גם אם הקהילה הבינלאומית התעוררה, בשביל בני הרוהינגה זה כנראה מעט מדי, מאוחר מדי

בחודש שעבר הוציא בית הדין הבינלאומי לצדק צו ביניים המורה למיאנמר למנוע את הטבח באחד מהמיעוטים הנרדפים כיום בעולם, אך למשפטנים יהיה קשה להוכיח כוונה לרצח עם והדיונים צפויים להימשך עוד שנים.

פורסם ב-"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/asia/MAGAZINE-1.8556500

"חיילים הפרידו את הקבוצות לנשים וגברים", כך ע"פ אחת העדויות, "הגברים, שהיו כולם בקבוצה אחת, הוצאו להורג. אלו שלא מתו כתוצאה מהירי, אלו שנאבקו על חייהם או נפצעו קשה, הומתו באמצעות סכינים. אח"כ הורידו מהגופות תכשיטים ודברי ערך, שמו אותן בתוך שלושה בורות והציתו אותן. אני חושב שאנשי הצבא שפכו עליהן דלק כי הלהבות עלו מהר והיו גבוהות מאוד". עדים נוספים סיפרו על מה שקרה אח"כ; חלק מהילדים נורו, תינוקות נלקחו מאימותיהן, חלקם נזרקו לנהר, אחרים נזרקו אל תוך האש. לאחר מכן נלקחו הנשים, הילדות והנערות בקבוצות קטנות אל בתי הכפר, שם הן נשדדו ונאנסו באכזריות. "אחד החיילים אנס אותי", אמרה אחת הקורבנות, "הם דקרו אותי בצוואר ובבטן. ניסיתי להציל את התינוק שלי שהיה בן 28 ימים אבל הם זרקו אותו על הקרקע והוא מת. הנשים האחרות שהיו שם נאנסו גם הן. אחה"צ חזרתי להכרה כי להבות נפלו מהגג על גופי. הייתי היחידה בחדר ששרדה. בקושי יכולתי לזוז אבל הבנתי שאישרף למוות. למרות שהתינוק שלי מת, החזקתי אותו קרוב לליבי, אך לא יכולתי לקחת את גופתו איתי. נמלטתי דרך דלת קטנה במטבח שלא היתה נעולה".

אלו רק חלק קטן מהעדויות שנאספו מפי ניצולי הטבח בכפר טולה טולי (Tula Toli) שבמדינת ראקין במערב מיאנמר. עד סופו של אותו יום, ה-30 באוגוסט 2017, נשרפו בכפר כ-440 מבנים ונהרגו מאות בני-אדם, חלקם תושבי כפרים אחרים ששהו במקום לאחר שנמלטו מכפריהם שהותקפו גם הם. מהכפר, כך מראים צילומי לווין, לא נותר זכר. קורבנות הטבח היו בני רוהינגה, קבוצה אתנית המהווה את אחד המיעוטים הנרדפים בעולם. בני הרוהינגה הם מוסלמים ברובם ולמרות שהם חיים במיאנמר הרבה לפני שזו הפכה למדינה עצמאית, הם אינם נחשבים אזרחים והם חסרי זכויות-אדם בסיסיות. מבצעי הטבח היו חיילי צבא מיאנמר מתוגברים באזרחים בני הרוב האתני הבודהיסטי של ראקין שהיו חמושים בסכינים ובמצ'טות. העדויות מהטבח ומתקריות דומות שהתרחשו באותה תקופה, נאספו יחד עם מסמכים, תמונות, סרטונים וצילומי לווין ע"י צוות בדיקה של האו"ם שהציגן למועצת זכויות-האדם ב-2018. ב-2019 הוגשה לבית הדין הבינ"ל לצדק בהאג, תביעה נגד מיאנמר באשמת הפרת האמנה בדבר מניעת וענישת רצח-עם. לפני כשלושה שבועות הוציא בית-הדין לבקשת התובעת, הרפובליקה של גמביה, צו ביניים המורה למיאנמר למנוע מעשי רצח-עם, למנוע השמדת ראיות בקשר לאישומים שהוגשו ולהגיש דו"חות תקופתיים עד סוף ההליך המשפטי שע"פ הערכות עלול להימשך בין 3 ל-5 שנים.

***

ניי סאן לווין הוא בן רוהינגה שנולד במדינת ראקין, גדל בראנגון, העיר הגדולה במיאנמר וחי כיום בפרנקפורט, שם היה לאחד ממייסדי "קואליציית רוהינגה החופשית". "בני הרוהינגה נרדפים כבר 42 שנה", הוא מספר ל"הארץ", "עכשיו, בית-הדין הגבוה בעולם יוצא להגנתנו ואנו מעריכים את זה מאוד. עם זאת, ברור שממשלת מיאנמר לא תמלא את הצו. יומיים אחרי ההחלטה כבר נהרגו שתי נשים, אחת מהן היתה בהריון, אתמול היו הפגזות על אוכלוסייה אזרחית והשלטונות השביתו את האינטרנט באזור בו חיים הרוהינגה". השנים הארוכות של הרדיפות, הקיפוח והאפליה שלווין מדבר עליהם התפרצו ב-2012 בסבב עימותים אלימים בין בני הרוהינגה המהווים את הרוב בצפון מדינת ראקין לבין הבודהיסטים המקומיים המהווים את הרוב בדרומה. מהומות אלו הובילו לפוגרומים נגד הרוהינגה שהסתיימו בהרוגים ופצועים רבים ובכ-150,000 עקורים. 130,000 מהם עדיין חיים, ע"פ לווין, במה שהוא מכנה "מחנה ריכוז". ב-2015 נמלטו אלפי בני רוהינגה ממיאנמר ומבנגלדש וניסו להגיע בסירות למלזיה, אינדונזיה ותאילנד, בריחה שהביאה למאות קורבנות שטבעו בים. ב-2016 החל סבב אלימות נוסף. תחילה היתה זו תגובה של צבא מיאנמר להתקפות של צבא "הישע הרוהינגי של ראקין" (ARSA), שמיאנמר מגדירה כארגון טרור. מהר מאוד, עם זאת, הפכה המתקפה הצבאית לטיהור אתני, ויש שיטענו רצח-עם.

"הם מתכננים למחוק אותנו מעל פני האדמה מאז 1978", אומר לווין, "ב-1982 חוק האזרחות החדש הפך אותנו לחסרי אזרחות בארצנו שלנו ומאז 1992 הרוהינגה חיים בתנאי אפרטהייד". ע"פ לווין גם בני הרוהינגה שאינם חיים במחנות חיים ב"בית-כלא פתוח" – הם אינם רשאים לצאת מיישוביהם, מאזינים לשיחות הטלפון שלהם והם נרדפים ע"י הצבא. "כשהאלימות החלה ב-2016, נהרגו 1,500 בני-אדם, כשלושים יישובים הוצתו ע"י הצבא, מאות נשים נאנסו, ו-93,000  נאלצו לברוח לבנגלדש", מספר לווין, "במתקפה של 2017 נהרגו מעל ל-10,000 בני-אדם, 390 כפרים נהרסו, מעל ל-1,000 נשים נאנסו וכ-750,000 נמלטו לבנגלדש , שם חיים כיום כ-1.1 מיליון פליטים מבני הרוהינגה. מאות אלפים נוספים ברחו בשנים האחרונות והם חיים בערב-הסעודית, פקיסטן, מלזיה ומדינות אחרות". "מדובר ברצח-עם במאה ה-21", מסכם לווין, "זוהי בושה לאנושות וזה חייב להיפסק".

***

ב-27 באוגוסט 2017 הקיפו חיילים חמושים ובני ראקין בודהיסטים מצוידים בסכינים ובחרבות את הכפר שואפ פארונג (Shuap Parung). "מבצע הפינוי" החל, ע"פ דו"ח צוות הבדיקה של האו"ם, בסביבות שתיים בצהריים אז נשמעו היריות הראשונות. בהמשך הוצתו מבנים רבים לאחר שאנשים הוכנסו אליהם ונשרפו חיים. אישה מבוגרת שנגררה מביתה עם אחיה בן ה-70 סיפרה: "חיילים השתמשו בכתות רובה כדי להכות את אחי בראשו. ראיתי את המוח שלו נשפך החוצה. ראיתי אנשים שהומתו באמצעות סכינים ארוכות. החיילים גם ריססו כדורים ורבים נהרגו ונפצעו. הכפר היה מלא בגופות. ראיתי עשרות הרוגים. קודם הם ירו ואח"כ, אם הם ראו מישהו שנותר בחיים ועדיין זז, הם שחטו אותו במצ'טה". הדו"ח מספר שגם בכפר זה נרצחו תינוקות וילדים באכזריות, גם כאן היו מעשי אונס אלימים, גם כאן נמצאו בורות קבורה המוניים וגופות רבות נצפו ע"י שורדים כאשר הן צפות במורד הנהר.

מאונג זרני, אקדמאי, איש חינוך ופעיל זכויות-אדם ממיאנמר המתגורר בבריטניה, מסביר את מקורה של האכזריות יוצאת הדופן הזו. "הברוטליות וחוסר האנושיות של החיילים, הכפריים הרגילים והנזירים הבודהיסטים שהשתתפו באינספור מעשי זוועה נגד הרוהינגה נובעת משני מקומות עיקריים", הוא אומר, "ראשית, יש שיתוף פעולה מלא בין השלטון לבין החברה האזרחית, ממש כמו שהחברה הגרמנית המושפעת מהנאצים אפשרה למפלגה הנאצית ולשלוחותיה לבצע השמדה טוטאלית של היהודים. שנית, לפני שהרוהינגה היו מטרה למתקפה פיזית הם היו קורבן של תעמולה שגרמה לציבור הכללי לא לראות בהם בני-אדם אלא ווירוסים, פרזיטים, ג'וקים ועלוקות. זה הרבה מעבר לגזענות רגילה. זו דה-הומניזציה מוחלטת שגורמת לרוצחים לחוש כאילו הם נלחמים באויב גם כשהם רוצחים תינוקות. אלו שהשתתפו בהשמדה הג'נוסיידיאלית לא הרגישו שהם עוברים עברה, להיפך, הם הרגישו שהם מגנים על ארצם, על אדמתם ועל הקהילה שלהם. הם רואים את עצמם כקורבנות". ע"פ זרני, רצח-העם של הרוהינגה הולך צעד רחוק יותר ממעשי רצח-עם אחרים. ההנדסה הדמוגרפית של שלטונות מיאנמר מבוססת על אידאולוגיה שאיננה מכירה כלל בקיומה של זהות רוהינגית. "אין עם כזה", טוענים השלטונות במיאנמר, "מדובר בפולשים לא חוקיים וחסרי זכויות". כלומר, בני ובנות הרוהינגה נרצחים כאשר זהותם נשללת מהם ואלו ששורדים חייבים לקבל על עצמם את הזהות הקבוצתית החדשה שקבעו הרוצחים – "נוכרים בנגלים". "הציבור שטוף המוח במיאנמר קיבל את השמדת הזהות הרוהינגית", אומר זרני, "הוא מגבה את הרצח והופך את הקורבן לאִיוּם".

זרני שופך אור גם על ההקשר הפוליטי. "יש קונצנזוס במדינה, בקרב כל המעמדות והקבוצות החברתיות, אפילו בקרב מוסלמים שאינם בני רוהינגה, שמדובר בפולשים לא חוקיים", הוא אומר, "הם טוענים שזוהי לא סוגיה של גזע או דת אלא סוגיה של הגירה. יש גם כאלו הטוענים שזה ניסיון השתלטות של האיסלם הגלובלי המגובה במוסר הכפול של המערב הצבוע. זה לא מאוד שונה מתאוריות קונספירציה על השתלטות יהודית". גורמים אלו, בתוספת גזענות כלפי בעלי עור כהה יותר ומגמות היסטוריות שמקורן בשנים רבות של קולוניאליזם אנגלי וחמישים שנים תחת שלטון צבאי, מובילים לכך שרצח-העם, זוכה בסה"כ לתמיכה. גם מנהיגת מיאנמר בפועל, זוכת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י, שנתלו בה תקוות רבות בכל הנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם במיאנמר, היא חלק ממגמות אלו. "סו צ'י, למרות החינוך שקיבלה באוקספורד ועשורים של חיים במערב הליברלי, היא גזענית שאיננה מסוגלת לקבל את העובדה שבני הרוהינגה הם חלק מהחברה במיאנמר", אומר זרני, "סו צ'י איננה משקל נגד לגנרלים, היא משבחת בעקביות את הטיהור האתני והיא גם מרוויחה פוליטית מכך שהיא מצדיקה את פעילות הצבא בפני העולם".

***

ואכן, כאשר היה צורך לייצג את מיאנמר בפני בית-הדין הבינלאומי לצדק היתה זו סו צ'י עצמה שהתייצבה בהאג. למרות הצו הזמני המהווה אזהרה למיאנמר והגנה על בני הרוהינגה, תהיה זו טעות להסיק שסו צ'י הפסידה בזירה הבינלאומית. מייקל בקר, מומחה למשפט ציבורי בינלאומי המלמד בטריניטי קולג' בדבלין (וגם עבד במשך ארבע שנים בבית-הדין הבינלאומי לצדק), טוען שפשע רצח-עם הוא קשה מאוד להוכחה. "גם אם יש הוכחות רבות למעשי זוועה, קשה להוכיח את ההגדרה החוקית של רצח-עם ובמיוחד את הדרישה להוכחת כוונות ג'נוסיידיאליות" הוא אומר. במקרה הזה, מסביר בקר, בית-הדין טרם הכריע אם התקיים כאן רצח-עם. "בהמשך ההליכים תוכל מיאנמר לטעון שכוונתה היתה להילחם בטרור ובאופן פרדוקסלי גם אם יוכח שהיה כאן טיהור אתני מיאנמר תוכל לטעון שהדבר מראה שלא היה בכוונתה להשמיד את האוכלוסייה, אלא לעודד הגירה כחלק מביצוע שינויים דמוגרפיים באזור". ע"פ בקר, אפילו אם בית-הדין יכריע שאכן בוצע רצח-עם במיאנמר, לא ברור לאלו צעדים ההחלטה תוביל. "האם בית-הדין יורה למיאנמר לשלם פיצויים לבני הרוהינגה? האם הוא ידרוש שמיאנמר תבנה מחדש בתים וכפרים שנהרסו? האם יעניק זכויות קניין מחודשות לאלו שנאלצו לברוח? ואולי חשוב מכל, האם ירצה ויוכל בית-הדין לתבוע ממיאנמר לבצע רפורמות חוקיות, בעיקר בנוגע לחוק האזרחות, כך שבני הרוהינגה יוכלו לחזור למיאנמר בביטחון ולחיות בכבוד?  אלו שאלות מורכבות כמו גם השאלה האם ובאיזה מידה מיאנמר תקיים בכלל את החלטות בית-הדין".

אם זהו המצב, האם ההליך בבית-הדין הבינלאומי הוא סמלי בלבד והאם יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות יותר נגד רצח-עם? "זה לא סביר שמועצת הביטחון של האו"ם תשחק תפקיד משמעותי בזמן שמתקיים ההליך בבית-הדין ואפילו אחרי שתתקבל הכרעה", אומר בקר, "היחסים הקרובים בין סין למיאנמר ימנעו ככל הנראה פעולה של מועה"ב (מה שכבר ניכר בישיבה סגורה של מועה"ב ביום שלישי שעבר בה מנעה סין הצהרה משותפת הקוראת למיאנמר לקיים את הדין הבינלאומי ולנקוט צעדים להעניש את האחראים להפרת זכויות-אדם, ד.ס). זה גם לא סביר שצו הביניים יאפשר חזרה של פליטים למיאנמר. אם כבר ההיפך הוא הנכון, החלטת בית-הדין מאשרת שהמצב במיאנמר הוא מסוכן מאוד בעבור בני-הרוהינגה וכל חזרה לשם תהיה מוקדמת מדי". מייקל בקר טוען שבהחלט ייתכן שצו הביניים יוסיף ללחץ על מדינות שלישיות וחברות בינלאומיות הקשורות במיאנמר. "אני מאמין שהפיקוח על מיאנמר שיוצר התיק בית-הדין הבינלאומי ושהוגבר בעקבות צו הביניים שהתקבל פה אחד המכיר בבני הרוהינגה שנותרו במיאנמר כזקוקים להגנה, מקשה על מיאנמר להמשיך להתנהל כרגיל. זה מראה שלתיק יש יותר מערך סימבולי. עם זאת, קשה לקבוע אם זה יוביל לשינויים מבניים עמוקים יותר. הכוח של הצהרות בית-הדין תלוי במידה רבה ברצון הפוליטי המושקע ביישומן".

גם אם דבריו של בקר משאירים מקום מסוים לאופטימיות, ההיסטוריה מלמדת שבני הרוהינגה יעשו נכון אם ימנעו מלתלות תקוות רבות מדי במוסדות הבינלאומיים. זו הפעם הרביעית שבית-הדין הבינ"ל לצדק דן בנושאים הקשורים לאמנה למניעת רצח-עם. שני הליכים שהחלו בשנות התשעים היו קשורים למלחמה ביוגוסלביה לשעבר (בוסניה וקרואטיה נגד יוגוסלביה, שהפכה מאוחר יותר לסרביה). תוצאותיהם היו אמביוולנטיות והן התקבלו שנים רבות אחרי סיום הסכסוך. תיק נוסף הוגש ב-2002 נגד רואנדה, אך בית-הדין החליט שאין בסמכותו לדון בו. הקהילה הבינלאומית התמודדה עם טרגדיות אלו ואחרות, במידה משתנה של הצלחה, גם באמצעות טריבונלים פליליים בינלאומיים והליכים משפטיים בבית-הדין הפלילי הבינ"ל (שבניגוד לבית-הדין הבינלאומי לצדק מעמיד לדין נאשמים קונקרטיים ולא מדינות). במקרה של בני הרוהינגה, שני בתי-הדין הבינלאומיים כבר עוסקים בנושא אך ההליכים, אם אכן ימוצו, ייקחו שנים. בעבור יותר ממיליון וחצי בני רוהינגה, הנמצאים בתנאי מאסר ותחת איום פיזי במיאנמר ובתנאי מחסור קשים במחנות בבנגלדש, ייתכן שזה כבר יהיה מאוחר מדי.