עגל זהב בכיכר רבין

.על חופש הביטוי והיצירה, זכות הדיבור וזכות הצעקה

פורסם בהארץ:  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3144426

מנהיג חדש נולד לשמאל הישראלי. איתי זלאיט קוראים לו. אבל זלאיט הוא רק האחרון בשורה ארוכה. זה קורה כל כמה שבועות בחסות העובדה שההנהגה הפוליטית של השמאל מתקשה להגיע להישגים והתנועות החברתיות והחינוכיות של השמאל נמצאות הרחק מכותרות העיתונים. הפעם זהו פסל מוזהב של רוה"מ נתניהו בכיכר רבין. בעבר הלא רחוק היו אלה ציור המציג את שרת המשפטים, איילת שקד, בעירום ומייצג של אומן שתחב את דגל ישראל בישבנו.

אין פסול בעבודתו של זלאיט. להיפך, זוהי יצירת אומנות המעוררת דיון ציבורי בדיוק כפי שאמנות אמורה לעשות. הבעיה במקרה זה היא לא זלאיט ויצירתו אלא אלו שהפכו את האומן הפרובוקטיבי לדובר השמאל ולמייצגו. כך עשו אפילו ראשי האופוזיציה הרצוג ולבני שהתפנו מעיסוקם היומיומי לבניית אלטרנטיבה רעיונית ופוליטית לימין ולהפלת ממשלתו, ומצאו את הזמן להשתמש בזלאיט וביצירתו לחיזוק טיעוניהם. "זה מזכיר לי את עגל הזהב", אמר הרצוג. "אני רוצה שכשהציבור עובר ורואה את פסל הזהב הוא יזכור מאיפה הזהב שנתניהו ומקורביו עוטפים את עצמם (בו)", אמרה לבני. העניין הוא שיצירתו של זלאיט לא מייצגת את השמאל. בוודאי לא את השמאל הישראלי. אפילו על פי היוצר עצמו זוהי איננה יצירה פוליטית במובן המלא של המילה. כמו היצירות האחרות שהוזכרו בראשית מאמר זה, יצירתו של זלאיט מתמודדת עם נושא אחד – חופש הביטוי. אלו יצירות לגיטימיות, גם אם לא כולן מרשימות במיוחד, המעוררות דיון על חופש הביטוי בחברה הישראלית שהוא דיון חשוב ומעניין אבל הוא לא חזות הכל ובוודאי שהוא אינו נושא הליבה המרכזי של השמאל הישראלי. יותה מכך, העיסוק בחופש הביטוי כמו גם השימוש בפרובוקציות באומנות אינם ייחודיים לשמאל. יש גם אנשי ימין שהם בעד חופש ביטוי ואלוהים יודע שיש גם ימנים פרובוקטיביים.

אינני בעל השכלה אומנותית רחבה דיה בשביל לשפוט או להכריע מהו ייצוג אומנותי הולם של השמאל. אין גם צורך בכך, אומנות היא עניין סובייקטיבי ובכל מקרה, כשנתקלים בדבר האמיתי יודעים את זה. קראו לי שמרן אבל מבחינתי 1984, הדֶּבֶר, גרניקה, התקליט השני של דילן ואפילו "בלוז לחופש הגדול" המוצג בימים אלו בשנית הן דוגמאות ליצירות בעלות תוכן שמאלי עמוק ומורכב. אבל הנקודה החשובה איננה ההעדפות הסובייקטיביות של אדם כזה או אחר ואפילו איננה שאלה אומנותית. הנקודה היא שהשמאל איננו המאבק על חופש הביטוי לבדו. חופש הביטוי הוא חשוב אך הוא אמור להיות המכנה המשותף לכל המחנות הפוליטיים ואם הוא איננו כזה יש צורך באיחוד כוחות בין שמאל לימין בכדי להיאבק עליו. שמאל אמיתי הוא מעבר לכללי המשחק הכלליים והוא עמוק יותר מהמאבק האזרחי הליברלי.

רוצים להציג שמאל? אין בעיה, הציגו איגודים מקצועיים ולוחמי זכויות עובדים. הציגו את הנאבקים למען רווחה, חינוך, בריאות ודיור אוניברסליים ושיוויוניים, הציגו את הלוחמים למען זכויות אדם, שיוויון מגדרי וצדק חברתי. הציגו את בוני המפעלים ההיסטוריים כמו התנועה הקיבוצית ומשק העובדים ואת ממשיכי דרכם. הציגו את ההומניסטים, הפמיניסטים והסוציאליסטים. וכן, הציגו גם את הציונים הפטריוטים שהם תומכי פתרון שתי המדינות וסיום הכיבוש. עזבו אותנו מאומנים זבי חותם, מפרובוקטורים מקצוענים ומאנשי אקדמיה פוסט-מודרניסטים הבזים לכל אדם המאמין במשהו. לכל אלו ניתנת כמובן זכות היצירה, ניתנת להם גם זכות הדיבור ואפילו זכות הצעקה אבל כשזה נוגע לדיון האמיתי על סוגיות הליבה של החברה הישראלית השפעתם מועטה ואין להם הרבה מה לתרום. התגובה האפשרית היחידה לרבות מיצירותיהם היא, בסדר, הבנו, לדעתכם נתניהו הוא דיקטטור, מדינת ישראל היא פשיסטית ודתיים-לאומיים הם גזענים ופרימיטיבים. עכשיו, מה הלאה?

אומנות לא אמורה לפתור את בעיות העולם או להיות תחליף למדינאות ועשייה חברתית. היא כן אמורה לעורר מחשבה, ביקורת והשראה. אומנות שיש בה מרכיב חברתי צריכה גם להציג עוולות, להוות פה למדוכאים, לקורבנות אי-צדק, אלימות ואפליה. יצירות שנועדו לעורר פרובוקציה ולהתמודד עם החופש האומנותי ואיתו בלבד הן ראויות אבל הן בבחינת One trick pony. שמאל אמיתי אמור להיות הרבה יותר מזה. אפשר לא להסכים עם השמאל, אפשר להילחם בו, לנזוף בו ולגעור בו, אבל בואו לפחות נבחר לכל צד בדיון את נציגיו הראויים.