צלבי קרס על בתי-ספר בסטוקהולם: עוד שלב במערכה על מדינת-הרווחה השוודית

התחזקות הימין הקיצוני בשוודיה בשבועות האחרונים דורשת אופן חשיבה חדש וקואליציות חדשות במאבק בימין הקיצוני בסקנדינביה.

התפרסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2273117

יום שני שעבר (10.3) לא היה בוקר רגיל בעבור תלמידי ותלמידות בתיה"ס וואזה-ריאל וסייברגימנסיאט בסטוקהולם. בהגיעם לבית-הספר אחרי חופשת סוף השבוע הם גילו שמישהו ריסס על קירותיו צלבי-קרס וסיסמאות אנטישמיות. אלו בתי-ספר שלומדים בהם תלמידים יהודיים רבים, חלקם במסגרת תכנית לימודים הכוללת לימודי יהדות ועברית, ובעבורם הייתה זו מכה קשה. מדובר בבני-נוער שאינם רגילים לתקריות שכאלה והם והוריהם מצאו את עצמם מככבים בהמשך היום במהדורות החדשות ובכותרות העיתונים. התקרית דווחה גם בתקשורת הישראלית ועוררה לא מעט תגובות.
יש, עם זאת, כמה עובדות המהוות רקע לתקרית שהתקשורת הישראלית לא כללה בדיווחיה. באותו סוף שבוע שבו רוססו הכתובות נדקרו מספר צעירים בעיר מאלמו לאחר אירוע לציון יום האישה הבינ"ל. החשודים במעשה הם תומכי מפלגה ניאו-נאצית בשם מפלגת השוודים (Svenskarnas Parti). מספר שבועות מוקדם יותר הותקפו מפגיני שמאל באלימות קשה בידי אנשי ימין קיצוני בפרבר בדרום סטוקהולם ובינואר רוססו צלבי-קרס על דלתות המסגד המרכזי של העיר. אלו רק חלק מהתקריות האלימות שאירעו לאחרונה בשוודיה ושמעורבים בהם גורמי ימין קיצוני.
למעשה, ככל שזה נוגע למדינות סקנדינביה, בניגוד למה שמקובל לחשוב בעולם שאחרי 9/11, אלימות פוליטית היא בעיקר נחלת הימין הקיצוני, לא פרי ידם של גורמים איסלמיסטיים או מיעוטים אתניים. האחראים לאלימות הם דווקא ילידי המקום, גברים צעירים ברובם, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית ובני התרבות הדומיננטית. דוגמאות לא חסרות, החל מהטרוריסט הנורווגי, אנדרס ברייויק, שרצח 77 חפים מפשע ביולי 2011, דרך האלימות המתפרצת מדי פעם של תומכי המפלגות המכונות פופוליסטיות דוגמת מפלגת הדמוקרטים השוודים (Sverige Demokraterna) ועד לפרובוקציות, האלימות והוונדליזם של תנועות עליונות הגזע הלבן למיניהן.
זה לא מפתיע שהתקשורת הישראלית לא מדווחת על אירועים אלו. אין סיבה מיוחדת שהיא תעסוק בתקריות אלימות בשוודיה הרחוקה וזה טבעי שפגיעה ביהודים מעניינת את הציבור בישראל יותר מריסוס צלבי-קרס על מסגדים או תקיפת מפגיני שמאל מקומיים. עם זאת, העדר ההקשר עלול להוביל למסקנות מוטעות.
כך לדוגמא יש נטייה לראות קשר בין האנטישמיות בסקנדינביה לבין העלייה במספר המוסלמים באירופה. זוהי גישה הרואה באירועים אלו מעין מלחמת-תרבות בין היהדות והנצרות לאיסלאם, מלחמה הקשורה לאירועים במזה"ת ולמתח גלובלי בין המערב הדמוקרטי לכוחות פונדמנטליסטיים המאיימים עליו. אך כאשר מדובר בתקריות האנטישמיות בסקנדינביה גישה זו מוטעית, היא מבנה-על דמיוני המולבש באופן מלאכותי על בסיס חומרי אחר לגמרי.
בשוודיה מתקיים בשנים האחרונות מאבק פוליטי על המודל החברתי-כלכלי של המדינה. מצד אחד ניצב המחנה הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי התומך בין השאר במערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסליות המבוססות על שירות ציבורי גדול ומיסים גבוהים ופרוגרסיביים. גישה זו כרוכה, מסיבות כלכליות וערכיות כאחד, בקליטת הגירה מאסיבית בין אם מדובר בהגירה בעלת אופי כלכלי או בהגירה בעלת רקע הומניטרי ומחויבות בינלאומית לסיוע למבקשי מקלט.
בצד השני ניצבים התומכים בהפרטת חלקים ממערכות הרווחה, בהורדת מיסים, בצמצום השירות הציבורי ובהעברת תחומים שונים של המדיניות הכלכלית לכוחות השוק (כלומר לגורמים פרטיים ואינטרסנטיים). גישה זו מובילה להרחבת הפערים החברתיים ולפגיעה בתחומים הכרחיים לטיפול אפקטיבי בהגירה כמו הכשרה מקצועית ומערכות בריאות וחינוך המספקות שירותים איכותיים ושווים לכל. תוצאות השינויים במערכות אלו עלולות להתסיס את קהילות המהגרים ולהוביל לסכנות הידועות של קיפוח, אפליה והזנחה – מהומות אלימות והתכנסות לקודים התרבותיים השמרניים ביותר.
אך זוהי לא מלחמת-תרבות, זהו מאבק פוליטי. מדינת-הרווחה המודרנית, זו הפועלת במציאות של אירופה מאוחדת וכוחות גלובליים רבי-עוצמה, חייבת להיות רב-תרבותית אך בשוודיה יש רבים המתנגדים לצורת חיים זו. השמרנים שבהם מדברים בשפה כלכלית (יעילות, הורדת מיסים והפרטות) ומפרקים בהדרגה את מדינת-הרווחה בעוד הקיצוניים שבהם יוצאים עם אלות לרחובות ומכניסים לדיון הציבורי דימוי של מהגרים כטפילים, גנבים ואנסים החיים בגטאות ועושים המוני ילדים. אלו כמובן שקרים גסים ומחקרים הראו שמהגרים באירופה נוטים דווקא לקבל על עצמם חלק גדול מהתרבות המערבית, אך הימין הקיצוני לא מתעניין בעובדות. הוא מפגין שרירים ועושה פרובוקציות שאינן התרחשויות ספונטניות ועממיות אלא אירועים מתוכננים מתוך אינטרס פוליטי. הגל הנוכחי, למשל, הוא תוצאה של שנת הבחירות בשוודיה והתפתחויות בינלאומיות כמו האירועים באוקראינה.
פעם היו אלו היהודים שסימלו את הסיטרא אחרא של הימין הקיצוני באירופה. היום היהודים לא בראש הרשימה השחורה אך צלבי-הקרס בסטוקהולם מראים שהם עדיין שם למרות הכל. יחד איתם ברשימה ניתן למצוא קבוצות הנמצאות שם עוד מימי נירנברג: הקומוניסטים, ההומוסקסואלים ובני-הרומה, כמו גם קבוצות חדשות: המוסלמים, מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה ומזרח-אירופה.
וכך, מול האלות, הסכינים ומכלי הריסוס מתהוות שתי דרכים. אלו שתי האפשרויות של הילדים הלומדים עברית בסטוקהולם, של הנשים המנסות לשלב את המסורת המוסלמית עם קריירה ולימודים אקדמאים, של בני-הרומה המחפשים את דרכם באירופה המודרנית ושל פליטי הרעב ורצח-העם שהגיעו לחוף המבטחים הסקנדינבי.
הם יכולים להמשיך את המסורת הנפסדת המסיתה את חלכאי כל העולם אחד כנגד השני, להקצין את דתם, להתנחם בכוחה של זהות מתנגחת המופנית כנגד האחר והמתבטאת, בסופו של דבר, באלימות ובדיכוי. זוהי דרכן של הקואליציות הישנות – וותיקים נגד חדשים, שחורים נגד לבנים, מוסלמים נגד יהודים. כך לדוגמא יכולים היהודים לתמוך במפלגות אנטי-מוסלמיות והמוסלמים יכולים לפנות לזרמים הדתיים המסיתים נגד יהודים ומאיימים לפגוע בהם. אם יבחרו באפשרות זו הם רק יחזקו את כוחם של רודפיהם ויעוררו את השד הפשיסטי והאנטישמי המהווה עדיין זרם עומק עוצמתי בחברה ובתרבות האירופית.
אך יש אפשרות שניה. המיעוטים בשוודיה יכולים לשלב ידיים. הם יכולים להילחם יחד בגורמים המתנכלים להם ולהפוך את צאצאי פליטי המחנות והגטאות של לפני שבעים שנה לשותפיהם של נרדפי העריצים המודרניים בסוריה, אפגניסטאן ואיראן. יחד עם תומכי מדינת-הרווחה הפותחת את שעריה למבקשי מקלט מכל העולם ומציעה להם תעסוקה, חינוך, בריאות ורווחה, הם יכולים להיות קואליציה רבת עצמה מול הפחדנים הגברתניים, גלוחי הראש ומרססי צלבי-הקרס. אולי יחד יוכלו הם, לשם שינוי, לגבות מביריוני הכיכרות של אירופה תג-מחיר.