הפרדוקס הנורדי של הכנסייה השוודית

בעוד רבים ממוסדות הדת המאורגנת בעולם מהוות מעוז של פונדמנטליזם, חוסר סבלנות ודיכוי מנסה הכנסייה השוודית להוות אלטרנטיבה.
פורסם במוסף "הארץ": http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2794413
מי שיבחן את התפקיד שמילאו הממסדים הדתיים הגדולים בעולם באלפי השנים האחרונות יגלה לצד התרומה שלהם לחברה ולתרבות האנושית, גם היסטוריה עקובה מדם. גם אם לוקחים בחשבון את התורות המוסריות הגדולות, את יצירות האומנות פורצות הדרך ואת העבודה החברתית החשובה, אי אפשר להתעלם מהפונדמנטליזם, השמרנות, הדיכוי והאלימות שהדת המאורגנת הפיצה בעולם, ממסעות הצלב ועד האינקוויזיציה, ממלחמות הדת של אירופה, דרך דיכוי הנשים ועד הטרוריסטים הג'יהדיסטים של ימינו.
אבל האם אפשר גם אחרת? האם ממסד דתי יכול להוביל אג'נדה הומניסטית, מודרנית וסובלנית גם אם הוא בן מאות שנים וחברים בו מיליוני אנשים. במדינות סקנדינביה מנסות הכנסיות הלותרניות הגדולות להוכיח שכן. ביקור במוסד הדתי הגדול שבהן מוכיח שייתכן שהדבר אפשרי.
הכנסייה השוודית היא הכנסייה הלותרנית הגדולה בעולם. חברים בה קרוב לשישה וחצי מיליון חברים, היא נוסדה במאה ה-16 והיא הופרדה מן המדינה רק בשנת 2000. במילים אחרות לא מדובר כאן בארגון צעיר, מחתרתי ורדיקלי ההולך נגד הזרם. ההיפך הוא הנכון, במידה רבה זהו הגרעין הקשה והקונצנזואלי של החברה השוודית כבר קרוב ל-500 שנה. ובכל זאת, כנסייה זו, בדומה לכנסיות המרכזיות האחרות במדינות הנורדיות, היא מהמוסדות הדתיים הפחות דוגמטיים והיותר ליברלים בהיסטוריה של המין האנושי.
בכנסייה השוודית לא רק שהכמורה איננה מעוז גברי בלבד ואחוז ניכר מהכמרים הן כמרות, אלא שהתפקיד הבכיר ביותר בכנסייה, הארכיבישוף של אופסלה, נמצא מאז 2014 בידי אישה, הארכיבישופית אנטיה ג'קלין. בכנסייה השוודית לא נהוגות היררכיות נוקשות וקבלת החלטות סודיות כמו בממסדים דתיים וותיקים אחרים. היא מקיימת בכל ארבע שנים בחירות דמוקרטיות ופתוחות לבחירתם של בעלי התפקידים ברמה הלאומית והמקומית. ענייניה הלוגיסטיים, הפוליטיים והדתיים פתוחים, ע"פ המסורת הדמוקרטית השוודית, לדיון ציבורי, לביקורת ולדין הבוחר.
אך הליברליות של הכנסייה השוודית איננה מתבטאת רק בשוויון מגדרי ובנוהל קבלת החלטות דמוקרטי. בעוד תנועות דתיות ברחבי העולם מדגישות את מה שמכונה "ערכי משפחה", כלומר המשפחה המסורתית ההטרו-נורמטיבית, לא רק שהכנסייה השוודית איננה מגנה הומוסקסואליות אלא שמאז 2009 היא גם משיאה זוגות חד-מיניים בכנסיותיה. מסר חד-משמעי בנושא זה ניתן כבר באותה שנה כאשר אווה ברונה, לסבית מוצהרת, מונתה להיות הבישופית של סטוקהולם, כלומר הסמכות הדתית העליונה של ההגמונות של סטוקהולם, הגדולה מבין 13 ההגמוניות (דיוקיסיאות) שהכנסייה מורכבת מהן. מעניין לציין שכמיטב מסורת מדינת הרווחה השוודית, דמי החברות בכנסייה משולמים כמס פרוגרסיבי ולא כסכום קבוע – כ-1% אחוז ממשכורתו של אדם, נתון שאינו מפתיע אם לוקחים בחשבון שבבחירות האחרונות למוסדות הכנסייה המפלגה שזכתה במירב הקולות הייתה, כפי שהיא כמעט תמיד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
שוודיה ידועה כאחת המדינות החילוניות בעולם כאשר מודדים את שיעורי ההשתתפות במיסות ואת העמדות הכלליות של האזרחים בשאלות של אמונה ואורח חיים. עם זאת, שיעורי החברות בכנסייה, כמו גם הבחירה בטקסים דתיים כאשר מדובר בטבילה, נישואין והלוויות אינם נמוכים כלל. ע"פ נתוני הכנסייה כמעט 65% מאזרחי שוודיה הם חברים בכנסייה למרות שכבר עשרים שנה זוהי אינה חברות אוטומטית מלידה. מחצית מילדי שוודיה עדיין מוטבלים בכנסייה והופכים כך לחברים בה, כשליש מהחתונות עדיין נערכות בכנסייה כמו גם כשלושה רבעים מההלוויות, כל זאת למרות שיש חלופה אזרחית שהיא מקובלת חברתית, נוחה ובחינם. הכנסייה אפילו טוענת שבמהלך שנה מבקרים בכנסיות השונות בשוודיה לפחות אותו מספר אנשים המבקרים בבתי-הקולנוע במדינה. כיצד, אם כן, ייתכן שאחת החברות החילוניות בעולם עדיין מקיימת במידה רבה את הטקסים החשובים שלה בכנסיות ופונה לממסד הדתי ברגעים החשובים של החיים?
פרופסור פר פטרסון החוקר את הכנסייה והחברה השוודית באוניברסיטאות אופסאלה וקרלסטד קורא לזה "הפרדוקס הנורדי". ההסבר לפרדוקס הוא במרכיבים היסטוריים ופוליטיים אך הוא קשור גם לעובדה שהכנסייה השוודית נחשבת ליברלית כל כך. "זוהי כנסייה רחבה ופלורליסטית", אומר פטרסון, "והיא לא שונה בכך ממוסדות דתיים גדולים אחרים בעולם שצריכים לכלול את הציבור כולו". כמו במדינות אחרות, מסביר פטרסון, הציבור כולו אינו אדוק בדתו, אך לעומת מקומות אחרים שבהם הממסדים הדתיים אוחזים בגרסה שמרנית של הפרקטיקה הדתית, בשוודיה הכנסייה מקבלת באופן רשמי את הגישה הליברלית של הציבור, היא מתאימה את עצמה לציבור ולא מקיימת מוסר כפול "הכנסייה הקתולית עדיין מתנגדת לאמצעי מניעה ומטיפה נגד קונדומים", אומר פטרסון, "אבל באיטליה יש שיעור ילודה מהנמוכים באירופה, כך שכנראה שיש פער בין העמדה הרשמית של הכנסייה לבין מה שקורה בשטח". בשוודיה זה אינו המצב והכנסייה מקושרת יותר למציאות החברתית.
"מרבית השוודים לא מאמינים באמונות המסורתיות כמו האמונה שישו הוא בן האלוהים ושאלוהים הוא אל אישי, אבל רוב השוודים יגידו שהם מאמינים במשהו, הם יטענו שהם רוחניים או מאמינים בכוח עליון למרות שהם לא יקבלו על עצמם היררכיה דתית. הם שומרים את האמונה הדתית בתחום הפרט אבל הם לא אתאיסטים". פרופסור פטרסון מסביר את המבנה הדמוקרטי של הכנסייה בעובדה שהיא היתה גוף של המדינה במשך שנים רבות. אין גם ספק שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה בשוודיה במאה הקודמת השפיעה על עמדות הציבור כלפי הכנסייה. כמו כן, ישנה השפעה חשובה לעובדה שנשים רבות שותפות להנהגתה. "נדמה לי שמה שהוכח במחקרים שנערכו בפינלנד תקף גם בשוודיה – ככל שיש יותר נשים בכנסייה, הכנסייה נוטה להיות גוף פחות דוגמטי ויותר פתוח, ליברלי ואכפתי".
אך הכנסייה השוודית לא תמיד היתה כזו. שורשיה נטועים במאה ה-16 כאשר שוודיה, כמו מדינות אחרות באירופה, התנתקה מהכנסייה הקתולית בעיקר מסיבות פוליטיות וכלכליות והקימה כנסייה מדינתית ששימרה כוח ועוצמה פוליטית משמעותיים במשך מאות שנים. פרופסור פטרסון מספר על תהליך השינוי שעבר על הכנסייה החל מאמצע המאה הקודמת שהוביל בסופו של דבר למבנה דמוקרטי, לקבלת נשים לכמורה, לניתוק הדת מהמדינה וגם לשינוי בהשקפת העולם הדתית עצמה. על רקע תנועות רוחניות רפורמיסטיות בשנות השישים והשבעים הוחלט בכנסייה השוודית ב-1983 לקיים תהליך של עשר שנים ליצירת קטכיזם חדש (מדריך אמונה כדוגמת זה שכתב מרתין לותר בתקופת הרפורמציה). "בסופו של דבר", מספר פטרסון, "זה לא נגמר בדוגמה חדשה אלא בהבנה שלעצם קיומה של דוגמה אין משמעות כפי שהיה לה פעם. כשהקונטקסט משתנה, גם המשמעות משתנה ולכן דווקא המשך קיומה של הדוגמה משנה את המסר". במובן הזה, מסביר פטרסון, הכנסייה השוודית היא אנטי-פונדמנטליסטית, היא טוענת שחייבים לשנות את המנהגים והמסורות בכדי שהמשמעות המקורית של האמונה תשמר. "בסוף עשרת השנים", פטרסון מסכם, "לא נוצר קטכיזם חדש אלא ספר בשם "הספר הגדול על האמונה הנוצרית", שאיננו מסמך דוגמטי אלא משאב רוחני שבאמצעותו אנשים יכולים לחשוב על חייהם ועל משמעותם באמצעות המקורות הנוצריים".
"אנחנו לא ממציאים סוג חדש של נצרות", אומרת אווה ברונה, הבישופית של סטוקהולם, "יש אצלנו שמרנים, יש רדיקלים וגם כל מה שבאמצע. ככה זה כשיש בכנסייה 6.3 מיליון חברים". ברונה משמשת כסמכות הדתית העליונה בבירת שוודיה מאז 2009, היא ילידת העיר מאלמו, בת 61 ומאז 1978 היא שימשה בכמורה במספר כנסיות בדרום שוודיה ובאזור סטוקהולם. "בכנסיות הלותרניות הרפורמציה נמשכת", ממשיכה ברונה, "אנחנו לא כותבים את הדוגמה מחדש אלא מחדשים אותה. כל דור חייב לעשות את זה. כעת, כשאנו חוגגים 500 שנה לרפורמציה אנו לא חוגגים את ההיסטוריה אלא את העתיד. מרתין לותר חי מזמן אך רעיונותיו עדיין כאן ואנו שואלים את עצמנו מה המשמעות של להיות לותרני היום, מהן התזות החדשות ומה יחסינו עם הכנסייה הקתולית".
ברונה מודעת היטב לרגישות של סוגיות רבות שהכנסייה השוודית מובילה שינויים דרמטיים בתפיסתם כמו ערכי משפחה, היחס למיניות וסוגיות פוליטיות שונות. היא חברה פעילה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוודית, היא לא נמנעת מלעסוק בסוגיות פוליטיות והיא גם לסבית מוצהרת. מינויה כבישופית הלסבית המוצהרת הראשונה בעולם הביא לתגובות רבות ברחבי העולם הנוצרי וגם בהקשר השוודי היא עוררה עליה ביקורת כאשר השתמשה בנאומה לרגל פתיחת דיוני הפרלמנט ב-2010 כדי לגנות גזענות ושנאת זרים, הערות שהתפרשו כביקורת נגד מפלגת ימין קיצונית המתנגדת למדיניות ההגירה של שוודיה.
"הכנסייה שלנו היתה מדינתית עד שנת 2000 ולכן היא עוצבה ככנסייה דמוקרטית", היא אומרת ומסבירה כך את הפלורליזם של הכנסייה וגם את הקשר האישי שלה אליה, "אני חיה בחברה הכללית וגם בכנסייה ואני אותו אדם בדיוק כאשר אני בתפקיד וכאשר אני אדם פרטי. הדיון על נישואי הומוסקסואלים, למשל, היה ארוך מאוד כפי שזה צריך להיות בארגונים דמוקרטיים, הוא החל ב-1951 והיה מוכן להחלטה ב-2009. במסגרת התהליך היינו בקשר גם עם כנסיות אחרות, חלקן התנגדו וחלקן תמכו וזה טבעי, בסוגיות מסוימות עלינו להוביל את הדרך".
הקשרים עם כנסיות אחרות בעולם חשובים מאוד לאווה ברונה והיא משמשת כחברה בוועדה המרכזית של ארגון מועצת הכנסיות העולמית, ה-WCC, ארגון המאחד כ-345 כנסיות מכל רחבי העולם. בסה"כ חברים בכנסיות ה-WCC כחצי מיליארד בני-אדם מיותר ממאה מדינות והארגון, יש לציין, ספג לא מעט ביקורת בעבר בישראל בשל היותו לכאורה אנטי-ישראלי ואפילו אנטישמי. ברונה מכחישה זאת מטבע הדברים אך טוענת שהארגון לא יכול להסתפק בצדקה בלבד ולהימנע מפעילות בעלת אופי פוליטי: "אנו מתערבים עם פעילות צדקה כאשר אנשים עניים, ועוני הוא תמיד עניין פוליטי", היא אומרת, "ארגון הכנסיות העולמי הוא בעצם ארגון שלום גדול שבו אנו תמיד מתפללים שאלוהים יוביל אותנו לצדק ולשלום, שני מושגים שיש להם בהכרח השלכות פוליטיות. באתיופיה ואריתראה, למשל, בקרוב יהיו כעשרים מיליון רעבים בגלל בצורת הנובעת, בין השאר, משינויי האקלים ולכן אנו עובדים לא רק באמצעים של צדקה אלא גם מנסים להשפיע על דעת-קהל בנושאים כמו ההתמודדות עם שינוי האקלים שגם הוא נושא פוליטי. כאן בשוודיה יש לאנשים כסף, כוח ורצון לעבוד ולהשפיע במקומות שונים בעולם. הכנסייה תמיד הייתה כזו".
עיון ברשימת הפרויקטים הבינלאומיים שהכנסייה השוודית מעורבת בהם חושף למעלה מ-300 פרויקטים הפזורים בכל פינה בכדור-הארץ. ברוב המקרים משתפת הכנסייה השוודית פעולה עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, חלקם בעלי אופי דתי, אחרים פוליטיים יותר. זוהי לא פעילות צדקה מינורית אלא מפעל חובק עולם הממומן ע"י תרומות. יש שם פרויקט מלחמה באיידס בגבול סין-ווייטנאם, פרויקט למניעת אלימות במשפחה במולדובה, תרומה לתהליך השלום בקפריסין ופרויקטים של בטחון תזונתי, מניעת סחר בבני-אדם, טיפול פסיכולוגי לפליטים ושוויון מגדרי בפרו, אריתריאה, דרום-סודן והודו. הרשימה ארוכה מאוד וכוללת גם פרויקטים בעזה ובגדה-המערבית בשיתוף פעולה עם ארגונים מקומיים שונים.
גם במזה"ת, ע"פ ברונה, אי אפשר לעסוק בצדקה ללא הקשר פוליטי אך היא אינה מסכימה לקביעה שפעילות הכנסייה השוודית היא אנטי-ישראלית. "אין לנו מדיניות שאנו אוהבים פלסטינים ולא אוהבים ישראלים", היא אומרת, "אנחנו משתפים פעולה עם כולם, כשאנחנו בירושלים אנחנו עובדים עם ארגוני שלום ישראלים, נוצרים ומוסלמים ויש לנו מכון תאולוגי בירושלים שיש לו חובה ברורה לחזק דיאלוג בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. עם זאת, ככנסייה אנחנו ביקורתיים כלפי הכיבוש בגדה-המערבית, כמו רבים אחרים, ואנחנו תומכים בבני-אדם כבושים ובאלו המגורשים כתוצאה ממדיניות הבנייה של ממשלת ישראל. גם זו שאלה של עניים ועשירים וגם היא פוליטית. מעבר לזה אנחנו גם תומכים במיעוט הנוצרי המצטמק באזור, אנחנו עורכים ביקורים אצל הקהילות הנוצריות, אנחנו תומכים בהן ומתפללים בעבורן".
חברי הקהילות הנוצריות שברונה מדברת עליהן הם קורבנות המלחמות בסוריה ועיראק שבחודשים האחרונים משפיעות על החברה השוודית מאוד בגלל עשרות האלפים שברחו מהמזה"ת, חצו את אירופה ברגל והגיעו לשוודיה כמבקשי מקלט. ב-2015 מספרם מוערך בכ-190,000. ע"פ ברונה יש לכנסייה השוודית תפקיד ברור בקבלתם ובקליטתם בשוודיה: "העבודה החברתית של הכנסייה תמיד הייתה חשובה", היא אומרת, "זה לא השתנה מאז ימי ישו ותלמידיו". ברונה מספרת שרבים מחברי הכנסיות שהיא עומדת בראשותן מתנדבים בסיוע לפליטים. היא רואה זאת כחובה נוצרית כמו גם החובה להיאבק בכל סוג של גזענות ושנאת זרים. "גזענות היא בעיה גדולה, צריך להתמודד איתה וזו גם דרך לדבר על ישו שחצה גבולות ומחיצות של דתות".
אחת הכנסיות העוסקות בסיוע לפליטים המגיעים בימים אלו לשוודיה היא כנסיית וונטור (Vantörs kyrka) הממוקמת בפרבר דרומי של סטוקהולם. שרה יעקובסון-גריפ מנהלת מטעם הכנסייה השוודית את האזור הכולל שישה רבעים עירוניים ובמקביל משמשת ככומר. כמו ברונה, גם היא מוצאת השראה מן המקורות כאשר היא מטפלת בסוגיית מבקשי המקלט המגיעים לשוודיה. "יש לנו תפקיד היסטורי עכשיו", היא אומרת, "הסיוע לפליטים הוא חשוב, זאת אבן-הפינה של פעילותינו. אין חשיבות למיהו האדם שמסייעים לו, אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, אלו האורחים שלנו והפעילות הזו היא אור בעולם בזמנים חשוכים. לנביא אברהם נאמר "לך לך", הוא נדרש לצאת אל הלא נודע והיה הראשון בתנועה שאנחנו, כבני האלוהים כולם, צריכים לדבוק בה. אי אפשר יותר לשבת בכיסא עם מסורות שחונקות אותנו. צריך לצאת למדבר והקריאה הזו, "לך לך", שהופנתה לאברהם, מופנית כעת אלינו".
למרות האידיאליזם של יעקובסון-גריפ היא מתארת את תפקידה בכנסייה כשילוב של עבודה רוחנית עם תפקיד של מנכ"לית בחברה מסחרית. "יש לי 36 עובדים, 21,000 חברים משלמי מיסים בשתי כנסיות פעילות ואני מנהלת שלושה צוותי עבודה. אני עוסקת בתקציבים, במשכורות ובמו"מ עם איגודים מקצועיים אבל אני גם עושה פעילות חברתית, הטבלות, חתונות והלוויות". יעקובסון-גריפ מתארת את הקהילה שהיא עומדת ברשותה כקהילה מגוונת מאוד והיא רואה את עצמה כבעלת אחריות לא רק כלפי חברי הכנסייה הפעילים אלא כלפי תושבי האזור כולו. "זו המשמעות של הכנסייה השוודית ככנסייה עממית", היא אומרת ומסבירה שכבר משנות העשרים של המאה הקודמת בחרה הכנסייה ללכת בדרך של פתיחות ודמוקרטיה והיום רוב השוודים מביעים בה אמון ובטוחים בה גם אם הם לא חברים פעילים ואפילו אם הם לא נוצרים. כדוגמא מביאה יעקובסון-גריפ את מקום עבודתה הקודם, כנסייה ברובע בוטשירקה (Botkyrka) הידוע כאזור שיש בו אחוז מהגרים גבוה מאוד, שם הוקמה מועצה בין-דתית יחד עם הקהילה המוסלמית. "גם כאן אנחנו מתחילים מהלך דומה", היא מספרת, "אחד האתגרים הגדולים בזה הוא דווקא המתח בין נוצרים ומוסלמים המגיעים מהמזה"ת ומביאים לכאן את הרקע הקשה של העימות ביניהם. כשמשהו נורא קורה במזה"ת גם כאן נופלת אבן". בהקשר זה מעניין לעיין בעלון המקומי של הכנסייה של יעקובסון-גריפ, שבו היא מתארת במאמר הפתיחה את ישו כבנם של פליטים שנמלטו מגזרות המלך הורדוס ומשווה אותו ואת והוריו למבקשי-המקלט המגיעים לשוודיה כיום. מיד אח"כ מופיע ראיון עם אימאם שהיגר לשוודיה ב-1992 מבוסניה המדבר על חשיבות הקשר בין המוסדות הדתיים בשוודיה ועל סובלנות בין-דתית. "המפגש הבין-דתי גורם לנו להיות צנועים יותר ובעלי פחות דעות קדומות", טוענת יעקובסון-גריפ, "בזמנים קשים אלו אנו זקוקים ליותר צניעות כלפי בני-אדם וכלפי השקפות עולם שאנו חווים כזרות".
יעקובסון-גריפ טוענת שיש בכנסייה השוודית לא מעט חילוקי-דעות, מאבקים ומחלוקות. היא מודעת לכך שיש בקהילה שהיא מנהיגה גם אנשים המתנגדים לקבלת מבקשי המקלט וגם כאלו שמתנגדים לנשים המשמשות בכמורה. "כל צעד גדול נתקל בהתנגדות", היא אומרת, "אבל זו המשמעות של כנסייה עממית, חייבים לעשות את הדיונים האלו וזה בסדר אם יש דעות שונות". גישה זו מטילה אחריות גדולה על אנשי השטח של הכנסייה, הכמרים המקומיים, שתפקידם כולל גם את הצדדים התיאולוגיים של עבודת הכנסייה אבל גם את הצדדים החברתיים יותר. יעקובסון-גריפ הייתה בעברה מורה במכון להכשרת כמרים של הכנסייה השוודית והיא מתארת את התהליך כמוקפד ויסודי מאוד. "קודם כל יש ארבע שנים של לימודים באוניברסיטה במקצועות כמו תאולוגיה, אתיקה, הוראה ושפות (היא עצמה למדה עברית)", היא מתארת, "אחרי לימודי התואר יש עוד שנה של הכשרה במכון של הכנסייה המלווה במבחנים, בדיקה פסיכולוגית, מכתבי המלצה ותהליך בחירה אישי של הבישופ".
אחד המצטרפים הצעירים לשורות הכמורה השוודית הוא הכומר קארל הנריק סוואנל שעובד בכנסיית מריה מגדלנה בליבו של האי הטרנדי והבוהמייני ביותר בסטוקהולם, סודרמלם (Södermalm). כמו כמרים אחרים גם הוא מקיים מיסות, חתונות, הטבלות והלוויות אבל חלק גדול מעבודתו הוא קיום מפגשים אישיים עם חברי הקהילה שלו הבאים אליו כשהם זקוקים לתמיכה, עזרה מעשית או הכוונה רוחנית. "מגיעים אלי אנשים מכל הגילאים", אומר סוואנל, "אני נפגש עם תלמידי בתי-ספר ומדבר איתם על אמונה ומוסר, אני עובד עם חולי-נפש ויחד עם חבריי בשלושת הכנסיות האחרות באי, אני גם מדבר עם אנשים בבית-קפה פתוח שאנו אחראים עליו, אליו מגיעים בין השאר חסרי-בית, מובטלים ומהגרים". סוואנל מתאר את המפגשים האלו כמפגשים אותנטיים שאין להם אופי מקצועי אלא אופי חברי. "אנשים זקוקים לעזרה לנפש, לחבר ולמישהו שיקשיב להם", הוא אומר.
דומה שסוונאל, למרות גילו הצעיר, מראהו האופנתי והאופי החילוני של המקום בו הכנסייה שלו נמצאת, מונע מאמונה דתית עמוקה. "התפקיד שלנו הוא לדבר על אלוהים שאוהב את העולם יציר כפיו", הוא אומר, "וכך, כל מי שמגיע לכנסייה שלנו יכול להשתמש בה כדי להפוך לאנושי יותר וללמוד כיצד לחיות נכון יותר את כל האספקטים של החיים – הצער, הכאב, האושר והאובדן". סוונאל מתאר את הכנסייה כמקום שבו אפשר למצוא שקט. "יש בעולם שלנו הרבה רעש", הוא אומר, "לכנסייה אפשר להגיע ולמצוא שקט שבו ניתן למצוא את הקול הפנימי שמוביל לאמנציפציה אישית".
בעולם הנוצרי וגם מחוצה לו מעוררת הכנסייה השוודית לא מעט התנגדות. יש הטוענים שהיא ליברלית מדי, שהיא כופרת בעיקר או שמדיניות החוץ שלה צבועה בצבעים של שמאל קיצוני וסוציאליזם. עם זאת, גם מתנגדיה מכירים בכך שתוך כדי תהליך ההתחדשות המתמיד שלה, מצליחה הכנסייה השוודית להיות רלוונטית וחיונית באחת החברות החילוניות ביותר בעולם. הסוד שלה הוא באחריות החברתית שלה וביכולתה לספק קהילתיות, נחמה ותחושה של משמעות ויציבות בעולם שכל אלו חסרים בו מאוד. אבל חשוב מכך, בניגוד לממסדים דתיים אחרים, היא מצליחה לעשות זאת בלי להזדקק לכפייה, לפסילת הזולת ולשנאת האחר. במבט מרחוק דומה שהכנסייה השוודית רחוקה שנות אור ממסדים דתיים במזה"ת, אבל במבט היסטורי מעניין לציין שהאיש העומד במרכז האמונה שלה לא היה איש-דת נוצרי מיערות העד המושלגים של סקנדינביה, אלא דווקא יהודי צעיר שהסתובב לפני בערך אלפיים שנה בגליל, במדבר יהודה ובירושלים.