האם אירופה באמת חוזרת לחיק האסלאם? תגובה לפרופ' שאול משעל.

לפני כשבועיים התפרסם ב"הארץ" מאמר של פרופ' שאול משעל בשם "האביב הערבי כובש את אירופה". זוהי תגובתי למאמר שהתפרסמה ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6543964 

שני סוגי ניתוחים נפוצים בדיון על השפעת התמורות בעולם הערבי על אירופה. הראשון הוא השיח הפסימי המתאר מיליוני מהגרים המגיחים מהריסות המזה"ת, עולים על אירופה ומחריבים אותה ע"י השלטת תרבות פרימיטיבית, טרוריסטית ופונדמנטליסטית. השני הוא השיח על המחויבות המוסרית של אירופה לקחת אחריות על פליטי המשבר במזה"ת, להצילם ולהעניק להם חיים חדשים בחברות חופשיות ודמוקרטיות.

מאמרו של שאול משעל, "האביב הערבי כובש את אירופה", שייך לסוג הראשון הנפוץ בקרב רבים, החל באנשי אקדמיה ועיתונות ועד לציבור הרחב שהרי כל מי שפגש נהג מונית ערבי בטיול בפאריז או ראה קבוצת נשים לבושות בורקות במינכן יודע לספר ש"בסוף האירופאים יאכלו את מה שהם בישלו ואירופה תהפוך לאירופיסטן". אותם מומחים גם יסווגו כל ניתוח אחר כתמימות אידיאליסטית של אידיוטים שימושיים בשירות האסלאם.

אך עיון במאמרו של משעל מראה שהמציאות היא חמקמקה גם אצל הפסימיסטים. בעוד הניתוח שלו את המזה"ת ואפריקה הוא עובדתי ועוסק בתנודות גאו-פוליטיות ובמשברים אקלימיים בלא פחות מתשע מדינות המצוינות בִּשְׁמָן, הניתוח של אירופה מלא מטפורות, האנשות ודימויים. במקום עובדות ומספרים, אנו מקבלים ביטויים כמו "גלי הגירה מציפים" ו"תנועת מלקחיים איסלמית לופתת את אירופה". אירופה של משעל היא הפשטה סטריאוטיפית שבה אפילו מדינה אחת לא מצוינת בשמה. דין צרפת כדין אסטוניה, דין פולין כדין סקוטלנד. האם ייתכן שדווקא הראליזם של נביאי-הזעם, ולא האידיאליזם של האוטופיסטים, הוא זה שחוטא בסיסמאות והפשטות?

קחו למשל את הטענה שגלי ההגירה גורמים לעליית הימין הקיצוני. אכן, הימין הקיצוני כבש את השלטון במספר מדינות, אך באחרות הוא רחוק מהשפעה שלטונית. היכן, תשאלו, כוחו רב ביותר? ובכן, דווקא במדינות שלא קלטו מהגרים כמעט בכלל כמו פולין והונגריה. דווקא במדינות כמו גרמניה ושוודיה שקלטו המוני מהגרים ישנה אמנם עלייה בכוחן של מפלגות ימין פופוליסטיות אך הן רחוקות מאוד מהשלטון עם 12.6% ו-17.5% תמיכה בהתאמה בבחירות האחרונות. מסתבר שאלו לא בהכרח המהגרים שמעלים את כוחו של הימין הקיצוני אלא הפחד מהמהגרים. וזוהי הבחנה חשובה מכיוון שהיא מראה שהפתרון לקיצוניות ולגזענות אינו בניית חומות אלא דווקא קליטה נכונה ואינטגרציה. הטענה שהמהגרים עצמם מביאים את הפשיזם דומה לטענה שהבעיה היהודית העלתה את הנאציזם. יש אמנם קשר אך בשני המקרים ברור שקיומו של מיעוט לאומי הוא התירוץ ולא הסיבה.

משעל כותב על "חזרה לכיתתיות, לאתניות ולסקטורליות" ובכל זאת בשתי המדינות החשובות באירופה, צרפת וגרמניה, הבוחרים מעמידים בראשם שוב ושוב מנהיגים התומכים בשיתוף פעולה אירופי ובמוסדות האיחוד. גם בכל הנוגע לטרור הדברים מורכבים. משעל כותב על אירופה כ"אבן שואבת לפעילות של איסלאם רדיקלי", והוא צודק, המזה"ת אכן מייצא טרור לאירופה, אך מבט רחב יותר מראה שב-2017 שני שליש מהפיגועים ביבשת בוצעו ע"י תנועות לאומניות וספרטיסטיות ורק 16% מהם בוצעו ע"י ג'יהדיסטים (השאר בוצעו ע"י ארגוני שמאל וימין קיצוניים). אמנם כמעט כל ההרוגים נהרגו בפיגועים ג'יהדיסטים בגלל שיטות הפעולה המיובאות מהמזה"ת, אך דאע"ש היא רק תוספת למסורת העגומה של המחתרות האיריות והבסקיות, הניאו-נאצים הסקנדינבים והמרקסיסטים הגרמנים, וממש כמו האוכלוסייה האירופית הכללית, רק אחוז מזערי של המהגרים שותפים או מצדיקים מסורות אלו.

כפי שהמורשת האירופית כוללת לא רק את בטהובן, שפינוזה ושייקספיר אלא גם את אושוויץ והאינקוויזיציה, כך גם למהגרים יש יותר ממורשת אחת. מיליוני מוסלמים השתלבו בחברה האירופית בעשורים האחרונים, הם תרמו לכלכלתה ולתרבותה וחשוב מכך, הם פיתחו זן של איסלאם מתון המשתלב ע"פ רוב בתרבות המערבית. אין דין אחד למהגרי עבודה מתורכיה, גולים פוליטיים מאיראן ופליטי רצח-עם מסוריה ובכל זאת ניתן לומר שהרוב המוסלמי באירופה הוא חילוני או מסורתי והסיבה שאנו שומעים על אימאמים קיצוניים והתנדבות לדאע"ש היא שאלו מייצרים כותרות טובות יותר מאשר סתם אזרחים שומרי חוק. בעולם האמיתי לא החלה שום "ספירה אירופית לאחור", מה שהחל הוא מאבק על דמות היבשת אך זה איננו מאבק בין מהגרים המשליטים את חוקי השריע' לבין אוכלוסיות ילידיות חסרות אונים, אלא בין מגמות ליברליות ודמוקרטיות למגמות בדלניות ולאומניות בתוך חברות המהגרים ובתוך החברות הקולטות כאחד.

והמאבק רחוק מלהיות אבוד. הרשויות, שהיו בעבר חסרות אונים, מול "תיירות הג'יהאד", לומדות בהדרגה להילחם ברדיקליזציה, מדינות רבות עושות התאמות במדיניות ההגירה שלהן והאיחוד האירופי מנסה לאזן ולווסת את הגעת הפליטים. הזרם המרכזי באירופה מאמין עדיין ברב-תרבותיות, בסולידריות, בדמוקרטיה ובזכויות-אדם אך הוא מאותגר בחזיתות רבות – בגרמניה נאבקת הקנצלרית מרקל באופוזיציה המתקוממת נגד מדיניות ההגירה שלה, בבריטניה ניצחו היורוסקפטים, באיטליה קיבלה המטוטלת הפוליטית דחיפה ימינה ובספרד מאיימים הקטלונים לפרק את הממלכה. ובכל זאת, אירופה אינה חוזרת לחיק האסלאם, כדברי משעל. כמו שאר העולם היא פשוט בעיצומו של מאבק בין בדלנים פופוליסטים לבין הממסד הפוסט-מלחמתי הישן ואף אחד, כולל נביאי-זעם ישראלים, לא יודע איך המאבק ייגמר.ה