שוודי טוב לא פותח את הפה

כשהקומיקאי היהודי-שוודי, ארון פלאם, כתב ספר פרובוקטיבי על יחסה של שוודיה אל הנאצים, הוא ידע שיעורר מחלוקת. אבל הוא לא ציפה שהמדינה תדרוש להשמיד את ספריו. 

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.9029866

ארבעת השוטרים, אישה אחת ושלושה גברים, הגיעו קצת אחרי תשע בבוקר. חלקם היו חמושים ולבושי אפודי מגן. כשהגיעו לבניין באזור מסחרי בדרום סטוקהולם הם עלו במעלית ומצאו את המחסן אליו נשלחו ע"י התובע ממחלקת פשיעה בינלאומית ופשע מאורגן. במחסן היו כ-150 ארגזי קרטון. הם ניגשו לעבודה. במשך כשעה וחצי הם העבירו את הארגזים למשטחי עץ, הוציאו אותם החוצה, העמיסו אותם על משאית ופינו אותם מהמקום. עכשיו מחכים הארגזים להכרעת בית-משפט כדי שאפשר יהיה להשמיד את תוכנם. זה יכול היה להיות סיפור פשע סקנדינבי רגיל אם ארגזי הקרטון היו מכילים סמים או תוצרת גנובה והמשטרה יכולה היתה להתגאות במודיעין מוצלח ובשוטרים אמיצים אם מאחורי ארגזי הקרטון היה עומד אחד מראשי כנופיות הפשע שהיא מנסה להילחם בהם בשנים האחרונות. אך הסיפור הזה הוא אחר. פשיטת המשטרה בבוקר ה-11 ביוני היתה יוצאת דופן בגלל שהארגזים לא היו שייכים לעבריין מסוכן, אלא לקומיקאי ותוכנם הממתין להוראת ההשמדה אינו מורכב מחומרים מסוכנים אלא מספרי היסטוריה.

ארון פלאם (Aron Flam) הוא קומיקאי יהודי שוודי בן 42 המתגורר בסטוקהולם. בנוסף למופעי סטנד-אפ, פלאם משתתף בסרטים, תוכניות טלוויזיה ורדיו, הוא כותב ספרים ומקליט פודקסטים. במהלך הקריירה שלו הוא מרבה לעסוק בנושאים מורכבים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פה ושם הוא שוחט פרות קדושות ולא אחת הוא מעביר ביקורת מעוררת מחלוקת על תופעות תרבותיות, תנועות פוליטיות והשקפות עולם, בעיקר מהצד הפמיניסטי והסוציאליסטי, שיש להן אהדה בקרב חוגים מסוימים בשוודיה. ספרו של פלאם "זהו טיגריס שוודי" (Det här är en svensk tiger) יצא לאור השנה, הוא עוסק בהיסטוריה השוודית, בעיקר בזו של מאה השנים האחרונות, ואחד מנושאיו המרכזיים הוא המדיניות השוודית בזמן מלחמת העולם השנייה. הנושא אמנם נחקר לעומק ע"י אחרים, אך פלאם טוען שהתמונה שהוא מצייר היא חדשה ומקיפה יותר. בניגוד למרבית ההיסטוריונים המציגים את שוודיה כמדינה ניטרלית שנטתה לכיוון הגרמנים עד 1943 ושינתה את נטייתה לטובת בעלות הברית ככל שהתקרבה המלחמה לסופה, פלאם מציג את שוודיה כ"מדינה צמיתה" (vassal state) של גרמניה לאורך כל הדרך. זוהי טענה רדיקלית המעוררת עניין רב בשוודיה, עניין שלא דעך ואולי אפילו התגבר, לאחר ששתי המהדורות הראשונות נמכרו והמהדורה השלישית הוחרמה ע"י המשטרה. החרמה כזו היא אירוע נדיר בשוודיה ובאופן רשמי הסיבה להתרחשותו אינה תוכן הספר, אלא תביעה על הפרת זכויות יוצרים. מקור הסכסוך הוא הציור המופיע על עטיפת הספר – טיגריס בצבעי כחול-צהוב. הטיגריס, כך מסתבר, הוא נושא רגיש בשוודיה והעיסוק בו פותח תיבת פנדורה שתוכנה מתחיל באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים וממשיך עד לימינו אנו.

הכל התחיל לפני כמעט שמונים שנה. ע"פ מרבית ההיסטוריונים שמרה שוודיה בימי מלה"ע על ניטרליות למרות שבלא מעט תחומים היא סייעה בדרכים שונות גם לגרמניה וגם לאויבותיה. ב-1941 עיצב המאייר והסופר השוודי ברטיל אלמקוויסט (Bertil Almqvist) בהזמנת הרשויות השוודיות פוסטר של טיגריס צבוע בכחול-צהוב, צבעי הדגל השוודי, תחת הסיסמה "טיגריס שוודי". הביטוי עצמו הוא משחק מילים. המילה "שוודי" (Svensk) יכולה להיות גם שם תואר וגם שם עצם, והמילה "טיגריס " (Tiger) יכולה להיות שם עצם, כלומר בעה"ח טיגריס, אבל גם פועל – הטיית ההווה של הפועל "לשתוק". כלומר "טיגריס שוודי" אינו רק בע"ח טורף הצבוע בצבעי הדגל הלאומי אלא גם מעין הנחיה בקריצת עין האומרת: שוודי טוב לא פותח את הפה. זוהי סיסמא הדומה לסיסמאות שהיו בשימוש במדינות רבות בזמן במלה"ע השנייה. האמריקאים והבריטים, לדוגמא, הפיצו סיסמאות כמו "loose lips sink ships" ו-"careless talk costs lives" על מנת לחזק את ביטחון השדה. לאחר המלחמה יצא הטיגריס משימוש רשמי ולאחר מותו של האומן ב-1972 תרמו קרובי משפחתו את זכויות השימוש בו ל"מוזיאון המוכנות הצבאית השוודי", מוזיאון פרטי בדרום שוודיה העוסק בהיסטוריה הצבאית של המדינה.

"הטיגריס השוודי" המופיע על עטיפת ספרו של ארון פלאם אינו העתק מדויק של המקור. בניגוד לטיגריס המקורי, הטיגריס של פלאם קורץ בעינו האחת, הוא מניף את רגלו הקדמית כהצדעה במועל יד ורגלו השנייה מעוטרת בצלב קרס. מעבר לכך הוא מטיל צל ארוך על הקרקע שלצידו. "שוודיה היא המדינה היחידה שמתגאה בשתיקה בהמנון הלאומי שלה", הוא אומר בראיון ל"הארץ" ומכוון למשפטים הראשונים בהמנון השוודי המהללים את הארץ העתיקה והחופשית של הרי הצפון, ארץ שהיא גם טובה ומלאת שמחה אבל גם שקטה, "אנחנו אוהבים את השתיקה עד כדי כך שאנחנו שרים עליה. הנמר הוא בעצם מעין בדיחה על השתיקה הזו, הוא משחק מילים שמשמעותו היא שהשוודים הם חזקים אבל הם גם שתקנים. זה אמנם דומה לסיסמה האמריקאית Loose Lips Sink Ships אבל לנו, בניגוד לאמריקאים, לא היו אוניות בסכנת טביעה בזמן מלה"ע השנייה, אנחנו היינו לכאורה ניטרליים, מה שמעלה את התהיה – למה בעצם נועדה השתיקה השוודית? בזה בדיוק עוסק הספר שלי. זוהי תרבות השתיקה השוודית והעטיפה היא פרודיה על הטיגריס, כלומר פרודיה על בדיחה. בספר אני עוסק בפסיכולוגיה, במשפט, בפוליטיקה ובפילוסופיה והכל מתחיל בבדיחה הזו. שוודים היום לא מכירים את ההקשר ההיסטורי, הם לא מבינים את הבדיחה כי סביהם הבינו אותה טוב כל כך ושתיקתם על מה שהתחולל בשוודיה במשך מלה"ע השנייה היתה מוחלטת. בקומדיה, על מנת להבין בדיחה צריך להבין את הרפרנסים הספר בעצם מסביר את הרפרנס".

עולם התרבות והקהילה המשפטית השוודיים לא נשארו אדישים להליך נגד פלאם ולהחרמה של ספרו. "התביעה נגד פלאם בגין הפרת זכויות יוצרים, כמו גם החרמת הספר שלו הן סקנדל", כתב טורשטן קארס, משפטן שוודי בכיר ביומון הנפוץ סבנסקה דגבלדט, "קשה להבין איזה אינטרס יש למחזיקי זכויות היוצרים, שאפילו אינם קשורים לאמן עצמו, בתביעה ובהחרמת הספרים. קשה עוד יותר להבין כיצד הפגיעה במדינה, בעם וב"סמל הלאומי" שלו היא קשה כל כך שהיא מצדיקה תביעה והחרמה". כמו אחרים, מכנה קארס את פעולת המשטרה והתביעה "התערבות בוטה בחופש הביטוי". "זה נשמע כמו תגובה מוגזמת של בעלי הזכויות", אמר לערוץ 4 השוודי העיתונאי נילס פונקה, מומחה לחופש הביטוי בשוודיה, שטוען שהחרמת מהדורה שלמה של ספר היא נדירה, "ומוזר שהתובע נוקט בצעד דרסטי כל כך".

גם חלק מהקולגות של פלאם, קומיקאים שוודים ידועים, יצאו להגנתו. "קומדיה והומור הם חלק חשוב מאוד של חופש הביטוי והשיח הציבורי, אפילו בשוודיה שהיא ארץ נטולת הומור", אמרה בחיוך הקומיקאית סנדרה אילר והוסיפה שאסור לשתוק לנוכח האיום עליהם. "לא צריך להסכים עם ארון בשביל לתמוך בו", אמר קומיקאי אחר, אוז נוין, והוסיף: "זהו סקנדל. לא ראוי לתבוע קומיקאי וסופר בגלל שהוא מטיל ספק ועושה סאטירה – זאת בדיוק העבודה שלו".

עם זאת, לא כל התגובות בשוודיה תומכות. העיתונאי אנדרס לוקו, למשל, כתב מאמר בו הוא טוען שפלאם הופך את עצמו לקדוש מעונה ונותן לקהל שלו בדיוק מה שהוא רוצה ע"י כך שהוא מפריד את הסאטירה שלו מהומור. "מה שפלאם קורא לו צנזורה כמו זו של מזרח-גרמניה, הוא בעצם מה שרובנו קוראים לו פייק-ניוז", הוא כותב, "המעבר שלו מתפקידו כקומיקאי, למעצב דעה ומשם להיסטוריון נותן לו גמישות גדולה שלפיה הוא יכול לבחור איזה כובע שמתאים לו באותו רגע". לוקו מאשים את פלאם בהיותו דובר של הימין הקיצוני האלטרנטיבי והוא אינו הראשון הטוען כך. בשנים האחרונות פלאם הכחיש לא פעם כל קשר לאלט-רייט השוודי או לאנשי הימין הפופוליסטי וטען שבניגוד אליהם הוא ליברל, דמוקרט, תומך בחופש הביטוי ואינדיבידואליסט. עם זאת, ניתן למצוא בקרב תומכיו ברשת כאלו הטוענים שהתלות של עולם התרבות השוודי בתמיכות מהממשלה הסוציאל-דמוקרטית גורמת לכך שאנשי תרבות רבים אינם עומדים לצידו של פלאם האנטי-סוציאליסט. אחרים טוענים שההליך נגד פלאם הוא תגובת נגד של הממסד הסוציאל-דמוקרטי המנסה להסתיר את ההיסטוריה האפלה של המפלגה. לטענות אלו אמנם אין ראיות או הוכחות אך הן מתודלקות בין השאר ע"י שתיקתו של הממסד הפוליטי בנושא. הסופר והמוסיקאי ינס גנמן, למשל, ביקר את הממשלה והתקשורת הממלכתית על שתיקתה בנושא במאמר שכתב תחת הכותרת "כיצד אנו יכולים לישון כשספרינו בוערים?" ושאל: "מדוע לא הוזמן שר המשפטים לאולפן החדשות הגדול במדינה להגיב על כך שאנחנו שולחים את המשטרה להחרים ספר על המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ו(קשריה עם) היטלר שנכתב ע"י סופר יהודי?".

דומה שהכוחות העומדים מול פלאם הורידו פרופיל בימים אלו. עוה"ד מארי אנדרה המייצגת את המוזיאון המחזיק את הזכויות סרבה להגיב לדברים למרות פניות חוזרות ונשנות של "הארץ". את עיקר טיעוניה ניתן למצוא בדברים שכתבה בעבר בהקשר של תביעות שונות בהן היתה מעורבת. היא רואה את הטיגריס כ"סמל למלחמת העולם השנייה וחלק מהמורשת התרבותית השוודית" והיא טוענת שהמוזיאון מסרב לכל הבקשות לשימוש בו. גם התביעה בשוודיה סרבה מספר פעמים לענות לשאלות "הארץ" והפנתה להודעה לעיתונות שפורסמה לפני שבועיים ושלפיה בית-המשפט יכריע בתיק העוסק ב"קונפליקט העקרוני בין חופש הביטוי לזכויות יוצרים". ע"פ ההודעה לעיתונות אין מדובר בצנזורה של התוכן אלא בזכויות על עטיפת הספר. "הספרים הוחרמו מכיוון שלא ניתן להפריד בין העטיפה לספר עצמו".

לפני שנכנסים לתוכן הספר, איך קורה שקומיקאי, איש תקשורת ופודקסטר כותב פתאום ספר היסטוריה? זה עניין אישי? פוליטי? אקדמי?

"הייתי אומר שכל הסיבות האלו נכונות. כפודקסטר ומי שעוסק בסאטירה פוליטית אני נשאל הרבה על המורשת היהודית שלי ועל האופן שבו הקונפליקט בין הישראלים והפלסטינים מוצג בתקשורת השוודית. כשהחלטתי לכתוב תשובות לשאלות אלו הבנתי שהן קשורות למה שקורה בחברה היום אבל יש להן שורשים בתרבות השתיקה השוודית, שאיננה חדשה, היא הולכת הרבה אחורה".

לא מעט נכתב על שוודיה במלה"ע השנייה, כולל על קשריה עם גרמניה הנאצית, החל במכירת ברזל לתעשיית הנשק הגרמנית, דרך המתנדבים השוודיים בוואפן אס-אס ועד לנטיות הפרו-נאציות של האליטה השוודית. מה בעצם חדש בעבודה שלך?

"הספר התחיל בעצם כפרקים בפודקסט שלי. לאחר שקראתי ספרים, עברתי על חומר בארכיונים דיגיטליים וניתחתי מידע ממדינות אחרות, עשיתי משהו שעד כמה שאני יודע אף אחד אחר עדיין לא עשה – שמתי את מה שמצאתי על ציר-זמן. מחקרים אחרים כבר עסקו בהרבה ממה שכתבתי עליו, אבל כל אחד מהם הוא כמו שבר זכוכית על הרצפה אחרי שחלון נשבר. אני אספתי מידע רב וכשחיברתי את הכל יחד התוצאה היתה סיפור קוהרנטי וברור שגם מסתדר טוב יותר עם ההיסטוריה של לאומים אחרים. למעשה אני טוען שהסוציאל-דמוקרטים השוודים (המפלגה שהיתה בשלטון בשוודיה בזמן עליית הנאצים לשלטון והנמצאת בשלטון גם היום, ד.ס) התחילו לעבוד עם היטלר עוד לפני שהוא עלה לשלטון. הגרסה השוודית של ההיסטוריה משאירה בחוץ את העובדה ששוודיה היתה תלויה בגרמניה ומשתפת פעולה עם גרמניה לפני ובזמן המלחמה. שוודים שדיברו שפה שנייה דיברו ברוב המקרים גרמנית, רוב השוודים היום לא יודעים על זה אבל שוודיה היתה בת-ברית של גרמניה מ-1933 ועד נובמבר 1944 כשהמלחמה היתה כבר גמורה לגמרי. רק אז הודיעה שוודיה שתפסיק לעשות עסקים עם גרמניה. אני חיברתי את חתיכות הזכוכית האלו ובניתי את החלון מחדש. יש בו אמנם סדקים אבל הוא מגן בפני הרוח".

פלאם, שיש לו הכשרה כלכלית, מפרט בספר גם את הצד הכלכלי של הסיפור. "הספר עוסק גם במודל העסקי של שוודיה, שוויץ וגרמניה בזמן המלחמה והוא מוסבר בצורה קלה להבנה", הוא אומר, "הגרמנים היו זקוקים לכלי נשק כדי שיוכלו לשדוד יהודים וגם בני עמים אחרים. לשוודיה היו החומרים לבניית כלי נשק (ברזל לפני תחילת המלחמה ומסבים כדוריים אחרי תחילתה), הגרמנים היו זקוקים לחומרים אלו והבנקים השווייצריים יכלו לכבס את הכסף שהוחלף ידיים בעסקאות האלו. כך סיפקה שוודיה לגרמניה את המרכיבים שאף צבא מודרני לא יכול לירות, לנסוע, לטוס או לנוע מעל ומתחת למים בלעדיהם".

גם אם המדיניות השוודית סייעה לגרמנים וגרמה למלחמה להיות ארוכה וקשה יותר, האם אתה לא מתעלם מהאמביוולנטיות שלה? האם אין משמעות, למשל, להצלת עשרות אלפי יהודי הונגריה ע"י ראול וולנברג, למקלט ששוודיה נתנה ליהודי דנמרק ולאוטובוסים הלבנים של הצלב-האדום השוודי שחילצו פליטים מהמחנות הנאצים?

ע"פ הדוגמאות שנתת הייתי אומר שאין לזה משמעות. מטרתו של פולקה ברנדוט (הדיפלומט השוודי ששימש כיו"ר הצלב-האדום השוודי ולימים שימש כמתווך האו"ם בסכסוך היהודי-ערבי ונרצח ע"י הלח"י בירושלים, ד.ס) לא היתה להציל יהודים. הוא אסף יהודים על הדרך ואז כתב ספר שמסביר איזה גיבור גדול הוא היה. זה עיצוב היסטורי עצמי. גם המקרה של יהודי דנמרק (שהוברחו לשוודיה בסיוע המחתרת הדנית, ד.ס) הוא מורכב. הם העמידו את הממשלה השוודית במבוכה. הם התקבלו בשוודיה מסיבות של דימוי ונראות ציבורית והציבור השוודי לא בהכרח ידע מה קורה. ובעניין ראול וולנברג, עד כמה שאני מבין הוא היה גיבור. תמיד יש יוצאי דופן וסיפורים רבים הם מסובכים ומורכבים, וולנברג פעל לבדו, זו היתה יוזמתו האישית, מצפונו לא יכול היה להתמודד עם מה שממשלתו עושה. אני די בטוח שהוא הבין את אחריותה של ממשלתו למה שקורה בשטח במקום שהוא נמצא".

בקרב חוקרים ישנם חילוקי דעות רבים על דמויות דוגמת וולנברג וברנדוט. ישנם היסטוריונים שלא יסכימו עם התזה של פלאם בעניינם, אך גם חוקרים ביקורתיים עלולים להסתייג ממסקנותיו של פלאם שטוען שיש אמנם לכבד את היוזמות ההרואיות השוודיות במידה שהצילו חיים, אך צריך לזכור את העובדות "שלא מוזכרות אף פעם". ראשית, הוא טוען ששוודיה היתה בצד הגרמני לאורך כל הדרך וקורא לסיפור הניטרליות הרשמי "בולשיט". שנית, הוא טוען שמדינת הרווחה השוודית "נבנתה על זהב שנשדד מיהודים ועמים אירופאים אחרים". אלו טענות רציניות מאוד ולמרות שאפשר להתווכח על חלקים רבים בספרו של פלאם, אין ספק שזהו פרויקט מרתק המדלג בין דיסיפלינות, תקופות ואירועים שונים בהיסטוריה השוודית. פלאם מחבר בין יחסו של הממסד השוודי לישראל לאנטישמיות בחברה השוודית ולמגמות האידאולוגיות, הכלכליות והפוליטיות שבבסיסה, כולן, טוען פלאם, מבוססות על תרבות השתיקה.

אך האם השתיקה עליה מדבר פלאם נמשכת עד היום? בשנות התשעים, למרות עברה הבעייתי, ואולי בגללו, נקטה ממשלת שוודיה בראשות יוראן פאשון, מספר פעולות שהפכו את שוודיה למובילה עולמית בחקר והנצחת השואה. פאשון, מדינאי סוציאל-דמוקרטי שגם היה ראש-הממשלה השוודי האחרון שביקר בישראל, יזם את הקמתו של "הפורום להיסטוריה חיה", מוסד ממלכתי העוסק בחינוך ומחקר ששואת יהודי אירופה היא נקודת המוצא שלו. פאשון גם נקט בצעדים משמעותיים נגד האנטישמיות במדינה ויזם את "הצהרת שטוקהולם" שהובילה להקמת "הברית הבינלאומית להנצחת זכר השואה" (IHRA) שבה חברות כיום עשרות מדינות. פלאם אינו מתנגד לפעולות אלו אבל הוא חושב שהדברים נעצרו באיבם. "זה אולי התחיל נכון", הוא אומר, "אבל מהר מאוד הדברים השתנו חזרה. הנושא עבר משולחנו של ראש הממשלה לזה של שר המשפטים ושם הוא נשכח". פלאם מסביר שאמנם ארכיונים שוודים מסוימים נפתחו בגלל העיסוק בשאלת הזהב השדוד שהנאצים השתמשו בו כדי לשלם לשוודים, אבל "זו היתה תוצאה של לחץ בינלאומי. נעשתה עבודה טובה בעניין חקירת הבנק השוודי המרכזי אבל ברור שהיתה שם צנזורה ושזה לא נעשה עד הסוף". למעשה, טוען פלאם, השתיקה השוודית לא הסתיימה בשנות התשעים. גם אחריהן רבים מאלו שניסו להפר אותה הוקעו כמשוגעים והפכו למעין דיסידנטים. האירועים סביב ספרו שלו מעלים את החשד שייתכן ויש צדק בטענותיו.

"כבר מהתחלה החלטתי להשתמש בטיגריס השוודי כי הוא סמל לשתיקה השוודית בזמן המלחמה", מספר פלאם, "בזמן המלחמה הסמל הזה היה בכל מקום, על קופסאות אוכל ועל קלמרים, על חולצות, על ארונות ועוד. אני סטיריקן כבר הרבה שנים, חלק מהסגנון ודרך הביטוי האסתטית שלי היא יצירת קולאז'ים שממחישים את הסיפורים או הבדיחות שלי. גם במקרה הזה יצרתי בעבור הפודקסט שלי קולאז' שהנמר השוודי היה חלק ממנו ושממחיש את מדיניותה ותרבותה של שוודיה. מתישהו, בין הפרק השני והשלישי של הפודקסט, התקשרה אלי עו"ד מארי אנדרה המייצגת את מוזיאון המוכנות הצבאית השוודית (אנדרה ובעלה הם גם בעלי המוזיאון, ד.ס). היא צרחה עלי בטלפון ואמרה שאני צריך להתבייש בעצמי על כך שאני פוגע במורשת התרבותית שלנו".

פלאם מספר שהוא לא נענה לדרישה מפני שע"פ פרשנותו הוא אמנם משתמש בטיגריס השוודי אבל העבודה שלו משנה אותו ויוצרת לו משמעות חדשה. מעבר לכך, מדובר בפרודיה וזו מוגנת בשוודיה על פי נוהג משפטי (אם כי לא באופן מפורש בחוק). כשעוה"ד אנדרה לא וויתרה החל מעין משחק של חתול ועכבר בין המוזיאון לפלאם וכשהאחרון החליט להוציא לאור את ספרו הוא פנה למעצב גראפי שיצור בעבורו את הטיגריס השוודי כפי שהוא רואה אותו – קורץ, מצדיע במועל יד, עונד צלב קרס ומטיל צל. בשלב זה נכנסה המשטרה לתמונה. בעקבות פניית המוזיאון היא יצרה קשר עם החברה שמדפיסה את הספר, הזמינה את פלאם לחקירה והעניין הגיע לשיא לפני מספר שבועות. "הייתי בשירותים ועשיתי מה שאנשים בד"כ עושים בבוקר בשירותים", מספר פלאם, "קיבלתי הודעת טקסט מבניין המשרדים שבו אני משכיר מחסן. בהודעה היה כתוב "המשטרה כאן". כעת מחזיקה המשטרה בספרים, המשפט מתחיל ב-24 בספטמבר ואם התביעה תנצח הספרים יושמדו ופלאם יאלץ לשלם למוזיאון מיליון וחצי כתר שוודי (כ-580,000 ₪).

האם לדעתך התביעה אכן נובעת מהפרת זכויות יוצרים או שהיא בעצם על התוכן?

"אני לא יודע ולא רוצה לעשות ספקולציות. אני יכול לומר שתגובתה של המתלוננת אנדרה היתה רגשית מאוד. היא מדברת על "הפרת זכויות יוצרים" ומצד שני על "חילול מורשת תרבותית". זה גם מה שהתובע הראשי בתיק אמר, הוא טען שאני "מחלל" את העבודה המקורית בכך ששמתי עליה צלב-קרס. הם טוענים שזה נוגע רק לעטיפת הספר ולא לתוכן אבל מארי אנדרן אמרה למשטרה שהיא רוצה שכל עותקי הספר, גם אלו שכבר נמכרו, יושמדו. אם הם חושבים שהעבודה שלי מחללת את המורשת השוודית זו זכותם אבל סאטירה לא אמורה מנומסת ומכבדת".

האם אתה חושב שהם מנסים להשתיק אותך?

"אם זה מה שהם מנסים לעשות, הם עושים עבודה גרועה מאוד".

האם התביעה מביאה לך יותר פרסום ועוזרת למכירות?

"אני לא יכול להכחיש שאני מקבל פרסום וזה עוזר למכור את הספר. זה הצד החיובי בכך שאני עומד על זכותי כסאטיריקן לעשות צחוק גם מדברים שאנשים חושבים שהם קדושים. את הקרב הזה הייתי מוכן לעשות בכל תנאי ובמקרה הזה אני לא מתבייש לעמוד מול בית-משפט ולהגן על עבודתי". פלאם רואה בזה עניין עקרוני. "האם זכות הדיבור קיימת ללא הזכות לעשות פרודיה?", הוא שואל ועונה: "אני חושב שלא, אבל אני לא אובייקטיבי. אני קומיקאי".