עליה לילדיכם ספרו

איך הוביל סקר מדאיג בקרב בני נוער לכתיבתו של אחד הספרים הנפוצים בשוודיה ולהקמת רשות ממלכתית קבועה ללימוד שואת יהודי אירופה?

פורסם במוסף הארץ: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.1984213

שנות ה–90 של המאה הקודמת היו שנים קשות בשוודיה. מדינת הרווחה המשגשגת, שנבנתה במשך עשורים, נקלעה לשורה של משברים פוליטיים ולמשבר כלכלי חריף. בעקבות תהליך דה־רגולציה של המגזר הפיננסי ובועה שהתפוצצה, נכנס המשק למיתון עמוק, מאות אלפים איבדו את מקום עבודתם ומערכת הרווחה האוניברסלית, שהפכה את שוודיה לאחת המדינות המפותחות, השוויוניות והסולידריות ביותר בעולם, נשחקה כחלק מתוכנית קיצוצים ממשלתית.
כדרכם של משברים כלכליים באירופה, תופעות הלוואי החברתיות לא איחרו לבוא. בין השאר נרשמה עלייה במספר התקריות האלימות על רקע גזעני ותנועות ניאו-נאציות הופיעו בגלוי במצעדים והפגנות. אבל הייתה זו תופעה אחרת שגרמה לדאגה מיוחדת בקרב מקבלי ההחלטות בסטוקהולם. סקר שפורסם ב-1997 חשף שרק 66% מבני הנוער בשוודיה בטוחים ששואת יהודי אירופה אכן התרחשה (כאשר האחרים בוחרים ברמות שונות של אי-ביטחון ואי-ידיעה). ראש-ממשלת שוודיה דאז, יורן פאשון, היה מזועזע. בדיון בפרלמנט ביוני 97, כאשר פוליטיקאים ופרשנים ציפו ממנו לדבר על שאלות תקציביות, הוא הפתיע והחליט לדבר על השואה והשכחתה. פאשון לא הסתפק בדיבורים. הוא הציע הצעה קונקרטית. הממשלה תיזום מסע הסברה, הוא הכריז בפני באי המליאה, כדי שצעירי שוודיה יכירו ויבינו את השואה. למסע ההסברה הוא קרא "היסטוריה חיה". "אם לא נקיים דיון חי על השואה", הוא אמר, "היא עלולה להתרחש שוב".
באותו זמן סיים פול לוין את עבודת הדוקטורט שלו שעסקה בדיפלומטיה השוודית בזמן השואה. לוין, יהודי אמריקאי במוצאו, עבר להתגורר בשוודיה ב-1988 והתמקם באוניברסיטת אופסלה, המוסד האקדמי הוותיק בסקנדינביה. "אחרי ההופעה של רוה"מ בפרלמנט אמרתי למנהל המחלקה שלי שאנחנו מוכרחים לכתוב לו מכתב ולהציע את עזרתנו", הוא נזכר. המכתב אמנם נשלח וכבר בנובמבר ישבו לוין ושותפו סטפן ברושפלד, יהודי שוודי ממוצא צרפתי, במשרדי רוה"מ בסטוקהולם וקיבלו מנציגיו את המשימה. "הם אמרו לנו לכתוב דף מידע על השואה שיופץ לכל בית-אב שיש בו ילדים בין הגילאים 13 ל-17. אמרנו להם שזה מטורף. אי אפשר לכתוב על השואה במסגרת מצומצמת כל כך במיוחד במדינה עם חוסר עניין מובהק בנושא. לבסוף הם הסכימו ל-30 עמודים ועשר תמונות אבל גם נתנו לנו דד-ליין, הספר חייב להיות מוכן עד ה-27 בינואר, יום השנה לשחרור אושוויץ, שיצוין בטקס רשמי בהשתתפות מלך ומלכת שוודיה".
"היו לנו למעשה שמונה שבועות", משחזר לוין המשמש כיום כפרופ' להיסטוריה של השואה באופסלה, "כשהתחלנו לא היו לנו משרדים או צוות ונאלצנו לגייס את בנות הזוג שלנו לעזור. בהמשך הגיעה תמיכה ממשלתית וצוות קטן שגיבה אותנו. העבודה הייתה אינטנסיבית מאוד. בשלושת השבועות האחרונים עבדנו עשרים שעות ביום וזה היה תהליך מתיש רגשית ואינטלקטואלית".
למרות התנאים הקשים עמדו לוין וברושפלד במשימה. בסוף ינואר 1998 יצא לאור הספר. הוא הכיל קצת פחות ממאה עמודים ושמו כלל ציטוט מהפרק הראשון של ספר יואל: "עליה לילדיכם ספרו – ספר על השואה באירופה 1933-1945". את מה שקרה אח"כ איש לא ציפה. "הממשלה שלחה מכתב ל-713,000 בתי-אב שוודיים. המכתב הציע למשפחות ספר שיסייע להם לשוחח עם ילדיהם על השואה", מספר לוין, "הספר הוצע בחינם, כל שהמשפחות צריכות היו לעשות היה להחזיר את הבקשה בדואר חוזר. בד"כ אפשר לצפות לסביבות 5-8% היענות בקמפיינים כאלו אך 100,000 ספרים הודפסו מראש מתוך מחשבה אופטימית. באופן אישי חששתי שהם יישבו במחסנים ללא דורש".
חששותיו של לוין התבדו במהרה. בתוך שלושה חודשים התקבלו כ-415,000 בקשות לספר. "בית-הדפוס פשוט הדפיס והדפיס והמשרד שנועד לטפל בעניין לא עמד בעומס", מספר לוין, "גם בתקשורת העניין בספר היה עצום. במשך חודשים סטפן ואני רואיינו ללא הפסק. מלבד האקדמיה, שהתעלמה מהספר, הפרויקט קיבל תשומת לב רבה וביקורות טובות ונרחבות". עקב הצלחת הספר הפך לימים פרויקט ההסברה הממשלתי לרשות ממלכתית קבועה המקיימת פעילויות חינוכיות והסברתיות שונות שנקודת המוצא שלהן היא השואה. מאז 1998 ועד היום הודפס הספר בכמעט שני מיליון עותקים (אוכלוסיית שוודיה היא כתשעה מיליון). הספר גם תורגם לכ-15 שפות כולל ערבית, פרסית ותורכית כדי שמהגרים החיים בשוודיה יוכלו להיות שותפים גם הם בתהליך. מלבד התנ"ך וספר נוסף זהו הספר שהודפס במספר העותקים הרב ביותר בהיסטוריה של שוודיה (הספר הנוסף הוא ספר בישול).
"עליה לילדיכם ספרו" הוא ספר תמציתי מאוד. הוא מתאר בשפה פשוטה וברורה לא רק את השמדת יהודי אירופה אלא גם את האירועים שהובילו אליה ואת התהליכים הפוליטיים והחברתיים שהתלוו אליה. זהו ספר אינפורמטיבי מאוד וניכר שהכותבים עשו מאמץ גדול לספק מידע רב במסגרת מצומצמת ונגישה. יש בו מידע היסטורי אך גם קטעי שירה, יש בו נתונים אובייקטיבים, תאריכים ומספרים, אך גם קטעי עדות ופרספקטיבות אישיות, הוא מדגיש את הייחודיות של השואה אך הוא מתייחס גם לטרגדיות האחרות של התקופה כמו רדיפת והשמדת הצוענים והכיבוש האכזרי של הפולנים. מלבד הטקסט עצמו מכיל הספר גם תמונות, מפות וקטעי עיתונות מהתקופה.
הספר איננו עושה פשרות כתוצאה מזה שהוא פרויקט ממשלתי שנועד לקהל מגוון מאוד מבחינת גיל, השכלה ורקע תרבותי. המחברים לא חוסכים בתיאור זוועות השואה והם גם לא נמנעים מלעסוק בסוגיות רגישות כמו סגירת גבולות מדינות המערב לפליטים יהודיים או ההחלטה שלא להפגיז את תאי-הגזים באושוויץ. "כבר בתחילת הדרך הבהרנו לאנשי משרד רוה"מ שאם יגידו לנו מה לכתוב אנחנו נתפטר", מספר לוין, "והם אכן לא התערבו בעבודה שלנו". ללא צנזורה אמנם אך עם מספר מוגבל של עמודים, חלק מרכזי בעבודה על הספר היה קיצוץ ותמצות. עובדה זו והעובדה כי המנדט הממשלתי היה לכתוב ספר שיסייע להורים לדבר עם ילדיהם, הולידו תוצר סופי ייחודי בספרות השואה – זהו איננו ספר לימוד אך גם לא מאמר אקדמי או עיתונאי, לא ספר עיון רגיל אך גם לא רומן. "ניסינו לכתוב בעבור ההורה הממוצע", מספר לוין, "זה שקורא צהובונים ושאין לו ידע קודם על השואה. וכך, במהלך העבודה התפתחו כל מיני החלטות כמו ההחלטה להכניס סיפורים אישיים ולא להסתפק בתיאור אבסטרקטי או ההחלטה לחסוך במילות תיאור ולאפשר לקורא להשקיע בספר את רגשותיו שלו".
הספר אמנם היה לסיפור הצלחה מבחינת תפוצה, אך חמישים שנה אחרי השואה מה היה בעצם המסר הרלוונטי לצעירים שגדלו בשוודיה, מדינה שהייתה ניטרלית במלה"ע השנייה? "הספר הוא דרך מפוכחת וכנה לספר סיפור קשה ומורכב", אומר לוין, "ניסינו להסביר מדוע השואה התרחשה לא רק כיצד היא התרחשה, מכיוון שהיא הייתה תוצאה של בחירות אנושיות. זהו פרויקט חינוכי, וכמו כל מאמץ חינוכי הוא מכוון לבחירות אנושיות עתידיות בניסיון לרסן את כוחות האופל". לוין זהיר כשהוא מעריך את השפעת ספרו. "האם חינוך באמת משנה משהו? אנחנו יכולים רק לקוות שכן", הוא אומר, "לכל הפחות לימוד השואה ומעשים אחרים של רצח-עם מציידים את מקבלי ההחלטות, את בעלי התפקידים וגם אזרחים מהשורה במידע על מה שעלול להשתבש. אין לנו ברירה אלא לא להיכנע. צריך לרסן את כוחות האופל גם אם לא ניתן לחסל אותם לגמרי".
מעבר לתהליך החינוכי יש גם צד היסטורי ופוליטי לספר. תפקידה של שוודיה בזמן מלה"ע השנייה היה אמביוולנטי. מצד אחד אפשרה הניטרליות שלה להציל אלפי יהודים מהארצות השכנות, נורבגיה ודנמרק. בנוסף היא קלטה פליטים רבים מרחבי אירופה לקראת סוף המלחמה. מוכרות במיוחד פעולותיו של הדיפלומט השוודי בבודפשט ראול וולנברג כמו גם מבצע "האוטובוסים הלבנים" שהעבירו אלפי ניצולי מחנות ריכוז לשוודיה ב-1945. מצד שני קיימה שוודיה קשרים הדוקים עם גרמניה הנאצית והיא המשיכה לספק לה עפרות ברזל שהיו הכרחיות לתעשיית הנשק והמאמץ המלחמתי שלה.
פול לוין הוא אחד המומחים החשובים בעולם למדיניות השוודית כלפי השואה. הוא מתאר אותה כתהליך שהחל באדישות מוחלטת לגורל היהודים והסתיים באקטיביזם פוליטי שהציל יהודים רבים. דווקא הדוגמא השוודית, הוא טוען, מוכיחה שהבחירה לסייע לזולת היא אפשרית והוא מדגיש דמויות כמו המשפטן והדיפלומט, יוסטה אנגזל, איש משרד החוץ השוודי, שבניגוד לאחרים האמין למה שהוא שמע על המתרחש באירופה והצליח לשנות את מדיניות הממשלה שלו לכזאת המכוונת להציל יהודים רבים ככל האפשר. על רקע זה הפך הספר שכתב לוין כחמישים שנה אחרי השואה לחלק מההתמודדות הלאומית עם העבר של שוודיה כמדינה ניטרלית שלא הייתה שותפה למלחמה בהיטלר ושרבים מכנים אותה "משקיפה מהצד".
עם זאת, הספר לא נכתב מזווית שוודית אלא מזווית אירופית. "כבר אז הבנתי את הדומיננטיות של ציר ירושלים-וושינגטון בחקר השואה", לוין אומר ומכוון לדומיננטיות של מוזיאונים ומוסדות מחקר בארה"ב ובישראל בשיח על השואה ולנרטיב המסופר ע"י ממשיכיהם של קורבנות השואה מצד אחד ושל משחררי מחנות הריכוז מצד שני. "השואה היא עניין אירופי ואני היסטוריון אירופי", הוא אומר, "ובזמן העבודה על הספר עניינו אותי גם הסיפורים המסובכים של התקופה, אלו שיש בהם תחום אפור כמו צרפת של ווישי או פינלנד. עניינו אותי אספקטים של הרעיונות הנאציים כמו תפיסת האוטופיה שלהם או תכנית האותנסיה הנאצית שלא הייתה מיועדת ליהודים". לוין טוען שמזווית אירופאית לימודן של סוגיות אלו בנוסף לסיפור היהודי היא זו שתסייע להגן על הדמוקרטיה האירופית בעתיד. הוא מתגאה בכך שהספר, שהופיע על מדפים רבים כל כך בשוודיה, הפך גם למסמך חשוב ברחבי היבשת. "הספר אומץ ע"י משרד החינוך הרוסי", הוא מספר, "והוא נלמד במדינות רבות ברחבי היבשת כמו צרפת, דנמרק, אוקראינה וגרמניה".
אך השפעתו של הספר חרגה בהרבה מתחום השיפוט של כמה משרדי חינוך באירופה. ב-1998 כתב יורן פאשון, ראש-הממשלה שיזם את המהלך, מכתב לנשיא ארה"ב, ביל קלינטון, ולראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, על מנת לקבל את תמיכתם להפיכת המאמץ ההסברתי השוודי ליוזמה בינ"ל של חינוך ומחקר. היוזמה הפכה ל"כוח המשימה לשיתוף פעולה בינ"ל לחינוך, זיכרון ומחקר השואה" (ITF). גרמניה וישראל הצטרפו ליוזמה במהרה כאשר חוקר השואה הנודע וחתן פרס ישראל, פרופ' יהודה באואר, הופך ליועץ האקדמי הבכיר של הארגון ואח"כ ליו"ר של כבוד. בשנת 2000 הגיעו לסטוקהולם 23 ראשי מדינה ונציגים בכירים מ-46 מדינות וקיבלו את הצהרת סטוקהולם, מסמך המכיר בחשיבות זיכרון השואה ובאחריות הבינ"ל למניעת רצח-עם, גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה. כיום חברות בארגון 31 מדינות ופעילויותיו החינוכיות והמחקריות חובקות עולם. "אם היית אומר לי לפני שכתבנו את הספר שתהליך בינ"ל כזה יתחיל דווקא בשוודיה", אומר פול לוין, "הייתי אומר לך שאתה מסומם. אבל זה מה שקרה. כל הפעילות הזו התחילה עם הספר שכתבנו".
יש שיטענו שספרים, ארגונים בינ"ל ומחקרים לא משפיעים בסופו של דבר על מגמות אנטי-דמוקרטיות וגזעניות בקרב הציבור וגם לא על שיקוליהם של מנהיגים ומקבלי ההחלטות שהם, אחרי הכל, אלו היוזמים מעשים של טבח ורצח-עם. אלו יוכלו לטעון שפורומים בינ"ל לא עצרו מעשי רצח-עם כמו זה שהתרחש שבדרפור, ממש כמו שמוזיאונים, סמינרים ומלגות מחקר לא מונעים את עליית הימין הקיצוני באירופה, את שנאת הזרים והאנטישמיות במדינות כמו שוודיה.
חברי הפרלמנט השוודי מימין ומשמאל בסוף שנות התשעים לא היו שותפים לדעה זו. הם נענו ליוזמת רוה"מ, תמכו בה וגם תרמו פסקאות סיכום לספר שנולד בעקבותיה. "זה יכול לקרות שוב", כתב למשל קרל בילדט מנהיג השמרנים, "הפחד מהלא מוכר יכול להוביל לחוסר סובלנות, שנאה יכולה להתפשט והקרקע יכולה שוב להיות מוכשרת לרצח". ומהצד השני של הקשת כתבה גודרון שימן, מנהיגת מפלגת השמאל: "בזמן מלה"ע השנייה המין האנושי שילם מחיר כבד עד שהבין למה יכולים להוביל משברים כלכליים, אבטלה גואה ואי-ביטחון חברתי. אז כמו היום כוחות אנטי-דמוקרטיים מנצלים הבדלים אתניים ותרבותיים ומחפשים באמצעות אידיאולוגיה גזענית שעיר לעזאזל".
קשה לדעת מה השפעתו ארוכת הטווח של "עליה לילדיכם ספרו". אין ספק שהספר והתהליכים שיזמה הממשלה בעקבותיו הטביעו חותם על החברה השוודית אך זו איננה נקיה גם היום, 15 שנה אחרי, מתופעות של גזענות, אנטישמיות והכחשת שואה. למעשה, ניתן לזהות בשנים האחרונות סימנים דומים לאלו שהופיעו בשנות התשעים. מפלגת ימין פופוליסטית עברה לראשונה את אחוז החסימה בבחירות 2010, גילויים של גזענות ושנאת זרים הופכים נפוצים יותר ויש סימנים לכך שהמיעוטים האתניים והדתיים בשוודיה הופכים למבודדים יותר ועוינים יותר אלו לאלו. בכך שוודיה לא שונה ממדינות אחרות. הגירה חוקית ולא חוקית בשילוב מתקפה על מרכיבים שונים של מדינת-הרווחה מחזקת מגמות לאומניות וגזעניות בכל העולם. אלו בעיות עומק ששום ספר לא יכול לפתור. אך הספר השוודי הצנוע על שואת יהודי אירופה מוכיח שממשלה יכולה לנסות לפחות לעמוד בפרץ. "אל תתנו לתמרורי האזהרה להתפוגג", אמר יורן פאשון בדיון הפרלמנט שהוציא לדרך את הפורום להיסטוריה חיה, "יש לטפל בהם בנמרצות מפני שהם מאתגרים לא רק את הדמוקרטיה אלא את החיים עצמם".