ואלרי נאזק עד שאיבד תחושה בידיו, ויאצ'סלב הופשט לתחתוניו ונדחס לתא מעצר עם עשרות בני אדם ואלכסיי ראה אנשים עם צלעות שבורות ושומרים שמכים אדם עד מוות. בשיחה עם "הארץ" מספרים שלושה אזרחים בלארוסים על היד הקשה של משטר לוקאשנקו – ממעצרים שרירותיים ועד למכות רצח.
פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-MAGAZINE-1.9160666
ב-9 באוגוסט נערכו הבחירות לנשיאות בלארוס. ע"פ התוצאות הרשמיות זכה הנשיא המכהן ב-26 השנים האחרונות, אלכסנדר לוקשנקו, בכ-80% תמיכה בעוד המתמודדת העיקרית נגדו, סבטלנה טיחנובסקאיה, זכתה בכ-10% בלבד. עם זאת, רבים במדינה ומחוצה לה טוענים כי תוצאות הבחירות זויפו. גורמים אופוזיציוניים פרסמו עדויות לזיופים בקלפיות, ארגונים בינלאומיים טוענים שהבחירות לא היו הוגנות וחופשיות ומדינות רבות אינן מכירות בניצחון לוקשנקו. מאז פרסום התוצאות נערכות הפגנות ענק בכל רחבי בלארוס והשלטונות מדכאים אותן באלימות רבה. מנהיגי האופוזיציה מאוימים, נעצרים או נאלצים לעזוב את המדינה ואלפי אזרחים שנעצרו במהלך ההפגנות באוגוסט מעידים כי סבלו מאלימות, עינויים והפרה בוטה של זכויותיהם בכלא. אלו הם סיפוריהם של שלושה מהם.
וואלרי סאמלזאו הוא מהנדס תוכנה בן 32 ממינסק שקיבל וויזת עבודה בבריטניה ביוני האחרון וחזר למינסק לבקר את חבריו ובני משפחתו באוגוסט. הוא נשוי, יש לו שלוש ילדות קטנות ולדבריו הוא מעולם לא נעצר, מעולם לא חשף את דעותיו הפוליטיות ומעולם לא עבר על החוק. "אף פעם לא קיבלתי אפילו דו"ח נהיגה", הוא אומר. ב-8 באוגוסט, יום לפני הבחירות, הוא היה עם משפחתו בקמפינג, מנותק מהמתרחש במדינה. עם החזרה לעיר הוא גילה שהיא מלאה בכוחות צבא ושהאינטרנט חסום. "החלטנו לקחת את הבנות אל מחוץ לעיר, אל אמא של אשתי", הוא מספר, "להציל אותם מאי-הוודאות ומסכנות אפשריות".
"חזרנו העירה קצת לפני שהקלפיות נסגרו והלכנו להצביע. אחרי זה עשינו טיול עם הכלב, הכנו ארוחת ערב ורצינו לברר מה התוצאות. מכיוון שלא היה אינטרנט התחברתי דרך מחשב מהחברה שאני עובד בה (חברה בבעלות ישראלית), הצלחתי לעקוף את החסימה וראיתי שהמדגמים הרשמיים מכריזים על לוקשנקו כמנצח. חשבנו שזה לא יכול להיות והחלטתי לבדוק שוב בבוקר. בבוקר גיליתי הודעות מאנשים מחו"ל ששלחו סרטונים של מעצרים ואלימות. לא ידעתי כלום והחלטתי לבדוק בעצמי. בערב, כבר לא היה אינטרנט בכלל ואחרי שפגשתי קולגות שאישרו שאכן היו במינסק סצנות כמו ממלחמה, החלטתי ללכת למרכז העיר, להביע את דעתי ולמחות על גניבת הקול שלי".
"כשעברתי ליד תחנת הרכבת המרכזית ראיתי אנשים במסכות שחורות מתחבאים מעבר לפינה. מכיוון שלא שברתי שום חוק עברתי לידם. הם חסמו את דרכי, תחקרו אותי, ביקשו תעודה מזהה ושאלו אותי שאלות על בגדיי ומה שהיה לי בכיסים. אחר כך הם תפסו אותי, נתנו לי מכות בראש וגררו אותי לרכב משטרתי שישבו בו כבר כחמישה עצורים". אחרי דקה או שתיים הוצא וואלרי מהניידת, נגרר לבניין סמוך שם חלצו את נעליו, היכו אותו שוב, תחקרו אותו, בדקו את התמונות, ההודעות והשיחות בטלפון שלו והתעכבו בעיקר על כך שהיו לו כסף, תמונות וכרטיסי בנק מאנגליה. "התייחסו אלי כמרגל", ממשיך וולארי, "כשהגיע האחראי, בבגדים אזרחיים וללא מסכה, הוא פקד להעביר אותי לתחנת המשטרה. זה היה מפקד התחנה (תחנת זבצקיה) שאיים עליי ואמר שאהיה בכלא כל כך הרבה זמן שהבנות שלי כבר יהיו נשואות כשאצא. הוא גם איים לאנוס אותי באמצעות אלה (במקור: "לדחוף לי אלה לתחת"). לאחר מכן העלו אותי על רכב משטרתי שנסע לתחנה כאשר לאורך הדרך הוא עוצר ומעלה עצורים נוספים".
"בתחנת המשטרה הורידו אותנו בכוח מהרכב. לקחו אותנו למגרש חנייה, הפילו אותנו על הקרקע ומישהו כיוון מצלמה לפנים שלי ושאל אותי מה תפקידי. כשאמרתי שאין לי מושג על מה הוא מדבר הוא אמר שהוא רצה להקל עלי אבל אני מקשה עליהם. לאחר סבב שאלות נוסף ביקשתי שייצרו קשר עם משפחתי, הם אמרו שיעשו את זה אבל אני יודע עכשיו שזה לא קרה. בזמן ששכבנו שם מדי פעם הגיעו שוטרים ונתנו מכות באופן רנדומלי, במיוחד לצעירים יותר. חלק מהאנשים הוכו כל כך חזק עד שהתעלפו. לא נתנו לנו להסתכל אבל שמענו את קול הפגיעה של האלות בגוף. גיליתי שיש לזה צליל אחר כאשר אדם מוכה עם אלה והוא כבר לא בהכרה. היתה שם בחורה שביקשה שיפסיקו להרביץ למי שהתעלף ואז היכו גם אותה ברגליה. מי שביקש רופא, מים או שירותים קיבל מכות חזקות יותר, אז לא ביקשתי כלום. באחד המקרים מישהו ביקש רופא, השומר צעק: "דוקטור!" ומיד באו שני שוטרים עם מסכות והרביצו לאיש השוכב מכות רצח".
"בשלב מסוים נלקחתי לבניין לחקירה. הם ניסו להוכיח שאני מרגל, נשאלתי על העבודה שלי ועל דעותיי הפוליטיות. הם גילו באמצעות הטלפון שלי שהצבעתי בעבור טיחנובסקאיה והם היכו אותי על זה. בסוף הוחזרתי למגרש החנייה. באמצע הלילה הביאו לשם עצורים מההפגנות שהוכו חזק יותר, הם היו עם פרצופים מרוסקים ומלאי דם. שהיתי במגרש הזה כפות ובשכיבה על הקרקע כ-18 שעות. הבנתי שאנחנו לא עצורים אלא חטופים והם יכולים לעשות לנו מה שהם רוצים".
"בבוקר, אחרי לילה קר בחוץ, הגיע רכב צבאי ולקחו אותנו לבית-סוהר. ברכב השכיבו אותנו על הרצפה, מי שעלה אחרינו היה צריך לדרוך עלינו וכך השכיבו אותנו בשלוש שכבות. אח"כ העמידו אותנו על ברכינו עם הפנים לדופן כך שכאב מאוד בנסיעה. מישהו התחיל לבכות, אחר התחיל לצעוק, מישהו התחנן לרחמים והיו כאלו שהתפללו. בנסיעה אזקו אותי חזק יותר והדם לא הגיע לכפות ידיי. זה היה עינוי. כשהגענו כבר לא הרגשתי כלל את ידיי והייתי חייב לבקש שישחררו אותן. כתגובה החלו לסובב את ידיי מאחורי הגב. הכאב היה בלתי ניתן לתיאור, צרחתי והתעלפתי. כשהתעוררתי ביקשתי שוב שישחררו את ידיי והם עשו זאת שוב. כשנשארתי לבד במשאית שני שומרים הרביצו לי והורידו אותי לבית-הסוהר עצמו. שם, בחצר פנימית, שוחררו סוף סוף הידיים שלי שהיו כחולות וסגולות וללא תחושה כלל".
אחרי כשש או שבע שעות הועבר וואלרי עם עוד שלושים עצורים לתא המיועד לעשרה אנשים. היו שם שירותים וברז אבל בשלב זה הוא לא אכל כבר יומיים. בהמשך הגיע מזון, אנשים נכנסו ויצאו, ווואלרי פגש אקדמאים, מתכנתים, ברמנים, מכונאים, בני-נוער ומבוגרים. "בכלא הזה לא היו מכות אבל התנאים היו נוראיים", הוא אומר. בסופו של דבר שוחרר וואלרי ללא כל הסבר, הוא חתם על טופס המחייב אותו לא להשתתף בהפגנות ואושפז בבית-חולים במשך כשבועיים עם פגיעות ראש. כעת, חזר וואלרי לעבודתו בלונדון והוא מקווה שאשתו ובנותיו שאין להן עדיין וויזה, יוכלו להצטרף אליו. את אצבעות ידיו הוא לא מרגיש עד עכשיו.
גם ווצ'סלאו קרסולין נאלץ לעזוב את בלארוס לאחר אירועי אוגוסט. הוא רווק, בן 32, מרצה לתרבות ואומנות באוניברסיטת מינסק שעובד גם כמוסיקאי העוסק בפולקלור בלארוסי. ב-3 בספטמבר הוא נמלט לווילנה, בירת ליטא, מכיוון ששלטונות בלארוס פתחו נגדו תיק שעלול להסתיים בכמה שנות מאסר. סיפור מעצרו מתחיל במרכז הקניות "ריגה", שם הוא וחבריו הצטרפו להפגנה שהתקיימה במקום. "היו שם אולי 100 אנשים בסביבות חצות", הוא מספר, "הם היו רגועים, לא היה שם נשק, היו מפגינים שבנו חסימות וכמה מהצעירים אספו אבנים לזרוק, אבל הרוב היו רגועים. אז הגיעו מכוניות משטרה, שוטרים זרקו רימוני הלם, אנשים ברחו והשוטרים החלו לפרק את החסימות. החברים שלי ברחו אבל אני חשבתי שאם לא אברח, הם לא יתפסו אותי. זאת היתה טעות".
"כשניסיתי לעזוב את המקום ראיתי שאחד השוטרים ירה באיש מבוגר ופגע לו בבטן. האיש לא זז בכלל. הייתי בשוק. ראיתי שבחור צעיר רץ לעבר האדם שנפגע כדי לעזור לו, רציתי להצטרף אליו, אבל אז קפצו עלי ארבעה אנשים במדים ירוקים. הם התחילו להכות אותי ולקחו אותי למכונית משטרה. שם התנפלו עלי עוד שניים, אחד מהם חתך לי את השיער בסכין, השכיבו אותי על הרצפה, צעקו שאני הומו ואזקו אותי באזיקון. אח"כ העמיסו גם את האיש שעזר לאיש שנורה. מסתבר שהוא היה רופא. בהמשך העלו עוד אנשים, השכיבו אותם עלינו כך ששני אנשים שכבו עלי ואחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לאקריסטינה (בית-מעצר במינסק). בירידה מהרכב היכו אותנו, הריצו אותנו לקיר בחצר, העמידו אותנו על הברכיים והשאירו אותנו כך במשך שעתיים. אח"כ השכיבו אותנו על האדמה ונשארנו שם עד שמונה בבוקר, אז נחקרנו והועברנו לתא מאסר".
"זה היה תא של שישה אנשים, הכניסו לשם כשלושים מאיתנו ופקדו עלינו להתפשט ולהישאר בתחתונים בלבד. לא היכו אותנו אבל אסרו עלינו להתקרב לחלונות כדי שאנשים שעמדו מחוץ לכלא לא יוכלו לראות או לשמוע אותנו. בסוף היו בתא כארבעים אנשים. לא היה מקום לשכב ואפילו לא לשבת. הייתי שם ארבעה ימים בסה"כ. בשלושת הימים הראשונים קיבלנו רק ארוחת בוקר של קצת לחם ודייסה. שתינו מים אבל לא היה עוד אוכל. ביום השלישי נערכו משפטים. עמדנו בתור למשפט שהתקיים באותו בניין בקומה אחרת. לא היו עורכי-דין, אסור היה להתקשר והמשפט נמשך כשש דקות. השופט שאל מה עשיתי, מי היכה אותי ומדוע. עניתי שאין לי מושג מדוע הרביצו לי. גזר הדין שקיבלתי היה 11 ימי מאסר. שמחתי שלא קיבלתי יותר כי אחרים קיבלו גזר דין גרוע בהרבה. ביום למחרת קיבלנו גם ארוחת ערב, נחקרנו שוב, הועברתי לתא אחר, פחות צפוף, ואז שוטר פשוט שחרר אותי. קיבלתי את בגדיי שהיו מלוכלכים מאוד אבל לא קיבלתי את התיק שלי שהיו בו דרכון, מסמכים וכרטיסי אשראי. גם הטלפון שלי נשאר במשטרה כי הוא משמש במשפט של מישהו אחר. לפני השחרור החתימו אותי על מסמך שלא אשתתף יותר בהפגנות והעלו אותי ושישה נוספים על רכב משטרתי שלקח אותנו לבית-קברות בעיר, שם שוחררנו". לאחר השחרור קיבל ווצ'סלאו טיפול רפואי והחליט להתלונן על שוטרים שהיכו אותו. בעקבות התלונה נפתח נגדו תיק והוא עזב את המדינה בעצת עורך-דינו.
אלכסיי נוביק הוא בעל חברת טכנולוגיה בן 37 ממינסק. בבחירות הוא היה משקיף עצמאי מטעם מפלגת אופוזיציה. "אסור היה לנו לשבת בקלפי במשך היום בגלל הקורונה", הוא מספר, "אבל בסוף יום הבחירות חיכינו מחוץ לקלפי לפרסום הפרוטוקול. כשהוא פורסם, שעתיים אחרי סגירת הקלפיות, הסתבר שלוקשנקו ניצח בגדול. זאת היתה בדיחה. ברור שהתוצאה זויפה. בסוף היום הייתי צריך להגיע הביתה אבל גיליתי שאין תחבורה ציבורית ואין אינטרנט. ניסיתי ללכת למרכז העיר ולמצוא מונית אבל כשהתקרבתי לאחת מתחנות המטרו ראיתי כוחות גדולים שנראו כמו כוחות צבא. נשכבתי על הדשא באחת החצרות, שמעתי צרחות חזקות ויריות וחיכיתי שהכל ייגמר. כשקמתי רצתי בכיוון ההפוך ופגשתי פטרול משטרתי. הרגשתי בטוח ושאלתי אותם איך אוכל להגיע הביתה, הם הצביעו על אוטובוס צהוב שעמד שם ואחד מהם אמר: "זאת הנסיעה שלך הביתה". אולי הוא התבדח. אח"כ כמה מהם תפסו אותי וחמשת הימים הבאים ילוו אותי לכל חיי".
כמו ווצ'סלאו, גם אלכסיי נלקח לאקריסטינה, שם הוא נשפט ל-15 ימי מאסר והועבר לבית-כלא אחר, ג'ורדנה. גם הסיפור שלו כולל אלימות נוראית כלפי עצירים, פריצה לטלפון, הודאות כפויות ושקריות שצולמו בווידאו, איומי אונס של השוטרים ורעב וצפיפות נוראית בתא המעצר שטווח הגילאים בו היה 16 עד 74. "היו שם אנשים עם צלעות שבורות", הוא מספר, "וראינו גם דברים מהחלון. באחד הלילות ראינו שוטרים מכים איש בחצר. האיש בכה ובכה ואז הפסיק לבכות והיה שקט. אז ראיתי שהגיעו כמה רופאים וכיסו את ראשו. אני לא יודע בוודאות שהוא מת אבל אני חושב שכמה אנשים מתו באקריסטינה". תיאוריו של ווצ'סלאו מהכלא כוללים צלפים מלמעלה, כלבים בחצר וקולות של נשים מתא סמוך. הוא מתאר את המשטרה כ"גסטאפו" ואומר שאחד השוטרים גם קרא לו "יהודי". לאחר שהשתחרר, כנראה בעקבות התערבות האיחוד האירופי וארגוני זכויות-אדם, הוא הגיש תלונה נגד המשטרה ונמצא כעת במאבק משפטי. עם זאת, הוא נמצא עדיין במינסק, פצוע נפשית ופיזית ומתקשה להירדם בלילות.
העדויות המתפרסמות כאן אינן היחידות. ישנן רבות נוספות המחזקות את הטענות הקשות נגד המשטר בבלארוס. מרכז זכויות האדם המקומי Viasana דיווח על מעל 7,500 עצירים ומעל 500 מקרים של עינויים באוגוסט, כאשר מאות עצירים נוספו מאז. מדינות רבות גינו את האירועים וארגונים בינלאומיים פרסמו אזהרות חמורות מהדרדרות המצב. "ע"פ המידע שבידינו לא נפתח אפילו תיק פלילי אחד נגד שוטרים שעינו באופן ברוטאלי מאות מפגינים שלא השתמשו באלימות", כך ע"פ הודעת "אמנסטי" מסוף אוגוסט. במכתב למועצת זכויות האדם של האו"ם כתבו מספר ארגוני זכויות אדם, ביניהם הארגון העולמי נגד עינויים, ש"נראה כי העינויים וההתעללויות היו נרחבים ומערכת אכיפת החוק הוכנה והוכשרה מראש למאבק הברוטלי נגד האזרחים".
לדברים אלו יש חיזוק גם מתוך שורות כוחות הביטחון. "ההכנה האידאולוגית היתה כזו: אם הממשלה הנוכחית תפסיד, כולנו (קציני המשטרה) נהיה תלויים על עצים לאורך הכביש, לכן יש הכרח להגן על השלטון בכל דרך ובכל אמצעי", כך התוודה קצין בכיר מהעיר לידה שפרש מהמשטרה במחאה וסיפר בסרטון שפרסם על "הכנות למלחמה נגד האזרחים" לפני הבחירות, ועל מעצרים אלימים, הכאות ועינויים שהתרחשו בתחנת המשטרה שלו. ומהצד השני, אומר אלכסיי נוביק: "העם הבלארוסי מתחיל מחדש. אנחנו חיים במרכז אירופה, אני רואה איך אנשים חיים באוקראינה, בפולין ובליטא ושואל – למה שלי לא יהיו זכויות-אדם, חופש ביטוי וחופש התאגדות? אני לא רוצה איחוד עם רוסיה, אנחנו לא אח קטן, אנחנו עם עצמאי באירופה וזאת מלחמת העצמאות שלנו".
דיויד סטברו 