נפולת של נמושות? התפוצה הישראלית בברלין היא גשר אל העולם

בעקבות הכתבה על יוצרים ישראלים שהיגרו לברלין – האם המהגרים מישראל הם בעיה לאומית או מרכיב חיוני למדינה חופשית, פתוחה ודמוקרטית?

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-01-17/ty-article-opinion/.premium/00000185-c02e-d5d8-ab85-c57e02ad0000

בסוף השבוע שעבר הופיעה במוסף "גלריה שישי" כתבה שבמסגרתה ראיינתי אומנים ויוצרים ישראליים החיים בברלין. הכתבה עוררה תגובות רבות, חלקן זועמות למדי. היו שכעסו על מיטב בניה ובנותיה של החברה הישראלית שנטשו אותה, היו שקראו להם בוגדים וזלזלו בכישרונם, היו שביכו את העדרם מהציבוריות הישראלית והיו שהזדעזעו מכך שבחרו לחיות דווקא בגרמניה, ארצם של משמידי יהדות אירופה. עמדות אלו הן מובנות והן לא נשמעות בפעם הראשונה, ממש כפי שהכתבה עצמה חשפה פיסת מציאות שנחשפה כבר בעבר.

יש, עם זאת, כמה מאפיינים של התפוצה הישראלית בברלין שחורגים באופן מהותי מהאופן שהיה נהוג לתאר אותה עד עתה. למעשה, היא מעניינת דווקא בגלל המיתוסים סביבה שאינם תואמים את המציאות. ראשית, הכתבה ב"גלריה" התמקדה, מטבע הדברים, בישראלים הפעילים בתחומים שהמוסף עוסק בהם – אומנות, עיתונות ומסעדנות. עם זאת, מרבית הישראלים בברלין עוסקים בתחומים אחרים לחלוטין – הם פסיכולוגים ונדל"ניסטיות, קוסמטיקאים והייטקיסטיות, סַפָּרִים וסטודנטיות לפילוסופיה. בתור שכאלו, הם אינם עונים לסטריאוטיפ הקולקטיבי שנבנה סביב דמותם בישראל.

שנית, ההגירה מישראל איננה הגירה על רקע כלכלי בלבד והיא איננה מורכבת מאנשי שמאל קיצוני. יוקר המחיה ודאי משפיע על מי שהחליט להגר לברלין ובמיוחד על פרילנסרים נטולי תלוש משכורת בסוף החודש. אבל זה רק מרכיב אחד, וברלין ממילא התייקרה מאוד בשנים האחרונות. קווי הטיסה הנוחים מתל אביב והנגישות לדרכונים אירופיים לא מזיקים, אבל גם הם רק נתון אחד במכלול. הגירה היא מעשה קשה, היא אינה נעשית בקלות והיא כמעט תמיד תוצאה של מרכיבים רבים ומארג מסובך של סיכויים וסיכונים. הישראלים בברלין, כמו מיליוני מהגרים אחרים בעולם, מנסים לבנות לעצמם חיים טובים יותר, חלקם מצליחים בכך, אבל הם גם משלמים מחירים יקרים, הם עובדים קשה מאוד כדי להתגבר על המפגש עם שפה זרה ותרבות זרה והם נאלצים להשקיע מאמץ רב כדי להמציא את עצמם מחדש.

גם מבחינה פוליטית הדברים אינם פשוטים. איש לא יטען שבברלין ישנו מיקרוקוסמוס מייצג של החברה הישראלית ואכן סביר שחיים בה יותר ישראלים שמאלנים מימנים ויותר חילוניים מדתיים, אבל אסור לתת לזה להטעות – גם אם מדי פעם יש בברלין הפגנה נגד מדיניות ישראל שמשתתפים בה ישראלים לשעבר, התפוצה הישראלית-ברלינאית אינה מורכבת ברובה המוחלט מלוחמי BDS ואקדמאים פוסט-ציוניים, ממש כמו שהיא לא מורכבת מצעירים שעזבו את ישראל בגלל מחירי מוצרי-חלב ממותקים או מישראלים שהיגרו לברלין בגלל השואה. או למרות השואה. או כנקמה לשואה. בעולם האמיתי, זה שמעבר לסמלים ולסיסמאות, מדובר בישראלים מכל הסוגים שמתגעגעים, נאבקים על זהותם ורובם לפחות זקוקים לקשר עם מולדתם, שפתם ושורשיהם.

והקשר הדו-סטרי הזה בין הישראלים בברלין לבין החברה הישראלית הוא אולי הסיפור המרכזי והמקום בו יש לוותר על התגובות הפבלוביות, אלו הקוראות להגירה מהארץ מתוך ייאוש מהמצב הפוליטי, אלו הזועמות על הבגידה ואלו הבזות ל"מהגרים הפריבילגים שמתעלמים מההיסטוריה של עמם". בעבר התייחסה החברה הישראלית בבוז ובאיבה לישראלים שהיגרו למדינה אחרת. הם נקראו "יורדים" – אנשים תלושים שבגדו בציונות מתוך אגואיזם ואסקפיזם. ייתכן שהיום, כשישראל מבוגרת יותר, הגיע הזמן לשקול את הנושא מחדש. במדינות חופשיות, פתוחות וליברליות קשה למצוא היום שיח ביקורתי על אזרחים שעוזבים אותן. אנשי עסקים בריטים שעוברים לארה"ב, אומנים קנדים שעוברים לפריז ורופאי שיניים שוודים שעוברים להולנד אינם "נפולת של נמושות". להיפך, במקרים אלו ברור שיש לכל הצדדים מה להרוויח ממעבר חופשי בין מדינות. רק מדינות כמו בלארוס וצפון קוריאה מגבילות וממשטרות את הכניסה אליהן והיציאה מהן. לא רשימה שמפתה להצטרף אליה.

הישראלים שגרים ויוצרים בברלין ממשיכים לקיים שיח עם ישראל, גם אם הימין הישראלי מתייחס אליהם כבוגדים וחלקים בשמאל כועסים עליהם כי נטשו לכאורה את המאבק (אולי כי בדיוק הם היו הקולות החסרים שמנעו ממרץ לעבור את אחוז החסימה). אלו טענות מובנות, אבל אפשר גם לטעון שמדינה חופשית, פתוחה וליברלית זקוקה לתפוצה אקטיבית מחוץ לגבולותיה כדי להישאר בדיוק כזו – חופשית, פתוחה וליברלית. כלומר, התנועה פנימה והחוצה, בין אם היא בדמות חוקרים באקדמיה, הייטקיסטים ברילוקיישן או אומנים המקיימים דיאלוג בין-תרבותי, היא הכרחית לקיומה של חברה טובה יותר. נכון, מעמד ה"ניידים" אינו התשובה לרוב בעיותיה של ישראל והוא בוודאי אינו חף מבעיות, אך הישראלים בברלין, ובמדינות אחרות בעולם, יכולים להוות חלק מהמאמץ למניעת הפיכתה של ישראל למדינה קנאית, סגורה ומנותקת. התגובות לכתבה עליהם ב"גלריה" הראו שיש מי שמונעים משנאה, זלזול וקנאה ויש המודאגים מבריחת מוחות, איבוד זהות ושיקולים דמוגרפיים. כל זה מובן לגמרי, אך למי שמודאג מדמותה העתידית של מדינת ישראל, אפשר לראות את התפוצה הישראלית-ברלינאית, לא כנטל או ככישלון אלא להיפך, כגשר לעולם. במובן הזה היא כבר איננה חלק מהבעיה, היא חלק מהפתרון.