האוצרת סנדרה וייל: "התאהבתי בזה שאנשים רוצים לשנות את העולם"

מאז שעלתה משוודיה לישראל, משלבת האוצרת סנדרה וייל פעילות אמנותית עם אקטיביזם. עם פתיחת "הביאנלה האוטונומית לאמנות", היא מסבירה איך מלאכת יד מסורתית מסייעת לנשים מוחלשות ומה הקשר שלה ללהקת בת שבע

התפרסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2023-03-29/ty-article-magazine/.premium/00000187-2d0f-df9c-a78f-3f9fbfb50000

האמנית השוודית כריסטין אודלונד מקשיבה לטבע. זו לפחות ההתרשמות שמתקבלת כשמביטים בגוף העבודה שלה. זו הקשבה עמוקה ורבת רבדים המתגבשת לניסיון ליצור גשר בין עולם הטבע ובני האדם. אודלונד משלבת ביצירתה מדע, מוזיקה, וידיאו, פיסול ואמנות חזותית, ומגישה לצופים הזדמנות לחשוב על עוצמתו ואינסופיותו של הטבע והקשר בין צמחים לבין עצמם ובינם לבין בני האדם. יש משהו מאוד שוודי באורח החשיבה שעומד בבסיס עבודותיה של אודלונד; אהבת הטבע ששוודים רבים מתגאים בה אינה מבוססת על העפלה לפסגות הרים או טיולים קבוצתיים לוואדיות ומפלים. זו אהבת טבע יומיומית יותר, שקטה וקשובה לקולות של טיול ערב ביער, שהות בצריף עץ ליד אגם או ליקוט פטריות.

"כשהפילוסוף, והאוצר רועי ברנד הזמין אותי ואת רולא חורי להצטרף לאוצרות של 'הביאנלה האוטונומית לאמנות' בגימנסיה הרצליה, חשבתי מיד על כריסטין אודלונד", מספרת האוצרת סנדרה וייל. "אודלונד עוסקת בהקשבה לטבע, ברעיון שעל אף שיש לטבע את כל הידע שאנחנו צריכים, אנחנו בוחרים שלא להקשיב לו. הרגשתי שחשוב להביא את אודלונד לישראל בדיוק בגלל העניין הזה — ההקשבה. אני נמצאת בהרבה מקומות ופוגשת אנשים מדהימים, אבל כל אחד רוצה לשמוע בעיקר את הקול של עצמו. תמיד חסרה הקשבה".

וייל נולדה בשוודיה ב–1975 והביאנלה בתל אביב שתיפתח ביום שישי היא התוספת האחרונה לרשימת הפרויקטים הארוכה שהיא אחראית להם מאז הגיעה לארץ ב–1996, ביקור שבמהלכו למדה עברית באולפן ואחר כך נרשמה ללימודי אמנות באוניברסיטת תל אביב. "התאהבתי בתל אביב כבר בימי האולפן", היא מספרת, "וכשלמדתי באוניברסיטה נכנסתי לעולם של האמנות והאקטיביזם, והתאהבתי בזה שאנשים רוצים לשנות את העולם. כל בן אדם שפגשתי רצה לעשות משהו כדי שהעולם יהיה מקום יותר טוב. לא כך גדלתי בשוודיה. שם המדינה מטפלת בהכל. היום דברים השתנו מאוד, אבל אז לא היתה בשוודיה תרבות של התנדבות, לא היה אקטיביזם. כשהגעתי לארץ, התרבות הזו ממש הפחידה אותי, כאב לי בבטן כששמעתי סטודנטים צועקים על המרצה. אבל זה היה מסקרן והתאהבתי בזה".

היום וייל היא כבר ישראלית לכל דבר. היא חיה בתל אביב עם בן זוג וילד בן תשע וחצי, והקשר שלה לארץ הוא חזק ועמוק. "הגעתי לישראל בפעם הראשונה בגלל סבתא שלי", היא מספרת. "הוריו של אבי היו יהודים גרמנים שהגיעו לשוודיה ב–1938. באותה שנה משפחתה של סבתא שלי נלקחה לפולין ונספתה בשואה. סבתא שלי אהבה מאוד את ישראל וביקרה בה הרבה. הגעתי לכאן בעקבותיה. למדתי בבית ספר יהודי בסטוקהולם ושם סיפרו לנו עד כמה ישראל מושלמת. אחרי שעליתי לארץ הבנתי שאפשר לאהוב את ישראל אבל גם להיות ביקורתית כלפיה".

להמשך הכתבה: https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2023-03-29/ty-article-magazine/.premium/00000187-2d0f-df9c-a78f-3f9fbfb50000