פגישה אחרונה

הנה משהו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם לרגל הבחירות בצרפת.
טקסט לזכרו של אחד המנהיגים הצרפתים החשובים, המשפיעים ומעוררי ההשפעה של מאה השנים האחרונות. מתוך הספר "צלב ישראלי".

ראשית העובדות.

ליאון בלום היה ראש-הממשלה הסוציאליסט הראשון בצרפת וגם ראש הממשלה היהודי הראשון. בימי מלה"ע השנייה הוא עמד למשפט כאשר ממשלת וישי האשימה אותו בפגיעה בחוסן האומה. בלום נשלח לבוכנואלד. הוא נשמר שם בחיים וגם התחתן בכלא. כעבור שנתיים, כאשר האמריקאים החלו להתקרב, הועברו בלום ורעייתו בשיירה לדכאו ומשם אל עבר הרי טירול. הם שוחררו על ידי פלוגת וורמאכט שנכנעה והאמריקאים לקחו עליו חסות. אחרי המלחמה הוא חזר לפעילות פוליטית בצרפת ונפטר ב-1950.

היילמאר שאכט היה נשיא הרייכסבאנק ושר הכלכלה של גרמניה הנאצית. הוא היה מאלו שלחצו למנות את היטלר לקאנצלר והוא חיבר אותו לכסף הגדול של גורמים כמו התעשיין פריץ טיסן (שבמקרה או שלא במקרה היה גם הוא אסיר בדכאו בסוף המלחמה). לאחר כמה שנים בהן היה שאכט הדמות הכלכלית החשובה ביותר ברייך השלישי, הוא הסתכסך עם גרינג ונקלע לחילוקי דעות עם היטלר והוא נאלץ להתפטר. הוא עשה זאת באיטיות רבה וככל הנראה בחוסר חשק גדול. זה לקח לו מ-1937 ועד 1943 לנתק את כל קשריו עם הממשל הנאצי. לבסוף, ב-1944 הוא נאסר. הוא נשלח לרוונסברוק, אח"כ לפלוסנבורג ולבסוף לדכאו. שם הוא פגש את לאון בלום בבלוק האח"מים (כן, היה דבר כזה גם במחנות ריכוז).

בתום המלחמה עמד שאכט למשפט בנירנברג באשמת פשעים כנגד השלום. הוא טען, כמובן, שהוא איננו אשם, שהוא התפטר לפני המלחמה, שהוא היה בקשר עם המחתרת ושהוא ישב בעצמו במחנה ריכוז. הוא זוכה במשפט ויצא לחיים חדשים. בגלגולו החדש הקים שאכט בנק והיה למרצה מבוקש ויועץ כלכלי למדינות זרות. הוא נפטר ב-1970, בן 93, במינכן. לא כל כך רחוק מהבונקר בדכאו.

וכעת, הפואמה…

פגישה אחרונה

הימים ימי אופל ורוע היו, בבוואריה בלב היבשת.

הקרבות כבר כמעט הסתיימו בחזית, אך בעורף עדיין שלהבת.

ובדכאו, באב-הטיפוס, עוד גוועו

ברעב, בחולי, בקור

וערמות המתים של אירופה גבהו,

והיה החלב שחור.

 

אך בקצה מחנה, סמוך למגרש, בבניין הארוך, הצפוף

ישבו אסירים ששמרו את פניהם, שהותר להם קול וגוף.

הכלואים לא עונו, לא נורו, לא נתלו, לא הומתו כמנהג המקום,

כי היו הם כמרים ואנשי עסקים, בעלי הדרגות של אתמול.

וכך התמלא הבלוק המיוחס בציבור מורם מעם,

נשיאים, נגידים, חברי דירקטוריון, מנהיגים שדעך זוהרם.

 

והיה בחצר, לאחר עוד מטח, נפגשו באקראי בשנית,

שני אישים שעד לא מכבר נמנו על שורות המעמד השליט.

האחד, מבוגר, יהודי ושמו בלום, היה ראש ממשלה צרפתי,

השני, היילמאר שאכט, איש כספים ומדינאי, הגזבר של הרייך השלישי.

 

וידע הראשון על אודות השני את כל מפעלו הרשמי.

שבכוח המארק את הפיהרר מכלום, לכס המלכות הוא הביא,

שהכשיר את השרץ וחיבר לו ממון וחלק איתו שלל מנעמים.

אך ידע בלום יותר, כי היה הוא נבון והבין את עומקם של דברים.

 

שהיה שאכט סימבול לכסף גדול שאדיש לגורל הבריות,

שהפנה את ראשו לכיוון השני כשהיה לו לא נוח לראות.

כאנשי התרבות הגבוהה הידועים, בעלי מעמד ויוקרה

הוא נתן לשררה, לכבוד, לפיננס להיות לאמת המידה.

 

ובלום שהכיר על בוריו הטיפוס התעצב במקצת אל ליבו

כאדם היושב במושב אוטובוס, או עומד או קורא לתומו

ולפתע עולה ההוא המאוס, מכר שאיננו אוהב,

ונדרש הוא כעת לדבר בנימוס למרות המטען הכבד.

 

אך שאכט, מצידו, אם לומר בכנות, שמח על זו הפגישה.

ככל שירבו לפוגשו כאן, חשב, יהיה זה רק לטובה

כי ידע שקרבה לקיצה הלחימה והעורף הופך לחזית

ואחרי הקרבות בתי-דין יתכנסו ומחיר ישלם המכרית.

 

אז, ישוב על ספסל עם שאר נאשמים, יוכל לומר ברבים

לא ידעתי מאום, התנגדתי, מחיתי, הנה – חבריי יהודים!

תשאלו את בלום, עמיתי מצרפת, בו פגשתי שנית, במקרה

כשישבתי בדכאו בשבי הצורר, אזוק ומושפל ומוכה.

 

תודה לך פיהרר יקר, אמר שאכט בלבו כשישב בחצר

בלי משים לי נתת עתיד ותקווה לחיים כשהקרב ייגמר.

ובלום, שהביט וידע בדיוק מה עובר לו לשאכט, בראשו

חשב מי צריך את זו הפגישה שארגן השטן בגנו.

 

הוא הביט בעיניו של שאכט היריב וברכו ושאל לשלומו.

תודה אמר שאכט, טוב לראות את כבודו, ואז קד ולחץ את ידו.

ואח"כ דיברו כשני בני-אדם שעסקו באותם הדברים.

הם דיברו על נשיא בביתו הלבן ועל דרזדן ועל הרוסים.

 

ואז נפרדו, כידידים כמובן, והלכו כל אחד לתאו

ובלום אז סיפר לאשתו הטריה מדוע כבד הוא ליבו –

אם יבוא ניצחון, הוא אמר מהורהר, לא שלם יהיה, לא מלא

כי ברור כבר כעת כי שאכט ומרעיו, ישרדו וכוחם יעלה

וברור כבר כעת שחיים של אדם תלויים בבסיס כלכלי

וברור שההון, כמו לפני הקרבות, ימלוך בסגנון בנקאי.

 

והבנק יתמיד להעלות הריבית, וליזום תוכניות של ייעול

לפטר, לפרק, למקסם ולצבור בשירות שדירת הניהול

וחומות וגבולות יוקמו ויופלו על גבם של איש ואישה

אחרי דכאו, סיכם, מי יודע בכלל אם נבדיל עוד בין טוב ובין רע.

 

וכמה ימים אחרי הפגישה נלקחו שאכט ובלום למגרש

ועברו בתוכם של המון אנשים בדרכם לפרק חדש

עייפים הם היו כאשר הם הובלו תוהים מה יהיה גורלם

ובאור אחרון ראו הם דבר מה שלכד את תשומת ליבם.

 

כשהרימו מבט באור אחרון הם ראו ציפור לבנה

מה מוזר, הם חשבו, כשראו על גבה עומדת ציפור שחורה.

 

סוף דבר:

ב-1951 חזר שאכט לגרמניה משהות ארוכה באינדונזיה. בדרך חזרה לאירופה הוא עשה עצירת ביניים. נחשו איפה… נכון, שש שנים אחרי השואה נחת "הקוסם הכלכלי" של היטלר, איש סודו ובכיר משטרו של הפיהרר במדינת היהודים, מדינה שרודפת עד קצה העולם אחרי כל אחד שהיה פעם קצין זוטר בוואפן ס"ס או ש"ג של מחנה-ריכוז. שאכט נחת בישראל כנוסע בטרנזיט, הוא שתה כוס תה, הסתובב בין החנויות ואפילו התראיין והצטלם. אח"כ הוא המשיך בדרכו.
שאכט בא בגלוי ולא הייתה כל מניעה חוקית ממנו להשתמש בנתב"ג (אז שדה-התעופה לוד) כתחנת מעבר. בארץ היו אמנם כמה תגובות נרעשות, כתבו על זה קצת בעיתונות, התלוננו קצת בכנסת אבל כמו תמיד, עברו הלאה. תמיד הלאה, לעניין הבא.

למה חשוב לספר על האפיזודה הזו? לא כי זה מזעזע שלא עצרו אותו. שאכט, כמו נאצים רבים אחרים, היה חלאה לא בגלל הרצחנות שלו אלא בגלל הקונפורמיזם שלו, האדישות שלו והיכולת שלו להקריב שיקולים מוסריים ואחריות אישית על מזבח הטענות הטכניות. זה לא חומר לבתי-משפט. מה אתם רוצים ממני? הוא אמר, מילאתי את תפקידי, שירתי את עמי, התנגדי למלחמה. הוא הכחיש את המובן מאליו – מי ששירת במשך שנים את הנאצים בגאווה ובבחירה חופשית היה נאצי בעצמו ויש לו חלק בכל מה שהם עשו. לא הגבלסים של העולם הזה, אני אומר לכם, לא הגבלסים אלא השאכטים, על הניהליזם והאופורטוניזם שלהם, הם אלו שיורידו אותנו ביגון שאולה.

ביקורו של שאכט בישראל הוא שיעור מדהים בריאל-פוליטיק. אנשי הכספים הם תמיד נקיים וסטריליים. נכון, שאכט מעולם לא היה חלק מכנופיית הפראים האנטישמיים והוא היה גורם מתון יחסית במשטר הגרמני אבל הוא העניק לנאצים יוקרה, כסף ולגיטימציה והוא היה האחראי על הקופה של הרייך השלישי. הוא הרי מימן את העסק! ולמרות זאת, היזכרו לדוגמא במשפט דמניוק, השומר מטרבלינקה. אין מי שלא שמע עליו. כל הארץ הייתה מרותקת אליו. זה היה אחד האירועים המכוננים של שנות השמונים. אבל על ביקור של שר הכלכלה הנאצי שהיה אחד הגורמים המרכזיים לעליית היטלר לשלטון, כמעט אף אחד לא שמע. שאכט נוקה לחלוטין מהעבר הנאצי שלו ודמניוק נרדף במשך עשורים ע"י מערכות תביעה בכל העולם. אין לי כמובן טיפת סימפטיה לדמניוק. אבל זה מוזר ששאכט, שבלעדיו ייתכן שהיטלר היה נעלם בפח האשפה של ההיסטוריה, חי חיים מלאים באושר ובעושר. ואפילו עבר בארץ. זה כמו בשיר של דילן – Steal a little and they'll put you in jail. Steal a lot and they'll make you king.

ומה עם בלום? ובכן, כאשר בלום חזר לפאריז משביו בגרמניה הוא היה כבר בן 73 ובעבור רבים הוא היה גיבור לאומי. הוא ורעייתו, ז'אנו, פרשו לחווה בעיירה קטנה לא רחוקה מפאריז, הוא קרא ספרים, כתב, טייל עם הכלב וקיבל אורחים רבים. הוא הספיק גם לעשות כמה חודשים בארה"ב בשליחות ראש-הממשלה גואן, ללוות את הקמתם של הגופים הבינלאומיים של אחרי המלחמה והוא אפילו חזר לחודש לכס ראש-הממשלה בממשלת המעבר של דצמבר 1946.

בלום נפטר בגיל 78 בביתו הכפרי. בניגוד לשאכט הוא מעולם לא ביקר בישראל, מדינה שלהקמתה הוא תרם לא מעט. ובכל זאת, ב-1943, בעת שהיה אסור בבוכנוולד, הוקם בעמק החולה היישוב כפר-בלום. המעגל נסגר. בזמן שישב המנהיג היהודי הסוציאליסטי במחנה ריכוז נאצי הוקם על שמו קיבוץ. דווקא קיבוץ.