שירת הים

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לחשבון נפש ולפתיחת דף חדש. ובכל זאת מקרה שבו ניתנים החיים במתנה לאלפי אנשים הוא נדיר אפילו בימים המיוחדים האלו של ראשית תשרי. אבל זה בדיוק מה שקרה בחופי האי הדני זילנד (Sjælland), בתקופת החגים לפני 68 שנה, אז הבריחו הדנים אלפי יהודים בסירות קטנות אל שוודיה הניטרלית תחת אפם של הגרמנים.

הכתבה פורסמה במגזין "מסע אחר" מקבוצת "מוטו תקשורת" www.ifeel.co.il

כמו על מעבר ים-סוף לפני 3,000 שנה,  גם על חציית הים בסיפור הזה חשוב לספר בכל דור ודור. רצח, שעבוד ודיכוי הרי לא עברו מן העולם ובני אדם עדיין נדרשים לבחור כיצד להגיב לרוע. האם ישתפו איתו פעולה, האם יצקצקו בלשונם ויסובבו את ראשיהם לצד השני או שיקומו, יעשו מעשה ויתנגדו. סיפור הצלתם של יהודי דנמרק מחדד את הדילמה ומראה שכמעט בכל תנאי יכולים בני אדם, למרות הכל,  לבחור בטוב.

גשר על פני מים סוערים

המסע שלי אל הימים הדרמטיים של אוקטובר 1943 מתחיל בגשר אורסונד (Øresund), על הדרך שמובילה מהקצה הדרומי של שוודיה לאי הדני זילנד. לוקח בערך רבע שעה לעשות את המרחק בין שתי המדינות. מיצר אורסונד, המפריד ביניהן הוא אחד מגופי המים שמחברים את הים הבלטי לים הצפוני ועל גדותיו התפתח במשך מאות שנים אזור מאוכלס, פורה ומפותח שכולל את הבירה הדנית קופנהגן (København), את הכרך השבדי, מלמה (Malmö) ולא מעט כפרים פסטוראליים, ערים קטנות,  מרינות וחופי רחצה. הרחובות שקטים ומשובצים בחנויות דגים, גלריות, בתי-הארחה ובתי-קיץ. היום קוראים לאזור הזה הריוויירה הדנית.

קופנהגן, בירת דנמרק, נמצאת פחות משעה נסיעה מהגשר. יש בה כמיליון וחצי תושבים והיא בת בערך אלף שנה. בתחילת דרכה היא הייתה רק כפר דייגים, בימי הביניים היא שימשה כבירת אימפריה אירופית רבת עוצמה והיום היא עיר שוקקת חיים של תרבות, תיירות, תעשייה ועסקים. הגרמנים כבשו אותה בתשיעי לאפריל 1940. זה לקח להם בערך שעתיים. הממשלה הדנית, שניסתה להישאר ניטראלית, החליטה להיכנע ולשתף פעולה עם הכובשים למרות שרוב הדנים היו אנטי-נאצים.

חולשתם הצבאית ועושרם הכלכלי של הדנים, בשילוב אינטרסים גרמניים גרמו לשנות הכיבוש הראשונות להיות נוחות יחסית. לעומת הטבח, ההרעבה והטרור שליוו את הכיבוש הנאצי באירופה, הדנים יצאו בזול. מוסדות השלטון המשיכו לתפקד והחיים נמשכו כרגיל. ווילי סלומון זוכר היטב את התקופה. הוא היה בן חמש כשדנמרק נכבשה, ילד יהודי, בן למשפחה דנית בורגנית טיפוסית. סיפורו של ווילי, יחד עם כמה ספרים, קטעי עדויות ומפות, מלווה אותי לאורך הסיור בדנמרק. סולומון זוכר כילד את החיילים הגרמניים צועדים ברחוב: "לא פחדנו", הוא מספר לי, "בהתחלה חיינו בדיוק את אותם החיים שהיו לנו קודם ולא היו נגדנו שום הגבלות".

דנמרק לא הייתה צריכה לשלם הרבה בשביל השקט הזה. כמה הגבלות על חופש העיתונות, ההתארגנות הפוליטית, מדיניות החוץ, והתעשייה הספיקו. בארמון כריסטיאנסבורג (Christiansborg Slot) אפשר עדיין לראות את מרכז הכוח הפוליטי של דנמרק. הוא נבנה בתחילת המאה העשרים על בסיס ארמונות עתיקים שנשרפו והוא מקום מושבו של הפרלמנט הדני. 179 חברי הפרלמנט כפופים עדיין לאותה חוקה לה היו כפופים חברי הפרלמנט בשנות הארבעים. אלו הקימו ממשלת אחדות רחבה וניסו להציג חזית מאוחדת מול הכובשים. במשך כשלוש שנים הארמון הזה היה הבסיס לניסיונות הדנים לתמרן בין האינטרסים שלהם לדרישות הגרמנים. היום אני מוצא כאן פסלים ויצירות אומנות, אולמות מפוארים, ספרייה מלכותית, נשקייה וחורבות של מבצרים עתיקים. גם משרד ראש הממשלה וביהמ"ש העליון ממוקמים כאן. הכל נמצא על האי סלוטסהולמן (Slotsholmen) במרכז העיר. זהו גם המקום שבו מקיימת משפחת המלוכה הוותיקה באירופה את קבלות הפנים והנשפים שלה. מלכת דנמרק הנוכחית, מרגרטה, היא נכדתו של אחת הדמויות החשובות בדנמרק של תחילת המלחמה, המלך כריסטיאן העשירי, שנותר ראש המדינה הפורמאלי למרות שנודע כמתנגד לנאציזם וכמגן היהודים.

תוך כדי השיטוט בסלוטסהולמן, אני מנסה לערוך חשבון ביניים של המדיניות הדנית בתחילת המלחמה – לא נערך כאן אמנם קרב התאבדות הרואי כמו בפולין וברוסיה אבל הדנים הצליחו להרוויח זמן ולשמר כוחות מנהיגותיים, חברתיים וחינוכיים. ההתנגדות טופחה מתחת לפני השטח ולא פחות חשוב מזה, בזמן שבשאר אירופה הובלו יהודים לבורות הריגה ותאי גזים, אף אחד לא נגע ביהודי דנמרק. 

היהודים, שהגיעו לדנמרק במאה השבע עשרה כחלק מעסקה שעשה המלך המקומי כדי לפתח את הכלכלה, היו בשנות הארבעים קהילה מפוארת וחלק אינטגראלי מהחברה הדנית. סיפור הקהילה נפרש במוזיאון היהודי במתחם הספרייה המלכותית. המוזיאון חוקר את הזהות היהודית-דנית על מרכיביה הרוחניים והפיזיים. הוא עוצב ע"י האדריכל היהודי, אמריקאי המפורסם דניאל ליבסקינד שביסס את המבנה הפנימי שלו על המילה העברית "מצווה", התייחסות ברורה להצלת היהודים ע"י הדנים. יש בעיר אתרים יהודיים נוספים. הבולט שבהם הוא בית הכנסת ברח' קריסטלגדה (Krystalgade) בחלק העתיק של מרכז העיר, שמשמש את יהודי קופנהגן כבר יותר מ 170 שנה. לא רחוק משם עומד המגדל העגול (Rundetårn), מצפה כוכבים שנבנה במאה השבע עשרה וניתן לראות מראשו את קופנהגן העתיקה במלוא הדרה. האותיות העבריות של השם המפורש מעטרות את המגדל כחלק ממשפט המבקש מהאל להעניק חוכמה וצדק למלך הדני.

אתרים אלו חושפים את הקהילה שפגשו הנאצים כשהם כבשו את דנמרק. היא הייתה ביחסים טובים עם השכנים, מאורגנת, עשירה ובת כ-7,500  חברים, כולל פליטים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות. כאמור, בתחילת המלחמה החליטו הגרמנים לא להחיל על יהודי דנמרק את ה"הפתרון הסופי". אבל כל זה עתיד היה להשתנות ב 1943.

מאבק

ככל שהכיבוש נמשך הוא הפך למאוס יותר. ב-1942 כבר היו פעולות התנגדות ממשיות למשטר הנאצי. במרץ 1943 נערכו בחירות שתוצאותיהן הרגיזו את הגרמנים ובקיץ של אותה שנה התפרץ גל של שביתות, מחאות והפגנות אלימות שהביאו לפיזור הפרלמנט ולהכרזה על מצב חירום צבאי. תנועות ההתנגדות הדניות שהיו מבוססות לא רק על התנגדות פוליטית אלא על מסורת של קהילתיות, דמוקרטיה והומניזם, נכנסו לפעולה.

מוזיאון החירות (Frihedsmuseet) יושב בלב אזור ירוק וכחול של פארקים ותעלות, סמוך לפסל בת-הים המפורסם. הוא מספר את סיפור המלחמה של דנמרק וחושף את פעילות המחתרות הדניות. הפצת עיתונות מחתרת, הפגנות ושביתות, ריגול למען בעלות הברית ופעולות חבלה מוצגות באמצעות צילומים, מפות, שחזורים ומוצגים כמו כלי נשק, מדים וכלי רכב. המחתרות הדניות צברו תאוצה עם פריצת המשבר הפוליטי של 1943, התאחדו תחת השם "מועצת החירות הדנית" והחלו להיערך למאבק מזוין. עשרות אלפים התנדבו ליחידות הלוחמות. רבים נתפסו, נשלחו למחנות ריכוז והוצאו להורג. בכניסה למוזיאון החירות נמצאת פינת זיכרון ללוחמים אלו. היא מציגה מכתבים שנכתבו ע"י חברי המוצאים להורג. "היום נידונתי למוות על מעשי", כתב אולה מוסולף, לוחם מחתרת בן עשרים להוריו, "אינני מפחד למות כי אני חש שחיי הוקדשו לטובת דנמרק". מוסולף הוצא להורג, יחד עם חבריו למחתרת בפאתי העיר. הדנים הקימו שם אחרי המלחמה את אתר הזיכרון ללוחמים שנרצחו ע"י הנאצים (Mindelunden). מדי שנה מתקיים באתר, בין הקברים,לוחות הזיכרון והאנדרטאות, טקס לציון שחרור דנמרק, בהוקרה ללוחמים ששילמו בחייהם. "היה לנו נשק אחד", אני נזכר בדברים שאמר פעם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם בגטו וורשה: "אידאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה".

הגירוש

גורל היהודים בימים הסוערים של קיץ 43 היה נתון למאבק פנימי בצמרת המפלגה הנאצית. כשהיטלר פקד על ריכוזם כשלב ראשון בדרך לחיסולם, החלה התרוצצות דיפלומטית בזרועותיו השונות של הממשל הנאצי. הוויכוח גרם לכך שנאצים שרצו בהמשך שיתוף הפעולה הגרמני-דני הדליפו את התכנית לפוליטיקאים דנים שמסרו בתורם את האינפורמציה להנהגת הקהילה היהודית. בערב ראש השנה, יהודי קופנהגן קיבלו בביהכ"נ את הידיעות והתבקשו להפיץ את הבשורה ולמצוא מחבואים. במקביל החלה מעין התקוממות עממית ברחובות העיר. שוטרים ודוורים, מלצרים ונהגים, מורים וכמרים היו כולם שותפים בהפצת הידיעות, במציאת דרכי מילוט ובהגנה על רכוש היהודים שנמלטו. בתים פרטיים, בתי-ספר ובתי-חולים שימשו למקומות מסתור. על בסיס התשתית של המחתרות והתמיכה העממית הרחבה הצליחו כמעט כל היהודים למצוא מחבוא. כשפשט הגסטאפו על בתיהם רובם פשוט לא היו בבית.

כמה מאות יהודים נתפסו בכל זאת, בעיקר קשישים וחולים שלא יכלו להתחבא. סצנות ברוטאליות במיוחד התרחשו בבית האבות הסמוך לביהכ"נ. עדויות מספרות גם על ביזה וונדליזם. בסופו של דבר נשלחו כמה מאות יהודים למחנה טרייזנשטט שבצ'כוסלובקיה. לעומת ממשלות אחרות שהיו אדישות לגירוש יהודי ארצם, הממשלה הדנית דאגה שליהודים שנשלחו לטרייזנשטט לא יאונה רע. היא יזמה ביקור של הצלב האדום ודאגה למשלוח מזון ותרופות למחנה. הדנים גם שמרו על הרכוש ועל דירות היהודים הנעדרים. מישהו סיפר לי שאפילו השקו להם את העציצים. בחשבון סופי, רק כחמישים מיהודי דנמרק נספו בטרייזנשטט, רובם קשישים וחולים. ההתרחשות כולה מעלה סימני שאלה בדבר טיעון שנפוץ במדינות אירופאיות אחרות כי לא ניתן היה לעשות דבר לטובת היהודים.

ווילי סלומון נזכר בבריחה מקופנהגן: "נסענו צפונה לכפר, היו איתנו כשלושים יהודים ובמשך כמה ימים הוסתרנו בבתים שונים במקום. אח"כ הועברנו במשאית ששימשה להובלת לבנים לאורך כביש החוף לעיירה הומלבק (Humlebæk). בדרך הגרמנים עצרו את המשאית, הרימו את היריעה שכיסתה אותה אך מכיוון שהיא הייתה עמוסה ואנחנו היינו בחלל ריק באמצע, לא נתפסנו והמשכנו בדרך. בהומלבק הוסתרנו בבית של דייגים מקומיים". משפחת סלומון כבר ניצלה פעם אחת מהנאצים כשבערב ראש השנה הם עשו את הלילה אצל שכניהם בכפר וחמקו כך מהגרמנים שדפקו על דלתם, הסתכלו פנימה והסתלקו כשגילו שהוא ריק.

דרך הים בה נסעו סלומון ובני משפחתו קיימת עדיין. בסתיו החופים נטושים למדי, סירות בכל הגדלים והצבעים מוטלות עליהם ומזחים שוממים נשלפים מהם אל תוך המים. בימים יפים אפשר לראות את שוודיה בצד השני של המיצר. שליו כאן עכשיו אבל באוקטובר 43 הרבה שלווה לא הייתה כאן. בתים רבים שימשו כמפקדות הברחה, מעין "סוכנויות נסיעות" מאולתרות. מארבים נערכו לאורך החופים, נשק מאולתר הוברח בשבילים נסתרים. באזור לינגבי (Lyngby), נפתחו צירים ימיים לשוודיה ונערכו קרבות פנים מול פנים בין לוחמי מחתרת לאנשי הגסטאפו. באספרגדה (Espergaede) ובסנקרסטן (Snekkersten) היו רופאים מקומיים שטיפלו בפליטים, הסתירו אותם והזריקו חומר לילדים כדי שיהיו שקטים בזמן השיט לשוודיה. בגילליה (Gilleleje) תפס הגסטאפו כמה עשרות יהודים שהתחבאו בעליית הגג של הכנסייה. מוזיאון ואנדרטה מקומיים מציינים עדיין את האירועים האלו. כך היו כפרים וחופים, עליות-גג ומרתפים, סליקים ומחסנים לתפאורה של סיפורים אנושיים בדרך הארוכה לחירות בצד השני של הים.

הבריחה

הומלבק היא עיירה יפהפייה. יש שם מרינה קטנה עם סירות דייגים ויכטות, בתים ציוריים וגינות מטופחות. כמה דקות מהמרכז נמצאת לואיזיאנה (Louisiana Museum), מוזיאון אומנות מודרנית יוצא מן הכלל. בחוף אני מוצא את המקום אליו הגיע ווילי באותו לילה, יומיים לפני יוה"כ 1943. כשהם ירדו לחוף במטרה לעשות את הדרך לשוודיה, מישהו צעק שהגרמנים באים, הם נדחפו לחדר קטן והסתתרו בו כל הלילה. "ישנתי על הרצפה בין הרגליים של המבוגרים ובבוקר שלמחרת חזרנו לכפר", הוא מספר, "בלילה הבא ירדנו שוב לחוף, זוגות זוגות. הפעם לא היו שם גרמנים. עמדתי על המזח עם אחי וההורים. היה חשוך ושקט והיו שם סירות גדולות וקטנות, סירות דייג וסירות מנוע. לפנינו הועמסה סירה שהיה בה מקום אחד פנוי. למרות המחאות של אימי, אחי הועלה לסירה והיא יצאה לדרכה. על הסירה הבאה עלינו אנחנו. זאת הייתה סירת דייגים קטנה והיו עליה כעשרים אנשים. אחרי שיצאנו לדרך התקלקל המנוע. בזמן שהדייג ניסה לתקן אותו, עברה סירת פטרול גרמנית. הגרמנים לא שמו לב אלינו כי היה חשוך מאוד והמנוע לא עבד. כשהגענו סוף סוף למים הטריטוריאליים של שוודיה, סירה שוודית הגיעה והגנה עלינו". ווילי ובני משפחתו רוכזו בבית קולנוע באי השוודי וון (Ven) שם הם פגשו את האח הגדול ועשו את הלילה יחד עם הפליטים האחרים. "לא היה לנו הרבה. רק הבגדים שלגופנו, טליתות ומסמכים. כל הלילה הגיעו קבוצות נוספות. מישהו סיפר על משפחה אחת שטבעה בדרך". בבוקר שלמחרת הם חצו את האי ברגל, הפליגו ללנדסקרונה (Landskrona) שבדרום שוודיה והתחילו לנדוד אצל קרובים ומכרים ברחבי שוודיה. כמו אלפי יהודי דנמרק האחרים, הם ניצלו מהגורל שהמתין למיליונים ברחבי היבשת בזכות שכנים טובים שלא הפקירו אותם לגורלם. הם נשארו בשוודיה עד סוף המלחמה וחזרו לדנמרק ב 1945.

שירת הים

את המסע שלי אני מסיים בעיר החוף הלסינגור (Helsingør) עיר ימי-ביניימית שנבנתה על חוף הקטע הצר ביותר של מיצר אורסונד בדיוק מול העיר השוודית הלסינבורג (Helsingborg). במאה ה-15 נבנה כאן מבצר שנועד להבטיח תשלום מיסים של ספינות בים הבלטי. מבצר זה הוא הבסיס לטירה המרשימה הניצבת שם היום, טירת קרונבורג (Kronborg Slot) שנבנתה ב-1585 ושימשה כארמון מלכותי, מבצר צבאי ובית-סוהר במשך מאות שנים. הטירה התפרסמה כי שייקספיר מיקם בה את ארמונו של הנסיך הדני הבדיוני, המלט. שייקספיר אמנם לא ביקר כאן אבל הטירה נודעה כאחד המבצרים החזקים באירופה. האולמות הרנסאנסיים הגדולים, המרתפים האפלים והמוזיאון מוקפים בחומה ותעלה כמו בסרטים. אני סוגר מעגל כשאני פוגש בטירה את הולגר דנסקה (Holger Danske), פסל של גיבור מיתולוגי שעל פי האגדה מונח כאן רדום עד שדנמרק תהיה בצרה גדולה. או אז הוא יתרומם ויציל אותה. בימים של הצרות הכי גדולות, ימי מלה"ע השנייה, אחת המחתרות קראה לעצמה הולגר דנסקה ורצועת החוף הזו הייתה למורשת קרב מפוארת למען סולידאריות ואנושיות.

בנמל אני עולה על המעבורת חזרה לשוודיה ועושה בדיוק את אותה הדרך שעשו אלפי פליטים יהודים לפני יותר משישים שנה. הדרך שונה באור יום כאשר החומה האפורה של הטירה ומגדליה הירקרקים, הולכים ומתרחקים ממני. המיצר מלא תנועה. מיכליות, סירות דייגים, יאכטות וסירות מפרש משאירות שובל לבן במים האפורים. בסה"כ 20 דקות של שיט. במעבורת החיים נמשכים כהרגלם- חנות דיוטי פרי מציעה אלכוהול זול, ילדים קונים נקניקיות בקיוסק, כמה תיירים מהמרים במכונות ויש תור ארוך לשירותים של הנשים. אני יוצא לסיפון.

הנוף הגיאוגרפי דומה אמנם לזה שהיה כאן לפני שישים שנה, אבל מה עם הנוף האנושי? ויקטור פרנקל כתב ש"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אני נזכר בשירת הים, שיר התודה שמשה ובני ישראל שרו לאלוהים אחרי מעבר ים-סוף. גם הים הזה חזה באקסודוס של יהודים אבל השירה כאן מגיעה לא לאלוהים אלה לבני-אדם שכדברי פרנקל, נקטו עמדה ובחרו דרך. כשחיפשו ב"יד-ושם" מישהו להעניק לו את אות חסיד אומות העולם על הצלת יהודי דנמרק, המחתרת הדנית טענה שכל חבריה נטלו חלק בהצלת היהודים במידה שווה. את האות הוחלט להעניק לכן לכל העם הדני כאיש אחד. כשאני יורד מהמעבורת אני חושב שזאת הייתה החלטה נבונה. אם אות חסידות אומות עולם הוא מעין פרס נובל להיענות לסבל של הזולת, ולבחירה בטוב בכל תנאי, אין ראוי מהעם הדני לזכות בו.