גואו אסתר יאן נחטפה במפתיע. סיפורה לא מבשר טובות לקהילה היהודית בסין.

זה קרה בחודש שעבר: גואו יאן, מצאצאי הקהילה, נחטפה ונעלמה לחמישה ימים. סיפורה הוא פרק חדש בקורותיה של קהילה קטנטנה שחיה כבר אלף שנה מתחת לרדאר. אלא שכשמדובר בשלטון הנוכחי, אף אחד לא נשאר מתחת לרדאר.

פורסם ב"הארץ": https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-05-17/ty-article-magazine/.highlight/00000188-29c9-db37-afec-bdf9800f0000

באמצע החודש שעבר הגיע לידי נעם אורבך מכתב מדאיג. "אני גואו יאן, צאצאית של יהודי קאיפנג", נכתב בפתח הדברים. "לפני כמה ימים, ב–7 באפריל 2023 בשעות הערב, נחטפתי על ידי כמה גברים כשהלכתי ברחוב והוכנסתי למכונית שבה ישבו גברים לבושים בבגדים אזרחיים שלא הציגו מסמכי זיהוי. הם טענו שהם עובדי ממשלה. לאחר נסיעה של כמה שעות הרחק מהעיר, הכניסו אותי לחדר מלון תחת שמירה. מכיוון שלא נשאתי איתי את הטלפון הנייד שלי כשנחטפתי, ביקשתי להשתמש בטלפון כדי לדווח למשפחתי, על מנת שההיעלמות הפתאומית שלי לא תגרום להם לחרדה, אך הם לא איפשרו לי. לאחר חמישה ימים הסיעו אותי בחזרה לקאיפנג, הוכנסתי לחדר ריק שם נחקרתי על ידי ארבעה אנשים. אחד מהם לבש מדי משטרה וטען שהוא שוטר. כל החקירה הוקלטה על ידם. בשום שלב הם לא ציינו את הסיבה לחטיפתי ולא טענו כי הפרתי חוק או תקנה כלשהי. לאחר החקירה שוחררתי".

אורבך, חוקר סין שעוסק כבר שנים רבות בתולדות יהודי סין, הבחין שהמכתב לא היה מיועד רק אליו. הוא נשלח לקבוצה של פעילים יהודים שקשורים למכון הסיני־יהודי, שמנהל קשרים עם צאצאי הקהילה היהודית ההיסטורית בקאיפנג. העיר, שנמצאת במחוז חנאן שבמרכז סין ומאכלסת כיום כמעט חמישה מיליון תושבים, שימשה בעבר בירת סין. היא גם ידועה כמקום היחיד שבו התקיימה קהילה יהודית פעילה בסין העתיקה.

מדוע העלימו את גואו לחמישה ימים? מדוע הסתובבו אנשי ממשל רבים בסביבת ביתה בימים שבהם נעדרה? החוטפים לא הסבירו, אבל לגואו, שמכנה עצמה גם בשם העברי אסתר, יש הסבר. מתברר שהימים שבהם הורחקה מביתה היו ימים שבהם שגריר פולין בסין ביקר בעיר. גואו משוכנעת שיש קשר בין הדברים. לדבריה, היא הורחקה על ידי השלטונות כצעד מנע, כדי לבלום אפשרות שהשגריר ירצה לפגוש אותה ואת צאצאי יהודי העיר. "הוחזקתי כשבויה לא בגלל משהו שעשיתי", היא כתבה, "אלא מפני שמישהו רצה לפגוש אותי".

טיעון כזה עשוי להישמע קונספירטיבי למי שלא מכיר את הרקע. בשנים האחרונות נוקט הממשל הסיני יד קשה כלפי מיעוטים אתניים ודתיים ברחבי המדינה. מהבודהיסטים בטיבט, דרך המיעוטים המוסלמים בשינג'יאנג ועד הנוצרים במזרח המדינה, הממשל מתנגד לכל ביטוי של דת שאינו מפוקח על ידי השלטון. אלא שהרדיפה הזאת הגיעה גם לפתחה של הקהילה היהודית הקטנטנה של קאיפנג. אורבך מכנה זאת מדיניות של "טוטליטריות טוטלית" שכוללת ירידה לרזולוציות הקטנות ביותר — רדיפה אחר כל ביטוי של דתיות, עד הרמה הקטנה והמקומית ביותר.

גואו, במידה רבה, מייצגת את הרמה הקטנה והמקומית הזאת. מדובר בדמות משמעותית בקרב צאצאי יהודי קאיפנג, שאורבך אף כתב על פעילותה במחקרו האקדמי. "היא בלטה במיוחד בזכות עמדתה הייחודית", מספר אורבך. "במקום התמקדות בתקוות להגר לישראל או לארה"ב, היא דגלה בשחזור היהדות הסינית הייחודית שהיתה בקאיפנג".

בית משפחתה של גואו צמוד לאתר בית הכנסת ההיסטורי של יהודי קאיפנג. אף שהמבנה העתיק נהרס עוד במאה ה–19, בני המשפחה שימרו במשך שנים ממצאים המזוהים עם הקהילה היהודית, וכיום גואו מקיימת במקום מוזיאון פרטי ולא רשמי שמוקדש למורשת ההיסטורית של יהודי העיר. כחלק מהתנגדותם להצגה פומבית של כל סממן יהודי, השלטונות הסיניים מתנגדים לשימוש בבית כאתר היסטורי ודתי.

גואו חוששת לגורלה, אך כבר אינה חוששת להיחשף. הרי השלטונות כבר ממילא מכירים אותה, ואולי חשיפה בינלאומית דווקא תקשה עליהם לרדוף אותה. בשיחה עם מוסף "הארץ" בשבוע שעבר היא הסכימה לדבר על הפרשה. את השיחה ביקשה לקיים במייל, מכיוון שלדבריה, השלטונות עוקבים אחרי הטלפון הנייד שלה. "נולדתי ב–1980. אמי היא צאצאית של יהודי קאיפנג שאביה נולד לאב יהודי", כותבת גואו. היא מצרפת למייל צילום מ–1906 של סבא של סבא שלה, כשהוא עומד ליד לוח אבן משנת 1679. האבן הוצבה בעבר ליד ביתה וככל הנראה מוחזקת כיום במוזיאון של העיר קאיפנג. "בשנה שבה נולדתי היתה רפורמה שאיפשרה לזרים להיכנס לסין. הופעתם של זרים מרחבי העולם, בהם יהודים, הביאה אותי להסיק מדברי הוריי, שכניי והמבקרים, שאני יהודייה".

גואו מקדישה את חייה לתיעוד ההיסטוריה והתרבות היהודית בקאיפנג. "אם יש מבקרים שרוצים ללמוד על התרבות או ההיסטוריה של יהודי קאיפנג, הם מוזמנים לפנות אליי". לדבריה, היא אינה קשורה לשום ארגון או דת, אינה משתפת פעולה עם ארגונים ופעילים בסין או מחוצה לה ומוסיפה כי אין שום מרכיב של קיצוניות בעבודתה, כפי שעלולים לטעון השלטונות. "אני רק מספרת על ההיסטוריה", היא אומרת. "הפרשנות, קיצונית או לא קיצונית, תלויה באלו שמביטים בה".

התקרית האחרונה אמנם היתה חריגה, אך לדבריה, זו אינה הפעם הראשונה שהשלטונות מטרידים אותה. "אני מוטרדת לעתים קרובות", היא אומרת. "לעתים הסירו והשחיתו שלטי מידע מחוץ לביתי שפירסמו את פעילות המחקר שלי ואת דרכי ההתקשרות איתי. במקרה אחד, כשעשיתי קבלת פנים בדירה שלי, הופיעו מצלמות ופקחים בתחתית הבניין. כשאמי באה לבקר אותי, עוכבתי ושאלו אותי את מי היא מחפשת". גואו מוסיפה שאנשים שהזדהו כאנשי ממשל דפקו על דלתה פעמים רבות וביקשו לדבר איתה וכי הם יידעו אותה על כך שהטלפון שלה נמצא תחת מעקב.

את מצפה לעזרה כלשהי ממדינת ישראל או מהקהילה היהודית העולמית?

"לא, אני לא מצפה לעזרה, כי צאצאי יהודי קאיפנג לא מוכרים כישראלים (או כיהודים) על ידי ממשלת ישראל או ממשלת סין. יש לי רק תעודת זהות סינית. מה שעברתי הוא תוצאה של התפיסה של הממשלה הסינית שהיסטוריה ותרבות יהודית אינן נושא שמתאים שצאצאי היהודים יספרו עליו למבקרים זרים".

שקלת לעזוב את סין?

"אני רוצה ללמוד את התפתחות התרבות היהודית בקאיפנג. משמעות עזיבת קאיפנג תהיה ויתור על העבודה הזאת. אי־אפשר פשוט לעזוב את העבודה בגלל סכנה. הם אולי מקווים שאוותר ואעזוב, אבל אני לא רוצה לעזוב, לפחות לא בשלב זה".

ואכן, הקהילה היהודית בעיר היא פיסת היסטוריה מרתקת ויוצאת דופן. "זו למעשה הקהילה היהודית היחידה שתועדה בסין", מסביר אורבך. "יש אמנם קהילות מודרניות, כמו היהודים הבגדדים בשנגחאי, היהודים הרוסים בחרבין ובהמשך גם יקים ופליטי שואה, אבל זה נושא אחר לגמרי. אין קשר בין צאצאי יהודי קאיפנג לבין קהילות של יהודים זרים שחיים בסין. למעשה, לקהילות הזרים אסור לשתף פעולה בפעילות יהודית עם אזרחים סינים — כולל צאצאי יהודי קאיפנג — מכיוון שהיהדות אינה מוכרת באופן רשמי בסין והיא לגיטימית בפועל רק עבור זרים".

מומחים מעריכים כי חבריה הראשונים היו סוחרים דוברי פרסית, שהגיעו ככל הנראה מדרך המשי בין המאה ה–10 למאה ה–12 לספירה. לפי לוח האבן הקדום ביותר שנמצא משנת 1489, בית הכנסת — היחידי הידוע בסין — נחנך לראשונה בשנת 1163, כך שסביר שאז התגבשו הסוחרים לכדי קהילה. כשהתבססו במקום, אומר אורבך, בני הקהילה עברו סיניפיקציה. "הם יצרו מין היתוך של יסודות יהודיים — כמו השימוש בשפה העברית, לפחות בכתובים — בשילוב עם השפה הסינית. למשל, ישנם לוחות אבן שהטקסט הסיני החרות עליהם מתאר במעורפל את הסיפור התנכי, החל מסיפורי נח ואברהם ועד משה רבנו ואפילו עזרא, אך הוא מעורבב עם דמויות מיתולוגיות סיניות והשיח בעל מאפיינים קונפוציאניים מובהקים. היו גם ריטואלים שהיו ייחודיים ליהודי קאיפנג. בית הכנסת התנהל במידה רבה כמו מקדש קונפוציאני וכלל גם פולחן אבות".

קיומה של הקהילה התגלה לעולם המערבי רק כעבור מאות שנים. "הקהילה התגלתה במקרה בשנת 1605, על ידי הישועי מטאו ריצ'י, הידוע כמיסיונר הראשון בסין", מספר אורבך. "הישועים הגיעו לכמה ביקורים בקאיפנג, תיעדו את מה שידעו על הקהילה ושלחו את המידע בחזרה לאירופה. זו היסטוריה מרתקת, ובעיקר מרגשת עבור הרבה מאוד אנשים, נוצרים ויהודים כאחד, מאז ועד היום. עבור לא מעט סינולוגים יהודים, סין היא לכאורה תחום לימוד זר ומרוחק, ופתאום מתגלה להם קשר יהודי". גם עבור אורבך עצמו המפגש עם קהילת קאיפנג היה משמעותי. "ב–1999 חייתי בקאיפנג כסטודנט במשך חצי שנה", הוא מספר, "כשחייתי שם לא מצאתי קהילה יהודית מתפקדת, אבל גיליתי את החשיבות העצומה של סיפור יהודי קאיפנג עבור העיר, וגם את המתח והרגישות סביב עצם שאלת קיומה. מאז חזרתי כמה פעמים לבקר שם, לאחרונה ב–2018".

אורבך כותב בימים אלה את הדוקטורט שלו בנושא השפעות נוצריות על הקהילה. הוא בילה שנתיים כחוקר ומורה לעברית ותלמוד במרכז ראשון מסוגו לחקר היהדות באוניברסיטת שאנדונג שבמזרח סין. במשך יותר מעשור לימד סינית באוניברסיטאות בארץ והוביל פרויקטים של תרגום תכנים לסינית מטעם יד ושם. במקביל למחקר האקדמי בנושא, הוא גם אסף חומרים לסרט דוקומנטרי בנושא. אלא שמחשש למצבם של צאצאי יהודי קאיפנג שלקחו חלק בצילומים, העדיף לגנוז את הפרויקט.

חוקרים מעריכים שהקהילה הגיעה לשיא גודלה בתחילת המאה ה–17, בשלהי שושלת מינג, אז היא כללה אלפים בודדים של בני אדם. חברי הקהילה לא דיברו עברית, אך יש עדויות לכך שלפחות חכמי הקהילה ידעו לקרוא בתורה בעברית. לדברי אורבך, לא ידוע הרבה על שמירת החגים בקרב הקהילה. "מעריכים שהם קיימו ברית מילה, אך המנהג לא נשתמר מעבר לתחילת המאה ה–19", הוא אומר. "הם גם שמרו שבת באופן כלשהו וקיימו תפילות".

במהלך התפילה נהגו חברי הקהילה ללבוש מצנפות דמויות טליתות. אחד הנזירים הישועים שביקר את הקהילה סיפר כי כיפה כחולה הבדילה בינם לבין שכניהם המוסלמים־סינים שחבשו כיפות לבנות, ועל כן הם זכו לכינוי "מוסלמים כחולי כובע". כינוי נוסף שיוחס לקהילה בעבר היה "כת תולשי הגידים". הדבר מעיד כנראה על הקפדה על איסור אכילת גיד הנשה, באופן שייחד את מנהגי הכשרות שלהם מאלו של שכניהם המוסלמים.

אם נדלג קדימה בזמן, במאה ה–19 כבר לא היתה קהילה של ממש בקאיפנג.

"נכון, לפי תיעוד של הבריטים שהגיעו ב–1850, הם מצאו את בית הכנסת עם הספרים והכתבים, אבל הקהילה היתה מדולדלת וחסרת חיות. שליחי הבריטים הצליחו לרכוש חלק מהדברים שהיו בבית הכנסת, כולל ספרי תורה וגם ספר אילן יוחסין שתיעד את כל הנפטרים בקהילה במשך תקופה מסוימת במאה ה–17. זה הספר היחיד שמשלב עברית וסינית ומעיד על קיום דתי שהתקיים תוך שילוב שתי השפות". אורבך מספר כי בתחילת המאה ה–20 ניסה בישוף אנגליקני שחי בעיר לאגד את חברי הקהילה יחד, אך הדבר לא נחל הצלחה. למרות זאת, היתה תמיד מודעות לכך שבעיר חיים צאצאים של יהודים. לדבריו, "במאה ה–20 הם כבר ידעו שהם חלק מקהילה עולמית מוכרת שנקראת 'יואוטאי' — יהודים".

אחרי המהפכה ב–1949 התקיים תהליך של רישום המיעוטים הרשמיים בסין. היהודים הוכרו על ידי הרשויות כמיעוט אתני?

"יש תיעוד לכך שהממשל המקומי בקאיפנג שלח נציגים של צאצאי היהודים לבייג'ין כדי לקבל הכרה כמיעוט רשמי, כנראה מתוך הבנה שיש קהילה יהודית עולמית, ויש מדינה יהודית, ומכיוון שגם כאן יש צאצאים של קהילה כזו כדאי להכיר בה. המשלחת נפגשה עם ראש הממשלה אבל הוחלט שלא להכיר בהם כמיעוט. עם זאת, רשום שיש לשמור על הזכויות שלהם ולא להפלות כנגדם. זו פשוט היתה קבוצה קטנה וגם לא ממש קיימת כקהילה".

כשסין נפתחה לעולם, אחרי מותו של מאו דזה דונג, התרחשו כמה תהליכים במקביל. "היתה התלהבות מגילוי צאצאי הקהילה, אפילו התלהבות רומנטית, גם מצד יהודים במערב וגם מצד נוצרים", אומר אורבך. "היתה סקרנות שהובילה לביקורים של יחידים וקבוצות שהגיעו לקאיפנג כדי לגלות את היהודים הסינים. הרשויות בעיר הגיבו להתעניינות שהגיעה מבחוץ. זה התפתח לתוכניות להחיות מחדש איזו נוכחות פיזית של ההיסטוריה היהודית בקאיפנג. אחרי הקמת השגרירות הישראלית בבייג'ין ב–1992, התחושה בממשל המקומי היתה כאילו ניתן אור ירוק להנכחת המורשת היהודית בקאיפנג. במהרה אושרה תוכנית להקמת בית הכנסת באתר המקורי ותוך שחזור צורתו ההיסטורית, הפעם כמוזיאון להיסטוריה של יהודי קאיפנג ולא כבית כנסת מתפקד. בנוסף, הוקמה אגודה מחקרית של יהדות סין בקאיפנג וצאצאי הקהילה היהודית הוכרו כיהודים באופן מקומי סמי־רשמי, גם אם לא ברמה הארצית. התפתחויות אלו גם עוררו תקוות להחייאתה של הקהילה. במקביל התעוררו גם תקוות בקרב חלק מהצאצאים שתתאפשר עלייה לישראל".

אלא שבאמצע שנות ה–90 התוכניות הללו נעצרו בפתאומיות. האגודה המחקרית נסגרה, כך גם המשרד שהופקד על הקמת המוזיאון, ורישום התושבים כיהודים נמחק. "כנראה שהממשל המרכזי הבין שקורה משהו בקאיפנג שעלול להצמיח סנטימנט של תחייה דתית", אומר אורבך. "הם החליטו שחייבים למנוע את זה".

הממשל התביית אז על מי שנתפס כמנהיג צאצאי היהודים — פרופסור מבייג'ין שעמד בראש האגודה לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית בקאיפנג ואף ביקר בישראל. האיש, שהפך לדמות ייצוגית של הקהילה, הורחק מקאיפנג, הוצא לפנסיה מוקדמת מהאקדמיה הלאומית למדעי החברה, הושתק ונמנע ממנו לבוא בקהל. "הוא הוכנס למעצר בית ובמידה מסוימת הוא למעשה יושב במעצר בית עד היום", אומר אורבך. "אני ביקרתי אותו בביתו ומצאתי אדם מובס ומפוחד".

אורבך מספר כי באותה התקופה לא היתה קהילה יהודית פעילה בקאיפנג, אך באופן פוטנציאלי, מאות או אלפי צאצאים עשויים היו להזדהות כיהודים. בעוד מרביתם לא עסקו בזהותם היהודית באופן אקטיבי, היו תמיד כמה עשרות אקטיביסטים שעסקו בנושא. הם באו במגע עם המבקרים הזרים, ביקשו תמיכה כלכלית מהרשויות ומגורמים בחו"ל והיו שהביעו רצון לעלות לארץ. בסוף שנות ה–90 אכן החלה עלייה קטנה לישראל, ובתחילת שנות האלפיים שוב התרחשה התעוררות יהודית מסוימת שהשלטונות בחרו להעלים עין ממנה. "החלה התארגנות של ציון שבתות וחגים באופן קהילתי", אומר אורבך, "ונפתחו שני מרכזי לימוד לא רשמיים עם מורים זרים במימון זר בדירות שכורות".

מי עמד מאחורי כל זה?

"המכון הסינו־יהודי בארצות הברית (SJI) וארגון 'שבי ישראל' בירושלים. מדובר בארגון שירש את "עמישב" (ארגון המקיים קשר עם קבוצות הקשורות לעם היהודי שאינן מטופלות על ידי הסוכנות היהודית, דוגמת בני המנשה בהודו וצאצאי האנוסים, ד.ס). היתה גם תמיכה של גורמים נוצריים.

מה המקום של מדינת ישראל בהתרחשויות האלו?

"ההתייחסות לזה בישראל, לפחות בהקשר הדיפלומטי, היתה כסמל היסטורי לידידות בין העמים. גם בסין היה עניין בקידום המסר הזה — קהילה יהודית עתיקה, בת אלף שנים, שמעולם לא סבלה מאנטישמיות. זו סיסמה ששני הצדדים, ובמיוחד הסינים, אהבו מאוד והם אוהבים אותה עד היום". אורבך גם מספק דוגמה ליחס המורכב בין ישראל לבין צאצאי קהילת קאיפנג, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה. "השגריר הראשון של ישראל בבייג'ין, זאב סופות, החליט שהביקור הרשמי הראשון שלו כשגריר מחוץ לבירה יהיה לקאיפנג, וזה מה שהוא אכן עשה. הוא בא להציג מחווה היסטורית של הממשלה הישראלית כלפי הסינים, ודווקא המארחים הסינים הפגישו אותו עם צאצאי הקהילה. בראיון שקיימתי איתו במסגרת המחקר שלי הוא אמר לי שהיה לו ברור שצאצאי היהודים שהוצגו בפניו 'הם יהודים כמו שאני סיני'".

השלב האחרון בסיפורה של קהילת קאיפנג החל עם עלייתו לשלטון של נשיא סין הנוכחי, שי ג'ינפינג, שנוקט יד קשה כלפי מיעוטים אתניים ודתיים במדינה. "באמצע העשור הקודם היה שינוי ברור לרעה ביחס לצאצאי יהודי קאיפנג", מספר אורבך. "השינוי קשור למדיניות הסינית שמתנגדת לכל ביטוי של דתיות שהיא מחוץ לארגונים הרשמיים שמפוקחים על ידי המפלגה הקומוניסטית. אולם לדעתי מדובר גם בחשש ספציפי מייבוא סכסוך יהודי־מוסלמי לסין, שכן בקאיפנג העתיקה ישנה גם אוכלוסייה מוסלמית־סינית משמעותית".

"זה התחיל דווקא מדיווח אופטימי ב'ניו יורק טיימס', אולי אופטימי מדי, על סדר פסח שהתקיים בקאיפנג ב–2015", מספר אורבך. "הכתבה עוררה תשומת לב בבייג'ין והכעיסה את השלטונות. אחר כך נסגרו שני מרכזי הלימוד היהודיים. אחת ממשפחות הצאצאים הגיעה לניו יורק, וביקשה מקלט מדיני על רקע רדיפה דתית. בקשתה ככל הנראה התקבלה. אירוע זה החמיר את עמדת השלטונות, שהחלו לאסור על כל ביטוי חיצוני פיזי של קיום יהודי היסטורי בקאיפנג. מצבת אבן שניצבה מחוץ לבית הכנסת ההיסטורי — והוצבה כמה שנים קודם לכן על ידי השלטונות עצמם — הוסרה לפתע. המוזיאון העירוני, שהיה בו אגף שלם שהוקדש להיסטוריה היהודית של העיר, נסגר לשם בניית מוזיאון חדש. כשהמוסד החדש נחנך ב–2018, כבר לא היה זכר לאגף היהודי. שום אזכור לעבר היהודי. הם פשוט מחקו את ההיסטוריה היהודית. במקום להתגאות בלוחות האבן ההיסטוריים, הם מסתירים אותם".

לדברי אנסון לייטנר, נשיא המכון הסינו־יהודי (SJI), באותה שנה אסרו הרשויות התכנסויות של הקהילה היהודית וגירשו מורה שלימד בקאיפנג מטעם המכון. "הרשויות מנסות למחוק את עקבות החיים היהודיים בקאיפנג, בהווה ובעבר", אמר לייטנר למוסף "הארץ". "הן לא עושות זאת כתוצאה מאנטישמיות, אלא כחלק מהקמפיין הממשלתי נגד הדתות הבלתי־מורשות. למרות היסטוריה של 1,000 שנים בסין, היהדות איננה דת מורשית והיהודים אינם מיעוט אתני מוכר". לייטנר מוסיף שיהיה לעזר אם ישראל תביע בפני הממשל בסין "את דאגתה בצורה ידידותית ולא מתעמתת. ייתכן שסין תמצא פתרון פנימי ל'בעיה היהודית' שלה על ידי שיחה עם צאצאיהם של יהודי קאיפנג". בינתיים אורבך מזהה זהירות יתרה גם בקרב אקדמאים סינים שחוששים לעסוק בנושא. הוא מספר, למשל, על מחקר של אנתרופולוגית סינית שחקרה את צאצאי היהודים מקאיפנג שהתגיירו ועלו לארץ, וניתחה את זהותם המורכבת. בניגוד מוחלט לנוהג בעולם האקדמי, מאמרה, שפורסם בכתב־עת מדעי בספטמבר האחרון, הופיע תחת פסבדונים. "מבירור שעשינו ידוע לנו כמעט בוודאות מי הכותבת האמיתית", אומר אורבך. "מדובר בתלמידת מחקר סינית שלמדה עברית בבייג'ין וערכה את המחקר במסגרת לימודיה לתואר שני באוניברסיטה יוקרתית באנגליה. אבל היא חזרה מאז לסין וכנראה הובהר לה שפרסום המחקר עלול לפגוע בה".

התקווה היתה שבתקופה הזאת, שבה סין נפתחת מחדש לאחר הקורונה, הממשל יפגין פתיחות מחודשת ליהודי קאיפנג או לפחות יעלים עין מפעילות הקהילה כפי שעשה בעבר. "אבל אירועים כמו החטיפה והפרסום בעילום שם מהווים אינדיקציה ברורה שהמגמה הפוכה", אומר אורבך.

בינתיים גואו אומרת שתמשיך בעבודתה, אך מבטאת חשש אמיתי לביטחונה. "מה יקרה בפעם הבאה שמבקר זר בקאיפנג ירצה לדבר איתי על הקהילה היהודית?" היא תוהה במכתב ששלחה בחודש שעבר. "פתאום יחטפו אותי שוב. ואם אפעיל התנגדות עזה, אולי החוטפים יחליטו פשוט לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. זה יכול להיות, למשל, נהג שיכור שנוהג במשאית שידרוס אותי בפעם הבאה שאצא לרחוב. לכן, עכשיו, בזמן שעדיין יש לי את היכולת להשמיע את קולי, אני כותבת את הדברים ומנסה לשלוח לכם".

המכתב מסתיים באזהרה לקוראים שלא לתקשר איתה במכשיר הנייד, כי הוא נמצא תחת מעקב ממשלתי. "תשובתך רק תביא לך צרות מיותרות", היא מסכמת, "אני שולחת את ההודעות האלו לא כדי לבקש עזרה או תגובה מאף אחד, אלא פשוט כדי להשלים את העבודה שלי — לתעד ולספר את ההיסטוריה".

משגרירות סין לא נמסרה תגובה.