בשבועות האחרונים מתקיים מעל דפי עיתון הארץ דיון בנושא מרד גטו וורשה. היום, יום השואה הבינ"ל, מעניין לשאול מי הם אלו המפקפקים בקיומו של המרד ומדוע הם עושים זאת.
פורסם בהארץ: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2227941
מעט מאוד נשאר מהציונות הסוציאליסטית-הומניסטית בישראל של המאה ה-21. מדינת הרווחה הופרטה וחוסלה, התנועה הקיבוצית הותקפה מבחוץ ופורקה מבפנים ותהליך השלום דועך כבר כשני עשורים. אבירי השוק החופשי מצד אחד והלאומנים והפשיסטים מן הצד השני לא השאירו הרבה מהחלום להקים בישראל חברה המבוססת על סולידריות, שוויון ושלום. וכעת, כאשר נותר כה מעט מהיצירות החברתיות הגדולות של המאה הקודמת, יש מטרה חדשה על הכוונת – ההיסטוריה. במאמרים ובתגובות שהופיעו לאחרונה, בין השאר מעל דפים אלו, מספרים לנו פובליציסטים, אקדמאים ופוליטיקאים כי הוטעינו כל השנים האלו, כי נפלנו קרבן למזימה ערמומית. מרד גטו-וורשה, הם אומרים, מעולם לא היה. או לכל הפחות, לא היה מה שחשבתם.
כשלעצמי, לפני פריצתה של ההיסטוריוגרפיה החדשה הזו, חשבתי בתמימותי כי המרד בגטו-וורשה היה רגע מכונן בהיסטוריה, מרד עממי של צעירים יהודיים, מונעים ע"י תודעה היסטורית מפותחת ועולם ערכי עמוק. מרד בודד המונע לא מנקמה או מסיכויי הצלה אלא מהרצון לכתוב שלוש שורות בהיסטוריה, כפי שאמר דולק ליבסקינד, איש תנועת עקיבא בקראקוב. שלוש שורות של התנגדות לרצחנות ולשנאה, של ערבות הדדית, שלא לומר אהבה, שורות שנכתבו בתוך ספר ארוך של דיכוי והשמדה, נחלתם של היהודים בתקופה אפלה זו.
אך כעת הם מספרים לנו שלא היה מרד. ושגם אם היה, זניח היה. ואם לא זניח היה, אזי היה זה מרד חסר אחריות ולא מרד של גבורה. וגם אם מרד של גבורה היה, הייתה הגבורה של הרוויזיוניסטים, לא של הסוציאליסטים. בניגוד להיסטוריונים הישנים, אותם עסקנים מפא"יניקים מושחתים ואפלים, נושאי האמת החדשים הם נקיים, כך הם טוענים, שקר אין בליבותיהם ואינטרס אין בכליהם. וכך, אחרי הקיבוץ, ההסתדרות ומדינת-הרווחה יש מי שינפץ בעבורנו גם את מיתוס מרד גטו-וורשה.
שלא כמו חלק מהכותבים בנושא זה לא הייתי שם בזמן אמת. נולדתי שלושים שנה אחרי. בנוסף אינני היסטוריון מקצועי. עם זאת, הייתי בוורשה פעמים רבות כמדריך מסעות בני-נוער לפולין, וכרבים אחרים, אני מתעניין בנושא, לומד אותו ובוודאי שאינני מתנגד למחקר היסטורי או למחשבה ביקורתית עליו. ובכל זאת, אני שואל את עצמי, מה פשר ההתקפה הנוכחית על מרד גטו-וורשה? מדוע כה דחוף להטיל בו ספק? מי מעוניין להכתימו?
התשובה נעוצה במקורות המרד, לא בוויכוח על מספר המורדים המדויק או מספר הגרמנים שנהרגו. ציטוטים של הגנרל שטרופ וחידוד הגדרתו של מוסד הבונקר בגטו לא ישנו את העובדה שהמניע המרכזי למרד היה חינוכי. למורדים לא היה סיכוי לנצח והם ידעו זאת, לא היו להם תוכניות פוליטיות ליום שאחרי והם וודאי לא היו אדישים לגורל המוני היהודים בגטו. להיפך, הם נותרו האחרונים על החומה שלקחו אחריות. אך לאחר שמאות אלפים נשלחו אל מותם בטרבלינקה ושגורלם של השאר נחתם, הם החליטו למרוד כזעקה לדורות הבאים, כקריאה האומרת שתמיד ניתן להתנגד לרוע ושלא הכוח לבדו עושה היסטוריה. "לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה", אמר יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם, על חשיבותו של המרד, "אם יש בית-ספר ללימוד רוח-האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי".
בין השאר יעידו על גישה זו מעשיהם של מנהיגי המרד אחרי המלחמה. אלו מהם ששרדו לא תפסו תפקידים בהנהגת המדינה, לא התעשרו ולא רדפו פרסום. במקום זאת הם בחרו להמשיך את מפעלם ההיסטורי. מארק אדלמן, איש הבונד, היה לרופא ופעיל פוליטי בפולין, צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מתנועת דרור הקדישו את חייהם להקמת קיבוץ לוחמי-הגטאות והמוזיאון והמרכז החינוכי שלצידו. אלו אינן בחירות מקריות. הצלת חיי-אדם מתוך הבנת קדושתם, ניסיון להקמת חברת מופת וחינוך המוקדש ללימוד ההיסטוריה ולמניעת חזרתה, זה כל מה שהם רצו.
וזוהי הסיבה שכעת קמים על זיכרון המרד לכלותו. מטילי הספק יודעים היטב כי אם ניתן היה למרוד בגיהינום של וורשה הנאצית בשם אידיאלים כמו צדק ושוויון, כנראה שהאפשרות למרוד בסדר הקיים ולבחור בטוב קיימת תמיד. הם יודעים גם שאומה זקוקה לסמלים ולמקורות השראה. אם דמויות המופת שלה יהיו חברי תנועות-הנוער מוורשה של שנות הארבעים, אלו שבלב המאפליה הנאצית קיימו סמינרים ומפעלים של עזרה הדדית, שדיברו על מוסר יהודי ואוניברסלי ובשמו אחזו בנשק, יהיה קשה יותר להמשיך לקיים במדינה שהוקמה בעקבות השואה חברה של ניצול כלכלי ואי-שוויון חברתי, חברה של עוני ואלימות שחיה על חרבה ומתעלמת מסבלם של אחרים. מורדי גטו-וורשה הסוציאליסטים וההומניסטים לימדו אותנו שתגובת הנגד ההולמת לשואה איננה ישראל של בעלי-הון וגנרלים הששים לקרב, אלא ישראל שוחרת שלום ובעלת שאיפות אוטופיסטיות.
אמור לי מי הם גיבוריך ואומר לך מי אתה. אם אדלמן, לובטקין וצוקרמן היו היום גיבוריה של החברה הישראלית הייתה זו עוסקת במימוש חזונם ולא מופקרת לביב-השופכין של הרלטיביזם המוסרי והדרוויניזם החברתי. היא לא הייתה נתונה לחסדיהם של הבריונים, האופורטוניסטים והפונדמנטליסטים, רודפי הבצע, מציתי המסגדים ורודפי הזרים.
בשבוע שעבר הלכה לעולמה חווקה פולמן רבן, חניכת תנועת דרור, קשרית ולוחמת בימי השואה וממקימות קיבוץ לוחמי-הגטאות ואשת חינוך אחרי המלחמה. הייתה לי זכות גדולה להכיר את חווקה, לסייר איתה בוורשה ולשמוע, יחד עם בני-נוער רבים, את סיפור חייה. חווקה הייתה אישה חכמה ומיוחדת שראתה את כל הרוע שבעולם ונותרה טובה למרות הכל, אישה ששרדה את אושוויץ, לחמה בנאצים ולא הפסיקה במסגרת פעילותה בבית לוחמי-הגטאות, להילחם למען אהבת האדם, זכויותיו וכבודו.
"המשיכו במרד, מרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. מרדו בגזענות ובאלימות ושנאת האחר. בחוסר השוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת הבצע ובחמדנות". כך אמרה חווקה לבני-נוער בעצרת זיכרון בשנה שעברה והוסיפה, "הדור שלי חלם על שלום, אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כוח לעזור. כל תקוותי בכם". נותר לקוות כי בזמן שימשיכו ההיסטוריונים להתווכח והפוליטיקאים להתנצח לא יתייאשו העושים למען השלום והצדק בארץ הזאת ושתחזקנה ידיהם של ממשיכי דרכה של חווקה פולמן רבן.
דיויד סטברו 
והם וודאי לא היו אדישים לגורל המוני היהודים בגטו. ?
נכון, להיפך, בניגוד לטענות שצעירי תנועות הנוער דאגו ל"משפט ההיסטוריה" על חשבון המוני היהודים בגטו, למעשה הם קיימו בגטו מפעלים שונים של עזרה הדדית ולקחו אחריות על תושבי הגטו ככל שניתן היה.
יש הרבה אמת בדבריך, אבל צורמת לי קצת ההתייחסות האחידה ל"אדלמן, לובטקין וצוקרמן" כאל מי שהיו צריכים להיות גיבוריה של החברה הישראלית.
הרי דרכו של אדלמן אינה דרכם של לובטקין וצוקרמן.
וודאי שאתה צודק דודי. דרכו של אדלמן היתה שונה מאוד מזו של לובטקין וצוקרמן. אין לי ספק שדרכם של אנטק וצביה היתה ועודנה הדרך הרלוונטית לחברה הישראלית. עם זאת, כאחד שבמשך שנים חושב ומתלבט גם על דרכו של אדלמן (אפילו היתה לי הזכות לפגוש בו בלודז' כמה שנים לפני מותו) אינני פוסל אותה ובאופן אישי ואני רואה גם בה דרך שיש בה אמת וטוב, בדרכה שלה. תודה שקראת.