשה את זה בעצמו. במרכז הקליטה הוא פנה לבחור שעמד בתור ושאל אותו אותו אם הוא לבדו. הבחור אמר שיש לו אישה וילדים קטנים ואסקלונד החליט שהוא לא יכול לקחת אחריות על משפחה שכזו. מאחורי הבחור עמד בחור נוסף, וואליד לבבידי, בן 29 מדמשק. הוא היה הבא בתור. "לארס שאל אותי ארבע שאלות", נזכר וואליד, המכונה וואלֶה, "מאיפה אתה?" היתה השאלה הראשונה. עניתי שאני מסוריה. "האם יש לך כאן משפחה?" המשיך לארס, כן, עניתי, אשתי בחדר למעלה, "האם אתה מוסלמי?" היתה השאלה השלישית. גם עליה עניתי בחיוב".
בשלב זה מתערב אסקלונד וממשיך את הסיפור. "הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו אם הוא פונדמנטליסט. הוא אמר שלא. ואז אמרתי לו: בוא, יש לי משהו בשבילך". אסקלונד אמר לפליט הסורי הצעיר שהוא מעוניין לארח משפחה קטנה בדירה שלו ונתן לו את מספר הטלפון שלו כדי שיתקשר אליו אחרי שיחשוב על זה ויבקש את אישור השלטונות. למרות שהרשויות התכוונו להעביר את הזוג הצעיר לעיר אחרת בצפון שוודיה, אסקלונד התעמת איתם ובסופו של דבר קיבל אישור לארח את וואלה ואת אשתו פארה, בת ה-25 בביתו. כעבור מספר שבועות הצטרף אליהם גם אחיה של פארה, מילאד, 22, שעזב איתם את סוריה והגיע לשוודיה כמה ימים לפניהם.
וכך, מצא את עצמו האדריכל השוודי חולק את ביתו עם שלושה צעירים סורים. דירתו של אסקלונד היא מרשימה. היא בקומה חמישית של בניין באזור טוב, יש בה מרפסת עם נוף יפה ויצירות אומנות רבות. וואלֶה, פארה ומילאד חולקים חדר בדירה ומספרים על מעין שיגרה שהתפתחה בה. הם לא נכנסים לאזור המגורים של אסקלונד עד שהוא מתעורר בבוקר, הם עוזרים בעבודות הבית ולמרות שמדי פעם חסרה קצת פרטיות היחסים בינם לבין אסקלונד טובים וחמים. הם חולקים ארוחות, יוצאים יחד לטיולים ולאירועים וחשוב מכך, במטבחו המרווח ובעזרתם של שכניו ומכריו, אסקלונד מארגן לאורחיו קורס הכרות עם החברה השוודית. בערבים, אחרי העבודה, הוא דן איתם בסוגיות אקטואליות ומלמד אותם שוודית. אסקלונד רואה בעניין אקט פוליטי בעל הקשר הסטורי. "בעבר שוודיה קלטה אלפי אנשים", הוא אומר ומזכיר את ימי מלה"ע השנייה, "קלטנו יהודים שהגיעו מדנמרק ופליטים מפינלנד ומהמדינות הבלטיות. כשהייתי ילד חלקנו הכל עם פליטים למרות שהיינו עניים מאוד. למרות שבשוודיה היו אז פחות כסף ופחות אנשים, טיפלנו במי שהיה צריך. פעם סמכנו על אנשים. היום פחות".
וואלֶה, פארה ומילאד הם צעירים משכילים ומודרנים. הם למדו כלכלה ומנהל עסקים, חיו חיים נורמליים בסוריה ונאלצו לעזוב כאשר מלחמת האזרחים העמידה את חייהם בסכנה ממשית. אחרי המסע הקשה לאירופה הם מתכוונים להשתקע בשוודיה, לעבוד וללמוד בה ולהנות מאפשרויות שלא היו להם קודם. "בסוריה אין חירות לנשים", אומרת פארה, "כשחייתי שם לא יכולתי לדמיין את החופש שיש כאן. לא ידעתי על זה כלום. אני לא רוצה לאבד את זה ובעתיד הייתי רוצה לעבוד בעבודה שתהיה קשורה לנשים ולזכויות שלהם". גם מילאד מרגיש בבית בשוודיה. "אני מרגיש שאני כאן כבר עשר שנים, אני עושה מה שאני רוצה, יש לנו חברים כאן וכולם נחמדים אלינו". וואלֶה מסכם את מסעם עד כה. "אנחנו משתנים והאנשים שאנחנו הופכים להיות הם תוצאה של החוויות שעברנו והאנשים שפגשנו". לגבי התמונה הרחבה יותר הוא אומר: "דת, פוליטיקה וארץ המוצא שלנו לא צריכים לפגוע באנושיות שלנו. אם מסתכלים על הצד האנושי יודעים מה טוב ומה רע".
לארס, וואליד, מילאד ופארה. צילום: UNHCR, Aubrey Wade
============
להרתמות האירופאית לסיוע לפליטים יש גם זווית ישראלית בדמות יהודים וישראלים החיים באירופה ושותפים גם הם במאמץ. אחת מהם היא אושרית ליבק שוורץ, 38, החיה בשוודיה מאז 2003. "בספטמבר 2015 הרשויות בשוודיה החלו לחפש משפחות אומנה לבני-נוער", היא מספרת, "אנחנו פתחנו את ביתנו לשלושה נערים שגרו אצלנו בתקופות שונות. הראשון היה נער שנחטף ע"י אנשי הטליבאן באפגניסטן בתור ילד, סומם, עבר עינויים וגויס לשרת בצבאם. לבסוף הוא הצליח לברוח, אביו נתן לו את חסכונות המשפחה והבריח אותו לגבול כדי שיברח לאירופה. הבחור השני הגיע גם הוא מאפגניסטן אבל מהצד השני של המערכה – הוא ברח ממעשי הטרור של הטליבאן. הבחור השלישי הגיע מכורדיסטן שבעירק שם הוא היה חייל בצבא שנלחם נגד דאע"ש. הוא איבד המון חברים בקרב ולבסוף ברח לאירופה. שלושת הנערים שילמו למבריחים כדי לחצות את הים ושלושתם איבדו חברים בדרך".
אושרית, שחיה באזור העיר אופסלה שבמרכז שוודיה עם בעלה רוני ושני ילדיה ליעם, 10, ואריאל, 5, קיבלה פניה מחברה שאימצה פליטים בעצמה וסיפרה לה שחסרות משפחות אומנה נוספות. היא חשבה על העניין עם המשפחה וקיבלה החלטה חיובית. "כבר למחרת נציגי הרשויות היו אצלנו בבית", היא מספרת, "הם עשו עלינו תחקיר שכלל בדיקת עבר פלילי, חובות, עיקולים ורישומים במשרד הרווחה. הם דיברו עם בתי-הספר של הילדים ומקומות העבודה שלנו ותוך שבוע שאלו אם אנחנו מעוניינים בשלושת הנערים. תפקידנו היה לספק להם מגורים וצרכים קיומיים כמו אוכל והגיינה, לדאוג שהם יתחילו ללכת לביה״ס, יבצעו את הבדיקות הרפואיות וחשוב מכל, לחשוף אותם לחיי משפחה שוודיים כדי שיתחילו להתאקלם בחברה".
רציתי לשבור את המיתוס שמוסלמים ויהודים לא יכולים לחיות יחד בשלום", מסבירה אושרית, "רציתי שהילדים יבינו שזה לא משנה מאיפה אתה ובמה אתה מאמין אתה קודם כל בן-אדם. אני חושבת שצריך להושיט יד למי שנמצא בצרה ויש לי חולשה מיוחדת כשמדובר בילדים ובני-נוער. אף ילד לא בוחר את המציאות שאליה הוא נולד וילדים הם תמיד הקורבן. הילדים שלי יעשו מה שאני עושה, לא מה שאני אומרת, כך שמבחינתי זאת היתה הדרך היחידה להבהיר להם שאין צורך לפחד מהאחר, שבעצם כולנו אנשים עם אותם צרכים ורגשות. אני גם מאמינה שזו הדרך היחידה לשבור את מעגל השנאה. היה לי ברור שסביר להניח שהנערים עצמם לא פגשו יהודים בחייהם וכל מה שהם יודעים על יהודים מבוסס על שמועות והפצת שנאה".
"המצב הנפשי של הנערים היה מאוד מורכב כשהגיעו, הם עברו טראומות נוראיות ומסעם היה כרוך בקשיים רבים. כשהם הגיעו לכאן הכל היה שונה בשבילם, הם לא הבינו אף מילה ואורח החיים שלנו רחוק שנות אור ממה שהם מכירים. הם התפעלו מהמטבח שלנו, למשל, כי האמהות שלהם מכינות אוכל במשך יום שלם על אש פתוחה בזמן שאני מבשלת תבשיל לארוחת ערב בחצי שעה. גם חוסר הוודאות סביב הבירוקרטיה של אשרות השהייה היה קשה. זה היה מאתגר ומתיש ריגשית". ואלו לא היו הקשיים היחידים. "זה לא פשוט להכניס שלושה אנשים זרים לגמרי לבית שלך", מספרת אושרית, "אנחנו לא תמימים וידענו שהם באים ממציאות שהם היו חייבים לשרוד. עם זאת, הם קיבלו מיד מפתחות לבית והתייחסנו אליהם בכבוד וציפינו לקבל כבוד בחזרה. אני זוכרת שאחד מהם אמר שהוא מעריך שאנחנו לא מתייחסים אליו בתור פחות שווה, מבחינתנו הם היו בני בית לכל דבר. הילדים שלנו היו סקרנים. הם הכירו את העניין מהתקשורת והבן הגדול מאוד התרגש והיה מאוד גאה וסובלני. הבת הקטנה לא ממש הבינה מה ומי אבל הכל הרגיש ממש טבעי. גם לנערים זה היה מאוד טבעי לתת תשומת לב לילדים שלנו כי גם להם יש אחים ואחיות קטנים שהם השאירו מאחור".
כיום, לאחר מספר חודשים, הנערים כבר עזבו את משפחת ליבק-שוורץ ועברו למגורים אחרים במסגרת חייהם החדשים בשוודיה. "זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית", מסכמת אושרית, "אני חושבת שלמדנו המון על הטבע האנושי וגם על עצמינו. השגנו את המטרה. עזרנו למי שהיה זקוק לעזרה, הילדים שלנו גדלו בתור בני-אדם ובהחלט הייתי עושה זאת שוב אם המצב ידרוש זאת".
הצלם אוברי ווייד מסכם את פרויקט הצילום שלו באופן דומה. "מה שלמדתי לאורך המסע הזה", הוא אומר, "הוא שבמצבים כאלו יש לנו תמיד שתי ברירות – להגיב מתוך פחד או מתוך אמון באדם. בעבור מי שבחר להגיב מתוך אמון, מי שהיה נדמה תחילה כאחר וכזר הפך מהר מאוד להיות מוכר, מישהו שאפשר להתייחס אליו ולקיים איתו מערכת-יחסים".
הילדה אריאל ליבק שוורץ ושניים מהפליטים שחיו בבית משפחת ליבק שוורץ
דיויד סטברו 