מי יביא את השינוי

ארי שלום. אנחנו לא מכירים אבל אני מרשה לעצמי לכתוב לך מפני שאנחנו חולקים לעיתים את דפי אותו העיתון. אמנם אתה בכיר ואני זוטר שבזוטרים, אתה כותב על ענייני הליבה ואני על ענייני חוץ אזוטריים למדי. ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעיר הערה אחת על מאמרך "האליטה ההגמונית החדשה".

פורסם בהארץ: https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3042684

עם התזה הכללית אני מסכים כמובן. איך אפשר שלא. כפי שאתה כותב, הציונית הדתית הצליחה להקים בעבודה קשה, בהתמדה ובמחויבות אליטה חדשה שהפכה להגמונית בחברה הישראלית. אתה כותב על עפרה, מרכז הרב וגוש אמונים ועל כך שהכיפה הסרוגה נמצאת בכל מקום – בצבא, בעיירות הפיתוח ובמרכזי המפלגות. יש הנבהלים מכך, אחרים מתרשמים ואפילו מתרגשים. מכחישים, עם זאת, כבר קשה למצוא.

אבל מה, אתה שואל, קורה בצדו השני של המתרס? היכן הם ממשיכי דרכם של חברת העובדים, התנועה הקיבוצית וברל כצנלסון. כאן, נדמה לי שיש צורך במעט התבוננות פנימית. ההסתדרות והתנועה הקיבוצית, אותם גופים רבי עוצמה שהקימו את המשק והחברה הישראלית ושאל ממשיכי דרכם אתה נושא עיניים לא הוחרבו ע"י ממשיכי הרב קוק אלא ע"י גורמים מתוך מה שמכונה השמאל הישראלי. השמאל החדש, לא הימין לבדו, הפך למחריבו של השמאל הישראלי הציוני-סוציאליסטי.

לא הייתי נדרש לעובדה זו לולא תהליך זה היה נמשך גם היום, בין השאר כאן בעיתון ששנינו כותבים בו. ממשיכי דרכם של אנשי דגניה וחברת העובדים קיימים גם קיימים בישראל. העניין הוא שהם מותקפים ומוכפשים פעם אחר פעם לא ע"י ממשיכיו של ז'בוטינסקי אלא ממש כאן, בדפים אלו. אלפי צעירים יש בארץ הזו בדיוק מהדגם שאתה מבקש. אלו הם אנשי תנועות הבוגרים של תנועות-הנוער הסוציאליסטיות, חברי תנועות כדוגמת דרור-ישראל וחברי קיבוצים עירוניים המפוזרים בכל הארץ. אנשים אלו מחנכים אלפי צעירים ומבוגרים, הם מאגדים עובדים, הם מפגינים, יוצרים יצירות חברתיות, קהילתיות ותרבותיות ויוזמים ומעמיקים את השיח הציבורי בישראל.

הם הסיכוי שאתה מחפש, לא עסקני מפלגת העבודה, הם השינוי הפוטנציאלי, בדיוק כפי שכתבת, בדפוסי הפעולה של הציבור הדמוקרטי בישראל. אך בכל פעם שהם מרימים ראש אל עמדה אמיתית של השפעה, מנסים כאן, באכסניה הזו, להוריד להם אותו. אתה לא עושה זאת, גם לא אני, אך אלו בהחלט הקולגות שלנו כאן ב"הארץ", לא במקור ראשון וישראל היום.

הארץ הוא אולי החומה האחרונה בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל זכויות האדם בישראל אך כאשר מדובר במחדשיה של תנועת העבודה, ערכיה ומפעליה, בוחרים רבים מעמיתינו להתנגד, לתקוף ולנגח.

כשמצליחים בהסתדרות החדשה לאגד אלפי עובדים חדשים, כולל העובדים הצעירים והפגיעים ביותר המגנים על זכויותיהם ונאבקים בעשירי הארץ המנצלים אותם, מסבירים להם כאן במדור הזה שהתאגדויות עובדים הן מושחתות ומנוגדות לכוחות השוק הצודקים תמיד. כשקואליציה של תנועות ציוניות מצליחות להוציא לכיכר רבין עשרות אלפי אנשים מכל צדדי הקשת הפוליטית בישראל לעצרת של הגנה על הדמוקרטיה והוקעת האלימות והגזענות, הוסבר להם כאן שהם רוצחים את זכרו של רבין.

כשתנועות בעלות סדר-יום סוציאל-דמוקרטי ברור, כאלו התומכות במדינת רווחה נדיבה והוצאה ציבורית גדולה, מילאו את כיכרות הארץ במאות אלפי מפגינים הסבירו להם כאן, במוסף שיש לו חיים משלו, ששחיקת שירותי הרווחה בישראל אינם תוצאה של הפרטות מופקרות ומלחמת חורמה במגזר הציבורי. כל הרוע שבעולם הוא הרי תוצאה של "מיליציות מיסוי עצמאיות" שלמען המאבק בהן יש להגביל את זכות השביתה שאמורה להיות זכות דמוקרטית מובנת מאליה. אויבי האומה ע"פ העיתון שלנו הם לא מפריטיו ומפרקיו של המפעל הציוני אלא דווקא נושאי מורשתם של יוצריו ההיסטוריים: ארגוני העובדים והתנועות הקיבוציות.

נכון, שחיתות, אופורטוניזם ודאגה למקורבים קיימים בכל המחנות הפוליטיים בישראל, כולל בתנועת העבודה הישראלית שאיננה קדושה או חפה מטעויות. מותר וראוי לבקר אותה. נכון גם שהארץ, יותר מכל עיתון ישראלי אחר, נותן במה ליותר מדעה אחת, הוא איננו כפוף לאינטרסים צרים והוא שומר על רמה מקצועית ומחויבות עמוקה לשיח ציבורי דמוקרטי ופתוח. עם זאת, אי אפשר מצד אחד לכמוה לחיל חלוץ ערכי ואמיץ שייקח על עצמו את גורל המפעל הציוני מתוך מחויבות לערכים הומניסטיים ופטריוטיות שאינה לאומנית וגזענית ומצד שני, בכל פעם שערכים אלו מתורגמים למעשה במציאות, לתקוף אותו על כך.

וודאי שיש מקום בשיח הציבורי הישראלי גם לפוסט-ציונים, פוסט-מודרניסטים וליברטנים. גם קולם צריך להישמע. אך ספק אם הם יביאו את התקווה שאתה מבקש מר שביט. אני גאה לכתוב לצידך בדפים אלו ואני מסכים כמעט עם כל ניתוחיך ועמדותיך, אך נדמה לי שהשינוי המיוחל במציאות הישראלית יבוא דווקא מהכוחות החיוניים הצומחים בתנועות הנוער הסוציאליסטיות, בקיבוצים השיתופיים הצעירים ובהתאגדויות העובדים החדשות. אם אנחנו רוצים להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה עדיף שנתמוך בהם ונגבה אותם ולא נהיה שותפים למתקפה על כל מה שיש לו ריח של עבודה מאורגנת, סוציאליזם וחתירה לברית עם שאר חלקי העם.